ספר מליצי מימי ארתחשסתא מלך פרס, טרם נסתם החזון.

 

א    🔗

באולם הבית הפתוח לתוך חצר רְחַב־ידים, אשר גן נחמד נטוע בו, הלכו חברים הֵנָה והֵנָה שני אנשים, צעירים לימים וכבירי־כח, והנם נדברים איש אל רעהו ובשיח ושיג גל מעיָנם; השמש כבר נטה הימה והיום רפה לערוב; רוח קר וצח משובב נפש חלף ועבר בין צמרות האלונים וראש האמיר וירעישם כארבה, וּמִמַּשַּׁק סרעפיהם השמיע המיה נעימה ומרחבת נפש, אף הזיל בשמי העצים הרעננים אשר החלו לציץ ציץ ולהוציא פרח, וריחם הטוב, אשר צרר הרוח בכנפיו, הלך למרחוק; הַבַּיִר תקיר ותריק מימיה למעלה ראש, והרוח נושב על זרמת לְשון־מים המזנקת בשאון ויבנה לרסיסים נוצצים כעין הבדלח ובשלל צִבְעֵי הקשת. אך אזן המדברים לא הקשיבה מאומה מכל הנעשה מקירות הבית וחוצה; כה ילכו למו הלוך ושוב מבלי־חָשָׂך; רגע יעמדו, יתעשקו ויתיעצו על צפוניהם, ומשנהו ישובו לֶאֱחֹז דרכם ולהתהלך על פני האולם.

אבל מי ומי המה אנשי־רוח, ממתיקי־סוד אלה?

אחים מבטן הם, זאת נראה בעליל; דומים מאד בצלם דמות תבניתם ותאר אחד להם, ובכל־זאת שונים הם איש מרעהו: הן אמנם שניהם גָּבְהֵי־הקומה, אך הצעיר הוא בריא בשר ורב־אונים מאחיו הגדול; פני שניהם נהדרים, אך הבכור נעלה ביפעתו וּלְבֶן־פניו. מרוחו הכביר השוטף בקרבו כנחל שלהבת שֻׁלַּח רזון בבשרו; וכל תמונתו: אַפּוֹ הארוך והדק כאַף הנשר, שפתי פיו הקצרות וגבות עיניו השרועות העידו והגידו כי עֻפְּלָה נפשו בו וכי גדולים חקרי לבבו ובנפלאות יהלך; ולעֻמת זה פני הצעיר ששזפתם השמש, לחייו היושבות על מִלֵּאת והמנוחה השאננה המרחפת עליהן העידו כי איש חי רב־פעלים הוא, בצוארי שניהם ילין עֹז, קולם ככנור ילך ונעים על אזן שומעת אך הבכור נשא מדברותיו ברעש ורגש, ועֹז קולו יְשֻׁנֶּא חליפות לרגל הרוח אשר נחה עליו בדַברו, והצעיר ענה תמיד רכות קולו בבִטְחָה ובנחת השמיע, וכמי השלוח הטיף לאט מדברותיו.

אולם איזֹה היא העת ואיה איפוא המקום שם נדברו האחים האלה?

הקורא! ימים כבירים, רב מאלפים שנה נגֹזו ועברו מן העת ההיא, וגם המקום רחוק, רחוק הוא מאתנו. עיר גדולה ובירת־תפארה ¹ היתה בממלכה אדירה אשר כסא מושליה האדירים מֻגַּר לארץ וקרנם עוללה בעפר. ומן העיר ההֻלָלָה הזאת, אשר לפנים היתה רֹכלת לְאֻמִּים ושפע עמים יָנקה, בכל חרשת המעשה ומקנה וקנין עשתה חיל ותצלח, עד כי יצא שמה בכל הארץ וַתִּלְאֶה כל־לשון מִסַפֵּר דְבַר עָשרה וחין ערכה, עתה לא נשאר ממנה שריד, גם גל־אבנים לא נותר לציון לה ולזכר כל כבודה, הדרה ומחמדיה מימי קדם, אף עִקבות מקום עֶמדתה לא נודעו עוד. – אך דבר שיחם והגיונם מה זה ועל מה זה יעמיקו כה עצה וישיתו פלילה, פליאה דעת גם ממני.. . הבה, נקרב נא אליהם בלט, נטה אזנינו לשמוע מה בפיהם, ונדעה.

“הה, שמעיה – ענה הגדול – בשורות רעות מדיבות־רוח ומעציבות־נפש! האֻמנם לא קויתי לשמוע טוב, אבל גם לא צרות רבות רעות כאלה. ..”

עוד לא הגדתי לך אף החֵצי, עזרא יקירי. עֳנִי ישראל מורה מאד ושברו גדול כים…

"הגד נא, שמעיה, ספרה נא לי את כל, ראה הנני משביעך בשם אבינו שְרָיָה לבל תכחד ממני דבר. אשתה אמצה את הכוס מיד ה', אולי בקֻבַּעַת שמריה יפליא אלהי הפלאות להמציא רִפְאוּת תעלה ללבבי הנשבר ונֹחם־מעט לנפשי הנוּגה והנכאה.

הלא הגדתי לך, אחי – הוסיף שמעיה אחרי רגעי דומיה – האף כי נכון בית ה' בראש ההרים וארמון על משפטו ישב בירושלים, הארמון אשר נקרא שם אלהי הצבאות עליו גם כי שֻׁדַּד ממנו תפארתו וכבודו הראשון ² גלה ממנו הלא נבנה על תלו ונשא מגבעות – כן, גם עבודת ה' ערוכה בכל ושמורה בו כּמצֻוֶּה מפיו על ידי משה עבדו – אבל! מה רב המחסור הרֹבץ על כל מדרך כף רגל: במסכֵנוּת ובדאגה תמצא יד העם כמעט די עולת התמיד דבר יום ביומו, ורק כהנים אחדים יכהנו שם, כלם לבושים בגדי־עֹנִי ואי־כבוד – אות נאמן על לחץ העם וכי כשל עוזר; הלוים יצאו ואינם, נפוצו בכל הארץ, איש איש פנה לאֵתו למחרשתו ויהיו לאכרים עובדי אדמה, גמר מנצח בנגינות ואפס כל תופש כנו ועֻגב. שערי ההיכל טבעו בארץ ושומר על משמרת הקדש אָיִן… אך זעיר שם זעיר שם יתהלכו כצל ויבואו אט בחצרותיו, אשר עוד מעט עִשבוֹת שדי יעלו בם ופריץ־חיות ושועלים רומה יהלכוּ בתאיו וְלִשְׁכוֹתיו השוממים מאין יוצא ובא. הוי! זה חלק היכל אלהי־אחר ונחלת משכנות לאביר־יעקב.. .

“נורא מאוד” נאנח עזרא.

הלא כה דברי אליך כי כן גם גורל העיר; זה הַחִלָּם במקומות שונים להסיר ערֵמוּת העפר אבני הנגף וצורי המכשול; לבנות בתים ולכונן רחובות, אך המון חרבות, גלים נצים ועיי מַפֵּלָה יחסמו עוד את העוברים ולא יתנום לעבור. חלקת העיר שרופה באש כסוחה; חומותיה הגדולות והבצורות נהרסו עד היסוד; קירותיהן וקורותיהן מֻשלכים ארצה מנֻפָּצִים כשבר נבל יוצרים, ושאיה יֻכַּת שער אשר עלה רקב בו… זה כבוד ירושלים הבירה אשר נהרו אליה בני יהודה לפני שמונים שנה, כאשר נתן המלך כרש הרשיון לעם הזה לעלות…

“אל תזכיר לי בני יהודה ובשֵׁם עם אל תּכַנֵּם. הן מתי־מספר הם: האם מאתים אלף איש לעם ולגוי יתחשבו? אך הוסיפה נא לספר”.

כִּרְבוֹת העזובה בהיכל ובעיר, כן רבו כמו רבו הפרעות גם במעמד ראשי העם, שריו, שופטיו ושוטריו. זקנים נשואי־פנים משער שבתו, ואין עוצר בעם ורודה בו.

“האין איש מבית דוד שם”?

יש ויש! אך מי ישמע אליו, ומי זה יטה אזן־קשבת למוצא פיו, רק צל־כבוד הנהו, נשיא וראש־גולים יקרו לו, אבל מה חפץ בראש אם גְוִיָתוֹ נעדרה?!

“האם לא יורו הכהנים דרך ה' ולא ישפטו בין גבר לעמיתו”?

חלילה! הכהנים לא ידאגו לטובת העם, והוא גם הוא לא ישים לב על אֹדוֹתם. ואיככה ילַמְדוּ לישראל לשמור את דרך ה' וחקותיו אם גם הם לא יבינו את תורתו וחכמת־מה להם?!

“ואיך ישמור ההמון את מעשי ה' ומצותיו”?

שאל בינתך, אחי, ותגדך, שכלך ויאמר לך! הן מי ישבות בשבת ומועד? סוחרי ארץ יביאו מערבם וּמַרְכֻּלְתָּם העירה ביום השבת, וימכרו לעם ברחובות קריה לעין השמש; הצורים מביאים דָאג, והצידונים – שש, פשתן ויריעות משי. והמועדים? הלא אבד זכרם המה…

"הוי ואבוי! שבר על שבר והֹוָה על הֹוָה!…

ובאמת איך יערבו ימי מועד לנפש העם ההולך בחשך, המבלה ימיו בחסר־כל ויתכו אנחותיו כמים תחת מוטות עול עשיריו, לוקחי נשך ותרבית על אחת שבע, ואת עורו מעליו יפשיטו. כן אחי, בני אל־חי היו לעבדים, עבדים לאחיהם, עצמם ובשרם: בימים אשר קרא ה' חרֶב על הארץ, השמים כלאו מטל וכל מטה לחם נשבר, נתן העם כספו וזהבו, מקנהו ואדמתו; מכר את מניו ובנותיו לעבדים ולשפחות ואַחַר גם את נפשו בעד לחם צר ומים לחץ, לבל ימות ברעב ולמען יוכל לשלם מכס המלך: מִנְדָה, בְּלוֹ וַהֲלָךְ, גם סבל הפחות והסגנים אשר נָטל עליו; ובכן לעשיריו העריצים, אשר פתחו אצרותיהם ומַפַּל־בר השבירו, נָסַבּוּ בתיו, נכסיו וכל רכושו, והם עתקו גם גברו חיל ויאמרו כי להם לבדם נתנה הארץ למורשה…

“הה! ואיככה לא תרבץ קללת אלהים על העיר השכולה והָאֲמֵלָלָה הזאת? סַפֶּר נא, שמעיה, סַפֵּרָה;” קרא עזרא בקול תמרורים, ואנחות ממֻשכות התפרצו מקרב ולב עמוק באין הפוגות.

כן, גם הרעה האחרונה, אשר עלתה על כֻּלָנָה לא אכחיד תחת לשוני… עוד מעט ולא תכיר את עם ה‘, אחיך בני עמך, שָאוֹל תשאל להם ואיש לא ידע להראותם לך – כי התערבו בין גויי הארץ… והמעט מהם אשר ראשי העם התחתנו את השומרונים בני הבליעל ואת בני אשור, כי עשה עוד אֶלְיָשִׁיב הכהן – תקֻלַל חלקתו בארץ – נבָלָה בישראל, וַיָעָז להושיב את חותנו טוֹבִיָה עבד העמוני באחת הַלְשָכוֹת בהיכל ה’, לגור שם מִדֵי בואו ירושלימה! בלשכה אשר אביו הזקן יהושע – יְבֹרַךְ זכרו – שׂם בגדי השרד וכלי הקדש, מנחה לבונה ובכורים, והעם יעשה עשרת מונים כדברים האלה, ויכרות ברית את עמון ומואב, ערב ומצרים וכל הגוים אשר סביבותיו. את בנותיהם לקחו להם ולבניהם לנשים, אשר תביאינה את אליליהן ועצביהן אִתָּן ותחללנה עיר הקדש והר בית ה'. העם ילמֹד דרכי העמים, יֶאֱלַף ארחותיהם ובחברתם יתהלך, כי אם הם יאותו לו, מדוע זה יְמָאֵן הנענה והנגש הזה?!

כתֹמר מקשה עמד עזרא על מקומו, וישם את כף ידו הימנית על לבו, אשר התפעם בקרבו ויהמה כהמות ים לגליו ושמאלו נפלה על צדו כמו נָס כל רגש חיים ממנה… גיר שפתיו, אשר חָוְרוּ כשיד, חָשַׂךְ וקול מליו נֶחְבָּאוּ… ויהי כַגלות אחיו לספר ודֻמִיַת־יה שָׂררה זמן כביר על־פני האולם כֻּסְּתָה השמש מֵעֵין רֹאִי, וַתֵּעָלֵם מעבר החצר השני, ויפֹזוּ קַוֶּיה האחרונים ראש אחד הברושים אשר בגן, בַּתָּוֶךְ.

אחרי כן פתח עזרא את פיהו וישאל: “האין חולה על שבר עמי ואין איש מתעורר ומתעודד לגלות למוסר אזנו, להזהירו ולשים יראת אלהים לנגד פניו?”

אין גודר גדר, אין עומד בפרץ ואין כל מוכיח בשער, רפתה רוח הקנאות לאלהי הצבאות, כי מיום אשר הלכו חגי וזכריה בדרך על הארץ לא קם עוד נביא ומורה צדק בישראל, שָׁבַת משוש כנור ורוח ה' לא יֵעָרֶה ממרום.. .!

"הה, מה נורא הלילה הזה!… ומה עשית אתה, שמעיה? האם לא נִסִיתָ לעשות מה ומאומה לא כוננו ידיך?!

לא! עזרא, אמנם לא עשיתי דבר, צללו שפתי שמעיה, הלא חקרתני ותדע דרכי מאז מעולם: כאשה מְצֵרָה ורכת לבב לא אעורר לויתן, אף לא ברעש ובסערה דרכי, אך אדע להגביר חיל ולשקוד לעשות דבר אשר אראה מראש כי ברכה בו ופריו יתן בעתו; אולם כראותי את העם הפרוע ואת המשפחה הַנוֹאָשָׁה, אשר חלק לב בניה ועמל ואון בקרבה; כאשר דברתי אל הכהנים וראשי העם והם לא שמעו את לשוני או לא אָבוּא שְׁמוֹעַ, חֶצְיָם מדברים אשדודית ³, וְחֶצְיָם – צורית וכלשון עם ועם, ואינם מכירים לדבר יהודית, או אז חצני נערתי, לקחתי מקלי בידי ואעזוב את העיר אחרי הקריבי קרבן־אשה לה'; עניתי בצום נפשי ואתפלשה באפר ימים שבעה…

עזרא הניע אחריו ראש…

ומה היה לי לעשות, עזרא? הן לקרוא עצרה ולאסוף העם כלו; להתיצב לפני העם כמוכיח ואל חִכִּי שופר להגיד לו פשעו; להמטיר עליו חצים מפלחי־לב בתוכחות משה איש האלהים ולהוליך עליו אימים בלהט חרב הדת המתהפכת; להוציא יקר מזולל, להסיר ממנו כל הנחשלים קצרי־רוח ולהבדיל את מעט אנשי החיל ואחד מאלף אשר יצלח למלאכה – לגדולות ונצורות כאלה לא נוצרתי ונפשי לא תדרֹך עז; שמי לא יצא עוד לתהלה ולתפארת בישראל ושאתי לא תבעת אותם; עז־מלך ורשיונו לא נִתַּן לי, והעולה על כל הוא – –

עזרא לא נְתָנוֹ לבצע אמריו כי ארכו לו, ויאמר: ומה הוא?"

– יתרון הַכְשֵׁר לעבודה־רבתי כזאת אשר לך לבדך נפל חבל, בך בחר ה' להיות כלי למעשהו, אתה תשנס את מתניך, אתה תעשה וגם תוכל!

“מה זה תאמר אחי, וּתְדַבֵּר שמעיה?!” קרא עזרא משתומם ויתעורר, ימינו נפלה מעל לבו ושמאלו נשא רֹם.

אמנם כן! כברוש רענן הזה בין כל עצי הגן נֶחְפָּה עתה בירקרק חרוץ וקרני החרסה השואפת אל מקומה כי הוא לבדו ייף בגדלו על־כֻּלָּמוֹ, כה נעלית על כל בני ישרון גם אָתָּה! – עזרא עמד נדהם ושמעיה הוסיף לדבר ברגש קֹדשׁ – מה יכֹלתּי אני לעשות? האם היה לי להחל עבודה אשר תופת וְתִשָּׁבֵת בידי, בעת אשר היה לה אחרית טוב בידי גדולים וטובים ממני? האוכל להקיץ את העם ולעוררהו ושנתו ברוח קל כי יחלוף עדי רגע, בעת אשר יִדָּרֵשׁ לו רוח משפט ורוח בָעֵר להעירו מתרדמת העצלות והנשיה ולהקימו על רגליו לעדי עד? לא! לא אעשה שקר בנפשי! התחננתי לה', התנפלתי לפניו, שפכתי שיח ואשוב לביתי – אליך, אחי! להודיעך באר היטב את כל: מעמד יהודה, ירושלים עיר הקדש עם כל מקדשיה… הלא נפשך יודעת הפעם ואין נכחד ממך דבר!…

"ואנכי, מה אעשה אנכי, קרא עזרא בקול דממה דקה ובחרדה.

שא רגליך אל המקום אשר באתי משם אך לא תשוב עוד, עד כי יביא ה' על ידך תשועה לישראל!

“הה שמעיה! לוּ ידעת…”

נפשי יודעת מאד ובכל־זאת חרוצים דברי, אשנם ואשלשם כי לא ישובו ריקם.

ועזרא נפל בזרועות אחיו ובן כה וכה רַד היום ונסו הצללים, בין־הערבים גז חיש והלילה בא אחריו באין רֶוַח בינותם; השמים לבשו קדרות וערפלי־חֹשך שמו כסותם. כֹכבי נשף לא שלחו קרנים ארצה בעד מפלשי העבים אשר חִתְּמוּ למו.

האינך רואה – הוסיף שמעיה – האינך רואה, עזרא את חשכת הליל? – זאת מנת יהודה וגורלו בעתות האלה; השמש אסף נגהו וככבים לא יהלו אורם. אוֹיָה אם עוד שואת־פתאֹם ממרחק תבא ורוח סועה וסער יגיח גם הוא ממקומו – הסער יְרַדֵּף בני יהודה כמוץ הרים, והברק יעלה את ירושלים בלהב עד תֻּמָה כאשר יְלַהֵט ויאכל אֵלָה זְקֵנָה מבלי הַשְׁאִיר לה שרש וענף. האינך שומע יללת התנים אשר כְּרֻם זֻלּוּת יתהלכון סביב ביתנו הרחוק מאדם העיר; כן אויבינו בנפש, הכנענים חרפת־אדם ובזויי־עם יקיפו סֻכַּת־דָוִד להכותה חרם. האם לא יהין איש להעלות לפיד־אש למען האיר את הלילה? והצופה לא ירהיב עֹז על משמרתו לקרוא מלא אחר התנים הנמבזים האלה? הן קרוב יום ה' לבוא ועל־מה אנחנו יושבים וטומנים ידנו בצלחת?

ויתנשא עזרא ויקם ויאמר:

“טוב הדבר אחי! אתה בִעַרְתָּ זִיק־אֵשׁ בלבבי, והיא או תשרוף כליותי על נפשי ועל כל־קְרָבַי או תתלקח ותהיה לעמוד־אש להאיר לישראל את הלילה! אך על זאת אחכה עוד ימים או עשור, למען אשית עצות בנפשי איך יקום דבר…”

כן אתה דובר, עזרא מחמל נפשי, אך זכור נא כי כהני ה', משרתיו עֹשֵׂי רצונו אנחנו, ואל תשכח את המקום הנועד לנו… הֲכִי קראו אותך “מַלְאָכִי” ⁴ כי מלאך וציר־שָׁלוּחַ לישראל אתה!

“גם הכהנים לא אלהים ובני עליון הם אך בני אדם כלם, שמעיה! הן לא אש אחת הצית ה' על מערכת לבב אֱנוֹשׁ אָנוּשׁ, אבל זוֹ לְעֻמַּת זוֹ עשה האלהים ואש אוכלה אש!… היעמוד לב אדם אם תחזקנה ידיו, עת אשה מוּל רעותה תשלח לשונה ויחדָו קְרָבות תחפוצנה?… לך נא ממני והניחה לי לשבת בדד מעט”.

שמעיה לא גרע עינו מאחיו עד הַפְנוֹתוֹ שכמו ללכת בקצה האולם, ואז הגה ברוחו הקשה: מדוע זה הפלה ה' בינו וביני, לו נתן רפיון־רוח ואֹמץ לב בגבורים חיד, ולי – אך מֹרך ופחד?…

ויעזוב גם הוא את האולם הבודד לו.

 

ב    🔗

הלילה חלף הלך לו; השמש יצאה על חוג הארץ, באה עד חֲצי שְׁמֵי־טֹהר ושביבי קרניה קדחו בחֻמָּם. שם בגנה תחת צל הדס ישב לו איש אשר שיבה עוד לא זרְקָה בו, אך גבו כבר שחוח וראשו כפוף כאגמון, תפוש ברוב שרעפיו כמו אין נפשו אל ההֹוֶה כי אם בזכרונות ימים מקדם הגות לבו ועליהם יתענג. לא בקש לו מחסה ומסתור משרב וחֹרב, רק בהעיק לו חֹם היום וַתַּךְ השמש על ראשו העתיק מושבו לרוח צל העץ. לעתים מזֻמָּנים תופיע מבית קטן ודל אשר בירכתי הגן, עלמה יפֵה־פִיָה אשר הוד עלומים על פניה, אולם דמתה לחבצלת השרון בעודה באבה ובטרם התפתחו עָלֶיהָ הירקרקים. העלמה הזאת תשחר פני האיש, תדרוש בשלומו אף תשאלהו על כל מחסוריו אשר יחסר לו, ובידה מגדנות ומעדנים שונים להשיב נפשו; והוא, מִדֵי שמעו צעדי רגליה הענוגות ההולכות אליו הלוך וטפוף הקשיב רב קשב, נשא את ראשו ושחוק נעים הופיע על דל שפתותיו, ויושט לה את ידו באהבה.

