אריה־ליב שנקר – בעל זכויות עצומות בבנין הארץ וביצירת נכסי־ערך קיימים בשטח הכלכלה, והתעשיה העברית, הוא האיש המסמל והמייצג זה עשרות שנים את צבור אנשי־התעשיה והיצרנים בארץ.

ממוסקבה עלה לארץ בשנת 1924, ומאז – מיטב זמנו ומרצו קודש לעבודה צבורית מקיפה ופוריה.

מוצאו מעיירה ספיצ’יניק (פלך קיוב), בה נולד בשנת 1877. בן למשפחה חסידית מיוחסת. אביו, ר' בן־ציון שנקר, היה ידוע בכל הסביבה כתלמיד־חכם, נדיב, מחסידי הרבי מרוז’ין.

הבי' אריה־ליב, נתחנך חנוך מסורתי, כנהוג, ובבגרותו השתלם בלמודים כלליים אצל מורים פרטיים. לאחר פטירת אביו עבר למוסקבה (בשנת 1898) וישב בה עד עלותו לארץ. במוסקבה נשא לאשה את רבקה בת יעקב רוטברג, ובעיר זו פתח בית־חרושת קטן לטקסטיל.

במוסקבה התקרב א. ל. שנקר לחוגי הציונים. בפרט הושפע מקסמו האישי של המורשה הציוני בגליל מוסקבה – הד“ר יחיאל צ’לנוב, וכן התידד עם הרב יעקב מזא”ה, ועם ה“ה ניידיטש, צ’ריקובר ואחרים מעסקני־ציון בימים ההם במוסקבה. שנקר היה פעיל בעבודה המעשית למען ארץ־ישראל בשנים 1902–1923. היה חבר הועד באגודה הציונית הפרוגרסיבית “קדימה” שנוסדה במוסקבה על־ידי א. אידלסון, ואף שימש כמה שנים כגזבר האגודה, ואחר כך כסגן היו”ר. בשנת 1908 נסע לברלין, ונפגש עם ד"ר אלפרד נוסיג, מר סימון ואחרים, ובאמצעים משותפים רכשו קרקע בארץ־ישראל בשביל חברי אגודת “קדימה” במוסקבה.

שנקר השתתף גם באוסף אמצעים למפעל המיוחד של יסוד שכונת תימנים על־יד רחובות. כן היה פעיל בחברות אחרות (“הבונה”, “רענניה”), אשר שמו להן למטרה את גאולת האדמה והשקעות בבנין.

לא פעם סיכן שנקר את חייו בעבודתו הציונית ברוסיה, ולא נרתע מפני שום מכשולים ומעצורים אלא המשיך בהתמדה את פעולותיו, אם בעניני כלכלה ואם בעניני התרבות העברית.

כשביקר בשנת 1921 דוד בךגוריון במשלחת הסתדרות העובדים, במוסקבה, הביע בשובו את התפעלותו מן העבודה החשובה, שנעשתה מחתרת במוסקבה על־ידי א. ל. שנקר וחבריו.

לאחר מאמצים מרובים השיג שנקר בשבת 1924 את הרשיון הדרוש לצאת מרוסיה, ובאותה שנה עלה לארץ.

מאושר היה כשדרכו רגליו על אדמת ארץ־האבות, משאת־נפשו כל הימים. תחילה התבונן בעינים פקוחות לנעשה בהתישבות החקלאית, ואחר כך שם את כל מעיניו לפיתוח התעשיה העברית.

באותם הימים היתה התעשיה העברית בארץ בשפל המדרגה, ואנשי־מעשה התיחסו אליה באי־אמון. אולם אריה שנקר הבין כבר אז שלא מן החקלאות בלבד תבנה הארץ, אלא יש לכונן תעשיה מגוונת העתידה להתפתח וגם לשמש גורם חשוב לקליטת עולים חדשים.

בזמן הראשון נתקל בקשיים גדולים על כל צעד ושעל. אולם אמונתו העמוקה ובטחונו הרב נתנו לו אומץ להתגבר על כל המכשולים ולצאת למרחב. במפעלו הראשון “לודזיה” (בית־חרושת לגרבים) מצא ציוד בלתי־מתאים, וכן חסר אז את ההון הדרוש להשקעה, לביסוס המפעל. חסרו גם פועלים מקצועיים מנוסים שלא היו אז בארץ.

השנים הראשונות תבעו ממנו התאמצות יוצאת־מגדר־הרגיל, והוא נאבק קשה, עד שהצליח לחרוג מן המסגרת המצומצמת ולצאת לפעולה רחבה של התעשיה, אשר התפתחה בממדים רחבים והיתה לגורם כלכלי חשוב בארץ.

