הכרתי את שושנה בוכמיל עוד בימי עלומיה, ימי זהרה ויפעתה, בשבתה בבית הוריה בניקולאייב.

משפחת אימאס היתה אחת המשפחות המיוחסות, ולבת רוזה אימאס ניתנו גם השכלה אירופית וגם חנוך לאומי. בימים ההם (בשנים 1885–1890) היתה ניקולאיוב עיר של התבוללות, עיר של חיים סואנים ועליזים, כרגיל בערי־החוף. החברה הגבוהה התרחקה מן התנועה הלאומית, ו“זאטוטי בני ישראל” התיחסו בלגלוג לכל אלה שחלמו על תחית עם ישראל בארצו.

דרושים היו הרבה אומץ־לב וגבורת־נפש לצאת מן החברה הנאורה, שעמדה בראש התנועה של הפצת השכלה כללית בכל רחבי המדינה הרוסית, ולהכנס לחוג צר ומצומצם של החולמים הראשונים על שיבת ציון.

בין יחידי־סגולה אלה היתה העלמה המקסימה ביפיה רוזה בת שלמה אימאס, שהצטרפה לתנועת חבת־ציון בראשיתה, ושימשה דוגמה לרבים.

עם הופעת הציונות המדינית, התמסרה העסקנית הצעירה לתנועה בכל לבה, היא בחרה בערים רבות לשם תעמולה, ועשתה נפשות רבות לציון. בקונגרס הציוני השני היתה צירת האגודות הציוניות בדרום־רוסיה. מאז אנו מוצאים את רוזה אימאס, ואחר כך – את שושנה בוכמיל, בכמה כינוסים, ועידות ואסיפות של ציוני רוסיה ומערב־אירופה. בכל מקום הופעתה הכניסה עירנות והתענינות לתנועה הלאומית בפרט בחוגי הנוער, שהיה קרוב יותר לתנועות חברותיות זרות.

עם התחלת העליה השניה, עזבה המנוחה את החיים התרבותיים של מערב־אירופה, ועלתה לארץ עם בעלה ד"ר יהושע בוכמיל.

מקום־מושבה, בשנים 1907–1908, היה ביפו, באחת הסימטאות הצרות של שכונת נוה־צדק. ביתה שימש בית־ועד לבני העליה השניה, שהיו מתכנסים פעם בפעם לשם פגישות ומסיבות ידידותיות. במסיבות אלו היו דנים ומתווכחים בשאלות הקשורות בתנועתנו, ובפרט בישוב העברי הישן והחדש שבארץ. בשבתות ובמועדים היו נפגשים באסיפות פומביות בין כתלי בית־הספר לבנות, שבנינו עמד אז על פרשת דרכים – בין השכונות היהודיות נוה־שלום ונוה־צדק. האגף הראשי היה תפוס על־ידי בית־הספר מיסודו של “ועד חובבי ציון”. בשאר האגפים שבחצר זו, דרו כמעט כל מורי בית־הספר לבנות עם המנהל מר מ. אזרחי־קרישבסקי. זה היה אז כמעט המוסד התרבותי היחידי ביפו, שריכז מסביבו את המורים, הסופרים והעסקנים ושאר אנשי־הרוח. לא לחנם קראו את המוסד הזה “אבטונומקה”, היינו: מין “בית לאומי” אבטונומי, שבו שלטה העברית שלטון גמור,

סמוך לבית־הספר לבנות היו משכנות הערבים, שגמליהם וחמוריהם חסמו את הדרך, ולא בנקל אפשר היה להגיע ל“היכל התרבות”.

הגב' בוכמיל חוננה בכשרון הדבור, ונאומיה והרצאותיה היו עושים רושם רב על כל שומעיהם. בדבריה המלאים רגש ולבביות, היתה מעודדת את רוח הנחשלים מן העולים החדשים, במלחמתם הקשה בפגעי הישוב.

החברה לבנין בתים “אחוזת בית” החלה לרשום חברים, ומיד הופיעו בה גם השמות של הגברת בוכמיל ובעלה. שניהם הבינו את הערך הרב, שיש לשכונה עירונית עברית, מרוחקת מיפו הערבית, ומתוקנת מכל הבחינות. הגב' בוכמיל רצתה לבנות לה בית דירה בפרבר העברי, ומשום כך נרשמה בין החברים הראשונים. אך כאן הכריעה האידיאליות שלה: עם קבלת ההחלטה על הלוואה מן הקרן הקיימת לבנין ששים הבתים הראשונים בתל־אביב, הודיעה הגברת בוכמיל, שהיא מתנגדת נגוד פרינציפיוני לקבלת ההלוואה. לפי הכרתה הפנימית, מיועדים כספי הקרן הקיימת רק לגאולת הארץ לשם הגדלת הרכוש הלאומי, ולא לבנין בתים פרטיים. דעתה לא נתקבלה, ולשם מחאה יצאה מן החברה “אחוזת בית” ולא בנתה בה את ביתה. אך גם לאחר שעזבה את קבוצת הבונים הראשונים, לא פסקה להתעניין בגורל השכונה החדשה, ובפרט הראתה התעניינות ערה בישיבות שבהן דנו בשאלת הבנאות בשכונה העברית. הגב' בוכמיל היתה תמיד ממחייבי העבודה העברית הטהורה, מתוך הכרה שהארץ לא תיבנה בעבודה זרה, אלא בהון עברי ובעבודה עברית. בהשקפותיה הצבוריות היתה ש. בוכמיל קרובה לתנועת העובדים.

קרוב לארבעים שנה עמדה המנוחה במרכז העסקנות הלאומית, והקדישה הרבה זמן ומרץ לתעמולה לטובת הקרן הקיימת וקרן היסוד.

במותה, בשנת תרצ"ג (1933),אבדה אחת מבנות־ציון היקרות,אשה אידיאליסטית ועקבית בהשקפותיה, חולמת ולוחמת כל ימיה לגאולת הארץ ולשחרור העם. 

אחיותיה אולגה ופאניה ואחיה ישראל ושמשון בלקינד עלו אל הארץ עם ראשוני הביל"ויים ביוני 1882. אלכסנדרה, בת הזקונים עלתה עם הוריה מאיר ושפרה בלקינד, בשנת 1887.

אולגה נישאה ליהושע חנקין, ופאניה לישראל פיינברג, ושתי המשפחות הללו, יחד עם האחים ישראל ושמשון, עברו לגור במושבת הבילו"יים גדרה. שמה עברה גם אלכסנדרה והוריה.

המשפחות הללו היו מראשוני המתישבים במושבה הקטנה, – מושבת הביל“ויים. עסקו בחקלאות וחיו חיי משפחה גדולה יחד עם ראשוני הביל”ויים.

באחד הימים בשנת 1889 יצא ישראל בלקינד מגדרה, ופתח ביפו בית־ספר עברי – הראשון בארץ. לאחר זמן־מה נגררו אחריו גם יתר המשפחות של בלקינד, חנקין ופיינברג, וכולן התישבו בכפיפה אחת ביפו.

זכורני את בקורי הראשון, בקיץ תרנ“א (1891), במעונם של חברי ה”קומונה" הזאת, באחת הסימטאות הצרות ביפו.

עברנו דרך כמה סימטאות צרות ואפלות עד הגיענו לבית הקטן, ששם מצאתי מספר גברים, ונשים. כל החבורה היתה מאנשים מבוגרים, ואני עם בן־גילי מאיר סמילנסקי (מ. סיקו), היינו שני נערים צעירים אשר נתקענו לבין קשישים. עמדנו וגם ישבנו בצפיפות בחדר לא־מרווח ביותר, שהיה “מרוהט” בפשטות גדולה. באמצע החדר – שולחן פשוט לא־מכוסה במפה. כסאות חסרו לגמרי, אך בצדי קירות החדר עמדו כמה פחי־נפט ריקים, ועליהם לוחות־עץ לא מחוברים במסמרים. ספסלים אלה (אם אפשר לכנותם כך), שימשו מטות לשינה בלילות ומקומות־ישיבה בימים. על השולחן עמדה עששית־נפט קטנה, אשר הפיצה אור דועך בחדר הצר.

מיד החלו וכוחים המים בין המסובים, אחד שואל, והשני עונה לעומתו. ואני הצעיר עשיתי את אזני כאפרכסת, והקשבתי לדברי הקשישים ממני. מתוך רטט נפשי ויראת־הכבוד הקשבתי לדבריהם, כשהם מספרים על דרך היסורים שעברה עליהם, על הנסיונות הקשים שנתנסו בהם בדרך לציון ובארץ גופא, על עבודתם כפועלים שכירי־יום במקוה־ישראל, ועוד.

במושב בעלי־דמיונות אלה הכרתי בפעם הראשונה את הצעירה סוניה (אלכסנדרה) בלקינד, שהיתה מלאה מרץ־עלוּמים. היא חשבה ומצאה, שלשם פיתוח ההתישבות בעיר ובכפר, הכרחי לדאוג להבראת הארץ. היא ראתה את הסבל הנורא של המתישבים, ממחלות־עינים ומשאר המחלות המידבקות שהפילו חללים רבים בשורות החלוצים הראשונים, ולכן קיבלה החלטה תקיפה להתמסר לרפואה, כדי להגן על בריאות התושבים.

בשנת 1898 נסעה סוניה בלקינד לשווייץ, ונכנסה ללמוד רפואה בפאקולטה הרפואית בג’נבה. היא היתה הסטודנטית הראשונה מארץ־ישראל, ומן הרגע הראשון נכנסה לחוג הסטודנטים הלאומיים, אשר חלמו, על שיבת ציון ועל שחרור עמנו וארצנו. שם הכירה את ד"ר חיים וייצמן, אשר שימש אז דוצנט פרטי לחימיה באוניברסיטה בג’נבה, ועוד עסקנים וסופרים אשר למדו אז בשווייץ.

בגמרה את הפאקולטה הרפואית בג’נבה, בשנת 1904, נסעה לצרפת לשם השתלמות מקצועית, ולאחר שהוכתרה בתואר “דוקטור לרפואה”, חזרה בשנת 1906 ליפו.

מאז בא מיפנה חשוב בחייה הפרטיים והצבוריים. עם בואה לארץ החלה מיד לעבוד כרופאה בבית־החולים היהודי ביפו מיסודו של שמעון רוקח. באותו זמן פתחה מרפאה פרטית בדירתה ביפו. יחסה הרציני למקצוע הרפואי ומסירותה הנאמנה לחוליה רכשו לה שם טוב בקרב היהודים, הערבים והנוצרים, ושנים רבות היתה הרופאה הראשונה והיחידה ביפו ובמושבות יהודה, שומרון והגליל, והיא נתחבבה על כל מבקריה ונתפרסמה כאחת הרופאות המצוינות.

מן הבוקר ועד הערב היתה טסה, – לא באוירון ולא במכונית, כמובן – כי אם ברגל ממש (בימים ההם חסרו מכוניות לגמרי, ועגלות־סוס מספרן היה מצומצם מאד) מחולה לחולה, ולא נתנה מנוח לנפשה ולגופה עד גמר כל הבקורים באותו יום, בלי לדחותם ליום־המחרת. תמיד היינו פוגשים אותה משוטטת ברחובות לבושה שכמיה בעלת כנפים, זריזה ומהירה, אצה ורצה בחפזון, ואת כל אחד ואחד פוגשת בחיוך קל על שפתיה.

בזמן המלחמה הקודמת גויסו לצבא התורכי רופאי תל־אביב (ד“ר פוחובסקי, ד”ר שרמן וד"ר חיסין), ועד שחרורם מן הצבא היתה ד"ר בלקינד הרופאה היחידה בכל מחוז חיפה, הגליל התחתון ובעתלית.

היא היתה גם הרופאה הראשונה בגימנסיה העברית “הרצליה”, כמעט מראשית הווסדה ביפו.

בשנת 1921 הקימה לה בית בן שתי קומות ברחוב אלנבי. זה היה אחד הבתים הראשונים שנבנו ב“חברה חדשה”, ושקעו בחול עמוק שנים מספר, מפני שכביש ומדרכות לא היו אז ברחוב אלנבי, שהוא היום אחד העורקים הראשיים בעיר העברית. בביתה זה גרו הד"ר א. בלקינד עם בעלה מנדיל חנקין עד ימיהם האחרונים.

בת שבעים היתה במותה, וחמשים ושש שנה מחייה עברו עליה בארץ־ישראל, בחדוות־עבודה ויצירה, ביסורים של בנין ובנחמה רבה למראה החזון שנתגשם.

עוד בחייה הפקידה עזבון בסך ששת אלפים לירות ארצישראליות לטובת ההסתדרות הרפואית העברית בא"י, שהיא היתה בה חברת־כבוד.

כספים אלה נועדו לשתי מטרות:

א) הקמת מעון בראשון־לציון בשביל רופאים זקנים; ב) הקמת חלק מ“בית הרופא” בתל־אביב: אולם הישיבות, או אולמים בשביל הספריה הרפואית.

זכר החלוצה הזאת יהיה לברכה.

מלכה ברוך, רעיתו של הד“ר אברהם ברוך (רוזנשטיין), היתה מבנות “העליה השניה”, ועלתה עם בעלה לארץ בחשון תרס”ט.

מוצאה מפלונסק (פולין). אביה – סוחר סיטונאי חשוב של מכולת, יהודי למדן ומשכיל, חברו וידידו של אביגדור גרין (אביו של דוד בן־גוריון).

בילדותה חונכה בבית אביה ברוח המסורת וגם האהבה לתנועה הלאומית, לחיבת ציון.

לאחר שגמרה את בית־הספר הממשלתי בפלונסק, עברה לוורשה ושם נכנסה כחברה לאגודה הציונית “דבורה” ולחברת דוברי־עברית בוורשה. ביקרה בכל הישיבות והטילה על עצמה כמה תפקידים באגודה הציוני.

תוך עבודתה הציונית הכירה את הסטודנט הצעיר רוזנשטיין, ונישאה לו, וחיתה אתו חיים משפחתיים יפים כארבעים ושלש שנים.

בשנת תרס“ח הוזמן ד”ר א. ברוך כמורה למתמטיקה ולפיסיקה לגמנסיה העברית ביפו, מיסודו של ד“ר י. ל. מטמון־כהן בשנת תרס”ו.

משפחת ד"ר א. ברוך התנגדה לעליתו לארץ, מפני שבאותו זמן הוצעה לו עבודה חשובה בתנאים מצויינים מכל הבחינות בוורשה גופא. אך אשת־נעוריו מלכה ויתרה על החיים הנוחים והמסודרים בוורשה רבתי והעדיפה עליה את יפו, העיר הבלתי־מפותחת.

ובאחד הימים, בראשית תרס"ט, יצא הזוג רוזנשטיין ואתם פעוט בן עשרה ימים, ולאחר טלטולים ממושכים וקשים בדרך הרחוקה הגיעו ליפו.

ומן הדירה המרווחת הנוחה והמרוהטת בוורשה, השתכנה משפחת רוזנשטיין, ככל העולים־החלוצים בימים ההם – בשכונת נוה־צדק, בחדר דל וצר, חסר כל נוחיות וריהוט.

מלכה ברוך לא התרעמה ולא התאוננה על החיים הקשים, והסתגלה לתנאים הפרימיטיביים.

התינוק הפעוט סבל הרבה ממחלות אקלימיות, והאם הצעירה מלכה ברוך נאבקה קשה בכל פגעי הזמן.

מטבעה היתה בעלת אופי טוב, אהבה את בעלה, את שני ילדיה ואת שתי ילדותיה, אשר ילדה, גידלה וחינכה על אדמת המולדת, והסתפקה בחיים מצומצמים. ספוק נפשי רב היה לה, שבעלה זכה להיות בין המורים הראשונים בגמנסיה העברית הראשונה, והוא גם היה מן הראשונים, שיצרו מונחים עבריים ללמודי מתימטיקה ופיסיקה.

עונג מיוחד היה למלכה ברוך, כשזכתה עם בעלה, להקים את ביתה הראשון על גבעת־חול בודדה, במקום הנקרא כיום רחוב נחלת־בנימין.

מורי הגימנסיה “הרצליה” ותלמידיה היו ממשחרי ביתה, והיא היתה מאושרה. אך באבגוסט 1914 פרצה מלחמת־העמים הראשונה, ובאו ימים רעים ומרים. מאות מתושבי תל־אביב גורשו לחוץ־לארץ, ומאות מיהרו לצאת את הארץ מחמת עקת המשטר התורכי הצבאי, אך מלכה ברוך החליטה להשאר עם משפחתה בארץ ולא להפרד מידידיה, ממכריה ומביתה בתל־אביב.

עם פרסום פקודת הגירוש ההמוני מתל־אביב בערב פסח תרע“ז (אפריל 1917), הציעו הגרמנים לד”ר אברהם ברוך משרה גבוהה בדמשק, אך מלכה החליטה לצאת עם המורים והתלמידים של הגמנסיה לזכרון־יעקב ובנותיה שפיה, בת־שלמה וגבעת־עדה. יחד עם בעלה, אמה וארבעה תינוקות השתכנה במחסן תבואות בבת־שלמה. בדומיה נשאה את הסבל הגדול, ללא כל תרעומות ותלונות. החיים הקשים בתקופת הגירוש, שנמשך שנה ושמונה חדשים, גרמו לאשה העדינה חולשה גופנית כללית. בפרט סבלה מקדחת ממארת, אשר הפכה למחלה כרונית של עצב הלחי. מאז ועד יומה האחרון סבלה ענויים קשים במשך עשרות שנים, אך ידעה להתגבר על מצב בריאותה הרופף, וביתה בתל־אביב שימש בית־ועד לכל החלוצים הצעירים מעולי פולין. היא היתה מקבלת את כולם בסבר פנים יפות, השתדלה להשיג להם עבודה מתאמת, דאגה ללמוד מקצועי בשביל אחדים מן העולים.

רבים מהם, ובהם הסופר ש"י עגנון, אורי נדב, המהנדס טישלר, אפרים זומשטיין, ועוד, זוכרים את ביתה של מלכה ברוך כבית הראשון בתל־אביב, שבו קרבו אותם וקבלום בזרועות פתוחות כבני־משפחה ממש.

בגלל חולשתה הגופנית הכרונית לא יכלה לעסוק בצרכי צבור, אך היתה חברה מסורה בהסתדרות הציונים הכלליים, ב“ויצ”ו ובמוסדות סוציאליים אחדים.

במיטב יכלתה השתדלה תמיד לעזור לכל נצרך ולהקל את סבלו של כל מי שפנה אליה.

מלכה ברוך זכתה לגדל בעיר העברית הראשונה שני דורות, והאם־הסבתה היתה מאושרת שזכתה לחזות במו עיניה את הגשמת החזון הגדול – את תקומתה של מדינת ישראל הצעירה.

אור ליום כ“ט ניסן תש”י השיבה את רוחה לאלהים. במותה נסתלקה דמות אחת החלוצות העדינות מראשונות תל־אביב, שנשאו בכל הסבל וההרפתקאות של העיר בראשיתה, והן שהשרו מרוחן על בוני־העיר הראשונים, לעמוד בכל התנאים הקשים ולצפות בבטחון להתגשמות החזון.

א. צעדיה הראשונים של הפסלת

בתל־אביב התרכזו עשרות אמנים, שהתקבצו הנה מארצות שונות – ציירים, פסלים, אמני הנגינה, התיאטרון, האופירה וכו'.

כל אמן ואמן יוצר בפנתו, שואב את השראתו העילאית מן הטבע והנוף, מן הסביבה ומחיי האומה. כל אחד ואחד מפתח את יצירתו לפי כשרונו, השכלתו, סגולותיו האמנותיות ולפי סגנונו האינדיבידואלי.

האמנים מרימים את הרמה התרבותית של חיינו ומעשירים את אוצר נכסינו הלאומיים והתרבותיים.

נזדמן לי לבקר בבית אחת היוצרות בתל־אביב – בפנתה השקטה של הפסלת מרים ברלין.