האיש הזה עִוֵּר אין עינים לו, והעלמה הזאת היא בתו: היא העלתה נר חייו בְּהִכָּבוֹת לו מאור ושמש, היא משענתו בדרך החיים והיא מנוחתו ותנחומותיו. נפשו קשורה בנפשה כי אך היא חלדו וחלקו מכל עמלו בארץ החיים, אורו וישעו סלה. רעיתו נְוַת־ביתו מתה עליו ברגע לִדְתָּהּ אתּ שרה ושרה היתה יחידה לו.

כה עברו שעות אחדות, וכאשר החלה השמש לרדת ממעגלה לירכתים ימה קרא הָעִוֵּר אל בתו; וישען עליה ויקם; ותחזק היא את ידו בידה האחת, ובשנית לקחה את הכר ואת המרבדים אשר מצא עליהם אביה מרגוע לנפשו, ותובילהו הביתה.

הגן נשאר בדד וְרֵק זמן רב, פתאֹם נפתחה דלת הגן, ויצעד בו בלט גבר צעיר לימים, מראהו רע, שערות ראשו וזקנו אדומים כתולע, עיניו הכֵּהוֹת נדמו כאבן ויקהת־קמטים כסתה פניו, ויהי במצאו את הגן רֵק אין בו איש, ויסר מן הדרך חרש, לבלי יִשָּׁמע בלכתו, אל אחת המסלות העזובות מעבר הבית, ויסתתר בסבֹך אשר נגד החלון להשגיח ממנו ולשים עינו על כל הנעשה בתוך הבית. ויתמהמה פה שעות אחדות.

כעבור אך רגעים אחדים באין איש בגן כמלפנים, והנה הדלת תִּסֹּב על צירה ועזרא בא בתוך הגן, וילך קוממיות רק ראשו הֵשַׁח מעט, ידיו משולבות על לבבו ואֵשׁ־אֲפֵלָה בוערה באישון בת עינו. בחפזה הלך בדרך העולה בין שְׂדֵרוֹת האלונים אל הבית, ובצעדו צעדי מספר עמד מעט כמו יפסח על שתי הסעִפִּים וריב לו את לבבו ועם נפשו יתוַכַּח ללכת או לחדול וירקע ברגליו על הארץ, וימהר להסוג אחור למען יוסיף להִנָּפשׁ ולהשביח שאון רגשת רוחו בעמדו מעט מזער, וישב שנית ללכת הלאה – והנה הוא בפתח הבית ויפתח הדלת ויבא בו.

“האח, עזרא! קראה העלמה צהלה וְשָׂמֵחָה ותרץ לקראתו ויחבקנה עזרא וירוו שניהם נשיקת דודים”.

“האם עזרא בא?” קרא אביה; אבל בתו אשר פחד ורחב לבבה לא שמעה דבריו. “עזרא אהובי!” לחשה העלמה. “שרה אהובתי!” ענה עזרא בקול. אחרי הדברים האלה פִּתְּחָה שרה מעט מעט את זרועי ידידה החובקות אותה ורק ידו, אֹחזת בידה, וכה נגשו שניהם יחדו אל אביה.

“שלום בואך עזרא!” קרא הלז.

ברכת ה' עליך, אחיטוב אדוני. “שלום על כֻּלָּנוּ!” ענה עזרא, ובדברו נאנח אנחה גדולה כמו לבו אומר לו מחדרי משכיתו כי דרוש למו מאד השלום לעת כזאת.

ומדוע זה לא ראיתי פניך, עזרא מחמדי, זה ימים שְׁנַיִם אשר ארכו ויהיו בעיני כירחים אחדים בכלות נפשי אחריך? האם עבודת המלך הפריעה אותך ותעצרך מבוא?…

לא! שרה, אבל אחי אשר אנחנו מחכים פה עליו הוא היה בעוֹצְרָי, הלא ידעת כי שב ממסעו ונדודו להעיר הקדושה… ובכן רבות היה לי לערוך מלים על דבר החדשות אשר בפיו, לחקור ולדרוש, לשאול ולהשיב, ועל על אלה הלא נָטַל עלי לשאת פניו ולכבדו כמשפט ולא יכלתי למוש ממנו עד בִּלְעִי רֻקִּי.

שרה עמדה כמעמקת עצה ומזמות רבות.

ואחיטוב הָעִוֵּר שאל: “ומה החדשות אשר הביא מירושלים ומן העם אשר בקרבה…?”

סר וזעף הביט עזרא על שרה ויאמר: בשורות רעות, רעות מאד – משמים ארץ השליך ה' תפארת ישראל, ובשפל המדרגה שָׂם מצבו: ההיכל שָׁמֵם, ירושלים כמדבר היתה, הארץ צפויה אֱלֵי חמת הַמֵּצִיק אשר יכונן לבלע ולהשחית באין אומר הָשַׁב. מָטה יד העם, חרפת־עני יסבול ויאבד בעבדותו, תורת משה איש האלהים נשכחה, הלוים איש לעברו תעו והכהנים יאבלו כי נכרת אֹכל מפיהם – – באחת אדבר, אם לא יחיש ה' פדות לעמו ולא יקים להם מושיע וָרָב, כי עתה כָּלָה הוא עושה לבית יהודה, כָּלָה ונחרצה לַבַּת ירושלים!…

ותתחלחל שרה ותאמר: עזרא! מפני שמעיה אחיך אנכי יְרֵאָה ואימתו תבעתני."

עזרא הביט עליה בתמהון, וישאל: התכירי אותו ואם רָאִית פניו?

“מי לא ידע את שמעיה הכהן ומי לא שמע את גאונו כי גא מאד?”

כן, כן – שת אחיטוב נוספות – שמעיה בן שריה, שמעתי על אודותיו…"

ולמה זה תפחדי ותרהי ממני, שרה?

“לא ידעתי נפשי… הֲגלית את אזנו כי באנו בּמָסורת הברית וַתְּאָרְשֵׂנִי לך עזרא?” ובדברה לטשה עליו עיניה יונים.

פני עזרא התאדמו, ומבלי התמהמה השיב לשואלו דבר: כן סִפַּרתי לו; המכסה אני מאחי אשר אני עושה?…

“הישר בעיניו? ההקים את מעשיך ויאמר לדבק טוב הוא, עזרא?. .. הן משפחתך הגדולה בישראל ויתר שאת לה בַיַּחַשׂ על כל משפחות הגולה; ולוּ ארח אביך לחברה את זרֻבּבל תחת יהושע ויבא ירושלימה, כי עתה היה הוא הכהן הגדול ואתה מִלֵּאתָ מקומו אחריו… ולאחיך היה אז תואנה להשפיל לראות בעין בוז על שרה, נערה עניה, בת גבר סְתוּם־עינים…”

ועזרא הרים עיניו בגֹבה וגאון ויאמר בקול עֹז: מי מאַחַי יערב לבו להניא אותי, בכור לאֵחי ואב וראש למשפחתי כיום הזה, מִקּחת לי בחירתי רצתה נפשי בה גם כי תרע עינו בי? ודעי נא, שרה, כי האיש אשר עינו ראתך גם פעם אחת, אף כי לא נגלו לפניו תעלומות כשרון נפשך ולבבך הטהור לא תתרָאי לו עוד כעלמה עניה, לא! אמנם האיש הזה יתן תודה כי תצלחי למלוכה וכסא מושלים לך נאוה, וכי הוד־יֹפי כְּבוֹד־אצילים וענוה־צדק על כל סביבותיך… וימשכנה אליו באהבה וחן, ויכונן עליה מבטי עיניו, מאזרי־זיקות ואֹזרי־רהב ועליצות יחד, ושרה ידעה גם היא לקחת אותו בעפעפיה.

“האם יאבה שמעיה לבקר באֹהל־דל ולדרש בשלום עלמה אשר בחר לו עזרא לסגֻלָּתוֹ?” שאלה שרה במורך ופחד אחרי רגעי הַשְׁקֵט.

זאת לא אדע – ענה עזרא ואמר לה – הן לא יתכן לחשב לעון אשר חֵטא לַנודד הזה השב אל בית חמודו, אחרי אשר נפקד ממנו שתי שנים תמימות, אם לא לקח לו עוד מועד לפקוד את שלום כלת אחיו; עֲשָׂקִים למאות לא ירפו ממנו רגע, קרוביו ומיודעיו סביב שתו עליו ואין מספר להמון הרב תאבי־חדשות וצמאים לדעת כל דבר נפל בישראל הבאים להתראות אתו פנים. שלשת המדברים החרישו רגעים אחדים, ואחר החל עזרא ויאמר: שרה, אל תתני את אחי לבעל חֵמוֹת ולאיש תככים האוהב לשלח מדנים, דעי נא נאמנה כי יאהבני אהבה עזה ונצחת ולבטח לא ישטום גם אותם יָפָתִי… אמנם בואי נא הגנה ונדבר שנינו; נֵשבה נא בסכה אצל החלון במקום אשר תשמעי קול אביך בקראו אליך… ותשם שרה את הכר מְרַאֲשׁוֹתֵי אביה וישכב עליו לָנוּם שְׁנָתוֹ, ותקח את יד עזרא וילכו שניהם אל הסכה…

ושם תחת צאלים צללי הסבך יארוב במסתר צעיר לימים, מראהו רע ושערותיו אדומים כתולע…

– שרה, מפני אחי תיראי ולבך יהגה אימה, אך הגידי נא לי שאהבה נפשי פשר־דבר, מדוע?

“מדוע? עזרא, לא אוכל הגד לך אל נכון, אולם נפשי עגמה עלי פן יבא ויתערב בדבר אהבתנו והיה לקיר מבדיל ביני וביניך…”

שרה, הדאגה הזאת אמנם לא מאפַע יסודה, ולא דאגת־שוא היא…

“הכי – קראה שרה בקול – הכי דְבַר־אמת לקחה אזני?…”

כן! אך לא כאשר תדמה נפשך, כי האומנם רבה רעתו שבעתים…

“שבעתים!” הָמתה שרה ותהגה “ואיככה איפוא תדבר על לבי כי יאהבני?”

כן, שרה, נצב סלה! אך מה מני יהלֹך, שמעיה לא יעוז לסכסך בינינו ולגדור בעד נתיבות אהבתנו, ולוּ גם תפרה מזמה כזאת על תלמי לבו ישים מחסה לפיו ונִצְרָה על דל שפתיו, אבל בטחי בי כי לא עלתה כזאת על לבו מעולם, כי מה יסכן לו בכמו אלה! אך אחת ישאל שמעיה ממני, אותה יבקש – בחדוַת עֹז נשא הפעם עזרא את קולו – בשם ה' אֵל עולם, בשם עבודתו הקדושה, בשם עם יהודה ובשם אהרן הכהן צור חֻצַבנו ואשר אנחנו צאצאיו בכבודו נתיַמֵר דורש הוא ממני, כי אלך לירושלים העיר אשר שחה לארץ, עד עפר הגיעה, להקימה משפלותה ולשים לה פאר תחת אפר…

"אהה! עזרא, קול ענות הפרידה אנכי שומעת! פרידת נצח! מר המות!

– לא כן שָרָתי, אך לשנים אחדות נִפָּרד, לשנים אחדות!…

“לא, לא עזרא… אם אך ישועת יעקב שמת לך לקו והרים קרנה למשקלת, אז שנים רבות תשב שם, ימים כבירים! ואז לא תשוב עוד… העבודה אשר תעמוס עליך לא שְנוֹת מספר חֻצצו לה והמלאכה הזאת לא לתקופת ימים היא, אך לכל ימי חייך… מעשיך יאכפו עליך לשכחני… ואתה אמנם תשכחני ושמי לא תזכֹר עוד… הה פרידת נצח היא! מר המות!”

העלמה נפלה כנואשה מתעלפת על לבב עזרא אשר גם רוחו חֻבָּלָה, רעיוניו נזעכו. פתאֹם התנערה ותקם.

"שמעיה יחפֹץ, שמעיה ידרֹש זאת ממך – עתה, ואתה… התשמע או תחדל? עזרא, הגד: ואתה?…

שרה! – ענה עזרא אחרי בוש – הלא אַתְּ בּחנתִּנִי צרפתִּנִי ותראי את כל עמלי ורעוּת־נפשי: עת רגשוֹת שונים יתקפוני ובעיָם רוחם יסערו להפיצני, לשקול בפלס התבונה כל דבר קטן וגדול וּלְתַכְּנוֹ במאזני הדעת, עד כי רוח נכון יתחדש בקרבי ואדע במה לבחֹר ולקָרֵב – גם לא נכחד ממך כי אחת היא, אליה תשוקתי והיא תִמְשָׁל־בי: האמת! ולכן אשים לבי ערום נגדך ואגיד לך קֹשט אמרי־אמת, כי אמנם לא גמרתי עוד אֹמֶר מה לעשות, וכאשר קול אלהים־חיים מתהלך בבתי־נפשי “לֵךְ! אלהיך וְעַמְךָ דורשים אותך למלאכת קָדשם; מַהֲרָה, פן יבא אחר ויקדימך, ומבלי דעת להוציא את המפעל הגדול הזה למענהו ישחיתהו ויבלע את הקדש; חושה, טרם יעבור המועד ועת לחננה!” כן תצלינה אזני מקול אחר העונה לעֻמָּתו: הִכָּבֵד ושב בביתך, כי בדבר הזה ייטיב לך ולשרה אהובתך כל הימים – פה בחצרות המלך, על ידי המשרה הכבודה אשר על שכמך יש לְאֵל ידך לעשות רב טוב לבית ישראל.. .! "כן קרב נורא יערכו מערכי לבבי אלה מול אלה ואני הה כמעט לשלל ביניהם. ראה עתה באתי לָגוֹל לפניך את לבבי כספר, ועיניך תראינה כי זִמּוֹתַי נתקו, מורשי לבבי נכחדו ולבי חלל בקרבי זה יום תמים… מלחמה כבדה לי הפעם! מלחמה, אשר על צוארי תרדפני, תשיבני עד דכא ותְפַצֵחַ כל עצמותי. ואַתְּ, שרה, עֲשִׂי עמדי אות לטובה. תמכיני! תמכיני נא במלחמה הנוראה הזאת!

ותשב שרה למנוחתה ותאמר: טוב הדבר, עזרא, אנכי אהיה עזר כנגדך; אמנם גם אני לא אחשך פי אדברה במר רוחי את אשר בלבבי, וירוַח לי: ריב לי את אחיך ואין נפשי אל ירושלים! שב נא אתנו, את מעשיך כּלָהַם תעשה פֹה, וממקום הזה יצא מפיך דבר חֹק ומשפט אל אחיך הקרובים והרחוקים… אם תאבה לדעת, מדוע? אוכיחך ואערכה לעיניך: ראשית־דבר, הלא אנכי שרה אהובתך וְאַהֲבַת בלתי־סרה אֹהַבְךָ גם אָנִי; והיה כי תלך מאתי ותעזבני לארך ימים, מָוֶת ישופני וקטב מרירי יצמית חיי וארד ביגון שאולה… ואז מאהבתך שאהבת אותי ומשמחתך ששמחת בי תהיה כאיש אֹבֵד וגבר לא־יצלח בימיו, גם כי ישגה אחריתך מאד, דרכיך יחילו בכל עת וחילך ינוב בכבוד – כי שִׁחַתָּ רחמיך ותטשני… ומלבד כל אלה, ראה כי לא פֻקַּרת רק למשוך ידך את נועצים לטובת עמך, לקחת חבל אתם, אך לא לשאת לבדך טָרתוֹ ומשאו; להיות לו לעזרת מעט נקראת, אך יִבָּצֵר ממך לבצע את כֹּל אשר יָזַמְתָּ לעשות…"

עזרא התעורר, לחייו התאדמו, וישאל: אל מה זה ירזמון דבריך, שרה?…

“עזרא, אם לא תשמע לקולי ולא תשוב מֵעֲשוֹת דרכך אז יסור כחך וחלית והיית כאחד האדם ⁵. אז הרעיון להיות מושיע לעמך, להרים קרנו בכבוד ולהיות משנה למשה איש־האלהים אשר לקחת לך לעינים ישלח כברק חִצוֹ בחדרי לבבך, וכברק יכבה את כל אֵש סביבו… גם אש האהבה תדעך תשקע תחתיה… הן אמת כי תגדיל לעשות אך לא כֹל תוכל! כשרונות נעלים ונכבדים חלק לך אלהים אך לא כֻּלָּם!… רוח־ה' ידבר בך כבכל עבדיו הנביאים, אך קצור קצרה ידך מעשות אותות ומופתים לעיני העם, והנביא אשר לא יפליא לעשות פלאות מה הוא; האומנם כי ימצא חן בעיני העם אך לא יתפשו בלבו ולא יאסֹר שריו בנפשו. עזרא! לא לך לעצור בישראל, לא אתה תמשל בו, הן לב רַגָּשׁ לך ורוח נדיבה תתמכך, לא תחגר חרב על ירך ודמי אדם לא תשפוך סלה…”

ועזרא אחרי הגיגו בדבריה אלה השיב אמרים לה: אולם עוד לא נדע נכונה תכונת הדור הזה, אם בחרב נרדה בו ובאתות ובמופתים נקנה את לבבו לאהבה, או רק בדברי חן ושכל טוב, באמרי יֹשֶר ומתק שפתים נעיר לו אזֹן לשמוע בקול ה' ולדבקה בו?! ואו אז חכמת שפתי תעמֹד לי, ואנכי אהיה לאב לו; אנכי אורהו בדרך זו ילך וברוח פי אנחהו… וגם לוּ נאמנים דבריך, אין נופל דבר מכל אשר דברת – הלא עלינו למלאות תעודתנו ומשלחתנו באמונה גם אם לא תמצא ידנו רק חלק מן העבודה אשר לפנינו, או רק נְפַנֶּה דרך ונסֹל מסלה לאשר יבא אחרינו…

"לא! לא, עזרא! הטרם תדע את העם אשר יהיה לך דבר אתו? את בני יהודה! ואת דרכיהם ומעלליהם בחנתי, בַּנְתִּי לְרֵעָם מקרוב ואדע יתר הרבה ממך, כי בתוכם אני יושבת ועל ברכיהם גֻדַּלְתִּי מיום גיחי מרחם אמי, וראה זאת מצאתי: ישראל עם קשה ערף הוא, וגם פה בארץ לא־לו ועבד הוא לאדֹניה יתן בנפש חֲפֵצָה משאת ומדת־המלך וישמע לחקותיו ודתו אשר אין להשיב; אמנם בשאר מעשיו ותהלוכותיו כבודו חדש עמו ולא יֵעָנה מפני כל. כל דבר אשר חשקה נפשו בו גם אם הפכפך ורשע כסל הוא יחזיק בו במשובה נצחת ולא ירפהו, לַמְרוֹת רוח ראשי העם ולמוֹרַת רוח כל משפחות האדמה – – לשוא תצרפם צָרוֹף מעט מעט, לתֹהו והבל תכלה כחך להסיר סיגיו ממנו על יד, אם לא עֹז בידך וגבורה בימינך לְקָבצו אל תוך כור־ברזל, לפחת עליו אש יוקדת להנתיך ולהסיר כל בדיליו, עד כי יֵצא ככסף נבחר – ועבודה־רבתי כזאת לא לך יאתה, לא לך עזרא! רק לחרבות נטושות ביד בני הלוים אשר “יהרגו איש את אחיו ואיש את רעהו, ואיש את קרובו…⁶)”

שניהם החרישו מעט, אחר פתח עזרא את פיהו ויאמר: טוב הדבר שרה! הלא אחת דברתי לך כי לא גמרתי עוד אֹמֶר. אשמעה מה ידבר ה' בי – ועליך להריק כל כלי מלחמתך לְהָגֵן על חומת אהבתנו בחכמת לבך כי רבה… אנכי אביא את שמעיה אליך, אז תחרצי לכלכל דבריך במשפט וטוב טעם. הן רבה עד העבודה טרם אשיג מאויי: לבוא לפני המלך בשאלתי לקחת רשיון ממנו להיות זרוע לי בעוז פקודתו. לכן עזריני נא שרתי ⁷ יקירתי לכלות הדבר הזה ולהוציאו לאורה…

ויחבקנה עזרא וכה נשארו חֲבוקי־זרוע זמן כביר. ויהי כאשר צעד איזה צעדים לצאת מן הבית ותשיבהו שרה עוד הפעם ותעמֹד לפניו, בשחוק מהול בעצב ובמֹעַל יד ימינה אמרה לו:

"טרם כל, עזרא, עזרתי חמדתי, זכור ואל תשכח כי לי המשפט עליך – ביום ההוא אשר הצלת את נפשי ונפש אבי ממות ביד המון החשֻׁכּים בעיר אחמתא ⁸ לא אתה לבדך קנית את לבבי אך גם אני את לבבך! ואת משפּטי זה לאחרת לא אתן בעד כל חמודות תבל, אלפי זהב וכסף!

ויוסף עזרא ויפֹל על צוארה שנית, ואחר חלץ ממנה וימהר לרוץ ארחו. ותלך שרה לאטי הביתה ועיניה נשואות השמימה.

כאשר נשאר הגן בודד ורֵק קם מסֻבּכו האדמוני הצעיר, ובחשבו מחשבות נשחת מאיש מראהו, וימחא כף ויאמר בלָט: אכן נודע הדבר ואמת אשר שמעתי… יקֹשתי לך כהן־אליל, נתפשת וגם נלכדת, הנך בידי!" ובדברו כדברים האלה תָּרוּ עיניו את כל הגן, ודרך הדלת הקטנה חמק ויצא החוצה.

לא נשארה בגן כל נשמה, ועין־הארץ ⁹ בשיא שמים דמתה לעין הצפעוני ולכדור־ברזל בוער בתוך הכבשן; כידודי־אש התמלטו ממנה ותלהט את היום הזה!