אריה שנקר לא הסתגר במפעלו הפרטי, אשר גדל והשתפר משנה לשנה, אלא היה נוהג תמיד לעודד גם את יתר היצרנים והחרשתנים. השפיע על רבים מבעלי התעשיה, שירכשו ציוד משוכלל כדי לשפר את תוצרתם, לא רק בשביל השוק המקומי, כי־אם גם לצרכי יצוא לשווקים הגדולים בחוץ־לארץ. הוא שאף לפתח את התעשיה העברית ולהרימה לדרגה משוכללת. כן החשיב מאד את ארגון היצרנים, כתנאי לפיתוח התעשיה, ונכנס בראשו ורובו להנהלת הארגון הזה.

גישתו הכנה והישרה לעבודה הצבורית, השפיעה במידה ניכרת על כל מקורביו. כעבור זמן קצר נבחר ליו"ר “התאחדות בעלי התעשיה”, ובראשה הוא עומד זה עשרות שנים. מראשית כניסתו לעבודה הצבורית העסיקו אותו כמה וכמה בעיות, כגון: בעית האשראי למימון התעשיה, יצירת הון חוזר, תעמולה לתוצרת הארץ, פיתוח היצוא, הסדרת היבוא, הסדרת תעריפי־המכס, הגנת מכס על התוצרת המוכנה ופיטורי מכס למכונות וחומר גלמי, יצירת תנאים טובים לפיתוח החרושת, ועוד.

אריה שנקר ידע למשוך את טובי האישים, המנהיגים וראשי מוסדותינו העליונים לעזרת התעשיה הארצישראלית. בשעתו פנה בשורת תזכירים לחברי ההנהלה הציונית ולמנהלי בנק אנגלו־פלשתינה ואישי כלכלה. הוא קשר קשרים עם באי־כח בעלי־הון יהודים באנגליה, והזרים לתעשיה הארצישראלית סכומים הגונים על־ידי האגודה הארצישראלית, וכן בא במשא־ומתן עם החברה הכלכלית האמריקאית לארץ־ישראל מיסודו של לואיס ברנדייס.

על־ידי הקשרים התדירים עלה בידו לתת דחיפה גדולה להזרמת כספים מצד מוסדות שונים מחוץ־לארץ בשטח האשראי התעשיתי. שנים רבות השתתף בחבר המועצות לאשראי תעשיתי של בנק אנגלו־פלשתינה, “פלשתין קורפורישן” ו“החברה הכלכלית הארצישראלית־אמריקאית”. השתתף במועצת ההנהלה של אפ“ב, וכן במועצת האוצר לתעשיה וכן הוא משמש כיו”ר הבנק הארצישראלי לתעשיה מראשית הווסדו.

לשם מימון התעשיה יסד לפני שנים רבות את הבנק הארצישראלי לתעשיה, כמכשיר כספי למען התעשיה העברית. ראשיתו של הבנק היתה מצערה, אבל במרוצת הזמן התפתח המוסד יפה ובשיתוף פעולה עם המוסדות העליונים והאפ"ב הוא מבצע פעולות חשובות לפיתוח התעשיה.

א. ל. שנקר שיתף פעולה עם מאיר דיזנגוף ועם עסקנים אחרים בהקמת נמל תל־אביב, התעניין הרבה במפעלי “יריד המזרח”, והיה גם חבר המועצה של “החברה לפיתוח תל־אביב”, חבר במועצת המנהלים של חברת “גאולה”, עזר בעקיפין לרכישת קרקע ליסוד מרכזי־תעשיה, השתתף בפעולותיה של החברה לפיתוח טבריה, היה אחד האפוטרופסים על עזבון המנוח ח. נ. ביאליק, היה אפוטרופוס על עזבון המנוח מ. דיזנגוף במוזיאון תל־אביב, נדב 1500 ל“י למוזיאון הנ”ל, ולא זה בלבד: הוא גם הקדיש זמן לפעולה תרבותית ואמנותית של הישוב, כמו: האוניברסיטה העברית בירושלים, התכניון העברי בחיפה, “הבימה” בתל־אביב ועוד, הוא תרם בעין יפה לכמה מוסדות חנוך, תרבות ואמנות, ואת ביתו ברחוב ביאליק הקדיש כעזבון לעירית תל־אביב, לשם מוסד תרבותי (בית נכות).

לאות הוקרה לפעולותיו הפוריות, נקראו על שמו שני מרכזי־תעשיה: “קרית אריה” (ליד פתח־תקוה) והמרכז התעשיתי על אדמת הקה"ל שעל יד “בני־ברק”.

לא איש־דברים הוא אריה שנקר, אלא איש־מעשה, איש הארגון, רב פעלים ורב השפעה. הוא הארדיכל והבונה של התעשיה העברית בארץ. וכך יחרת שמו בתולדות הישוב ובתולדות תל־אביב.