בכ' בסיון תש"י הלך לעולמו בתל־ אביב המהנדס יוסף זלקינד, ולאחר כמה חדשים (חשון תשי"א) הלכה אחריו גם בת־זוגו נחמה. קברותיהם נחצבו בבית־העלמין נחלת־יצחק שבתל־אביב. הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו.

שני הזלקינדים עברו את גיל התשעים, ומתו זקנים ושבעי־ימים.

יוסף זלקינד נולד בשנת 1859 במוהילוב שעל נהר דניפר (רוסיה הלבנה). לאחר שנתיתם מהוריו בגיל שתים־עשרה, הועבר אל קרוביו בריגא ומשם לאוריול, ושם למד בגימנסיה רוסית. בסיימו את בית־ספר התיכוני, המשיך למודיו בפוליטכניון בברלין. בהיותו סטודנט בא לימות החופש למוהילוב, נפגש עם הצעירה נחמה – בת גרשון וילנסקי מרוגאצ’וב (פלך מוהילוב). שניהם התידדו, וכעבור זמן־מה נשאו זה לזו ומיד חזרו לברלין. נחמה נכנסה ללמוד בפאקולטה לפילוסופיה, ובעלה יוסף זלקינד המשיך את למודיו בפוליטכניון.

בימים ההם שימשה ברלין מרכז תרבותי חשוב, ומאות סטודנטים יהודים מרוסיה, ששערי בתי־הספר הגבוהים ברוסיה היו נעולים בפניהם, הלכו לברלין לשם קבלת השכלה באוניברסיטאות שלה.

הזוג הצעיר לא הסתגר בין כתלי בתי־הספר, אלא יצא לשטח העבודה הצבורית והציונית.

בבית הזלקינדים היו נפגשים סטודנטים מכל החוגים, ובין באי הבית היו כאלה שנתפרסמו אחר כך בתנועה הציונית: שמריהו לוין, ליאו מוצקין ואחרים. נחמה זלקינד ידעה להשרות על הנאספים רוח התעוררות, ושמרה לפעמים על הוכוחים הסוערים של באי־ביתה שלא יהפכו למריבות. היא היתה קוראת בהטעמה בעל־פה מיצירותיהם של גדולי המשוררים והסופרים. יוסף זלקינד לא היה מן הדברנים, כי־אם מן המאזינים.

עם גמר חוק־למודיו בפוליטכניון, החל המהנדס יוסף זלקינד עוסק במקצועו כמהנדס־מכונאי בברלין. לאתר שנתיים חזרו הזלקינדים למינסק, ושם נכנסו שניהם לעבודה צבורית. נחמה היתה פעילה מאד בחברת “מפיצי השכלה” ליהודי רוסיה, נתנה שעורים בבתי־ספר של קורסים לשבתות ועוד, ויוסף הקדיש מזמנו וממרצו לעבודה ציונית. היה מפקח על בית־הספר למלאכה, נפגש עם עסקני הציונות הותיקים: ד“ר ש. רוזנבאום, י. ברוצקוס, ד”ר חורגין, א. קפלן (דודו של אליעזר קפלן, שר־האוצר הראשון במדינת ישראל) ועוד. בשנת 1892 יסד י. זלקינד במינסק, יחד עם ידידו המהנדס וילבושביץ, בית־חרושת בשם “טכנולוג” ליציקת ברזל, עיבוד מתכת, בנין מכונות וכו'. לבית־חרושת זה יצאו מוניטין בכל רחבי רוסיה, ומנהליו זלקינד ווילבושביץ נתפרסמו כבעלי מקצוע מנוסים ממדריגה ראשונה. בית־החרושת התפתח יפה. והתקיים במינסק 22 שנה. עם פרוץ מלחמת־העולם הראשונה, בשנת 1914, הכריחה הממשלה הרוסית את זלקינד ווילבושביץ להעביר את בית־החרושת שלהם למוסקבה. פה נפגש י. זלקינד עם ד“ר יחיאל צ’לנוב, הרב יעקב מזא”ה, המהנדס פנחס רוטנברג, יצחק ניידיטש, שושנה פרסיץ ואחרים. גם במוסקבה התעסק זלקינד בעבודה צבורית, ועם כמה עסקנים יסד חברה, אשר שמה לה למטרה למצוא בעלי יזמה טכנית לפיתוח העבודה המקצועית בארץ־ישראל.

