הכרתי את שושנה בוכמיל עוד בימי עלומיה, ימי זהרה ויפעתה, בשבתה בבית הוריה בניקולאייב.

משפחת אימאס היתה אחת המשפחות המיוחסות, ולבת רוזה אימאס ניתנו גם השכלה אירופית וגם חנוך לאומי. בימים ההם (בשנים 1885–1890) היתה ניקולאיוב עיר של התבוללות, עיר של חיים סואנים ועליזים, כרגיל בערי־החוף. החברה הגבוהה התרחקה מן התנועה הלאומית, ו“זאטוטי בני ישראל” התיחסו בלגלוג לכל אלה שחלמו על תחית עם ישראל בארצו.

דרושים היו הרבה אומץ־לב וגבורת־נפש לצאת מן החברה הנאורה, שעמדה בראש התנועה של הפצת השכלה כללית בכל רחבי המדינה הרוסית, ולהכנס לחוג צר ומצומצם של החולמים הראשונים על שיבת ציון.

בין יחידי־סגולה אלה היתה העלמה המקסימה ביפיה רוזה בת שלמה אימאס, שהצטרפה לתנועת חבת־ציון בראשיתה, ושימשה דוגמה לרבים.

עם הופעת הציונות המדינית, התמסרה העסקנית הצעירה לתנועה בכל לבה, היא בחרה בערים רבות לשם תעמולה, ועשתה נפשות רבות לציון. בקונגרס הציוני השני היתה צירת האגודות הציוניות בדרום־רוסיה. מאז אנו מוצאים את רוזה אימאס, ואחר כך – את שושנה בוכמיל, בכמה כינוסים, ועידות ואסיפות של ציוני רוסיה ומערב־אירופה. בכל מקום הופעתה הכניסה עירנות והתענינות לתנועה הלאומית בפרט בחוגי הנוער, שהיה קרוב יותר לתנועות חברותיות זרות.

עם התחלת העליה השניה, עזבה המנוחה את החיים התרבותיים של מערב־אירופה, ועלתה לארץ עם בעלה ד"ר יהושע בוכמיל.

מקום־מושבה, בשנים 1907–1908, היה ביפו, באחת הסימטאות הצרות של שכונת נוה־צדק. ביתה שימש בית־ועד לבני העליה השניה, שהיו מתכנסים פעם בפעם לשם פגישות ומסיבות ידידותיות. במסיבות אלו היו דנים ומתווכחים בשאלות הקשורות בתנועתנו, ובפרט בישוב העברי הישן והחדש שבארץ. בשבתות ובמועדים היו נפגשים באסיפות פומביות בין כתלי בית־הספר לבנות, שבנינו עמד אז על פרשת דרכים – בין השכונות היהודיות נוה־שלום ונוה־צדק. האגף הראשי היה תפוס על־ידי בית־הספר מיסודו של “ועד חובבי ציון”. בשאר האגפים שבחצר זו, דרו כמעט כל מורי בית־הספר לבנות עם המנהל מר מ. אזרחי־קרישבסקי. זה היה אז כמעט המוסד התרבותי היחידי ביפו, שריכז מסביבו את המורים, הסופרים והעסקנים ושאר אנשי־הרוח. לא לחנם קראו את המוסד הזה “אבטונומקה”, היינו: מין “בית לאומי” אבטונומי, שבו שלטה העברית שלטון גמור,

סמוך לבית־הספר לבנות היו משכנות הערבים, שגמליהם וחמוריהם חסמו את הדרך, ולא בנקל אפשר היה להגיע ל“היכל התרבות”.

הגב' בוכמיל חוננה בכשרון הדבור, ונאומיה והרצאותיה היו עושים רושם רב על כל שומעיהם. בדבריה המלאים רגש ולבביות, היתה מעודדת את רוח הנחשלים מן העולים החדשים, במלחמתם הקשה בפגעי הישוב.

החברה לבנין בתים “אחוזת בית” החלה לרשום חברים, ומיד הופיעו בה גם השמות של הגברת בוכמיל ובעלה. שניהם הבינו את הערך הרב, שיש לשכונה עירונית עברית, מרוחקת מיפו הערבית, ומתוקנת מכל הבחינות. הגב' בוכמיל רצתה לבנות לה בית דירה בפרבר העברי, ומשום כך נרשמה בין החברים הראשונים. אך כאן הכריעה האידיאליות שלה: עם קבלת ההחלטה על הלוואה מן הקרן הקיימת לבנין ששים הבתים הראשונים בתל־אביב, הודיעה הגברת בוכמיל, שהיא מתנגדת נגוד פרינציפיוני לקבלת ההלוואה. לפי הכרתה הפנימית, מיועדים כספי הקרן הקיימת רק לגאולת הארץ לשם הגדלת הרכוש הלאומי, ולא לבנין בתים פרטיים. דעתה לא נתקבלה, ולשם מחאה יצאה מן החברה “אחוזת בית” ולא בנתה בה את ביתה. אך גם לאחר שעזבה את קבוצת הבונים הראשונים, לא פסקה להתעניין בגורל השכונה החדשה, ובפרט הראתה התעניינות ערה בישיבות שבהן דנו בשאלת הבנאות בשכונה העברית. הגב' בוכמיל היתה תמיד ממחייבי העבודה העברית הטהורה, מתוך הכרה שהארץ לא תיבנה בעבודה זרה, אלא בהון עברי ובעבודה עברית. בהשקפותיה הצבוריות היתה ש. בוכמיל קרובה לתנועת העובדים.

קרוב לארבעים שנה עמדה המנוחה במרכז העסקנות הלאומית, והקדישה הרבה זמן ומרץ לתעמולה לטובת הקרן הקיימת וקרן היסוד.

במותה, בשנת תרצ"ג (1933),אבדה אחת מבנות־ציון היקרות,אשה אידיאליסטית ועקבית בהשקפותיה, חולמת ולוחמת כל ימיה לגאולת הארץ ולשחרור העם.