המהנדס אברהם סיניאבר נמנה עם הראשונים מבני העליה השניה, אשר סללו את הדרך לעליות הבאות. נולד בתרל"ה (1874) באודיסה.

עוד בהיותו תלמיד בית־הספר הטכני בוינטרטור (שווייץ), ואחר כך בפוליטכניון בציריך (בשנים 1897–1899), התקרב לתנועה הציונית והשתתף בקונגרס הציוני השני, בבאזל, באבגוסט 1898.

לאחר סיום לימודיו בהצטיינות, השתלם בשנות 1899–1901 בעבודה מעשית בבתי־חרושת גדולים לבנין מכונות מנועי־נפט, קיטור, חשמל ועוד – בשווייץ, צרפת וגרמניה.

מצויד בידיעות טכניות עיוניות ומעשיות חזר לעיר־מולדתו, לאודיסה, ופתח שם משרד טכני. בגלל שמו הטוב במקצוע, מסרה לו המיפקדה הצבאית במחוז אודיסה, אשר במשטר הצארי לא התיחסה באהדה מיוחדת ליהודים, כמה עבודות צבאיות בשנות 1903–1904, ובסוף אישרה לו בתעודות, שכל העבודות בוצעו לשביעות־רצונה המלאה. אף עירית ניקולאייב מסרה לו בראשית 1905 קדיחת באר להספקת מים, שלפי תעודות העיריה ביצע את העבודה באופן הטוב ביותר. בזמן עבודתו בניקולאייב מצא שם את בת־זוגו. לאחד החתונה עזב סיניאבר את אודיסה ועלה עם אשתו לארץ־ישראל בסוף 1905, על־מנת להקדיש את יכלתו הטכנית לבנין הארץ.

בימים ההם היה הישוב העברי בעיר ובכפר דל ומועט. כל ערי הארץ ומושבותיה מנו אז כחמשים־ששים אלף יהודים, שברובם הגדול התרכזו בערים ירושלים, צפת, טבריה, יפו וחברון, ומקצתם בחיפה, עזה, באר־שבע ורמלה. מספר המהנדסים בארץ היה אז פחות ממנין, ותעשיה כמעט שלא היתה קיימת. תעשית היין התרכזה אז בשני היקבים הגדולים מיסודו של הבארון רוטשילד, בראשון־לציון ובזכרון־יעקב. מלבד היקבים היו טחנות־קמח קטנות ותעשיות שמן וסבון במספר מצומצם מאד.

חברת “עתיד” הקימה אז את בית־החרושת הראשון שלה לשמן־זית בלוד, והכינה תכנית להקמת בית־חרושת שני לשמן־זית וסבון בחיפה. הפרדסים הערביים בסביבות יפו (פרדסים יהודים היו אז יחידים במושבות יהודה) היו מושקים לא במשאבות מיכאניות, אלא על־ידי גלגלי עץ (נוריות) מסובבים בכח בהמות.

ימים מספר לאחר עליתו לארץ, הוזמן א. סיניאבר כמהנדס לבית־החרושת הראשון בארץ של ל. שטיין (אחיו של הביל“ו ד”ר מ. שטיין) ושותפיו ביפו, שהיה אז החלוץ הראשון בקדיחת בארות ובמיכאניזציה של השקאת פרדסים. א. סיניאבר התמצא מיד בכל מה שנעשה בכתלי בית־החרושת הקטן, והתמסר לשיפורים ושיכלולים טכניים בכל ענפי הייצור של מכבשי־שמן, טחנות־קמח, משאבות בפרדסים וכו' וכו'.

במיוחד הראה התקדמות גדולה בפיתוח הקדיחות, שעד אז היו פרימיטיביות מאד. הוא היה הראשון, שהכניס לארץ מכונת־קדיחה אמריקאית, ובעזרתה ביצע את הקידוח הראשון בעומק מאתים מטר ובצנורות־קידוח בקוטר "10 (25 ס"מ), במקום שהיו משתמשים קודם לכן בצנורות־קידוח קטנים בלי מכונות, בעומק 30–40 מטר. וכן החל משתמש במסננים בשכבות החול מתחת לפני המים, שבשנים הראשונות נקראו על שם יוזמם “סיניאבר”.

שיכלולים אלה הגבירו במידה ניכרת מאד את תפוקת המים, הוזילו בהרבה את השקאת הפרדסים ואיפשרו את התפתחות ענף הפרדסנות בארץ בממדים גדולים.

בשנות 1906–1909 עמדנו – סיניאבר וכותב השורות – יחד בראש בית־החרושת ל. שטיין ושותפיו (המנוח סיניאבר כמהנדס – ואני, כמנהל מסחרי), ותוך שלש שנים הכרתיו מקרוב ונוכחתי שהוא בעל יזמה ובעל תכניות־בנין נועזות.