בשנת 1918 נאסר זלקינד על־ידי הממשלה הבולשביסטית, בגלל ציוניותו. לאחר חדשים מספר שוחרר, וחזר לעבודתו המקצועית והצבורית. כעבור שנה נאסר שוב יחד עם שני בניו זאב ואלכסנדר (שניהם נמצאים בתל־אביב עם משפחותיהם), ועם קבוצה גדולה של עסקנים ציונים בועידה ציונית במוסקבה. כולם היו במאסר חדשים מספר, ובעזרת ה“ג’וינט” מאמריקה שוחררו ממאסרם כל הציונים ובהם גם זלקינד ובניו.

לאחר זמן־מה הצליחה משפחת זלקינד לצאת מרוסיה ועברה בשנת 1921 לברלין. שם החל י. זלקינד מתכנן תכניות לפיתוח התעשיה הביתית בארץ־ישראל, כיון שהתעשיה הביתית מעסיקה בכל הארצות המתוקנות (אנגליה, איטליה, בלגיה, הולאנד, צ’כוסלובקיה, שווייץ ועוד) מאות אלפים עובדים, המוצאים את לחמם בעבודות־יד שונות. התוצרת הביתית עולה שנה־שנה למאות מיליוני לירות שטרלינג, והיא תופסת מקום חשוב בשווקים הפנימיים וגם בשוקי חוץ.

עם בואו לארץ בשנת 1933, פנה זלקינד מיד לידידו מאיר דיזנגוף, ראש העיר תליאביב, והציע לפניו את תכניתו בענין תעשית בית. דיזנגוף החשיב מאד את בתי־הספר לחנוך מקצועי, והאמין שהתעשיה הביתית עתידה להתפתח יפה בהיקף רחב, אם נדע להכשיר את ילדי ישראל למלאכת־מחשבת ולמלאכת־יד. דיזנגוף נענה מיד להצעת זלקינד, ותרם את תרומתו היפה להגשמת תכנית זלקינד, ובעצם הימים העגומים של מאורעות־הדמים שהתחוללו ביפו, בשנת תרצ“ו (1936), בעת שאלפי פליטים ואומללים הצטופפו במקלטים אחדים בתל־אביב, נפתח המוסד “עמל” (ע’בודה מ’לאכה ל’פליטים) בתל־אביב. יום־יום היו פונים ל”עמל" צעירות וצעירים המחפשים עבודה. איש מהם לא ידע קודם־לכן שום מלאכה, ולאחר זמן קצר הצליחו לסגל להם, בעזרת מדריכים, מקצועות אחדים של מלאכת־מחשבת, כגון: קליעת רהיטי קש, סלי נייר, עציצי פרחים, קערות לחם ופירות, ילקוטים, תרמילים וכו' וכו'. המוסד “עמל” צייד את חניכיו ועובדיו בחומר גלמי, ואחר כך היה מקבל מהם את תוצרתם למכירה בשוק.

המהנדס י. זלקינד טיפל כל ימיו בבעית התעשיה הביתית, והיו לו כמה וכמה תכניות חשובות, שעל פיהן ניתנת אפשרות לכל איש ואשה להרוויח את לחמם במלאכת כפיים ובמכונת־יד.

המוסד “עמל” התקיים שש שנים (תרצ“ו–תש”א), ונוצרו בו כמה מוצרים חדשים בתעשיה הביתית, שקודם לא היו כלל במציאות ביצרנות הארצישראלית, והיו מובאים מן החוץ בכמויות גדולות. מאות פליטים למדו את המלאכה לכל ענפיה וחיו מיגיע כפיהם, בלי להזדקק לעזרה.

בקיץ תש“א התאחד “עמל” עם “המיפדה האזרחי”, מתוך תקוה שהתמזגות זו תאפשר להגדיל את תוצרת המוסד, ועל־ידי כך יוגדל פי כמה גם מספר העובדים. “המיפדה האזרחי”, בעזרת הסוכנות היהודית, הגדיל את ההון החוזר ב”עמל", אך החליף את מלאכת־היד במכונות־חשמל, ועל־ידי כך הופחת מספר העובדים.