לא רבים יודעים עדיין עליה, כי כפסלת עודנה “צעירה”. הראשון שגילה את הניצוצות של כשרונה האמנותי היה הפסל הנודע אהרונסון. אהרונסון הוזמן בשנת 1916 לפטרבורג, לשם פיסול האנדרטה של ראספוטין (ידיד בית־המלכות הרוסי), ובמקרה ראה את ביכורי עבודתה של בוגרת הגמנסיה מרים ברלין: תבליט של רגל עשוי מלחם. האמן התרשם מן התבליט הקטן, ויעץ לבעלת התבליט להשתלם בפסלות. ואמנם, עשתה כך, והחלה לעבוד בהדרכתו של אהרונסון כל זמן שהותו ברוסיה. אחר כך המשיכה את לימודיה בשנים 1916–1917 אצל הפסל הנודע מיכאל בלום בפטרבורג….

מיום ליום נתגלה יותר ויותר כשרונה האמנותי, והפסל אהרונסון הזמין אותה לאקדמיה לאמנות בפאריס.

פגעי מלחמת־העמים והתלאות המרובות שלאחריה עכבו את מרים ברלין בפטרבורג. עם האפשרות הראשונה מיהרה לצאת את רוסיה ועלתה לארץ בשנת 1921, יחד עם בני משפחתה.

כחמש שנים ישבה מרים ברלין בתל־אביב, וסבלה את סבל העולים החדשים עד קליטתם בארץ. מאפס אמצעים לא המשיכה את השתלמותה בפסלות, ורק בשנת 1926 נתאפשרה לה הנסיעה לרומא לשם השתלמות.

ברומא מצאה לה כר נרחב לפתח את כשרונה, בהדרכת אחד מגדולי האמנות – הפרופיסור היהודי נחום לוז, שניבא למרים ברלין עתיד בעולם האמנות, ועל־פי עצתו נסעה לאחר שנה לבלגיה, ונכנסה שם לאקדמיה הממלכתית לאמנות בבריסל.

מאז מתחילה תקופת ההתפתחות שלה והעליה משלב אל שלב. ארבע שנים למדה מ. ברלין בבית־ספר עליון בבריסל, בהדרכת טובי הפרופיסורים של האקדמיה לאמנות.

הקומפוזיציות שלה עוררו תשומת־לב רבה בחוגי האמנות, ובזמן למודיה זכתה לקבל ששה פרסים ראשונים. מהם ארבעה בסך 1000 פראנק זהב כל פרס, ושני פרסים יקרי־ערך מספרית האמנות הבלגית.

בעד אחת הקומפוזיציות שלה “לויה” זכתה מ. ברלין לקבל בשנת 1928/9 מידליה־של־כסף, ואחר כך נתכבדה שוב בשנת 1929/30 בשתי מידליות של ברונזה בעד עבודות־פיסול של אנשים חיים.

את האקדמיה לאמנות בבריסל גמרה מ. ברלין בשנת 1931 בהצטיינות גדולה, וקיבלה תעודת־גמר ממדריגה ראשונה. לאות הוקרה מסרה לה האקדמיה העליונה בבריסל, לאחר גמרה את שנות לימודיה, אטליה בהיכל האמנות, עם רשות מלאה להשתמש בכל המכשירים והחמרים במשך שנה שלימה, בלא כל תשלום.

הקומפוזיציה היצירתית שלה “תוגה” עשתה רושם רב בחוג האמנים, ונרכשה מיד על־ידי יהודי עשיר בבריסל. אך הפסל שלה “נזירות” זכה להערכה מיוחדת מצד חובבי האמנות היפה.

הפסלת מ. ברלין הלכה מחיל אל חיל ורכשה לה שם טוב, ובמשך זמן שהותה בבריסל – נתחבבה על חוג האמנים והקרובים להם. כשרונה, חריצותה וחיבתה לפסלות סללו לפניה את הדרך, והיא יכלה לכבוש לה מקום נכבד מכל הבחינות בבריסל, עיר התרבות הגבוהה.

אך געגועיה לארץ־ישראל, ולתל־אביב עיר מושבה, מנעוה מלשהות זמן רב מדי בארץ אחרת, ובאמצע 1931 שבה לארץ והתישבה בה ישיבת־קבע.

בשובה לארץ, התחילה מרים ברלין להסתכל סביבה ולחדור לנבכי הטבע הארצישראלי ואל החברה היהודית החדשה במולדת. היא, שנתחנכה על ברכי תרבות זרה, החלה סופגת לתוכה יותר ויותר את רוח התרבות העברית הלאומית, כדי למצוא את המזיגה הנכונה. שאיפה זו באה לידי בטוי גם ביצירותיה החדשות, שבהן ניסתה לחדור אל חביוני הנפש היהודית ולרקום רקמות חדשות בדמויות לאומיות.

בשנה הראשונה לשובה מלמודיה בחוץ־לארץ, הוציאה מרים ברלין מתחת ידיה כמה קומפוזיציות מוצלחות מן ההווי של הארץ: “פליטים”, “הילד התימני”, ועוד. אחר כך עברה לפסול אישים, עסקנים וסופרים יהודים מהוללים, כמו: מאיר דיזנגוף, מנשה מאירוביץ, מרדכי בן עמי, מנדלי מוכר ספרים, א. ז. רבינוביץ, שלום עליכם, י. גרזובסקי, י. ח. רבניצקי, אחד־העם, ועוד.

מתוך הגלריה הזאת של דמויות אישים, יש לציין בפרט את האנדרטה של המשורר ח. נ. ביאליק. בחומר דומם הנציחה את הדמות הרוחנית, את מעוף המחשבה הפיוטית וגם את בת־הצחוק המיוחדת שלו.

הפסלים של מרים ברלין, המצוינים בתרבות אמנותית גבוהה, משרים על המסתכל בהם השראה רוחנית. ככל שהוא מסתכל ביצירות אלו, הוא מגלה בהן פרטים וקווים כאלה, שרק עינו של אמן בחסד עליון מעמיק־ראות מסוגלת לתפוס אותם.

מרים ברלין האמנית המחוננת – מצניעה בהליכותיה, ואינה מכריזה על עצמה. אותה צניעות של היוצרת נסוכה גם על מעשי ידיה.

ב. תערוכותיה של מרים ברלין

הופעתה הראשונה של הפסלת מרים ברלין בתל־אביב היתה בתערוכתה, שנתקיימה בביתה הפרטי בתל־אביב בשנת 1931.

הפתיחה של תערוכתה היתה חגיגית במעמד קהל אמנים, סופרים ועתונאים, ומ. דיזנגוף הביע בנאום־הפתיחה את משאלתו, שהמוזיאון התל־אביבי (שהיה עדיין בראשיתו) ישמש אכסניה קבועה ומעודדת לאמנים העבריים בעיר העברית, ועל־ידי כך יסייע להתפתחות היצירה האמנותית והמקורית.

נבואתו של מיסד המוזיאון נתגשמה במידה מרובה. הבנין הקטן של המוזיאון התרחב במשך השנים והשתפר במידה ניכרת מאד, נוספו כמה אולמים מרווחים, וכולם נתמלאו תמונות ופסלים עד אפס מקום, ובית־הנכות, מיסודו של אבי העיר משמש מרכז לאמנות.

אולם בינתים גדלה תל־אביב פי כמה, ובית המוזיאון אינו מספיק עוד לכל התערוכות של האמנים היהודים, שנתקבצו ובאו מכל תפוצות הגולה, והם נאלצים למצוא להם גם אכסניות שונות מחוץ לכתלי המוזיאון.

מחוסר מקום במוזיאון, שהיה תפוס על־ידי תערוכת אמנים יהודים מפאריס, מצאה לה הפסלת מרים ברלין פינה שקטה ונוחה ברחוב הס, ויחד עם הצייר אבני פתחה כעבור שנים מספר את תערוכתה השניה בלי נאומים ובלי פומביות יתירה, ואף־על־פי כן הרבו לבקר בתערוכה.

מי שראה את התערוכה הראשונה של הפסלת ברלין בשנת 1931, מצא השתלמות רבה ביצירותיה שבתערוכה השניה.

שקט פנימי, ענוה וצניעות חבויה, מציינים את דרכה באמנות של מרים ברלין.

בפסליה ניכרים שקידה רבה, וטעם מפותח של אמן בעל רמה תרבותית אקדימאית.

בתערוכתה השניה הוצגו כמה אנדרטאות של סופרים ועסקנים נודעים, וגם של אלמונים.

הפסלת ברלין ניגשת מתוך גישה ריאלית ליצירותיה, ודמותו של כל אחד ואחד עיצבה לפי הבעתו הטבעית והמדויקת.

ביצירותיה של הפסלת ברלין מורגשת השפעת הרוח האמנותית של מורה המובהק הפסל הנודע־לתהילה אהרונסון, אשר האציל עליה הרבה מרוחו ומדרך יצירתו.

יצירותיה של הפסלת מוכיחות, שלאחר לבטי־נפש רבים, מצאה את דרכה באקלימה של ארץ־ישראל והיא הולכת בצעדים בטוחים מהישגים להישגים אמנותיים חדשים.

ג. אנדרטת ביאליק של הפסלת מ. ברלין

באחד מימי 1933 נזדמן המשורר ח. נ. ביאליק יחד עם ידידו הסופר הישיש י. ח. רבניצקי, לבקר בבית הפסלת מרים ברלין.

בכניסתו לחדר־עבודתה נתגלה לעיני המשורר מראה מרהיב־עין, והוא עמד נדהם במקומו כמה רגעים: בבית היוצרת ראה ביאליק לפניו את כל “אודיסה שהיתה”, את כל ראשי הספרות העברית והיהודית, חברים וידידים, מהם שהלכו כבר לעולמם: אחד־העם, מנדלי מוכר ספרים, שלום־עליכם, בן־עמי, ועוד, ולידם – כמה מאלה שהיו עדיין בחיים באותה שעה: י. ח. רבניצקי, א. ז. רבינוביץ, יהודה גרזובסקי, מ. דיזנגוף.

ביאליק נפעם מאד מכל הפרוטומות היפות הללו, שהזכירו לו את הימים שעברו עליו במסיבת מרעיו בעיר היפה שעל חוף הים השחור. ביאליק עבר מפסל לפסל, האריך להסתכל בכל אחד מהם וכאילו חיפש בפרצופיהם את הקווים האופייניים הידועים לו כמשורר ויודע חכמת הפרצוף.

האנדרטה של מנדלי־מוכר־ספרים ריתקה את מבטו של ביאליק שעה ממושכת, וניכר היה שהתרשם במיוחד מיצירה אמנותית זו.

ביאליק עצמו לא היה עדיין בתוך הגלריה הזאת, אך כעבור ימים מספר החלה הגב' ברלין לכייר את ח. נ. ביאליק.

ברטט נפשי וביראת־הכבוד ניגשה הפסלת לעבודה זו. שיחק לה מזלה וביאליק נשמע לבקשותיה, והיה בא ל“סיאנסים” כל פעם בדייקנות נמרצת, בשעה קבועה, לרוב בלוית י. ח. רבניצקי.

ימים על ימים עבדה הגב' ברלין על פסל ביאליק, ותודות לתפיסתה הנכונה ולאינטואיציה האמנותית שלה הצליחה לחדור לתוך חביוני הנפש של משורר האומה ולמצוא בו את הקווים האופיניים שבתכונתו, קווים גלויים ונסתרים, המיוחדים רק לאישיות גדולה זו.

האנדרטה של ביאליק מבליטה – דומה, יותר מכל יצירה אחרת – את כח־הסתכלותה הרב של הפסלת ברלין, אשר ידעה לסמל את האופי, את הדמות הרוחנית, את מעוף המחשבה הפיוטית, ואף שירטטה בקו אמנותי את בת־הצחוק שהיתה נסוכה על שפתי המשורר.

פסל זה הוצג לראוה בתערוכה הבינלאומית, שנתקיימה בקיץ 1937 בפאריס. בפנה העברית שבביתן הארצישראלי התנוסס לראווה הפסל מברונזה, והוא משך אליו מאות־אלפים מסתכלים.

את הפרוטומה המצויינת הזאת ראה גם הפסל המובהק נחום אהרונסון, שיבחה ואמר, שזוהי מן היצירות המשובחות של הפסלת ברלין.

טוב עשו ידידי “בית ביאליק”, שרכשו בשנת 1939 את הפסל המוצלח, וקבעו את מקומו בבית המשורר שברחוב ביאליק.

גלוי הפסל, בהשתתפותם של סופרים, מורים וידידים – היה בו משום מאורע חגיגי לאמנות ולספרות.

את ציטה אשת אליהו ברלין הכרתי מראשית עליתה אל הארץ בשנת 1907.

בית ברלין, מתחילה ביפו ואחר כך בתל־אביב, שימש עשרות שנים בית ועד לעסקני הישוב, לראשי תל־אביב, לאינטליגנציה ולנוער.

כאחד מראשוני העובדים בגימנסיה “הרצליה” במשך 11 שנה (משנת תר“ע עד תרפ”א) הייתי מבקר לעתים קרובות בבית אליהו ברלין, שהיה אז הגזבר וחבר הועד המפקח של הגימנסיה, ותמיד הייתי מוצא שם אורחים ועולים חדשים.

בראש השולחן היתה יושבת הגב' ברלין, היפה והרעננה, מכבדת את האורחים בתה, בפירות ובמגדנות, ולעתים גם בארוחה קלה, ובאותו זמן מקשבת לשיחות על בעיות הישוב הארצישראלי, ומפעם לפעם משמיעה הערות קצרות לנושא השיחות.

לגב' ברלין לא היו סגולות של עסקנות צבורית, אך היא ידעה להוקיר את העסקנים הפעילים, והשתדלה להקל בהרבה על העבודה הצבורית של בעלה.

זכורה לי הגב' ברלין בעצם ימי פריחתה, בתקופת זהרה ועשרה, בעת שלבעלה היה רכוש גדול בצאריצין שברוסיה ונכסים בעלי ערך רב בארץ. ידעתיה גם בתקופת מלחמת־העמים הראשונה, בשעת הגירושים ההמוניים מן הארץ והגירושים החלקיים מתל־אביב. ראיתיה אף בזמן שבעלה גורש בשנת 1915 בפקודת המפקד הצבאי ג’מאל פחה אל מחוץ לתל־אביב.

ביקרתי לעתים תכופות בביתה של משפחת ברלין באותם הימים הקשים, והגב' ברלין לא התאוננה בשום פעם על מצבה הפרטי. להפך: תמיד השתדלה להרגיע את באי ביתה, לעודדם בתקוה שהימים הרעים יעברו במהרה. והנה באחד הימים, בניסן תרע"ז, יצאה הפקודה הדחופה מאת הדיקטאטור הצבאי ג’מאל פחה על גירוש כללי מתל־אביב במשך 48 שעה. גם משפחת ברלין היתה בין גולי תל־אביב ועברה לראשון־לציון לישיבה ארעית בדירה מצומצמת.

הגימנסיה “הרצליה” התפזרה במושבות יהודה ושומרון, והמרכז היה בזכרון יעקב ובנותיה. ואני עשיתי את ירחי הקיץ תרע"ז ברחובות, ופעמים בשבוע הייתי הולך ברגל מרחובות לראשון־לציון וחזרה. ולרגל עניני הגימנסיה הייתי מבקר בתמידות את בית ברלין בראשון.

אף הדירה הצרה קיבלה צורה נאה, והגב' ברלין כמנהגה היתה מקבלת את מבקרי ביתה בנועם וברוך ולא הראתה שום סימני עצבנות, כאילו לא בא כל שנוי לרעה במצב הכללי ובחייה הפרטיים. בשקט ובענווה היתה שואלת אותי על שלום גולי תל־אביב, על המורים והתלמידים של הגימנסיה ועל כל מה שמתרחש בעולמנו.

עייף ויגע מחום היום, רצוץ ושבור מעקת המצב החמור הייתי נכנס לבית ברלין ומיד מגישה לי הגב' ברלין כוס תה עם סוכר (דברים יקרי־המציאות בארצנו בימי המלחמה). “כמים קרים לנפש עיפה” היתה אז כוס־התה המתוקה, והייתי יוצא מבית ברלין בכוחות מחוסנים.

עברה תקופת המלחמה על כל מוראיה, גולי תל־אביב שבו לעירם ולמעונותיהם, ובית ברלין נפתח שוב לרווחה לסופרים, מורים, אמנים ועסקנים.

בעקב המלחמה הממושכת נחרב כל רכושו העצום בצאריצין, וגם נכסיו בארץ סבלו הרבה מפגעי המלחמה. המעבר הקשה השפיע במידה ניכרת על מצב בריאותה של הגב' ברלין, ואף־על־פי כן הראתה אומץ־לב וגבורה נפשית, הסתגלה לאט־לאט אל מצבה החדש והשלימה עם המציאות המרה.

מאורעות־הדמים של שנות תרצ“ו–תרצ”ח החלישו את לבה הכואב, ומפעם לפעם הותקפה בהתקפות חמורות אשר פגעו באופן קשה בבריאותה, והיא נפלה למשכב מבלי לקום עוד.

עם מותה של הגב' ציטה ברלין, הלכה מאתנו אחת מן החלוצות הנעלות של העליה השניה, אשר חיתה בתוכנו 32 שנה ועזרה לבעלה בכל פעולותיו הצבוריות.

שמה הטוב ישאר חרות בלב כל מכריה. 

את לינה הופנקו הכרתי באדר תרס"ו בהיותה בת שבע־עשרה, ובמשך ארבעים שנה נפגשתי אתה בהזדמנויות רבות ושונות. בשנה שהכרתיה, היתה גרה בבית הוריה – בבית המשותף שנתכנה אז בשם “אבטונומקה”, בשכונת נוה־שלום עוד לפני הבנות תל־אביב.

בבית זה היה בית־הספר לבנות, מיסודו של “ועד חובבי־ציון” מאודיסה, ובאותו בית גרו גם מורי בית־הספר, ובהם גם המנהל של אז, מרדכי אזרחי (קרישבסקי), מבני העליה הראשונה (ראה מאמר מיוחד עליו במדור אחר בספרי זה).

בבית הוריה ינקה הילדה לינה (רחל־לאה) את השכלתה הראשונה ואת האהבה העמוקה למולדת, ללשון העברית ולכל יתר קניני האומה.

עלתה לארץ עם הוריה בהיותה בת תשע שנים, ומילדותה נתחנכה באוירה של ארץ־ישראל.

מוריה גילו בה בילדותה כשרון למוסיקה ולאמנות בכלל, ובגילה הרך למדה שירה וזמרה. עם הווסד הלהקה הראשונה של “חובבי הבמה העברית” ביפו, בתרס“ה, על־ידי ד”ר חיים הררי ומנחם גנסין וחבריהם, הצטרפה הנערה לינה אזרחי לחובבים הראשונים, ומילאה תפקידים חשובים בהצגות.

“חובבי הבמה העברית” ביפו היו חלוצי התיאטרון העברי בארץ, והם בישרו את תיאטרון־הקבע המקצועי שבא עם גידול הישוב בארץ לאחר מלחמת־העולם הראשונה.

בחוגי הקרובים למשפחה, ובתל־אביב הקטנה בכלל, היו קוראים לה ללינה אזרחי – “לינה היפהפיה”, כי אכן היתה באמת יפת־תואר וטובת־מראה, וליפיה יצא שם גם מחוץ לגבולות יפו. גם שכנינו הערבים היו מצביעים עליה: “הדא בינת אללה” (“זאת היא בת אלהים”)…

עליזה ושמחה היתה לינה מטבעה, אהבה את החברה ואת החיים כמו שהם. היתה מקבלת כל אדם בסבר פנים יפות, ובחביבות טבעית. שיחתה היתה קלה ונעימה, ומפעם לפעם היתה מנעימה זמר במסיבות פומביות. לינה ידעה גם את הריקודים המהלכים של הזמן ההוא, ובכל חגיגה משפחתית או חברתית היתה לינה אזרחי הזמרת והרקדנית הראשית ומענגת את החברה בעליזותה וביפיה.

עם עלות הבונים והמיסדים הראשונים לגור בבתיהם בתל־אביב בראשית תר“ע, היתה משפחת מרדכי אזרחי בין ה”שכנים" הראשונים, אשר התיישבו בדירה שכורה בתל־אביב הקטנה.

לינה אזרחי היתה אז מן המבקרות התדירות בבית דיזנגוף. בבית הזה נפגשה לינה בפעם הראשונה עם משה הופנקו, שבא לתל־אביב בקיץ תר"ע. הופנקו היה מתלמידיהם של הפרופיסורים הידועים יואחים, אואר ומארטו, כמה שנים היה כנר מהולל ואף מורה חשוב לנגינה בג’גיבה.