 

ג    🔗

בעצם היום ההוא אחר הצהרים ישב כפעם בפעם אֲבִי שרה העִוֵּר בגן תחת צל אחד האלונים. ושרה הלכה אל חוץ האופיס לקנות כל צָרְכֵי הבית, וַתַּצֵג על יד אביה כל דבר־חפץ אשר ידָּרש לו טרם תשוב הביתה; רוח־חיים שפוכה על נאות האביב, ושבת שבתון במקדש התולדה מסביב; אך צפרים עפות לרגעים, נתנו קול־זמרה מבין עפאים.

והנה צעיר־הימים בעל שֵׂעָר אדום בא ויעבור חרש את הגן ואת כל הבית. אחרי כן שב וילך ברגש ויקרב אל העִוֵּר, אשר שמע קול צעדה ויקרא:

“מי בא הלום?”

אנכי אדמן דודך – ענה האֹרֵחַ – לשחר פניך ולדעת שלומך באתי הנה, האם שרה איננה בבית? האתה פה לבדך?

“כן, בדד מושבי, אין איש אתי, ושרה הלכה לקנות ולהכין ליום השבת אבל לא תרב להתמהמה; נפשי מְחַכָּה לתשובתה…”

אם כה איפוא למועד נכון ושמור לי באתי, לבלות אתך העת בשיח שפתים…

"ברוך אתה בבואך אלינו בכל עת ובכל שעה

אדמן האדמוני הכביר דברי תפל אשר אין חפץ בם, ויחבר עליהם במלים וחדשות שונות אשר בדא מלבו, ואשר היו שעשועים לנפש הָעִוֵּר אשר כמקרה כל בני גילו קרהו גם הוא; ובאשר שכן לבדד וַיִּנָזֵר משאון קריה כן פרצה בלבו תשוקתו לחדשות ונצורות. אחרי כן קרא אדמן: הנה גם שמעתי מתלחשים כי עזרא הכהן יבקר בביתך תמיד ודורש בשלום בתך. היצילו מפיהם דבר־אמת? הן אנכי לא ראיתיו פה גם פעם אחת?

“אמת נכון הדבר, ומדי יכבדני ויבא לפקוד את נָוִי גם צדק לפניו יהלך וחסד יקראהו לרגלו, ועלינו עוד לשלם תודות לו על תגמולוהי עלינו. הידעת אם לא שמעת איך רב את ריבנו ויצל נפשי ונפש בתי ממות? ויהי היום ונפשי גרסה לתאבה לשמוע דברי אלהים חיים וָאֲצַו לנהגני אל קהל עדת ישראל הנועדים לקחת לקח מפי מַעֲשֵׂיָה, גבר חכם בעֹז, אשר יתרגם להם תורת משה אֲרָמִית ויבארנה די־באר; ויהי בשובי לביתי נשען על זרוע בתי ולבי מלא שמחה וגיל מדברי החכם ומורה לצדקה הזה, ויפגע בנו אחד השכורים מעם הארץ ויהתל באיש אביון אין־עינים ואין־אונים כמוני, וכמו־הגה נאסף עלינו כל ההמון וישפוך גם הוא עלינו בוז וקיקלון מִרְבָּה להכיל. מרעה אל רעה יצא והשליך עלינו שקוצים, חול חצץ וגלל, והנה עזרא בא, כי ראה מעל הגג את המהומה והמבוכה ויחץ את העם ויצו עליהם בקול נגיד ומצוה בשם המלך כי יתפרדו כל פועלי און איש למקומו, אך כאשר שבו דבריו ריקם הוציא חרבו מתערה ויָעט בעם השב במרוצתו כסוס שוטף במלחמה עד כי נפוצו מעלינו כמעט, אחרי כן בא חיל המשמר ויגרשם כלה. ויען כי חרדת מות נפלה עלינו שלחנו עזרא אל ביתנו, אשר במקום לא תעבור רגל איש בו עֶמְדָתו.”

ומה איפוא היא התודה והברכה אשר הבאתם לאיש המאֻשר הזה?

"אנחנו… אליו?… אל תדבר כדברים האלה פן יצחק עליך שומע. הן מן העת ההיא משך לנו חסד זה אלף פעמים, ותהי להפך!

ושרה? הגם שרה? קרא אדמון בכבֵדות ובקול כיולדת תפעה..

“אמנם כן, למה זה אכחד ממך – הן אשרנו יגדל עשרת מונים! כי עזרא גלה אזני על דבר שרה וייטב בעיני ויארשנה לו בצדק ובמשפט, וה' ישלח את בִּרְ…”

דום! כתר נא זעיר ואחוֶך – הטוב ונכון עשית לבלי הודיע לנו קרוביך ושאריך מאומה? לא המתקת סוד אתנו בטרם הִתְנֵיתָ אֲהָבִים, גם אחרי כן שמץ דבר לא הגדת לנו! זה שנים רבות אור עיניך אין אתך ולא תדע מאום מכל המקרים אשר יִוָלְדוּ בינינו חדשים לבקרים, כי כן דרך עִוֵּר באפלה לא ידע במה יִכָּשל! ואנכי הלא אהיה כאב לבתך אחרי האספך אל אבותיך בשלום…

“כל דבריך אמת וצדק… אמנם האם ראתך עין בצל קורת ביתנו זה ימי רבים? ועזרא מֵאֵן כי יהיה הדבר לשיחה בפי העם; לא חפץ לעשות במחשך מעשהו אך גם לא ברב עם והמון חוגג, וכן מצאתי לטוב וחשבתי למשפט גם אני…”

ולוּ היה כן הלא בדבר הזה הסכלת עֲשׂו: גבר נכבד מאפרתי ארץ כי יֵאוֹת לקחת בת דלים לאשה, טוב טוב לַאֲבִי הנערה להודיע בקהל עלילותיו; למען…

“למען מה?”

למען לא יוכל להפר בריתו על־נקלה כאשר רוח אחרת תהיה אתו, וכאשר יִמָלֵךְ עליו לבו וינחם על מעשהו…

“אדמֹן! איזה רוח עבר עליך”! קרא העִוֵּר בבהלה וכל עצמותיו רחפו ממגור.

כן, כן רבות שמענו מעשים כאלה וכאשר שמענו כן ראינו תחת השמש…

"הה אדמֹן, עוד לא תדע את עזרא האיש ואת שֵׂחוֹ, תכונת נפשו הרמה והנשאה רוחו הטהור, דעתו העמוקה והרחבה בחקר תורת־משה וחוזי־יה, תבונתו הרבה ואהבתו – – "

כן, מלאך ה' צבאות עלי אֲדָמוֹת הוא – אבל שרה, אדמה אנכי, קדמה פניו באהבה ותרב לבטוח בו כיונה פותה –.

“מה? איככה? מה חפצך אדמֹן? הנני רואה כי דבר לָאַט עמך וחדשות לא שערתין, הוציאן נא אלי וְאֵדָעֵן…”

הן עִוֵּר אתה, והנך ממשש בצהרים ומכל אשר לפניך לא תדע דבר…

“ומה איפוא הוא אשר היה לי לראות ולדעת? הן לא תחפֹץ להבאיש ריח בתי ולהבזותה בעיני, נועז ומֵרָע?!”

חשָך נא פיך ודום זקן! מי ירהיב בנפשו עֹז להקל כבוד שרה, ומה גם אנכי, אשר ידעתיה עוד בשחר טל ילדותה וָאוֹהֲבֶהָ כאשר ידעת מאֹד, וגם עוד בימים האלה… וילחץ אדמֹן אגרֹף ידו על לבו, ובקול־פחדים יורד חדרי אֹזן הוסיף ודבר: אמנם הנני להגיד לך – הפך לב עזרא בקרבו וכל חפצו רק לנתק מוסרות הברית ולהשליך מעליו עבותיה…

“איך? ומה? – צעק העִוֵּר ופניו נהפכו לירקון – הלהרגני אתה אומר? שקר דברת… האם הוא שלחך אלי קשה?…”

לא דודי! כאשר אשיש לעשות צדק וליסוד אגודת מרעים, כן הנני נכון להעיר אֹזן עת נפרד אלוף וַיַּתֵּר אגודתו; ובכן לא אוסיף לענות גם נפשי גם נפשך ואגיד לך את כל: זומם עזרא לשים לירושלים פעמיו ומבקש להושיב בית יהודה על מכונו, ואשר אנכי אחזה לי – תואנה הוא מבקש להפר את האחוָה, ובריתו אשר כרת את שרה.

“ירושלימה – זומם ומבקש – קדוש ישראל! אלהי הצבאות!”

כן, זָמַם – ולא עשה מאומה; בִּקֵּשׁ – ולא הכין עוד דבר לדרכו; יתאמר לערוך שאלתו ובקשתו לפני ראש הגולה והסגנים כי יחלטוה ממנו לעלות כאיש אחד חברים ירושלימה; יתפאר להפיל תחנתו לפני המלך לְתִתָּם להלוך; יתברך כי יקבוץ על־יד נדבות יהודה וישראל והיו לאחדים בידו וכיס אחד יהיה לכלם; סוף דבר, בשפתיו יאמר לעשות גדולות ככל חשק לבבו אך ידיו לא פעלו קטנה או גדולה – כי רק למצוא נתיבותיו ולהמלט שמה חשב כל אלה…

לְשֵׁמַע הדברים האלה לא נותרה נשמה בַּעִוֵּר האומלל ומדי רגע הכין את לבבו ביתר שאת להסכית ולהקשיב. וימהר ויקפֹץ אל המקום בו עמד האדמֹני למען ימשש בידיו וְיֵאָמֵן אם קול גבר מדבר עמו באמת, אך בפגעו במקום ויפרֹש שתי אָרבות ידיו אסף רוח בחפניו, כי אדמֹן פחז כמים כבר נס החוצה ויסתתר בנבכי הסבך, ולא יכול הזקן כי אם לשאת במרום קולו ולצרֹחַ מר: שרה, שרה! הנאהבה והנעימה! בואי שרה! אַיֵךְ? ומדי דברו נקרֹה נקרה עזרא בפתח הגן וַיָחָש על העִוֵּר הקורא לעזרה.

אבי! מה לך? ומה תצעק? ואיה שרה? מה נעשה פה? ויהי כשמוע העִוֵּר קול עזרא וצעדיו ויקם ויקרא “האין זה עזרא?”

אמנם כן, הנני אבי! הֵרָגע נא; מה זה הִפְרִיעָה מנוחתך עד להשחית ואיה איפוא שרה בתך?

“איננה בבית, הלכה לה ועד מהרה תשוב – צעק העִוֵּר מכאב־לב – הה! השטן קם לצחק בי… הנחש הזוחל בגן בין הפרחים…”

הנחש? איה איפוא הוא? בשם ה'! הן לא נשך אותך עוד… הגד, מי הוא זה הנחש אשר תאמר ואי זה הוא?

“אם נְשָכַנִי? אם שלח בי חמתו? הה! נחש אדמֹני הוא, נחש – אשר גֵווֹ יתגורר בין מְתִים מחלד ונפשו עם שֵׁדֵי־לַיִל ורוחות רעות תתעַפֵּר בעפר – אוי רבים בתבל כנחשים האלה…”

אבי! שובה למנוחתך, הִשָמר והשקט, חלום חלמת, ויאחז עזרא בידי העִוֵּר ולמרות רצונו הושיבו על מקום מושבו בראשונה, ויאנק אנקת־חלל ויאמר:

“חלמתי? ומדוע רק חלום? ואם גם חלום הוא – מדוע זה הקיצותי? אך החרישה נא עזרא, הִשָּׁבעה לי בשם אלהי הצבאות כי אך אמת וצדק יהגה פיך! האם חִלִיתָ פני המלך לתתך לעלות עם הגולה ירושלימה?”

לא!

“האם אמת הדבר כי למטרה הזאת פגעת גם בראש הגולה?”

איככה? מבטן מי יצאו הדברים האלה?

“הן אנכי שאלתיך ואתה השיבני נא.”

טובים דבריך; אך אחת דברתי: לא!

“אבל הלא אמרת אָמוֹר כי תְאַוֶּה נפשך לעלות ירושלימה, האף אין זאת?”

אבי! שמעני נא…

“תנה לי מענה טרם כל, האם גלית דעתך כי חפצת לעשות כדברים האלה?”

אך עם שרה לבדה לקחתי דברים על אודות הדבר הזה, והיא אמנם תדע כי…

“רב לך, רב! אל תוסף דבר אלי! – זעק העִוֵּר וייליל משבר רוח – הה נבלה, הה רמיה… אויה! בתי העניה!” וילט פניו באדרתו ויגלום, כמו יעצום עיניו מראות ברע וכל בַּדֵי עורו צללו יחד. וַיִּבָּהֵל עזרא ויאמר לקחתו בידו, אך העִוֵּר הדפו בחזקה, וינופף ידו ויור באצבעו אל מקום הפתח ויקרא: הלאה, הלאה! ברח לך נוכל, איש רמיה! לך לך לדרכך ולמד בספר תורת משה מה לעשות לעִוֵּר אובד – לפרוש רשת לרגליו ומוקשים לשית לו סלה!"

ויקם עזרא ויסר נדחף ונדהם משם וראשו מֻטֶה לארץ… מן הסבך יצא אדמון על גחונו שפי, פניו היו כפני שעיר־השדה ושד משחת ויעזוב את הגן.

 

ד    🔗

בארמון מלך הרם והנשא היה בית המועצה. שבעת היועצים רואי פני המלך וראשי העם נאספו, מה נאוה המחזה הזה! מטות שן על יד הקירות מסביב עם מרבדי משי ועליהם מחטבות מקלעות פקעים, תמֹרת ופטורי ציצים מזהב סגור, והצבעים הנפלאים עם הציורים המפֹארים הזהירו מאֹד, ויופי ויפעה להם עד כי יכלו למשוך את הרואה בחבלי־שוא לגשת להריח בפרחים מעשה־רוקם האלה. נכח המטות עמדו שלחנות הסופרים ערוכים מעצי ברושים ועצי־שמן ומצֻפים ביריעות כסף וזהב; קלעים כבדים ונכבדים הבדילו בין חדרי הבית; בתוך היציע זרמו מי הבַּיִר כספיר לטוהר ומפַכִּים אל מזרקי נחושת קלל – אך במה נחשב כל היְקָר ההוא אל מול הדרת הַבִּנְיָה הכלולה בתפארתה והדרה… כִּפַּת החומה הגבוהה והחזקה, אשר על מרום קִצָּה התנוסס מגדל־קטן ככפתור אשר ממנו יצא אור יקרות זָרוּעַ על פני כל הבית; הפסילים מאבני חצץ מעשה צעצועים ושלל צבעים אשר פְּסָלָם יוצרם בחכמה עד להפליא, ופני הקירות המחֻקים והמעֻטָפִים בטוטפות וחרותים בחרט אנוש אשר יְשַוּוּ לנגדנו מלחמות ארתחשסתא ותפארת עז־נצחונו, בהדפו משנאיו בני גבר ויכניעם תחת רגליו. שמה ישבו כסאות למשפט ידותיהם מִכְלות זהב ¹⁰ מָכתרים בראשי־בָּקָר נחמדים לעין, כסאות ליועצי המלך שבעה משיבי טעם ולפחות העם. כלם ישבו מלֻבָּשים בגדים יקרי־ערך, איש איש צבי עדיו כפי תור מעלתו עליו. כה ישבו מחרישים וחורשים עצה, עד כי הרים אחד המשרתים את המסך וירזֹם לָאיש העומד בחצר כי יבא. האיש הזה היה עזרא רם הקומה אשר בתפארת מושלים נגש לפני היועצים וישתחו לפניהם, אחר, זקף ראשו הכפוף ארצה וְיָחִיל וְדוּמָם חִכָּה לדברי הישובים ראשונה במלכות.

זמן רב הביטו היועצים על האיש הנאדר והנהדר חֹטר מגזע אהרן הזה, וראש היועצים שָׂם קץ לדומיה הַמְמֻשָכָה ויאמר:

“האתה הוא עזרא אשר המלך בחסדו נשא ראשו לסופר המדינה – ולזכר שם “המלך” כלם הֵשַׁחוּ ראש וישימו ידם הימנית על לבם – האתה עזרא בן שְׂרָיָה סופר המדינה, אשר קהל הגולים יקראוהו כהן לְשִׁבְטָם?”

כן אדֹני, אני הוא. ענה עזרא בשפה ברורה ונעימה וישתחו שנית.

“מלך ברב חסדיו מהר מאֹד להרבות לך כבוד ועֹז בעודך צעיר ורך לימים –”

לבבי מלא רב־תודה, רב־קשב, רב־אמונה!

“ובכל זאת הנך עומד הפעם לפני סוד־שבעת־השרים. התדע פשר דבר?”

ידעתי גם ידעתי – אחד הנוכלים וּמְלָשְׁנִי בסתר שפך עלי כל חמתו וַיָבֵא את דבתי רעה…

לא רק בדברי שטנה, כי על דברים לבד לא יובא איש הֵנָה, אולם גם באותות ובמופתים אשר גלו על הרעה…"

את תמת־נפשי ובר לבבי יודע אנכי וָאוֹחִיל לשמוע מפיכם מה זה ועל מה זה הובאתי הנה…

הידעת אמנם אחרית בואך לפנינו… אם לא תמצא ידך להוציא כאור צדקתך הלא בן־מות אתה, לא תשוב עינך לראות אור השמש; ואם גם תרחץ בנקיון כפיך תוסר מפקודתך וממעמדך תֵהָרס, כי האיש אשר יחשדהו המלך וריחו נבאש בעיניו לא יוכל עוד לעמוד ולשרת לפניו כל הימים –"

הוא הדבר אשר אתאונן עליו, לבי עלי ידאב, כאבי נעכר ורוחי תאבל – כי אשר בא בן־בליעל ואיש חנף במרמה ויצמד עלי דברי בלע ותהפוכות לנאץ את שמי, מי יִסְכֹּר פיו? מי יקצץ רגלי נרגן עת עקוב יעקב ורכיל יהלך? ומי הוא זה נכון בטוח כי לא תבואהו רעה כזאת ויד רשעים לא תגידהו?!… אבל כי ישימו השרים הגדולים אשם נפשי, הזַכָּה וְהַבָּרָה כאור שבעת הימים וכל עב־קל לא השבית מִטֳהָרָה ולא שם סתר לה ואת השטנה – אם גם לא את האשמה – יחשבו לדבר אמת, הנה זאת רעתי כי מר, כי נגע עד לבי…

"ובכל זאת עיניך הלא תראינה זאת בהיר, אמת ויציב כאשר תשמענה אזניך את דבר השטנה…

ויקוד עזרא.

“העידוך, עזרא כי בגד בוגדים בגדת במלך ובממלכתו…”

עזרא התנודד וילפת, אבל חיש התאושש ויתאזר עז ובקול נפעם השיב אמרים:

זאת ידעתי ואבינה מן הקריאה אשר נקראתי לפני סוד־שבעת־היועצים, אמנם איך ומה העידו בי?

"בזאת – הרים פתאם ראש המדברים קולו בכח כשאון משברי הים בזעפו – בזאת האשימוך כי תחשוב מחשבות ומזמות תחמוס לעשות המזמתה הָרַבָּה – להיות מלך ליהודה, לצאת מן הארץ בעם כבד ובמחנה גדולה, אף כי תחלקנה בערמה לגדודים קטנים, אל חרבות ירושלים עירכם; לבנות לה חומה ולהכין לה סוללות מסביב; לאסוף אליה המון רב, להריק אותו בכלי־נשק או אז לשים כתר כהנה וכתר מלכות בראשך; ובפשעך ומרדך במלך המלכים, אשר הגדיל חסדיו עמך תסית בו את עמי אסיה־הקטנה, ואת בני מצרים מחרחרי ריב ומדון, תקרא לך לעזרה…

זלעפה אחזה כל יצורי עזרא, ויתחזק ויאמר: ומה שם האיש אשר העיד בי לרעה?

“מה יתן ומה יוסיף השם בבית הזה, רק את דבר המעשה עלינו לדעת…”

טוב הדבר, עתה ידעתי את האשמה אשר ענה בי הנרגן והולך רכיל, ואשר תאמר להפילני למשואת נצח… חי אני! גם כי ישכון עד כזבים זה שלאנן ושלֵו במחבואו סתר, יד אלהי המשפט תשיגהו, תשמידהו ותכחידהו, אולם מה המה האותות אשר יתנוני לפני בן בליעל בעיניכם, אדנַי?

“אף כי עליך להגיד במשפט את כל ונוכחת – אמנם הבה! חפצך נשלים. האומנם שב שמעיה אחיך מירושלים?”

כן הדבר.

“האם מן העת ההיא שבת וינפש רגע? הלא הלוך ילך בין נדיבי העם, זקניו ונשואי פנים וכל מפלגותיו הנכבדים וְהַנִקְלִים, הקטנים עם הגדולים, בקול מר־צורח יודיעם איך חרבות ירושלים מתגוללות בעפר ואפר, ויעירם ויעוררם להקהל ולעלות שמה וכי יתנערו בני יהודה, יקומו משפל שבתם ירבו עצמה ויחלצו חושים נגד כל עמי הארץ?… התוכל לכחש בכל אלה?”

אמת!

“ועל כל אלה האם לא יעד אותך לראש ולמאַשֵּׁר את העם הזה, כנביא נקדש מאת ה' אלהיכם לרפאות שבר עמו לכונן אשרו ולהציב לו גבולות כחפצו, כאשר צוה על ידי משה בן עמרם, האם שקר הדבר?… הגד נא…”

שקר, אדנַי היקרים!

"עתה הכון לך עזרא והקשב נא שאלתי האחרונה – האם התיצבת בקהל עמך לְחַוּוֹת דעתך כי תמאן בכל זה, וכי תשיב חפץ אחיך ריקם ונסוּגת אחור לאמר: אַחַי! דעו לכם כי עבד למלכנו אנכי ולא אוכל להרים ידי ורגלי לעשות אחד מכל אלה; פה מקום עבודתי אשר שמני בו המלך בטובו, פה הנני נצב על משמרתי ולא אמוש! “האם עשה עשית כזאת ואם אמור אמרת כה? איה? ומתי?”