לאחר צאתו מבית־החרושת ל. שטיין ושותפיו, החל לעבוד ברשות עצמו. והתמדתו העקשנית, חריצותו וזריזותו, ועל כולן, ידענותו הטכנית והמדעית סללו לפניו את הדרך. חברת “השקאה” בפתח־תקוה מסרה לו בשנת 1909–1910 ביצוע מפעל ההשקאה מנהר הירקון, וחברה צרפתית, שקיבלה בשנת 1911 זכיון לבנות נמל ביפו, מסרה לו את כל עבודות ההכנה, כגון: קידוחים בים, מדידות וכו'. תוך כך המשיך גם את עבודותיו בפיתוח ההשקאה המיכאנית בפרדסים רבים.

בשנים הראשונות לבנין תל־אביב (1910–1913) היו בונים את קירות הבתים, לרוב, מאבני המקום, שנקראו אז בערבית “חג’ר בלדיה” (אבני המקום), ורק יחידים העזו לבנות את הקירות הפנימיים מלבני־מלט או מלבנים שרופות אדומות, שהובאו אז ממארסייל, ולשם חיזוק החמרים בתקרות היו משתמשים בקורות ברזל בריוח של 50–80 ס“מ. ואילו סיניאבר תיכן תכניות לבנין קירות מבטון משוריין ותקרות מבטון מזוין בלי קורות ברזל, וכשהיססו לקבל את חידושיו ה”נועזים", הגשים אותם בראשונה בבנין ביתו הפרטי הראשון, אשר הקים בשנת 1913 בקרן הרחובות גרוזנברג–נחלת־בנימין. ולאחר שראו כי הבית לא התמוטט עליו, קבלו גם אחרים את שיטתו. על־ידי כך החלו הוצאות הבנין להיות מוזלות במידה ניכרת מאד, וניתנה האפשרות להעסיק בבנין מטיפוס זה רק פועלים עבריים.

גם בשטח בנין מכונות הראה א, סיניאבר יזמה גדולה. שנים רבות היו מוסקים המנועים בנפט או במאזוט שהובאו מן החוץ. אולם עם פרוץ מלחמת־העמים הראשונה – באבגוסט 1914 – נסגר הים בפני אניות־מסחר, והמלאי של הנפט והמאזוט אזל מהארץ, ואז החליף המהנדס סיניאבר את מנועי־הנפט במנועים שהוסקו בפחמי־אבן או בפחמי־עץ. על־ידי כך ניצלו פרדסים רבים מסכנת חורבן, וכן הכניס שכלולים והוזלה. בבנין בריכות מים בפרדסים, במקום קירות מאבני המקום בעובי של מטר וחצי החל לבנות את הבריכות מבטון משורין ועובי קירותיהם היה רק 15 ס"מ.

בגמר המלחמה הראשונה הזמין המושל הצבאי את סיניאבר לשם ביצוע כמה עבודות ממשלתיות חשובות, כגון: הקמת חומת־המגן של הרציף בחוף יפו, הקמת הריסות הבתים בעזה ובבאר־שבע, בנית גשרים בדרכים, סלילת הכביש הראשון בין רמלה ויפו, בנית המזח בחיפה ועוד.

בשנת 1920–1921 השתתף באופן פעיל בהקמת בית־החרושת הראשון לתעשית לבני “סיליקאט” מיסודו של יונה קרמנצקי, וגם בכך עזר להוזלת הבניה.

באפריל 1924 הוזמן א. סיניאבר על־ידי ועדת המים של עירית תל־אביב, לשם התיעצות מקצועית בעניני הספקת מים סדירה. כשנה ויותר הקדיש לפתרון כמה וכמה בעיות הידרוליות הנוגעות למפעל־המים העירוני, אשר עמד בראשית התפתחותו בהתאם לגידול העיר והאוכלוסיה.

כעבור שנים התמסר לשכלולים חדשים, והתחיל לבנות משאבות מאונכות ומאוזנות בשביל הספקת מים בעיר ובכפר.

שנים רבות היו מביאים את המשאבות מן החוץ ומוציאים מן הארץ רבבות לירות, אולם בשנת 1934 החלו יובל, נאמר וסיניאבר לבנות את המשאבות בבתי־החרושת שלהם, עירית תל־אביב היתה מן הראשונות אשר הזמינה בשביל מפעל־המים העירוני משאבות מתוצרת הארץ, שבטיבן ובמחירן התחרו בהצלחה במשאבות מתוצרת חוץ הן בתל־אביב והן בשאר המקומות בארץ, עד שיבוא משאבות מחוץ־ לארץ פסק לגמרי. וכיום מייצרים בית־החרושת של א. סיניאבר ושותפיו ובתי־חרושת אחרים משאבות מכל מין וגודל.

סיניאבר היה מחלוצי הטכניקה בארץ. נפטר בתל־אביב, ג' תמוז תש"ד (24.6.1944).