להזמנת שולמית רופין (אשתו הראשונה של הד"ר ארתור רופין), עזב מ. הופנקו את שווייץ, ובאוקטובר 1910 החל לעבוד כמורה ראשי לכנור בבית־הספר לנגינה בתל־אביב, שהיה ראשון ויחידי לא רק בתל־אביב אלא בכל הארץ.

לינה אזרחי היתה בין התלמידות הראשונות של בית־הספר הזה, ותוך למודיה נתחבבה על מ. הופנקו, אחר כך באו בברית־הנשואין. בית הופנקו נעשה למרכז הנגינה בתל־אביב, ומן הבית הזה היו משתפכים על פני רחובות תל־אביב הקטנה וחולותיה הקרובים צלילי־מוסיקה ערבים.

גם בימי המשטר התורכי, וגם בימים הראשונים לכיבוש הבריטי, היה בית־הספר הזה מושך אליו, בקונצרטים שלו את מפקדי הצבאות, שנהנו למצוא פינה מוסיקאלית במצבה התרבותי שהארץ היתה נתונה בו בימים ההם.

הרוח החיה בקונצרטים אלה היתה לינה הופנקו, אשר שלטה יפה בלשון האנגלית ואף ידעה צרפתית וגרמנית.

הנגינה, והפנים המסבירות, קרבו רחוקים ויצרו יחסי ידידות בין ראשי השלטונות הצבאיים והתושבים האזרחיים בתל־אביב.

מפעם לפעם נערכו על־ידי בית־הספר הזה נשפי־נגינה במחנות הצבא, שחנו מחוץ לגבולות תל־אביב, וכולם העריכו את בית־הספר לנגינה הראשון בארץ.

לינה הופנקו השתלמה במוסיקה – נוסף לידיעות שרכשה לה בבית־הספר “שולמית” – בשנת תר"פ בווינה. כשלוש שנים שמעה שם לקח מפי גדולי המוסיקה והנגינה בפסנתר.

בשובה לתל־אביב בתרפ"ג, התמסרה בכל נימי נפשה להוראה בקונסרבטוריון “שולמית”, ומאז ועד יום מותה האחרון שימשה כאחת המורות הראשיות לפסנתר.

במשך עשרים שנה ויותר חינכה לינה הופנקו – יחד עם בעלה ויתר המורים – מאות תלמידים ותלמידות, אשר לאחדים יצאו מוניטין בקרב המוסיקאים, בהם: הפסנתרנית פנינה זלצמן, שולמית שפיר, ועוד.

כל ימיה שקדה על פיתוח בית־הספר “שולמית”, שהיה ילד־שעשועיה.

חדות היצירה וששון החיים ליוו אותה על דרכה, והיא היתה מאושרה שזכתה להשתתף בהגדלת נכסינו המוסיקאליים.

ראיתיה בנשף היובל למלאת שלשים שנה לקיום בית־הספר “שולמית” לינה היתה שמחה ועליזה כבימי נעוריה. מה גדל אשרה, כשזכתה לפתח ולשכלל את בית־הספר לנגינה הראשון, יחד עם בעלה מר מ. הופנקו.

לשמחתה לא היה גבול, כשבנה היחידי, יובל, התנדב לגדוד העברי ונתמנה למנצח על תזמורת כלי־רוח, אשר אורגנה על ידו. היתה זו שמחה של חלוצה אמיתית, שזכתה לראות בהגשמה ובהמשך.

ותיקי תל־אביב – ומספרם מועט כבר, לצערי – זוכרים לה ללינה הופנקו את חסד נעוריה, את חלוציותה כאחת השחקניות־החובבות הראשונות של הבמה העברית ואת פעולותיה הפוריות לפיתוח המוסיקה והנגינה בעיר־העברית הראשונה.

בעצם שאיפותיה הנעלות פרש מלאך המות את כנפיו על אחת מבנות ציון היקרות, והיא רק בת חמשים וחמש במותה.

וי להאי שופרא דבלי בארעא.

ימיה הראשונים של התינוקת יהודית לבית אהרן אייזנברג עברו עליה באוהל, בסביבה של בידואים שגרו בקרבת ואדי־חנין (כיום: נס ציונה).

מן האוהל עברה עם הוריה למרתף שבפרדס ראובן לרר. בשנות ילדותה הראשונות גדלה בחיק הטבע השומם, ולעיניה קמה השממה לתחיה על־ידי המתנחלים היהודים הראשונים. וכך צמחה ה“צברה” בין הגפנים והשקדים, בין עצי הזית, השקמים, החרובים, ההדרים ועצי האקליפטוס, בין רועי הצאן ופועלי הכרם. עתים היתה רוכבת על החמור או הפרד, שהיו סובבים את גלגל הבריכה שבפרדס לרר, ועתים היתה עולה על סוס דוהר, וברכיבה מהירה כאחד הבחורים עוברת מואדי־חנין לראשון־לציון, רחובות, רמלה וחזרה.

בפעם הראשונה ראיתיה, את יהודית, בשנת תרנ"ב (1892), בבית הוריה ברחובות. כבת שש היתה אז, תלתלים לראשה העגול, פנים מאירות וצוהלות, עליזה ושובבה, ומתגרה בילדים בני־גילה. למדה אז בבית־הספר שבמושבה, ומוריה הראשונים היו ישראל טלר, שמחה חיים וילקומיץ, יצחק כהן ומשה סמילנסקי.

ראש־המשפחה ר' אהרן אייזנברג היה, בראשית בואו אל הארץ, פועל חקלאי וסתת אבנים בראשון־לציון וביפו, מראשוני המתישבים במושבה הזעירה ואדי־חנין, ואחר כך ממיסדיה וממתנחליה הראשונים של המושבה רחובות.

מפעם לפעם היינו, בני הנעורים, מבקרים בבית אייזנברג, שהיה אז אחד הבתים הראשונים ברחובות. בית אייזנברג שימש שנים רבות מרכז ראשי לכל הפעולות הנוגעות לביסוסה ולפיתוחה של רחובות.

עם העברת המורה ש. ח. וילקומיץ לראש־פנה בגליל העליון, נתמנה ישראל בלקינד למנהל בית־הספר בראשון־לציון וגם למפקח על בית־הספר ברחובות.

יהודית אייזנברג היתה אז תלמידה במחלקה השמינית, ולבקשתה הסכימו הוריה להעבירה לראשון־לציון לאחר סיימה את בית־הספר העממי ברחובות.

ישראל בלקינד, ידיד בית אייזנברג, הוסיף ללמדה ולהכינה על־פי תכנית בית־ספר תיכוני, כדי שתוכל להמשיך את לימודיה בחוץ־לארץ, כי בימים ההם עוד לא היה שום בית־ספר תיכון עברי בארץ.

בלקינד הכיר בכשרונותיה הטובים, וניבא לה עתיד מזהיר בלמודיה ובהתפתחותה השכלית.

באותו זמן נפתח בראשון־לציון גן־ילדים ראשון לפי שיטת פרבל, על־ידי אסתר שפירא־גינצבורג, שהשתלמה במקצוע זה בבית־הספר של “אגודת אחים” על שם אוולינה די רוטשילד בירושלים.

בגן־ילדים ראשון זה התאמנה גם יהודית אייזנברג, והתרגלה בעבודת הוראה גם במחלקות הנמוכות שבבית־הספר בראשון־לציון.

לאחר שנתים של אימון ולימוד, ולאחר שישראל בלקינד נסע לחוץ־לארץ בשנת 1903, לשם יסוד “קרית ספר”, שבה יהודית אייזנברג לרחובות ופתחה שם את הגן העברי השני בארץ, והמשיכה את למודיה אצל החוקר והטבעוני ישראל אהרוני, שהיה אז מנהל בית־ספר ברחובות.

בהיותה בת 13, התודעה הנערה יהודית אייזנברג לתלמיד מקוה־ישראל חיים הררי, שהיה אז בן 16, ואז נקשרו בקשרי ידידות לכל ימי חייהם.

שניהם, יהודית אייזנברג וחיים הררי, באו לארץ בימי העליה הראשונה, גדלו ונתחנכו בארץ, באוירה כפרית במושבות יהודה.

חיים הררי, לאחר סיימו את בית־הספר החקלאי במקוה־ישראל, עסק זמן־מה בהוראה ברוסיה, ויהודית אייזנברג עסקה בהוראה – תחילה במושבה, ואחר כך הוזמנה על־ידי הגברת חנה לנדוי (מנהלת בית־הספר “אולינה די רוטשילד” בירושלים) כמורה בבית־ספר זה.

מאז מתחילה תקופה חדשה בחייה הפרטיים והצבוריים:

בבית־הספר אוולינה די רוטשילד היתה קיימת מחלקה מיוחדת להכשרת מורות צעירות בשביל הארץ. במחלקה זו הורו אז טובי המורים של הימים ההם: יוסף מיוחס, מרדכי קרישבסקי־אזרחי – עברית, הגב' לנדוי – מדעי החנוך, הגב' אנגיקל, תלמידתו של מידנדורף – תורת הגננות הפרבלית, הסופרת האנגלית גודריטש־ פריאר – ספרות אנגלית וכללית.

בירושלים אפשר היה בימים ההם לשמוע הרצאות מדעיות מפי חכמים בעלי־מוניטין נוצרים ויהודים. בין המלומדים הנוצרים היה הפרופ' דלמן. בתיהם של חכמי ירושלים אליעזר בן יהודה, יחיאל מיכל פינס, ד"ר אהרן מזיה ועוד היו אז בתי ועד לחוקרים ואנשי־מדע.

יהודית אייזנברג היתה מבקרת באסיפות הללו, ושותה בצמא את דברי החכמים.

במשך ארבע השנים, שהיתה בפנימית המורות בבית־הספר אוולינה די רוטשילד, עסקה יהודית בהוראה ובלימוד עצמי, ושקדה על התורה והמדע. ולמרות גילה הרך – בת שבע־עשרה היתה אז – נודעה השפעתה בבית־הספר שבהנהלת הגב' לנדוי. היא השפיעה על הנהלת בית־הספר, ששעות הלימוד לעברית יוגדלו, שתורחק האנגלית מגן־הילדים ומן הכתות הנמוכות. לימוד התנ“ך ודברי הימים הוכנסו בהשפעתה לכיתות העליונות, וחצי יום הוקדש לדבור העברי. כן סודרה ספריה עברית, הוכנסו ספרי לימוד ללשון העברית, מחוץ לסידור התפילה ול”אורח חיים", שעל פיהם היו מלמדים שם.

לאחר ארבע שנות עבודתה שם קיבלה שתי תעודות: האחת תעודת מורה, מאושרת על־ידי המפקח האנגלי, שנשלח מטעם החברה “אנגלו־ג’ואיש אסוסיאיישון” (האגודה היהודית־האנגלית) מלונדון לבחון את מחלקת המורות, והשניה תעודת תהילה ותודה על עבודת ההוראה והחנוך שלה בין כתלי בית־הספר.

לא ראיתי את הילדה יהודית אייזנברג למן קיץ תרנ“ב ועד אדר תרס”ו. בשובי לארץ, כעבור י"ד שנה, פגשתיה לראשונה ביפו. לא הכרתיה. הילדה – כפי שראיתיה לפני שנים – גדלה והיתה לעלמה זקופה וחסונה, עינים חיות וממללות, ופנים מביעים עוז ובטחון עצמי, זריזה וערה, העברית שבפיה צחה ורהוטה בהברה הספרדית מוטעמת בהטעמה נגינתית. הזאת היא הילדה השובבה בת הכפר?

לאחר זמן־מה נישאה לחבר־ילדותה חיים הררי, ששימש אז מורה בגימנסיה העברית ביפו מיסודו של ד"ר י. ל. מטמן־כהן.

והיא, יהודית הררית, הוזמנה כעבור זמן ללמד במכינות הגימנסיה ועבדה במוסד זה ארבע שנים, למשנת תרס“ח ועד סוף שנת־הלמודים תרע”ג.

כותב הטורים האלה, שאף הוא עבד למן תר"ע בגימנסיה העברית ביפו, היה נפגש יום־יום עם יהודית הררית בתוך כתלי הגימנסיה, נוכח כמה פעמים בשעוריה במחלקות, וראה מקרוב את עבודתה המסורה בהוראה. תמיד היתה מוקפת ילדים וילדות, אשר רחשו חבה מיוחדת למורה המחנכת המנוסה וצייתו להוראותיה.

יהודית ידעה איך להשתלט על תלמידיה ותלמידותיה בדברי שידולים וכבושין.

בפנים המחלקה דרשה סדר ומשמעת, הכנת שעורים ועבודת־יד והקפידה על הנקיון המופתי. מחוץ לכתלי בית־הספר היתה דואגת לשלום חניכיה, לבריאותם הגופנית ולהנהגתם הטובה בבית ההורים וברחוב.

אף בישיבות הועד הפדגוגי של המוסד היו ההורים מביעים הוקרתם למחנכת המסורה יהודית הררית.

ועם מסירותו של בני הזוג הררי לחנוך הנוער הלומד, חלמו שניהם גם על הקמת בימה עברית בארץ, וזכו שניהם להיות בין מניחי־היסוד הראשונים לאגודת “חובבי הבימה העברית” ביפו, שהיא כעין אם התיאטרון העברי.

במרץ ובהתלהבות ניגשו שניהם לארגון חובבי הבימה העברית. אליהם נצטרפו עוד כמה צעירים וצעירות מחוגי המורים והסופרים וכמה משכילים אחרים מן המעטים שהיו אז בארץ.

שנים רבות קשה לי להבין את הסוד: היכן לקחו אז, בימים ההם, החובבים את האמצעים הדרושים לכל הצגה, ואפילו צנועה? היכן לקחו את התפאורות והתלבושות להצגת “היהודים”, “אוריאל אקוסטא”, “היהודי הנצחי”, “מירלה אפרת”, “הסוכנים”, “יעקב הנפח”, “אברהמ’ל הסנדלר” ועוד ועוד? הרי בימים ההם היה הישוב העברי ביפו דל ומצער, ולא היו חוגים של תומכים ותורמים והקצבות של מוסדות.

את הסוד הזה גילתה לנו יהודית הררית בזכרונותיה שפירסמה ב“הבמה” (כתב־עת לעניני התיאטרון) חוברת ל', שנת תש“ח: “המשחקים עצמם היו צריכים לדאוג לבגדים להשיגם, לכבסם, לתקנם ולהתאימם לפי מידתם, גם להיות אחראים עליהם ולהחזירם לבעליהם אחרי ההצגה. לפני כל הצגה היו פותחים את הצרורות, מתלבשים במלבושים, והרג’יסור (הררי היה אז הבמאי והשחקן הראשי כאחד – הערת ד. ס.) מבקר ורושם, פוסל ומקבל. התפקיד לא היה קל. להצגת “מירלה אפרת” השאילו לנו מחרוזות פנינים ומותרות, יהלומים ותכשיטי זהב וכלי כסף, ששוים עלה למאות לא”י. להצגת “מלחמה ואהבה” השגנו בשביל המלך ושריו חרבות עתיקות בנרתיקי כסף משובצים אבנים טובות. להצגת “היהודי הנצחי” הביאו מיפו בשביל סדור השוק של הבמה שטיחים ואריגים, רקמות ובשמים יקרי ערך.”

עד היום לא נמחו מזכרוני ומזכרון רבים מוותיקי תל־אביב ויפו ההצגות היפות, שהוצגו על־ידי הזוג הררי וחבריהם הטובים מ. גנסין, לינה קרישבסקי (הופנקו), חיה ברוידא (ברנר), חנה ז’יבראק (שפרינצק), רבקה ספר, א. סוסקין, יש"י אדלר, י. דושמן ועוד.

ההצגות תמיד עברו בהצלחה רבה, ומשכו אליהן לא רק את תושבי תל־אביב ויפו, כי אם בני המושבות היו באים לתל־אביב ליהנות הנאה אמנותית ותרבותית שסיפקו להם חובבי הבימה העברית.

יהודית הררית לא הסתפקה בהשכלתה הבינונית, ובסוף שנת־הלמודים תרע"ג (1913) הפסיקה את ההוראה בגימנסיה הרצליה, ונסעה עם בעלה חיים הררי לפאריס, לשם השתלמות בסורבונה במדעי החנוך והספרות.

עם פרוץ מלחמת־העולם הראשונה, באב תרע"ד, יצאו את צרפת ושניהם עברו לשווייץ, ומקום־מושבם היתה ג’יניבה.

פה למדה יהודית חמש שנים, שמעה שעורים בספרות, במדעי הטבע, במדעי החנוך, עבדה שנתים במעבדה הפסיכולוגית שבהנהלת הפרופ' קלפרד, התאמנה שנתים על־ידי הגב' דיקרד בחנוך ילדים דפקטיביים.

בשנות למודיה אלה גמרה את המכון למדעי החנוך על שם ז’ן ז’ק רוסו, וקיבלה את תעודותיה כמוסמכת למדעי החנוך.

מצויירת בהשכלה גבוהה, חזרה יהודית הררית עם בעלה לארץ בשנת תרע“ט (1919). מיד נכנסה להוראה בבית־המדרש למורות ולגננות על~שם א. ל. לוינסקי, בהנהלת הפדגוג המובהק הד”ר יצחק אפשטיין, וניהלה את “בית התינוקות” ובית־הספר הדוגמאי של הסמינר. היא הנהיגה שיטות הלימוד של מונטיסורי ודיקרולי, הכניסה רהיטים חדשים ואמצעי־עבודה משוכללים ומודרניים, שהונהגו אחר כך בכל בתי־הספר העבריים בארץ.

“בית התינוקות” עבר מן הסמינר לרחוב “גאולה” וממנו התפתח לאט־לאט בית־הספר העממי “גאולה”, בתוך כמה בנינים קטנים ששקעו אז בחולות תל־אביב, מחוסרת כבישים ומדרכות בימים ההם.

בית־הספר הקטן התפתח במהירות מפליאה ומחמשים תלמיד, בשנה הראשונה, הגיע מספרם, לאחר שנים ספורות, לתשע מאות.

שנה־שנה נוספו כיתות ומחלקות חדשות, ושמו הטוב של בית־הספר “גאולה” נתפרסם בחוגי המורים, ההורים והתלמידים.

שבע־עשרה שנה ניהלה יהודית הררית את בית־ספרה במסירות ובכשרון, ובתנאי דיור קשים.

אחר כך הקימה עירית תל־אביב בנין מפואר ורחב־ידים ברחוב בלפור, ובמלאת ליהודית הררית חמשים שנה זכתה לעבור עם חלק מתלמידיה מרחוב “גאולה” לבנין בית־הספר “בלפור”.

יהודית הררית פעלה הרבה במרכז הסתדרות המורים, פירסמה הרבה מאמרים ורשימות בכתבי־עת שונים, כמו: העומר, מולדת, שי, קופת־הספר, גננו, פסיעות, הפועל הצעיר, בוסתנאי, הצבי, האור, הארץ ועוד.

בחוברת ב' של הקובץ הספרותי־מדעי “העומר”, שיצא ביפו בשנת תרס“ז בעריכת דוד ילין וש. בן־ציון, נתפרסמה רשימתה של יהודית אייזנברג “מן המרתף אל הרפת”. באותה רשימה מזכירה המחברת הצעירה את הימים הראשונים של המתנחלים הראשונים ברחובות לפני יובל שנים ומעלה, ובין השאר היא מספרת איך גרה עם הוריה במרתף, אשר הוצף במי הבריכה מפרדסו של ראובן לרר. צנור המזין את הבריכה נבקע, והמים שנועדו להשקות את אילני הפרדס השקו את המרתף. הכרים והכסתות, השמיכות והסדינים, הקמח, הסוכר ויתר המצרכים החיוניים נרטבו במידה כזו שהיה הכרח להוציא את כל המטלטלין מן המרתף השקוע במים ובבוץ. המחברת ישנה כמה לילות תחת השקמה הקרובה, ולא היה כל רצון לחזור למרתף הלח והרטוב. מלבבים מאד תאורי ה”חורבן" במרתף שגרמה לו ההצפה – כלים רבים נשברו, התמונות והספרים נתקלקלו, ואפרוחי התרנגולות הרכים מתו, הקמח נהפך לבצק מרופש, הלחם מלא טיט ולכלוך והביצים כולן נשברו… אך אפילו הרפתקאות כאלו לא הרפו את ידי החלוצים הראשונים האלה, ועד מהרה חזרו החיים למסלולם, ובבית היתה שורה רוח טובה. הגברת אסתר אייזנברג, אמה של יהודית, היתה תמיד מכנסת אורחים בשמחה, ומחלקת אתם את סעודתה: זיתים ותפוחי־זהב. והסעודה היתה מתובלת בשירי־ציון מן הימים ההם ובשיחות מלאות תקוה על העתיד.