אמנם לא עשיתי דבר ולא דברתי מאומה.

“אם כה איפוא עזרא – וקול המדבר הלך כסערות תימן – היערב לבך לדבר כי לא בא על השטנה הגדולה, אשר תגלה שוליך על פניך אות או מופת?”

ויקוד עזרא ויאמר כמתיָאש: אנוס אנכי לתת תודה ולהקים דבר.

אם כן הוא, הלא כנים דברי השטנה והצליחו לאשר שֻׁלחוּ – הלא עָנוּ בך כי מרדת במלך ובממלכתו. הוֹכַח נא צדקך!

זמן רב עמד עזרא בַּהֲלָך נפשו – עד כי התעורר וישא ראשו רומה, עיניו הפיצו רשפי־אש ושפתיו נעו גם נדו: ואף כי החל לדבר במדה ובמשקל וַיַבְלֵג על מִדְבָּרוֹ – אך מרגע לרגע הלך הלוך וגדל כפלג מים חיים הנוזלים מן לבנון.

אדנַי היקרים – אמר עזרא – אשר קימתי אני עדות משטיני הוא רק אחרי רואי כי נתתם עוז ותעצומות לדבה הרעה ותחשבוה לדבר אמת, ואך אז תוכל עדותו ואותותיו אשר הביא להרשיעני. אמנם אתם, מושלים נכבדים, לא רק לחרוץ משפט אבל לשפוט בצדק ולהוכיח במישור נאספתם פה; ולבי סמוך בטוח כי חפצתם צדקני מהרשיעני. לכן עשו עמדי חסד והעלימו עדי רגע עין מִדְבַר השטנה והיתה כלא היתה, וכה התבוננו במפעלי ועלילותי כאשר הם באמת.

“האמן בני, אל תפון ולא יפוג לבך בכל זה” ענה שַׂר־הַשָׂרִים.

היטבתם לעשות אדנַי היקרים! ועתה שאוני וידבר נא עבדכם דברים נאמנים באזניכם, דברים גלויים לכל וכחפץ לבבו… לא ככל יתר העמים אשר ירעם מלך פרס בשבט מישור, שרביט הזהב, עַמִּי; לא ככל בני הגוים, אשר הכניעום נבוכדנאצר ושריו וכל מלכי פרס ומדי ויחריבו את ארצם, בני יהודה, ולכן גם חֵבלו וגורלו שונה מאד: כי יפֹּל עם שדוד תחת חרב מתקוממו אחת משתים תקרינה לו: או כל בני העם במקומותם למושבותם יהיו לו לנחלה והוא ירכיב לראשם נצבים ואחשדרפנים; כפטיש יפוצץ סלע ינפצם לעפר ועפרם יתבולל בין עפרות תבל ולא יודע כי באו אל קרבם… אמנם השמעתם מגוי אחד בארץ אשר מכריעו ומנצחו נְתָשׁוֹ ממשכנות מבטחיו ויטלטלהו טלטלת־גבר אל ארץ מכורותיו ומולדתיו, וישערהו אל רוח כל המדינות? ואם שמעתם מגוי כזה אשר הָגְלָה הָגְלַת שלומים השלך לארץ נכריה מפֻזר ומפורד ובכל זאת לא אבד שמו וזכרו לא נאסף, אך בין דבבות משנאיו יקום, יחיה ויחליף כח? גם כי יתערב בגוים, עוד לבדד ישבון וביניהם לא יתחשב! גם כי ישים כארץ גוו וכרחל לפני גוזזיה יֵאָלֵם, עוד מעט תעל ידו על יד שובהו וחפצו בידו יצלח! איך היתה כזאת? ומה שרש דבר נמצא בזה? שרים יקרים ומושלים נכבדים! עין בעין נראה כי לחזיון הנפלא הזה חלק אלהים ענין לענות בו, יסוד מוסד וּנְסִבָּה נפלאה… יען וביען דבר הֳיוֹת העם הזה, גם תכליתו גם תעודתו מרומם ונשגב על כל העמים אשר היו ואשר יהיו על פני האדמה – ודבר היותו, תכליתו ותעודתו הנה הנם דברים אשר לא ימירו בהמיר ארץ, ולא יחליפו עת איתני תבל כליל יחלופו; נעלים הם על כל חפץ תחת השמים… הדת הנאמנה והטהורה אשר אמונת אל־אחד אבן פנתה, אל אחד, אשר לא בשם אחד לבד יִבָּדֵל ויתוַדַע מכל אלהי העמים, אולם אל האמת והאמונה חכמה וקשט סלה!

כה נשא עזרא מדברותיו באמץ כחו אשר הלך הלוך ורב בדברו עד כי עמד פה כשוכח עתו ומקומו עתה, ופניו פני להבים כמו יחפוץ לצקת עדותו לפני השמים והארץ, וידם מעט ותקם סערת רוחו לדממה ויוסף לדבר:

כן ונכון וישר לבלי שפוט את העם הזה כמשפט לכל הגוים, ואם גם יְחַבֵּל מזמות וישאף לשוב למקום מגורו מאז ומעולם, אם לחיות חיי חֹפש כל מאוַייו לא יאמר בכל אלה לפרוק עול מלך המלכים מעל צוארו ולא יתמכר בעבור זה להוללות המרד ולאוֶלֶת שַׁקֵר באמונתו, לשלוח יד בנפשו, לטרפה בכפו ולהמיט עליה רעה ועון פלילי, הן לא יחפוץ רק להקים היכל אלהיו על תלו, ולא יאבה כי אם להשיב עבודתו אשר נשבתה זה כמה, על מכונה; ולמען ילמד תורתו ויעשה מצותיו ישוב לבנות לו עיר וָאֵם בארץ חמדתו וחֹמות ואנשי חיל למגן ולצנה מפני שכניו אשר לשכים ולצנינים יהיו בצדיו, ומפני העמים הקטנים אשר שנאתם גדלה מאד וחמס ושוד כל היום ירבו… כן הוא הדבר; דרשו מעל בתי־הספרים וקראו, צוו עלי ואביא ספרי הזכרונות לפניכם וראיתם את אשר צוה כרש אֲבִי אֲבִי־מלכנו אל חֹק לתת היהודים הגולים לשוב ירושלימה ולבנות היכל ה‘, לא את כלי הכסף והזהב אשר לקח נבוכדנאצר לבד השיב להם, כי אם חִזֵּק בידיהם ויתן עוד מתנות רבות לְפָאֵר בית ה’, ויתנדב ויקרב די עולה על מזבח קדשו…

ויתמהו השופטים איש אל רעהו ועזרא הוסיף:

האומנם לא רבים עָלוּ אז עם זרֻבּבל בן שאלתיאל פחת יהודה אשר נתנו כרש למוציא ולמביא לעם, אך אחד אחוז מן העשרים – וענתה בנו הפעולה הזאת כי לא נְאַמֵץ ידינו בגלל החֹפש וחיי הדרור – ויתר ההמון לאין מספר נשאר בבבל ובאשור כי חמדו להם לשבת שלוים ושקטים בצל מלכיהם; גם קטנים ודלים היו הגדודים אשר החרו החזיקו אחרי כן ויקומו וילכו ירושלימה, ויש אשר חרדו איש לביתו אחרי שבתם שם ימים מעטים, ובכן לא נעשה רצון כרש האדיר על אָפניו. והנה אך נוח נחו כפות רגלי היהודים שנית בארץ מולדתם ¹¹. אך בנה בנו מזבח ה' ההרוס בשמחת גיל ודמעת אֵבֶל גם יחד והשנאה הנושנה הַשְּׁמוּרָה נצח בלבות כל העמים מסביב, נְעוֹרָה, לא נחו ולא שקטו עד כי סִלְפוּ את מעשינו לרע ויפלסו תֻמַּת ידינו למעגלי רשע, עשו לנו תועה וירגלו בנו לפני מלך המלכים, וההיכל והעיר כאשר אבדו תחת מפלת משואותיהם אָבָדוּ. אבל כאשר הֵעִיר ה' רוח כרש משיחו כן הֵעִיר גם רוח דריוש אֲבִי אֲבִי־מלכנו, ויפקד לכלות בנין בית ה' ולהשיב סדר העבודה על מכונו – דרשו מעל בתי־הספרים וקראו, צוו עלי ואביאה ספרי הזכרונות לפניכם וראיתם כי כן אמנם היה הדבר… אולם לחפץ ההיכל נדרש כלי מלחמה ונושקי רומי קשת לשמור ארחות פריצי עמון ומואב והשומרונים והחורים לבל יתפרצו בו יום יום לפרוץ פרצות לשלול שלל ולבוז בז – הה – לכן הכל בסתר המדרגה, בשפל המצב וּבְמִסְכַּנּוּת, ההיכל שמם ונעזב, הלוים נדדו, העם יאבד ברישו ונמכר לעבדים… וכל מגמת פני כרש ודריוש עלתה בתֹהו – מפני חפץ האויב, מפני חפץ נתעב ונאלח אשר הרה עמןל מתקומם־יהודה!!

השופטים הקשיבו לדברי עזרא אשר מכאב נעכר בלבו עמד הפעם מִדַּבּר, וראש השופטים קרא: “כַּלֵה מדברותיך, עזרא!”

ויוסף עזרא שאת מדברותיו ויאמר: כן, בא אחי שמעיה עם מטה ההלך אשר בידו מירושלים; כן ספר באזני ובאזני רבים כי מעמד כל דבר ברעה גדולה, ועוד מעט גם הפליטה הנותרת תֵּאָסֵף בלא עת והגחלת הנשארת תכבה; כן העיר בי רוח קנאה ועּז לבקש רשיון לעלות לעולל עלילות בצדק למען העלות ארוכה להעיר לַחומות ולסוללות, לחזק ידי העם ולכונן חקיו ועבודתו; גם אותי ראה לנגיד וּמְצַוֶה עליהם ולמוציא את המעשה הגדול הזה למענהו, ואנכי אמנם לא מריתי פיו ודבריו ולא שמתי לְאַל בכל־עת ובכל־מקום… אמנם היחשב לפעולת לפעֻלת־אָוֶן למרד או ללא־אמון את אשר כרש ודריוש שני המלכים הגדולים והאדירים פקדו לעשות, כתבו הפקודה בכתב ידם ויחתמוה בטבעתם ויקדשוה! לא אדֹנַי היקרים, לא ליסוד מלוכה ולא לנטוע בה עם אשר יְחַבֵּל עֹל וימלט מתחת יד המושל על כל אפסי ארץ וים רחוקים – מחשבת הבל ורבתי אולת – חפצנו, אבל רק לחזק עמודי הדת ותורת ה' לבל ירופפו, לעשות מצותיו ולשמור דברי התורה, הוא האל אשר כרש ודריוש לא מנעו מִתֵּת כבוד לשמו ולזכרו, וכן גם לעיר אשר אוה למושב לו ושמו נקרא עליה, זאת היא כל ישעי וכל חפץ! והנה אף כי אחור לא נסוגותי אבל גם לא… נרציתי לקחת המשרה על שכמי… משא לעיפה… וכבד עלי מנשוא… ברגזה ובקול ענות־חלושה יצאו מפי עזרא דבריו האחרונים ויצנח ראשו על חזהו.

“ולו היה ככל אשר הגדת הפעם, אך מה הערבון אשר תתן כי לא נמסך בזה רוח עועים ולא נספחה על זה מחשבה – אם גם רבתי אולת – להרים יד במלך חרש?” שאל השר. מה הערבון?… הלא אהבתי לעמי! שרים נכבדים… התאמינו כי אובה אני להחיותו או לכלותו? ומה איפוא אשר תמהר קצו, תקפדהו מארץ חיים אם לא המרד במלך המלכים? האם יהודה ירים יד נגד פרס? יהודה, אשר כמעט השיגה ידו הדלה להגן על נפשו ולהצילה מרבבות משנאיו אשר אפפוהו ויסֻבהוה כדבורים? המעט מאתנו משטיננו השואפים עפר ארץ בראשנו? הה, ומה יעלוץ לכם לשמוע כי ננסה דבר פשע אל מלך הגוים – וַחֲטָאָה כזאת כליון חרוץ ואבדן־נצח היא לבית יהודה. לא אדני אך פעם אחת נשא יהודה ראשו לֵאור באור החפש ולא יוסיף עוד לעולם… כל משאת נפשו ושארית תקותו עתה רק להציל אש־דתו לבל ישטפוה המים הזידונים ושבולת הזמן – אנחנו בני תמותה קצרו ידינו מעשות יתר מזה… קול עזרא נפעם ונדעך; למרות חפצו התגנבה מפיו תודה כי מקצר־יד שוקט ישראל כל שמריו ולא ירים יד במלך פרס, אבל מה השכיל פיהו לכלכל אמריו הנעימים בטוב טעם ודעת!

ויאמר אליו השר: הביאה נא לפנינו את ספרי הזכרונות והתעודות הנושנות אשר עליהם הטבעו אדני משפטך ואז תלך לך ולמוצא שפתינו תשמר…"

ויקד עזרא וימהר לעשות ככל אשר צֻוה. השופטים לא משו איש ממקומו ועיניהם צופיות לתשובתו. כעבור חצי שעה וַיָשָׁב עזרא ובידו שני כיסים מעשה תולעת שני ויכרע על ברכיו ויתנם ליד היושב ראשונה, ובקחתו אותם קמו שבעת השרים ויסגדו וישתחוו גם הם אפים ארצה ואת ידם הימנית שמו על מצחם והשמאלית על לבם. ועזרא חלף הלך לו לדרכו. מן השטנה אשר נכתבה עליו יצא נקי, אבל הדפוהו ממצבו וינצלו את עדי כבודו מעליו, אף העידו בו לבלי תדרוך כף רגלו בהיכל המלך מהלך חצי שעה על כל סביביו, פן יֻשלך לגוב האריות ודמו בראשו!

 

ה    🔗

באולם בית אביו הלוך הלך עזרא אחת הנה ואחת הנה וגליון ככף־איש בידו – הה! הוא העמיק שַׁחַת לו ויפורר וימחץ את לבבו הנכאה. פעמים רבות הרימהו ויפרשהו נגד עיניו ויקראהו בהגות לב, אך בכל פעם רפתה ידו ותפול מטה גם ראשו נָחַת על לבו.

“… גם הרעה הזאת כלתה אלי! גם היא בָאַתְנִי להועיל להַוָּתי ולהגדיל יגוני! – נאנק עזרא במרירות לב – מה חטאתי כי כל הארץ מתקוממה לי, ומה פשעי כי כל בני היקום קשרו עלי קשר ויחד עלי יתמלאון? הֲיֵחָשֵׁב לעון ושערורה לזכור את ירושלים ולהעלות מצודת ציון על לב – כי מבלעדי זאת הלא לא עשיתי עוד מאומה – עד כי הנכבדה לי מכל כבוד והיקרה לי מכל יְקָר פנתה אלי ערף ולא פנים?”

ויקרא שנית את המכתב, והוא שלוח מאת אחיטוב אֲבִי שרה אהובתו, האומנם לא ידו כְתָבַתּוּ אך ידי אחרים חלו בו: מפיו יצאו הדברים ויקראם לפני הסופר, כאשר העידו תהפוכות מְסִבּוֹת לשונו כי רק מערכי לב העִוֵּר יצוקים בו; וזה דבר הספר:

“לשוא תעמול נפשך ובדי־ריק תדכה תשוח ללכוד הפעם ברשת זו טמנת את בתי העדינה אשר תבטח בי ותָגול על דרכה – אנכי צויתי עליה במפגיע לבלי תדבר אתך וגם לדבריך תאטם אזן, והיא אמנם תשמע לקולי כְחָק הבנות אשר תמלאנה אחרי ה'… הגידה נא דורש רע ובליעל, מה לך עוד? הן תחפוץ לצאת חפשי מאתנו להנצל כצבי מידי בתי ולהמלט חיש מזרועותיה ברדפך צל כבוד אליל, אחרי היות האהבה לזרא לך… ראה עוכר נפשות, תאות לבך נִתְּנָה לך… צא לך מאתנו! אך אהה כי נשאת שם עיר האלהים לשוא ותתעמר בו לעשותו כלי משחית לנבלה אשר תעשה… בוגד ¹² משנה הנך… הֲשמת פניך ירושלימה? ואם הראית מעשה ידיך להתפאר כאשר אמרת בלשון מדברת גדולות? הגד מה עשית? עלילה נתעבת זממת, לגנוב לב איש נגוע אלהים ומֻכֵּה עִוָּרון גם לב עלמה תמימה ולהוליכם שולל בתהו לא דרך… הלא שמעתי קול מצעדי רגליך ותקח אזני שמץ מדבריך בהשיאך את אמתי בלט לקרוא אליך את בתי… מנע רגלך, רגל גאוה מֵרדוף שוא וגרונך מִדַּבֵּר הבל ואל תעמול לרוח! אחרון הוא לך הספר הזה מאתנו – הוי! מי יתן ולא הכרתיך וקולך לא שמעתי מִיָּמָי!…”

"מי כתב את המכתב הזה? מי מסך סף רעל בנפש העִוֵּר, הַזַּכָּה והתמימה תמיד, לשטמני, לתת בי דֹפי ולכתוב עלי מרורות? האם יד שלישיה התערבה פה ותעש בסתר מעשה תרמיתה? הזאת היא היד אשר אחזה בערפי ותפצפצני אף כוננה חצים שנונים עלי־יתר לירות עלי זקים ומות בְמוֹ־אֹפֶל ולהכותי בשוט בלשון לפני השופטים? ובמה כחה גדול כי מצאתני ותוכל להפוך עלי בלהות: להדפני ממצבי וכבודי בבית המלך ולהסיר לבב אהובתי מאחרי וַתֵּקע נפשה ממני?… ושרה, הגם היא נִלְוְתָה עם אביה לתת אמון בדבר יחסדני בו או רק קול דבריו היא שומעת? זה שלש פעמים ערכתי אליה מלין, ומדוע זה לא ענתה אותי דבר וַיִּסָתֵם כל חזון ממנה? האם לא השיגוה מכתבי, ודברי לא הגיעו עדיה, או תחשה ותתאפק באשר מצוַת אביה חזקה עליה? האם לא אאהבנה עתה ביתר שאת וחשק־לבב? אם לא תוסיף האהבה להכות שרש בלבי ככל אשר ירבה מחלתו ויוסיף לדאבה? הרעיונות האלה והמון רגשת רוחו התרוצצו רצוא ושוב בקרבו וכגלי ים זועף התגוללו וידחקו איש את רעהו. ועזרא הבין כי ברזל באה נפשו וצרות לבבו הרחיבו, עיניו חזו כי ממרום קנו נגדע לארץ תחתית וירד פלאים, ועל מה?… “אללי לי – דבר אל נפשו – האם כה גדלה מפלתכם מקדשי יהודה! האם חרבותיכם ירדו שאול ויציעו ירכתי תהום, עד כי גם אֲחֵי איש ומיודעיו יחשבו לו כמעל ובגד בוגדים עת יהגו רעיוניו בכם?…”

בהתהלך עזרא על פני האולם וַיְמֹדֵד אותו לארכו ולרחבו ושמעיה בא בחצר וימהר אליו, ויתבונן בו והנה מה נורא מראהו! פניו פני להבים, עיניו לפידי־אש, גם אגרוף ידו סגור חותם צר! ואף כי לב עזרא היה עמוס תלאות למרבה התחלחל וירגז ויחרד למראה עיניו, ויקרא: “בשפ קדוש ישראל! אחי, מה היה?”

מפי שמעיה העתיקו מלין ואף בכבדות שפתיו לא ברור מללו: “אבדה כל תקוה… נכזבה כל תחולת… מַשאת נפשנו אָבָדָה… הוי בני נעות המרדות, אנשי חנף ומוקשי עם… הה, ועל אֵל־אֵלים יתגברון… אין כהה לשברנו… הננו נלחצים לאסוף ידינו… לא נזכור ולא נפקוד את מעשינו, אך עוד יבא יום ונודעה יד ה', יום עברה וּנְקַם ברית, נקם ותוכחה, נקם ושִׁלֵם! השמים וצבאותם הארץ וצאצאיה יספרו סלה…”

מה בפיך, שמעיה? איך נפל דבר?… שאל עזרא בחפזון ובבהלה.

“התגוללי בין חרבות משואותיך, ציון הקדושה! התפלשי בעפר שוממתיך, מעונה אלהי קדם! למדחפות ידיחוך אלה, אשר עליהם להיות זרוע לך, למשלחת מלאכי רעים היו מלאכי שלותך ואראלי ישועתך…” הרגע נא רוחך ובאר לי דבריך…

ושמעיה החריש וידֹם רגעים אחדים למען יכונן רוחו ויאמר: “עזרא, אני אמרתי לשום קץ ולהוציא לאור תעלומת פעלנו, ולמען הסתיר עמל מעיניך ולבל יבֻלע לך חפצתי לעשות הדבר בלעדיך ולשאת לבדי טרחו ומשאו, ואקח דברים עם ראש הגולה והסגנים כי יתאספו העם וימתיקו סוד כדת מה לעשות: לקבץ מחנה גדולה ולעלות ירושלימה, מחנה אשר תוכל להחזיק מעמד העם ולסוכך באברתה על מקדש־אל. הה, עזרא, ומה מצאתי פה”

הוסיפה נא לספר, אחי…

“כאיש אחד נאספו, כחתן יכהן פאר לבושי מכלול כלהם, מחלצות קצינים וְשִׂמְלוֹת השופטים יעטפו שית ועדי־הבל למו עם כל המון הסופרים השוטרים והעבדים – אלה, אשר להם לשבת לעפר וללבוש שק ואפר על בשרם… המה נקבצו ואנכי נלחצתי לשמור במסדרונה, ויתנוני לחכות עד אשר בוש, כמו ירבו לשית עצה ולעשות פלילה… פתאום פתחו שני עבדים את הדלת, שנים הרימו את המסך ושנים קרצו לי בעיניהם ויביאוני לפני החַיִץ. רבות נשאתי עיני אליהם כעיני שפחה אל יד גברתה והם לא נשאו פני לכבדני להכין מושבי ביניהם, כה עשו לי, בן שריה הכהן – ואנכי קצה גם נפשי בם ואהיה נכון כבר לפנות למו ערף… אבל זכרתי ולא שכחתי את עבודת הקדש הנתונה עלי, גם לבי אמר לי כי פוקד ה' על עֲון אבינו – נפשו בטוב תלין – אשר מאס בירושלים ולא בחר בה… אך למה זה אעתיר אמרים לתָאר לך פָּרָשַׁת כל תהלוכותיהם ומנהגי הבליהם. אחרי דבריהם לא שניתי ואפתח שפתי… עזרא, הלא תכנת את רוחי ותסכן ארחותי… הכרת פניהם, עקשות פיהם ולזות שפתיהם אשר ענו בם ונתנו אותותיהן אותות כי בחלה נפשם בדברי ותקותי נכרתה ונשארה מעל, הן הן שהרהיבוני וילבשוני רוח גבורה כשריון תלבושת, ובחזקת היד ערכתי את הדר תפארת מחשבתי הנכבדה מול מחשבת לבם הנקלה, חרפת עולם השיבותי אל חיקם ופניהם מלאתי קלון…”

האם לא נתעית גם אתה בשוא, שמעיה? שאל עזרא.

