רקע
שמעון דובנוב
מכתב שני: היהודים כאומה רוחנית (תרבותית־היסטורית) בקרב אומות מדיניות

I. טעותם של המתבוללים: מקריבים את האישיות הלאומית שלהם לשם אנוכיות לאומית זרה. — הבדל המונחים “צרפתי, גרמני… בן דת משה” ו“אזרח צרפתי, גרמני… בן האומה הישראלית”. — זכותם ההיסטורית של היהודים, כמתישבים רומיים עתיקים, על אדמת אירופה. — באירופה המערבית והמזרחית מבוססת זכות זו לא על חוקת הקנין, אלא על חזקת ההתישבות והעבודה התרבותית. — האפשר לאַחד את הרגש הלאומי היהודי עם רגש הפּטריוטיות המקומית? — אהבת המולדת הטבעית היא קבועה ובלתי משתנה, היסוד האזרחי של אהבת המולדת תלוי בחופש האזרחי והלאומי של האומה. — השייכות לברית פורמלית־ממלכתית ולברית רוחנית־לאומית אינן סותרות זו את זו. — היהודים אינם ממלכה בתוך ממלכה, אלא אומה בקרב אומות, אומה רוחנית (תרבותית־היסטורית) בין אומות מדיניות. — היא תובעת מלבד זכויות אזרחיות גם זכויות לאומיות.

II. ראשית צמיחתה של ההתבוללות. — שלילת הזכויות הלאומיות של היהודים בתקופת המהפכה הצרפתית והסתלקותם מזכויות לאומיות לשם קבלת זכויות אזרחיות. — עבדות בתוך חרות. — התנוונות האידיאולוגיה של ההתבוללות. — גבולות ההתקרבות לעמים אחרים — שויון ערכן של האומות.


I    🔗

במכתב הקודם קבענו להלכה, שהרעיון הלאומי הישראלי לא רק שאינו מתנגד לאידיאלים הצבוריים והמוסריים של האנושיות, אלא להפך, הוא תלוי בהם ונובע ממקורם. נתברר לנו, שבזכות הרעיון הזה מצדדים כל הדוגלים בשם הצדק וההתקדמות, ומתנגדים לו — כל מורדי־האור הנוטים לעריצות ולריאקציה.

כשנשקול את האמת הפשוטה הזאת, נבין, כמה מוטעה ומסורס היה מושג הלאומיות, ששלט בחוגי־היהדות הנאורים שבאירופה המזרחית וברוסיה, כמה גדולה היתה טעותם של אלה, שכפרו — בשם ההתקדמות האנושית כביכול — בעיקר יסודי פּרוֹגרסיבי, בזכות כל אומה ואומה היסטורית להתפּתחותה העצמית החפשית! הללו ערבבו שני מושגים הסותרים זה את זה: אישיות (אינדיבידואליות) לאומית ואנוכיות (איגואיזם) לאומי, ושכחו שבה במדה שקיפּוּח החופש של אומה נכרית הוא מעשה חטא ורשע, הגנת החופש הלאומי העצמי היא חובה מוסרית. אף על פי שנלחמו בעד יסודות החופש והשויון של הכלל, הרי כשנסתלקו מחירותם הלאומית הפּנימית לטובת שרירות־לבם של זרים, נתנו בעצמם חרב לערער את היסודות האלה. באותה עובדה עצמה, שבאי־כוח היהדות המשוחררת החדשה הכירו בזכות העמים־השכנים לבולל את היהודים, קבעו לחוק את שלטון האומה התקיפה על המיעוּט הלאומי שבמדינה. על ידי ביטול לאומי עצמי כזה דימו לקיים מצות אנושיות כללית, עד שבא הנסיון המר והעמידם על כך, שמכובדת היא האישיות המכבדת את עצמה, זוּ הישות שאיננה מתבטלת בפני אחרים ואיננה מרשה לאחרים לטשטש את פרצוּפה…

מכיון שנתבדה בסוּסם האידיאולוגי, נאחזו מתנגדי הלאומיות הישראלית בהוכחות שאוּבות ממקור “החכמה המעשית”. הם טוענים: “מה עלינו לעשות? כלום אפשר לאַחד את רעיון הלאוּמיות הישראלית עם העובדה, שהיהודים יושבים בקרב עמים אחרים ושהם תלויים בקבוצות מדיניות וצבוריות אחרות? היהודים, הנהנים מזכויות המדינה בארצות אחדות במדה שוה עם הנוצרים והעומדים לקבל שווי־זכויות בארצות אחרות כלוּם יכולים הם להכריז, שהם מחוץ לכלל משפּחות האומות, שאמצו אותם לבנים? כלום יכולים הם להכריז על עצמם שהם בני אומה ישראלית מיוחדת בכל תפוצותיה, מבלי לגרום לעלילה מסוכנת של התבדלות?”

כאן אנו נגשים לסעיף, שהוא נקודת־המשען העיקרית בפוליטיקה האנטי־לאומית של היהדות המשוחררת. על סעיף זה כדאי לעמוד בפרטות יתרה.

