רקע
שמעון דובנוב
מכתב ראשון: תורת הלאומיות הישראלית

I. דרך התהוותו של הטיפּוס הלאומי: היסוד הגזעי, הארצי, המדיני והתרבותי־היסטורי או הרוּחני. — מעבר מתרבות חמרית לתרבות רוחנית בגידולה של האומה. — אבן־הבוחן של כח האומה הפנימי: אבדן הממלכה והקרקע.

II. אותה ההתפתחות בקרב היהדות: התחלת צמיחתה של האומה הרוחנית בתקופת הנביאים, גידולה בתקופת הבית השני וגיבושה הגמור בגולה (אבטונומיות, מרכזי הגולה). האומה היא יוצרה ויצורה של ההיסטוריה שלה: הצטברותה של הטיפּוסיות הלאומית.

III. המעבר מסימנים אוביקטיביים לסוביקטיביים בהגדרותיו המדעיות של מושג “האומה”. — השיתוף הרוחני עולה בכוחו על שיתוף־הדם: יסוד התמצית של האומה.

IV. שלילת הלאומיות הישראלית. ערבוב היסוד הלאומי והדתי והסקוּלריזציה (חילוניות) של הרעיון הלאומי הישראלי. — זרם ההתבוללות; אוּמה דתית וקבוצה דתית. — מינימום של יהדות וגבולות הכפירה הלאומית.

V. אינדיבידוּאַליות לאומית ואנוכיות לאומיות. — הרעיון הלאומי הישראלי הוא בטויה של האינדיבידואליות הצרופה. — בין היסוד האינדיבידואלי והסוליאלי נתוּן היסוד הלאומי. — הנחות יסודיות.


I    🔗

כשאנו באים לחקור את דרך התהווּתם של הטיפּוסים הלאומיים, אנו מוצאים אותה הולכת ומתפּתחת מן החמרי אל הרוחני, מהפשטות החיצונית אל ההרכבה הפּנימית. במדרגות התרבות הנמוכות נבדלים העמים זה מזה בעיקר על פּי סימנים טבעיים, ובמדרגותיה הגבוהות — על פּי סימנים תרבותיים־היסטוריים. לפנינו עוברים בהדרגה טיפּוסים לאומיים, הניכרים לפי סימנים מכריעים בכל תקופה ותקופה, ואלה הם: 1) טיפּוּס גזעי, 2) ארצי־מדיני או אבטונומי, 3) תרבותי־היסטורי או רוחני. כל טיפוס ראשון הולך ומתמזג בשני הבא אחריו מזיגה מיכנית או אוֹרגנית, כלומר: הוא משתמר בקרבה בצורתו הקודמת או שהוא בטל ולובש צורה חדשה. נעמוד נא על כל טיפּוס וטיפּוס לחוּד.

בתקופת־בראשית של התרבות אין צורת הקבוצה הגזעית או השבט אלא פרי הטבע. שיתוף המוצא, הקרקע והאַקלים מטביע את חותמו על גופם ומזגם של חברי קבוצת־משפּחות, המרוּכזת על טיריטוריה אחת או טיריטוריות רבות (בישוב קבוע או במצב של נדידה). הולכת ונוצרת “אוּמה” במובנה הראשוני, הביולוגי של המלה, במובן natio (שם נגזר מן nasci — הִוָּלֵד). הסגולות הגזעיות בכללותן מתגבשות בתוקף חוק הירושה במשך דורות רבים, ובדרך זוּ הולך ונקבע רֶבֶד יסודי, המצע הטבעי או הגזעי של הלאומיות.

אולם אף במדרגת התפּתחות זו מתחילה השפּעת התרבות החמרית מתחרה בהשפּעת הטבע. לאט לאט הולכת ופוחתת השפּעת הטבע על האדם במדת ההשפּעה החוזרת של האדם על הטבע. התרבות מחלישה את השפּעתם הגסה של הקרקע והאַקלים ומטשטשת במקצת את סימניו הבולטים של הטיפּוּס הגזעי (מה שנעשה אחר כך על ידי נדידה, נשואי תערובות וכו'). בתוקף השפּעת גומלין יותר מורכבה בין האדם והטבע, יוצר המשטר התרבותי עצמיות מורכבה ביותר. בה במדה שהשבט מסתגל לסביבתו הטבעית ומסגל אותה לצרכי־חייו, הוא קובע את תנאי קיומו הכלכליים בצורות שונות של קוֹאוֹפּירציה — גרעין הציבוריות העתידה לבוא. יחד עם גילוי צורותיה המסוימות של מלחמת הקיום הולכים ונקבעים גם נטיות, הרגלים, השקפות ואמונות משותפים לחברי הקיבוץ הגזעי. הלשון המשותפת היא אחד ממכשירי־השיתוף הכבירים של חברי הקיבוץ וסימן ההתבדלות ממשפּחות השבטים הזרים. הולך ומסתמן דרך־המעבר מתרבות חמרית אל תרבות רוחנית. ככה עולה וצומח רבד שני, תרבותי, על גבי היסוד הטבעי או הגזעי של הלאומיות.

גידול הציבוריות, בתור פּרי הקואופּירציה הכלכלית וסוגים אחרים של התחברות בני אדם, מביא בהכרח לידי יצירת הסתדרות קבועה מאחדת, בצורת ברית אזרחית או ממלכתית. הקרקע, שהיה עד כה גורם טבעי בלבד, נהפּך לגורם מדיני המאַחד את האומה לכל שבטיה. שלטון־ממלכה מסוּדר משעבד את כל המדינה לחוּקים קבועים ומגין על גבולותיה בפני התפּרצות עמי־הנכר. החיים המדיניים מחנכים את האומה בדרך מסוימת. משמעת צבוּרית, חובות וזכויות אזרחיות קבועות (השוות לכל הפּחות בגבולות כל מעמד ומפלגה), התבדלוּת הממלכה מתוך הממלכות האחרות, — כל אלה מַקנים לחברי הקיבוץ המדיני סכום מסוים של צרכים, נטיות ושאיפות חדשים. הכח המאַחד הוא מושג המולדת, הגנתה או חיזוּקה. מעשי הגבורה הפּטריוטיים והאגדות על מפעלי הגבורים שקנו להם שם־עולם בדברי ימי העם נעשים לגורם מכריע של ההכרה ההיסטורית בתקופת ברִיתָה1.

הטיפּוּס הארצי־מדיני של האומה בא לידי גלוי במדרגות וצורות שונות התלויות במצב הציביליזציה של העם ובמדת שלטונו העצמי במדינתו. חזיון רגיל הוא בדברי ימי האנושיות, שהממלכות הקטנות נבלעות על ידי הגדולות, ומשום כך הלאומים הנכבשים, שטיפּוּסם התרבותי־לאוּמי אינו מפוּתח ביותר, מאַבדים את סגולותיהם כולן או מקצתן ומתמזגים בעמים בעלי טיפּוּס בולט ומבהיק; וכנגדם אתה מוצא את האומות שנתחזקו במובן תרבותי או רוחני שהן שומרות על עצמותן גם בתנאים של שעבוד מדיני — בכחה של אבטוֹנוֹמיה סוציאלית, כלומר: על ידי סידור שלטונם העצמי בקהלותיהן בהתאם למסורותיהן ההיסטוריות וצרכיהן הפּנימיים. העמים הכובשים גם הם צפויים לעתים קרובות לסכנה מפּני היפֶּרטְרופּיה (גידוש המדה) מדינית. על ידי כיבושים וגֶזֶל קרקעות הם יוצרים ממלכות מעֵרב־רב של לאומים, הזרים זה לזה, הצוררים לפעמים איש את רעהו. וכן מתחוללות התנגשויות פנימיות המפוררות מוֹנרכיות מושלות בכיפה והמושכות אחריהן אל תהום הכליון גם את האומה הכובשת (אשור, בבל, פרס, רומי העתיקה). האומה השלטת, החזקה מבחינה המדינית, אובדת לעתים קרובות דוקא משום זה, שהיסוד הממלכתי עולה אצלה על הרוחני: אחרי זמן־מה של ירידה צבורית ומוסרית היא מתמזגת במשפּחת עמים צעירים, הנושאים בחובם זרע של תרבות בריאה. מכאן שהיסוד המכריע בגורל האומה אינו חסנה החיצוני, אלא כוחה הרוחני, איכות תרבותה והליכוד הפּנימי של חבריה.