וכך מתארת יהודית הררית בציור נלבב אחר ב“בוסתנאי” (מיום ו' שבט תרצ"ד) את חייה מימים עברו: “עם שקיעת החמה שבתי מכרמנו שבנס־ציונה הביתה, לרחובות. יום־יום עם הנץ החמה, הייתי קמה, מכינה לי פת־שחרית, לוקחת פתי בסלי, אוסרת את חמורי ורוכבת לנס־ציונה. הדרך שוממה, גבעות חול, אהלי בידואים, עדרי צאן ורועיהם. ואני רוכבת יחידה, שבטי בידי, פחד בלבבי וגבורה על פני. הבידואיות הצעירות מקדמות פני בברכה. הבידואים הצעירים מלווים אותי במבטיהם השחורים והלוהטים ומפליטים מפיהם: “שד משחת”… בת המוכתר של דורן (כיום: רחובות)… “בת חוג’ה אהרון”. הרועים המשקים צאנם, מגישים מים לחמורי ובשכר זה מקבלים מידי בשובי מכרמי, אשכול ענבים, קומץ שקדים, סלסלת תאנים, מספר שזיפים, או פרי־צבר ממשוכת כרמנו. כרמנו נטוע על גבעה רמה, ובראש הגבעה – סוכה עשויה שתי קומות. בצהרים היינו מתאספים שמה הבוצרים והבוצרות, החברים והחברות, לסעודה משותפת: על עגבניות וזיתים ובצלים, אבטיח קר וצבר עסיסים נקטפו עם טל השחר”…

יהודית הררית היא אחת מבנות הדור הראשון לגאולה. עשרות שנים פעלה יחד עם בעלה־חברה חיים הררי בשדה החנוך וההוראה, האמנות והספרות ועסקנות צבורית בשטחים אחרים. הם חיו חיי משפחה למופת משנת 1908 ועד סוף 1940. שכם אחד משכו בעול החיים חישוביים, החברתיים והצבוריים, יחד חלמו את חלומם על האמנות, החנוך, התרבות והספרות כאילו מחומר אחד קורצו. שניהם זכו לחזות בעינים את התגשמות חלק גדול ממשאת נפשם, מלבטיהם ומחפושיהם. תמיד נראו יחד, ורק מלאך־המות האכזרי הוציא מן השורה את בחיר־לבה – את חיים הררי, קודם זמנו.

חיים מלאי תוכן רב היו ליהודית הררית עם בחיר־נפשה, חיים של עבודה מסועפת בכל שטחי החיים הצבוריים, בבנין העיר העברית הראשונה, בפיתוח הגימנסיה העברית הראשונה, ביצירת הבימה העברית הראשונה, בהחיאת הלשון העברית וכל קנינינו הלאומיים והתרבותיים.

שניהם זכו להקים דור של אלפי תלמידים ותלמידות על אדמת המולדת. 

מעולם רחוק ומעם רחוק באה אלינו, והתאקלמה בנוף שלנו ובחיי החברה שלנו בתל־אביב. הרבה רוח טובה הביאה עמה, אהבת חופש ומרחב. היא מן תופעות־הלוואי המעניינות של שיבת ציון החדשה, שלא רק בנים רחוקים שבו אלינו כי־אם נצטרפו אל מחננו גם מבני עמים אחרים, שמפעל התחיה והארץ רבת־השמש שלנו קסמו להם.

את כשרון־הציור שלה גילה הצייר הנודע גורבטוב, מאסכולת הצייר הרוסי המהולל רפין. בדרך מקרה, בזמן התארחותו בביתה ברוסיה, גילה שהיא מחוננת בכמה וכמה סגולות ציוריות.

לאחר כמה פקפוקים והיסוסים, התחילה הגב' וולף מנסה את כחה בציור תמונות־הנוף שלה, שהצטיינו בתפיסה דקה ובגישה ציורית עדינה.

הזמן הראשון לעליתה לארץ עבר עליה ללא התרשמות מן הטבע ומן הנוף הארצישראליים, והיא גם לא ניסתה להחזיק בידה את המכחול ולהעלות על הבד את הגות לבה. אבל אלה היו חבלי התאקלמות בארץ חדשה.

אך כעבור שנים מועטות התאקלמה בת הצפון בארץ ובנוף המזרח, והתחילה רואה אותם בעינים אחרות, בציוריה השיגה הישגים חשובים, ואף גילתה עצמיות מקורית.

הציירת רכשה לה סולם צבעים בהירים המקסימים את העין. בכל תמונותיה – הנוף, הטבע, הדומם והקומפוזיציה, מתגלה אופיה המיוחד של הציירת המבורכת בהסתכלות חדה ועמוקה, ברוח טובה ובכנות הבעה.

בתערוכתה הראשונה, שבה הציגה 24 תמונות צבעי־שמן, התבלטו במיוחד 6 תמונות־נוף של נהר הירקון וסביבתו: “יום גשם”, “חמסין”, “לפני הסערה”, “הירקון בבוקר” ועוד. כל תמונה היא פואימה־בצבעים. גוונים רוננים, אפקים רחבים. לא רק רואים את הנוף, אלא גם נושמים ומריחים אותו.

תמונותיה של מרת וולף אינן זקוקות לשום פירוש, הן דוברות בעצמן בלשון הצבעים, והן מעידות על חפושים מתמידים ועל האבקות האמנית בכיבוש החומר.

הציירת א. וולף, שתרמה תרומה ניכרת לציור הנוף הארצישראלי, הריהי לנו כגמול־מעט לתרומה האמנותית הגדולה שעם ישראל בארצות פזוריו – ורוסיה בתוכן – תרם לעמים ולנופים אחרים.

ביום ג' ניסן תרצ"ד הובאה למנוחות, בבית־העלמין בתל־אביב, אחת מבנות ציון היקרות אסתר זכרין. מעטים בארצנו אלה, שהכירו את פעולותיה הצבוריות על שדה התנועה הלאומית, ומן הראוי להציב לה ציון־זכרון.

היא נולדה בהומל בניסן תרכ“ו, וקיבלה חנוך מסורתי ולאומי בבית־הוריה, שנחשבו על המשפחות המיוחסות שם. אביה, ר' לוי יצחק, היה בנקאי לפי משלח־ידו, מכובד על הבריות. ד”ר י. ל. קצנלסון, הידוע בשמו הספרותי “בוקי בן יגלי”, הקדיש לו בספר־זכרונותיו כמה עמודים יפים.

אסתר נתחנכה בילדותה בגימנסיה הממשלתית בהומל. עם גמר חוק־למודיה נכנסה מיד לשרות הלוחמים לתחיה הלאומית, ומאז השתתפה באופן פעיל בכל האסיפות והמסיבות של “חובבי ציון” ואחר כך של הציונים המדיניים והמעשיים.

בימים הראשונים של תנועת חבת־ציון, היתה האינטליגנציה היהודית ברוסיה, שהיו לה נטיות של התבוללות, מביטה “מלמעלה למטה” על התנועה הלאומית והנוהים אחריה. מעטים מאד היו בין אנשי ההשכלה שהעיזו לתת ידם לתנועה זו, ומועט־שבמועט היה מספר הנשים העבריות מבין המשכילות שנצטרפו לתנועה. בין יחידות הסגולה מבנות ישראל שהתקרבו אל עמן ואל תרבותן היתה – אסתר זכרין.

עוד בימי עלומיה נפגשה בשדה העסקנות הצבורית עם הסטודנט הצעיר זאב זכרין. שני הצעירים התקשרו בקשרי־ידידות, ואחר כך גם בקשרי־חיתון. שניהם התמסרו בכל חום לבם לעסקנות הצבורית, ובפרט לתנועה הציונית בכל גלגוליה. ביתו של הד"ר זכרין נעשה בית ועד לכל העסקנים הלאומיים, ועקרת־הבית היתה מקבלת את כל המבקרים בסבר פנים יפות.

המטיפים והשליחים הציוניים, כמו: מ. שיינקין, יהושע בוכמיל, זאב ז’בוטינסקי, בן־ציון מוסינזון, יצחק ניסנבוים ואחרים היו מתאכסנים בעת בקורם בהומל, בבית זכרין.

מזמן לזמן היתה מופיעה אסתר זכרין על הבימות של האסיפות הצבוריות, משתתפת בוכוחים – כנהוג בימים ההם – עם הבונדאים ושאר החוגים שהיו פועלים אז ברחוב היהודי – הסוציאל־דימוקרטים וכו'. בלשון שנונה וחדה היתה מוכיחה את הנוער על התנכרותו לשאיפותינו הלאומיות.

שנים רבות נלחמה אסתר זכרין להשלטת הלשון העברית בבתי־הספר העבריים, סידרה שעורי־ערב למבוגרים ואף הורתה בהם שלא על מנת לקבל פרס.

תודות לתעמולה המתמדת שנעשתה על־ידי משפחת זכרין, שימשה העיר הומל מרכז ציוני חשוב, שהשפעתו התפשטה בכל הסביבה היהודית באזור הומל.

עם גמר מלחמת־העולם הראשונה החליטה משפחת זכרין לעזוב את רוסיה ולעלות לארץ־ישראל. ואכן לאחר הרפתקאות מרובות, בחינת “גלגול מחילות”, זכו ובאו, ולאשרה של אסתר זכרין לא היה קץ. ועוד יותר גדולה שמחתה, כשזכתה להשתתף בבנין תל־אביב ממש – בנתה לה בית, ובן־זקוניה ונכדתה נתחנכו בגימנסיה העברית.

אם כי אסתר זכרין סבלה בשנותיה האחרונות ממחלה כרונית ומצב בריאותה נתרופף, לא התאוננה ורוחה הטובה לא סרה מעליה.

כחמשים שנה עמדה אסתר זכרין במערכה בחזית התנועה הלאומית. זכרה הטוב לא ימוש מקרב ידידיה ומכיריה.

עם פטירתה של טובה חזקי־נא (חסקינה) בכ“א כסלו תש”ט, הוצאה חוליה יקרה משרשרת נושאי דגל החנוך והתרבות בתל־אביב, כי הקדישה את מיטב שנות חייה לאומה ולמולדת, לחנוך ולתרבות.

היא נולדה בנובגורוד־סוורסק (רוסיה) בשנת תרנ“ד (1893). למדה בגימנסיה ושמעה שעורים פדגוגיים־פרבליים בפטרבורג, וכבר בימי נעוריה לא הלכה אחרי האור המתעה של התנועות המהפכניות הכלליות ברוסיה, וגם ה”בונד" היהודי לא משך את לבה: היא התמסרה לתנועה הציונית, ונצטרפה לקבוצת יוסף טרומפלדור, שאפה להכשרה מיוחדת לחיים בארץ־ישראל. לשם כך ביקרה בשעורי־הערב לעברית מיסודו של הרב מ. א. אייזנשטאדט בפטרבורג.

בשנת 1912 יצאה מרוסיה, ובאה לארץ עם קבוצת טרומפלדור השניה לפסח תרע"ב–אפריל 1912. מתחילה הלכה לחוות מגדל, ולאחר שהקבוצה התפזרה, עברה עם אחדים מן החברים לחוות בן־שמן, ומשם הלכה לרחובות. כעבור זמן־מה הוזמנה כמנהלת גן־הילדים בראשון־לציון.

השכלתה האקאדמית והכשרתה המקצועית עמדו לה, ובחוגי החנוך הוקירו את עבודתה. היא מצאה סיפוק רב בעבודת החנוך, ואולם באב תרע"ד (אבגוסט 1914) פרצה מלחמת־העולם הראשונה, וחזקי־נא גורשה למצרים על־ידי השלטונות התורכיים יחד עם כמה מאות אזרחי רוסיה. במצרים עשתה שנה ונפגשה שוב עם יוסף טרומפלדור וחבריו.

היא חזרה ממצרים לרוסיה, השתקעה בפטרבורג והוסיפה להשתלם בפדגוגיה, ועם זה ניהלה שם גן־ילדים עברי, השתתפה בעבודה ציונית כחברה ל“צעירי־ציון”, פעלה הרבה בסידור תערוכה של ארץ־ישראל, והיתה צירה בועידה הציונית השביעית, שהיתה במאי 1917. לאחר הועידה יצאה לקרים ומשם לצ’ליאבינסק (סיביר) והתמסרה לעבודה חנוכית וציונית בין תושבי המקום ובין היהודים הפליטים. משם עברה לייקאטרינבורג (אורל) כמורה בבית־הספר העממי של חברת “מפיצי השכלה”. לאחר מאמצים רבים, הצליחה להחדיר את הלשון העברית בבית־הספר ואת כל הלימודים בכיתה א' לימדה עברית. אז היה זה הישג גדול ברוסיה. ב~1919 ביקרה בסניפי “צעירי ציון” שבקהילות היהודיות באירקוטסק, אומסק, טומסק וחארבין. בפעם השניה באה לארץ בסוף 1919, ומאז ועד יומה האחרון פעלה בשדה החנוך והתרבות.

בימים הראשונים לבואה ארצה, עבדה בגן־הילדים של ילדי התימנים העולים החדשים ברחובות. בשנת 1921 השתתפה בקונגרס הציוני בקארלסבאד כציר מ“צעירי־ציון” מסיביר ואורל.

כחמש שנים היתה מורה ומדריכה לגננות בבית־המדרש למורות ולגננות על שם א. ל. לוינסקי, בהנהלת ד"ר יצחק אפשטיין ונח פינס.

המנוחה היתה ממיסדות “התאחדות הגננות” ועמדה בראש ההתאחדות שנים רבות. רבות פעלה במרכז הסתדרות המורים בארץ־ישראל. היא גם אירגנה את מגרשי־המשחק הראשונים לילדים בתל־אביב, ועבדה בין ילדי הפליטים בתל־אביב. היא היתה היוזמת והמייסדת של “תיאטרון לילדים” ליד מרכז הגננות. יזמה את ארגון ועדי ההורים של גני הילדים על־יד ועד־ההורים המרכזי. ובשנים האחרונות בועדת פינת הילד שבראדיו ירושלים ותל־אביב.

בתרצ"ו החלה להוציא “גליונות לגננות”, והיתה העורכת הראשית של “הד הגן” ופירסמה בו הרבה מאמרים.

בשנת 1929 שהתה בלונדון ושמעה שם קורס מיוחד בשיטת מונטיסורי. בשנים 1921–1948 היתה מנהלת גן־ילדים א' בתל־אביב.

בראשית תש“ט חלתה בשפעת, ולאחר שהוקל לה קמה ממשכבה וחידשה את עבודתה. אולם חלתה בדלקת הריאות, ובמצב קשה הובאה לבית־החולים “הדסה” ומתה לאחר 4 ימים, בליל כ”א כסלו, בשנת החמשים וחמש לחייה. 

א

בשנת תרמ"ז, כשראשון־לציון נמצאה תחת חסות הבארון אדמונד רוטשילד, הכבידה הפקידות שלו את אכפה על המושבה הצעירה, מתוך רצון לשעבד את האכרים המקבלים תמיכה מקופת הבארון.

בפרט שפכה הפקידות את חמתה על האכרים המתקדמים, שבראשם עמדו הביל"ויים ישראל בלקינד, יהודה ליב חנקין (אביו של יהושע חנקין) וישראל פיינברג. הבארון שישב בפאריס לא ידע, כמובן, את הדברים לאמתם והיה דן רק על־פי הדינים־וחשבונות מפקידיו שרצו לשלוט במושבה שלטון בלתי־מוגבל. האכרים שלחו משלחת אל הבארון, אולם לפני בוא המשלחת בא הבארון בעצמו לארץ־ישראל. עם בואו לראשון־לציון, התיצבו לפניו האכרים והגישו לו את עצומותיהם. בין יתר הדרישות ביקשו להעביר מן המושבה את הפקיד אוסובייצקי, שגרם להם הרבה עלבונות. אך הבארון שנמצא תחת השפעת פקידיו, רגז וכעס על הדרישה הזאת, דיבר קשות עם האכרים ודרש מהם במפגיע שישלימו עם אותו הפקיד. נוצר מצב קשה, והאכרים היו במבוכה רבה.

וכאן הופיעה הצעירה אולגה בלקינד, שהיתה אז ארוסת יהושע חנקין, היא ועוד שתי נשים, אכרות מראשון־לציון, לפני הבארונית. אולגה סיפרה לה על כל הקורות שעברו על המושבה ראשון־לציון מראשית הווסדה, וביקשה מאת הבארונית שתשפיע על בעלה להרחיק מן המושבה את הפקיד אוסובייצקי. דברי אולגה, שנאמרו מתוך רגש וגאון לאומי, עשו רושם עמוק על הבארונית והיא נעתרה לבקשתה. לאחר זמן קצר הורחק אוסובייצקי מן המושבה. האכרים שאפו לרווחה, והודו לאולגה בלקינד על שרותה הגדול למושבה.

הפקיד הראשי, הירש, לא רצה לסלוח לאכרי ראשון־לציון את מרדנותם, והחליט לנקום בהם את נקמת אוסובייצקי. במיוחד הציק למשפחות בלקינד, חנקין ופיינברג. בימים ההם נתקבלה ידיעה מד“ר פינסקר מאודיסה, שהבארון עומד להגדיל את חוג פעולותיו הישוביות, לאחר שאכרי ראשון־לציון ימלאו אחרי דרישות הפקידות שלו. האכרים ברובם היו תחת השפעת ד”ר פינסקר, מ. ל. לילינבלום ויהושע ברזילי, והיו מוכנים לחתום על התקנות הקשות לטובת הכלל. ואולם הצעירים יהושע חנקין, בלקינד ופיינברג התנגדו לשעבוד זה ועמדו בסירובם. יהושע ברזילי היה אובד עצות, ולאחרונה פנה לארוסתו של יהושע חנקין, אולגה בלקינד, ופצר בה שתשפיע על “המורדים” העקשניים, שיכנעו לרצונו של ועד חובבי־ציון, אשר ציפה לגדולות ונצורות מן הבארון רוטשילד. מתחילה הביעה אולגה בלקינד התנגדות נמרצת לדרישת פינסקר ולילינבלום, ורק לאחר היסוסים רבים נאותה לשדל את חנקין ופיינברג שימכרו את נחלותיהם בראשון־לציון ויעזבו אותה, בשים לב לתועלת שתצמח מזה לישוב העברי כולו.

הללו קבלו את הצעתה, ושלש המשפחות חנקין, פיינברג ובלקינד יצאו את ראשון־לציון, שהשקיעו בה הרבה עמל ועבודה, ועברו להתישבות בגדרה, שהיתה אז בראשית בנינה. כעבור זמךמה נישאה אולגה בלקינד ליהושע חנקין, ומאז – משנת תרמ“ח ועד יום מותה, בט”ו ניסן תש"ב – היתה בת־לויתו במשך חמשים וארבע שנים.

ב

נזכר אני במאורע אחד שאירע בפורים תרס"ז ביפו, לפני היבנות תל־אביב.

ימים מספר לפני פורים היו כמה התנגשויות בין צעירים אחדים, חברי “פועלי ציון” ובין קבוצת ערבים ליד בית־החרושת ל. שטיין ושותפיו, בקירבת תחנת־הרכבת ביפו, בבית־קפה ערבי בשכונת מנשיה ועל שפת־הים ביפו. באויר היה מורגש ריח אבק־שריפה, ואת אשר יגורנו בא לנו. בליל פורים תרס“ז, לאחר התנגשות באחת הסיסמאות הצרות, התפרצה פלוגת ג’אנדארמים תורכים מזוינים לבית־המלון (הידוע בימים ההם) של חיים ברוך, ובלי כל הודעה מוקדמת ירו ברובים ובאקדחים באורחים שהתאכסנו שם באותו ערב. נפצעו למעלה מחמשה־ עשר אורחים מבין העולים החדשים, והם הועברו לבית־החולים היהודי ביפו מיסודו של שמעון רוקח. הובהלו לבית־החולים הרופאים היחידים, שהיו אז ביפו: מ. שטיין, הלל יפה, ח. חיסין, גב' ד”ר א. בלקינד (אחות של אולגה חנקין) וד"ר ל. פוחובסקי. וגם אולגה חנקין, החובשת והמילדת, טיפלה יחד עם הרופאים בהגשת העזרה הרפואית לנפצעים.