“לא, עזרא, כתר נא זעיר ואחוֶךָ, את כל אמרותי שמעו אף כי שעטו ברגליהם על הארץ באין חפץ לשבת על מקומם, עוד לא כליתי דברי ומלתי עוד על לשוני וראש הגולה ענני בשם כל העם, ויקח מן הבא בפיו ולא חשב להוכח ולבחון מלים”

ומה הביעו שפתותיו?

“כי עוד טרם הצעתי דברי ועצתי היעוצה לפניהם והם חשבו על אודותם: וגם המחשבה הזאת לא חדשה היא להם; האמנם נכסוף נכספו זה כמה להיטיב מעמד ירושלים ולהחזיק במעוזה אבל אין ידם משגת לעשות תושיה ולפעול מה. אשר הרחוק מאתם יחלוף מפני אשר הקרוב להם שגם הוא עודנו דורש די עבודה להעמידו על תלו; כי אשר לא נמלאו דברי הנביאים ולא חשו בעתם וציון נותרה כסכה עשה נוצר אות נאמן כי רק באלה חפץ ה', ולכן עלינו לקפּוא על שמרינו ולראות מה יפעל אל בימים יוצרו; כי כלם הָפקדו לשום עינם על טוב כל קהל הגולה ולדאוג עליו, ומה רע ומר במשכך אבירים בכחך ובנסוע מזה כל אילי־הכסף ובעלי רכוש והון ורק דלת העם ישארו פה, הלא אז כל עדת בבל, פרס ומדי ואשור וקהילותיהם ימעטו ישוחו וישאו שממה, ואיככה יוכלו וראו ברעה אשר ימצא אותם; ובכן מלבד אשר ידם לא תכון עם המסע וינערו כפם מתמוך בו עוד יעמדו לשטן לו וישימו מועקה במתני האנשים החפצים בו; והנם אומרים כי על מזבח הכבוד אשר אנשים אחרים יחפצו לכהן עליו לא יתכן להקריב את העם כליל לאִשֶּׁה, ובשגם כי, עוד לא ידעו נאמנה אם יפיקו רצון המלך, וכרש ודריוש הלא יעמדו למשל כי לא יחזיקו מלכי פרס אבירי הלב בצדקתם אשר יאמרו להשיב שבות אהלי יעקב, ונכונה אין ברוחם.”

אוי נא לנו!

"גם אנכי לא החשיתי ולא חשכתי פי מֵעֲנוֹת לכסילים כאולתם, את תוכחתם על פניהם הגדתי וחלקי אמרה נפשי: אם תאוַת הכבוד תסית ותדיח לב אנשים אחדים כי יאיצו בעם לעלות ירושלימה, הלא חפץ המשרה ותשוקת הממשלה תעיר רוח האנשים המֵאֲנִים לעלות: למען לא ידח נדח מצאן מרעיתם ולא יאבד להם חלבם אשר יאכלו וצמרם אשר ילבשו. ועתה אחרי אשר הם או אבותיהם לפני תשעים שנה ממרים היו את ה‘, את לבבם השמינו מהשכיל ואזניהם הכבידו משמוע לקול הנביאים לצאת מבבל ולברֹחַ מכשדים, קמו תחת אבותיהם תרבות אנשים חטאים ויאמרו להצטדק הפעם ולמצוא תואנה, באמרם כי לא רצה האלהים את מעשיהם כאשר לא נמלאו דבריהם, לספות חטאת על חטאת לבלי שְׁמוֹעַ עוד. ולמה זה יפול לבכם על העניים אם אך שלום יהיה להם בְֹהִשָּׁאֲרָם פה ועשרם־עמם יחד על עפר נחת. ואנכי אמנם קַוה לא קויתי מנהם יתר מזה. הלא כה היה דבר ה’ ביד נביאו הבוזי: "הוֹי רֹעֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֵׁר הָיוּ רֹעִים אוֹתָם! הֲלֹא הָצֹּאן

יִרְעוּ הָרֹעִים?“¹³ קראו הלאה ותדעו את אשר יקרה אתכם! הן אך זאת היתה בעֹכרי שה פזורת ישראל וגם הכרע הכריעתהו, אשר כל אחד מתנשא בנפשו לדאֹג בעבור המעטים אשר הבקיע בתרמית לבבו אליו, וכל מגמתו להסיר מתי־מספר מן העדה ולמשול עליהם כאות נפשו…”

ומה ענו בך?

כי לא לשמוע חרפות וגדופים התאספו יחד ויתנוני לגשת לפניהם ועל כל אלה הלא יֵדעו מה לעשות כי הם הרבים" ואנכי נשארתי מַשמים ועָזוּב…

שני האחים נאלמו דומיה ויחרישו ואיש את רעהו חִכָּה בדברים אבל שב אף שמעיה ממנו וישתֹּק מזעפו ואך ענן תוגה כסה את פניו המלאים עצבת, ויען ויאמר:

“הה עזרא מחמל נפשי, עלינו לעזוב משאלות לבנו לטובת העם, הן כה יחפֹץ המלך בהסירו אותך מפקודתך וימאסך מִכַּהֵן לו וגם יהודה הלא נתן לך כתף סוררת כאשר שָׂם דבריו בפי שלישיו ונגידיו. – לשגעון ורוח עועים יֵחָשֵׁב אם נוסיף עוד להגות בזה. האומנם אם זכרתי, כי יאבד ישראל מבלי הדעת, שׁלוָתוֹ תּאַבְדֵהוּ ומשובתו תהרגהו, ונבהלתי ואחז בשרי פלצות – אבל אנחנו קרוצי מחמר ובני תמותה וישועה שגבה מאתנו… נשקטה נא במכוננו ונביטה מה יפעל אלינו האל אשר לו התפללו אבותינו וישפכו לפניו לבבם, בו בטחו ולא בושו; נִתֵּן בעפר פינו ונשליך עליו יהבנו; נשָּׂא נא ברוח נכון זעף ה' ומוסר שדי לא נמאס ונחכה עדי יָעִיר עלינו ויָעִיר רוח – רוח נכון וקֹשֶט… ממעשה ידינו נחדל עד כי ביד חזקה ישלחנו מלך פרס וכלה יגרשנו מזה כיום צאתנו מארץ מצרים.”

ועזרא נגש אל שמעיה הנבוך בהגיון לבו וישלח ידו הימנית ויגע על שכמו, ויפן שמעיה כה וכה ובעינים מפיקות זרות השקיף על עזרא, והנה – מה גבהה קומתו ותשגה כארז בלבנון! מה קרן עור פניו כמראה החשמלה! מה נוראות עיניו באֵשׁ־לֹהט המתלקחת בהן גם כי לא תְזָרֶינָה חֲתַת ופחד! ומה נהדר מצחו הרחב כאגן הסהר ומזהיר כעצם הספיר לֹטהר עם קְוֻצוֹת תלתליו אשר תִּנָּשֶׂאנָה כגלים קלים לוית־חן סביב לראשו! סְגוֹר שפתותיו נפתח ויאמר!

לא שמעיה, עוד לא אבדה תקותנו. עתה גם עתה עוד לא אבדה… אל נתמהמה, כבר נֵעוֹר הרוח! ה' צבאות, גואלנו קדוש ישראל שמו קרא, ומי זה יוכל להתעלם? הוא דִבֶּר ומי לא יִנָּבֵא?… הלא כה דברו: לא על־ידי מלכים ורוזני ארץ תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן ציון, לא בחיל ולא בכוח יִוָּסְדוּ מִקְדָּשָׁי כי אם בידי חלשים נכאי־רוח וחרדים אל דברי, אשר רוחי העיר אותם וקולי מתהלך בקרבם… צאו, צאו, אל תעמודו, אחד ירדוף אלף ומפני עשרה רבבה ינוסו! קומו, רב לכם שבת בעמק עכור, שָׁלְמוּ ימי אבלכם ואל תוסיפו להתמהמה, כי הנה המעיָן יהיה לנחל והנחל לנהר־איתן ושטף ועבר ועשה כלה לכל החוסְמִים עליו דרכו וְלַכָּרים ייטיב, יְרַוֵּם דשן וגפן כרמים יפריח. האם תתחרו אתם לפרוץ גדרי ולשדד רבצי? הלא המשחית יִשָּׁחֵת והשודד יוּשָׁד. בְּנוּ, בְּנוּ, כי אשר לא יבנה יֵהָרֵס, ואשר לא ישמע יִגֶל יְבוּל ביתו, כל עֲמל־אֱנוֹשׁ תבואנו וכמים תשיגנו בַּלְהוֹת צלמות, כי ה' צבאות דבר…

ושמעיה עמד נבהל ממראה עיניו וממשמע אזניו.

"לא שמעיה, יועצי המלך הרחיקוני מעליהם וישיבו פני ריקם אך יד המלך כמו־נגיד תקרבני וימינו תתמכני עֹז; נגידי יהודה גרשוני ודברי ירדו כטל על ארץ לא זרועה אך בני יהודה ירוצו אחרי ויחלו כמטר לי; ידידת נפשי דחתני בשאט בנפש, אך היא, היא תרוממני אֶל עָל וברכות עולם על ראשי תביא… עת חכמת בן אדם תתבלע ולפעלו יאמר נוֹאָשׁ – ובא אלוה וידפֹק אותו לכלות מעשהו. עתה אֹמֶר גמר לבי, והנני לפעלי! עוד טרם יחדש הירח פניו נעמדה אנחנו וכל ישראל יחד על נהר אַהֲוָה נכונים אל המסע, בשם ה'. הנני הולך אל המלך, הנני הולך!

“האח! מלאכי, מלאכי!” מלאו שפתי שמעיה תרועה וימהר אחרי עזרא.

 

ו    🔗

במעון־האריות¹⁴ אשר בארמון המלך באחמתא ישב המלך ארתחשסתא¹⁵ אל השלחן והשגל יושבת אצלו. תפארת הַסִּפּוּן הנטוי כרקיע על פני הדביר הזה ואור נֹגה השפוך על פני כלו מִגֻלַת עשת שן אשר עליו הגדילו חִנוֹ ויפיו שבעתים. יציעות שנים ושלשים היו מסביב ונשענים על אריות הנצבים קוממיות כבני ענק. בתוך הדביר עמד ספל אדיר ונורא־הוד מעשה שיש טהור, מסֻבָּל על כתף שמנה אריות, שנים שנים לכל ארבע רוחות השמים, מפיהם זרמו שפעת מים
ויתנשאו רֹם עד שמי הַמְּקָרֶה, וברעש סואן שבו להתנפל אל הספל ובתוך הכרכֹב עלו ויאבדו; והבית נעשה בחכמה ובתבונה התכונן עד כי זרמת המים המתפרצים בקול המולה והמית שאון לא הפריעה את המדברים מהבין איש שפת רעהו גם כי השפילו את קולם.

על יד קיר המזרח התנוסס אפריון ארגמן על עמודי כסף ותחתיו הוכנו מושבות למלך ומלכה. פה אכלו שני תומכי־שבט אלה לחם, כאשר פנו מעבודתם ואחרי עשותם חוזה את העם הבאים, ויתענגו לבדד לבטח על מנעמי חיי האחוָה והידידות ואיש לא היה עמהם בלתי שר המשקה למלך והנער אשר נתן לפניהם את האֹכֶל.

המלך והמלכה שניהם עודם באביב ימיהם, מלאים זיו ולשד עלומים, מתעדנים על חמדת החיים ונפשותים קשורות אשה ברעותה. בעת אכלם ארוחתם שחקו למרבה ויצהלו פנים – לשני אדירי ארץ כמוהם יקר הדבר הזה ואין חזונם נפרץ, יען ידיהם אסורות בחבלי חֻקי־דרך־ארץ למלכים אשר נתנו עליהם עבותים, רב מאשר יאסור דבר האדון את עבדו הסר למשמעתו. ויצלצל המלך בפעמון זהב לאות כי יובא לפניו יין־משתהו. הדלת נפתחה ואיש גְדָל־כח הדור בלבושו ובמראה בא, ויגש אל מקום מערכת הכלים ויקח גביע זהב ובידים ממהרות העבירו במי הספל האדיר וטהר, וימלאהו יין חלבון ויתנהו על כף ידו השמאלית ובשני אצבעות ידו הימנית תמך בו, ויקרב אל המלך ויגמא ממנו מעט לעיניו ויתנהו אל יד אדוניו; והמלך המציא את הכוס לרעיתו לשתות ממנו, והוא שתה אחרי כן בהשקט ובבטחה. אחרי רגעים אחדים התחדש מחזה השתיה כדת בעוד אשר עפעפי המלך בחנו את פני משקהו, ויהי בפעם השלישית ויצג המלך את הגביע על השלחן ויאמר: “אם תועה אינני נחמיה פניך רעים היום מאד – אתה גבר שָמֵחַ תמיד ולבך טוב עליך, האתה תשתוחח ותלך קודר ביום כאשה מְצֵרָה? אדאלע רעיָתי, אמרי נא אֳמֹרִי, האם לא כן דברתי?”

המלכה הניעה ראשה ותאמר: גם אנכי ראיתי כמו, ובמעוף־עַיִן הכרתי כי נפל אור פניו מה לך, נחמיה?

"כן – הוסיף המלך – הגד מה שאלתך הלא אינך חולה, כאשר תחזינה עינינו, ואם כה איפוא אין זאת או עשית דבר רע, ומעשה אשר לא יֵעָשׂה ותבקש סליחתי, הלא הן תודה! או דאגה בלבך וְיֶשחך בקרבך הלא הֲשִׂיחֶנָּה לנו, ואנחנו ננחמך, נחמיה, ונשמחך מיגונך…

לבטח אעשה כה – ענתה בשחוק נעים – המשקה למלכי יקר ונכבד בעיני ועלי למלאות חפצו, למען אמצא חן בעיניו לתתי לבוא פנימה עת אובה לחדות פני מושלי ואישי לפקוד בשלומו…

והמלך שלח אצבע כמו יגער בה, וישם פניו עוד הפעם על נחמיה בעינים מפיקות שאלה. ונחמיה אמר לו:

הנה אין נסתר מנגד עיניך מלכי ועל מה לא תשים לב? אמנה חטאתי כי הרימותי פני הזועפים והרעים לפני הדר שמש מלכותך – אך בן־חלוף ורפה־כח הנני ולא אוכל למשול בנפשי ולשלוט ברוחי…

“אדאלע! התביני מאומה מדברי איש השפתים ובעל דברים הלז? אך קול מלים שמעתי ותמונת כל לא ראיתי דַבֵּר באר הטיב, בן־חכליה, מה יצר לך?”

הה! סלח נא כפר נא מלך המלכים אם לעת כזאת מוצא שפתיך אשמור ואדבר דברי עצב באזניך." הן מדוע לא ירעו פני ונפשי עלי לא תשוח, אשר העיר בית־קברות אבותי חרבה זה מאה וחמשים שנה ושעריה אֻכְּלוּ באש… עתה, עת עלתה התקוה כפורחת לפנינו לראותה עוד שתולה בנָוֶה כמקדם – אמנם האיש אשר כח בו וזרועו מושלה לו לבנות ולנטוע עזבוהו חסדיך ותכלא רחמיך ממנו, וכציץ נובל תבול תקותנו ופרחה כאבק יעלה, ומי יודע אם לא גם שרשה כמק יהיה ותמולל ותיבש לנצח…

והמלך חשב מחשבות רגע ויאמר: חידות לי דבריך וכדבר אשר אין לו שחר לא אדעם! בָּרֵר מליך למען אדע דבר לאשורו…"

“מלך אדיר ונערץ! עיר קברות אבותי היא ירושלים אשר נבוכדנאצר מלך הכשדים החריבה ואבות אבותיך כרש ודריָוש פקדו לבנותה ולחדש ימיה כקדם… אבל העיר עודנה עזובה ודורש אין לה, פנותיה נָשַֹמוּ נצדו מבלי יושב, חומה אין לה, גם בריח ודלתים לבצר עֻזָה אָיִן, תנים ובנות יענה ירבצו שם ומנת שועלים תהיה. ועזרא, הוא הגבר אשר הוד מלכותך נְשָׁאוֹ לסופר המדינה, אמר לגשת לפני כסא כבודך למען יפיל תחנתו לתתו לעלות שמה – אולם אף כי יצא כאור משפטו וצדקתו כצהרים מאשר הצמיד עליו איש בליעל והפכפך דבר יבלע ויחפש עליו לעקשהו. אך המשרה לֻקחה מעל שכמו ויצוו עליו להוקיר רגליו מֵרמוֹס חצרותיך ולא יוסיף להביט אל ארמנות היכלך… ועתה?”

הה אדני, על זה דוה לבי על אלה חשכו עיני, האומנם כי לא יוכל עזרא לשוב לשבת עוד על כנו ולעבוד עבודתו כמֵבָּרִאשׁונה, כי כן דבר המשפט, אבל הלא בידך אדני לערוב עבדך לטוב להאיר פניך אל האֻמְלל וּטְהָר־ידים זה, לתת לו מהלכים בהיכלך ולהביא את שאלתו לפני הדום כסאך…

?מה זה ועל מה זה שאלתו ובקשתו?" שאל המלך בתם־לב…

רשיון מלך לתתו להלוך עם אחיו ירושלימה…

“כבד מאד למלאות בקשתו זאת. שופטי בית המועצה כבר חקרו ודרשו בשום שכל ויחרצו משפט כי לא יתכן לנו לחזק ולהשיב לְבִצָּרוֹן העיר הרחוקה היושבת בטבור ארץ המזרח, מַפְתֵּחַ לַעֲרָב ומצרים”.

אבל! עזרא יחפוץ לגלות לך, הוד מלכות, דבר גדול וכמוס על־דבר המדינה כלה; דבר, אשר יפעל פְּעֻלָה עזה על הצלחת כל הממלכה עם ירושלים גם יחד…

“נחמיה יקירי, הטרם תדע כי כן ארחות כל שואל לדמות בנפשו ולחשוב בלבבו כי כה נעלתה שאלתו… האף אמנם עזרא תְמִים דעים ורב תבונות הוא ועלינו לצפות כי אך גדולות ונצורות הגו והרו רעיוניו, ונפשי יָרעה לי לראותו נגרש ונדח ממני”.

– מי הוא זה עזרא האיש ומה שֵחוֹ? ארתחשסתא כבודי ומרים ראשי! שאלה המלכה בפתע.

