את לינה הופנקו הכרתי באדר תרס"ו בהיותה בת שבע־עשרה, ובמשך ארבעים שנה נפגשתי אתה בהזדמנויות רבות ושונות. בשנה שהכרתיה, היתה גרה בבית הוריה – בבית המשותף שנתכנה אז בשם “אבטונומקה”, בשכונת נוה־שלום עוד לפני הבנות תל־אביב.
בבית זה היה בית־הספר לבנות, מיסודו של “ועד חובבי־ציון” מאודיסה, ובאותו בית גרו גם מורי בית־הספר, ובהם גם המנהל של אז, מרדכי אזרחי (קרישבסקי), מבני העליה הראשונה (ראה מאמר מיוחד עליו במדור אחר בספרי זה).
בבית הוריה ינקה הילדה לינה (רחל־לאה) את השכלתה הראשונה ואת האהבה העמוקה למולדת, ללשון העברית ולכל יתר קניני האומה.
עלתה לארץ עם הוריה בהיותה בת תשע שנים, ומילדותה נתחנכה באוירה של ארץ־ישראל.
מוריה גילו בה בילדותה כשרון למוסיקה ולאמנות בכלל, ובגילה הרך למדה שירה וזמרה. עם הווסד הלהקה הראשונה של “חובבי הבמה העברית” ביפו, בתרס“ה, על־ידי ד”ר חיים הררי ומנחם גנסין וחבריהם, הצטרפה הנערה לינה אזרחי לחובבים הראשונים, ומילאה תפקידים חשובים בהצגות.
“חובבי הבמה העברית” ביפו היו חלוצי התיאטרון העברי בארץ, והם בישרו את תיאטרון־הקבע המקצועי שבא עם גידול הישוב בארץ לאחר מלחמת־העולם הראשונה.
בחוגי הקרובים למשפחה, ובתל־אביב הקטנה בכלל, היו קוראים לה ללינה אזרחי – “לינה היפהפיה”, כי אכן היתה באמת יפת־תואר וטובת־מראה, וליפיה יצא שם גם מחוץ לגבולות יפו. גם שכנינו הערבים היו מצביעים עליה: “הדא בינת אללה” (“זאת היא בת אלהים”)…
עליזה ושמחה היתה לינה מטבעה, אהבה את החברה ואת החיים כמו שהם. היתה מקבלת כל אדם בסבר פנים יפות, ובחביבות טבעית. שיחתה היתה קלה ונעימה, ומפעם לפעם היתה מנעימה זמר במסיבות פומביות. לינה ידעה גם את הריקודים המהלכים של הזמן ההוא, ובכל חגיגה משפחתית או חברתית היתה לינה אזרחי הזמרת והרקדנית הראשית ומענגת את החברה בעליזותה וביפיה.
עם עלות הבונים והמיסדים הראשונים לגור בבתיהם בתל־אביב בראשית תר“ע, היתה משפחת מרדכי אזרחי בין ה”שכנים" הראשונים, אשר התיישבו בדירה שכורה בתל־אביב הקטנה.
לינה אזרחי היתה אז מן המבקרות התדירות בבית דיזנגוף. בבית הזה נפגשה לינה בפעם הראשונה עם משה הופנקו, שבא לתל־אביב בקיץ תר"ע. הופנקו היה מתלמידיהם של הפרופיסורים הידועים יואחים, אואר ומארטו, כמה שנים היה כנר מהולל ואף מורה חשוב לנגינה בג’גיבה.
להזמנת שולמית רופין (אשתו הראשונה של הד"ר ארתור רופין), עזב מ. הופנקו את שווייץ, ובאוקטובר 1910 החל לעבוד כמורה ראשי לכנור בבית־הספר לנגינה בתל־אביב, שהיה ראשון ויחידי לא רק בתל־אביב אלא בכל הארץ.
לינה אזרחי היתה בין התלמידות הראשונות של בית־הספר הזה, ותוך למודיה נתחבבה על מ. הופנקו, אחר כך באו בברית־הנשואין. בית הופנקו נעשה למרכז הנגינה בתל־אביב, ומן הבית הזה היו משתפכים על פני רחובות תל־אביב הקטנה וחולותיה הקרובים צלילי־מוסיקה ערבים.
גם בימי המשטר התורכי, וגם בימים הראשונים לכיבוש הבריטי, היה בית־הספר הזה מושך אליו, בקונצרטים שלו את מפקדי הצבאות, שנהנו למצוא פינה מוסיקאלית במצבה התרבותי שהארץ היתה נתונה בו בימים ההם.
הרוח החיה בקונצרטים אלה היתה לינה הופנקו, אשר שלטה יפה בלשון האנגלית ואף ידעה צרפתית וגרמנית.
הנגינה, והפנים המסבירות, קרבו רחוקים ויצרו יחסי ידידות בין ראשי השלטונות הצבאיים והתושבים האזרחיים בתל־אביב.
מפעם לפעם נערכו על־ידי בית־הספר הזה נשפי־נגינה במחנות הצבא, שחנו מחוץ לגבולות תל־אביב, וכולם העריכו את בית־הספר לנגינה הראשון בארץ.
לינה הופנקו השתלמה במוסיקה – נוסף לידיעות שרכשה לה בבית־הספר “שולמית” – בשנת תר"פ בווינה. כשלוש שנים שמעה שם לקח מפי גדולי המוסיקה והנגינה בפסנתר.
בשובה לתל־אביב בתרפ"ג, התמסרה בכל נימי נפשה להוראה בקונסרבטוריון “שולמית”, ומאז ועד יום מותה האחרון שימשה כאחת המורות הראשיות לפסנתר.
במשך עשרים שנה ויותר חינכה לינה הופנקו – יחד עם בעלה ויתר המורים – מאות תלמידים ותלמידות, אשר לאחדים יצאו מוניטין בקרב המוסיקאים, בהם: הפסנתרנית פנינה זלצמן, שולמית שפיר, ועוד.
כל ימיה שקדה על פיתוח בית־הספר “שולמית”, שהיה ילד־שעשועיה.
חדות היצירה וששון החיים ליוו אותה על דרכה, והיא היתה מאושרה שזכתה להשתתף בהגדלת נכסינו המוסיקאליים.
ראיתיה בנשף היובל למלאת שלשים שנה לקיום בית־הספר “שולמית” לינה היתה שמחה ועליזה כבימי נעוריה. מה גדל אשרה, כשזכתה לפתח ולשכלל את בית־הספר לנגינה הראשון, יחד עם בעלה מר מ. הופנקו.
לשמחתה לא היה גבול, כשבנה היחידי, יובל, התנדב לגדוד העברי ונתמנה למנצח על תזמורת כלי־רוח, אשר אורגנה על ידו. היתה זו שמחה של חלוצה אמיתית, שזכתה לראות בהגשמה ובהמשך.
ותיקי תל־אביב – ומספרם מועט כבר, לצערי – זוכרים לה ללינה הופנקו את חסד נעוריה, את חלוציותה כאחת השחקניות־החובבות הראשונות של הבמה העברית ואת פעולותיה הפוריות לפיתוח המוסיקה והנגינה בעיר־העברית הראשונה.
בעצם שאיפותיה הנעלות פרש מלאך המות את כנפיו על אחת מבנות ציון היקרות, והיא רק בת חמשים וחמש במותה.
וי להאי שופרא דבלי בארעא.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.