ואילו המהנדס י. זלקינד לא הסתפק בכך, ובא בדברים עם הסוכנות היהודית ועם כמה עסקנים צבוריים, כגון: זלמן שוקן, אריה שנקר ואחרים, וניסה להשפיע עליהם לפתח את התעשיה הביתית, בערים ובמושבות בממדים רחבים. הוא הוכיח, שיש כר נרחב לפיתוח כמה וכמה מקצועות בתעשיה הביתית, אשר יוכלו להעסיק אלפים ורבבות מן העולים החדשים ומן החיילים המשוחררים.

בשנת 1945 פנה י. זלקינד אל אליעזר קפלן, ששימש אז גזבר הסוכנות, בדבר ביסוס ופיתוח התעשיה הביתית, והדגיש שענף זה עתיד להכניס לארץ סכומים עצומים מן החוץ, בשנת 1946 פנה באותו ענין גם להנהלת “אורט” בניו־יורק, ועד יומו האחרון לא פסק לנהל תעמולה להרחבת ענף התעשיה הביתית לכל הסוגים.

רעיתו נחמה, הפקחית ובעלת הרמה התרבותית הגבוהה, עמדה לימינו למעלה מיובל שנים, ועודדה תמיד את רוחו לפעולות ומעשים. שניהם זכו לחזות במו עיניהם את תקומתה של מדינת ישראל.

מן הראוי היה להנציח את שמו של המהנדס יוסף זלקינד ורעיתו נחמה, על־ידי הקמת מפעל משוכלל לפיתוח התעשיה הביתית, כי הרי הם היו חלוצי התעשיה הביתית בתל־אביב ושקדו על פיתוחה והרחבתה.

המהנדס אברהם סיניאבר נמנה עם הראשונים מבני העליה השניה, אשר סללו את הדרך לעליות הבאות. נולד בתרל"ה (1874) באודיסה.

עוד בהיותו תלמיד בית־הספר הטכני בוינטרטור (שווייץ), ואחר כך בפוליטכניון בציריך (בשנים 1897–1899), התקרב לתנועה הציונית והשתתף בקונגרס הציוני השני, בבאזל, באבגוסט 1898.

לאחר סיום לימודיו בהצטיינות, השתלם בשנות 1899–1901 בעבודה מעשית בבתי־חרושת גדולים לבנין מכונות מנועי־נפט, קיטור, חשמל ועוד – בשווייץ, צרפת וגרמניה.

מצויד בידיעות טכניות עיוניות ומעשיות חזר לעיר־מולדתו, לאודיסה, ופתח שם משרד טכני. בגלל שמו הטוב במקצוע, מסרה לו המיפקדה הצבאית במחוז אודיסה, אשר במשטר הצארי לא התיחסה באהדה מיוחדת ליהודים, כמה עבודות צבאיות בשנות 1903–1904, ובסוף אישרה לו בתעודות, שכל העבודות בוצעו לשביעות־רצונה המלאה. אף עירית ניקולאייב מסרה לו בראשית 1905 קדיחת באר להספקת מים, שלפי תעודות העיריה ביצע את העבודה באופן הטוב ביותר. בזמן עבודתו בניקולאייב מצא שם את בת־זוגו. לאחד החתונה עזב סיניאבר את אודיסה ועלה עם אשתו לארץ־ישראל בסוף 1905, על־מנת להקדיש את יכלתו הטכנית לבנין הארץ.

בימים ההם היה הישוב העברי בעיר ובכפר דל ומועט. כל ערי הארץ ומושבותיה מנו אז כחמשים־ששים אלף יהודים, שברובם הגדול התרכזו בערים ירושלים, צפת, טבריה, יפו וחברון, ומקצתם בחיפה, עזה, באר־שבע ורמלה. מספר המהנדסים בארץ היה אז פחות ממנין, ותעשיה כמעט שלא היתה קיימת. תעשית היין התרכזה אז בשני היקבים הגדולים מיסודו של הבארון רוטשילד, בראשון־לציון ובזכרון־יעקב. מלבד היקבים היו טחנות־קמח קטנות ותעשיות שמן וסבון במספר מצומצם מאד.

חברת “עתיד” הקימה אז את בית־החרושת הראשון שלה לשמן־זית בלוד, והכינה תכנית להקמת בית־חרושת שני לשמן־זית וסבון בחיפה. הפרדסים הערביים בסביבות יפו (פרדסים יהודים היו אז יחידים במושבות יהודה) היו מושקים לא במשאבות מיכאניות, אלא על־ידי גלגלי עץ (נוריות) מסובבים בכח בהמות.

