רקע
שמעון דובנוב
מכתב חמישי: על החנוך הלאומי

החינוך הלאומי ותעודתו בהתפּתחות־העם האבטונומית. – דיאגנוזה של מחלת החינוך. – תורת האומה הגזעית והתרבתית והמציאות המעציבה במערב. – “ורטר היהודי”: ה“קרע שבלב” של יהודי דורנו, סירוס ההרגשה הלאומית לרגלי חינוך זר. – הלאומיות הדנית ואדישותו היהודית של בּרנדס; ההתנכרות ליהדות. – אלה שאינם רוצים ואינם יכולים להיות יהודים. – דנציוֹנליזאציה של בית הספר הישראלי ברוסיה. – וידויו של “בן הדוֹר”. – אבות ובנים. – כיצד לבטל את השניות של אומה גזעית ותרבותית? – אומה גזעית נהפכת על ידי החינוך לאומה תרבותית של היחיד. – סוד היחיד של האנושיות והלאומיות בחינוך.


על שלשה דברים עומדת האבטונומיה הפנימית של עם ישראל: על הקהילה, על לשון העם ועל בית הספר. קשה להגיד, איזה משלושת היסודות האלה עדיף, משום שכל אחד מהם נחוץ בהחלט בחוג פעולתו וממלא תפקיד מסוים בסידור חיי האומה. אבל אין הדבר מוטל בספק, שהגורם השלישי של האבטונומיה: בית הספר הלאומי או ה“חינוך הלאומי” קשור קשר אמיץ בהתפתחותה של נשמת־האומה. אם האבטונומיה של הקהילה חשובה בעיקר בשביל סידורה הציבורי של היהדות, הנה האבטונומיה של בית הספר (הכוללת גם את ההנחה הקודמת של חופש הלשון) היא תנאי הכרחי להתפתחות האישיות הישראלית. בית הספר, דרכי החינוך ותכנית הלימודים משפיעים באופן ישר על התהוות התאים המיוחדים של הגוף הלאומי. באותה המדה שבריאות הגוף תלויה בבריאות תאיו, החינוך הלאומי צריך לשמש יסוד לכל ההסתדרות הלאומית. החיים והמות הלאומיים הם ביד בית הספר ביחוד בנוגע ליהודים. יהודי תרבותי בזמננו נמצא לרוב משחר ילדותו תחת השפעת בית ספר זר, שעושה אותו נבדל מאומתו או פוסח על שתי הסעפּים. וכשאנו מדברים על תחית היהדות, על הבראת גופנו הלאומי, עלינו לחקור ולסמן בדיוק את המחלה הממושכת המכרסמת אותו, את מחלת החינוך, ולמצוא אמצעים לשם הרחקת גורמיה.

לא אדבר כאן בשפת הַפשָטות עיוּניות: אעיד לי עדים חיים שידברו במקומי. אתחיל ב“תעודות אנושיות” בספרות החדשה.

הסופר היהודי הכותב גרמנית ש. לוּבלינסקי (עתונאי ומחבר הספר (“Literatur und Gesellschaft im 19־ten Jahrhundert”) חידש בימים האחרונים הלכה, המצדיקה את ההתבוללות בטעם מיוחד. הלכה זו, שאפשר לכנוֹתה בשם “תורת הלאומיות מסטרא אחרא” מבחינה בין אומה “גזעית” ואומה “תרבותית”. לגבי כל יהודי אירופי ממשכילי הדור האומה הגזעית היא אומתו הישראלית, שבה הוא קשור בקשר של קירבת דם; האומה התרבותית – זהו העם שהוא יושב בממלכתו, מדבר בלשונו, לומד בבית־ספרו, מתחנך על ספרותו. התנגשות שני הזרמים הלאומיים האלה גורמים לנפש היהודי יסורים של שניות, קרע שבלב, שצריך להפטר ממנו. ולובלינסקי מאחה את הקרע הזה בלי עמל רב: כשעומדת הבחירה בין אומה גזעית ותרבותית צריך לתת את משפט הבכורה לאחרונה, באשר “Die Kultur, ist mehr als das Blut”. התרבות חשובה יותר מקירבת דם. למשל, יהודי בן דורנו בגרמניה צריך ויכול לראות את עצמו כגרמני. “איש יהודי הנושא בחובו את התרבות הגרמנית, הוא גרמני גמור”, ועולה אפילו על גרמני מבטן ומלדה, שלא קבל השכלה גרמנית. “ותעודת הממלכה הלאומית – מוסיף לובלינסקי – הוא לאַחד לחטיבה אורגנית אחת את המעמדות, הדתות, תכונות המזג(?) והגזעים השונים. בתוך החוג הגדול הזה וההסתדרות הרוחנית הכללית הזאת יכול היהודי להבליט את סגולותיו באופן חפשי, כמו קַטולי או בַּוַרִי בתוך האומה הגרמנית, (איזו אפשרות של חופש יש כאן, אם ה“ממלכה הלאומית”, שלוּבלינסקי מצדיק אותה, תשאף ל"מזיגת הגזעים והדתות?). הלא אומרים בהלצה,שהגרמנים בנפות הדרומיות ובנפות אחדות על גדול הרהיין אינם גרמנים כל עיקר, אל קֵלְטִים המדברים גרמנית. והרי לפי תרבותם הם גרמנים גמורים. משמע שתרבות חשובה יותר מן הדם”1.

