אדם יקר־נפש ואיש אציל, היה אריה־ליב פוליקאנסקי. לא אהב לדבר הרבה, לא רדף אחרי כבוד. את הכל עשה מתוך הכרה, שהוא מצווה להפיץ את הרעיון הציוני בין יהודי דרום־אפריקה ולעשות לפיתוח החקלאות והתעשיה בארץ־ישראל.

נולד בווילנה בתרמ"א (1881). מצבם החמרי של הוריו היה ירוד מאד. בעודנו נער הוצרך לעבוד, כדי להקל על הוריו העניים לפרנס את המשפחה בת שש הנפשות.

בן 16 היגר לדרום־אפריקה והשתקע בעיר קפטאון. בזמן הראשון היה מוכר סיגאריות והתפרנס בדוחק, אך הוא התמחה בתעשית סיגאריות ועלה משלב אל שלב בשטח התעשיה. במרוצת הזמן באו מווילנה לדרום־אפריקה גם שני אחיו הצעירים. בכחות משותפים ביססו את בית־החרושת לסיגאריות שלהם בקפטאון. שמו הטוב של א. ל. פוליקאנסקי הלך לפניו, רכש לו אמון רב בעולם הכלכלי. לא רק בחוגי היהודים, אלא גם הנוצרים האירופיים והכושים מילידי המקום התיחסו אליו מתוך הוקרה רבה.

בשנת 1908 בא לארץ בפעם הראשונה: ביקר אצל הוריו בירושלים, ראה את מושבות יהודה, שומרון והגליל.

ראשית פעולתו בשובו לדרום־אפריקה היתה: להגדיל את מספר התורמים לקרן הקיימת, ובעצמו תרם תרומות הגונות, ובמשך הזמן סייע לגאול כמה אלפי דונאמים, שעליהם הוקמו אחר כך המושבים: בית־חנן, נטעים, כפר־מנחם, ועוד.

בשנת תרפ"ה באו א. ל. פוליקאנסקי עם רעיתו בפעם השניה לארץ, עבר אותה לארכה ולרחבה והתבונן להתקדמות בערים ובמושבות. בבקור זה התחיל לערוך תכניות להשתקע בארץ.

עם שובו לעיר־מגוריו – עורר את יהודי דרום־אפריקה שלא יסתפקו רק בתרומותיהם לקרן הקיימת ולקרן־היסוד, אלא דרש מהם להשקיע מהונם במפעלים שונים, ובעצמו שקד להיות נאה מקיים מה שנאה דרש.

בשנת תרפ"ח (1928) עלה לארץ עם רעיתו, והשתקע בארץ וישב בה עד יומו האחרון. על יד נס־ציונה רכש למעלה מאלף דונאם בשביל מכריו מיהודי דרום־אפריקה, ונטע פרדס גדול הקיים עד היום. יחד עם ידידו יפה מקפטאון בנה בתל־אביב מחסני־קירור משוכללים. איחד את כל בתי־החרושת לסיגאריות בשם “דובק”, ועמד בראש המפעל עד יום מותו. יחד עם חברו ברוידה מקפטאון, ואחרים, יסד “חברת בנין דרום־אפריקאית”' שנתנה הלוואות אפותיקאיות בחיפה ובתל־אביב, וגם עסקה בהשקעות שונות ובביטוח רכוש. חברה זו יסדה גם חברה לספנות, ואף השתתפה בפיתוח חמי טבריה.

פוליקאנסקי הקדיש תשומת־לב מיוחדת למטעי הטבק בארץ־ישראל, והדריך את מגדלי הטבק בראש־פנה, מתולה ובעמק. הוא היה גם מן המייסדים והפעילים בגדוד מכבי־אש בתל־אביב. כל המעשים שעשה – בשקט עשה, בלי רעש ופרסום לעצמו. כחבר ההנהלות במפעלים, שנוסדו בעזרתו וביזמתו, התחבב המנוח על הפקידים והפועלים, שעבדו במחיצתו עשרות שנים.

ידו היתה פתוחה והיה תורם תמיד בעין יפה למוסדות חנוך, תרבות, אמנות וכן למפעלי צדקה בתל־אביב ובירושלים, בטבריה ובצפת. אלפי לירות פיזר ל“גמילות־חסדים”, ולא התרעם אם מישהו לא פרע את הגמ"ח. הוא היה נוהג ליתן מתן־בסתר, כדי שלא לבייש את מקבלי התרומות. אם מישהו נכנס אליו לשם קבלת תרומה למוסד זה או אחר, מיד היה קם ממושבו, מושיט את ידו בחבה ובאדיבות, ומקבל את כל אחד בסבר פנים יפות. לאחר שהושיב את האורח על מקומו, נגש ישר לענין ושאל בתמימות ובחביבות, בלי לחטט בפרטים ולדרוש חשבונות והסברות: “כמה אני צריך לתת”? ומיד פתח את כיסו והושיט את הסכום המבוקש.

בצוואתו כתב פוליקאנסקי לחלק את רכושו והונו למוסדות שונים, ואת חלק הארי הקדיש לקרן הקיימת, שהיתה יקרה לו מאד. הוא גם לא שכח את המוסדות מדרום־אפריקה ללא הבדל דת ולאום, וכתב להם בצוואתו סכומים מסויימים.

לבו שמח ורחב כשהוכרז מעל במת האו“מ על הקמת המדינה העברית בארץ־ ישראל, ונפטר לאחר שראה את חלום־חייו בראשית הגשמתו, בי”א טבת תש"ח (24.12.1947), בתל־אביב.