על אחת השאלות שהוצגו לעיל אשיב גם אני בשאלה. כנגד השאלה: כלום יכולים היהודים להודיע, שאינם חברי האומות, שאמצו אותם לבנים? — אני מעמיד את השאלה: כלום יכולים היהודים להודיע בלבב שלם, שהם נהפּכו באמת לבני האומות, ש“אמצו אותם לבנים”, כלומר: שהכירו או מוּכנות להכיר אותם לאזרחים בעלי זכויות? כדאי להעלות על הדעת את הגדרתו הפּשוטה של המוּנח “אומה”, כדי להבין עד כמה מוּטעה היא ההשערה, שהיהודים המשוחררים בצרפת היו בטבעם לצרפתים, בגרמניה — לגרמנים וכו'. אין אדם נעשה, אלא נולד בן לאומה זו או אחרת (המלה “natio” נגזרת מהפועל “nasci”, כלומר: “הִוָלד”). אפשר להעשות חבר של איזו קבוצה מלאכותית, משפּטית או צבורית־מדינית, למשל, של קבוץ אזרחי, של ממלכה, של חבורה, של אגודת אומנים; אבל אי אפשר לו לאדם ל“העשות” חבר של קבוצה טבעית, של שבט או אוּמה אלא על ידי תערובת־דמים (על ידי נשואים) במשך של דורות, כלומר: על ידי פרוצס ממושך של בטוּל האישיות הלאומית. יהודי משוחרר בצרפת, למשל, חושב את עצמו ל“צרפתי בן דת משה”, — כלום אנו למדים מזה, שהוא בן האומה הצרפתית, המחזיק בדת משה? לא ולא. אין אדם נמנה על האומה הצרפתית אלא אם כן נולד צרפתי, אלא אם כן הוא נין ונכד לגזע הגלים או לגזע מקורב להם, או שנתקרב ונתמזג עם הצרפתים במשך דורות עד כדי רכשוֹ את כל הסגולות והמדות, שהן פרי התפּתחותה ההיסטורית של האומה הצרפתית — בעוד שהיהודי, שנולד וחי בצרפת, נשאר בכל זאת בן האומה הישראלית, ומתוך הכרה או חוש טבעי טבוע בו חותמה של ההתפּתחות ההיסטורית היהודית. מכאן, הכנוי “צרפתי בן דת משה” אין לו אלא הוראה אחת: יליד צרפת ותושבה או אזרח הממלכה הצרפתית המחזיק בדת משה. על איזו אומה יהיה נמנה יחיד מטיפּוס זה, אם איננו יכול להתיחס, כפי שהוכח לעיל, על האומה הצרפתית? מובן מעצמו, שעל האומה הישראלית. ואיזו תהי אמונתו, אם היהדות או אמונה חיובית אחרת תתנגד לדעותיו? לא זה ולא זה. היחדל להיות משום כך, מדעת או שלא מדעת, בן האומה הישראלית? לא, מפני שתורת היהדות (כפי שהוכח במכתב הקודם) איננה הגורם התרבותי היחידי של הלאומיות הישראלית וה“יהדות” בעצמה איננה כלולה כל עיקר ביסוד הדתי בלבד. שמע מניה, יהודי כזה יהיה בכל מצב שהוא אזרח צרפתי בן הלאומיות הישראלית. דוקא במונח זה צריכים להשתמש במקרים כאלה, במקום המוני המשוּבש, שאינו מתאים למציאות ומשתמע לשני פנים: “צרפתי בן דת משה”. כשאנו אומרים בקיצור: יהודי גרמני או יהודי רוסי, משמעותו: יליד או אזרח גרמניה או רוסיה, המתיחס על הלאומיות הישראלית.

אבל כלום יכול להיות אזרח טוב ומסור לארץ מולדתו אדם, הפורש מהלאומיות השלטת בממלכה? מוזר הדבר, ששאלה כזאת מוצגת דוקא כלפּי היהודים, ולא כלפּי יתר העמים, היושבים בארצות מרובות־לאומים. חבר של כל מיעוט לאומי יהיה אזרח נאמן לארצו ויעבוד לטובת צרכי הממלכה המשותפים, כל זמן שלא יקפחו את זכויותיו הלאומיות, כל זמן שלא ידכאו את עצמיותו הלאומית ואת חרותו הפּנימית. הרי גם כל תושב, היושב על אדמתו מימים קדמונים, אינו אזרח נאמן לארצו אלא במדה שהיא מגינה על זכויותיו האנושיות היסודיות, מפני שמהותה של הברית האזרחית טבועה בעצם בהגנה זו. צריך לדעת, שהממלכה היא ברית ציבורית חיצונית, שתעודתה היא להגן על צרכי חבריה, בעוד שהאומה היא שיתוף פנימי וטבעי1. הראשונה רגילה לפי מהותה להשתנות, השניה היא קבועה ובלתי משתנה. אומה, שהפסידה את חירותה המדינית לרגלי אסון היסטורי, אינה צריכה כלל להפסיד גם את עצמיותה הלאומית. הרי ידועות לנו דוגמאות של אומות, שהתחברו באופן חפשי לממלכה אחת, כפי שאנו רואים בשוציה, שבה התאחדו שלש קבוצות לאומיות: גרמנים, צרפתים, ואיטלקים לחטיבה ממלכתית אחת, וכל אחת מהן שומרת על אישיותה הלאומית. מכאן אנו למדים, שאם בממלכה נורמלית מרובת־לאומים מובטחת לכל קבוצה וקבוצה אבטונומיה לאומית, הרי גם היהודים רשאים לדרוש לעצמם בעת ועונה אחת זכויות אזרחיות בארצות מושבותיהם וזכויות לאומיות מיוחדות בתור בני האומה הישראלית.