מאורע עגום זה דיכא את הכל. דיזנגוף קרא בביתו לישיבה דחופה את עסקני הישוב. באו ז. ד. ליבונטין, שמעון רוקח, י. פיינברג, ד“ר ח. חיסין, ד”ר הלל יפה, אולגה חנקין ועוד. דברו מתוך חרדה על היחסים המתוחים בין היהודים והערבים.

אז קמה אולגה חנקין, ופנתה לנאספים בדברי־עידוד. היא הזכירה את התגרות הקשות של הימים הראשונים בראשון־לציון, פתח־תקוה, זכרון־יעקב, גדרה, רחובות, חדרה ועוד. “כשם שהצלחנו להדוף את ההתקפות התדירות בימים הראשונים של התישבותנו במושבות, כך נאזור כח ונתגבר על המכשולים הקשים בישוב העירוני” – קראה – “לא נרתע לאחור, כי־אם נצעד קדימה בדרך הבנין”.

ג

אולגה חנקין גרה ביפו כשתים־עשרה שנה – משנת תרנ“ח עד שנת תר”ע – ונתפרסמה כמילדת וחובשת מצויינת. לעזרתה הרפואית היו פונות לא רק נשי היהודים ביפו ובמושבות יהודה, כי אם גם נשי המוסלימים והנוצרים.

בשנת תרע"ב (1912), בא לבקר בארץ הסופר דוד פרישמן. הסופרים והעסקנים ערכו מסיבה חגיגית לכבוד האורח. בין מאות הקרואים הייתה גם אולגה חנקין. עם תום סידרת הנאומים הרשמיים, קמה יהודית הררי ויצאה לרקוד ריקוד מזרחי כשחרב שלופה בידה. לאחר רגעים מספר נלוותה אליה גם אולגה חנקין, והראתה את זריזותה בריקוד כשבידיה שתי חרבות שלופות. קצב הריקוד היה לוהט כל־כך, עד שהגב' הררי פרשה הצדה ואולגה חנקין נשארה רוקדת לבדה. האורחים הרבים, ובראשם האורח דוד פרישמן, התפעלו הרבה מן הריקוד הנפלא והלוהט הזה. נערכו תשואות ממושכות לרקדנית בעלת הטמפרמנט. ודוד פרישמן אמר אז, שעל־פי הריקוד הזה הוא מתאר לעצמו את מחולותיהן של בנות ירושלים הקדומות.

באבגוסט 1914, עם פרוץ מלחמת־העולם הראשונה, החלה הרשות התורכית להציק ליהודים, ובפרט לעסקנים הציונים. השלטונות הצבאיים הביטו בחשד על פעולותיו של יהושע חנקין, שהספיק כבר אז לגאול שטחים גדולים באזורים שונים בארץ.

חדשים על חדשים עקבו אחרי צעדיו, ובאחד הימים ניתנה פקודה חמורה מאת המפקד הצבאי ג’מאל פחה לאסור את יהושע חנקין ולגרשו מן הארץ לפנים המדינה, פקודה זו נתמלאה בזריזות מבהילה, ויהושע חנקין הוגלה לאנטוליה יחד עם ישראל שוחט ומניה וילבושביץ. אולגה חנקין, אף־על־פי שפקודת הגירוש לא חלה עליה, החליטה לצאת לגולה יחד עם בעלה.

יותר מחודש ימים נסעו הגולים ברכבת ובעגלות דרך אנטוליה עד הגיעם לקושטא. תלאות מרובות עברו על הגולים שנותקו מארצם ומקרוביהם, ואולגה נשאה את סבלה הגדול בלי להתאונן. היא האמינה אמונה עמוקה, שסוף הנצחון לבוא.

בגמר המלחמה מיהרה לשוב לארץ־ישראל בלוית בעלה, הם התישבו בתל־אביב ונכנסו שוב לחיי הישוב.

אחת הרופאות הראשונות בארץ היתה ד"ר בת־שבע יוניס.

היא נולדה בכפר טרוטינה (ביסרביה) באחד בינואר 1880. בהיותה בת שמונה עברה עם הוריה לאודיסה, שם למדה בגימנסיה פרטית “ברקנהיימר”.

בד בבד עם הלימודים הכלליים למדה עברית אצל המורה והסופר העברי יהודה־ליב בן־דוד, מראשוני המדברים עברית בגולה ומיסדי אגודת “שפתנו אתנו” באודיסה, שבראשה עמדו שאול טשרניחובסקי, נחום סלושץ ויוסף קלוזנר.

עם גמר למודיה בגימנסיה יצאה לג’ניבה, ולאחר חמש שנות למודים גמרה שם את הפאקולטה לרפואה. לאחר שקיבלה תעודת־רופאה בג’ניבה, באה למוסקבה ועמדה בבחינות ממשלתיות בפאקולטה לרפואה, וכשעברה את כל הבחינות בהצלחה ניתנה לה רשות לעסוק ברפואה בסביבת מוסקבה. היא יכלה להסתדר ברוסיה, אולם עיניה היו נשואות לציון. באחד הימים בשנת 1908 עלתה לארץ.

בימים ההם היתה בארץ־ישראל כולה אשה רופאה יחידה, והיא ד“ר אלכסנדרה בלקינד, אשר גמרה את חוק למודיה, בשנת 1904, בג’ניבה. בלמדה באוניברסיטה היתה כמה שנים חברתה של הסטודנטית בת־שבע יוניס. עם בואה לארץ הלכה הרופאה הצעירה למושבת הבילו”יים לגדרה, ששם גרה אז אחותה אסתר ייבין עם בעלה ניסן ושלשת ילדיה הקטנים.

שנה תמימה עבדה ד“ר בת־שבע יוניס בגדרה כרופאה פרטית, ופתחה במושבה בית־מרקחת. ביפו ובמושבות היו אז רק רופאים בודדים שהיו נוסעים ממושבה למושבה לשם הגשת עזרה רפואית. בכל מקום היו החולים צובאים על דלתות חדר הרופא־האורח. בשנת 1909 מילאה ד”ר בת־שבע יוניס את מקומם של ד“ר יפה בחדרה ושל ד”ר מוסקוביץ ברחובות, בזמן העדרם לרגל צאתם לאירופה לשם השתלמות מקצועית.

בשנה השניה לבנין תל־אביב, בשבת 1910, היו בתל־אביב שני רופאים: ד“ר ח. חיסין וד”ר י. ל. פוחובסקי. ד"ר אלכסנדרה בלקינד גרה אז בבית גרמני (קפוס) בין תל־אביב והמושבה הגרמנית וילהלמה.

הרופאה הצעירה בת־שבע יוניס ביקרה בתל־אביב בראשית בנינה, ורכשה לה מגרש ברחוב השחר, על יד ביתו של מכרה וידידה מנחם שיינקין. בשנת 1910 הקימה על המגרש בית בן שתי קומות על חשבונה הפרטי, בלי כל הלוואות, שלא כיתר הבונים הראשונים. אז היה בית בת־שבע יוניס אחד הבתים המפוארים ביותר בתל־אביב, הן בחיצוניותו והן בפנימיותו. החדרים גדולים ורחבים, מלאים אור, ומן הגזוזטרה היפה נשקפו פני הים וכל העיר יפו. על יד הבית ניטעו עצי־נוי, פרחים ושושנים, כרי־דשא, אשר שיוו לבית צורה של חוילה נאה. החצר של הבית גבלה בחצר הגימנסיה “הרצליה”, והשכנה הטובה הפרישה רצועת אדמה ממגרשה לגימנסיה.

בשנים הראשונות עבדה כרופאה בבית־החולים היהודי ביפו מיסודו של שמעון רוקח, ועסקה בעת ובעונה אחת גם בעבודה רפואית פרטית.

בזמן מלחמת העולם הראשונה, כשגויסו לצבא התורכי כל רופאי תל־אביב (ד“ר חיסין, ד”ר פוחובסקי וד"ד שרמן) היו שתיהן – ד“ר בלקינד וד”ר יוניס, הרופאות היחידות בתל־אביב, יפו והמושבות הסמוכות. בזמן הגירוש הגדול מתל־אביב ויפו, בערב פסח תרע“ז, ועד שחרור יהודה מן הצבא התורכי היתה ד”ר בת־שבע יוניס הרופאה היחידה, שטיפלה הרבה בכל הגולים שהשתכנו באורח זמני בפתח־תקוה ובכפר־סבא.

היא זכתה בשנת 1911 להיות מן המיסדות של הסתדרות הרופאים בארץ־ישראל, ובשנים הראשונות שימשה מזכירה בהתנדבות. בשנים הראשונות לבנין תל־אביב נבחרה ועדה סניטארית לשם השגחה על הנקיון בחצרות וברחובות. הועדה היתה בת ששה חברים: ד“ר א. חיסין, א. אתין, מ. עזריהו, ד”ר בת־שבע יוניס, ד"ר י. ל. פוחובסקי וכותב הטורים האלה. תל־אביב הקטנה של אז חולקה לשלשה אזורים סניטאריים, וחברי הועדה הטילו על עצמם את התפקיד לבקר שבוע־שבוע בכל החצרות והרחובות, ולפרקים נכנסו גם לתוך הבתים, וכל תושבי תל־אביב, בלא יוצא מן הכלל, צייתו לפקודות ולהוראות הסניטארים המתנדבים.

לפני מותה הקדישה את רכושה לקרן הקיימת, להסתדרות הרופאים ועוד למפעלים צבוריים אחרים.

ביום כ“א תמוז תש”ז (9.7.1947) שבקה חיים לכל חי, זכרה לא ימוש. 

שמה של פניה מטמון־כהן מזכיר לי את הימים הראשונים של תקופת העליה השניה, אשר הקימה כמה מפעלים חשובים שהתפתחו במרוצת הזמן בממדים רחבים, ומנחילים כבוד לעמנו ולארצנו.

בימים ההם מנה הישוב העברי ביפו כחמשת אלפים יהודים, אשר כללו את הישוב הישן והישוב החדש כאחד. כולם התגוררו בסימטאות הצרות של השכונות הערביות ביפו ושל השכונות היהודיות: נוה־צדק, נוה־שלום, אוהל־משה, מחנה יהודה, בית־יוסף וכו'.

העולים החדשים לא הכירו איש את רעהו, הם היו קבוץ גלויות שבאו מרוסיה, מפולין, מליטא, מאוקראינה, מרומניה, מבולגריה, מיוון ועוד. הלשון העברית היתה אז קנין משפחות אחדות של המורים, הסופרים ואנשי הרוח. בבתים וברחובות דיברו אז בכמה לשונות זרות, והלשון העברית היתה עדיין בבחינת בת־חורגת. בין המשפחות המדברות עברית היו: משפחת יהודה גרזובסקי (גור), יחזקאל דנין, ד"ר י. ל. מטמון־כהן, יוסף עזריהו, ועוד משפחות בודדות. האמת ניתנה להאמר, שגם בבתי כמה מורים וסופרים דברו בלשונות זרות, והגורם לכך היתה עקרת־הבית, שעל־פי רוב לא ידעה עברית, ותכופות אף לא עשתה מאמץ לכך… רק נשים מעטות, אמיצות־לב ובעלות־הכרה, הבינו את ערך הדבור העברי במשפחה וברחוב, ובין היחידות הללו היתה הצעירה פניה מטמון־כהן.

היא הקנתה את העברית כלשון חיה ומדוברת לבנה־יחידה ולשתי בנותיה מילדותם. בכל מקום הופעתה, בישיבות מצומצמות ובאסיפות פומביות, בבתים פרטיים, ברחוב ובשוק, דיברה עברית, ורק עברית, כאילו לא ידעה לשונות אחרות.

פ. מטמון־כהן נולדה לבית ברונר מביאליסטוק, וקיבלה בבית הוריה חנוך מסורתי וחדש כאחד. עוד בשחר ילדותה למדה עברית, גמרה בית־ספר תיכוני, ואחד כך למדה באוניברסיטאות אודיסה וברן (שווייץ). לאחר שגמרה חוק למודיה, פתחה באודיסה פרו־גימנסיה לנערות. לעזרתה באו הצעירות אסתר גינצבורג (אחותו של אשר גינצבורג – אחד־העם), פניה וורניק (אחר־כך – גב' קלוזנר), ואחותו של הפרופ' נחום סלושץ. בגימנסיה זו היתה לשון הלמודים הכלליים רוסית, אולם למדו בה גם עברית, והמורה הראשי לעברית היה – חיים נחמן ביאליק.

בשנת 1900 נישאה פניה ברונר לד"ר י. ל. מטמון־כהן, ובשנת 1904 עלתה לארץ בלוית בעלה, מאז נשארה פה, וקשרה את חייה עם הארץ, עם החנוך העברי, ועם התרבות והאמנות העברית.

לאחר שעזבה את אודיסה, עברה הגימנסיה לידי הגב' קופ־ז’בוטינסקי ונתקיימה עשרות שנים, וחינכה דור שלם להכרה לאומית וציונית.

גם בארץ התמסרה הגב' מטמון־כהן למפעל החנוך. כשנתיים (תרס“ד–תרס”ו) עמדה ליד בעלה בבית־הספר בראשון־לציון. אחר כך המשיכה ביפו, באחוזת־בית ובתל־אביב.

מאבק קשה נפל בחבל הזוג הצעיר בשנים הראשונות להתישבותם בארץ. בימים ההם עוד לא־היה בארץ אף בית־ספר תיכוני אחד. ביפו היו קיימים בית־ספר עממי לבנות, מיסודו של ועד “חובבי־ציון” באודיסה; בית־ספר עממי של “עזרה” ובית־ספר עממי של חברת כי“ח, ובירושלים התקיימו רק בתי־ספר עממיים של “עזרה”, “כי”ח” ו“אוולינה די רוטשילד”. הד“ר י. ל. מטמון־כהן היה מן הראשונים, שנשא בחובו את הרעיון לפתיחת גימנסיה עברית ביפו. הגב' פ. מטמון־כהן הבינה לרוח בעלה, ובלי חשבונות רבים ניגשו במרץ רב לביצוע התכנית ה”דמיונית" שלהם.

בחוגי המורים התיחסו באי־אמון גמור לבית־הספר הקטן של מטמון־כהן, ורגזו על כך שהעזו לכנותו בשם “גימנסיה עברית”. בשנה הראשונה (תרס"ו) נפתחה רק מכינה אחת עם תשעה ילדים וילדות, ומחלקה יסודית אחת עם שמונה ילדים וילדות. ד“ר י. ל. מטמון־כהן היה המנהל והמורה הראשי לעברית וללמודי הטבע, ואשתו הגב' פניה היתה המורה היחידה לחשבון וגם טיפלה הרבה במחברות התלמידים בלימודי הטבע. ימים קשים עברו על בעלי החלום הנועז, ורק בשנה השניה באו לעזרתם ד”ר ח. הררי, ד“ר ב. צ. מוסינזון, ד”ר ח. בוגרשוב, ב. מושנזון, צ. נשרי, אלדמע ועוד.

הגב' פ. מטמון־כהן היתה עסוקה יומם ולילה בבית־הספר, וגם במשק הבית הקטן, ואף־על־־פי כן מצאה זמן גם לחבר ספר לימוד: “שאלון ללימוד חשבון וקובץ שאלות ותרגילי־חשבון”.

והגב' פ. מטמון־כהן לא הצטמצמה בהוראה בגימנסיה (הורתה חשבון וגיאומטריה בארבע מחלקות היסוד), אלא הקדישה מזמנה וממרצה גם לאמנות עברית, וזכתה להיות בין מניחי היסוד של הבימה העברית. בין יוצרי הלהקה הדראמאתית הראשונה ביפו (תרס“ו–תרס”ז) היו: ד“ר ח. הררי, גב' לינה הופנקו, א. פפר, א. טורקניץ, גב' י. הררית, גב' פ. מטמון־כהן, יש”י אדלר, ש. ח. ברכוז, מ. גנסין, א. סוסקין ועוד. מפעם לפעם היתה גב' פ. מטמון־כהן מופיעה גם כשחקנית בתפקידים שונים.

בהווסד ביפו חברת “אחוזת בית” (תרס"ו) גרעינה של תל־אביב, היתה משפחת מטמון־כהן מן הראשונות שהצטרפו לחברה זו, והם גם היו בין ששים הבונים והמתישבים הראשונים, והקימו את ביתם ברחוב השחר סמוך לגימנסיה.

הגב' פ. מטמון־כהן היא גם מן המיסדות הראשונות של “התאחדות נשים עבריות לשווי זכויות בארץ־ישראל”, הקיימת זה עשרות שנים. עשרות שנים עמדה האשה העבריה בארץ בצל: לא השתתפה בועדי הקהילות והמושבות. והרי בעליית הבילו“יים השתתפו גם נשים, ואחר כך עבדה האשה שכם אחד עם הגבר בעיר ובמושבה, והחלוצה העברית מילאה כמה וכמה תפקידים חשובים בתרבות, בחינוך ואף בהתישבות חקלאית. ואף־על־פי־כן היתה האשה מקופחת בזכויותיה בחיים הצבוריים. בשנת תר”פ קמו נשים אחדות (שרה עזריהו, אסתר ייבין, פניה מטמון־כהן, רחל גרזובסקי, צפורה קלוזנר, עדה פישמן, ד"ר רוזה ואלט־שטראוס ואחרות) ויסדו את הארגון של התאחדות נשים עבריות לשווי זכויות בארץ־ישראל. כיום קיימים ארגוני ההתאחדות הזאת בירושלים, תל־אביב, חיפה ובמושבות המרכזיות. למלאת עשרים וחמש שנה לקיום ההתאחדות, הוצאה חוברת יובל, שבה באה גם רשימה של הגב' פ. מטמון־כהן. “רחוקה עדיין הדרך לשוויון האשה בישוב” – אומרת היא בסוף רשימתה – “רחוקה עדיין הדרך לשויונה המלא של האשה בישוב בכל שטחי החיים, אך אנו נחתור ללא ליאות לקראת מטרה זו, עד שנגיע אליה”.

הגב' פ. מטמון־כהן זכתה להקים בארץ גם דור שני ושלישי של עובדים חרוצים בשדה ההוראה והרפואה, והיא יכולה להתגאות בזה, שזכתה לקדם כמה מן היצירות הנפלאות של תחייתנו הלאומית שהיו הקדמות למדינת היהודים שזכינו לה בימינו. 

בשנים הראשונות לבנין תל־אביב שימשה הגימנסיה “הרצליה” מרכז ראשי ויחיד לחנוך, תרבות ואמנות בתל־אביב הצעירה. מוסד זה היה לא רק בית־אולפנא, בין כתליו נשמעו הרצאות על נושאים ספרותיים, חברתיים וצבוריים; נערכו קונצרטים, הצגות תיאטרוניות ותערוכות אמנותיות. אפילו האסיפות הכלליות של שכונת תל־אביב נתקיימו שם. מסביב לגימנסיה התרכזו כמה פנסיונים ומעונות לילדי חוץ־לארץ אשר החלו לזרום הנה מן הגולה. זה שימש גורם חשוב להתפתחות תל־אביב גם מבחינה כלכלית.

מתחילה באו עשרות אמהות, אשר הביאו את ילדיהן מרוסיה, פולין, ליטא, לטביה, רומניה, יוון ועוד, והתישבו בתל־אביב כדי לחנך את הילדים בגימנסיה העברית הראשונה. תל־אביב היתה אז בבחינת פרבר־גנים, המאוכלס במאה משפחות מבוני תל־אביב ומתושביה הראשונים.

האבות נשארו בגולה לשם המשכת עסקיהם, והאמהות התישבו בתל־אביב, וזכות גדולה נתגלגלה להן שזכו לתת לבניהן ולבנותיהן חנוך לאומי בארץ־ישראל.