כונתה של תורה זו ברורה: אדם שנולד יהודי, אבל התחנך בסביבה גרמנית, הרי אין הוא אלא גרמני בשינוי צורה גזעית או דתית, כמו למשל השְוֵבִּים, הבַּוַרִים, הקטולים; ומכיון שבנפש איש מסוג זה נמחקו על ידי ליטוש תרבותי הסגולות הגזעיות והדתיות, המהוות את מינו המיוחד, – הרי נשאר יהודי מטושטש וגרמני מובהק. היקש זה אפשר ליחס גם ליהודי רוסי, צרפתי, אנגלי וכיוצא באלה.

אבל כלום יש לזה דין של היקש וכלום יש צורך להוכיח או לסתור אותו? אלו היינו עוסקים כאן בשיטה עיונית, אפשר היה למתוח עליה בקורת מבחינה סוציולוגית ומוסרית. איזה ערך מוסרי יש לשיטה הבנויה על הכרת הזכות של “ממלכה לאומית” “למַזג לחטיבה אורגנית אחת מעמדות, דתות, גזעים”, כלומר לאַחד בזרוע קבוצים שונים של תושבי המדינה לשם יחוד הממלכה? לא קשה לתת גם הערכה מוסרית לדעת היהודי האומר: אומה תרבותית שאני ובני זמני קשורים בה בקשר של לשון וחינוך, קרובה לנפשי יותר מאומתי – יולדתי, שכבר נפסק הקשר ביני ובינה מפני שתרבותה, יצירה של מאה דורות, נשארה זרה לרוחי. כאן לא ההלכה עיקר, אלא העובדה הנובעת ממנה, המהפכה שהתחוללה בנשמת היהודי תחת השפעת החינוך הזר. יהודי כזה אינו צריך להוכיח לנו, שהוא גרמני, רוסי וכו'; די לו כשהוא בא ואומר בגילוי־לב: אני מרגיש את עצמי גרמני או רוסי מפני שנתחנכתי בדרך זו. יכולים אתם להחליט, שאדם כזה הוא טיפוס לאומי לקוּי, אבל חיבים אתם להאמין להרגשתו העצמית, אם אין כאן חשש של רמאות.

