ימיה הראשונים של התינוקת יהודית לבית אהרן אייזנברג עברו עליה באוהל, בסביבה של בידואים שגרו בקרבת ואדי־חנין (כיום: נס ציונה).

מן האוהל עברה עם הוריה למרתף שבפרדס ראובן לרר. בשנות ילדותה הראשונות גדלה בחיק הטבע השומם, ולעיניה קמה השממה לתחיה על־ידי המתנחלים היהודים הראשונים. וכך צמחה ה“צברה” בין הגפנים והשקדים, בין עצי הזית, השקמים, החרובים, ההדרים ועצי האקליפטוס, בין רועי הצאן ופועלי הכרם. עתים היתה רוכבת על החמור או הפרד, שהיו סובבים את גלגל הבריכה שבפרדס לרר, ועתים היתה עולה על סוס דוהר, וברכיבה מהירה כאחד הבחורים עוברת מואדי־חנין לראשון־לציון, רחובות, רמלה וחזרה.

בפעם הראשונה ראיתיה, את יהודית, בשנת תרנ"ב (1892), בבית הוריה ברחובות. כבת שש היתה אז, תלתלים לראשה העגול, פנים מאירות וצוהלות, עליזה ושובבה, ומתגרה בילדים בני־גילה. למדה אז בבית־הספר שבמושבה, ומוריה הראשונים היו ישראל טלר, שמחה חיים וילקומיץ, יצחק כהן ומשה סמילנסקי.

ראש־המשפחה ר' אהרן אייזנברג היה, בראשית בואו אל הארץ, פועל חקלאי וסתת אבנים בראשון־לציון וביפו, מראשוני המתישבים במושבה הזעירה ואדי־חנין, ואחר כך ממיסדיה וממתנחליה הראשונים של המושבה רחובות.

מפעם לפעם היינו, בני הנעורים, מבקרים בבית אייזנברג, שהיה אז אחד הבתים הראשונים ברחובות. בית אייזנברג שימש שנים רבות מרכז ראשי לכל הפעולות הנוגעות לביסוסה ולפיתוחה של רחובות.

עם העברת המורה ש. ח. וילקומיץ לראש־פנה בגליל העליון, נתמנה ישראל בלקינד למנהל בית־הספר בראשון־לציון וגם למפקח על בית־הספר ברחובות.

יהודית אייזנברג היתה אז תלמידה במחלקה השמינית, ולבקשתה הסכימו הוריה להעבירה לראשון־לציון לאחר סיימה את בית־הספר העממי ברחובות.

ישראל בלקינד, ידיד בית אייזנברג, הוסיף ללמדה ולהכינה על־פי תכנית בית־ספר תיכוני, כדי שתוכל להמשיך את לימודיה בחוץ־לארץ, כי בימים ההם עוד לא היה שום בית־ספר תיכון עברי בארץ.

בלקינד הכיר בכשרונותיה הטובים, וניבא לה עתיד מזהיר בלמודיה ובהתפתחותה השכלית.

באותו זמן נפתח בראשון־לציון גן־ילדים ראשון לפי שיטת פרבל, על־ידי אסתר שפירא־גינצבורג, שהשתלמה במקצוע זה בבית־הספר של “אגודת אחים” על שם אוולינה די רוטשילד בירושלים.

בגן־ילדים ראשון זה התאמנה גם יהודית אייזנברג, והתרגלה בעבודת הוראה גם במחלקות הנמוכות שבבית־הספר בראשון־לציון.

לאחר שנתים של אימון ולימוד, ולאחר שישראל בלקינד נסע לחוץ־לארץ בשנת 1903, לשם יסוד “קרית ספר”, שבה יהודית אייזנברג לרחובות ופתחה שם את הגן העברי השני בארץ, והמשיכה את למודיה אצל החוקר והטבעוני ישראל אהרוני, שהיה אז מנהל בית־ספר ברחובות.

בהיותה בת 13, התודעה הנערה יהודית אייזנברג לתלמיד מקוה־ישראל חיים הררי, שהיה אז בן 16, ואז נקשרו בקשרי ידידות לכל ימי חייהם.