ימים מספר לאחר עליתו לארץ, הוזמן א. סיניאבר כמהנדס לבית־החרושת הראשון בארץ של ל. שטיין (אחיו של הביל“ו ד”ר מ. שטיין) ושותפיו ביפו, שהיה אז החלוץ הראשון בקדיחת בארות ובמיכאניזציה של השקאת פרדסים. א. סיניאבר התמצא מיד בכל מה שנעשה בכתלי בית־החרושת הקטן, והתמסר לשיפורים ושיכלולים טכניים בכל ענפי הייצור של מכבשי־שמן, טחנות־קמח, משאבות בפרדסים וכו' וכו'.

במיוחד הראה התקדמות גדולה בפיתוח הקדיחות, שעד אז היו פרימיטיביות מאד. הוא היה הראשון, שהכניס לארץ מכונת־קדיחה אמריקאית, ובעזרתה ביצע את הקידוח הראשון בעומק מאתים מטר ובצנורות־קידוח בקוטר "10 (25 ס"מ), במקום שהיו משתמשים קודם לכן בצנורות־קידוח קטנים בלי מכונות, בעומק 30–40 מטר. וכן החל משתמש במסננים בשכבות החול מתחת לפני המים, שבשנים הראשונות נקראו על שם יוזמם “סיניאבר”.

שיכלולים אלה הגבירו במידה ניכרת מאד את תפוקת המים, הוזילו בהרבה את השקאת הפרדסים ואיפשרו את התפתחות ענף הפרדסנות בארץ בממדים גדולים.

בשנות 1906–1909 עמדנו – סיניאבר וכותב השורות – יחד בראש בית־החרושת ל. שטיין ושותפיו (המנוח סיניאבר כמהנדס – ואני, כמנהל מסחרי), ותוך שלש שנים הכרתיו מקרוב ונוכחתי שהוא בעל יזמה ובעל תכניות־בנין נועזות.

לאחר צאתו מבית־החרושת ל. שטיין ושותפיו, החל לעבוד ברשות עצמו. והתמדתו העקשנית, חריצותו וזריזותו, ועל כולן, ידענותו הטכנית והמדעית סללו לפניו את הדרך. חברת “השקאה” בפתח־תקוה מסרה לו בשנת 1909–1910 ביצוע מפעל ההשקאה מנהר הירקון, וחברה צרפתית, שקיבלה בשנת 1911 זכיון לבנות נמל ביפו, מסרה לו את כל עבודות ההכנה, כגון: קידוחים בים, מדידות וכו'. תוך כך המשיך גם את עבודותיו בפיתוח ההשקאה המיכאנית בפרדסים רבים.

בשנים הראשונות לבנין תל־אביב (1910–1913) היו בונים את קירות הבתים, לרוב, מאבני המקום, שנקראו אז בערבית “חג’ר בלדיה” (אבני המקום), ורק יחידים העזו לבנות את הקירות הפנימיים מלבני־מלט או מלבנים שרופות אדומות, שהובאו אז ממארסייל, ולשם חיזוק החמרים בתקרות היו משתמשים בקורות ברזל בריוח של 50–80 ס“מ. ואילו סיניאבר תיכן תכניות לבנין קירות מבטון משוריין ותקרות מבטון מזוין בלי קורות ברזל, וכשהיססו לקבל את חידושיו ה”נועזים", הגשים אותם בראשונה בבנין ביתו הפרטי הראשון, אשר הקים בשנת 1913 בקרן הרחובות גרוזנברג–נחלת־בנימין. ולאחר שראו כי הבית לא התמוטט עליו, קבלו גם אחרים את שיטתו. על־ידי כך החלו הוצאות הבנין להיות מוזלות במידה ניכרת מאד, וניתנה האפשרות להעסיק בבנין מטיפוס זה רק פועלים עבריים.

גם בשטח בנין מכונות הראה א, סיניאבר יזמה גדולה. שנים רבות היו מוסקים המנועים בנפט או במאזוט שהובאו מן החוץ. אולם עם פרוץ מלחמת־העמים הראשונה – באבגוסט 1914 – נסגר הים בפני אניות־מסחר, והמלאי של הנפט והמאזוט אזל מהארץ, ואז החליף המהנדס סיניאבר את מנועי־הנפט במנועים שהוסקו בפחמי־אבן או בפחמי־עץ. על־ידי כך ניצלו פרדסים רבים מסכנת חורבן, וכן הכניס שכלולים והוזלה. בבנין בריכות מים בפרדסים, במקום קירות מאבני המקום בעובי של מטר וחצי החל לבנות את הבריכות מבטון משורין ועובי קירותיהם היה רק 15 ס"מ.