בתקופה המדינית או הסוציאלית מתפּתחת תרבות יותר גבוהה ומורכבה לעומת התקופה הגזעית הקדמונית. גידוּל התרבות החמרית קשור וכרוך כאן בגידוּלה של היצירה הרוחנית. החיים הסוציאליים מעשירים את אישי־החברה במחשבות והרגשות אַלטרואיסטיות. הדת עולה למדרגה של השקפת־עולם מסוימת. ההכרה המוסרית מתעמקת ולובשת צורות קבועות של אידיאלים מוסריים בפי הכהנים והחכמים. הלשון ששמשה קודם כלי שימוש של שיתוף בני־הגזע בלבד, הולכת ונעשית עכשיו למכשיר של שיתוף רוחני ויצירת ערכים ספרותיים ומדעיים. ההיסטוריה והאגדה אינן משבחות את גבורות הכיבוש או ההגנה בלבד, אלא גם את גבורת־הרוח, את מסירת־הנפש על ערכי הציביליזציה הנעלים, על חופש הדעות, האמונה וההכרה. המסורות ההיסטוריות האלה מעודדות את הדורות הבאים ומקשרות את האומה בקשר אַמיץ של הרגשות חיבה או בחילה משותפות2. המצע הקדמוני הגזעי ושלשלת המסורות ההיסטוריות, כשהם מצטרפים לכיבושים הרוחניים של העם, הם יוצרים בכללותם בסיס רחב להכרה העצמית הלאומית. מרגע זה תלוי עתידה של האומה בעיקר בעמקה של הכרה זו, במדת האומץ של הרוח הלאומי, בכח היסודות התרבותיים שנוצרו במשך דורות ובכשרון האומה להמשיך את התפּתחותם של כוחותיה היוצרים. החוש הטבעי של קיוּם האומה יוצר לעצמו צורות של התפּתחות אבטונומית, וכשלא ימצא אותן מספּיקות בתחום המדיני הריהו מחזר אחריהן בתחום הסוציאלי או התרבותי, בכל ספירות החיים והמחשבה.

אבן־בוחן להשתלמותו של הטיפּוס הלאומי יכול לשמש אבדן החופש המדיני, שרגילים לראות בו תנאי הכרחי לקיום האומה. עם שניטלה ממנו חירותו המדינית והוא נשאר על אדמתו בקרב ממלכה זרה, כשהוא מוסיף לחיות כקיבוץ עומד ברשות עצמו ושואף לאבטונומיה פּנימית עד גבול האפשרות — מצטין בלי ספק באומץ רב של רצון לאומי ושפע של כוחות רוחניים חיוניים. אומות רבות שהיו נתונות במצב כזה עלה בידיהן לשמור זמן רב על עצמיותן, החל מיהודה ויון בתקופת כיבוש הרומאים וגמור באירלנדיה ופולניה בזמן החדש. אולם יש והבגרות הלאומית עומדת עוד בפני נסיון אחד, קשה ביותר: כשהאומה מאַבדת לא רק את חירותה המדינית, אלא גם את אדמתה, כשנחשול ההיטוריה עוקר ומרחיק אותה מהקרקע הטבעי, והיא נעשית מפוזרה ומפורדה בארצות זרות, והיא הולכת ובאַבדת גם את לשונה המשותפת. אם למרות ניתוק הקשרים הלאומים החיצוניים, מוסיפה האומה להתקים במשך שנים רבות וליצור יצירה עצמית, ומגלה שאיפה עקשנית להמשיך את התפּתחותה האבטונומית, הרי אומה זו הגיעה למרום פּסגת האינדיבידואליזציה התרבותית־היסטורית ודינה כדין עם בלתי־נכחד, בתנאי שתוסיף ותאמץ את רצונה הלאומי. בדברי ימי האנושיות אנו מוצאים כמה דוגמאות של עמים, שעברו מן העולם לאחר אָבדן אדמתם ופיזורם בקרב עמים אחרים. ואין אנו מוצאים אלא דוגמה אחת של השתמרות אומה פזורה ונטולת קרקע במשך אלפי שנה. אומה יחידה זו — הוא העם הישראלי.

כלום יש לראות בזה נס היסטורי? לא. עם ישראל עבר כל אותן דרגות ההתפּתחות הלאומית שעברו העמים האחרים. אולם לרגלי גורלו ההיסטורי המיוחד במינו נתגבשו אצלו היסודות המהוים את הטיפּוס הלאומי בצירופים ויחסי־ערך אחרים, והם הם שגרמו שהיסודות הרוחניים הכריעו בהחלט את היסודות החמריים והמדיניים. וסקירה שטחית על מהלך ההיסטוריה הישראלית תוכיח.


II    🔗

עד תקופת המלכים בדברי ימי ישראל היה מכריע היסוד הגזעי בהתפּתחותו של הטיפּוס הלאומי היהודי. מקליפות שונות של הבֵּיצה השֵמית (בני תרח, בני אברהם וכו') התפּקע ויצא העוּבַּר הגזעי של שבטים נודדים, הידועים בשם “בני־ישראל”. נווֹת ארם־נהרים, ארץ־ישראל, מצרים ומדבר סינַי מטביעים את חותמם על השבטים המקורבים האלה. אָפים נעשה מוצק לא רק במלחמתם בטבע, אלא גם באנשים (שעבוד מצרים). כיבוש כנען נותן לבני ישראל כלי־מכשיר עצום לשם איחודם: אדמה קבועה. בתקופת “השופטים” נראה עדין השלד של הגוף הגזעי: המשטר של שלטון אבות־המשפּחה, התפלגות השבטים; אולם השלד הזה נקרם לאט לאט עור של אדמה משותפת. הולך ומתקרב הרגע של האיחוּד המדיני. איחוד זה בא לידי הגשמה בתקופת המלכים הראשונים — שאוּל, דוד וּשלמה. ברק־זוהר של “ממלכה אדירה” מנצנץ במלוכה הישראלית: מתגלה השאיפה לכבוש את השבטים השכנים על מנת להבטיח את הגנת הגבולות. אולם תפקידו של עם כובש איננו לפי כוחם של שבטי ישראל כלפי מצבם של הכוחות המדיניים, אשר פעלו באסיה הקדמית ערב הופעתן של הממלכות הענקיות — אשור ובבל. ההתפלגות הפּנימית שעדיין לא חדלה בקרב השבטים, ומלחמתם על הבכורה הלאומית פרצו פרץ באיחוד המדיני. מגיע זמן של שניוּת ממלכתית, תקופת דוּ־שלטון של מלכי יהודה ומלכי ישראל.

בינתים מבצבץ ועולה כוח מאַחד חדש, כוחה של תרבות רוחנית מיוחדת במינה, תרבות שהדת תופסת בה מקום בראש. מן העוּבר של הָמונותֵאיזם העממי (עיקרו: “יהוה — אלהי ישראל”) שנבדל מעבודת־האלילים של עמי־הנכר הבדל שבכמות יותר מהבדל שבאיכות, הולך ומתגלם, אחרי זעזועים וכשלונות רבים, הרעיון של מוֹנוֹתיאיזם אנוּשי כללי (עיקרו: “יהוה — אלוהי האנושיות כולה”), שנושאו הוא העם הישראלי. גרעין־דתי זה משמש יסוד לשיטת רעיונות ציבוריים ומוסריים נעלים, החודרים אל תוך חיי העם ע"י דברי הנביאים הנלהבים. הנבואה השואפת למזג את היסוד האנושי והלאומי מזיגה הרמוֹנית מבקשת נתיבות חדשות לחיזוקה הפּנימי של האומה. התגברותן של הממלכות החמסניות האדירות, אשור וּבלל, וסכנת החרבן המדיני הצפויה לממלכה הישראלית הרופפת, — ממריצות את נביאי ישראל להעביר את מרכז הכובד של הקיום הלאומי מהספירה המדינית אל הספירה הציבורית־רוּחנית. לפי דבריהם אין כל סכנה בחולשה מדינית, ואפילו בשעבוד מדיני, ובלבד שהעם יהיה מאוּחד ומלוּכד בכוח רוחני פּנימי, מפני שהממלכה לגבי האומה אינה אלא כקליפה לגבי הגרעין. הנביאים מבקשים להעלות בבת אחת את היהדות על מרוֹם המדרגה של הויה לאומית מתוקנת. — אולם קדמו את זמנם. מלחמת הקיום הלאומי הביאה מן ההכרח לידי ברירה טבעית: היסודות החלשים שבעם לא עמדו בפני לחץ הנחשול הלאומי והתבוללו ברובם בעמים השכנים (מלכות עשרת השבטים), והחזקים שבהם (מלכות יהודה) ניצלו משיני הכליון ובצעדים אטיים ובטוחים המשיכו את דרכם לקראת יצירת טיפּוּס חדש של אומה רוּחנית.