כאן יבואו ויטענו: היהודים נמצאים במצב יוצא מן הכלל. הרי הם אינם עם טריטוריאַלי, שנכבש ונשאר על אדמתו, אלא עם נטול־קרקע, שהגלה לפני דורות רבים מאדמתו, והוא נודד בארצות נכר. היהודי משולל־המולדת או שחדל מהיות בן האומה הישראלית וצריך משום כך להטמע בתוך העמים שהוא יושב בתוכם, או — אם הוא מוסיף מתוך עקשנות לחשוב את עצמו לבן האומה הישראלית — הרי הוא מוכרח לוַתר על זכות האזרח בארצות, שאף טפח אדמה בהן אינו משלו".

דעה זו שבני ישראל, לאחר שהגלו מארץ מולדתם העתיקה באסיה הקדמית, אין להם שוּם זכות מוסרית או חוקית על אדמת אירופה, היא רווחת במדה כזוּ, עד שבה משתמשים לא רק האנטישמיים בלבד, אלא גם בעלי־תעמולה בין הציונים המדיניים. והרי אין לך טעות יותר מסוכנה — יתר על כן, גם אנטיהיסטורית — מהדעה, שהיהודים הם “זרים”, גרי אירופה. ההיסטוריה מעידה, שהיהודים הם תושבי אירופה עתיקים, שתקעו בה יתד עוד לפני תקופת הציביליזציה והתפשטות הנצרות בעולם. מתקופת המלך המושל בכיפה אלכסנדר מוקדון היה גורל היהדות קשור קשר אמיץ בגורל שתי ממלכות־עולם באירופה המערבית, יון ואחרי כן — רומי. השלטון היוני־סורי באסיה הדיח מספר רב של יהודים מארץ יהודה עוד בתקופת הבית השני, — ובאופן זה קמו מרכזי “גולה” תרבותיים בסוריה, אלכסנדריה של מצרים ועל כל חופי הים התיכוני שבאסיה. רומי, שפרשה את ממשלתה על ארץ יהודה, הכניסה ממילא את היהודים לכלל נתיני הממלכה הרומאית ונתנה להם זכות ישיבה במטרופולין שלה ובכל מדינותיה, זאת אומרת, על רוב אדמת אירופה המערבית, מבלי לצמצם את מקום שבתם על ידי “תחומי מושב”. כבר בסוף ימי בית שני, היו ליהודים מושבות בבירת רומי ובערי החוף של איטליה, ומשם התחילו חודרים אל הנפות האירופיות של רומי — אל גליה, גרמניה והישפניה. משאבדה התקוה לכונן את מלכות יהודה אחרי חורבן ירושלים ואחרי המרד הבלתי מוצלח של בר־כוכבא (70 עד 135 לספה"נ) נתפזרו היהודים בהמונים רבים בכל המדינות של ממלכת רומי הכבירה. מלבד המרכז האבטונומי שנשאר בארץ ישראל בתקופת הנשיאים, היו ליהודים מושבות גם במערבה גם במזרחה של מלכות רומי. הם ראו את רומי האלילית בשעה שנהפכה לנוצרית, ומיד הרגישו על גבם את שבט הברזל של מלכי ביצנץ הראשונים, שנשתעבדו להשפעת המעמד הדתי.

כשנתפרדה הממלכה הרומית, חלקו ביניהן המלוכות האירופיות שקמו על חורבותיה את אדמת רומי ועמה גם את תושביה היהודים. במדה שנתפשטה הנצרוּת התחילו לרדוף את היהודים לא על שום שהיו זרים או גרים, שהרי ישבו כאן מכבר כנתיני רומי, — אלא משום שהיו בני הקבוצה היחידה בין תושבי המקום, שלא רצו לקבל את האמונה החדשה. לא התנגדות לאומית, אלא דתית בלבד היתה טבועה ביסודן של רדיפות היהודים באיטליה בתקופת האוסטגוטים, בצרפת בזמן המֵרובינגים ובהישפניה בתקופת הווסטגוטים. (אופני הדבר, שרדיפות היהודים בהישפניה התחילו רק בו בזמן, כשהמלכים הווסטגוטים הסתלקו מהנוצריות בצורתה האַרִיאַנית, שלא התרחקה כל כך מעיקרי היהדות וקבלו את הקתוליות בסוף המאה הששית). קרל הגדול, שנסה להקים את הממלכה הרומית המפוררת, הגין על היהודים לא רק לשם הגברת המסחר, אלא גם מתוך הכרה בלתי ברורה, שהאוכלסין היהודיים, שקבל בירושה מהממלכה הרומית, מטילים עליו חובות ידועות ביחס אליהם. התפוררותה של אירופה המערבית למלכויות פעוטות פיאודליות השכיחה מלב המושלים והעמים את חובותיהם כלפי היהודים, זו הירושה החיה של ממלכת רומי העתיקה. רק המושלים הגרמניים בתקופת ימי הבינים, שהתפארו בתואר “קיסרים של קיסרות רומי הקדושה”, זכרו את הדבר כדי להפוך את היהודים לעבדי־המלך (קַמֶרקנֶכטִים) ועבדי המסחר. הגירושים התכופים, שהביא על היהודים משטר הרֶשַע והזדון של ימי הבינים, נדודיהם הבלתי פוסקים מארץ לארץ — מאיטליה לצרפת, מצרפת להישפניה וגרמניה, מהישפּניה לאיטליה, הולנדיה ואנגליה, מגרמניה לפולניה — כל אלה נתנו בלב האומות את הרעיון, שהיהודים הם מין נודדים נצחיים, שמאז ומעולם הם גרים וזרים בכל ארץ וארץ. כך נוצרה בדמיון העמים האגדה על אַהַסוֶר, “היהודי הנצחי”.