"הוא הגבר אשר הגדיל לעשות לנו ולכל הממשלה – השיב המלך בפנותו אליה – במעט מלין אספרה ואערכה לפניך:

“לאבי המהֻלל ברֹב גבורותיו המנצח והמרעיש ממלכות רבות, היו שתי נשים, שם האחת ליבע ושם השנית חאלע, היא אמי הורתי, הלא תדע זאת, וליבע היא אֵם אָחִי ארטאבאן אך מסבה לא ידעתי שַחֲרָה התגנבה שנאה בִלְבבו על אמי ויקץ בה ושנאתו שמר גם לי, ואת ליבע ובנה אהב מאד ויאמר להעביר את המלוכה ממני לתתה אל אחי; האף כי אמי היתה נְוַת־ביתו הראשונה גם בת מלך גדול ושמו נודע בלאמים ואנכי הבכור, אך טרם היה חֹק בארץ לאסֹר אִסָר עליו לְבַכֵּר את אחי הקטן ממני, וליבע הלא דברה על לבו תמיד ותפצר בו וגם לבו הלך אחריה וַיֵט לה את חִנּוֹ. אנכי ידעתי את כֹּל, אבל במה יָכלתּי לעצור בעד הרעה ולהניא עצתו. ידעתי כי בדבר הזה גם חיי ואֹרך ימי תלואים לי מנגד, כי לא נשקפה לי תקוה כי יתנני ארטאבאן לֵאור באור החיים כאשר עשיתי אני לו… סוד־שבעת־היועצים קִיֵּם את פתגם המלך ויכתבהו על מגלת ספר. פתשגן כתב הדת היה נכון וערוך בכל בחדר המלך ולא חסר לו מאומה כי אם החותם בטבעתו למען לא יחליפוהו ולא ימירוהו נצח, ככתוב בדתי פרס ומדי. בלילה ההוא נדדה שנת המלך, כי רוחו הנמס בקרבו גזל שינה מעיניו ותנומה מעפעפיו, ויצו כי יבא ויעמד לפניו אחד מסריסיו שומר הסף למען ישתעה וישתעשע אתו. הוא היה עזרא, עודנו עול ימים ענוג ורך בימים ההם ונצר נחמד מחֹטר משפחת הכהנים בבני יהודה. וישאלהו המלך מה יעשה הוא כל הלילה למען העביר שינה מעיניו כאשר נטל עליו? ויען עזרא: “במצות ה' אהגה ובתורת משה איש האלהים אשוחח” – “מה משפט המצוה והתורה הזאת כי אדע”? – היא התורה והמצוה אשר נתן ה' האל הנאמן לעמו אשר יעבדהו בלב שלם ובנפש חֲפֵצָה ונוצר בריתו ועדותיו זה יתר מאלף שנה; יש אשר דִּבֵּר באזני רבבות אבותינו ביום הקהל, ויש אשר נתן לנו על ידי משה נביאו נאמן־ביתו” השיב הנער – אבי המלך התפלא על הדבר ויוסף לשאול: “אלף שנים עברו עליהן ועודכם מחזיקים בהן ותשמרון לעשותן?” – אמנם כן, בכל משלח ידינו אם אך מצות הוד מלכותך לא תמנע אותנו, בכל הדברים אשר בין גבר לעמיתו ותהלוכות כל איש ומעשיו בביתו, לא נסור מכל הכתוב בספר התורה" – "אך מה נסתרה דרך אלהיכם אשר בסתר שמים שָׂם חביון עזו ואתכם נתן לשבי ולבזה וימכרכם לעבדים ולשפחות, גם דבריו יפלו ארצה מפני דבר־שלטון בארץ מתחת? – "הה, מושל אדיר! עוד לפני אלף שנה הגיד לנו מראש כי כה תהיה אחריתנו והרעה הזאת תקרא אותנו באחרית הימים, למען ינקנו מפשעינו ויטהרנו מחטאתינו אשר מרדנו בו… ודברי אלהים חיים ומלך עולם נמלאו כהיום הזה. – “הבה! צוה המלך, הבה נא הביאה את ספר התורה הלום וּקְרָא לפני שתים ושלש דלתות, אך במקום אשר הגית בו ברגע קראתיך הנה…” וישמע עזרא וילך וַיָּבֵא אל חדר המושל מגלה עפה אשר התגוללה על שני גלילי ברותים וכתובה רק מעבר האחד, ויאחזנה בשתי ידיו ויפרשנה על השֻלחן, וירזֹם לו המלך ויקרא עזרא כדברים האלה:

“כִּֽי־תִהְיֶ֨יןָ לְאִ֜ישׁ שְׁתֵּ֣י נָשִׁ֗ים הָאַחַ֤ת אֲהוּבָה֙ וְהָאַחַ֣ת שְׂנוּאָ֔ה וְיָֽלְדוּ־ל֣וֹ בָנִ֔ים הָאֲהוּבָ֖ה וְהַשְּׂנוּאָ֑ה וְהָיָ֛ה הַבֵּ֥ן הַבְּכ֖וֹר לַשְּׂנִיאָֽה׃ וְהָיָ֗ה בְּיוֹם֙ הַנְחִיל֣וֹ אֶת־בָּנָ֔יו אֵ֥ת אֲשֶׁר־יִהְיֶ֖ה ל֑וֹ לֹ֣א יוּכַ֗ל לְבַכֵּר֙ אֶת־בֶּן־הָ֣אֲהוּבָ֔ה עַל־פְּנֵ֥י בֶן־הַשְּׂנוּאָ֖ה הַבְּכֹֽר׃ כִּי֩ אֶת־הַבְּכֹ֨ר בֶּן־הַשְּׂנוּאָ֜ה יַכִּ֗יר לָ֤תֶת לוֹ֙ פִּ֣י שְׁנַ֔יִם בְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־יִמָּצֵ֖א ל֑וֹ כִּי־הוּא֙ רֵאשִׁ֣ית אֹנ֔וֹ ל֖וֹ מִשְׁפַּ֥ט הַבְּכֹרָֽה” – –¹⁶

טרם כלה עזרא את דבריו והמלך זעק בקול: חכה נא עלם, האלה הם דִברי אלהיכם?…"

– “כן הוד־מלכות! פה כתובים הדברים ואנכי קראתי כאשר צֻוֵיתִי מפי כבודך” – טוב הדבר הואל נא וקרא עוד הפעם ויוסף עזרא לִשְׁנות את הדברים האלה – ויצעד המלך חיש קל אל השלחן העומד אצלו אשר עליו היה פתשגן הכתב להִנָּתֵן שרביט המלוכה ביד ארטאבאן; ויקחהו ויקרעהו לקרעים בתער הסופר וישליכם אל האֵשׁ אשר על האח, ועתר ענן העשן עלה, אך את סריסו שומר הסף שלח מעל פניו.

והמלכה אחרי אשר הרבתה לחשוב ולהעמיק חקר בדבר נפלא זה, התעוררה ותאמר: "ומאת האיש הזה, אשר כמלאך מושיע שְׁלָחוֹ אלהים לטוב לך ולממשלתך, תאמר למנוע החסד לחזות את פניך אחרי אֲבוד לו בנקיון כפיו הברכה אשר אצלת לו?

"לא! נכוחים דבריך אדאלע… אצוה ויֵרָאה לפני – נחמיה! יבא נא…

מפי נחמיה התפרץ קול ששון וצהלה, וינשק יד המלך אשר הושיטה לו, למו־פיו.

 

ז    🔗

ופתגם דבר המלך הגיע אל עזרא כי הפר בחסדו את החֹק אשר צוה עליו לבל יבקר בהיכלו; ולמחר למועד תזרח השמש בהדר גאונה על תועפות מרום, יתיצב לפני שמש הוד פני המלך להפיל לפניו תחנתו ובקשתו.

ויהי כן: נחמיה הביא את ידידו את עזרא אל אחד מחדרי המלך, וארתחשסתא קדם פניו באהבה וחן; פקודת המלך שמרה רוחו, ויערוך בקשתו באמרים נמרצים, ברגש לבב ושלהבת־יה אשר התמלטה ממוקד לבבו עד כי נעתר לו המלך לאסֹף מחנה מהמון העברים לעלות ירושלימה גם לבצר את החומה, לעשותה קריה מלאה תשואות ולעשות ככל הכתוב בספר תורת־משה ביד רמה.

ןבכל־זאת הכרת פני המלך ענתה בו כי רוחו זרה לדבר רשיונו, כי לא לרצון הוא לו ולבו בל עמו; כי לעֻמת אשר ירה עזרא אֹשֶר הממלכה לאבן פנה: כי טוב לה ונכון מאֹד להושיב ולחזק בארץ הצבי עם נאמן למלכו אשר משנאתו להסורים אויבי פרס היושבים בירכתי צפון ישים מתג ורסן למו וִיחַבֵּל מחשבת אונס – לעמת זה שָׂם המלך לנגד עיניו דברי יועצו אשר הוכיח במועצות ורעת כי תהי להפך, וכי בהיות תכונת היהודים ודרכם תמיד לשלח רסן מפניהם ולשבור עֹל, והיה בטעמם אך בקצה המטה מיערת דבש החֹפש והדרור תאורנה עיניהם, יתאוו תאוה להביא כל הלך הדבש אל פיהם לאכֹל לשבעה, וּבָעֲטוּ במלכם ואמרו לא הוא; ומה נקל עוד למדיח את העם הזה לאמץ זרועם ולהצית בם אש המרד בלפיד אש־דתם – הן “אֵל אחד” למו אשר לא כאלהי הפרסים הוא, לאהֹב ולנשוא ולסבול גם את יתר אלהי העמים, רק יחפוץ להתנשא לכל לראש ולהיות “אחד” ואין שני לו.

ועזרא נאנח בשברון מתנים ומקרב לב עמוק: כמו אבן מעמסה הכבידה על לבבו ותוצאות לא היו לו לָגֹל אותה לפני המלך – אך ירא ויצר לו מאד פן יצא עתה וידיו על ראשו, ואז אבד נצחו ותוחלתו לעולם – –

אולם המלך פתח את פיו ויאמר: ומה עזרא? הלא אמור אמר לי נחמיה כי יש דבר סתר אתך בדבר המדינה לגלות לי, דבר אשר יְשַׁנֶה לטוב מעמד הממשלה כלה… הִכָּבֶד נא והגד מה הוא?! האם עשה נחמיה בערמה וישלה אותי למען יְעַוֵּר עיני וְאֶפָּת לעשות חוזה אתך? –

הן לא כאלה דרכו, תמים הוא מיום דעתי אותו ובמשפט לא ימעל פיו…

וישמח עזרא בלבו ועליצותו במסתר גדלה מאד.

אמנם כן, מושל נכבד – הֵשַׁח עזרא אמרתו בקול ענות חלושה – יש ויש אתי חדשה כזאת, אבל אחד מסופרי המדינה דָרוּשׁ לה: כי בבית הספרים למלכי פרס שלח אלהים מטמון לפני, ואמצא כְתֹבֶת עתיקה וקדמונית, אשר יבואנה הסופר ויציגנה לפני עיניך המיטיבות לראות וראית ובחנת ושפטת באמת כי אך קול מימי עולם ומשנים קדמוניות קורא ומגיד לך מה תעשה ומה ה' דורש ממך, כי לא מלבי…

המלך החריש רגעים אחדים ויוסף לשאול: בנחלת מי יגע דבר הסתר זה?

ועזרא הקריב צעד אחד אל המלך, ויאמר בקול דממה דקה: נוגע הוא אל עצמך ובשרך, אדני! גם למצב ומשפט המדינה אחרי מותך…

חמת ארתחשסתא בערה בו, שפתיו מלאו זעם ומבלי דעת אחז בחרבו וירעם בקול גאונו: “בן־יהודה! הן לא התולים עמך – ראה כי בנפשך ובראשך הוא!”

במנוחת לבב נסוג עזרא אחור ועשתות שאנן אמר: ראשי נכון תמיד לנפול ארצה בגלל עבודת מלכי.

“ומה דבר הַכְּתֹבֶת הקדמונית?” קרא המלך וחמתו שככה מעט.

אחת היא מהנושנות וכבירות הימים מאד השמורות בבית ספרי המלך באחמתא, אדני! לא מאחד המושלים בממלכה הגדולה הזאת היא, אולם ממשפחת פרס השוכנת על הררי צפון הובאה הֵנָה בעת אשר הרימו בפעם הראשונה דגל־הנצחון על ארץ המישור הזאת, חרותה היא בצפרן שמיר על לוח נחֹשת ממֹרָטָה; נחשת כזאת לא תֵרָאה ולא תִמָּצא אתנו כיום או על אשר אבדה עצה מחכמי חרשים לעשות כמעשָׂהּ, או נשכח מני רגל צור יצוק נחושת כזאת והררי מחצבתה דלו מאנוש נעו.

“רוח־חשק ותשוקה עזה נפחת בקרבי, עזרא… ואיככה נודע לך סוד־כמוס זה?”

הן מנעורי לא הלכתי בעצלתים וידי לא רפו מעבודת מלכי המלא חסד ורחמים. ויהי בבואי בית הספרים כמשפט לסופר המדינה לחפוש חפש מחֻפשׂ את המכתבים אשר יופיעו נְהָרָה על גורל העם אשר מחלציו יצאתי. אנחנו העברים עם אוהב חכמת־סופרים הננו, ונאהב להתחקות גם על שרשי ימי קדומים ¹⁷ ולחשוף מצפוניהם. ובכן נשאתי רגלי בחצי הלילה, עת כל בני חלד הוזים שוכבים ומתענגים על תנומה נעימה ובכל מקום השליך הס, ואלך אל אחד החדרים הפנימים, אשר זה ימים רבים מאד סגור ומסֻגר הוא מבוא, למען אמצא שם דבר הנדרש לחפצי. ויהי כאשר נגעו קוי אור העששית על לוח אחד העומד בפנת החדר בירכתים וקרנים מידי לו התפוצצו אחור, ונגהם החשיך את עיני עד כי הֻכּוּ בסנוֵרים כמעט – – ואצא בעקבות האור. וביראת הכבוד וחרדת־קדש תפשו ידי בלוח המתנוצץ וָאֲנַקֵהוּ מאבק אשר עליו ואוכל לקרוא עד־מהרה את הַכְּתֹבֶת בשפת פרס הַיְשָׁנָה, כי חשך כשחור תאר האותיות המחֻקות לעֻמת יפעת הלוח אשר הזהיר שבעתים באור צחצחות כראי מלֻטשׁ.

“ומה קראת בו?”

אדני, צַוֵּה נא ויביאו את הלוח לפניך, והיו עיניך רואות ופיך קורא כל הכתוב עליו…

ויצו המלך ויבהילו להביא את סופר המדינה, ועזרא הִתְוָה ויעד לו באֹתות את המקום אשר בו נמצא הלוח. והלוח הובא כדבר עזרא, ויהי כאשר נשאו סופר המדינה הביתה מְעֻלף במכסה כְּלִיל־משי, קם המלך ממושבו ויעמֹד על רגליו וישתחו ארצה לפניו וישק שולי המכסה, ויתן אות, וסופר המדינה הסיר את מעיל הלוח, והנה נחֹשת ממֹרטת נתנה נגהה כמראה הבזק וֶתָּפֶץ אור ירקרק בהיר ומחמד לבת־עין.

המלך לא גרע עינו ממנו זמן רב, ואחרי כן אמר בדממה כמדבר אל נפשו: כן אמנם מפרס, מזקננו ראש בית אבותינו הוא, וכל אשר יודיע לנו אמת ונכון הוא…"

וישם פניו אל סופר המדינה ויאמר: קרא באזנינו את הֶחָרוּת על הלוח כי נכונים אנחנו לשמוע".

ויקרא:

פָּרָץ נַחַל בַּמִישׁוֹר, יִזְרְמוּ מֵימֵהוּ:

אֳנִיוֹת חָמֵשׁ יִשָּׂא בְחֵיק גַּלֵּיהוּ;

הַחֲמִישִׁית אָמְנָם בָּעֹז וְהָדָר כְּלוּלָה,

עִם שֶׁטֶף הַנָּהָר יַחַד יָרְדָה מְצוּלָה,

לוּלֵא הָאֶחָד, עֶלְיוֹן עַל־כֹּל שֶׁהָיָה לָמוֹ

בְּקוּם עֲלֵיהֶם מַיִם זֵידֹנִים לְבַלְעָמוֹ,

לוּלֵא כִבְּדַתְהוּ הַחֲמִישִׁית כַּאֲשֶׁר יָאָתָה

עַל־הֱיוֹתוֹ מָגֵן לָהּ, עֶזְרָה בַּצָּרָתָה,

אֲזַי יָרְדָה כַּעֹפֶרֶת לְקִצְבֵי הָרִים

וַיְכַס עָלֶיהָ הֲמוֹן מִשְׁבָּרִים…

עַתָּה יָשׁוּב הַנַּחַל, יִלְפֹּת אָרְחֵהוּ

וּבִמְנוּחַת־הַשְׁקֵט יִשָׂא עַל־עֲבִי גַבֵּהוּ,

מֵעַל לְסַלְעֵי־מָצוֹק וְרוּחַ בַּעְיָם

עוֹד חָמֵשׁ אֳנִיוֹת – לְמֶרְחֲבֵי־יָם…

מִי־חָכָם וְיָבֵן הַפַּעַם לְשֶׂכֶל הַמִּלִּים

מַעֲרָבָה בִכְלֵי גֹמֶא יִשְׁלַח צִירִים קַלִּים,

גַּם שֹׁמְרִים לְצַלְעָם יֹאבֶה נָא שָׁלוֹחַ

וּבְיָדָם מַתָּנוֹת וְעוֹלוֹת לְרֵיחַ נִיחוֹחַ,

לָאֶחָד הָעֶלְיוֹן בִּמְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ מְעוֹנֵהוּ

יִשְׁלָחֵם נָא, כִּי כֹה יִשְׁעוֹ וְחֶפְצֵהוּ…"

והמלך שמע את דברי האֻרים¹⁸ ואזניו פקוחות ופיו פָּעוּר¹⁹ וירבה לשבת ראשו נשען על זרועו מתהלך בהלך־נפשו ונאחז בסבך שרעפיו. ויקם ויצו לקרוא שנית את דברי אבותיו ויפן אל עזרא אשר עמד לו עד כה בירכתי הבית וידיו משֻׁלבות אשה אל אחותה כמשפט.

“טוב הדבר, אמנם גלית לי סוד מדינה ודבר נסתר, כי דבריו כמוסים ומכוסים כאחד מֵרָזי־עולם וחידות מני קדם. רוח מבינתי יענני מעט אך עמל בעיני לחקור עד תכלית – התוכל לִפְתָּר־לי?”

מלך גדול – ענה עזרא ואמר לו – רבות דרשתי ואתבונן בספרי עמך ובכלם לא מצאתי מַפְתֵּחַ לִפְתֹחַ ולבוא עד תכונת הדברים אשר שמעו אזניך, ולכן טמנתים בחבי ואשמרם בלבי ימים רבים, כי איככה אביאם ואציגם לפניך עָרוֹם מבלי לבוש הפתרון? ואיככה יכֹלתי להודיעך כאלה בעוד עב־הענן ישכן עליהם וּמִפָּנַי כִּסָה אֹפל? אבל ראה נא, כי ביום אשר פקודתי, חוננתני בה לֻקחה ממני, חנם על לא חמס בכפי, זאת השיבוֹתי אל לבי ואתנחם: תחת אֳבֵדָתִי וּבָשְׁתִּי הלא משנה אירש חלקי, עתותי תהיינה בידי להקדיש כל עֲמַל נפשי לעמי זה אָהַבְתִּי ולכל הקדושים לנו – – והנה כברק יעוף מבין מפלשי־עב כן העיף רעיון־דעת בקרבי ויאר את הלילה; נפל התבלול מעל עיני ובסוד דברי אבותיך באה נפשי; והנם חיים וקַיָמים, בהירים ומאירים לפני כאור השמש בגבורתה. האלהים האחד ענני במרחב־יה, עד כי אֱשׁוּן חֹשך תמס הלך לפני הילל בן־שחר התבונה. ממכון שבתו ישגיח אֵל על בני־אדם ולאוהביו יתן שלום וישע רב. שמעה מלכי ארתחשסתא והאזינה עָדַי בנו־אחשורוש! נאום הגבר שומע אמרת אל הצרופה ועומד בסוד ה‘, ונאום יודע דעת עליון נורא עלילה על בני אדם ומחזה שדי יחזה: הנחל אשר פרץ מֵעִם גָר ויפלס נתיב לאפיקיו בעמק השוה – עמך החזק והנאדרי בכח הוא, אשר הכריע תחתיו כל מלכי ארץ־המישור; חמש האניות אשר ישא בחיק שאון דכיו, חמשת המלכים אשר ישבו על כסא פרס הם, כֹּרש הוא הראשון ואתה החמישי. הבה ארתחשסתא! כי קרב קצך. אתה וכל ממלכת פרס יִבָּקעו לרסיסים ויזרו כמוץ לפני הרוח ממערב יבוא, לולא העליון לכל, האלהים האחד אדון הצבאות קדוש ישראל שמו החזיק בזרועו הנטויה בך ובממשלתך ויתמוך אשוריך; לולא תעשה את הטוב והישר בעיניו כאשר יאתה למלך אדיר מאין כמֹהו ותשא חן וחסד לפניו; כי אם כה תעשה, אז ישוב נחל עמך לעלות על כל גדות המישור ושטף ועבר שנות מאות, וחמשה מלכים אחריך לכסא פרס יֵשֵּׁבוּ… כלי הגמא אשר תשלח מערבה – הלא כה יצוה עליך אביך וזקניך יגידו לך – והצירים אשר יובילו משאת ומנחה עם עולות ושלמים למבוא השמש – הלא המה: אנכי, ובני יהודה אשר אּרח ברגלם לקריַת עֻזָם צור לבבם וחלקם מאז מעולם, ויעלו אל בית ה’ העליון לכל – הניחה לנו לנסוע, הניחה לנו מלך, אם לא תחפֹץ לראות כסאך וממלכתך יחד מתנודדים כמלונה ונפלו ולא יוסיפו קום!… כה נגלו לפני מטמוני מסתרים ואוצרות חֹשך הלא הקשבת ממני. הן לי לדבר ועליך לעשות…

ויקֹד עזרא וישתחו לפני המלך אשר קם כבר ממושבו וירד במעלות הכסא ויגש אל עזרא ויאמר:

"תודות לך עזרא, ידעתי הפעם מאד כי כן דבר אבותי הקדושים אשר בארץ המה. תודה רבתי לך, תודה שלישיה על כי הובא הלוח לפני ואתה הופעת עליו אור בהיר ותסר המסוה מעל פני דבריהם ואת חידתם פתרת לי. כן בכל־נפשי ומאֹדי אשים כבוד ויקר להעליון על כל כאשר יאות לערכו, ואתה תהיה הכהן הגדול להקריב אֶשְׁכָּר ולהוביל שי. ולא רק הרשיון הזה הנני נותן לך לנסוע ולעלות ירושלימה עם בני עמך אשר ברגלך ככל אשר תאוה נפשך, ולעשות בעיר קדשכם ככל אשר תמצאו לטוב לפני ה' אלהיכם השוכן בתוככם, אבל עוד מתנות ודי־זהב וכסף וכל אבן יקרה אתן בידכם לפאר את היכלו ולכבד מקום רגלו, גם שפעת זהב וכסף ארים תרומה לעבודתו ולהעלות שַׁלְמֵי תודה לרצון על מזבחו. על השרים והפחות אצוה להמציא לכם כל אשר תדרושו, וליושבים בחצרות ה' ועובדי עבודתו תתן חֻפְשָׁה ממשא מלך ושרים; שְׁאַל עזרא ותנתן לך, בַּקֵשׁ וְתֵעָשׂ: דבר עזרא כי יעברו לפניכם פרשים ואנשי חיל חלוצים לשמרכם בדרך בערבות הקדם ובתֹהו ילל־יְשִׁימון מפני האורבים ורועי־אוילים במדבר, לבל יקרכם אסון… אֱמוֹר ויהי, צַוֵּה ויעמֹד!