בדורנו נעשה חזיון נפרץ טיפוס זה של יהודי אינטליגנטי, שהוא רוצה או מוכרח – לרגלי כח הדוחה מבחוץ – להיות יהודי לאומי, אבל אינו יכול, משום שהחינוך בכתלי בית הספר ובמשפחה עשה אותו גרמני, רוסי, צרפתי, ולא יהודי. פעולת חוק הירושה ההיסטורית והחוש הגזעי מולידים בנשמת אדם כזה נטיה בלתי־ברורה אל אומתו־יולדתו, האנטישמיות דוחפת אותו בעל כרחו אליה, ושוללת מאתו את הזכות להתיחס על “החברה האריית; אבל חינוכו מעורר אצלו הכרה ברורה, שאל האומות מסביב לו מקשרת אותו קירבה תרבותית ורוחנית, בעוד שעם היהדות – רק דברים שהם מחוץ להכרה: דם, גזע,עָבַר מעורפָל. סתירה פנימית זו גורמת לעתים קרובות לקרע עמוק בנפשו. האדם מתלבט בין אומה “גזעית” ו”תרבותית“, בין דבר שבירושה שנקלט ללא הכרה ובין דבר שנקלט מתוך הכרה בתוקף החינוך. לפי הרגיל נגמרת מלחמה כזו לטובת “האומה התרבותית”, מפני שהחינוך והסביבה התרבותית חזקים באמת מפעולת חוק הירושה. לובלינסקי שנתחנך ברוח גרמנית נדחף רק לזמן מה על־ידי גלי־האנטישמיות אל תוך התנועה הלאומית היהודית, וכאן בחר לו אותו הדגל, שנצטין בברק חיצוני: את דגל הציונות המדינית; אבל במהרה גברה בו הרוח הבלתי־ישראלית, שנוטעה בו ע”י החינוך, והוא עוזב את הציונות ומכריז את עצמו ל“גרמני גמור”. אבל לפעמים תכופות אין הפירוד הפנימי המתחולל בנשמת היהודי החדש נגמר בשלום, אלא מניח חותם של שניוּת טרגית על כל חיי האדם. דוגמא של שניות לאומית כזאת הראה לנו ביצירותיו ובחייו הפרטיים משורר גרמני־יהודי, שנקטף באבו, לודויג יעקובובסקי.

על יעקובובסקי התחילו לדבר בספרות הגרמנית אחרי מותו בברלין מקדחת העצבים, בדצמבר 1900, בשנת השלשים ושתים לימי חייו. נזכרו, שהוא מחבר הרומן “ורטר היהודי” (Werter der Jude") וקבצי שירים אחדים, שמהם עולה אנקת נשמה רצוצה ושבורה, המבקשת לשוא שלמות ואושר בחיים. גבור הרומן “ורטר היהודי” הוא פרי פירוד נפשי של יהודי גרמני מתבולל תחת השפעת הלחץ האנטישמי.

גבור הרומן, בנו של סוחר יהודי, שנתחנך בביתו בתור “גרמני בן דת משה” ושלמד בבית ספר גרמני, חניך האוניברסיטה, מתלבט כל ימיו בין שתי הרגשות לאומיות: הגרמנית והיהודית. כמה חשקה נפשו לשכוח את יהדותו, שאליה מקשרים אותו רק זכרונות ימי הילדות בין כתלי בית־הכנסת, החגים והמורה המשעמם שלמדהו אלפא־ביתא עברית, בשעה שהוא מרגיש את עצמו גרמני בכל נפשו ומאודו; אבל הסביבה הנוצרית מזכירה לו על כל צעד ושעל, שהוא יהודי. הנערה הנוצרית אשר יאהב, קרוביה, החברים־הסטודנטים – כולם כאחד אומרים או רומזים לו: זר אתה לנו, אתה חוטר מגזע בזוי, אינך יכול להיות כגרמני מלידה!" יש שנפש הגבור עצמו היתה מורעלת בסם האנטישמיות אשר מסביב לו: הוא רואה את עצמו כקרבן הסובל את עוֹן אבותיו; הוא מגנה במלים חריפות את מוּמי העשירים היהודיים, מבלי לשים לב למגרעותיה של הבוּרגנות הגרמנית. הוא מיסר את עצמו כל פעם, כשהוא מגלה בנשמתו רגש טבעי של קשר ליהדות, מפני שהוא רואה בזה סימן רע, שלא נתגרמן כל צרכו. אבל יש שמכריע בו חוק הירושה ההיסטורית, ובתשובה על תחנוני רעהוּ למעט במחשבות על היהדות, הוא קורא במרי שיחו: “כלום אפשרי הדבר? הלא שאלה זו קמה מעצמה, כמפלצת מבעיתה, בנפש כל יהודי בן דורנו, המביט בעינים פקוחות על המציאות הגסה!” מה גדול הצער להיות יהודי! “להיות יהודי בכל נימי נפשו ובכל טיפת דמו, ובכל זאת לבלתי היות יהודי מבחינה אחרת אף בטפּה אחת של דם ואף בנימה אחת של נשמה”.2 כשנלאה נשוא את יסורי הקרע שבלבו, גמר “ורטר היהודי” לשלוח יד בנפשו. הסיבה החיצונית של הסוף הטרגי היתה העובדה, ש“החברים” הגרמנים הוציאו אותו מתוך הקורפורציה האקדמאית, משום היותו בן של סוחר יהודי, שנסתבך בעסקים מסחריים שהיו מרננים אחריהם על דפי העתונות.