שניהם, יהודית אייזנברג וחיים הררי, באו לארץ בימי העליה הראשונה, גדלו ונתחנכו בארץ, באוירה כפרית במושבות יהודה.

חיים הררי, לאחר סיימו את בית־הספר החקלאי במקוה־ישראל, עסק זמן־מה בהוראה ברוסיה, ויהודית אייזנברג עסקה בהוראה – תחילה במושבה, ואחר כך הוזמנה על־ידי הגברת חנה לנדוי (מנהלת בית־הספר “אולינה די רוטשילד” בירושלים) כמורה בבית־ספר זה.

מאז מתחילה תקופה חדשה בחייה הפרטיים והצבוריים:

בבית־הספר אוולינה די רוטשילד היתה קיימת מחלקה מיוחדת להכשרת מורות צעירות בשביל הארץ. במחלקה זו הורו אז טובי המורים של הימים ההם: יוסף מיוחס, מרדכי קרישבסקי־אזרחי – עברית, הגב' לנדוי – מדעי החנוך, הגב' אנגיקל, תלמידתו של מידנדורף – תורת הגננות הפרבלית, הסופרת האנגלית גודריטש־ פריאר – ספרות אנגלית וכללית.

בירושלים אפשר היה בימים ההם לשמוע הרצאות מדעיות מפי חכמים בעלי־מוניטין נוצרים ויהודים. בין המלומדים הנוצרים היה הפרופ' דלמן. בתיהם של חכמי ירושלים אליעזר בן יהודה, יחיאל מיכל פינס, ד"ר אהרן מזיה ועוד היו אז בתי ועד לחוקרים ואנשי־מדע.

יהודית אייזנברג היתה מבקרת באסיפות הללו, ושותה בצמא את דברי החכמים.

במשך ארבע השנים, שהיתה בפנימית המורות בבית־הספר אוולינה די רוטשילד, עסקה יהודית בהוראה ובלימוד עצמי, ושקדה על התורה והמדע. ולמרות גילה הרך – בת שבע־עשרה היתה אז – נודעה השפעתה בבית־הספר שבהנהלת הגב' לנדוי. היא השפיעה על הנהלת בית־הספר, ששעות הלימוד לעברית יוגדלו, שתורחק האנגלית מגן־הילדים ומן הכתות הנמוכות. לימוד התנ“ך ודברי הימים הוכנסו בהשפעתה לכיתות העליונות, וחצי יום הוקדש לדבור העברי. כן סודרה ספריה עברית, הוכנסו ספרי לימוד ללשון העברית, מחוץ לסידור התפילה ול”אורח חיים", שעל פיהם היו מלמדים שם.

לאחר ארבע שנות עבודתה שם קיבלה שתי תעודות: האחת תעודת מורה, מאושרת על־ידי המפקח האנגלי, שנשלח מטעם החברה “אנגלו־ג’ואיש אסוסיאיישון” (האגודה היהודית־האנגלית) מלונדון לבחון את מחלקת המורות, והשניה תעודת תהילה ותודה על עבודת ההוראה והחנוך שלה בין כתלי בית־הספר.

לא ראיתי את הילדה יהודית אייזנברג למן קיץ תרנ“ב ועד אדר תרס”ו. בשובי לארץ, כעבור י"ד שנה, פגשתיה לראשונה ביפו. לא הכרתיה. הילדה – כפי שראיתיה לפני שנים – גדלה והיתה לעלמה זקופה וחסונה, עינים חיות וממללות, ופנים מביעים עוז ובטחון עצמי, זריזה וערה, העברית שבפיה צחה ורהוטה בהברה הספרדית מוטעמת בהטעמה נגינתית. הזאת היא הילדה השובבה בת הכפר?

לאחר זמן־מה נישאה לחבר־ילדותה חיים הררי, ששימש אז מורה בגימנסיה העברית ביפו מיסודו של ד"ר י. ל. מטמן־כהן.

