אחיותיה אולגה ופאניה ואחיה ישראל ושמשון בלקינד עלו אל הארץ עם ראשוני הביל"ויים ביוני 1882. אלכסנדרה, בת הזקונים עלתה עם הוריה מאיר ושפרה בלקינד, בשנת 1887.
אולגה נישאה ליהושע חנקין, ופאניה לישראל פיינברג, ושתי המשפחות הללו, יחד עם האחים ישראל ושמשון, עברו לגור במושבת הבילו"יים גדרה. שמה עברה גם אלכסנדרה והוריה.
המשפחות הללו היו מראשוני המתישבים במושבה הקטנה, – מושבת הביל“ויים. עסקו בחקלאות וחיו חיי משפחה גדולה יחד עם ראשוני הביל”ויים.
באחד הימים בשנת 1889 יצא ישראל בלקינד מגדרה, ופתח ביפו בית־ספר עברי – הראשון בארץ. לאחר זמן־מה נגררו אחריו גם יתר המשפחות של בלקינד, חנקין ופיינברג, וכולן התישבו בכפיפה אחת ביפו.
זכורני את בקורי הראשון, בקיץ תרנ“א (1891), במעונם של חברי ה”קומונה" הזאת, באחת הסימטאות הצרות ביפו.
עברנו דרך כמה סימטאות צרות ואפלות עד הגיענו לבית הקטן, ששם מצאתי מספר גברים, ונשים. כל החבורה היתה מאנשים מבוגרים, ואני עם בן־גילי מאיר סמילנסקי (מ. סיקו), היינו שני נערים צעירים אשר נתקענו לבין קשישים. עמדנו וגם ישבנו בצפיפות בחדר לא־מרווח ביותר, שהיה “מרוהט” בפשטות גדולה. באמצע החדר – שולחן פשוט לא־מכוסה במפה. כסאות חסרו לגמרי, אך בצדי קירות החדר עמדו כמה פחי־נפט ריקים, ועליהם לוחות־עץ לא מחוברים במסמרים. ספסלים אלה (אם אפשר לכנותם כך), שימשו מטות לשינה בלילות ומקומות־ישיבה בימים. על השולחן עמדה עששית־נפט קטנה, אשר הפיצה אור דועך בחדר הצר.
מיד החלו וכוחים המים בין המסובים, אחד שואל, והשני עונה לעומתו. ואני הצעיר עשיתי את אזני כאפרכסת, והקשבתי לדברי הקשישים ממני. מתוך רטט נפשי ויראת־הכבוד הקשבתי לדבריהם, כשהם מספרים על דרך היסורים שעברה עליהם, על הנסיונות הקשים שנתנסו בהם בדרך לציון ובארץ גופא, על עבודתם כפועלים שכירי־יום במקוה־ישראל, ועוד.
במושב בעלי־דמיונות אלה הכרתי בפעם הראשונה את הצעירה סוניה (אלכסנדרה) בלקינד, שהיתה מלאה מרץ־עלוּמים. היא חשבה ומצאה, שלשם פיתוח ההתישבות בעיר ובכפר, הכרחי לדאוג להבראת הארץ. היא ראתה את הסבל הנורא של המתישבים, ממחלות־עינים ומשאר המחלות המידבקות שהפילו חללים רבים בשורות החלוצים הראשונים, ולכן קיבלה החלטה תקיפה להתמסר לרפואה, כדי להגן על בריאות התושבים.
בשנת 1898 נסעה סוניה בלקינד לשווייץ, ונכנסה ללמוד רפואה בפאקולטה הרפואית בג’נבה. היא היתה הסטודנטית הראשונה מארץ־ישראל, ומן הרגע הראשון נכנסה לחוג הסטודנטים הלאומיים, אשר חלמו, על שיבת ציון ועל שחרור עמנו וארצנו. שם הכירה את ד"ר חיים וייצמן, אשר שימש אז דוצנט פרטי לחימיה באוניברסיטה בג’נבה, ועוד עסקנים וסופרים אשר למדו אז בשווייץ.
בגמרה את הפאקולטה הרפואית בג’נבה, בשנת 1904, נסעה לצרפת לשם השתלמות מקצועית, ולאחר שהוכתרה בתואר “דוקטור לרפואה”, חזרה בשנת 1906 ליפו.
מאז בא מיפנה חשוב בחייה הפרטיים והצבוריים. עם בואה לארץ החלה מיד לעבוד כרופאה בבית־החולים היהודי ביפו מיסודו של שמעון רוקח. באותו זמן פתחה מרפאה פרטית בדירתה ביפו. יחסה הרציני למקצוע הרפואי ומסירותה הנאמנה לחוליה רכשו לה שם טוב בקרב היהודים, הערבים והנוצרים, ושנים רבות היתה הרופאה הראשונה והיחידה ביפו ובמושבות יהודה, שומרון והגליל, והיא נתחבבה על כל מבקריה ונתפרסמה כאחת הרופאות המצוינות.
מן הבוקר ועד הערב היתה טסה, – לא באוירון ולא במכונית, כמובן – כי אם ברגל ממש (בימים ההם חסרו מכוניות לגמרי, ועגלות־סוס מספרן היה מצומצם מאד) מחולה לחולה, ולא נתנה מנוח לנפשה ולגופה עד גמר כל הבקורים באותו יום, בלי לדחותם ליום־המחרת. תמיד היינו פוגשים אותה משוטטת ברחובות לבושה שכמיה בעלת כנפים, זריזה ומהירה, אצה ורצה בחפזון, ואת כל אחד ואחד פוגשת בחיוך קל על שפתיה.
בזמן המלחמה הקודמת גויסו לצבא התורכי רופאי תל־אביב (ד“ר פוחובסקי, ד”ר שרמן וד"ר חיסין), ועד שחרורם מן הצבא היתה ד"ר בלקינד הרופאה היחידה בכל מחוז חיפה, הגליל התחתון ובעתלית.
היא היתה גם הרופאה הראשונה בגימנסיה העברית “הרצליה”, כמעט מראשית הווסדה ביפו.
בשנת 1921 הקימה לה בית בן שתי קומות ברחוב אלנבי. זה היה אחד הבתים הראשונים שנבנו ב“חברה חדשה”, ושקעו בחול עמוק שנים מספר, מפני שכביש ומדרכות לא היו אז ברחוב אלנבי, שהוא היום אחד העורקים הראשיים בעיר העברית. בביתה זה גרו הד"ר א. בלקינד עם בעלה מנדיל חנקין עד ימיהם האחרונים.
בת שבעים היתה במותה, וחמשים ושש שנה מחייה עברו עליה בארץ־ישראל, בחדוות־עבודה ויצירה, ביסורים של בנין ובנחמה רבה למראה החזון שנתגשם.
עוד בחייה הפקידה עזבון בסך ששת אלפים לירות ארצישראליות לטובת ההסתדרות הרפואית העברית בא"י, שהיא היתה בה חברת־כבוד.
כספים אלה נועדו לשתי מטרות:
א) הקמת מעון בראשון־לציון בשביל רופאים זקנים; ב) הקמת חלק מ“בית הרופא” בתל־אביב: אולם הישיבות, או אולמים בשביל הספריה הרפואית.
זכר החלוצה הזאת יהיה לברכה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.