טיפּוס זה גילה בראשונה את כוחו החיוני בתקופה הקצרה של גלות בבל, כשמלכות יהודה איבדה את חירותה המדינית וגם את אדמתה, ואחרי כן — בתקופה הממושכה של שלטון פּרס ויון, כשהאדמה הושבה לעם, בלי חירות מדינית בצדה. אמנם השלטון התיאוֹקרטי (יותר נכון: הירוֹקרַטִי, כלומר ממלכת כוהנים) בתקופות האלה עדיין רחוק היה מהמוסר הנשגב של הנביאים, אבל עלתה בידו להעמיד את הקיום הלאומי על שני יסודות קבועים: ההנהלה העצמית הציבורית והתרבותית. עלה ונתגבר (אחרי זמנו של עזרא הסופר) “עם הספר”, הניזון משפע יצירתו הרוחנית הקודמת והיוצר ערכי תרבות חדשים. הלכה ונתגבשה חטיבה לאומית מוצקה, למרות ההבדלים המעמדיים שבתוכה, אי־סלעים השוכן לבדד בלב ים זועף של עמי־נכר. אל אי זה נהרו ונמשכו בכוח איתנים כל תפוצות הגולה הישראלית שבאסיה הקדמית ואפריקה הצפונית, וכשבא נחשול היסטורי חדש — התרבות היונית המקסימה, שפרשה את מצודתה על אלילי אסיה וְעַמָמֶיה, נזדעזע האי היהודי, אבל לא נהרס. הגיע רגע היסטורי, שאין אנו מוצאים כמותו בדברי ימי האנושיות: התנגשו לא שני כוחות מדיניים, אלא שתי תרבויות, שתי השקפות עולם: היהדות וההילניות. נצחון היהדות השיב לזמן־מה למלכות יהודה גם את חירותה המדינית והקים את ממלכת החשמונאים. ושוב התחילה בתוך האומה מלחמת התחרות בין שני עיקרים: של אומה מדינית ושל אומה רוחנית. הצדוקים תבעו שלטון ממלכתי חיצוני וכח צבאי, והפרושים — הכרעה של תרבות רוחנית והנהלה עצמית פנימית בתוך האגודה הלאומית. שבט הברזל של רומי סייע לנצחונם של הפרושים: לשלטון החוק (נומוקרטיה). כשהתנגדותם של קנאי המדינה לא עמדה בפני האגרוף הרומי, באה תקופה של התנגדות רוחנית, שהוכתרה בנצחון. חורבן הבית השני לא הביא כליה על האומה: שורש האומה התלושה והמפוזרה היה עדיין מחובר אל קרקע המולדת, ארץ־ישראל הרומאית, וכאן הוקם מחדש מרכז של הנהלה עצמית ציבורית־רוחנית (תקופת הנשיאים) ששימש מקור יניקה לענפי הגולה המסועפים (הגמוניה של ארץ־ישראל).

אולם ההיסטוריה באה והעמידה שוּב את ישראל בפני נסיון קשה של בגרוּת לאומית. עד כאן שמשה הגולה תוספת לארץ־ישראל. בימי הבינים נשארת הגולה לבדה, בלי בכורת ארץ־ישראל. אדמת המולדת נהפכת לנקודה גיאוגרפית קטנטנה על מפּת שלושת חלקי היבשת, שהיהודים נפוצים בהם. האומה חסות־הממלכה היתה גם לאומה נטולת־קרקע. זרם נדידת העמים הגדולה, הכיבושים המדיניים של האישלם בארצות המזרח ושל הנוצריות בארצות המערב — כל אלה מפוררים ומחלישים את הגולה היהודית. כלום יוכל להאריך ימים הגוף הלאומי המפוזר והמפורד? יוכל — משיבה ההיסטוריה וממשיכה את דרכה. הגיע תורם של מרכזים מנהיגים בגולה.

בארצות, שאוכלסי־היהודים מרובים בהן, הולכים ונוצרים מרכזי־הצטברות של כח לאומי־רוחני, כלי־קיבול של כוחות תרבותיים חיים, ואל המרכזים האלה כפופות תפוצות ישראל הקטנות. ככה קמו והתפּתחו מרכזי הגולה הגדולים של בבל, (מהמאה החמישת עד הי"א), ספרד, (מהמאה הי“א עד הט”ו), גרמניה ופולניה (מהמאה הט“ז עד הי”ח). בכל אחד מהמרכזים האלה מתהוות הסתדרויות קהילתיות אבטונומיות, המקיפות חוגים רבים ושונים של חיי העם הציבוריים והתרבותיים (ראשי הגולה והגאונים בבבל, “האלחַמניה” בספרד, שלטון הקהל ואגודות הקהילות עם המוסדות המרכזיים או “ועדי הארצות” בפולניה). האומה, המשוללת גבולות גיאוגרפיים, תוֹחמת לעצמה בכל ארצות פזוריה תחומים צבוריים־רוחניים, במקום אבטונומיה מדינית היא יוצרת לעצמה אבטונומיה ציבורית ותרבותית. בכל הדורות האלה עברו תקופות שונות על העם: תקופות של פּריחה וקפּאוֹן, תקופות של התקדמות ושמירת־הקיים, תקופות של התפּתחות מלאה ולקויה; אולם בכללותו חי העם והתפּתח כחטיבה שלמה, כאישיות לאומית בולטת, בכל תפוצות הגולה.

באיזה כוח, בעצם, נתקימה האומה המפוזרת, חסרת הממלכה ונטולת הקרקע במשך דורות רבים? כלום על ידי תורת היהדות המקראית, חוקי התלמוד וחומרות הרבנים, התבדלות הגיטוֹ, האבטונומיה הפנימית, אמונת המשיח? אמנם כן, אולם כל אלה אינם אלא צורות־גילוי חיצוניות של קיום לאומי, צורות בלתי קבועות, המתחלפות ומשתנות במהלך ההיסטוריה. לעומת זאת מקור חיוניותה של האומה הישראלית הוא בכך, שאומה זו, לאחר שעברה את דרגת־הלאומיות הגזעית, התרבות הקדמונית והארציות המדינית, הספיקה להתבסס ולהתבצר במדרגה העליונה, הרוחנית או תרבותית־היסטורית, זכתה להתגבש כאומה רוחנית, היונקת את לשד קיומה מתוך “רצון־חיים” טבעי או שכלי. וכל זה לא בא אלא משום שבמערכת הכוחות, המהוים את הלאומיות היהודית עלה סכום היסודות שאינם תלוים בארץ על היסודות התלויים בארץ. במדה שהלכו ופחתו הגורמים המדיניים החיוּביים, בה במדה גברו הגורמים הרוחניים, כשם שמתחדד, למשל, חוּש המישוּש או השמיעה של העיור על חשבון חוש ראיתו הלקוּי. פעולת חוק הירושה הבליטה בקרב דורות רבים קוי־אופי מיוחדים, הרגשות, נטיות היסטוריות, פּרי יסורי־העבר וסבלותיו. נתעמקה האישיות הקיבוצית, נתגבר כח ההתנגדות להשפּעה המטשטשת של הסביבה הזרה. הוכשרו אמצעי־מלחמה לקיום הלאומי בתנאי־החיים הקשים ביותר. במלחמה זו היו שעות קשות ומסוכנות, תקופות של בירור הבר מתוך התבן, כשחלקי העם החלשים נקרעו מעליו והתבוללו בעמים אחרים (התבוללות במדות שונות היא תופעה תדירה בהיסטוריה הישראלית), אבל בסופה נשתמר גרעין בריא של האומה, חזק באומץ רצונו הלאומי.