כל אלה לא היו אלא פרי הפקרות ומעשה־אונס, שהשכיחו מלב האומות את זכויותיהן ההיסטוריות של תפוצות ישראל. היהודים יכולים היו להגיד לעמי אירופה הנוצריים: “אין הרשות בידכם לשלול מאתנו את האדמה, שעליה התישבו אבותינו מימים קדמונים כנתיני הקיסרות הרומית, לאחר שגזלה ממנו את ארץ מולדתנו במזרח. אנחנו — זרע הקולוניסטים היהודים הראשונים שהתישבו במדינות אירופה הרומאית. בימי נדידת העמים הגדולה, זה הרגע ההיסטורי של התהווּת האומות והממלכות באירופה, כבר היו קימות שם מושבותינו בארצות שונות. אתם הייתם עדיין עוללי התרבות ועובדי־גלולים עלובים, בו בזמן שישבנו בשכנותכם כבעלי תרבות ודת עתיקה, שממנה יצאה גם הדת שלכם. במה נגרע חלקנו ממהוּנים, הגוטים ויתר השבטים מחוסרי־התרבות, שחלקו ביניהם את ירושת רומי העתיקה? האם הזכות על האדמה נכבשת רק בכח החרב והאגרוף, ולא ע”י פעולת־התישבות טבעית ועבודת תרבות שלוה במשך דורות רבים?"

כל מה שנאמר כאן ביחס לאירופה המערבית, היורשת הבלתי־אמצעית של רומי העתיקה, אפשר ליַחס גם לאירופה המזרחית. החיים ההיסטוריים של העמים הסלביים התחילו בתקופת מאוחרת מזו של העמים הרומניים־גרמניים. אבל גם הם, בשחר קיומם ההיסטורי, כבר היו מזדמנים עם היהודים, שהתישבו על אדמותיהם בתקופות הקדם. שרידי פַּנְטיקֵפֵּאוּם העתיקה (קֵירץ' של עכשיו) מספרים על קיומם של קהלות ישראליות או בתי כנסת על שפת הים־השחור הצפונית בגליל קרים, עוד במאה הראשונה לפי התאריך הנוצרי. הקיסרות הרומית המזרחית שבביצנץ הדיחה כמה יהודים בדורות הראשונים להתפשטות הנצרות אל גדות הים השחור והכספּי שנספחו בזמן מאוחר לרוסיה הדרומית; נסיכי “רוּס” הקדמונית שבקיוב שלמו מס למושלי הכוזרים המתיהדים. מגרמניה ובוֹהמיה באו המוני יהודים לפולניה ברגע שקם בה משטר־ממלכה רגיל. בארץ זו בעלת תרבות מצערה פיתחו היהודים מסחר ותעשיה, לימדו את יושבי הארץ לנצל את אוצרות האדמה, מכרות מלח ומחצבים), הביאו את פּולניה הרחוקה בקשר מסחרי עם השוק העולמי, ועל ידי זה סיעו להתקרבותה עם הארצות הנאורות. בזמן שרוסיה המוסקבאית, שהובאה לידי מצב של קפּאוֹן בהשפעת ביצנץ ונפרדה מתרבות המערב על ידי שעבוד הטטרים, אסרה את הכניסה לארצה על היהודים, שיכולים היו להביא לה תועלת מרובה, — ידעו מושלי פולניה להעריך תועלת זו, ונתנו להם ליהודים מחסה ומגן כיד האפשרות. הפוליטיקה של הכנסיה מתקופת ימי הבינים השאירה אמנם גם בפולניה זכרונות קשים: את היהודים דכאו לעתים קרובות, קיפחו את זכויותיהם היסודיות, שניתנו להם בכתבי־המלכים העתיקים; העליבו אותם והשפילו את כבודם, תחמוּ להם תחום של מעמד ציבורי מובדל על יסוד של זכיונות מיוחדים ולא של חוקי משפט כלליים; ואף על פי כן הכירו אותם בהכרח כחלק אורגני של הממלכה, הממלא תפקידים צבוריים מסוימים. כשנפוצו בשנת 1539 שמועות, שיהודי ליטא מתעתדים להשתקע בתורכיה, חרד המלך זיגמוּנט הראשון, סידר חקירה ודרישה חמורה ולא שקטה רוחו עד אשר נוכח, שאין יסוד לכל השמועות האלה. כך מלאו היהודים בפולניה במשך דורות רבים תפקיד של נושאי־תרבות כדרכם, עד שנתחלקה פולניה בין שלש הממלכות השכנות. רוסיה שקבלה את השטח הגדול ביותר של אדמת פולניה, ובו קיבוץ יהודי היושב עליו בצפיפות, הטילה על ידי זה על עצמה התחיבות מסוימת כלפי הישוב היהודי של המדינה הנכבשה. כיצד מלאה רוסיה את ההתחיבות הזאת — ידוע לכולנו: חוסר־זכויות מחפיר של רבבות יהודים, חוקים ומשפּטים מעיקים, רדיפות ופרעות. בתקופה האחרונה נתחדשו במזרחה של אירופה אותם היחסים אל היהודים, המציינים את שלטון ימי הבינים באירופה המערבית.