והיא, יהודית הררית, הוזמנה כעבור זמן ללמד במכינות הגימנסיה ועבדה במוסד זה ארבע שנים, למשנת תרס“ח ועד סוף שנת־הלמודים תרע”ג.

כותב הטורים האלה, שאף הוא עבד למן תר"ע בגימנסיה העברית ביפו, היה נפגש יום־יום עם יהודית הררית בתוך כתלי הגימנסיה, נוכח כמה פעמים בשעוריה במחלקות, וראה מקרוב את עבודתה המסורה בהוראה. תמיד היתה מוקפת ילדים וילדות, אשר רחשו חבה מיוחדת למורה המחנכת המנוסה וצייתו להוראותיה.

יהודית ידעה איך להשתלט על תלמידיה ותלמידותיה בדברי שידולים וכבושין.

בפנים המחלקה דרשה סדר ומשמעת, הכנת שעורים ועבודת־יד והקפידה על הנקיון המופתי. מחוץ לכתלי בית־הספר היתה דואגת לשלום חניכיה, לבריאותם הגופנית ולהנהגתם הטובה בבית ההורים וברחוב.

אף בישיבות הועד הפדגוגי של המוסד היו ההורים מביעים הוקרתם למחנכת המסורה יהודית הררית.

ועם מסירותו של בני הזוג הררי לחנוך הנוער הלומד, חלמו שניהם גם על הקמת בימה עברית בארץ, וזכו שניהם להיות בין מניחי־היסוד הראשונים לאגודת “חובבי הבימה העברית” ביפו, שהיא כעין אם התיאטרון העברי.

במרץ ובהתלהבות ניגשו שניהם לארגון חובבי הבימה העברית. אליהם נצטרפו עוד כמה צעירים וצעירות מחוגי המורים והסופרים וכמה משכילים אחרים מן המעטים שהיו אז בארץ.

שנים רבות קשה לי להבין את הסוד: היכן לקחו אז, בימים ההם, החובבים את האמצעים הדרושים לכל הצגה, ואפילו צנועה? היכן לקחו את התפאורות והתלבושות להצגת “היהודים”, “אוריאל אקוסטא”, “היהודי הנצחי”, “מירלה אפרת”, “הסוכנים”, “יעקב הנפח”, “אברהמ’ל הסנדלר” ועוד ועוד? הרי בימים ההם היה הישוב העברי ביפו דל ומצער, ולא היו חוגים של תומכים ותורמים והקצבות של מוסדות.

את הסוד הזה גילתה לנו יהודית הררית בזכרונותיה שפירסמה ב“הבמה” (כתב־עת לעניני התיאטרון) חוברת ל', שנת תש“ח: “המשחקים עצמם היו צריכים לדאוג לבגדים להשיגם, לכבסם, לתקנם ולהתאימם לפי מידתם, גם להיות אחראים עליהם ולהחזירם לבעליהם אחרי ההצגה. לפני כל הצגה היו פותחים את הצרורות, מתלבשים במלבושים, והרג’יסור (הררי היה אז הבמאי והשחקן הראשי כאחד – הערת ד. ס.) מבקר ורושם, פוסל ומקבל. התפקיד לא היה קל. להצגת “מירלה אפרת” השאילו לנו מחרוזות פנינים ומותרות, יהלומים ותכשיטי זהב וכלי כסף, ששוים עלה למאות לא”י. להצגת “מלחמה ואהבה” השגנו בשביל המלך ושריו חרבות עתיקות בנרתיקי כסף משובצים אבנים טובות. להצגת “היהודי הנצחי” הביאו מיפו בשביל סדור השוק של הבמה שטיחים ואריגים, רקמות ובשמים יקרי ערך.”

עד היום לא נמחו מזכרוני ומזכרון רבים מוותיקי תל־אביב ויפו ההצגות היפות, שהוצגו על־ידי הזוג הררי וחבריהם הטובים מ. גנסין, לינה קרישבסקי (הופנקו), חיה ברוידא (ברנר), חנה ז’יבראק (שפרינצק), רבקה ספר, א. סוסקין, יש"י אדלר, י. דושמן ועוד.