בגמר המלחמה הראשונה הזמין המושל הצבאי את סיניאבר לשם ביצוע כמה עבודות ממשלתיות חשובות, כגון: הקמת חומת־המגן של הרציף בחוף יפו, הקמת הריסות הבתים בעזה ובבאר־שבע, בנית גשרים בדרכים, סלילת הכביש הראשון בין רמלה ויפו, בנית המזח בחיפה ועוד.

בשנת 1920–1921 השתתף באופן פעיל בהקמת בית־החרושת הראשון לתעשית לבני “סיליקאט” מיסודו של יונה קרמנצקי, וגם בכך עזר להוזלת הבניה.

באפריל 1924 הוזמן א. סיניאבר על־ידי ועדת המים של עירית תל־אביב, לשם התיעצות מקצועית בעניני הספקת מים סדירה. כשנה ויותר הקדיש לפתרון כמה וכמה בעיות הידרוליות הנוגעות למפעל־המים העירוני, אשר עמד בראשית התפתחותו בהתאם לגידול העיר והאוכלוסיה.

כעבור שנים התמסר לשכלולים חדשים, והתחיל לבנות משאבות מאונכות ומאוזנות בשביל הספקת מים בעיר ובכפר.

שנים רבות היו מביאים את המשאבות מן החוץ ומוציאים מן הארץ רבבות לירות, אולם בשנת 1934 החלו יובל, נאמר וסיניאבר לבנות את המשאבות בבתי־החרושת שלהם, עירית תל־אביב היתה מן הראשונות אשר הזמינה בשביל מפעל־המים העירוני משאבות מתוצרת הארץ, שבטיבן ובמחירן התחרו בהצלחה במשאבות מתוצרת חוץ הן בתל־אביב והן בשאר המקומות בארץ, עד שיבוא משאבות מחוץ־ לארץ פסק לגמרי. וכיום מייצרים בית־החרושת של א. סיניאבר ושותפיו ובתי־חרושת אחרים משאבות מכל מין וגודל.

סיניאבר היה מחלוצי הטכניקה בארץ. נפטר בתל־אביב, ג' תמוז תש"ד (24.6.1944).

אדם יקר־נפש ואיש אציל, היה אריה־ליב פוליקאנסקי. לא אהב לדבר הרבה, לא רדף אחרי כבוד. את הכל עשה מתוך הכרה, שהוא מצווה להפיץ את הרעיון הציוני בין יהודי דרום־אפריקה ולעשות לפיתוח החקלאות והתעשיה בארץ־ישראל.

נולד בווילנה בתרמ"א (1881). מצבם החמרי של הוריו היה ירוד מאד. בעודנו נער הוצרך לעבוד, כדי להקל על הוריו העניים לפרנס את המשפחה בת שש הנפשות.

בן 16 היגר לדרום־אפריקה והשתקע בעיר קפטאון. בזמן הראשון היה מוכר סיגאריות והתפרנס בדוחק, אך הוא התמחה בתעשית סיגאריות ועלה משלב אל שלב בשטח התעשיה. במרוצת הזמן באו מווילנה לדרום־אפריקה גם שני אחיו הצעירים. בכחות משותפים ביססו את בית־החרושת לסיגאריות שלהם בקפטאון. שמו הטוב של א. ל. פוליקאנסקי הלך לפניו, רכש לו אמון רב בעולם הכלכלי. לא רק בחוגי היהודים, אלא גם הנוצרים האירופיים והכושים מילידי המקום התיחסו אליו מתוך הוקרה רבה.

בשנת 1908 בא לארץ בפעם הראשונה: ביקר אצל הוריו בירושלים, ראה את מושבות יהודה, שומרון והגליל.

ראשית פעולתו בשובו לדרום־אפריקה היתה: להגדיל את מספר התורמים לקרן הקיימת, ובעצמו תרם תרומות הגונות, ובמשך הזמן סייע לגאול כמה אלפי דונאמים, שעליהם הוקמו אחר כך המושבים: בית־חנן, נטעים, כפר־מנחם, ועוד.