ובכן זכאים היהודים גם מבחינה פורמלית לתבוע לעצמם זכות תושבים על אדמת אירופה. אמנם, בניגוד לעמים אחרים מחוסרי חירות מדינית, אין הם יושבים צפופים על שטחים מסוימים והם משמשים מיעוט לאומי בכל מקומות מגוריהם; אולם אין דבר זה ממעט את זכותם להקרא בשם תושבי אירופה. אירופה משמשת מולדת לרוב העם הישראלי במשך אלפּים שנה; בחיק אדמתה מצאו את מנוחתן עצמות אבותינו ואבות־אבותינו; כאן פגשה אותנו, בתור מתישבים רומיים עתיקים, תקופת התהוותה של הציביליזציה הנוצרית; כאן פּיתחנו בעצמנו תרבות רוחנית וכלכלית, שהשפיעה גם על שכנינו הנוצרים. ואחרי כל אלה מכנים אותנו בשם גרים ונכרים, ואחדים מתוכנו מוכנים להסכים לפלפולם של שונאינו ומצדיקים בזה את יציאת־היהודים ההכרחית מאירופה! האומנם עד שנקרא תגר על קיפוח זכותנו ההיסטורית — נסתלק בעצמנו ממנה? המסקנה — ברורה. אם העמים הטריטוריאליים מחוסרי־החרות המדינית, כדברי המחמירים, רשאים לשמור על לאומיותם, הרי ניתנה רשות זו גם ליהודים, משום שהם אומה טריטוריאַלית במובן מסוים ואינם נבדלים אלא בזה, שאדמתם באירופה מתפרדת לתשברוֹת קטנות, שאינן מצטרפות ליחידה גלילית שלמה. היהודים הם תושבי אירופה מימים קדמונים, וזוכות־ישיבתם על אדמתה נשענת לא על חזקת־הקנין, אלא על חזקת ההתישבות והפעולה התרבותית2.

היכולה היהדות, כחטיבה לאומית, להיות עצם מעצמם של אותם הגופים המדיניים, שהיא כלולה בתוכם? במלים אחרות: היש לו ליהודי לאומי חוש של אהבת מולדת ושל פּטריוטיות? האין הרגש הלאומי של היהודי סותר את הרגש הממלכתי והאזרחי שלו?

הפּטריוטיות היא הרגשה מורכבה, בעלת שני יסודות: הרגש הטבעי של אהבת המולדת וההכרה האזרחית של שיתוף הצרכים של כל חברי הברית הממלכתית: מכיון שאירופה היתה למולדת שניה לרוב מנין האומה הישראלית, התפתח בקרבה במשך של דורות רגש טבעי של אהבת מולדת בכל מקום. לא רק הטבע, אלא גם שרידי־העבר הלאומיים מקשרים אותנו בארצות שחיו בהן כמה דורות מישראל. שטחים גדולים של חיינו ההיסטוריים קשורים בגרמניה, איטליה, צרפת, אנגליה, פולניה, רוסיה ויתר ארצות אירופה. כלום אפשר להטיל ספק ברגש ההתקשרות של היהודי לארצו, בהיות במציאות כל אותם התנאים היוצרים באופן טבעי את ההתקשרות הזאת? ובכן עלינו לעבור אל השאלה בנוגע ליסוד השני, האזרחי של אהבת המולדת: רגש האחדות של חסרי הברית המדינית. רגש זה תלוי במצבו הציבורי של היחיד בתוך הממלכה. אם כל האזרחים שווים בפני החוק, אם המולדת אינה מחלקת את אזרחיה לבנים ובנים־חורגים, אם החופש הפּנימי של כל קבוצה לאומית או דתית מובטח על ידי הסכמה כללית ואינו משתעבד לתביעותיה של האומה ה“שלטת”, הרי רגשי האחדות האזרחית והמסירות לברית המדינית משותפים לכל הקבוצות השונות, היוצרות את הממלכה. אבל כשחסרים התנאים האלה, האזרחיות מתבטלת לגמרי או שהיא לובשת צורות שונות אצל קבוצות שונות.