במדה שהעם יוצר את ההיסטוריה שלו, בה במדה הוא גם נוצר על ידיה. הוא יוצר את תרבותו בכל דור ודור, ויחד עם זה הוא פרי היצירה הזאת בסכום כל הדורות — בהיסטוריה. מכיון שהאומה איננה סכום של יחידים בלבד, אלא גם סכום של דורות, סכום של קיבוצים חיים ומתים, הרי פועל כאן, “מעבר לסף ההכרה”, חוק של ירושה, שהוא הקו־הבינוני של תמורות היסטוריות שונות, המַתְוה את דרך־ההתפּתחות של חיי־האוּמה ומתחרה בהשפּעות הסביבה החיצונית. אצל אומה חיה אנו מוצאים פעולת־גומלין של שני כוחות: של כינוּס התרבות ושל תרבות מכוּנסת, עמל הדור החי והרכוש התרבותי ומכשירי התוצרת של דורות־העבר. במשך הדורות מצטברת העצמיות הלאומית, המטביעה את חותמה על חיי היחיד. אולם עצמיות זו יש לה גבול טבעי בהשפּעת הסביבה הבין־לאומית, שהאומה צריכה בהכרח להסתגל אליה. אומה שרבוי עצמיותה עולה על הפסדה — הרי היא בת־קיום, ואם לאו — היא מתנונית מתוך טמיעה והתבוללות בעמים זרים. עם שיש לו כלי־מגן אלה, אדמת־מולדת וממלכה, לשון לאומית, בתי־ספר ומוסדות תרבותיים אחרים — התפּתחותו העצמית מובטחת אפילו כשאישיותו הלאומית איננה בולטת ביותר. כלי־השמירה האלה של הטיפּוס הלאומי — אחת היא, אם הם חסרים לגמרי או פעולתם אינה מספיקה — יכולים להתמלא רק על ידי הגבָּרת מכשירי־המגן הפּנימיים, כלומר: על ידי אימוּץ הרצון הלאומי לשם התפּתחות תרבותית אבטונומית ועל ידי התנגדות נמרצה להשפּעת הטמיעה של הסביבה החיצונית. זו היא התורה שאנו למדים מדברי ימי ישראל בגולה.


III    🔗

סימנה המובהק של הלאומיות — מהו? כאן אנו נתקלים בשאלה שעוררה עד הזמן האחרון ויכוחים חריפים הן להלכה הן למעשה. לא אעמוד על חלוקי־הדעות לפרטיהם, ואציין כאן רק עובדה אחת: גם בהגדרות המדעיות של המושג “אוּמה” אנו מוצאים מעבר מסימנים חמריים לרוחניים, כמו בהתפּתחותן ההיסטורית של האומות. הפילוסופים של בית המדרש הישן ראו בלאומיות פרי גזע, אַקלים וקרקע; חכמי־המשפּט והמדינאים של זמננו מערבבים לעתים תכופות את המושגים “עם” ו“ממלכה”. סתם־אומה היא לדעתם טיפּוס פּשוט של ממלכה חַד־עַמִית, ובממלכה רַבַּת־עמים הם גוזרים על המיעוט הלאומי גזרת התבוללות והתמזגות עם הרוב השליט (השקפה כזו היתה קימת בתקופת המהפכה הצרפתית הגדולה והיתה רוֹוַחַת זמן רב בתורת־המשפּטים); מדינאים יותר ליבּרליים נותנים ברוב חסדם את זכות האבטונומיה התרבותית לעמים, שאין להם מדינה מיוחדת ולא אַבדו עדיין את אדמתם ולשונם. אולם בזמן האחרון הולכת ונקבעת ההשקפה, שהאומה היא קבוצה תרבותית־היסטורית, המכירה את עצמה בתוֹר אומה אף על פי שהפסידה בשלמות או במקצת את סימניה החיצוניים: הממלכה, האדמה או הלשון, אם רק יש לה שאיפה מסוימת להמשיך את התפּתחותה העצמית לעתיד לבוא. סימני־הלאומיות האוֹביקטיביים הולכים ומפנים את מקומם בהגדרות־המוּשגים המדעיות לסימנים סוּבּיקטיביים3.

אחרי הסוֹציולוגים־הפילוסופים באו גם היוּריסטים־המדינאים לידי מסקנה אחת, שדוקא הגורמים הסוּביקטיביים או הרוחניים הם הם גוֹלת הכותרת בהתפּתחותו של הטיפּוס הלאומי, שכל הגורמים החמריים אינם אלא מדרגות, המובילות אל פסגת התפּתחות זו: אל התגבשות אישיות לאומית מוצקה ובעלת־הכרה. כשם שבמשפּחה בדרך כלל השיתוף הרוחני בחוגי התרבות העליונים הוא גורם חשוב מקירבת הדם (רבים הם המקרים של התפרדות המשפּחה לרגלי הסתירות העמוקות המבדילות בין השאיפות המוסריות או הרוחניות של בניה), כך גם במשפּחה לאומית השייכת לטיפּוס עליון שיתוף השאיפות הרוחניות הוא הכוח המאַחד המקשר4.

אף במלחמת העמים בימינו על חרוּתם המדינית, על האבטונומיה בקהילותיהם — מהוּ הכוח הדוחף המכריע, אם לא דאגתם זו לשמירת קניניהם הרוחניים, להתפּתחותה החפשית של אישיותם ההיסטורית? כשנלחמה גרמניה בהתחלת המאה הי"ט השלטון נפּוליאון הראשון ואחרי כן איטליה בשלטון האויסטרים, לא היו מלחמותיהן אלא התנגדות להתפּרצות תרבות לאומית זרה אל תוך חיי האומה הגרמנית והאיטלקית. בכל תנועות השחרור של העמים המשועבדים, בכל התקוממוּיות נגד הלחץ המדיני מתגלה חוש־איתנים של השמירה העצמית הלאומית, התובעת לעצמה חופש של התפּתחות תרבותית. כדי להגן על הגרעין היקר — החופש האינדיבידואלי של האומה — רגילים להאפיל עליו בקליפה של חרות מדינית או ארצית. אולם פּרקים אתה מוצא, שהאומה מוכרחה לותר על קליפּת המגן של אבטונומיה מדינית וּלהסתפּק באבטונומיה ציבורית ותרבותית. על חשבון מכשירי־הלאומית החיצוניים שאָבדו ממנה היא מגבירה ומאַמצת את מכשיריה הפּנימיים: את ההכרה העצמית, את הרצון הקיבוצי, את שיתוף השאיפות המכוּונות לשם החזקת ההסתדרויות והמוסדות האבטונומיים שלה, הלשון, בית הספר, הספרות. ואם מלחמה זו מתנהלת בהצלחה במשך זמן רב, הרי אפשר לנבא לה הצלחה גם להבא — בתנאי, שיעשה כל מה שאפשר כדי לחזק ולאַמץ את האחדות הלאומית.


IV    🔗

אחרי מה שנאמר הרי ברור לכל, כמה גדולה טעותם של כל אלה — כיהודים כבלתי־יהודים — השוללים מיהודי הגולה את הזכות להקרא בשם “אומה” רק משום זה, שחסרים הם סימני־אומה חיצוניים מסוימים, בין שאבדו ממנה בין שנתרופפו בדרכי ההיסטוריה הארוכה של העם. אדם שאינו מבין לגמרי את מהותה של “האני” הלאומי ודרך התפּתחותו יכול לשלול את השם “אומה” מקיבוץ היסטורי עתיק, שבמשך אלפַּים השנים האחרונות נהפך מאומה־סתם ליסוד־התמצית של אוּמה, אומה — בבחינה רוחנית צרוּפה ומזוּקקת, שהגיעה כבר למדרגה העליונה של הלאומיות.