עיני עזרא האירו כירח יקר הולך ולאורן אדמו לחייו מפנינים: “לו יהי כדברך, מלך נאור ואדיר, כי העליון־לכל חפץ כה. אמנם מושל נכבד, את צדקת פרזונך אשר נדבה רוחך והרימות קֹדש לה' אקח מידך ולדבר הזה נשאתי פניך, ושומרים נאמנים אשים על ההון ועל מכסת הכסף אשר יובא לאוצר בית ה‘, אך לא אנשי חיל ולא משמר, מלכי! הן יד ה’ רוממה, לא תקצר מהשגיב בכחה את הבוטחים בישועתו וימינו תערֹץ ותרעץ את כל העוזבים אותו והנסוגים מאחריו… והמשמר מה יעשה לנו? כי אם ה' לא ישמור, שוא ישקוד שומר. ברכת ה' תָּחוּל עליך מלכי, עליך ועל ביתך ועל כל ממלכתך סלה!”

"טוב הדבר, עזרא, יִקָראו סופרי המלך ויכתב כתב הדת בשם המלך ונחתום בטבעתו, ואתה בין כה וכה אל תנח ידך, עשה כחפצך וכתבונת כפיך. ואני הנני נותן לך הרשיון לראות פני תמיד מבלי לשאול את פי אם אך למטרה הזאת תכונן פעלך. גְזָר־נא אֹמֶר ויקם לך, שאל ממני וארשת שפתיך לא אמנע סלה, ואבטיחך כי בכל אשר תלך חסדי יִלְוֶךָ, לא ארפך ולא אעזבך, רק אתה חזק מתנים ואמץ כח מאד לכלות את אשר החלות!

כה נחתך דבר־מלכות לטוב על היהודים מאין להשיב!

 

ח    🔗

ופקודת המלך יצאה מלפניו, ארתחסשתא מלך־המלכים העביר קול בכל מלכותו: איש איש מבני ישראל ומן הכהנים והלוים אשר ידבנו לבו לעלות עם עזרא הסופר ירושלימה יעלה כְאַוַּת נפשו באין מכלים דבר; ואת עזרא פקד וימלא ידו לתת שופטים ושוטרים ליהודה ולירושלים כדבר ה‘, להחזיק במעוז כל דבר אשר יסכֹּן לעבודת ה’ ולהעמיד על מכונו כל הנדרש לחפצו, אף נְתָנוֹ לאסוף אספה מכל נדבות כסף וזהב, זהב־דרכמונים וכסף מנים אשר התנדב איש כמסת ידו וכברכת ה' עליו. והמלך ואחשדרפניו הביאו תרומת כפיהם לראשונה. ויבדל עזרא שנים עשר איש משרי הכהנים וישקֹל על ידם הכסף והזהב המתֻכּן לשמֹר עליהם בדרך עד בואם ירושלימה. ויהי מספר מפקד הנדבות אלף ושש מאות ככר כסף אדרכונים ומנים, ומאת ככר כלי חמדה ומאת ככר זהב, ועשרים אֲגַרְטְלֵי־זהב ונחש מֻצְהָב, מלבד בגדים וחפצים לרוב מאד.

ותגדל השמחה בבני יהודה עד למעלה ראש. הכבוד אשר פִּזֵר המושל בגוים למתעב־גוי – ליהודה, החיה את רוחם. גם ראש הגולה והסגנים דרשו למשכן עזרא, וישחרו שלום האיש אשר בחר בו המלך וחפץ ביקרו, ויתכחשו לו בדברי חנף ושפת חלקות למען יעביר אשמתם; ורבים מבני ישראל הָמָה לבם מרֹב שמחה וגיל וירֹנו ויצהלו מִיָם, כי ראה ה' בָּעֳנִי עמו ויבא תשועה גדולה לירושלים לחדש כנשר נעורי התורה והמצוה וללמד בישראל חק ודבר משפט. פה בלכת עזרא בחוצות אחמתא יקרב אליו אחד מבני שבטו – האומנם לא יתנוסס בהדרו ובגד עִדִּים כסותו לעורו ושמלתו לבדו²⁰ – יחזיק בידו ויברכהו לשלום ומגֻלַּת בת־עינו אֶגְלֵי־גיל יתגלגלו; ושם תשמענה אזניו דבר מאחריו, תודות מאליפות וברכות מרֻבּבות מפי מרבית העם, אשר כראות פני אלהים יראו פניו וְינועו ויעמדו מרחוק – האח! מה מתוק אור ההצלחה הזאת ומה תערב לנפש הולכת בגדולות וענות־רוח גם יחד!

אך לא כן בבית הקטן אשר במגרש העיר, כי ערבה כל שמחה והוביש כל ששון ממנו. פעם בתמהון־לבב ופעם בבושת־פנים שמע אחיטוב מעט מעט וידע את כל אשר נעשה: כי מעזרא היתה נְסִבָּה להפיק רצון מלך לתת להעם רשיון לעלות, וכי רבות התנדבו המלך ושריו הפרתמים, ובמנחה יחלון פני ה'. גם שמעה אזנו ותבן לה את התלאה אשר מצאה את עזרא וכי ביגיעת בשר ורוח חִזֵק ידי העם ויכן הכל אל המסע; את הבשורות הטובות מבשרות צבא־רב לבית ישראל ואת העתידות אשר יחוש העם לטוב לו, הגדולה והתפארת והכבוד אשר נשקפו לו מימים יבואו – ולבו, אשר יקד תמיד כיקוד־אש לעמו ולאמונתו, עליו דוי, ויתבונן כי אָנוש חִצוֹ על פשעו, להביט בעזרא עמל ואון ולהמיר בקלון כבוד איש אשר עליו לכבדו כבוד אלהים, להשגיא פעלו ורומם תחת לשונו.

ושרה?…

אֹדם לחיה נס; ממכאוב נורא אשר התלונן בקרבה היתה כמסוס נוסס, רוח כהה מרחפת על פניה וגם עיניה היפות החלו כהות ותמקנה בחוריהן… אָח! התולעת באה בקרב החבצלת, ותהי כְאֵלָה נובלת; סלון ממאיר נגע בלב השושנה, ותתעלף על ערוגת הגנה, וגביעיה הנעימים כראש שבלת ימלו וכירק דשא יבלון! הה, גם בעת נבֹל תבֹּל מה נחמדה היא, ואין קץ ליפיה הלוקח לבבות… אביה שפך לפניה שיחו וצרתו הגיד כי הנֹחם כצפעוני יפריש בקרבו, לבבו יחרף וכליותיו תיסרוהו על אשר הסכיל לעשות; דאגתו העצומה על כי בשנאת חנם וכדי בזיון וקצף השליך את עזרא מעל פניו – אף כי הוא חָפֵץ קרבתם בכל מאמצי־כחו – ואת פי בתו לא שאל, ואך על־נקלה רִפָא שברו, במצאו לו פתחון־פה כי אדמון התעהו ויסיתהו בשפק להסיר את לבבו מאחרי עזרא… ושרה שתה עוד נוספות להעלות אש־קדש על המוקד אשר לא יכבה תמיד על מזבח אהבתה הֶעָרוּךְ בבתי־נפשה מימים ימימה – ונפשה גחלים להטה. אחת שאלה מאת אביה והוא גם הוא לא מנע ממנה, כי באחת ידבר אל אדמון ויעיד בו לבלי יוסיף להֵרָאות לפניהם; הנרגן משלח מדנים זה פנה אליה, ובגלותו אליה את עֱזוז אהבתו אותה, אשר תשביעהו נדודים ותגרם עצמותיו, רחץ בנקיון כפיו על כל אשר נואַל ואשר חטא לה, אך היא לא שתה לבה אליו ותשקצהו ותבז צלמו, ובגֹעל נפש שבה אחור מבלי הוציא מפיה מלה להשיב לו על אחת מני אלף… מלא־אף וחמה שפוכה התרחק ממנה ויצא בדרך אחר למען יוסיף לשוב אליה בשבעה דרכי חשך וארחות עקלקלות.

הה! איה אֹמץ רוחה ושקידתה הנפלאה? אנה פנה זיוה וצהלת פניה? רֻבֵּי שעות היום ישבה בדד לה בַּסֻכָּה, מקום הסכן הסכין עזרא לשבת לימינה, כאיש הוזה וחולם חלומות, ראשה עליה ככרמל נשען על כף ידה הענוגה וצחה משלג ודלת ראשה כארגמן נפוצה כה וכה לרוח היום. זכרון ימים חלפו ושעשועי חזיונותיהם עברו לפניה והיא לא ידעה מה… בין מראות היגון הרבים והעצומים התגנבו גם צללי דמות עֲדָנֶיהָ כקסם התוליהם מימים נגוזו והיא לא שתה על לב…

ויהי היום אחרי הצהרים, עת רד היום וַיִנָטוּ צללי־ערב התעוררה שרה לקול פעמי רגלי אנשים וניב־שפתים ההולך הלוך וקרב אליה; ותקשב קשב והנה הקול קול נודע לה מתמול שלשום ומוזר בצלצלי שמעו, נֹעם נאֻמו ורעש מצעדהו. ותשא עיניה על האיש הנכרי העומד לפניה ולא הכירתהו, אבל לבה נִבָּא ויגד לה מראש: הן צלם דמות תבניתו כצלמו אך לא יפה־תאר והדר־קומה כתארו… והדרו…

“סלחי לי, שרה עדינה, אם הפרעתיך מהגות לבך”! ענה האורח, והוד־קולו ואותות פניו כלם אמרו כבוד ויקר לשרה, אף נתנו מורא כבוד־תפארתו עליה, עד כי מבלי־משים המו מעי שרה ורוח גאה וּנְכֵאָה לבשוה גם יחד

“מאת אחי עזרא הנני שלוח, התשמעי לי?… אנכי שמעיה בן־שריה…”

“הה!” התמלט מפי שרה למרות חפצה, והמון רגשות שונות כסופות בנגב עברו בחדרי לִבָּתָה הָאֲמֻלָּה כאשר נראה פעלן בעליל על לחייה הלבנות אשר התאדמו חליפות וחכלילות כסתה אותן לרגעים, על שפתיה אשר קרצו פתאם וינועו וינודו, ועל עיניה אשר חצבו להבות־אש, ותשא פניה ותתצב הכן ותתאושש, אחרי כן ענתה אמריה לו: "מה שלום עזרא, מה מעשהו… ומה חפצו?…

מה מעשהו? הוסיף שמעיה, וקול דבריו היה כנעים צלצלי מִנים ועֻגב אשר שובב וירגיע לבב שרה, המתנודד בקרבה כנוד הקנה במים, וכשמן ששון בא בעצמותיה “זאת תדעי אל־נכון, שרה: הנה זה הַחִלוֹ לעשות מלאכה גדולה ועבודה רבה אשר לא היתה כזאת ולא נעשתה כמוה בישראל מימי משה ושמואל עד היום הזה. כוכבים מזהירים מפיצים נגה, כבר נראו לו על שמי־העתיד בנשף זה להאיר לעם ההולכים בחשך ולא אור – ומה חפצו? התאמיני שרה כי יִבָּקַע לו השחר ופעלו יראה אור בהיר בשחקים ואַתְּ לא תפתחי לו שערי יומו? התאמיני כי אַתְּ אשר זָרַעְתְּ אתו בדמעה מעלליו לא תשאי עמו יחד ברנה אלומותיו? התאמיני כי ישים לדרך פעמיו טרם יהיה דברו אתך? לדבר הזה עתה באתי – לקחת ממך רצון…”

“ומה חפצו ממני? למה זה יקרע סגור מחץ מכתי ויזרה עליה מלח בעוד אשר לא עלתה לה אֲרֻכָּה זה ימים רבים?…”

מה חפצו? שאלתו ובקשתו כי אַתְּ תתני לו הרשיון לעלות! כי נשא אל השמים ידו ויִּשָׁבַע בחי העולמים אשר רק בהיות רשיונך עמו יוכל לעלות מזה… הן בלעדי רשיון המלך יעצר־כח למלאות שאלתו אם יד הלחץ תתקפהו: גלמוד חרש ימצא לו נתיבות במדבר לעלות להר בית ציון, ולה' הישועה לשלוח לו עזרתו מקֹדש, להיות נעמו עליו ולשים לו שלום, אך בלעדי רשיונך עדינה! לא יוכל למוש מזה ולעשות קטנה או גדולה.

“וּמָה אם אֲמָאֵן אני לתתו לו?”

או אז שרה, או אז כל אשר הֵכִין וּפָעל בגלל המסע יתן לעלות בתהו ויאבד והוא יברח על נפשו לארץ גזרה וצלמות, להוליך את חרפתו ולבלות טפחות ימיו במקום לא תשורנו עֵין רואה, מקום עֵיט־הרים יִדֹד כנף וזאבי־ערב ירמשו שם.

“ולדבר הזה תאמר עוד כי חפצי בידי, שמעיה?” ענתה שרה ברוח נכון ובמנוחת לבב. ובכל זאת – ענה שמעיה – ובכל זאת הן חפצך ורצונך יוָדע לנו ממשפט הדברים אשר תבענה שפתיך: והיה אם תשיבי פני עזרא ריקם, או גם כי תפרדי ממנו מבלי דמע־נדבות אות הוא כי המסע יהיה לך למשא. הֲתחשבי כי יש לאל יד האדם לחגֹר שארית כֹחו, לעשות גדֹלות ולבצע נפלאות אם קללת אנשים רובצת עליו ולבו יך בקרבו על כי מָחרם הוא מאהובתו וחרד לרגעים פן חֶרְמָהּ יצודנו חרם?… הן טוב לו לבלי יָחֵל לנסות כחו לשוא!… ורק כאשר תשאי פנים ממום ותרצהו, נפשותיכם תתאחדנה ללכת מעדנות והוא יוכל לקנות שנית ידך באהבת נפש ורוח, רק כאשר בְּחֵן שפתיך תאצילי לו ברכה ושלום על ארחות דרכו ותלבביהו באחת מעיניך המפיקות שלוה ונֹחם, ברגע הִפָּרְדוֹ ממך – – רק אז יכול יוכל דרוש יִדָרֵשׁ לו אף יאבה ללכת, ולבו, סמוך בטוח יהיה כי חפצו בידו יצלח, ולא ימיש מעשות פרי…

"היש לך צדקה לדרוש כזאת ממני, שמעיה? אתה אשר שמת עדן אָשרי כמדבר וגן הצלחתי כערבה, אתה אשר עברת על טובו “וכל פרחיו ונצניו רמסת ולא חמלת!”

ושמעיה הקריב כפשע אל שרה ויחזק בידה, ותאמץ להוציאה ולקרא לה דרור אך הוא לא נתנה ויקרא אליה בקול אדיר ועָרֵב "אמנם כן רק אני, אני ולא אחר ימלא את לבבו לדרוש זאת ממך – התדמי בנפשך כי בצרת אחי לא צר לי ולבי לא יהמה כחלילים ביום רע לו? אבל כאשר לא ירהיב עזוז בנפשו עז להוכיחני בדברים ולשים מכשול־לב לפני לאמר: “שמעיה, אתה הִצַּתָּ רשפי אש בלבי ולהבת שלהבת נפחת בי אשר תאכל מעון חיי על ארצות החיים עד היסוד בו ואתה הסבות כי אלך קדורנית בלחץ אהבתי!” יען וביען כי מידינו זאת היתה לו: לתת לו שם עולם אשר לא יִכָּרת וכירח ימי עולם כן יעמוד לדור דורים; אנכי בָּנֹה בניתי לו זבול תפארה ובית נאמן לזכרו; אנכי יריתי לו מצבת־עוז אשר לא תֵהָרס מעל כנו נצח; אנכי ברוח פי העירותיהו בצדק ואביא עם גדול וקדוש לחסות תחת כנפיו ואנכי החזקתי בימינו לפתוח לפניו דלתי ערים ושערים לא יסגרו, כן גם לך אין כל צדקה ומשפט להתלונן ולמצוא עלי תנואות…

"לבב האשה לא ילך בגדולות ובנפלאות ממנו, אמונה אמן ישמור, ואין אתו להשליך היום את האהבה כדבר אין חפץ בו בגלל דבר אחר הצפוי לו מרחוק. הלא כה יאמר מְשָׁל הקדמוני:

"טוֹב כַּף אַחַת, עֹנֶג וָנַחַת, בְּעֶת־חַיָּה לְפָנֵינוּ,

מִמְּלֹא חָפְנַיִם, חֲמֻדּוֹת הַחַיִים, בְּאַחֲרִית יְמֵי חֶלְדֵּנוּ!"

הה, שרה, ידעתי כי לא כמוצא שפתיך יהגה לבך, עינים לי לראות ולקרוא על לוח לבבך ביתר שאת מִמֵּךְ; האומנם צָדַקְתְּ על כי תתאפקי ולא תוציאי החוצה המית לבך בעוד עָמדי לפניך, ובדבריך הנותנים יִתְרָה לעת ההֹוָה על העתידה תשמיעיני מוסר כלמתי ותמררי רוחי על כי הוגה ה' אתכם ואל שדי הֵמַר לכם על ידי, אף כי לא בצדִיָה ובמעל עשיתי זאת; הלא עיניך תחזינה מישרים ולבך הלא יבין לדעת… ענין־רע חלק לכם האלהים כי נפגשתם יחד על דרך האהבה ועתה עליכם להפרד ולנתק מוסרותיה טרם הרויתם נפשכם מזיו כבודה ושד תנחומותיה, אך הנוכל לְהָסֵב פני הדבר ולבצור רוחו?! ואַתְּ שרה דְעי לך כי תֵהָפךְ עוד לעזרא הרעה הזאת לטובה ואֶבלו – לששון, וכי מחלמיש צור צרתו יצאו נוזלים משיבי נפש עיֵפה… התאמרי בלבבך כי יוכל בן־תמותה לשנס מתניו ולפעֹל גדֹלות אם ינָּטה אליו כנהר שלום ובשמן טובל רגלו, ולבבו לא יהיה קבר לכאב אָנוש גם כליותיו לא תכלינה בחיקו? הן רק כאב־נצח הטמון בחֻבּו והאש העצורה בעצמותיו יעירו רוחו, יקדשוהו, ילבישוהו רוח גבורה כמדו ויאזרוהו חיל, רק הם יכבידו אכפם עליו להקריב נפשו על מזבח העבודה לכל נשא ונשגב… במקום אשר אֻמלל הלב וביגונו לא יתערב זר שם מעון לנפש שְׂמֵחָה אלי־גיל בעשותה טוב בעמה ונקיה מכל שמץ גאוה וגאון, תדע את הטוב והגדולות אשר עשתה ורוחה לא תגבה; שם תִּנְוֶה שקידה־נצחת ורגשת־יה – – כי אחרי אשר פחד פחד וַיֶּאֱתָיֵהוּ ואשר יגור בא לו ממי יירא ויפחד עוד?; הגבור לא יחרף נפשו על מרומי שדה־קטל אף עת אויביו כחומה סביב כתרוהו ומנוחה הדריכוהו; עת יראו עיניו כידו והחיים והמות במאזנים ישאו לו יחד, ויראה כי אזלת יד עֹזריו וישתומם כי אפס עצור ועזוב, או אז תושיע לו ימינו וזרועו תתמכהו – כדוב שכול יהמה, יריע אף יצריח כי יפיץ עברות אפו, יהדוך משנאיו תחתו ועל אויביו יתגבר!… שרה, אַתְּ תהיי לו הכֹכב בליל אישון ואפלה מנֻדה, אשר ברב נוגה קרניו יגע בשמורות עיניו ויעוררהו, לאורו ילך חושך ונר האשר על ראשו יהל…

“שמעיה – ענתה שרה אחרי רגעי דומיה – האומנם גם נפשי יודעת הפעם מאֹד כי נחוץ לעזרא לעשות דרכו; ואם לא מאהבתי לעמי ולאמונתו ומדעתי את מחסורם אשר יחסר למו כי אך אהבתי אותו דורשת זאת ממני – – בעבור חושי בי כי רק בלב אשר לא חלק עדנה תמצא האהבה בעצם תֻּמָה, וידידות אמת תֵּשֵׁב סתרו, וַאֲשֶׁר ידע כבר לאהֹב הלא נתק פתיל חייהן, ומלבד כי תגוַענה האהבה והידידות ולא תהיינה לו סוכנות, עוד תהיינה לו למוקש ומצודים וחרמים תפרושנה לרגליו… ואם אמֹר יאמר איש לשום האהבה בסד, להכביד נחָשתה ולאלצנה בחזק־יד הלא אז נאסף ממנה שמחה וגיל, ואך מעטה עצב תעטה את כל אשר ינהו אחריה, ומה בצע בה? דמיונה ככנף רננים נעלסה אשר רק בהיותה חפשי על ארץ רבה תזמר משכיל ותזיל נֹפת צוף קולה להחיות נפש כל־חי, ואם בעליה ישימוה בכלוב ויסגרו בעדה וחדל גם מתק שפתיה בשיר לא תנעים קולה ולא תרנין לב… לא שמעיה! שלחהו נא אלי – רק לפניו אקרע סגור לבי… יעבֹר עלי מה, על צוארו אֶפּוֹלה, בין זרועותיו תתעטף נפשי ועל לבו אשפֹך נאד דמעתי, עד כי אחליף כח – וירוַח לי…”

שמעיה הביט בה ונפשו נמלאה לה אהבה ורחשי־חמלה, וישח ראשו על ידיה וישקן מנשיקות פיהו. עינו נִגְּרָה נטף דמע נדבות וילחש לה: “תודה לך אחות” ויפן וילך.