מה הן תביעותיהן של תפוצות ישראל? בתור תושבי־אירופה קדמונים תובעים היהודים שווי זכויות אזרחיות ומדיניות; בתור בני אומה היסטורית מאוחדת בתרבותה תובעים הם אבטונומיה במדה הראויה לכל אומה השואפת להתפתחות חפשית. לאחר ששתי התביעות הללו תקבלנה את סיפוקן, הפטריוטיות של היהודים בארצות שונות היא למעלה מכל ספק. היהודי החי חיי שלום ושלוה במולדתו, יכול להיות פטריוט אנגלי, צרפתי או גרמני, ולהיות יחד עם זה בן נאמן ומסור לאומה הישראלית המפוזרת, המאוחדת באיחוד לאוּמי3. הממלכה, כפי שאמרנו, היא ברית חיצונית, האומה — ברית רוּחנית. חברי הברית הראשונה מאוחדים בשיתוף של צרכים, חברי השניה — גם בשיתוף של הרגשות ונטיות. ומשום כך אפשר להיות בעת ובעונה אחת חבר נאמן לשתי הבריתות גם יחד, ולתת לכל אחת את המגיע לה. אדרבה, בנוהג שבעולם מתאמצים היהודים להכריע את הכף לצד הרגש האזרחי. עדיין שמורות בלבנו החלטות הרפורמיסטים (המתקנים) בגרמניה למחוק מהסידור את התפילות על שיבת ציון כדי שלא לחטוא חלילה ל“פַטרלַנד” הגרמני. הלאומים היהודים המשוחררים באירופה המערבית היו רגילים בימים ההם לתבוע את חירותם לא כבני־חורין, אלא כעבדים; הם דרשו שווי־זכויות במורך לב והתרפסות. חשבו, שזכות האזרח דורשת קרבן של נשמה, הסתלקות מקדשי האומה. פּחדו בזמן שווי־הזכויות כשם שפחדו קודם במצב של חוסר זכויות…

וכך אני רואים שהלאומיות הרוחנית או התרבותית אינה סותרת את החובות האזרחיות הכלליות של חלקי־היהדות השונים בארצות שונות. כשם שכל אדם ואדם יכול להיות בן מסור למשפחתו ואזרח נאמן לממלכתו, כך יכול כל קיבוץ יהודי הקשור במשפחתו הלאומית והמגין על צרכיה להשתתף גם בחייה האזרחיים של הממלכה, שהוא יושב בתוכה ולשמש את צרכיה בתנאי של שווי־זכויות גמור עם כל התושבים למיניהם, שהרי היהודים משמשים לא מלוכה בתוך מלוכה, אלא אומה בקרב אומות.

כל ממלכה וממלכה, כשהיא מכירה בזכויותיהם האזרחיות של היהודים צריכה להכיר גם בזכויותיהם הלאומיות, כלומר: בזכות התפּתחותם הפּנימית החפשית, הנובעת מתוך חופש ההגדרה העצמית. אנו חיבים להלחם נגד עצם התביעה, שהיהודים יסתלקו מזכויותיהם הלאומיות לשם השגת זכיות אזרחיות, תורה כזו של ביטול עצמי לאומי, הדורשת מאת היהודים בשם “שווי הזכויות” קרבנות, שאינם נדרשים משום אומה ולשון — מתנגדת לעצם המושג של שווי הזכויות ושווי הערך של בני־האדם; זוהי מדרגת מעבר מעבדות לחרות, הן בהכרת המשוחררים הן בהכרת משעבדיהם.


II    🔗

נחקור עכשיו את ראשית צמיחתה ומהותה של שיטת ההתבוללות, ששלטה בדורות האחרונים בחוג המשכילים, עד שהגיע המשבר הקשה של ימינו.

ההתבוללות באה בעקבות המעבר הפתאומי של היהודים ממצב של מחוסרי זכויות לאזרחיות גמורה. במערב אירופה הכתה שרשים אחרי השחרור הראשון שבצרפת (שנת 1791) ביחוד אחרי השחרור השני שבגרמניה (1848). כשנידונה שאלת היהודים בשנת 1789 באספה הלאומית בפריס הודיע אחד ממגיני השחרור קלֵרמון־טונֵר: “מהיהודים, בתור אומה, צריך ליטול הכל, אבל ליהודים בתור אנשים צריך לתת הכל… אי אפשר שתהיה אומה בתוך אומה”. הנואם ממחנה הצוררים, הכומר מורי, ביסס את הוכחותיו ונימוקיו נגד שחרור היהודים בזה ש“השם יהודי איננו שם של כת דתית, אלא של אומה”, ושהיהודי הנאמן למסרותיו הלאומיות, לא יוכל להיות צרפתי. גם הליברלים גם המשמרים החזיקו בדעה אחת, שלשם השגת שווי־זכויות צריך היהודי לוַתר על לאומיותו, להשאר יהודי רק לפי דתו ולהיות לצרפתי לפי לאומיותו; ההבדל ביניהם הוא רק בזה, שהליברלים ראו התבוללות כזו אפשרית ומשום כך דרשו בשביל היהודים זכויות אזרחים, בעוד שהמשמרים ראו אותה לבלתי אפשרית ונלחמו נגד נתינת הזכויות ליהודים. שני הצדדים יחד לא הגיעו עדיין להכרת הזכויות הלאומיות בתור חלק של החופש האזרחי. לא הגיעו עד כדי תביעת שחרור גמור גם היהודים עצמם, בפסחם על שתי הסעיפים, בין תקוה ופחד. בהכרתם היה ממוזג עדיין היסוד הלאומי ביסוד הדתי, עד שיכלו להסתיר את היסוד הראשון תחת מסוה השני לשם הצלת הזכויות האזרחיות. כשעמדה לפניהם בשנת 1807, בימי נפּוֹליאון הראשון, הסכנה להפסיד את הזכויות האזרחיות שרכשו להם בזמן הריבולוציה, הודיעו באי־כוחם ב“סנהדרין הגדולה” בפאריס, ש“מעכשיו שוב אין היהודים נמצאים בבחינת אומה, אחרי אשר זכו להיות לאחד מחלקי האומה (הצרפתית) הגדולה, והם רואים בזה פדות נפשם מבחינה המדינית”4). גם ביתר המדינות המערביות השיגו היהודים את שחרורם על ידי ויתור גלוי על לאומיותם או מתוך הודאה של שתיקה.