שלילת “הלאומיות” בקרב היהודים גופם מקורה בשני חוגים ניגוּדיים: החרדים והחפשים־בדעות. מכיון שבמשך אַלפי שנים שלטה הדת שלטון־יחיד בכל ספירות החיים בישראל, הסתגל המון־החרדים לרעיון, שהיהדות אינה אומה במובן המקובל, אלא עדה דתית החיה לפי המסורות הקדושות, החוקים והמצוות, המקיפים את חיי־הפרט והכלל. המון העם שאינו מבחין בהשתלשלות המאורעות אינו רואה, שלתוך תחום הדת הוכנסו בהדרגה ובאופן מלאכותי כל הערכים הלאומיים העתיקים של האומה הישראלית: החגים ההיסטוריים, המנהגים והנימוסים, חוקי־המשפּט, המוסדות הציבוריים, כל המשטר של ההנהלה העצמית, שנשאר לפליטה בגולה. מפּני כך נתעטף הגוף הלאומי בלבוש הדתי עד שצורתו נתעלמה מעין הרואה. בעצם אפשר לנַסֵח את השקפת החרדים בצורה זו: “היהדות — היא אומה דתית; חבריה קשורים זה עם זה בתוקף הפיקוּדים הדתיים והמצוות המעשיות; כל מי שמפיר את הדת מוציא את עצמו מהכלל הלאומי”. השקפה זו אינה מתנגדת, לכאורה, למושג האומה הרוחנית או התרבותית. טעוּתה היא רק בערבוּב המושגים “רוּחני” או “תרבותי” ו“דתי”. השקפה זו היא פרי חוּג־ראיה מצומצם: זוהי תורתם של אנשים שאינם מבחינים בין מסורת מאוּבּנת ובין התפּתחות חיה ויוצרת. יחשוב לו המון החרדים לפי שעה, שהלאומיות והדתיות היהודית — היינו הך; ימצא את סיפּוּקו בהכרה חלקית, כל זמן שרחקה ממנו הכרה מלאה ושלמה, מבוססת על ניתוח עיוּני ובקורת. סוף סוף יגיע התור גם להכרה זו. אף המאמין המשַמר יתבונן ויראה, שהרבה יהודים חפשים בדעות, שאינם מקיימים את החוקים והמצוות הדתיים, הם בכל זאת בנים נאמנים ומסוּרים לעמם, — ולא זה בלבד שאינם יוצאים מכלל היהדוּת, אלא משתדלים בכל מאמצי־כוחם לחזקה ולרוממה. מכאן — אך צעד אחד לניתוח עיוּני ולבקורת. האדם יתחיל להבחין בין היסוד הלאומי והדתי, ולימוד ההיסטוריה המדעית יגלה לו את סיבת ערבוּב המושגים האלה. ואז תתעורר בקרב שדרות העם הרחבות תנועת הסקוּלַריזציה (חילוניות) של הרעיון הלאומי, שכבר התחילה בזמן החדש בתוך חלק חשוב של הציבור.

בו בזמן שהמון העם הדתי מהטיפוס הישן רואה את עצמו כבני אומה דתית למעשה ובכוח האמונה הוא מתנגד להתבוללות בקרב העמים, אינה רואָה האינטליגנציה המתבוללת (לרבות את החפשים בדעות ואת הארתודוכסיה החדשה במערב) ביהדות אלא קבוצה דתית בלבד, ברית של בתי־כנסת שמבחינה לאומית אינה מטילה על חבריה שום חובה ומשמעת. היהודי — לפי השקפה זו — יכול להצטרף לאחת האוּמות ולהשאר בן דת־משה. הוא יכול להיות, למשל, גרמני יהודי, כשם שישנם גרמנים פּרוֹטסטנטים וגרמנים קתוֹליים. אמנם המסקנה ההגיונית מהשגה זו מחייבת להוציא יהודי חפשי בדעות או בלתי־דתי מכלל בני דת משה; אולם על המסקנה הזאת רגילים להאפיל, לבלתי ערער את שארית היסוד של “האחדות” היהודית. במכתבי הבאים אעמוד בפרטות יתרה על בירורה של התורה הזאת, שעוד לפני זמן מה היה כוחה גדול, ועכשיו לא תחזיק מעמד בפני מבקריה. כאן אעיר רק זאת בלבד, שהיא מתנגדת הן להשקפה המסורתית של דורות רבים על טהרת “האומה הדתית”, הן להשקפה המדעית על אי־התמזגות האומה הרוחנית או התרבותית. אין זאת מסקנה הנובעת מהדת או המדע, אלא המצאה של אידיאולוגים תמימים או בעלי־חשבון מעשיים, המצדיקים ע"י שיטה מלאכותית את רצונם להסתגל לסביבה זרה מתוך טובת־הנאה לעצמם ולזרעם. כאן הולך וחוזר פּרוֹצס של הסתגלות טבעית או הסתלקות היסודות הלאומיים החלשים, שאינם יכולים לעמוד בפני לחץ הסיבה הזרה.

השאיפה הטבעית לפשוט מהרעיון הלאומי היהודי את לבושו הדתי עלולה לגרום לידי קיצוניות שניה. אם החרדים אומרים: “תורת היהדות היא היסוד היחידי ללאומיותנו”, יבואו החפשים בדעות ויגידו: “היהדות אינה כל עיקר תנאי הכרחי ללאומיות, יכולה זו להתקיים גם בלעדיה בתוקף חוק הירושה הפּסיכית והגורמים התרבותיים־ההיסטוריים”. למעשה היתה השקפה זו מביאה לידי היתר של כפירה דתית: היהודי היה יכול להסתלק מהיהדות ולקבל עליו עוּלה של דת אחרת ובכל זאת להשאר יהודי לפי לאומיותו. כל האומרים ככה טועים, כמובן, טעות גדולה ומסוּכנה. בשאיפתנו לחילוניות, להבדלת הרעיון הלאומי מהדת, אין אנו רוצים לבטל את שלטון הדת, אבל לא להוציא אותה מתוך אוצר נכסיה הרוחניים של האומה. כשאנו מגינים על קיום היהדות בתור טיפּוס תרבותי־היסטורי, עלינו לדעת, שתורת היהדות היא אחד היסודות המורכבים ביותר של התרבות הלאומית, ומי שבא לבטלה — כאילו חותר תחת בסיס־קיומה. אין בינינו ובין החרדים אלא זה, שהם מכירים ביהדות מסורתית, שצורותיה נקבעו מראש לעולם ועד, ואנו מכירים ביהדות התפּתחותית, הלובשת ופושטת צורות והמסתגלת בלי הפסק לתנאי התרבות החדשה. הם מכירים בעיקר של קדושה, ואנו — ביצירה חפשית. וכאן יבואו וישאלוני: ומה יעשו אותם האנשים, שלפי השקפותיהם אינם מכירים בדת בכלל ובדת ישראל בפרט? שאלה זו חשובה מאוד וראויה היא לשימת־לב מיוחדת.

היהדות ההיסטורית אינה רק דת בלבד, דוגמת הנצרות או האישלם; היהדות — היא שיטה של תרבות. לרגלי תנאים היסטוריים מיוחדים במינם, שהכניסו את חיי האומה הישראלית תחת כנפי השלטון הדתי, נהפכה היהדות להשקפת עולם מקיפה, הכוללת בתוכה יסודות דתיים, מוסריים, צבוריים, משיחיים, מדיניים ופילוסופיים. בכל אחד מהסוגים האלה העלתה ההיסטוריה רבדים על גבי רבדים שונים. המקרא, התלמוד, הרבנות, תורת האמוּנה השכלית ותורת הנגלה והנסתר — הם אינם פּרקים בתורת היהדות בלבד, אלא גם תחנות בדרך התפּתחותה. היהדות היא כל כך רחבה ומרובת צורות, שכל אדם מישראל יכול לשאוב ממקורה לפי רוחו והשקפותיו. היהודי האדוק מודה בכל עיקרי הדת ומצוותיה, כפי שנתגבשו במשך דורות ונתאַבנו בספרי החוקים ותקנות הרבנים. היהודי ה“מתוּקן” מסתלק מפסקי הרבנים ואפילו מדיני התלמוד ואינו מכיר אלא בעיקרי האמונה והחוּקים והמצווֹת של דת־משה. חובבי התיאולוגיה השכלית מוצאים את ספּוּקם בפילוסופיה הדתית של ימי הבינים. היהודי החפשי בדעותיו והמודה רק בתורת המוסר יכול למצוא השקפת־עולם מוסרית וצבורית נשגבה בתורת נביאי ישראל. תורת הנביאים במדות מוסריות ראויה להיות ל“דת העתיד”, לתורת המוסר של הצבור החפשי5. כל אלה המעמידים את הדת על היסוד הפּיוּטי שבה, ימצאו בתורת היהדות של תקופת המקרא וימי הבינים מקור שירה, המושך את הלב בהוד־קסמיו. חובבי המסתורין ימצאו אוצר מסתורי רב בקבלה, ויותר מזו בחסידות, זו ה“תורה שבלב”. בכלל אפשר לו לאדם להיות יהודי לפי תורת הנביאים או התלמוד, לפי הרמב“ם או השולחן ערוך, לפי מנדלסון או בעש”ט, לפי גייגר או שמשון רפאל הירש, ובלבד שלא יהיו כופרים בעיקר הרעיון הלאומי, שאינו דבר עיוּני אלא מעשה היסטורי.6