באחד הימים בקיץ תרע"ג (1913), באה לתל־אביב משפחה אחת בת חמש נפשות מלונדון. ומן הרגע הראשון השתלטה בה הלשון העברית כלשון חיה ומדוברת גם בפי ההורים. בימים ההם היה זה מאורע חשוב מאד, כי כמעט כל ההורים דיברו עם ילדיהם בלשונות לועזיות בבית וברחוב. ראשי המשפחה הזאת היו שלמה וחנה פרנקל. האיש היה מיוצאי הומל, ששם עסק בהוראה והיה מן המורים הראשונים אשר הנהיגו בחדר המתוקן את השיטה הטבעית “עברית בעברית”. בחדר זה גודל וחונך הדור הצעיר ברוח לאומית. לאחר פרעות הומל (בשנת תרס"ג), יצא שלמה פרנקל עם משפחתו ללונדון. שם המשיך לעסוק בהוראה עברית, ועם זה הפיץ את הרעיון הלאומי. חנה אשתו, ציונית משחר נעוריה, השתוקקה לעלות אל הארץ ולהשתקע בה עם משפחתה. בלי חשבונות מוקדמים עזבה עם שלשת ילדיה את עיר־הבירה לונדון, את העיר המלאה חיים תרבותיים, ויצאה לארץ־ישראל. באותו זמן נסע בעלה לקונגרס הציוני האחד־עשר שנתכנס אז בווינה.

עם בואה לארץ התישבה חנה פרנקל בתל־אביב הקטנה, הבנויה על גבעות־חול שוממות בצפונה של יפו. ומה גדלה שמחתה כשזכתה להכניס את שלשת ילדיה (הבכור יהודה היה אז בן 14) לגימנסיה העברית. בעלה שלמה פרנקל עבר מלונדון לניו־יורק, ומפרק לפרק היה בא ומבקר אצל משפחתו בתל־אביב.

את כל מרצה ואונה הקדישה לחנוך ילדיה, אשר הלכו והתקדמו בלימודיהם בגימנסיה “הרצליה”, והיתה שמחה בחלקה.

אולם עם פרוץ מלחמת־העולם הראשונה באבגוסט 1914, נפסק הקשר בינה ובין בעלה, שהיה אז בארצות־הברית.

החלה פרשת הגירושים ההמוניים מן הארץ, ושבעתיים לקתה תל־אביב “המבצר הציוני”. שבוע־שבוע גורשו עשרות משפחות מן הארץ. אמהות רבות יצאו את הארץ על־כרחן. היו כאלה שעזבו את הארץ מרצון, בתוקף המצב הקשה שנוצר עקב המלחמה האיומה. הציעו לחנה פרנקל לקבל את הנתינות העותומאנית, ובזכות זו לא תחול עליה גזירת הגירוש מן הארץ. אולם היא נשארה נאמנה לנתינות הבריטית ולא רצתה להחליפה בנתינות העותומאנית. תחילה הגן על חנה פרנקל וילדיה הקונסול האמריקאי, מכיון שראש־המשפחה התגורר אז באמריקה, אולם עם כניסת אמריקה למלחמת־העולם יצא גם הקונסול את הארץ, ומשפחת פרנקל נשארה במצב חמור מאד, באין תומך ומגין עליה מעריצות הרשות הצבאית והאזרחית.

חנה פרנקל לא התאוננה בשום פעם על מר־גורלה, ונשאה את סבלה בדומיה. סיפוק אחד מילא את נפשה, שבניה מתחנכים בגימנסיה העברית, בסביבה עברית וברוח לאומית.

סבלה גדל ביותר בזמן הגירוש הכללי מתל־אביב ויפו בערב פסח תרע“ז. מניסן תרע”ז עד חשון תרע"ט התגלגלה במושבה יבניאל בגליל התחתון.

רק עם גמר המלחמה חזרה חנה פרנקל עם בניה לתל־אביב. לאחר זמן קצר הופיע גם בעלה שלמה פרנקל במדי־צבא, הואיל והצטרף לגדוד היהודי האמריקאי. אם כי היה אז כבר בגיל העמידה (בן 45), התנדב בין הראשונים ללגיון היהודי, שהשתתף אז במערכות המלחמה.

והשמחה היתה גדולה במעון משפחת פרנקל. הבנים התבגרו, גמרו את הגימנסיה “הרצליה”. הבכור יהודה (כיום: נדיבי) נכנס לשירות הממשלה בשלטון מחוז יפו.

אף האח השני בנימין נתקבל לפקידות הממשלה. השלישי, הרצל, הלך ללמוד באוניברסיטה בלונדון.

אולם האב נפצע קשה בתאונה על אניה אמריקאית, עוד בהיותו בגדוד, ומאז סבל מיחושים עזים וממושכים בגופו, ובשנת תרצ"א הלך לעולמו.

האלמנה חנה נדיבי־פרנקל קיבלה את המכה האנושה מתוך גבורה נפשית והתנחמה בזה, שזכתה לגדל ולחנך את ילדיה כבנים נאמנים לעם ולארץ.

הבכור, יהודה נדיבי, עבד שש שנים באגף המושבות העבריות שבשלטון המחוז ביפו. ומשנת תרפ"ד הוא מכהן בעירית תל־אביב כמזכיר כללי; הבן השני שרת בתפקיד חשוב במשטרת ארץ־ישראל, והשלישי עסק בעניני כלכלה.

הגב' חנה פרנקל זכתה לראות נחת־אם בצאצאיה, והללו נהגו בה “כבוד אם” במלוא משמעות המלה, בשנותיה האחרונות התמסרה לעסקנות בכמה מוסדות סוציאליים בתל־אביב, עד יום מותה בט' תמוז תש"ב.

ותיקי תל־אביב לא ישכחו את האשה האצילה הזאת, מן האמהות העבריות הראשונות שהקריבו את כל תענוגי חוץ־לארץ, כדי לחנך את בניהן ברוח עברית לאומית בארץ־ישראל.

אשת־נעורי שרה־בליומה לבית ניסן ופסיה בילוצרקובסקי ז“ל, מתה ביום־הולדתה, במלאת לה ארבעים ושלש שנה, בכ”ג מנחם־אב תרפ"ג.

עשרים ואחת שנה לוותה אותי בדרכי כרעיה נאמנה, הלכה אחרי במדבר החולות של תל־אביב, בארץ לא זרועה ולא בנויה, סבלה בסבלותי ושמחה אתי יחד על כל נדבך חדש ועץ חדש. היא היתה אחת מחלוצות העיר העברית היקרה לי כל־כך. אציב בזה ציון־זכרון לאשת־נעורי.

אביה של שרה־בליומה, ר' ניסן בילוצרקובסקי, יליד ברדיצ’ב, היה מראשוני חובבי־ציון, ולאחר הקונגרס הציוני הראשון הצטרף להסתדרות הציונית. שרה־בליומה היתה בת יחידה. עם קבלת תעודת הבגרות בבית־הספר התיכוני הרוסי בייליסבטגראד אמרה ללמוד רפואה, אך שערי האוניברסיטאות ברוסיה היו נעולים בפני המתלמדים היהודים. זכות הכניסה היתה מוגבלת ב־3%–5%. היא רצתה לנסוע לצרפת או לשווייץ, לשם לימוד, אך הוריה התנגדו לכך.

הכרתי את הבחורה היפה והמשכילה, שהיתה בת יחידה להוריה, בשנת תר"ס בכינוס ציוני בייליסבטגראד. הנוער הלומד השתייך ברובו לתנועות מהפכניות, כמו: סוציאל־דימוקראטים (ס.ד.), סוציאל־רבולוציונרים (ס.ר.), בונדאים ואנארכיסטים. אך שרה־בליומה לא הלכה אחרי האור המתעה של התנועות הבינלאומיות, כי־אם הצטרפה למחנה הקטן, אשר העיז להרים את דגל שחרור העם היהודי ותחית תרבותו וארצו.

כשנוסד “אוצר התישבות היהודים” בלונדון על־ידי ההסתדרות הציונית (תרנ"ט–1899), התנדבה להפיץ את מניותיו. וכשנוסדה הקרן הקיימת לישראל (תרס"ב–1902), היתה מן המתרימות הראשונות בעיר־מגוריה, וכן לגבי הפצת מניות בנק אנגלו־פלשתינה מראשית הווסדו בתרס"ב, וכן בהוראה בשעורי־ערב לגדולים ושעורי־שבתות.

בכסלו תרס“ב התארשנו, ואחר כך באנו בברית הנשואין בחמשה־עשר באב תרס”ב.

בשנת תרס“ה החלטנו לצאת את רוסיה ולעלות לארץ. בראשית תרס”ו חיסלנו את עסקינו בייליסטבגראד, ובשבט תרס“ו באנו לאודיסה. בתחילת אדר תרס”ו עלינו בחופה של יפו.

החיים ביפו בימים ההם היו לא נוחים. לא היו שום מקומות בידור: תיאטראות, קונצרטים, בתי־שעשועים, בתי־קולנע וכו'. הישוב היהודי אז ביפו היה דל ומצער, והעולים החדשים היו מפוזרים בשכונות הערביות.

ומה גדלה שמחתה של שרה־בליומה, כשראתה את תכנית הבנין להקמת פרבר־גנים מודרני בצפונה של יפו הבנויה. והיא היתה מאושרה כשזכתה להיות מן המיסדות והבונות הראשונות בתמוז תרס“ט, ואחר כך מן המתישבות הראשונות, בבית הבלתי־גמור, בחשון תר”ע.

לנגד עיניה של הנחשונית, שקפצה לים־החולות בראשית הווסד השכונה, החלה תל־אביב לחרוג ממסגרתה הצרה ועמדה לפני הרחבת גבולותיה לכל רוחותיה. ובעצם התפתחות הבניה בתל־אביב פרצה מלחמת־העמים הראשונה בעשרה באב תרע"ד (1.8.1914). החלה פרשת המצור על תל־אביב על־ידי הרשות הצבאית התורכית, חפושים ומאסרים של ראשי תל־אביב. חלק מיהודי תל־אביב ויפו גורש לפנים המדינה ומחוצה לה, וחלק יצא את הארץ מתוך בהלה וחרדה. תל־אביב התרוקנה מכמה וכמה ממיסדיה בוניה ומתישביה הראשונים ונשארנו במתי־מעט.

האשה הצעירה, שרה־בליומה, שהיתה קשורה בכל נימי נפשה לתל־אביב, לביתה ולמשפחתה, נשאה בדומיה את הסבל הרב של התושבים כולם ושל משפחתה הקטנה בפרט. ובאחד הימים, בניסן תרע"ז, באה פקודה מן השלטונות הצבאיים לפנות את תל־אביב ויפו תוך 24 שעות. קשה היה לכולם לצאת את תל־אביב, ושבעתיים קשה היה לשרה־בליומה להפרד מביתה, מרהיטיה ומכליה, ומפנת־החמד תל־אביב, אשר היא זכתה להיות מראשוני־ראשוניה. אולם פקודה צבאית היא פקודה שאין להתעלם ממנה.

בערב פסח תרע“ז יצאה משפחתנו מתל־אביב, וההליכה ברגל עד רחובות נמשכה כעשר שעות. עייפים, יגעים, רצוצים ושבורים הגענו לרחובות. הסתדרנו על ערימות החבילות שהובאו מתל־אביב, ובאותו ערב ערכנו את ה”סדר" של פסח תרע"ז. לאחר ארבעה חדשים עברה משפחתנו לשפיה. הנסיעה בקרונות־משא וההליכה ברגל ארכו יומיים. תנאי השיכון בשפיה היו קשים עוד יותר מאשר ברחובות. בשני חדרים קטנים חרבים ועזובים ללא חלונות ודלתות, ללא מטבח וחדרי־שמוש הסתדרנו איך־שהוא, ועל ידינו שני חניכי הגימנסיה “הרצליה”, אשר נותקו מהוריהם ברוסיה.

לאחר שנה ושלשה חדשים – בחשון תרע"ט – זכתה שרה־בליומה לשוב עם כל יתר הגולים לתל־אביב.

לאחר ימים ספורים הושב הכל על כנו, ושוב נכנסה למסלול החיים המסודרים בתל־אביב שלה. ומה גדל אשרה, כשזכתה ללדת את הילד הראשון בשנה ה־17 לנשואיה, ויקרא שמו בישראל “שמעיה” (כשם סבא ז"ל).

שרה־בליומה כאילו קמה לתחיה, חידשה את ימי נעוריה, יפתה והתאוששה, אהבה והשתעשעה עם בנה.

בינתיים התגברה תנועת הבנייה בתל־אביב. באו אלפים ורבבות עולים חדשים, שסייעו הרבה לביסוסה ולפיתוחה של העיר העברית הראשונה. אך ימי אשרה לא ארכו. מות אמה בגיל 62, בתמוז תרפ"ב, דיכא את רוחה, והיא התאבלה עליה זמן רב.

באחד הימים – כ“ג מנחם־אב תרפ”ג – קמה משנתה במצב־רוח של דכאון וסיפרה לי, כי ראתה בחלומה, כי נכנסתי לרחוץ בימה של תל־אביב, ואחד מדגי־הים הגדולים תפס אותי ברגלי ומשכני ללב הים ועקבותי נעלמו מעיני הרואים. היא בקשתני לא לרחוץ באותו יום בים, ואני מלאתי את בקשתה.

הלכתי למשרדי בעיריה כדרכי יום־יום. לאחר שעות מספר הבהילוני לחוף־הים, ומצאתיה שוכבת באולם הרחצה שעל שפת הים בלי הכרה. באותו מעמד ספרו לי חברותיה, כי בעת רחיצתה בים הרגישה חולשה וביקשה לעזור לה לצאת מן הים. ברגע שפלטה את המלים האלה מפיה, הותקפה על־ידי שפך דם במוח, נפלה ולא זכתה לראות שוב את אור החיים.

תהיה נשמתה צרורה בחיי חלוצות הישוב וראשוני תל־אביב. 

מבנות ירושלים היתה האשה הצדקנית מיכל פלמן. ממשפחת שלאנק, שעלתה לארץ מלונדון בשנת תקצ"ב (1832). ר' יהושע שלאנק, אביה של מיכל נולד בירושלים.

זקנה ר' יוחנן צבי שלאנק, היה חתנו של הרב ברלין בלונדון. עם בואו לארץ השתקע בעיר העתיקה, ובמרוצת הזמן חרג מן החומה העתיקה והצטרף לקבוצת ותיקי ירושלים, שיסדו את השכונה החדשה מחוץ לחומה “נחלת שבעה” (על־שם שבעת מיסדיה הראשונים).

מיכל היתה דור רביעי ל“חכם צבי” מאמשטרדם, שנתפרסם בזמנו במלחמתו נגד שבתי צבי, משיח־השקר במאה ה־17.

בילדותה נתחנכה מיכל בבית הוריה האדוקים, ברוח החנוך המקובל בימים ההם בירושלים.

בהגיעה לגיל שמונה־עשרה, השיאוה הוריה לצעיר נחמן פלמן, מחלוצי הפרדסנות בארץ. החופה היתה ביפו, ואת “שבעת ימי המשתה” חגגו בפרדס היהודי הפרטי הראשון של הורי החתן נחמן פלמן ב“כפר סומיל”, שבסביבות יפו בימים ההם (כיום מזרח תל־אביב).

אז, לפני שני דורות, היו כל הפרדסים בארץ־ישראל קנינם של ערבים מוסלימים ונוצרים בלבד, ואילו ליהודים לא היה כל חלק ונחלה בהם, פרט לפרדסו היחידי של סיר משה מונטיפיורי (במקום הפרדס הזה הוקמה ברבות הימים “שכונת מונטיפיורי”).

יהודי יפו והמושבות היו נוהגים מזמן לזמן לבקר אצל ר' דב־דוד פלמן ורעיתו שרה־איטה, אשר הקימו להם בית בתוך פרדסים, וגרו בו שנים רבות עם צאצאיהם, משפחה בת עשר נפשות.

הזוג הצעיר, נחמן פלמן ורעיתו מיכל, קבעו דירתם בשכונת “נוה־שלום” ביפו. האשה מיכל עמדה לימין בעלה החרוץ, אשר עבד בשנים הראשונות לנשואיהם בפרדס הוריו שבכפר סומיל, ואחר כך השגיח על פרדסי אחרים, וברבות הימים עסק גם במסחר ותעשיה.

עם הווסד החברה “אחוזת־בית” ביפו (בתמוז תרס"ו), לשם הקמת פרבר־גנים מחוץ לתחומי יפו, היו נחמן ומיכל פלמן מן החברים הראשונים. עם התחלת הבנין (בסיון־תמוז תרס"ט) היו שניהם מן הבונים הראשונים ברחוב שנקרא אחר כך “הרצל”. במקום הבית הזה בנוי עכשיו בית הבנק אנגלו־פלשתינה ברח' הרצל קרן יהודה הלוי.

האשה מיכל, המטופלת בארבע בנות ושני בנים, היתה עקרת־בית למופת, עבדה במשק־בית מן הבוקר ועד הערב. לא רדפה אחרי עושר והסתפקה במועט ותמיד היתה שמחה בחלקה, ידיה היו תמיד מלאות עבודה במשפחתה הגדולה, אבל גם את החברה לא שכחה, והיתה חברה ועסקנית פעילה ב“עזרת־נשים” וב“גמילות־חסדים” ואף תרמה תרומות למוסדות חסד וצדקה.

בנותיה ובניה למדו כולם בבתי־ספר עבריים ביפו, ואחר כך בתל־אביב. הבנים השתלמו גם במוסדות־חנוך אקאדימאיים בחוץ־לארץ.

מיכל פלמן היתה מאושרת לחזות במו עיניה את גידולה המהיר של העיר העברית הראשונה תל־אביב.

היא זכתה לגדל בארץ שני דורות, מהם שלשה נכדים אשר שרתו בדרגות שונות בשרותי צבא ההגנה לישראל: בצבא היבשה, בחיל הים ובחיל האויר.

חמשים וחמש שנה חיתה מיכל חיי משפחה יפים ונעימים.

בכ“ה ניסן תש”ט נפסק פתיל חייה בגיל 74, והובאה למנוחות בבית־העלמין הישן ברחוב טרומפלדור ליד קברות אחדים ממיסדי תל־אביב. 

את חנה צ’יז’יק הכרתי בעצם ימי נעוריה, בהיותה כבת שבע־עשרה. באחד הימים של קיץ 1907 ביקרתי בפרדסו של משה סמילנסקי ברחובות, ובין יתר הפועלים התרשמתי מן הזריזות והחריצות של הפועל ברוך צ’יז’יק ואחותו הצעירה חנה. בשעת שהותי בפרדס, ירדה חנה צ’יז’יק לתוך הבאר, שעומקה היה כמה עשרות מטרים, לשם טיפול במשאבה, שהותנעה במנוע־נפט (מנועי־חשמל עוד לא היו בארץ). בעלותה על הסולם הגבוה, ניגשה במהירות אל המנוע, הוסיפה שמן ונפט, ולאחר רגעים־מספר ירדה שוב אל הבאר העמוקה. ובעוד אני מתבונן לנעשה במטעי הפרדס, הופתעתי למראה עיני, כשהצעירה חנה צ’יז’יק רצה מעץ לעץ עם מעדר על שכמה. פה ושם הרחיבה את הבורות מסביב לעצים ותיקנה את התעלות להשקאת העצים. היא השקיעה הרבה מרץ ומסירות בעבודה, כאילו נולדה להיות עובדת־אדמה. היא אהבה את עצי הפרי, עצי הנוי, וכל נטע וכל צמח היו יקרים וחביבים לה.

היא נתחבבה על נותני העבודה ועל חבריה הפועלים והפועלות במושבות יהודה, ואחר כך היתה מדריכה במוסד “קרית ספר” ליתומי פרעות קישינוב, מיסודו של הביל"ואי ישראל בלקינד. שנים מספר עבדה חנה צ’יז’יק בחוות כנרת, בקבוצת מרחביה, במשק אנשי “השומר” שבתל־עדשים, בקבוצת “אחוד” שבפתח־תקוה, בטבריה, בעקרון, בנחלת־יהודה ועוד. בכל מקום־עבודתה מילאה חנה צ’יז’יק את תפקידיה מתוך חדוות יצירה ואהבת עבודת האדמה.