 

ט    🔗

ועזרא העיר כל כחו ויגבר כל חילו לבצע את אשר החל אף כי דבר דבריו באזני דֹר אשר מיום קומו לא שמע עוד קול ה' מפי נביאיו; דור, אשר ראה מנוחה בפרס ומדי כי טוב, וארץ בבל הברוכה כי נעמה, וכי תחת שבט מישור, שבט מלכו תשב באיתן קשתו ונחלתו שפרה עליו, ולכן חשב בנפשו כי ימלא אחרי משפטי פי ה' אם אך את הארץ יסחר וירכֹש לו רכוש ועבודה־רבה עלי אדמות ואת תכלית תעודתו אשר ה' דורש ממנו לא פקד רק בזכרון דברים לבד; דור, אשר מרבית אנשיו זה דרכם כסל למו להרבות כחול קינים הגה והי, לצקת לחש תהלות דוד נעים זמרות ישראל ותפלות שונות שמורות בפיהם ובשפתיהם כי ידרֹש ה' שלום העיר ומקדשיה ויקים את האריאל וההראל, אבל לבם לא נכון עמם ולרעיון־רוח חשבו לצאת לעזרת מעט בכח ידיהם… ורבים היו אשר בעבור היטיב לנפשם התעוללו בעלילות עזרא ²¹ וימלאו עליו צחוק פיהם ולשונם קלסה – אם גם בסתר, כי יראו לשים תָּהֳלָה באיש אוהב עמו וַאֲהוּבוֹ בגלוי – ויפשיטו את אדר היקר והדרת קדש מכל מעשי־תקפו ואשר שָׂם נפשו בכפו טרם הוציאם לפעולת־אדם.

ובכל זאת התלקט אליו גדוד בחורי חמד אשר קנאת ה' צבאות בערה כאש בלבבם והמון אנשים מלאי רוח גבורה אשר בכל לב ונפש אבו ללכת אחריו בארץ מלחה ובערבות מדבר הנוראות והאוכלות אדם, אשר תשתרענה ביניהם ובין ארץ מולדתם. וַיָּעַד להם עזרא ככר גדול לא־הרחק מאחמתא העיר על יד הנהר הגדול נהר אהוה, שם יעמדו על הפקודים איש על דגלו בסדר ומשטר לצבאותם ומשם יסעו למסעיהם, וכאשר יפקחו עפעפי שחר ביום השנים עשר ילכו מזה לדרכם צלחה. אל כר נרחב זה נקבצו ויבאו אלפי מספר כל איש חיל וגבור כח מבני ישראל, ולא מיהודה ובנימין לבד כי אם מכל שבטי ישרון – כי עת הלכוּ בני ישראל שבי לפני צר תקעו כף ויבאו בברית אהבה ושלום את יהודה אשר שטמוהו עד כה ונוספו גם הם עליו ויהי להם למקדש מעט ומנוס ביום צרה – וגם מן הכהנים באו לעוץ מספר העם, ורק שבט אחד היה בישראל אשר לא בא ממנו איש, ובלעדו לא יכול עזרא להרים את ידו ואת רגלו – הוא שבט לוי. וזה הדבר אשר הניאם מבוא: עוד בעלות זרבבל התפקדו רק מאות־מספר מבני הלוים לעלות, כי לא היה להם חלק ונחלה בארץ, ועבודת ההיכל לא שמה קטורה באפם בראותם כי בה לא שמן חלקם ומאכלם לא־ברָאָה, לכן נפקד מקום הלוים וימאנו לשוב, ועזרא אמנם לא יכול להחזיק תורת משה ולהעמידה על מכונה זולתם. ויהי אחרי אשר קראו צום שלשת ימים הוא וכל הנלוים עליו, להתענות לפני אלהי השמים ולהתחנן אליו כי יצליח דרכם, לפלס להם בערבות ציה דרך ובתֹהו ילל־ישִׁימון נתיבה, להצילם מכף אויב וגדודים גדודים אשר פשטו במדבר ומשחרי לטרף – כי חיל ופרשים אשר אמר המלך לשלחם בם עד בואם אל ארץ נושבת לא לקח עזרא, באמרו: יַד אֱלֹהֵינוּ עַל־כָּל־מְבַקְּשָׁיו לְטוֹבָה וְעֻזוֹ וְאַפּוֹ עַל־כָּל עֹזְבָיו – קם עזרא ושני נעריו אתו וילך אל העיר כָּסִפְיָא הרחוקה, עיר אשר מרבית בני שבט לוי חמדוה לשבתם, למען בעזרת אצילי העם תמצא ידו לאסוף די־מספר אשר יעלו אתו ירושלימה.

ויהי ביום הרביעי לעת ערב אחרי צאת עזרא לדרכו, יום אשר נועד להאֹרְחָה הגדולה כי תאחז בו את דרכה, והנה מן העיר, אשר שמשותיה וראשי ארמנותיה הרמים והנשאים והמופזים כליל התנוצצו ככדכוד ואקדח מנוגה נגדם בירכתי קדם, קרבו אנשים אחדים אל מקום המחנה הרובצת כלביאה על נהר אהוה, הלא המה: עלמה מכֻסָה בצעיף יושבת על הפרדה ועלם גְּדָל־כח רוכב על סוס אָמוּץ ואַמִּיץ לימינה, ואחריהם עבד נושא כליו, כובע מגן חנית ושריון. והעלם בלם בחזקה עדי סוסו בכפל רסנו וינהג בידו גם את הפרדה עד כי העלמה ישבה לה שקטה ושאננה מבלי עשות דבר, ומה מאד שם עיניו על דרכהו וימנע רגלו מהדורים ורכסים ויבחר לו דרך בין עמקים עוטפים בר ונאות דשא הזרועים פרחים ונצני תפארה לאין מספר או רגליו הובילוהו תחת צללי נטעי נעמנים ויערי חמד.

דומיה ושלוַת־השקט שררה זמן כביר על האנשים האלה; אחרי כן פתח העלם את פיהו ויאמר: שאי נא עיניך שרה, הננו קרובים למחוז חפצנו! המה עלו על גבעה קטנה ולפניהם נטושה מחנה ישראל שוכנת לשבטיה, וגם עליה פרשו זהר קרני השמש בכל הדרת יפעתן. פה נטועים אהלים איש באחיהו ידֻבָּקוּ ויהיו כחוצות ארוכות, ערוכות בטוב טעם, ומאחריהם עמדו גדרות צאן ומכלאות לכל מקנה, לבקר לגמלים לסוסים ולחמורים, בחוצות האלה אָצים רָצים שוטרי העם ופקודיו אשר בחריצות כפיהם יכינו ויעשו צדה לָעָם; נשים ועלמות וכדים ונאדות מלאים מים על שכמן; ובמקומות אחרים התקבצו המונים חוגגים. פה נחה רוח ה' על אחד המשוררים ונפשו התנשאה מרום על אברת הרוח עד כי שלח ידו לכנור וימינו לנבל עשור, ולהקת מקשיבים סַבּוּהוּ גם סבבוהו לשמוע המית כנורו אשר גיל ורעדה ממיתריו יחדרו לב ונפש וַיֵע­רו ויתעוררו וישאו גם הם קולם וירונו בגאון ה' וישימו כבוד תהלתו – ושם מרחוק נער משכיל והוד לו כזית מחלל בחלילו ורעהו לקח את התוף בידו, ולרגלי השמחה השפוכה עליהם התנשאו לאט לאט רגלי העומדים ויחלו לחול במחולות ויפזזו ויכרכרו… הלאה מעל פסגת ראשי ההרים הזהירו כבזק וכמראה הקשת ביום הענן להב חנית וכידון, חרבות ממֹרָטות ועשויות לברק, רמחים מלֻטָשִׁים עם שלטי הגבורים, להראות לעם כי תחת מחסה מלומדי מלחמות השומרים בעין פקוחה מכל משביתי השלום יוכלו להתעלם לבטח ולהשתעשע בכל אות נפשם –– אך פעם אחת השקיפה שרה על פני כל החזיון הנפלא הזה ולא שָׁנְתָה לו כי עד־ארגיעה שמה פניה אל האיש ההולך עמה ותשאלהו: האם לבטח יבא עזרא עוד היום אל המחנה? אינני רואָּה את דגלו מתנוסס על הרוכבים והפרשים!

“שקטי ואל יפול לבך… אמש בא אלי רץ־ממהר אשר שלחו עזרא אלי כאשר הבטיחני. ותודה לצור ישענו כי גם שם חפצו בידו ותאותו באה – מאתים איש מבני הלוים ילכו לרגליו…”

ותדפוק שרה את הפרדה ותקרב אל המחנה ותצנח אל הרוכב לימינה ותאמר באזניו: הה שמעיה, לבי סחרחר ונפשי תִבָּהֵל מפני הפגישה הנוראה המעֻתדת לי… הן זה ירחים אחדים אשר לא ראיתיו – – לא ראיתיו? מתי לא אראנו? האם לא שויתי תמונתו לנגדי תמיד? הגד נא, האם לא היטבנו לעשות לבל נפגשה עוד הפעם לשפוך דמנו כמים הנגרים?!"

שרה – ענה אחי־עזרא בדממה וקול – את לבבך ואת נפשך שאלי והם ישיבו לך דבר – האם תוכלי לכלכל את היום אשר תדעי כי בו ישים לדרך פעמיו וְאַתְּ לא תראי אותו פנים אל פנים בטרם ילך ואיננו?…

בלי־חמדה הניעה העלמה את ראשה, כמו תתן תודה כי צדקו דבריו.

“אמנם כן גם עזרא לא יעצר כח להקשיח לבבו לעשות כזאת” הוסיף שמעיה.

עוד הם מדברים והנה מעבר למחנה במורד רכסי הררי תימן אשר מבטנם תוצאות לשטף נְהַר אהוה התנשא עֲנַן־אבק אשר הלך הלוך וקרב. שמעיה כונן חצי מבטו ועיניו דלו אל המקום הזה “האח! הנה הוא בא!” קרא בקול ששון. מפני הפרדה שלח רסן וימהר בצעדי־און על סוסו האביר לרוץ לקראת הרוכב השני, והעלמה הוסיפה להתכסות בצעיף ותתעלף, ותתנהל אחריו לאטי בלִוְיַת העבד.

שני האחים הנאהבים והנעימים נפגשו במחנה וישתעו יחד, וברגע שב שמעיה ובחפזון תפש את רסן הפרדה וינהג אותה ואת רוכבה אל אחד האהלים הכלול ביפיו והנטוי בלב המחנה וישא את הנערה הנהלאה ואחֻזַת־שָׂער מעל הכר, חיש הרימו מסך האהל מפניהם, והנה שרה עומדת עוד הפעם לפני עזרא – הה! מה הפליא הזמן בין עת הֵרָאותם ראשונה, כאשר עלתה התקוה כיונק לפניהם וכשרש מקרן בן־שמן, ובין עת הֵרָאוֹתם עתה כאשר תִּקָּטף תקותם בעודנה באבה ותהי למפח נפש! – ושמעיה לא בא אתם האהלה ורק בהמתם העביר הצִדָּה. המסך נפל, ושני האוהבים, אשר אין קץ לאהבתם ואך תגרת יד העת תפריד ביניהם נצבים לבדד לבטח.

ויאחז עזרא ביד שרה וישקף בפניה ומבטי עיניו העמיקו לחדור במבטי עיניה; אך גדל הכאב אף גבר האבל והלחץ בלבב שניהם עד כי לא יכלו הביע רגש לבבם לא בחבוק־ידים ולא בנשיקות דודים אך יד האחד משלבת ביד רעהו.

אולם העלמה התעודדה לראשונה ותמצא לה אמרים בפיה: עזרא! – אמרה שרה בקול נכאה ונפעם – הפעם נפגשנו וַנֱקָר כה – למען נפָרד עוד, ולנצח…"

שרה – קרא עזרא – האם פרידה כזאת צֻותה עלי? ואם לעולם נֻטלה עלי? האם לא יתכן כי תלכי אחרי לעיר הקדושה? אַתְּ ואביך אחרי אשר אמצא שם מנוחה ורגלי תעמוד במישור; אחרי אשר מפעלי להרים קרן בת־יהודה ייטיב צעד ומלאכתי לבנות חרבותיה תלך לפנים ולא לאחור? הה, השיבי לי תוחלתי ותני תקוה זאת בלבי, שכר אמת חלף עבודתי לרבים, עמלי ויגיעת נפשי, אף כי ידעתי כי לא קרוב הדבר לעשותו ותושיה רחקה ממני.

“לא עזרא – ענתה שרה בשפה ברורה – לא כן, הן אם תאסוף שמש עדנים נגהה גם ירח התוחלת לא יגה שביב אורו, ואם יכזב מעין הענג גם מקור התקוה נרפש הנהו… וכאשר לא אוכל עתה ללכת אתך כן גם אז לא אוכלה, ולו גם הייתי היום עזובה לנפשי וטובי בידי, לו גם שכב אבי כבר את אבותיו בשלום – הן המלאכה אשר החלות תצרור לאשה ובנים ונפש האדם לא תשא אותם לשבת יחדו…”

מה זה ועל מה זה שרה? שאל עזרא ויצלול במעמקי מצולת עשתונותיו.

“אויה, הלא לא נפלאת ממך עזרא ־ ־ אך למה זה אחשה אתאפק! אסיר נא רפיון אשה מלבבי, ואדברה… לא בימי משה ואהרן לא ברָב־כח כמשה ואהרן יצאת לישע עמך וללחֹם את מלחמתו! לא לך להיות תחת יד אשה ובנים ולשאת טרחם ומשאם; לא לך לדאֹג למחסורי אשה ובנים, לבקש מוצא מחיה ולתת את אכלם בעתו; חפשי תהי כנשר יטוש מרומי עָל, ירקיע יבקיע שחקים ולמקום אשר רוחו ללכת שמה ילך. עזרא, אך לחפץ ה' וישראל עמו תקדיש כל מעשיך ומעבדיך, ולמענם, אך למענם תאמץ ידיך – ואם אַיִן שְׁבָה פּה עמדי, והיית אך לי…”

ותשלח שתי ידיה ותתפשהו במעילו העליון ממול לבו ותבך בכי תמרורים ותנח ראשה על שכמהו. “אל נא תאבד עזרא – הוסיפה עוד כאשר שבה למנוחתה – אל נא תאבד בעבורי. האם יחר עליך יתלחשו מזי אש הקנאה ולחֻמי רשף השנאה כי תצבר כסף ותאסף זהב במסתרים לאשתך ולבניך, ומתקוממיך יפטירו בשפה כי מגמת פניך להנחיל כבוד ויקר לבניך אחריך, והיית למשל ולשנינה! לא עזרא אם שפל ישראל ונבזה, אל ישפיל אותך… אל יתן לך ממתנת ידו ואל יַלְוֶה לך דבר, אבל אתה תתן לו ואתה תלוה אותו… הניחה לי יקירי, הניחה לי לדבר את כל ונוכחת… הן זאת שארית כל נחמתי בימי עניי ומרורי הנכונים לי, ואך זאת תמלא כל חדרי לבבי קדש־קדשים בשבתי גלמודה ושוממה ימים רבים, רבים מאד – כי אמנם אנכי לא הייתי בעוכריך, אנכי לא הסבותי כי תפול מטה משמי אשרך ולא הייתי לאבן נגף וצור מכשול על דרכך; אולם בצפִּיָתי אצפה כי זכרונך ומחשבתך בי עוד ילבישוך גבורה ועז, ישימוך עמוד ברזל וחומות נחֹשת והיית מוצק! המחשבה הזאת בלכתך תלך עמך, לשמֹר רגלך מִלָּכד, בשכבך תשמֹר עליך לבלי תֵרָדם בחיק העצלות, והקיצות והיית לבדד בלשכת־הכהנים נות צדקך תרחף עליך, והיא תשיחך סלה…”

הה שרה, לב טוב, לב ישר, נפש יקרה ונדיבה!

“האם לא תראה עין בעין, כי אם הייתי אני לגורלך ואותך לקח ה' אחר כבוד ותפול לישראל לנחלה – לא לבני ישראל סוגי־לב ולערב־רב אשר סביבותינו אך לישראל אשר שָר עם אֵל ויוכל לו לעמוד לנצח נצחים גם הוא, האומנם בני־עליון כאלה מעט מזער המה, בכל־זאת מונה ישראל מספר אלף אנשי קדש כאלה בכל דר ודר – לכן לא אובה אני להורידך מסלם מוצב בארץ־הצבי וראשו מגיע שמי שמימה, אשר עלית עליו בחכמת נפשך, ואתה, אנא אל תורידני גם אני… כן אקוה כי עוד תודות רבות תתן לי וישראל יוסיף לך שבעתים ככה על־ידי, ואתה לא תשכחני!”

אשכחך שרה – ענה עזרא ובדי־עמל הגה בגרונו – האנכי אשכחך? ואיך אשכחך? הישכח גבר ימינו? הישכח נפשו כל עוד גֵוו ונשמתו יתלכדו ולא יתפרדו? האם לא נהיית כעצם מעצמי ובשר מבשרי, שרה? זכרונך חי חי כמני היום, לא יסוף מקרב לבבי עדי רגע, לך כלה שארי ולבבי ועמך עדינה לא חפצתי בארץ!… אך לא! אל נא נתעה בנבכי מדבר היגון, ואל נא נדבר גבוהה גבוהה כְשִׁכּוֹרים מיין־חֲמַת ה' ברגעים המסֻלָּאים האלה היקרים לנו מזהב אופיר, עת לנו לדבר דברים ברורים ובהירים – הה! אַתְּ כֹכב חלדי, אַתְּ שמש חיתי, אַתְּ תנחיני ותלויני על ארחי ואַתְּ תפתחי לי שערי צדק ופתחי רוח־יה, עד כי יבא בי הרוח ועָשׂה יעשה לי כנפים לעוף מרחבי שמים, לשמוע רנת אלים ולהקשיב שיח סוד שרפי־קדש מצבא מרום במרום! אם נטע ה' על מעגל חיי תמר אשר סנסניו יסֻכוני בצאלים צללם ובשֹבַע שמחות יחדוני, הלא אַתְּ היא; ואם אלון־בכות או תרזה אשר כפנה שרשיה, ראשי דליותיה שחו כַּאֲבֶל אם וּמַרְאֶהָ ימתיק לי התוגה וינעים לי היגון, הלא אַתְּ היא!…

אך הס… נעזב־נא שני האנשים המלאים עוד לאלוה מלים לצאת פתח האֹהל תחת רקיע כליל־תכלת אשר רִבבות כֹכבי נשף כתפוחי זהב במשכיות כסף יצהלו עליו בגאון; נעזבה נא עליהם שיחם והגיונם אשר יביעו מקרב ולב עמוק, כי זר לא יבא ביניהם ואיש נכרי לא יוכל להקשיב מנהם דבר בלתי אם חלק כחלק יקח אתם; נעזב־נא את ידידם שמעיה לגשת אליהם ושלשתם יכרתו ברית אמת וקדש אשר לא תופר ולא תמוט ועולמי־עד!.

כאשר שלחה שמש־בֹקר מפאת קדים קויה הראשונים ארצה והנה מעבר האחר עלתה עלמה מכֻסָה בצעיף ותשב על הפרדה ואח יקר מאד נעלה תפש במתג ורסן וינהגנה בלט ובשום לב בין כרים מעֻלפים בירקרק דשא וטל אורות אל העיר – הנשקפה כאש פלדות כי זרחה עליה השמש ותכס אותה בכנפי אורה– למען ישוב עוד אל המחנה אחרי השיבו את העלמה העדינה הפקודה בידו אל זרועות אביה…

ומעבר השני עלה עלם גְבַה קומה על סוסו האביר והאדיר ועליו עמדו כל המחצצרים בחצוצרות התרועה אשר קראו את המחנה אל המסע.

עברו שעות אחדות ונהר אהוה שטף ועבר. בודד לו בשדה נרמס וגדוש מרבבות רגלי עם־כבד ובהמה רבה…

אך מקצה המדבר עוד תשמענה אזנינו קול שיר ותודה, קול ענות עם ברֵעֹה:

שִׁיבַת־צִיּוֹן

א

שׁוּבָה אֵל אֵלִים, שׁוּבָה אֶת־שְׁבִיתֵנוּ

כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב וּבְעַרְבוֹת־־־צִיָּה

אָנָּא עַל—מֵי מְנוּחוֹת אָנָּא נַהֲלֵנוּ

כִּנְחָלִים נִטָּיוּ בְּאֶרֶץ הַנְּשִׁיָּה.

ב

מַה־תָּגֵל, הֶאָח! וּמַה תַּעֲלֹז נַפְשֵׁנוּ

עֵת הַצֹּפִים יַחַד קוֹל רָם נָשָׂאוּ:

קוּמוּ הִתְעוֹרְרוּ, נַעֲלֶה בֵּית אֱלֹהֵינוּ

שָׁם יֶשַׁע, שָׁם נֹחַם, אַחַי, תִּמְצָאוּ.

ג

בִּשְׁעָרַיִךְ, יְרוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה!

בִּשְׁעָרַיִךְ, בָּם לַגּוֹלָה יָצָאנוּ,

עַתָּה נָבוֹאָה בְּקוֹל תּוֹדָה וְהַלְלוּיָה²²

כֻּלָנוּ מַתְאִימִים וְשַׁכֻּלָּה אֵין בָּנוּ!

ד

לֹא יָנוּם שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל, צוּר מַחְסֵהוּ

וְלֹא יִישַׁן הָאֵל, לוֹ כַּפָּיו שֹׁטֵחַ,

לָכֵן יִבְטַח לִבּוֹ, כִּי לֹא יַכֵּהוּ

יוֹמָם הַשֶׁמֶשׁ, וְלַיְלָה – הַיָרֵחַ.

ה

צְאוּ מִבָּבֶל, צֵאוּ! עִבְרוּ בָּעֲרָבָה,

עִבְרוּ בִישִׁימוֹן בָּרְכָסִים בַּנָחַל,

אַל תִּירָאוּ! לִפְנֵיכֶם תָּדוּץ דְּאָבָה

תִּרְמְסוּ כַּחֹמֶר גַּם פֶּתֶן גַּם שָׂחַל.

ו

צֵאתֵנוּ וּבוֹאֵנוּ, יָה, אָנָּא שְׁמוֹר

אֵל נָאוֹר רַב חֶסֶד! אַל נִכָּשֵׁלָה,

לַמְחַכִּים לַמְיַחֲלִים לְךָ אֲמִתְּךָ נְצוֹר

מַלְכֵּנוּ – מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם סֶלָה!

רבות נשמע קול־אדיר קול־נעים זה, עד כי מעט מעט אבד במרחק המקום ואיננו…