לבסוף, גם אותם היהודים, שההשקפה הדתית זרה להם בכל צורה שהיא, יבחרו להשאר בתחוּם היהדות מאשר להמירה בדת אחרת. המשכילים שבנו הנוטים ברובם לשכליות ולפּוזיטיביזם מדעי, אינם מסוגלים לבגוד מתוך הכרה בברית אבותיהם ולקבל על עצמם עוּלה של אמונה אחרת, מפני אותו הטעם, שאם עיקרי הדת היהודית, הקרובים לשכליות, אינם מניחים את דעתם, הסמליות והמסתורין של הנצרוּת — לא כל שכן. כבר הוֹרה דידרוֹ, שדרך־הבקורת מובילה מהנצרות אל היהדות, ומזו — אל דעת־אלוהים פילוסופית. בכל אופן, רציונליסטן, המחזר אחרי אידיאלים מוסריים, יפנה אל תורת החיים של נביאי המקרא, מאשר אל התורה “שלא מעלמא הָדֵין” של האֵבָנגֵליוּם. יהודי בלתי־מאמין יכול להמנות על מחזיקי היהדות מאפס אמונה אחרת, שתתאים להשקפותיו הפילוסופיות, או להסתפח לסוג הדיסידינטים או “קאָנפעסיאנסלאָזע” (שאינם מודים בשום אמונה); על כל פּנים איננו יכול להסתפּח מתוך הכרה נאמנה לכנסיה דתית אחרת. חוסר־האמונה אינו מוציא את היהודי מכלל האומה, אלא אם כן הוא מכיר בטמיעה לאומית גמורה. אולם המרה של דת — פרושה למעשה בתנאי הגולה: הסתלקות מהאומה הישראלית, אם לא למוּמר בעצמו, הרי למשפּחתו, שתתבולל מן ההכרח גם מבחינה לאומית בבני הסביבה הבלתי־יהודית. משומד ממין זה יכול לחשוב את עצמו בסתר לבו ל“נוצרי בן האומה הישראלית”, אבל בדיעבד ניתק הקשר ביניהם. יוצאים מן הכלל היו בעבר אנוסי־ספרד (“מַרַנִים”), שתחת כסות הנצרות החזיקו ביהדות וברוחה חנכו את ילדיהם. בכלל, היהודי יכול להיות בן דת־משה בפועל או בכח, הוא יכול גם להמנות בין מחוסרי־הדת, אולם ההסתלקות מהיהדות על ידי קבלת הדת הנוצרית — פירושה: יציאה מתוך כנסת ישראל.

ב“מכתביו ההיסטוריים” מטּפּל הפּובליציסטן הרוסי לַברוֹב (מירטוב) בשאלה: הנכונה היא השקפה, שכל אומה ואומה מביאה לידי רעיון מסוּים במהלך ההתקדמות הכללית של האנושיות, — או ביתר דיוק: האם קיים רעיון לאומי טיפּוסי כזה, ש“איננו מצטמצם רק בתחומה של תקופה אחת, אלא מקיף ומקשר את כל התקופות של החיים הלאומיים”? המחבר משיב על שאלה זו בשלילה, וכחיזוק לדבריו הוא מביא ראיה משתי “אומות היסטוריות”: היהודים והצרפתים. על היהודים הוא אומר: “היהודים, למרות מיעוט מספרם, מלאו תפקיד היסטורי בתקופה הקדומה ובימי הבינים בארצות אירופה, וגם בימינו לא הפסידו את ערכם ההיסטורי. שמות הסוציאליסטים היהודים נחקקו כל כך הן בדברי המדע הן בקורות התנועה הסוציאלית החדשה, עד שקשה לכפור בהשפּעתם, שאינה ניתנת להפּרד כולה מלאומיותם. אולם כלום אפשר להניח אף לרגע, שרעיון אחד הביעו בהיסטוריה נביאי התקופה של חורבן בית ראשון והמקובלים בימי הבינים, חכמי התלמוד ומתרגמי אִבּן־רָשד, ובני דורם של היינה, רוטשילד, מיירבֶּר, מַרקס ולַסַל? והרי קשה למצוא אומה, שתעלה על היהודים בכח ההתבדלות והמסורת”. המחבר בא לידי מסקנה: “רעיון כללי, העובר כחוט השני בכל ההיסטוריה של האומה, אינו בנמצא”.

אינני מתכוון כל עיקר להשיג על המסקנה הכללית הזאת, ומה גם שבעצמי הראיתי על רבוּי התמורות בתרבות הישראלית, שקוראים לה “יהדות”. הנני רחוק מתורת ה“תעודה” הלאומית הנקבעת מראש ומה“רוח הלאומי” המשועבד לצורה מסוימת. הנני מסכים לדעתו של הסוציולוגן הרוסי סטרוּבֶה, ש“כל שאיפה הבאה לקשור את התוכן ואת הצורה של הרוח הלאומי בקשר פּרינציפּיאלי תמידי, עלולה להפוך פּרוצס מתהווה ומשתנה לֵישוּת מאוּבּנת, שתכנה נתון מראש”, וש“הרוח הלאומי הולך ומתפתח בבית־היוצר של החיים הלאומיים”7. אולם הדבר אינו מונע את האפשרות לקבוע לאחר מעשה (à posteriori) קו אפיָנִי אחד או אחדים, המציינים את ההיסטוריה של האומה. בהתפּתחות היהדות, למשל, אין רעיון מסוּים, העובר כחוט השני בכל תקופותיה, אבל יש רעיונות: יצירה תרבותית בלתי פּוסקת ונטיה בולטת לצד התקדמות צבורית בכל דור ודור. עם שרכש לו במשך אלפי שנות קיומו הון חוזר של רוחניות, עם הממשיך את קו התפּתחותו בלי הפסקות של פּראוּת והפקרות, — הרי זוהי מדה, שאינה שכיחה אפילו אצל עמים, שהגיעו למדרגת תרבות גבוהה. סבורני משום כך, שהרשות בידי האומה להרים על נס את ערכה לשעבר, את מפעליה הכבירים, את הערכים שהכניסה לאוצר האנושיות, כדי להצדיק את זכוּת קיומה הלאומי. עובדה זו לבדה יש בה כדי להעלות אודם של בושה על פני כל אדם, המעיז להגיד, שזקן־ההיסטוריה, זה שראה בעיניו את התפּתחותה של כל אירופה מתקופת־הקדם הפּראית עד תקופת התרבות, שזיכה את האנושיות בשתי אמונות־עולם והוסיף ללכת קוממיות בדרכו הכבושה, — שעם זה יכול וגם צריך לטשטש את פרצופו ולהטמע בעמים, שתרבותם פּחותה בזמן ובנסיון. נגד תביעה מחפירה זו צריכים אנו להעמיד לא איזו “תעודה” מיוחדת בישראל, אלא את רצונו המוחלט של העם, הרוצה להמשיך את התפּתחותו ההיסטורית החפשית בתנאים האבטונומיים הדרושים לכך.

אין אנו משעבדים את הרעיון הלאומי הישראלי לא ל“תעודה” ולא לצורות מסורתיות של תורת היהדות, אלא כורכים אותו בחופש הצמיחה של העם על קרקעו הרוחני. עתידה של האומה כרוך בתרבות אבטונומית, שאינה קבועה מראש, אלא היא מתפּתחת בלא הפסק; וממילא תהיה תרבות אבטונומית — גם לאומית, כלומר המשך ושכלול לכל מה שיצר העם במשך חייו ההיסטוריים הקודמים.


V    🔗

על הלאומיות היהודית רגילים לערער כשם שרגילים לערער על הלאומיות בכלל: שהיא מתנגדת, כביכול, לעיקר העיקרים של ההתקדמות האנושית. אולם כל הערעורים האלה מופרכים מעיקרם, שהרי מקורם בערבוב מושגים. שתי צורות ללאומיות: אינדיבידואליות (עצמיות) לאומית ואיגואיזם (אנוכיות) לאוּמי.