חלק ניכר של המון־העם, שהוחזרו לו זכיותיו המקופחות ראה באמנסיפּציה לא מעשה צדק ויושר ביחס לאומה נרדפת, אלא מתנת־חסד של העמים הנוצרים השליטים במחיר של ביטול־עצמי לאומי. בעד החסד הזה שלמו הרבה יהודים בטשטוש חלקי או גמור של אישיותם הלאומית, ע"י התבוללות בגרמנים, בצרפתים וכו'. הם לא נתקרבו אל שכניהם הנוצרים על יסוד של שויון, אלא השתדלו להדַמוֹת אליהם, לחקות את דרכיהם, לסגל לעצמם את תרבותם הלאומית ואפילו להתמזג בהם. הדור הראשון של היהודים המשוחררים קבל את הלאומיות הזרה רק למראית עין, אבל הדורות הבאים כבר היו נטמעים בין הגוים במדרגות שונות. נטיה זו התבלטה, אף כי במדה פחותה קצת, גם בחוגים העליונים של היהדות הרוסית, עם נשיבת רוח־השחרור בשנות הששים. אחרי דורות של עבדות, התרפסות והצטמצמות המחשבה צריכים היו היהודים לפרוץ דרך להשכלה, לתחיה רוחנית וציבורית, להרחבת הגבולים על יסוד האנושיות ביחד עם עמי־אירופה המתקדמים; אבל למעשה בחרו את דרך השעבוד המלאכותי של אישיותם הלאומית לזו של עמי הנכר. “התבוללות” ממין זה לא היתה אלא שנוי צורה של מצב־העבדות הקודם של היהודים, אבל מבחינה מוסרית היתה גרועה ממנו. היהודי בימי הבינים לא כפף אלא את שכמו בפני רודפיו, אבל מעולם לא עשה שקר בנפשו ולא ויתר אף כחוט השערה על זכויותיו הלאומיות; אבל היהודי החדש, אחרי שניתנה לו האפשרות להרים ראש בחברת העמים, התחיל לשעבד את נשמתו, לעקם את טיפוסו הלאומי כדי להדמות לבני האומה השלטת. זהו — שנוי צורה של עבדות, חילוּפה של שפלות חיצונית בפנימית.

מדת היושר דורשת לציין את העובדה, שמלבד המתבוללות המעשיים שהלכו אחרי חוש־ההסתגלות אל הסביבה החדשה, היו מצויים גם מתבוללים־אידיאליסטים, שראו בהתבוללות גורם של התקדמות אנושית. אחדים מהם דרשו בשם רעיון הקוסמופוליטיות לבטל את הלאומיות ולא הרגישו, שהם בעצמם לא נעשו לבני החברה הקוסמופוליטית שבדמיונם, אלא לחברי הקבוצה הלאומית הזרה שבה הם קשורים בקשר מדיני וארצי. השלילה העיונית של העיקר הלאומי הביא אותם למעשה לידי חילוף לאומיותם הטבעית בלאומיות זרה, לפני הגיע הזמן של “אחרית הימים”, כשכל העמים יתמזגו ויהיו ל“אנושיות” מושפטה אחת. רק בזמן האחרון הולכת ומתעמקת הכרת היהודי, שאין איש רשאי לדרוש ממנו התכחשות לאומית, שקיפוח הזכויות הלאומיות של היהודים כמו השפּלתם הקודמת בתור אזרחים אינו אלא תשלום מס לשלטון־רֶשַע גס; השחרור האמיתי משמעותו — חירותו לא רק של היחיד האישי, אלא גם של היחידה הלאומית.

אבל כלום יש להם צורך ליהודים שוב להתבדל, לתחום לעצמם תחום רוחני במקום חומת־הגיטו של ימי הבינים, אשר נפלה ולא תוסיף קום? — לא ולא. אינני מטיף בשום אופן להתבדלות מלאכותית ולפרישות מהציבור. אבל התבדלות טבעית, במובן הַבְלָטַת האישיות העצמית, היא הכרחית אצל כל יחיד, פרטי או קיבוצי, שהגדיר את עצמו. היהודי המתקרב לבן אומה אחרת אינו צריך לשעבד את אישיותו הלאומית לזוּ של בן הנכרי, אלא שניהם צריכים להכנע יחד בפני עיקר־העיקרים של שויון־הערך של כל האזרחים. ואם הבלתי־יהודי ידחה התקרבוּת זו על יסוד השִוְיון, צריך היהודי שחַס על כבודו להודיע, שברגע זה ההתקרבות היא בלתי אפשרית ובלתי רצויה. אם רוצים אתם, יש גם בכך משום התבדלות, אבל התבדלות מן ההכרח, המגינה על חופש האומה ועל כבוד האומה. במצב כזה, שהייתי מכנה אותו בשם “התבדלות־מָגֵן”, היו נמצאים ברוסיה הצארית טובי בני האומה, שהצילו את נפשם החפשית. אני מרכין את ראשי בפני התבדלות גאה זו של אנשים, המבכרים להשאר מחוץ למחנה הבוטח של הרוב הלאומי מאשר להכנס אל תוכו בתנאים המשפילים את כבודם והמעליבים את הכרת־ערכם הפרטית והלאומית. היהדות היתה מצויה במשך תקופות רבות של חייה ההיסטוריים במצב של splendid isolation (“בדידות מזהירה”), בתוך מבצרה הרוחני.