ההצגות תמיד עברו בהצלחה רבה, ומשכו אליהן לא רק את תושבי תל־אביב ויפו, כי אם בני המושבות היו באים לתל־אביב ליהנות הנאה אמנותית ותרבותית שסיפקו להם חובבי הבימה העברית.

יהודית הררית לא הסתפקה בהשכלתה הבינונית, ובסוף שנת־הלמודים תרע"ג (1913) הפסיקה את ההוראה בגימנסיה הרצליה, ונסעה עם בעלה חיים הררי לפאריס, לשם השתלמות בסורבונה במדעי החנוך והספרות.

עם פרוץ מלחמת־העולם הראשונה, באב תרע"ד, יצאו את צרפת ושניהם עברו לשווייץ, ומקום־מושבם היתה ג’יניבה.

פה למדה יהודית חמש שנים, שמעה שעורים בספרות, במדעי הטבע, במדעי החנוך, עבדה שנתים במעבדה הפסיכולוגית שבהנהלת הפרופ' קלפרד, התאמנה שנתים על־ידי הגב' דיקרד בחנוך ילדים דפקטיביים.

בשנות למודיה אלה גמרה את המכון למדעי החנוך על שם ז’ן ז’ק רוסו, וקיבלה את תעודותיה כמוסמכת למדעי החנוך.

מצויירת בהשכלה גבוהה, חזרה יהודית הררית עם בעלה לארץ בשנת תרע“ט (1919). מיד נכנסה להוראה בבית־המדרש למורות ולגננות על~שם א. ל. לוינסקי, בהנהלת הפדגוג המובהק הד”ר יצחק אפשטיין, וניהלה את “בית התינוקות” ובית־הספר הדוגמאי של הסמינר. היא הנהיגה שיטות הלימוד של מונטיסורי ודיקרולי, הכניסה רהיטים חדשים ואמצעי־עבודה משוכללים ומודרניים, שהונהגו אחר כך בכל בתי־הספר העבריים בארץ.

“בית התינוקות” עבר מן הסמינר לרחוב “גאולה” וממנו התפתח לאט־לאט בית־הספר העממי “גאולה”, בתוך כמה בנינים קטנים ששקעו אז בחולות תל־אביב, מחוסרת כבישים ומדרכות בימים ההם.

בית־הספר הקטן התפתח במהירות מפליאה ומחמשים תלמיד, בשנה הראשונה, הגיע מספרם, לאחר שנים ספורות, לתשע מאות.

שנה־שנה נוספו כיתות ומחלקות חדשות, ושמו הטוב של בית־הספר “גאולה” נתפרסם בחוגי המורים, ההורים והתלמידים.

שבע־עשרה שנה ניהלה יהודית הררית את בית־ספרה במסירות ובכשרון, ובתנאי דיור קשים.

אחר כך הקימה עירית תל־אביב בנין מפואר ורחב־ידים ברחוב בלפור, ובמלאת ליהודית הררית חמשים שנה זכתה לעבור עם חלק מתלמידיה מרחוב “גאולה” לבנין בית־הספר “בלפור”.

יהודית הררית פעלה הרבה במרכז הסתדרות המורים, פירסמה הרבה מאמרים ורשימות בכתבי־עת שונים, כמו: העומר, מולדת, שי, קופת־הספר, גננו, פסיעות, הפועל הצעיר, בוסתנאי, הצבי, האור, הארץ ועוד.