האינדיבידואליות הלאומית, שאת שרשיה ההיסטוריים והנפשיים הסברנו לעיל, משמעותה — שאיפת כל עם ועם לשמירת מקוריותו, לשמירת הנהלתו העצמית הפּנימית או החיצונית, התרבותית או המדינית, המבטיחה לו את חופש התפּתחותו. זהו — הרצון הפורה והמפרה של הקבוץ הלאומי להיות נאמן לעצמו, לתקן ולשפּר את טיפוסו ההיסטורי, להגן על חופש האישיות הקבוצית. היא מתאימה בהחלט לעיקרי המוסר וההתקדמות הצבורית, בנוסחתם המשולשת: “חופש, שויון ואחוה”. חופש היחיד הלאומי נובע מתוך חופש כל יחיד בתור אדם: מה יחיד זה נהנה מחופש בחברה, אף האומה צריכה להיות חפשית בחיי־חברה הבין־לאומית. בעיקר החופש כרוך עיקר השויון, הקובע גבולות לחופש: כל האומות התרבותיות, בלי הבדל גדלן ומצבן המדיני, שוות־ערך הן בבחינת קדושת זכויותיהן הלאומיות, ואם אומות אחדות כלולות בממלכה אחת, אין אומה אחת, ה“שלטת”, רשאית לדכא את אישיותו של המיעוט הלאומי. רק בתנאים אלה אפשרית “אחוה” לאומית, זאת אומרת, חיי שלום ושלוה של עמים שונים, שאיש מהם איננו שואף לדכא ולבלוע את השני ואיננו חושש להתנקשות בקיומו. זהו פירושה של האינדיבידואליות הלאומית.

מה שאין כך באיגואיזם לאומי, שיש בו שלילה גמורה של כל העיקרים הפּרוגריסיביים הנזכרים. זהו — שאיפת האומה השלטת לשעבד את האומה הכפופה לה, שאיפת הרוב הלאומי שבממלכה או בחבל המדינה להכניע מבחינה תרבותית את המיעוט הלאומי; הרוב כופה את המיעוט לקבל את לשונו, את בית־ספרו, את הסתדרותו הצבורית, את צורותיו הכלכליות. זוהי שלילת החופש והשויון ביחסים שבין אומה לאומה. האנוכיות הלאומית היא בעלת אופי של תגרה, של התנפלות והתקפה, בו בזמן שהאינדיבידואליות הלאומית נלחמת בעצם מלחמת־מגן. הראשונה לובשת צורה של “אומה ממלכתית” ו“קנאות לאומית”, שנדונו לכף חובה על ידי המוסר האנושי. השניה נתקבלה תמיד בחבה ורצון על ידי כל האנושיות הנאורה ונתגלתה או בצורה של תנועות־שחרור מדיניות או בצורת הגנה על אבטונומיה פנימית של המיעוטים בקרב האומות התקיפות. בכלל, למעשה ידעו תמיד בני האדם להבחין בין לאומיות אמתית ומזויפת, בין לאומיות משחררת ולאומיות עריצה ומדכאה. רק להלכה עדיין שולט ערבוב מושגים בשאלה זו, הטעונה בירור והסברה. באחד המכתבים הבאים אטפּל בפרטות בשאלת “מוסר־הלאומיות”. לפי שעה יכולים אנו לקבוע בקוים כלליים את אבן־הבוחן המוסרית של הלאומיות הישראלית.

אין הדבר מוטל בספק, שהלאומיות הישראלית לפי עצם מהותה אין לה שום קשר עם נטיות של עריצות. היהדות, כאומה רוחנית או תרבותית־היסטורית, המשוללת כל אפשרות לשאוף לנצחונות מדיניים, לגזל קרקעות בכוח הזרוע או להכנעת עמי נכר על ידי שעבוד תרבותי (לשון, דת וחנוּך), אינה דואגת אלא לדבר אחד: להגן על אישיותה הלאומית ולהבטיח לה התפּתחות אבטונומית בתחומי אותם הגופים המדיניים, שהיא נתונה בהם בארצות שונות בגולה. אין לה שאיפות־תגרה לאומיות אפילו באותה מדה המצויה אצל עמים אחרים, שעם היותם מחוסרי חירות מדינית הם יושבים על אדמתם ומגלים נטיה לטשטש את המיעוט הלאומי היושב בתוכם (למשל, יחס הפולנים אל היהודים בפלכי פולניה הרוסית — ואל הרותינים והיהודים באוסטריה שלפני המלחמה). הלאומיות היהודית היא טיפּוס מובהק של אינדיבידואליות קבוצית, המגינה על עצמה בפני התקפות זרים ושאינה מתנפּלת כשהיא לעצמה ואינה יכולה גם להתנפל על אחרים. לאומיות זו — היא גילוי הצדק הצבורי העליון, התובע את הכרת שווי־הערך של האומות מבחינת שווי־זכויותיהן להגדרה עצמית לאומית וחיים אבטונומיים פנימיים.

כלום יש לראות בזה התבדלות ופרישה מהאנושיות, התכנסות בתוך קליפה לאומית? כדי להיות חבר נאמן וחרוץ בחברה, אין כל צורך לאדם לטשטש את פרצופו, את אישיותו, להנמיך את אָפיו ואת נטיותיו לפי דוגמה כללית. טיפוסים המוניים כאלה אינם יסוד יוצר בחברה, אלא ערב־רב פּסיבי וכבד־תנועה. אומה מטושטשת־פרצוף אין לה ערך תרבותי במשפּחת העמים. אומה, שהיא תלושה מקרקעה הרוחני, מצטמקת ומתנוונת ונדונה לעקרות וחוסר־יכולת ליצור ערכים תרבותיים חדשים, המעשירים את חיי האנושיות.

בין שני היסודות, האינדיבידואלי והציבורי, נתון היסוד הלאומי. לא אדם סתם, אלא אדם הנמנה על אומה מסוימת הוא חבר ממשי של ההסתדרות הציבורית. היחיד בא לידי גילוי בממלכה ובחברה בכל סימניו המיוחדים, שעליהם נמנים גם הסימנים הלאומיים. כל קבוצה אנושית מופיעה כלפּי חוץ בקרוּמה הלאומי, המחובר למבנה־חייה הפּנימי, ורק כקיבוץ אינדיבידואלי היא נהפּכת לכוח צבורי ותרבותי. חוש השמירה העצמית של האומה מתגבר ביחס שוה למדת הסכנה הצפויה לה. אומה, שאין לה קרוּם ארצי־מדיני, העומדת בפני סכנה של התבוללות בגויים, חושה הלאומי לובש בה צורות של התעוררות מתמדת ומטביע את חותמו על כל גלויי החיים של הפּרט והכלל. במדה שמתגבר הלחץ מבפנים, חייב כל בן אומה תרבותית, שאינה מוּגנה בגבולות ממלכה ובכוח צבאי, לקיים את הצווי המוסרי: כַּוֵּן את מעשיך לטובת זכות האבטונומיה של עמך ושלמותו! צווי זה — צריך להיות אבן־הבוחן העליונה בחיי היהדות, שסכנות רבות אורבות לה מכל צד; צווי זה צריך לעורר ולאַמץ את הרצון הלאומי. העדר אומץ ממין זה באיזה חלק של האומה הנרדפת מעיד על מחלת־הרצון באחד מאברי הגוף הלאומי. חקירה מדויקת של מחלה זו וקביעת דרכי רפויה — הוא אחד התפקידים החשובים בספרותנו בתקופת המעבר שאנו עומדים בה.

* * *

כל האמור במכתב זה מביא אותנו לידי ההנחות הכלליות הבאות:

1. האומה בכל היקף התפּתחותה היא קבוצה תרבותית־היסטורית, שחבריה התאַחדו לכתחילה על ידי שיתוף של גזע, לשון, אדמה וממלכה, ובמשך הזמן באו לידי איחוּד רוחני, על יסוד ירושת־תרבות משותפת, מסורות ההיסטוריות, אידיאלים רוחניים וצבוריים משותפים וסימני התפּתחות טיפּוסיים אחרים.

2. אומה שעברה את כל דרגות־ההתפּתחות האלה בעבר, אומה שיש לה סכום רעיונות, הרגשות וצרכים משוּתפים בהווה והמבליטה שאיפה להתפּתחות עצמית בעתיד — טעוּנה אבטונומיה בצורה זו או אחרת (מדינית או ציבורית ותרבותית), בהתאם למצבה בקרב משפּחת העמים.