בשנת 1926 עמדה בראש משק הפועלות והחווה ללימוד החקלאות שבצפון תל־אביב. בימים ההם היו באגפי תל־אביב כמה גינות־ירק, משתלות לעצי פרי ולעצי־נוי, משקי־חלב ולולי־עופות, שמכרו את תוצרתם לתושבי תל־אביב. החשוב שבמשקים החקלאיים האלה היה – משק־הפועלות וחוות־לימוד החקלאית שבהנהלת חנה צ’יז’יק. משק זה שוכלל ושופר לפי השיטות המפותחות ביותר, וראוי היה לשמש דוגמה נאה ומאלפת למשקים חקלאיים אחרים.

לעזרתה של חנה צ’יז’יק באה עירית תל־אביב, אשר הקצתה לה שטח בן עשרים וחמשה דונאם בצפון תל־אביב, לשם משק־הפועלות.

כעבור זמן־מה ביקר גדליה בובליק מאמריקה במשק הפועלות, והפקיד בידי ראש־העיר מאיר דיזנגוף 150 לא"י לשם הקמת הרפת הראשונה לחבורה. בכסף זה נקנו שתי פרות מגזע משובח, שהזינו את הקבוצה בחלב טוב, והעודף נמכר לתושבי תל־אביב. אחר כך גדלה הרפת משנה לשנה, ועשרות פרות משובחות היו מספקות חלב מצויין בשפע לעובדות המשק עצמו וגם לתושבי העיר. מתוך שקידה בלתי־ פוסקת הצליחה חנה צ’יז’יק להקים לול־עופות מן המין המשובח, שאף הוא גדל משנה לשנה. ומאות תרנגולות היו מטילות רבבות ביצים בשנה. הוקם גם בית זכוכית לצמחי־נוי ומשתלה לעצי־נוי, גינות פרחים ושושנים וגינות־ירק למופת. במקום צריף־עץ קטן שהוקם בראשיתו של המשק, הוקם בנין גדול ורחב־ידים בעל שלש דיוטות ובהן ששים חדר, עם אולמי־קריאה, חדרי משרד ומחסנים. וליד הבנין הראשי נבנו כמה בניני־קבע, רפתות ולולים. ובלב העיר פורחת ומשגשגת נקודה חקלאית.

בשנת 1930 ביקר אצלי עורך העתון “Daily Eagle” משיקאגו, ובין השאר סיפר לי, שהוא מבקר בארץ־ישראל זו הפעם השלישית, ומורי־הדרך הראו לו בכל בקוריו את ירושלים העתיקה, את קבר הנוצרי, את בית־לחם, נצרת וטבריה, והוא לא מצא כל שנוי תוך 12 שנה בהתפתחות הארץ. את המושבות העבריות לא ראה עדיין, והפעם בא לראות בעיניו את העיר העברית החדשה – תל־אביב. היה זה יום־שבת, ולא יכולתי להראות לו את תל־אביב על ענפי יצירתה השונים והמגוונים. יצאנו שנינו, דרך טיול ברגל, אל משק־הפועלות שבצפון העיר. בדרך סיפרתי לו את קורות המפעל החקלאי. בהתקרבנו אל המשק חשב האורח תחילה שזה “בית־נזירות”, ושאלני בתמימות, אם הכניסה פתוחה גם לגברים. ומה גדלה הפתעתו, כשהצגתי לפניו את המנהלת חנה צ’יז’יק, וזו גוללה לפניו את פרשת המוסד הצעיר. האורח התבונן לכל מה שנעשה במשק, ראה את הבחורות הצעירות בכל ענפי המשק, ראה את בעלי החי ובני העוף למיניהם, את הירקות והשתילים והפרחים, ורשם את הכל בפנקסו. כשעתיים סייר במשק והיה מלא התפעלות מכל מה שראו עיניו בנקודה הירוקה שבלב העיר הבנויה והמיושבת. הביע את שמחתו שזכה לראות משק עברי מסודר למופת המטופח בידי בנות ישראל, ועם זה הצטער שרעיתו ובתו הקדימו לעלות על האניה שעגנה בנמל יפו ולא ראו את הפנה הנהדרה הזאת. לאחר כמה חדשים קבלתי מאת העתונאי התייר הזה כמה גליונות של עתונו, שבהם נתפרסמו רשמי מסעו בא"י. בפרט הרים על נס את משק הפועלות, מיסודה של חנה צ’יז’יק, שהעיר העברית יכולה, לדעתו, להתגאות בו, יצירה נפלאה המוסיפה לוית־חן לכל הסביבה.

המשק הזה הגדיל לעשות הרבה בהעלאת כמה עשרות צעירות מן הגולה, בסרטיפיקטים של ממשלת המנדט. צעירות אלו מצאו פה מוסד משוכלל, למדו לגדל ירק, להצמיח פרח ושתילים שונים, ולעסוק בכל סוגי העבודה החקלאית. הצעירות הללו למדו פה לנהל משק חקלאי מגוון, ועם זה למדו גם את לשון ותרבות העם העברי. כאן מצאו חנוך לעצמאות עברית.

הרבה מצעירות אלו, שנתחנכו פה במשך שנתים, עברו אחר כך לנקודות אחרות, והמשיכו בעבודה חקלאית מגוונת, במטבח הקבוצי והמושבי, בשדה ובסדנאות, בשמירה ובהגנה ובחזית המלחמה.

מחזור הבנות במשק זה מתחלף והולך כל שנתים, מחזור הולך ומחזור בא. הותיקות עוזרות לחדשות להקלט, ומשאירות בידיהן את המשק למען המשמרת החדשה שתבוא אחריהן.

הסתדרות החברות באמריקה עזרה לביסוס ופיתוח המשק המסועף, ובפרט סייעה לו כאמור עירית תל־אביב, שמסרה לו את הקרקע ללא כל תשלום, התקינה את אספקת המים ואת רשת צנורות לאורך אלפי מטרים, ואף סיפקה רבבות מטרים מעוקבים מים לשנה תמורת תשלום סמלי של 20 ל"י לשנה. כן הקציבה העיריה שנה־שנה תמיכה מסויימת למשק, עד התבססו.

עשרות חניכות המשק היו מכל השכבות ומכל העדות ומיוצאות כל הארצות: רוסיה, פולין, ליטא, ארצות־הברית, גרמניה, אוסטריה, צ’כיה, הונגריה, רומניה, וכמובן מילידות הארץ. המנהלת חנה צ’יז’יק, ועוזרותיה המסורות, שקדו שנים רבות על חנוך החניכות והכשרתן להיות בנות נאמנות לאומה ולמולדת.

גם ילדי הפליטים היהודים מפולין, שהובאו לארץ דרך פרס, מצאו מקלט ובית אולפנא טוב במשק־הפועלות הזה. דלתות הבית נפתחו לרווחה לפליטי הגולה השותתת דם.

ראיתי במו עיני את מפעלה של חנה צ’יז’יק בראשית הווסדו, בשנת 1926, ועקבתי אחרי התפתחותו בכל שנות קיומו, ראיתי ושמעתי על הרפתקאותיו עד הגיעו לידי ביסוס. הגדילה לעשות היוצרת והיוזמת חנה צ’יז’יק ביצירת “בית היוצר” לפועלת העברית. היא הנציחה את שמה במוסד הזה, שהוא לכבוד למיסדת וגם לעיר תל־אביב.

בפעם האחרונה נפגשתי עם חנה צ’יז’יק במקוה־ישראל, בחגיגות יובלו של אליהו קראוזה – בט“ז חשון תשי”ב. במקרה ישבנו על כסאות סמוכים. הזכרתי לה את “חסד נעוריה”, בהיותה פועלת חרוצה למופת בפרדסו של דודי משה סמילנסקי, ברחובות ובמשקים חקלאיים אחרים, לפני 44–45 שנה. תוך שיחה התאוננה בפני האשה האיתנה הזאת, שהיא סובלת בזמן האחרון מלחץ־דם גבוה וגם ממחלת־לב. לא ידעתי, שזוהי שיחתנו האחרונה, ולא אראה עוד את חנה, אשר סימלה בכל הופעתה במשך שנים סמל הבריאות הכפרית, המרץ והרצון הכביר.

השיבה את רוחה לאלהים, אך המפעל הנהדר שהקימה בלב העיר הוא האנדרטה הירוקה שהקימה לעצמה בחייה.

בתוך הגלריה המכובדת של “נשי ציון במערכה” חלוצות ועבריות נאמנות, שנתנו את חלקן לתנועת התחיה שלנו, מרגיש אני חובה נפשית להקדיש פרק גם לרעיתי, בזיווּג שני, ד"ר מרים קיסילובה, אשר היתה לי לרעיה נאמנה לאחר שנתאלמנתי מרעיתי הראשונה, ואשר המתיקה לי את כוס־יגוני. עשרות שנים היא מלווה אותי בדרכי, מחזקת את רוחי ומעודדת אותי בפעולותי הצבוריות. אשה נבונה ובעלת שאר־רוח, תקיפת־רצון ורבת־מרץ, עבריה גאיונה וציונית נלהבת מנעוריה, שהקדישה את כל שנות חייה, גם בגולה וגם בארץ, לתחית העם, לבנין הארץ, לעיר תל־אביב, וגם לביצור מעמדה וזכויותיה של האשה העברית. אשת־חיל וחלוצה במלוא המשמע.

בתוך המהפכה הלאומית והחברתית, שהביאה תנועת־התחיה שלנו בחיי ישראל, היתה גם תחית האשה העברית: שווי זכויותיה לזכויות הגבר, שיתוף האשה בעבודה הציונית בגולה, בעליה החלוצית לארץ ובבנין הממשי של הארץ, בהחייאת הלשון העברית, בחינוך הנוער וכו‘. ואם הגענו לכך, שהאשה העברית תופסת כיום מקום נכבד במדינת־ישראל המחודשת: בממשלת ישראל, בשגרירויות ישראל בעמים, בצבא ההגנה לישראל וכו’ – הרי זה תודות לאותן הנשים שנצטרפו לתנועת תחיתנו בראשיתה, וסללו את הדרך לזכויותיה המלאות של האשה. בין אלו היתה גם רעיתי ד"ר מרים קיסילובה.

אעלה כאן כמה ראשי־פרקים מתולדות חייה:

מרים קיסילובה נולדה בכ“ח כסלו תרמ”ו (1885) בעיירה רוגצ’וב (פלך מוהילוב – רוסיה הלבנה), למדה ב“חדר” עם שני אחיה הקשישים ממנה. אחר כך למדה אצל מורה פרטי, בבית־ספר רוסי (פרטי) למדה רוסית וגרמנית ולמודים כלליים.

אביה של מרים, אלחנן קיסילוב, היה תלמיד־חכם וגם משכיל ואוהב ספרות. מראשוני חובבי־ציון, ועוד בשנת 1890 אמר לחסל את עסקיו ולעלות לארץ עם משפחתו בת שבע הנפשות, אך מסיבות משפחתיות לא יכול היה להגשים את שאיפותיו.

מרים למדה בגימנסיה רוסית וגמרה את לימודיה בהצטיינות. אחר כך נסעה לברלין ונכנסה לאוניברסיטה ללמוד רפואה. כעבור שנה עברה לג’ניבה (שווייץ), ונכנסה שם לקורס השני של הפאקולטה לרפואה.

לאחר ארבע שנות לימוד הגישה דיסרטציה בצרפתית על מחלות אף־אוזן־וגרון, וגמרה את חוק־למודיה בהצטיינות בהיותה בת עשרים ושתים.

מג’ניבה חזרה לרוסיה והלכה לפטרבורג (כיום לנינגרד), ועשתה שם שלשים בחינות כלליות על־ידי האקדמיה הצבאית לרפואה, וגמרה את כל הבחינות בהצטיינות.

אגב: כיהודיה לא היתה לה זכות ישיבה בפטרבורג, בבואה עם הדיפלומה מג’ניבה, ונאלצה להרשם כעוזרת לתופרת. המשטרה הטרידה אותה הרבה, עד שגמרה את כל הבחינות. תעודת־הרופא איפשרה לה זכות ישיבה בפטרבורג, אך היא חזרה לרוגאצ’וב ונתקבלה שם כרופאה ב“זימסטבה” בעיירה סטרישני שעל־יד רוגאצ’וב. משם העבירו אותה לעיירה קופיס (פלך מוהילוב). בקופיס עבדה כרופאה ממשלתית, ועסקה גם בפרקטיקה פרטית שלש שנים.

בפטרבורג נפגשה עם המשורר־הרופא ד"ר שאול טשרניחובסקי שהכירה אותו בשווייץ. היא מצאה לו משרת מנתח במרפאה פרטית, שבה עבד כמה שנים (ב“זכרונותיו של רופא זימסטבה”, מזכיר ש. טשרניחובסקי את שמה של ד"ר מ. ק. בראשי־תיבות).

הרופאה הצעירה לא הסתפקה בעבודתה המקצועית בלבד, אלא הקדישה מזמנה וממרצה לעבודה ציונית ותרבותית. נבחרה כצירה מקופיס ושקלוב לקונגרס השמיני, שנתקיים בהאג (בירת הולאנד) בשנת 1907). לאחר שנתים נבחרה שוב כצירה מרוגאצ’וב בקונגרס התשיעי, שנתקיים בהאמבורג – בשנת 1909. על־פי בקשת הפרופיסור אופנהיימר אספה, יחד עם המהנדס קפלן־קפלנסקי, בימי הקונגרס התשיעי, כ־100,000 מארק, לשם יסוד המושבה מרחביה בעמק־יזרעאל.

בשנת 1910 באה לקניגסברג, והיתה היהודיה היחידה שזכתה להתקבל כאסיסטנטית חפשית על־ידי הפרופיסור המפורסם וינטר בקליניקה של האוניברסיטה למחלות נשים ויולדות. באותו זמן עבדו שם עוד שני רופאים יהודים שלא הבליטו את מוצאם, בעוד שד"ר מרים קיסילוב היתה מופיעה בראש מורם וגאוה לאומית, שהיא יהודיה וציונית. הפרופ' וינטר שאל אותה: מה זה “קונגרס ציוני”? וקיבל הסברה מתאמת. בהתאם לכך נתן לה חופשה, לפי בקשתה, לקונגרס הציוני.

בהיותה במקום־המרפא שאבו (ליד אודיסה) נפגשה עם ד"ר יוסף קלוזנר ורעיתו צפורה, והתידדה אתם. כן התקרבה באודיסה למנחם אוסישקין, שאף אותו הכירה בקונגרסים הציונים בהאג ובהאמבורג.

אקלימה של אודיסה, השוכנת על שפת הים השחור, לא השפיע לטובה על מצב בריאותה, ובשנת 1912 עברה למוסקבה. בהמלצתו של מ. אוסישקין, עזר הד"ר יחיאל צ’לנוב – המורשה הציוני של גליל מוסקבה – להתקבל כרופאה בבית־חולים בסוקולניק, פרבר בקרבת מוסקבה, ובאותו זמן עבדה גם כרופאה פרטית ובמרפאה בזמוסקובוריצה.

באביב 1913 הפליגה ד“ר מרים קיסילובה באניה מאודיסה לארץ־ישראל, והגיעה לנמל יפו. משם יצאה אל קרוב־משפחתה פ. ויגודסקי, ויצאה לתור את הארץ. ביקרה במושבות יהודה, שומרון והגליל, ממטולה הצפונית ועד רוחמה הדרומית. כמה חדשים שהתה ברחובות, בתל־אביב ובירושלים, ואחר כך מילאה באורח זמני את מקומו של ד”ר הלל יפה בזכרון־יעקב וסביבתה. באותו זמן הוצעה לה משרת רופאה קבועה למחלות נשים בבית־חולים בשכם, אך היא סרבה, בנמקה שהיא באה ארצה לעבוד בישוב יהודי ולא בישוב ערבי. שנה אחת היתה בארץ, ולא מצאה מקום מתאים לעבודה רפואית, מכיון שרצתה לעבוד רק בבית־חולים. מפני הצורך בימים ההם ברופאי־עינים, יצאה בפברואר 1914 לווינה לשם השתלמות ברפוי למחלות־עינים, על מנת לשוב לארץ בעוד חדשים מספר. בדרכה לווינה שהתה באיטליה וביקרה בינתים בבתי־הנכות ובמוסדות־אמנות לכל סוגיהם. בדרכה מאיטליה לאוסטריה, נודע לה על ההתנקשות בחיי יורש־העצר האוסטרי והאולטימאטום לסרביה, ערב הכרזת מלחמה. בהגיעה לווינה, הופתעה לראות בתחנת־הרכבת את המגויסים ואת פרידת החיילים ממשפחותיהם. ברחובות היו הפגנות המונים והמפגינים צעקו: “ניעדער מיט דען רוססען” (“להוריד את הרוסים”).

ד"ר מ. קיסילובה הגיעה לווינה לשם השתלמות ברפוי מחלות־עינים, על מנת לחזור לארץ־ישראל כעבור כמה חדשים. אך המלחמה שהוכרזה בין אוסטריה וסרביה, התפתחה בממדים רחבים בין בעלות הברית (אוסטריה־הונגריה, גרמניה, איטליה ותורכיה) לבין מעצמות־הברית (אנגליה, צרפת, רוסיה, בלגיה וארצות־הברית), ונמשכה מאבגוסט 1914 עד נובמבר 1918.

ד"ר מ. קיסילובה נשארה בווינה כשנתים כשבויה אזרחית, נתינת רוסיה הלוחמת. בווינה נודע לה, שגם המשורר ח. נ. ביאליק ורעיתו, בשובם ממקום המרפא בקארלסבאד, נשארו בווינה כנתיני רוסיה, ורק בהשתדלות הרב הראשי מלאופולדשטאד שוחרר המשורר ממעצרו.

המנתח הידוע בווינה, פרופ' ניומן, שמע על הרופאה השבויה ואמר לסדרה כרופאה במחנות פליטים מגליציה, אך האוסטרים התנגדו לכך, בגלל נתינותה הרוסית. לאחר סבל רב עלה בידה להסתדר בסנטוריה לילדים בווינה, במקום הרופאה המנהלת שגויסה לצבא הלוחם האוסטרי.

לאחר שנתים הורשתה לצאת לרומניה, שהיתה עדיין אז נייטראלית.

ברומניה עשתה יומים ויצאה לאודיסה, ולאחר ימים מספר נכנסה גם רומניה למלחמה. מאודיסה הלכה לביתה ברוגאצ’וב, התגייסה ועבדה כרופאה מאחורי החזית בבית־חולים בבוברויסק כשנתים – תחילה כרופאה שניה, ואחר כך כמנהלת. מבוברויסק עברה לברזינה (פלך מינסק) והמשיכה את שרותה הרפואי. עם התחלת מהפכת הבולשביקים, עברה לאודיסה ועבדה בבתי־חולים אחדים. ושוב נפגשה עם המכרים הוותיקים כמו: ד“ר י. קלוזנר ורעיתו, אוסישקין ורעיתו, ד”ר י. ספיר ועוד.

בשנת 1921 יצאה מרוסיה, והיתה שנתים בקישינוב כפליטה רוסית. ימים קשים עברו עליה עד שהשיגה עבודה ב“קרן תכשיטים” שעל־יד קרן־היסוד, מפני שלא יכלה להשיג רשיון לעבוד ברומניה כרופאה בגלל נתינותה הרוסית.

בתחילת 1923 יצאה מקישינוב, ועלתה לארץ בפעם השניה. תחילה התישבה בראשון־לציון, ועבדה שנה אחת כרופאה של קופת־חולים ההסתדרותית, ואחר כך עסקה ברפואה באופן פרטי.

היא נתפרסמה כרופאה מנוסה, ורכשה את אמון התושבים בראשון־לציון ובנחלת־יהודה.

בשנת 1924 עברה לתל־אביב ונישאה לכותב הטורים האלה. היא לא הצטמצמה במסגרת הרפואית בלבד, כי אם חרגה למרחב של העבודה הצבורית.