בחוברת ב' של הקובץ הספרותי־מדעי “העומר”, שיצא ביפו בשנת תרס“ז בעריכת דוד ילין וש. בן־ציון, נתפרסמה רשימתה של יהודית אייזנברג “מן המרתף אל הרפת”. באותה רשימה מזכירה המחברת הצעירה את הימים הראשונים של המתנחלים הראשונים ברחובות לפני יובל שנים ומעלה, ובין השאר היא מספרת איך גרה עם הוריה במרתף, אשר הוצף במי הבריכה מפרדסו של ראובן לרר. צנור המזין את הבריכה נבקע, והמים שנועדו להשקות את אילני הפרדס השקו את המרתף. הכרים והכסתות, השמיכות והסדינים, הקמח, הסוכר ויתר המצרכים החיוניים נרטבו במידה כזו שהיה הכרח להוציא את כל המטלטלין מן המרתף השקוע במים ובבוץ. המחברת ישנה כמה לילות תחת השקמה הקרובה, ולא היה כל רצון לחזור למרתף הלח והרטוב. מלבבים מאד תאורי ה”חורבן" במרתף שגרמה לו ההצפה – כלים רבים נשברו, התמונות והספרים נתקלקלו, ואפרוחי התרנגולות הרכים מתו, הקמח נהפך לבצק מרופש, הלחם מלא טיט ולכלוך והביצים כולן נשברו… אך אפילו הרפתקאות כאלו לא הרפו את ידי החלוצים הראשונים האלה, ועד מהרה חזרו החיים למסלולם, ובבית היתה שורה רוח טובה. הגברת אסתר אייזנברג, אמה של יהודית, היתה תמיד מכנסת אורחים בשמחה, ומחלקת אתם את סעודתה: זיתים ותפוחי־זהב. והסעודה היתה מתובלת בשירי־ציון מן הימים ההם ובשיחות מלאות תקוה על העתיד.

וכך מתארת יהודית הררית בציור נלבב אחר ב“בוסתנאי” (מיום ו' שבט תרצ"ד) את חייה מימים עברו: “עם שקיעת החמה שבתי מכרמנו שבנס־ציונה הביתה, לרחובות. יום־יום עם הנץ החמה, הייתי קמה, מכינה לי פת־שחרית, לוקחת פתי בסלי, אוסרת את חמורי ורוכבת לנס־ציונה. הדרך שוממה, גבעות חול, אהלי בידואים, עדרי צאן ורועיהם. ואני רוכבת יחידה, שבטי בידי, פחד בלבבי וגבורה על פני. הבידואיות הצעירות מקדמות פני בברכה. הבידואים הצעירים מלווים אותי במבטיהם השחורים והלוהטים ומפליטים מפיהם: “שד משחת”… בת המוכתר של דורן (כיום: רחובות)… “בת חוג’ה אהרון”. הרועים המשקים צאנם, מגישים מים לחמורי ובשכר זה מקבלים מידי בשובי מכרמי, אשכול ענבים, קומץ שקדים, סלסלת תאנים, מספר שזיפים, או פרי־צבר ממשוכת כרמנו. כרמנו נטוע על גבעה רמה, ובראש הגבעה – סוכה עשויה שתי קומות. בצהרים היינו מתאספים שמה הבוצרים והבוצרות, החברים והחברות, לסעודה משותפת: על עגבניות וזיתים ובצלים, אבטיח קר וצבר עסיסים נקטפו עם טל השחר”…

יהודית הררית היא אחת מבנות הדור הראשון לגאולה. עשרות שנים פעלה יחד עם בעלה־חברה חיים הררי בשדה החנוך וההוראה, האמנות והספרות ועסקנות צבורית בשטחים אחרים. הם חיו חיי משפחה למופת משנת 1908 ועד סוף 1940. שכם אחד משכו בעול החיים חישוביים, החברתיים והצבוריים, יחד חלמו את חלומם על האמנות, החנוך, התרבות והספרות כאילו מחומר אחד קורצו. שניהם זכו לחזות בעינים את התגשמות חלק גדול ממשאת נפשם, מלבטיהם ומחפושיהם. תמיד נראו יחד, ורק מלאך־המות האכזרי הוציא מן השורה את בחיר־לבה – את חיים הררי, קודם זמנו.

חיים מלאי תוכן רב היו ליהודית הררית עם בחיר־נפשה, חיים של עבודה מסועפת בכל שטחי החיים הצבוריים, בבנין העיר העברית הראשונה, בפיתוח הגימנסיה העברית הראשונה, ביצירת הבימה העברית הראשונה, בהחיאת הלשון העברית וכל קנינינו הלאומיים והתרבותיים.

שניהם זכו להקים דור של אלפי תלמידים ותלמידות על אדמת המולדת.