היוצא מדברנו: ההתבוללות אינה הסתלקות מהצרכים הלאומיים של היהדות בלבד, אלא גם שלילת החופש האישי של האומה הישראלית ושויון ערכה במשפחות העמים. זוהי טעות הן להלכה הן למעשה; זהו פרי משפט קדום ציבורי ומוּם מוּסרי המצויים הן אצל היהודים המתבוללים והן אצל אלה התובעים את היהודים להתבוללות. היהודי המתבולל המשעבד את אישיותו הלאומית לרצון זרים, הריהו תמיד — יהיו נימוקיו מה שיהיו — קרבן של ירושת־הלחץ שלא מדעת, זה הנגע הנפשי שנהפך גם לנגע מוסרי, כשהאדם בורח ממחנה הנעלבים והנרדפים ועובר אל מחנה השאננים והעליזים. ובדרישתם של הבלתי־יהודים, שהיהודים יתבוללו בקרבם יש משום יחס הבוז של “חזקים” אל “חלשים”, ומשום הכרה שהיהודים, אשר היו משועבדים במשך דורות צריכים לשלם בעד מתן הזכויות האזרחיות (כלומר, בעד החזרת הזכויות שניטלו לפנים) במחיר של הסתלקות מאישיותם הלאומית. גם התביעות ממין זה גם הויתורים לתביעות אלו מתנגדים לעיקר היסודי של המוסר הציבורי: שויון־הערך של כל האומות.

החל מזמן האמנסיפציה הראשונה בשנת 1791 לא נלחמנו אלא בעד זכויות אזרחיות ומדיניות בארצות הגולה. עכשיו הגיעה השעה להכריז גם על זכויותינו הלאומיות.

כל מהלך ההתפתחות האנושית מביא אותנו לידי ברירה מכריעה: כליון לאומי או תחיה לאומית. בדרך הכליון הלכו רבים ממחננו. במאה התשע עשרה נעתק מרכז הפעולה בחוגי הצבור העליונים מתוך חיינו העממיים הפנימיים אל תוך סביבה זרה, אל ספירה של צרכים עממיים זרים. נקודת המשען נעתקה אל מחוץ לחוגנו הלאומי ומפני זה נפגם שווי־המשקל ובאה התנודדות לאומית מסוכנה. אין להסיר את ההתנודדות אלא ע"י השבת המרכז למקומו הטבעי, אל חוג הצרכים העממיים. הקמת שווי־המשקל הלאומי האבוד — זהו התנאי העיקרי להתחדשותנו. לתעודה נשגבה זו של תחיתנו הלאומית חייבים אנו לכוון את כל כוחותינו, את כל מחשבותינו, את כל עוז נפשנו, שירשנו מדורות רבים, דורות הלוחמים והקדושים, שהצילו בגבורתם את תיבת היהדות מנחשולי המבול של ההיסטוריה העולמית.

יאנואר 1898 (1906).



  1. הרדר בשעתו הבין בין גופים מלאכותיים־ממלכתיים ובין גופים טבעיים־לאומיים.  ↩

  2. Mutatis mutandis כל מה שנאמר כאן על אירופה, — אפשר ליחס גם לגבי אמריקה. אם גם לא נצרף לחשבון את בני לויתו היהודיים של קולומבוס, שהשתתפו בתגלית “העולם החדש”, הרי התפּתחה הקולוניזציה של היהודים באמריקה הצפונית והדרומית החל מהמאה הט“ז וביחוד המאה הי”ז בלי הפסק ובאופן מקביל עם הקולוניזציה של כל יוצאי אירופה. היהודים השתתפו במדה מרובה ביסוד ישובי־מסחר ומרכזי־תעשיה בארצות אמריקה ויחד עם אומות אחרות יצרו את הציביליזציה האמריקנית.  ↩

  3. מובן הדבר שהתנגשויות בין הרגשה לאומית כללית ובין פטריוטיות מקומית הן בגדר האפשרות. הנקל לתאר, למשל, את הדרמה הנפשית של היהודים, שנלחמו בשנת 1870 במחנות שני האויבים הצרפתים והגרמנים. דרמה גדולה מזו מצאנו אצל היהודים והפולנים במלחמת עולם. אולם תופעות הנוסעות ממשטר המיליטריזם יכולות להחשב לדבר יוצא מן הכלל. בדברי על פטריוטיזם אני מוציא כמובן, מן הכלל את “הפּטריוטיזם” הריאקציוני הנגרם על ידי נימוקים שוביניים בזויים ושנטמא על ידי הפוליטיקה של האנטישמיים בגרמניה ובאוסטריה, ה“לאומיים” בצרפת וה“מאה השחורה” ברוסיה הצארית. “פּטריוט” כזה לא יהיה היהודי לעולם לו גם משום כך שסוג פטריוטיות זה קשור כרגיל בשנאת ישראל.  ↩

  4. דובנוב, דברי ימי ישראל בדורות האחרונים, כרך א', סעיף 22.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47918 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!