כשנתים עמדה בראש “הסתדרות נשים עבריות” בתל־אביב, ובאותו פרק־זמן יסדה, יחד עם ד“ר חנה יעקב, ד”ר רחל לוין, גב' רחל גולדברג, גב' יעקובסון ואחרות, את מעון־התינוקות הראשון בא"י – ברחוב גרוזנברג, אשר נקרא על שמו של אחד־העם, מפני שנפטר ביום־הפתיחה (המשורר ח. נ. ביאליק נתן את הסכמתו לכך).

שנה אחת היתה יושבת־ראש ב“ויצו” הארצית, קודם התמזגותה עם “הסתדרות נשים עבריות”.

שנים מספר היתה חברה בועד המרכזי של הסתדרות הרופאים, שנה אחת חברה בועד הסניף ובמועצת־הסתדרות הרופאים. אחת־עשרה שנה היתה יו“ר הועד למען האופירה הארצישראלית, מיסודו של מ. גולינקין. כשנתים היתה סגנית של היו”ר בחוג “ידידי האופירה העממית הארצישראלית”. משנת 1944 עומדת בראש אגודת עזרת יתומים ואלמנות, חמש שנים היתה יו"ר ארגון הנשים הציוניות ליד הסתדרות הציונים הכלליים בתל־אביב, שלוש שנים היתה נשיאה של לשכת בנות־ברית “תל־אביב”.

היא בעלת לב רגיש, וכל מעיניה לעזרת הזולת. היא חיה את חיי הצבור, ומיטב זמנה ומרצה, היא מוסרת לעבודה צבורית רחבה ומגוונת. אינה מסלקת מעצמה כל תפקיד שמטילים עליה. כאז, לפני יובל שנים, כן עתה, היא נאמנה לציונות המקורית הראשונה, ומאושרת שזכתה לחזות בעיניה בנצחון הרעיון הלאומי ובתקומת ישראל במדינתו המחודשת.

א

במותה של צפורה קלוזנר, נסתלקה אחת הראשונות של התנועה הציונית.

היא נתחנכה על ברכי הורים עשירים מתבוללים באודיסה, וגמרה גימנסיה רוסית בגיל צעיר.

בימים ההם, כששכבת המשכילים היהודים ברוסיה, ורוב הנוער היהודי, נהרו אחרי תנועות זרות, מתוך אמונה תמימה שהתרבות הזרה וההתבוללות יבטלו את המחיצות בינם לבין החברה הכללית, ושאלת היהודים תמצא את פתרונה – בימים ההם דרושה היתה גבורה נפשית לשחות נגד הזרם, להאמין בתחיתו הלאומית של עם ישראל ובתחית ארצו.

הצעירה פאני ורניק, שנתחנכה בבית הורים מתבוללים ובאוירה של התרבות הרוסית, הלכה אחרי המעטים, שהאמינו ביעוד עם ישראל בארץ־אבותיו.

במקרה נזדמנה הצעירה פאני ורניק להרצאתו של הסופר הצעיר יוסף קלוזנר (שהיה אז סטודנט בהיידלברג), על הקונגרס הציוני השלישי, שנתקיים באבגוסט 1899 בבאזל. ההרצאה עשתה רושם רב על כל הנאספים. לאחר גמר ההרצאה, ניגשה פאני ורניק אל המרצה, שלא הכירה אותו פנים עד אז, והביעה לו את תודתה על העונג הרוחני שגרמה לה הרצאתו.

מאותו ערב בא מיפנה חשוב בהלך־רוחה ובהשקפת עולמה, ונוצר קשר־ידידות חי ואמיץ בין שני הצעירים, שהיו נפגשים לעתים קרובות ומשוחחים על הספרות, על היהדות והציונות.

הכרתי לראשונה את העלמה פאני ורניק, לאחר הקונגרס הציוני השלישי.

בקיץ 1900 נתכנס בייליסבטגראד (“קירובוגראד”, ברוסיה של היום) כינוס ציוני גדול, שהשתתפו בו למעלה ממאה ציר, מנציגי האגודות הציוניות בפלכי חרסון, חארקוב וקמיניץ־פודולסק. שלושת הפלכים הגדולים, על מאות האגודות הציוניות שבהם, השתייכו לגליל ייליסבטגראד שבראשו עמד המורשה הגלילי זאב טיומקין, ומנהלו היה כותב הטורים האלה.

בין כל הצירים, הגברים, היתה בת־ישראל אחת ויחידה, אשר באה כצירה מאודיסה עם צירי העיר הזאת: נחום סלושץ, ד"ר י. ספיר, לוין, ועוד שנים ששמותיהם אינם זכורים לי. בכינוס זה היו אמנם עוד שתי צעירות אורחות, ואחת מהן פ. שרוגרודסקה (שנתפרסמה אחר כך כפדגוגית ומחברת ספרי־לימוד ושיטה סטינוגרפית בעברית), אבל הן היו כאמור אורחות ולא צירות.

הצירה היחידה היתה כאמור פאני ורניק, הסנונית הראשונה בין בנות־ציון, בלא מרכאות ובמרכאות, שכן היא היתה מן החברות הראשונות והפעילות באגודה “בנות־ציון” באודיסה, שנוסדה על־ידי אחותו של הפרופ' נחום סלושץ.

היא זכתה להיות אורחת בקונגרסים הציוניים הראשונים, והופעתה הראשונה בכינוס בייליסבטגראד כצירה עוררה תשומת־לב רבה בין הצירים, ורבים מהם נכנסו בשיחה אתה, כדי לתהות על ידיעותיה בבעיות המנסרות בחלל התנועה הציונית.

פאני ורניק לא בין הנואמות היה חלקה, אלא היתה מקשיבה לדברי הוותיקים בתנועת חבת־ציון, ושומעת תורה מפיהם. באותו כינוס גם שמעתי, שהצירה הצעירה היא ידידתו של הסופר הצעיר יוסף קלוזנר.

הכינוס בייליסבטגראד נמשך כחמש יממות, והצירה מאודיסה לא פסחה אף על ישיבה אחת, ועקבה בעירנות רבה אחרי ההרצאות והווכוחים הסוערים שלאחריהן. היא התנהגה בענוותנות רבה, וסרבה להכנס כחברה לאחת הועדות, מתוך נמוק “שעודנה צעירה בתנועה הציונית, והיא צריכה ללמוד ולא ללמד אחרים”.

בהפסקות בין ישיבה לישיבה הייתי משוחח אתה, ונוכחתי שהיא נבונה מאד ושוקלת כל דבר במאזני ההגיון הישר. הליכותיה השקטות, וגישתה הכנה לכל בעיה עשו רושם על כל מי שבא אתה בשיחה.

כעבור שנה נודע לי, שהעלמה פאני ורניק נישאה לסופר יוסף קלוזנר, ויחד אתו שמעה לקח באוניברסיטאות בהיידלברג ובלוזאן.

מאז החלה תקופה חדשה בחייה: את השם “פאני ורניק” החליפה ל“צפורה קלוזנר”, ונעשתה לבת־לויה נאמנה לאיש אשר שמו נקשר בספרות העברית במשך יובל־שנים ומעלה.

התמדתו ושקידתו של בן־זוגה יוסף קלוזנר, שימשו לה דוגמה נאה, ואף היא התמסרה ללימודים וללשונות. ובמשך קרוב לארבעים וחמש שנה היתה צפורה קלוזנר בת־לויתו התמידית בכל דרכיו ובכל מעשיו. יחד למדו וקראו שנים על שנים, יחד השתתפו בקונגרסים הציוניים וחיו חיי־משפחה מופתיים.

צפורה לא נפרדה מבעלה אפילו לזמן קצר, ואף הוא לא זז בלעדיה. בכל הרצאותיו ובאסיפות השונות והמרובות היינו רגילים לראות את שניהם יחד, ואפילו בשעוריו באוניברסיטה העברית בירושלים היתה מלווה אותו מביתו בתלפיות להר הצופים, ואחר כך נכנסת לאולם ההרצאות של האוניברסיטה ויושבת על ספסל הסטודנטים ושומעת בקשב רב את שעוריו בספרות העברית ובהיסטוריה ישראלית.

ב

לאחר הפסקה של שתים־עשרה שנה פגשתי בתל־אביב בזוג קלוזנר בבואו לתור את הארץ באביב תרע"ב (1912).

שניהם ביקרו בירושלים, בחברון, בחיפה, בטבריה, בצפת ובמושבות יהודה, שומרון והגליל וחזרו כעבור חדשים־מספר לאודיסה.

את פרי הרשמים של המסע הזה לארץ־ישראל קראנו אחר כך בספר גדול בשם “עולם מתהווה”, שבו הקדיש המחבר פרקים אחדים לרעיתו.

עם גמר מלחמת־העולם הראשונה, היו הד“ר יוסף קלוזנר ורעיתו צפורה מראשוני העליה השלישית, שהפליגו מאודיסה באניה “רוסלאן” והגיעו לנמל יפו בחנוכה תר”פ (דצמבר 1919). מאז השתקעו בארץ ישיבת־קבע, ורק לעתים נדירות היו יוצאים לחוץ־לארץ לזמן קצר.

צפורה קלוזנר, מיום שדרכה רגלה על סף הארץ בפעם השניה, נדרה לדבר אך ורק עברית, אם כי ידיעותיה בעברית היו קלושות עדיין. את נדרה קיימה: לא רק בביתה, אלא גם בכל מקום – בין מכרים, בחברה ובציבור, דיברה עברית ורק עברית, ובמשך זמן קצר רכשה לה ידיעה רחבה בלשון העברית, ודיברה בה ברהיטות, כאילו ידעה את הלשון מילדותה.

כמה שבועות סמוך לבואם גרו בתל־אביב, ואחר כך עברו לגור בשכונת הבוכארים בירושלים. בשכונה זו גרו בדירה קטנה כשלש שנים, משם עברו לשכונת תלפיות, בבית קטן שרכשו להם שם, בית בתוך גן נאה. צפורה קלוזנר ידעה להכניס לבית נוחיות ורעננות, לטפל בעצים ובפרחים, ולהנעים לבעלה את תנאי העבודה לעסוק בהוראה באוניברסיטה, לחבר עשרות ספרים חשובים, מאות מאמרים בעשרות עתונים, מאספים, קבצים, ירחונים, שנתונים וכו' וכו'.

תודות לשקידותה על בריאותו הצליח הפרופיסור י. קלוזנר ליצור ערכים גדולים בכל שטחי המחקר, המדע, הבלשנות, הספרות, ההיסטוריה, ועוד.

הבית נעשה במשך הזמן לבית ועד לחכמים, ועקרת־הבית היתה מכניסה אורחים ומקבלת את כולם בסבר פנים יפות.

בימי שבתה באודיסה הקדישה הרבה מזמנה וממרצה לעבודה צבורית, כמורה מתנדבת בגימנסיה, שנוסדה על־ידי הגב' פ. מטמון־כהן, מטעם “בנות־ציון”, למלחמה בחברת “מפיצי השכלה”, שהפיצה תרבות זרה וגם רוח זרה בין יהודי רוסיה ועוד. ומיום הגיעה לארץ המשיכה צפורה קלוזנר בעסקנות צבורית־לאומית: היא היתה ממיסדותיה של “התאחדות נשים עבריות לשווי זכויות”, נשיאה של לשכת “בנות־ברית”, “בת־ציון” בירושלים בשלש שנותיה האחרונות, חברה פעילה במועצת ארגון הנשים של ברית הציונים הכלליים, והשתתפה בעוד כמה מפעלים צבוריים.

התאחדות נשים עבריות “לשווי זכויות” – מה טיבה? על כך מספרת לנו צפורה קלוזנר ז"ל בחוברת, שהוציאה התאחדות זו במלאת 25 שנה לקיומה (תש"ה):

כשהחלו בהכנות לבחירות לאסיפת־הנבחרים הראשונה של הישוב העברי, שנקבעו לראש־חודש אייר תר"פ (אפריל 1920) התנגדו רבים, אפילו מבין החוגים המתקדמים, לשיתוף נשים בכינוס חשוב זה, שהיה בבחינת הגרעין הראשון של בית־הנבחרים הישראלי. זכות לאשה העברית לבחור ולהבחר.

צפורה קלוזנר, שהיתה מן הצירות הראשונות לקונגרסים הציוניים, ראתה בנטיה זו פגיעה שאין־כמוה בכבוד ובזכות האשה העברית, ונתעוררה בעוז־רוח ללחום לזכויותיה. “התאחדות נשים עבריות לשווי זכויות” פירסמה כרוז לישוב העברי, ומרת קלוזנר נטלה על עצמה תפקיד פשוט מאד: לקחה בידיה חבילה גדולה של כרוזים והלכה למקור־ההתנגדות העיקרי – שכונת “בית ישראל” בירושלים, מרכז הקנאות הקיצונית ביותר.

היא נתקבלה שם בהתנגדות קשה מצד התושבים האדוקים, שהשתוממו לאומץ־לבה של אשה מכובדת זו, אבל היא עשתה את שלה מתוך גבורה נפשית. לאחר התנגשויות ודחיפות בלתי־פוסקות מצד הגברים, תושבי השכונה, הצליחה להפיץ את חבילת הכרוזים שהיו ברשותה, וחזרה למשרד ה“התאחדות” מתוך הכרה פנימית שמילאה את חובתה לאשה העברית, שעמדו להתנקש בזכויותיה האזרחיות־לאומיות.

צפורה קלוזנר מסיימת את ספורה במלים נמרצות אלו: “אבל כדאי שתדענה אחיותינו הצעירות, כי זכות בחירה זו לאשה הושגה אחר מלחמה קשה, כי בלי מלחמה, מלחמת־דעות אמיצה ועקשנית אין להשיג שום דבר חדש”.

כתוצאה מן התעמולה המאומצת נבחר לאסיפת־הנבחרים הראשונה, השניה והשלישית מספר ניכר של נשים עבריות מבין הרשימה המאוחדת, וצפורה קלוזנר זכתה להופיע באסיפת־הנבחרים הראשונה, כאחת הצירות הראשונות מטעם התאחדות הנשים העבריות.

צפורה קלוזנר היתה מחוננת באינטואיציה נפלאה, קראה הרבה ושמעה הרבה וחדרה לכוונת כל סופר ונואם, וידעה להבחין הבחנה נכונה בין יצירה ליצירה, ותמיד היתה נותנת הערכה נכונה לדברי סופר זה או אחר.

צפורה קלוזנר ידיה תמיד היו מלאות עבודה, בבית, בגן, בחברה ובצבור, ולא ידעה ליאות, היא לא אהבה את הבטלה המביאה לידי שעמום, ולא ישבה בחיבוק ידים אפילו לרגע קט.

ומלבד אישיותה העצמית, דעותיה הצבוריות ופעילותה בחיי החברה – הן היתה רעיה נאמנה ומסורה לבעלה כל ימי חייה, ועודדה אותו בעבודתו, ולזכותה יש לזקוף כל נכסי־הרוח המרובים שהפרופ' קלוזנר העניק לעם ישראל ולמדע הכללי. ידידה טובה וחביבה לכל אדם עד ימיה האחרונים.

בענוה ובצניעות חיה, בלי להסב טרדות מיוחדות למישהו. ולא רק בעלה־חברה התאבל עליה ולא אבה להנחם, אלא כל אלה שהכירו את האשה הנפלאה הזאת, בת הדור האחרון לשעבוד וראשון לגאולה.

מן הנשים המשכילות הראשונות שנצטרפו לתנועה הציונית, ומן החלוצות של תל־אביב.

היא נולדה ברחוב היהודים באודיסה. אביה, מאיר ריימיסט, היה בעל תעשייה זעירה לממתקים, אחיה ד“ד יעקב ריימיסט, שבסוף ימיו שימש פרופיסור לניברו־פתולוגיה באודיסה, היה שנים רבות חבר פעיל בועד חובבי־ציון. לציונות המדינית נכנסו ד”ר ריימיסט ואחותו הצעירה רבקה לקריאתו הראשונה של הרצל.

בילדותה קיבלה רבקה ריימיסט חנוך לאומי בבית הוריה, ששמרו על המסורת היהודית, ובימי נעוריה – התהלכה את החוגים הלאומיים והציוניים. במלאת לה 18 שנה, הלכה ריימיסט (בשנת 1899) לג’נבה, ולמדה באוניברסיטה ספרות והיסטוריה. שם נכנסה לחוג המצומצם של הסטודנטים הציונים. בשנת 1901 הלכה יחד עם אחיה הד"ר ריימיסט לקונגרס הציוני החמישי, וכן השתתפה בשנת 1903 בקונגרס הציוני הששי.

עם התחלת הפולמוס של אוגאנדה, הצטרפה למחנה הקטן של “ציוני ציון”. באותו זמן השתייכה לפרקציה הדימוקראטית, שבראשה עמדו אז ד“ר ח. וייצמן, ד”ד ברתולד פייבל ואברסון בג’נבה.

היא החשיבה את ערך העבודה המעשית בארץ־ישראל, ולשם הכשרתה למדה בברלין בקונגרסים רפואיים של פיזיוֹטראפיה (רפוי בחשמל ומאַסאג') והתכוננה לצאת אחר כך לארץ־ישראל. בינתיים נישאה לסטודנט משה שרמן.

בשנת 1911 עזבו ד"ר משה שרמן ורעיתו את עיר־מולדתם אודיסה, ובאו לארץ־ישראל להשתקע בה.

שנים קשות עברו על משפחת ד"ר שדמן בראשית התישבותה בתל־אביב, אולם פני הגברת שרמן היו טובים עליה, היא לא התגעגעה אחרי חייה היפים באודיסה וקיבלה את כל חבלי קליטתה בארץ באהבה. המנוחה התקשרה בכל נימי נפשה ונשמתה אל הארץ, ועל כולם אהבה את תל־אביב, שגדלה והתפתחה לעיניה,

כשהתנדב הד"ר מ. שרמן לצבא התורכי, אימצה הגברת שרמן את ידי בעלה, מתוך הכרה שזכויות מדיניות כרוכות גם בחובות מדיניות.

אומץ־רוח רב הראתה הגב' שרמן בכל תקופת המלחמה, שארכה יותר מארבע שנים. בעלה ד"ר שרמן היה רחוק ממנה, בבית־החולים הצבאי בעזה ובטבריה, והיא נשארה בתל־אביב עם שני ילדים קטנים, ואחר כך נדדה עם הגולים מתל־אביב. רוחה לא נפלה עליה, לא התיאשה, ותמיד היתה מעודדת את כולם ומחזקת את ידי הנחשלים.

לאחר הכיבוש, עזרה הגב' שרמן על יד בעלה בעבודתו הצבורית (בפרט באירגון הסתדרות הרופאים), והשתדלה להקל עליו את עבודתו המסועפת.

לאחר עשר שנים לבואה לארץ, זכתה משפחת שרמן לרכוש לה מגרש לא־גדול ב“אדמת מויאל”, והקימה לה (בשנת 1921) בית קטן ברחוב הנקרא על שם ר' שמואל מוהליבר, מן הרבנים הראשונים שנצטרפו לתנועת חבת־ציון. רחוב זה היה אז מחוץ לגבולות תל־אביב הבנויה, והיה בקרבת שכונה ערבית ביפו. רבים פיקפקו ולא רצו להתחיל בבנין בפינה הנדחת על גבעות־חול השוממות, ומשפחת הד"ר שרמן היתה מן הראשונות, שהתישבה על חולות “אדמת מויאל” בשנת 1921. מאז עברו שנים רבות, ובית שרמן נשאר בצורתו הקודמת בלי שנויים כל שהם. הבית הקטן והצנוע נהפך במהרה למרכז חשוב לרופאי תל־אביב וראשוני מתישביה.

גם בימים טרופים לא רפו ידיה, היא נשארה בעלת השאיפות האידיאליות כמו בימי נעוריה. והאמינה אמונה עמוקה בכוחות הטמירים של עם ישראל וארץ־ישראל הקמים לתחיה. גם בשעת מחלה, אשר תקפה אותה מפרק לפרק, לא נפלה הגב' שרמן ברוחה, הפנים קרנו מאושר פנימי ומסיפוק נפשי, ולא שעתה לחולשתה הגופנית.

בתולדות תל־אביב תתפוס רבקה שרמן, דף מזהיר בשורת הנשים הראשונות, שעזרו במיטב כוחותיהן לבונים הראשונים את העיר העברית, וחיזקו את ידיהם בכל עת־צרה.