בשנת תרפ"ה באו א. ל. פוליקאנסקי עם רעיתו בפעם השניה לארץ, עבר אותה לארכה ולרחבה והתבונן להתקדמות בערים ובמושבות. בבקור זה התחיל לערוך תכניות להשתקע בארץ.

עם שובו לעיר־מגוריו – עורר את יהודי דרום־אפריקה שלא יסתפקו רק בתרומותיהם לקרן הקיימת ולקרן־היסוד, אלא דרש מהם להשקיע מהונם במפעלים שונים, ובעצמו שקד להיות נאה מקיים מה שנאה דרש.

בשנת תרפ"ח (1928) עלה לארץ עם רעיתו, והשתקע בארץ וישב בה עד יומו האחרון. על יד נס־ציונה רכש למעלה מאלף דונאם בשביל מכריו מיהודי דרום־אפריקה, ונטע פרדס גדול הקיים עד היום. יחד עם ידידו יפה מקפטאון בנה בתל־אביב מחסני־קירור משוכללים. איחד את כל בתי־החרושת לסיגאריות בשם “דובק”, ועמד בראש המפעל עד יום מותו. יחד עם חברו ברוידה מקפטאון, ואחרים, יסד “חברת בנין דרום־אפריקאית”' שנתנה הלוואות אפותיקאיות בחיפה ובתל־אביב, וגם עסקה בהשקעות שונות ובביטוח רכוש. חברה זו יסדה גם חברה לספנות, ואף השתתפה בפיתוח חמי טבריה.

פוליקאנסקי הקדיש תשומת־לב מיוחדת למטעי הטבק בארץ־ישראל, והדריך את מגדלי הטבק בראש־פנה, מתולה ובעמק. הוא היה גם מן המייסדים והפעילים בגדוד מכבי־אש בתל־אביב. כל המעשים שעשה – בשקט עשה, בלי רעש ופרסום לעצמו. כחבר ההנהלות במפעלים, שנוסדו בעזרתו וביזמתו, התחבב המנוח על הפקידים והפועלים, שעבדו במחיצתו עשרות שנים.

ידו היתה פתוחה והיה תורם תמיד בעין יפה למוסדות חנוך, תרבות, אמנות וכן למפעלי צדקה בתל־אביב ובירושלים, בטבריה ובצפת. אלפי לירות פיזר ל“גמילות־חסדים”, ולא התרעם אם מישהו לא פרע את הגמ"ח. הוא היה נוהג ליתן מתן־בסתר, כדי שלא לבייש את מקבלי התרומות. אם מישהו נכנס אליו לשם קבלת תרומה למוסד זה או אחר, מיד היה קם ממושבו, מושיט את ידו בחבה ובאדיבות, ומקבל את כל אחד בסבר פנים יפות. לאחר שהושיב את האורח על מקומו, נגש ישר לענין ושאל בתמימות ובחביבות, בלי לחטט בפרטים ולדרוש חשבונות והסברות: “כמה אני צריך לתת”? ומיד פתח את כיסו והושיט את הסכום המבוקש.

בצוואתו כתב פוליקאנסקי לחלק את רכושו והונו למוסדות שונים, ואת חלק הארי הקדיש לקרן הקיימת, שהיתה יקרה לו מאד. הוא גם לא שכח את המוסדות מדרום־אפריקה ללא הבדל דת ולאום, וכתב להם בצוואתו סכומים מסויימים.

לבו שמח ורחב כשהוכרז מעל במת האו“מ על הקמת המדינה העברית בארץ־ ישראל, ונפטר לאחר שראה את חלום־חייו בראשית הגשמתו, בי”א טבת תש"ח (24.12.1947), בתל־אביב. 

אריה־ליב שנקר – בעל זכויות עצומות בבנין הארץ וביצירת נכסי־ערך קיימים בשטח הכלכלה, והתעשיה העברית, הוא האיש המסמל והמייצג זה עשרות שנים את צבור אנשי־התעשיה והיצרנים בארץ.

ממוסקבה עלה לארץ בשנת 1924, ומאז – מיטב זמנו ומרצו קודש לעבודה צבורית מקיפה ופוריה.

מוצאו מעיירה ספיצ’יניק (פלך קיוב), בה נולד בשנת 1877. בן למשפחה חסידית מיוחסת. אביו, ר' בן־ציון שנקר, היה ידוע בכל הסביבה כתלמיד־חכם, נדיב, מחסידי הרבי מרוז’ין.