3. ההכרה העצמית של האומה היא אבן־הבוחן העיקרית של קיומה. “אני מכירה את עצמי בתור אומה — משמע שאני קיימת” — זוהי הנוסחה של הקבוצה הלאומית התרבותית. באופן מוחשי מתגלה הכרה זו באימוּץ הרצון הלאומי, המכוון לשם שמירתה והגנתה של האבטונומיה בצורותיה הצבוריות. אומה, שאין לה מכשירי־מגן בצורת ממלכה או קרקע, מתגבר אצלה ביחס שוה כוחם של מכשירי־המגן הפּנימיים, — והמרץ הלאומי שואף להגביר את גורמי־האיחוד הצבוריים והרוחניים, המשמשים כלי־זיין במלחמת הקיום הלאומי.

4. האומה הישראלית, המתאימה לכל התנאים האלה אינה אלא הטיפוס העליון של אומה תרבותית־היסטורית או רוחנית. ההתפּתחות ההיסטורית הארוכה והמיוחדה במינה אימצה וחיזקה את האומה, הגבירה את כוחה החיוני גם בלעדי האיחוד המדיני והארצי. היא תמשיך את קיומה הלאומי — והיא שתוסיף ותאַמץ את רצונה הלאומי במדה הקודמת, אם גם בצורות אחרות, הכל לפי דרישות התרבות של זמנה.

5. בדיעבד קיים העם הישראלי בתור אומה רוחנית בתוך הכרתו של רוב מנין האומה, שהוא עומד עדיין בבחינת “אומה דתית”, מאחר שהתרבות הלאומית היתה מרוכזת בדת, ששלטה בחיי העם במשך דורות רבים; הסֵקוּלרָיזציה ההכרחית של הרעיון הלאומי תהפוך ברבות הימים את ההכרה המסורתית־הדתית הזאת להכרה היסטורית־התפּתחותית. שלילת הלאומיות הישראלית בשיטת ה"קבוצה הדתית" (“בני ישראל הם קבוצה דתית בתוך כל אומה מאומות העולם”) — שרשיה נעוצים בהתבוללות, שאינה אלא שאיפתו של חלק ידוע ביהדות שבגולה להסתגל לעמים השליטים.

6. תורת היהדות, שהיא יצירת התרבות הלאומית, מתקרבת אל התרבות האנושית בבחינת יסוד של התפּתחות ולא של מסורת. הכפירה ביהדות בצורתה זו על ידי המרת־דת — פירושה למעשה: יציאה מכלל האומה, הסתלקות מכנסת ישראל.

7. מבחינה מוסרית יש לראות את הלאומיות הישראלית כגילוי אינדיבידואליות לאומית, שאין לה שום קשר ויחס לאיגואיזם לאומי.

ההנחות האלה, המבוססות כאן מבחינה עיוּנית, תתבררנה בפרטות במכתבים הבאים על יסוד עובדות מחיי העבר וההוווה.

1897—1906



  1. לסכימה זו של התפּתחות הטיפּוסים הלאומיים קרובה ביותר הנוסחה של א. פוּליה (בספרו “גורמי האופי הלאומי”) על “שלשת הגורמים הגדולים”, המהווים את המבנה הגופני והנפשי של העם: 1) סבל הירושה הקובע את הגזע, 2) הסתגלות אל הסביבה החמרית, 3) הסתגלות אל הסביבה הסוציאלית.  ↩

  2. לנקודת גובה זו של האיבולוּציה הלאומית אפשר ליחס את הכרקטריסטיקה הידועה של רֵינַן: "האומה — היא עקרון רוּחָני, פרי הסתבכויות עצומות של ההיסטוריה, משפּחה רוחנית… עקרון רוחני זה כולל בתוכו שני דברים שאינם בעצם אלא אחד: האחד בעבר והשני בעתיד; האחד הוא ירושה משותפת גדולה של זכרונות־העבר, השני הוא גלוי הסכמה כללית, הרצון לחיות יחד, להמשיך להשתמש יחד בירושה המשותפת… האומה כמו היחיד היא פרי מאמצים, קרבנות ומסירת נפש ממושכים. הוד־גבורה בעבר, אנשי מעלה, אותות תהלה — זהו ההון היסודי, שעליו מתבסס הרעיון הלאומי. תהלה משותפת בעבר, רצון משותף לקראת העתיד, מפעלים כבירים בהוה ושאיפה למפעלים חדשים — אלה הם התנאים העיקריים הדרושים לקיום העם… יותר משמאחדת שמחה משותפת מאַחדים יסורים משותפים… בזכרון האומי גדול כח האֶבל מזה של הנצחון: האֵבל מטיל חובות ומגביר את המאמצים המשותפים. (“מהי אומה?” פרק II—III).  ↩

  3. פיכטה “בנאומיו אל העם הגרמני” היה הראשון שהבליט את היסוד הרוחני של הטיפּוס הלאומי. אף על פּי שלא הוציא אותו מכלל היסודות הארציים־מדיניים, וממזג איפוא, את מושג “הפּטריוטיות” עם המושג של “לאומיות”. רינן, (“מהי — אומה”?), כאמור למעלה, הדגיש בבהירות יתרה את יסוד הרצון הסוביקטיבי בהכרה הלאומית והעיר הערה מוצלחת, מתאימה ביותר ליהדות, שבסכומן הכללי של ההתרשמויות וההרגשות ההיסטוריות גדול הכוח המאַחד של היסורים מזה של רגעי האושר. פוּליה מסיים את מחקרו “גורמי האופי הלאומי” במסקנה הבאה: “העם הוא, קודם כל, סכום של יחידים, המכירים את עצמם לעם, יצירה רוחנית של אלה, היוצרים אותו בלי הפסקה. מהות העם — בהכרתו.” המסקנה החדישה של שפרינגר (רינגר), שהקדיש את עצמו לחקירת השאלה הלאומית, אומרת: “הלאומיות — היא שיתוף רוחני ותרבותי”, וחשיבות לה נקבעת ע"י הרצון וגלויו בפומבי (סינופטיקוס, “ממלכה ואומה”, 1339).  ↩

  4. רינן, שרצה לסתור את האנטישמיות באופן מדעי, הראה בהרצאתו “היהדות בתור גזע” (1883) על הרכבתו המעורבת של הטיפוס הגזעי היהודי. מאחר שאני מוצא את הוכחותיו מוגזמות ורואה ביהדות את הטיפּוס הגזעי הטהור לפי ערך מכל הטיפּוסים הקימים, אינני מוצא במשנתו של רינן שום יסוד לשלילת הטיפּוס הלאומי היהודי. יהודי לאומי יכול לקבל בכל נפשו את מסקנתו של רינן באותה הרצאה: “בשאלת הלאומים אין ערך מכריע ליסוד הגזעי. היסוד האטנוֹגרפי שהיה כל כך חשוב באביב ימיה של האנושיות הולך ומפסיד לאט לאט את ערכו עם התפּתחות הציביליזציה”. ובכן הרי רינן סותר את עצמו בקבעו להלכה, “שהיהודים יתבוללו מן ההכרח באומות שונות”. הוא הסיח את דעתו מהבנין התרבותי־היסטורי, המתרומם על גבי היסוד הגזעי, המהוה את הלאומיות והמחזק אותה דוקא “עם התפּתחות הציביליזציה”. ראיה חותכת משמשת התנכרותם הלאומית של הקראים ליהדות, שבאה קרוב להסתלקותם הדתית מכנסת ישראל. נצר למשפּחת היהדות נעשה זר לעמנו לאחר שנטה והתרחק מדרך התפּתחותו ההיסטורית. קשר הדם ניתק בו בזמן שנקרע הקשר הרוחני.  ↩

  5. נסיון ממין זה עשה חוקר־המזרח המפורסם גֶ'מס דַרמשטֶטֶר — בסקירתו על “נביאי ישראל” (צרפתית, פריס, 1892).  ↩

  6. סבורני, שאפילו שפּינוזה לא היה מתרחק מבני עמו, אלמלי היה בא יחד עם אנשי אַמסטרדם מתוך עיון היסטורי לידי הכרה, שאפשר להיות יהודי לאומי ולא להחזיק בדת המסורתית. אבל המאה הי"ז לא נתבגרה עדיין, כדי לעמוד על הרעיון הלאומי היהודי החילוני.  ↩

  7. ב. סטרוּבה. על נושאים שונים. המאמר: “מהי מהותה של הלאומיות האמתית?” עמ' 533, 535 (פטרבורג, 1902, רוסית).  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47918 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!