הבי' אריה־ליב, נתחנך חנוך מסורתי, כנהוג, ובבגרותו השתלם בלמודים כלליים אצל מורים פרטיים. לאחר פטירת אביו עבר למוסקבה (בשנת 1898) וישב בה עד עלותו לארץ. במוסקבה נשא לאשה את רבקה בת יעקב רוטברג, ובעיר זו פתח בית־חרושת קטן לטקסטיל.

במוסקבה התקרב א. ל. שנקר לחוגי הציונים. בפרט הושפע מקסמו האישי של המורשה הציוני בגליל מוסקבה – הד“ר יחיאל צ’לנוב, וכן התידד עם הרב יעקב מזא”ה, ועם ה“ה ניידיטש, צ’ריקובר ואחרים מעסקני־ציון בימים ההם במוסקבה. שנקר היה פעיל בעבודה המעשית למען ארץ־ישראל בשנים 1902–1923. היה חבר הועד באגודה הציונית הפרוגרסיבית “קדימה” שנוסדה במוסקבה על־ידי א. אידלסון, ואף שימש כמה שנים כגזבר האגודה, ואחר כך כסגן היו”ר. בשנת 1908 נסע לברלין, ונפגש עם ד"ר אלפרד נוסיג, מר סימון ואחרים, ובאמצעים משותפים רכשו קרקע בארץ־ישראל בשביל חברי אגודת “קדימה” במוסקבה.

שנקר השתתף גם באוסף אמצעים למפעל המיוחד של יסוד שכונת תימנים על־יד רחובות. כן היה פעיל בחברות אחרות (“הבונה”, “רענניה”), אשר שמו להן למטרה את גאולת האדמה והשקעות בבנין.

לא פעם סיכן שנקר את חייו בעבודתו הציונית ברוסיה, ולא נרתע מפני שום מכשולים ומעצורים אלא המשיך בהתמדה את פעולותיו, אם בעניני כלכלה ואם בעניני התרבות העברית.

כשביקר בשנת 1921 דוד בךגוריון במשלחת הסתדרות העובדים, במוסקבה, הביע בשובו את התפעלותו מן העבודה החשובה, שנעשתה מחתרת במוסקבה על־ידי א. ל. שנקר וחבריו.

לאחר מאמצים מרובים השיג שנקר בשבת 1924 את הרשיון הדרוש לצאת מרוסיה, ובאותה שנה עלה לארץ.

מאושר היה כשדרכו רגליו על אדמת ארץ־האבות, משאת־נפשו כל הימים. תחילה התבונן בעינים פקוחות לנעשה בהתישבות החקלאית, ואחר כך שם את כל מעיניו לפיתוח התעשיה העברית.

באותם הימים היתה התעשיה העברית בארץ בשפל המדרגה, ואנשי־מעשה התיחסו אליה באי־אמון. אולם אריה שנקר הבין כבר אז שלא מן החקלאות בלבד תבנה הארץ, אלא יש לכונן תעשיה מגוונת העתידה להתפתח וגם לשמש גורם חשוב לקליטת עולים חדשים.

בזמן הראשון נתקל בקשיים גדולים על כל צעד ושעל. אולם אמונתו העמוקה ובטחונו הרב נתנו לו אומץ להתגבר על כל המכשולים ולצאת למרחב. במפעלו הראשון “לודזיה” (בית־חרושת לגרבים) מצא ציוד בלתי־מתאים, וכן חסר אז את ההון הדרוש להשקעה, לביסוס המפעל. חסרו גם פועלים מקצועיים מנוסים שלא היו אז בארץ.

השנים הראשונות תבעו ממנו התאמצות יוצאת־מגדר־הרגיל, והוא נאבק קשה, עד שהצליח לחרוג מן המסגרת המצומצמת ולצאת לפעולה רחבה של התעשיה, אשר התפתחה בממדים רחבים והיתה לגורם כלכלי חשוב בארץ.

אריה שנקר לא הסתגר במפעלו הפרטי, אשר גדל והשתפר משנה לשנה, אלא היה נוהג תמיד לעודד גם את יתר היצרנים והחרשתנים. השפיע על רבים מבעלי התעשיה, שירכשו ציוד משוכלל כדי לשפר את תוצרתם, לא רק בשביל השוק המקומי, כי־אם גם לצרכי יצוא לשווקים הגדולים בחוץ־לארץ. הוא שאף לפתח את התעשיה העברית ולהרימה לדרגה משוכללת. כן החשיב מאד את ארגון היצרנים, כתנאי לפיתוח התעשיה, ונכנס בראשו ורובו להנהלת הארגון הזה.

גישתו הכנה והישרה לעבודה הצבורית, השפיעה במידה ניכרת על כל מקורביו. כעבור זמן קצר נבחר ליו"ר “התאחדות בעלי התעשיה”, ובראשה הוא עומד זה עשרות שנים. מראשית כניסתו לעבודה הצבורית העסיקו אותו כמה וכמה בעיות, כגון: בעית האשראי למימון התעשיה, יצירת הון חוזר, תעמולה לתוצרת הארץ, פיתוח היצוא, הסדרת היבוא, הסדרת תעריפי־המכס, הגנת מכס על התוצרת המוכנה ופיטורי מכס למכונות וחומר גלמי, יצירת תנאים טובים לפיתוח החרושת, ועוד.

אריה שנקר ידע למשוך את טובי האישים, המנהיגים וראשי מוסדותינו העליונים לעזרת התעשיה הארצישראלית. בשעתו פנה בשורת תזכירים לחברי ההנהלה הציונית ולמנהלי בנק אנגלו־פלשתינה ואישי כלכלה. הוא קשר קשרים עם באי־כח בעלי־הון יהודים באנגליה, והזרים לתעשיה הארצישראלית סכומים הגונים על־ידי האגודה הארצישראלית, וכן בא במשא־ומתן עם החברה הכלכלית האמריקאית לארץ־ישראל מיסודו של לואיס ברנדייס.

על־ידי הקשרים התדירים עלה בידו לתת דחיפה גדולה להזרמת כספים מצד מוסדות שונים מחוץ־לארץ בשטח האשראי התעשיתי. שנים רבות השתתף בחבר המועצות לאשראי תעשיתי של בנק אנגלו־פלשתינה, “פלשתין קורפורישן” ו“החברה הכלכלית הארצישראלית־אמריקאית”. השתתף במועצת ההנהלה של אפ“ב, וכן במועצת האוצר לתעשיה וכן הוא משמש כיו”ר הבנק הארצישראלי לתעשיה מראשית הווסדו.

לשם מימון התעשיה יסד לפני שנים רבות את הבנק הארצישראלי לתעשיה, כמכשיר כספי למען התעשיה העברית. ראשיתו של הבנק היתה מצערה, אבל במרוצת הזמן התפתח המוסד יפה ובשיתוף פעולה עם המוסדות העליונים והאפ"ב הוא מבצע פעולות חשובות לפיתוח התעשיה.

א. ל. שנקר שיתף פעולה עם מאיר דיזנגוף ועם עסקנים אחרים בהקמת נמל תל־אביב, התעניין הרבה במפעלי “יריד המזרח”, והיה גם חבר המועצה של “החברה לפיתוח תל־אביב”, חבר במועצת המנהלים של חברת “גאולה”, עזר בעקיפין לרכישת קרקע ליסוד מרכזי־תעשיה, השתתף בפעולותיה של החברה לפיתוח טבריה, היה אחד האפוטרופסים על עזבון המנוח ח. נ. ביאליק, היה אפוטרופוס על עזבון המנוח מ. דיזנגוף במוזיאון תל־אביב, נדב 1500 ל“י למוזיאון הנ”ל, ולא זה בלבד: הוא גם הקדיש זמן לפעולה תרבותית ואמנותית של הישוב, כמו: האוניברסיטה העברית בירושלים, התכניון העברי בחיפה, “הבימה” בתל־אביב ועוד, הוא תרם בעין יפה לכמה מוסדות חנוך, תרבות ואמנות, ואת ביתו ברחוב ביאליק הקדיש כעזבון לעירית תל־אביב, לשם מוסד תרבותי (בית נכות).

לאות הוקרה לפעולותיו הפוריות, נקראו על שמו שני מרכזי־תעשיה: “קרית אריה” (ליד פתח־תקוה) והמרכז התעשיתי על אדמת הקה"ל שעל יד “בני־ברק”.

לא איש־דברים הוא אריה שנקר, אלא איש־מעשה, איש הארגון, רב פעלים ורב השפעה. הוא הארדיכל והבונה של התעשיה העברית בארץ. וכך יחרת שמו בתולדות הישוב ובתולדות תל־אביב.