המחבר בעצמו עשה כמעשה גבורו. מתוך תולדות חייו נודע לנו מה שאפשר היה לשָער: הוא שם בפי גבורו את מחשבותיו, את יסוריו וזעזועי נשמתו. יעקובובסקי התלבט תמיד בין היהדות והגרמניות, וגם בו הכריעה הגרמניות את היהדות. כאילו מתוך פחד שמא יחשדוהו בלאומיות ישראלית, הוא מודיע מראש בהקדמה ל“ורטר”: “בהשקפותי על השאלה היהודית נשארתי מה שהייתי קודם; נשתמר בהן (בהשקפות) בלי כל שינוי אותו הכיווּן: התמזגות גמורה עם הרוח הגרמנית והנימוסים הגרמניים”.

יעקובובסקי, שסתם את הגולל על הרגש הלאומי היהודי, שהעיק על נפשו כאבן־מעמסה של ירושת־העבר, פנה אל העם הגרמני בתחינה עלובה:


אֶרֶץ גֵרְמַנְיָה, מַה תִתְּנִי לִי שַׁי

בְּעַד מַתְּנוֹתַי לַמוֹלֶדֶת?

הָה, תְּנִי לִי, אַרְצִי, אַהֲבָה עַד בְּלִי דַי,

נַפְשִׁי אַהֲבָה רַק חוֹמֶדֶת.


הָה, אַדְמַת גֵרְמַנְיָה, מִתְנַכְּרָה אֵלַי,

לִבְנֵךְ מַה נָתוֹן תִּתְּנִי?

רַק קֹמֶץ עָפָר כָּל זְמַן אֲנִי חַי,

וְעָפָר – עֵת אָמוּת וְאֵינֶנִי…3


כעני בפתח מתחנן המשורר היהודי ומבקש אהבה מאומה זרה, שהיא דוחה אותו מקרבה, וכנראה איננו מרגיש את הכיעור שבהתרפסות זו. מפני מה נשא את אהבתו אל זרים, אל שונאים, ולא בא אל אָחיו, שארי־בשרו? מדוע התרפק על אם־חורגת רעה, ולא על אמו־יולדתו? מדוע נמשך אל בעלי־הכח, עליזי־הנצחון, ולא אל רבבות אחיו האומללים, שלאהבתם לא היה צריך לפשוט יד? – מפני שבין יעקובובסקי ובין “אומתו הגזעית” חצצה “לאוּמיות תרבותית”,שהועמסה עליו על ידי החיים והחינוך הגרמני. משחר ילדותו דבּר, חשב, קרא וכתב גרמנית, ידע וחבב רק את הספרות הגרמנית, נתחנך על ברכי אידיאלים גרמניים, בעוֹד שעל השפה העברית, הספרות וההיסטוריה הישראלית, לא היה לו אלא מושג מטושטש. והנה זו “האומה התרבותית” החדשה דוחה את אהבת היהודי ומכריזה עליו, שהוא בן לאומה אחרת, שהוא עצמו איננו מכיר בה. הטרגיות של וֶרטֵר היהודי היא בכך, שהוא בן־חורג מתועב במשפחה זרה, בעוד שמטבעו צריך היה להיות בן חביב במשפחתו הוא, אשר עזב אותה לאנחות. “אברים מדולדלים” כאלה יש לנו עד בלי ספוֹר, בכל הארצות ובכל ספירות החיים.

חינוך הדוֹר, שממנו יצאו היעקוּבוֹבסקי’ם והלוּבלינסקי’ם, חל בתקופת הפריחה של האנטישמיות באירופה. וכך יש להסביר את הפירוד הנפשי המצוי אצל אנשים כאלה וההתלבטות המכאיבה בין שתי אומות. אבל קודם לכן התפתחה ההתבוללות בארצות המערב בתנאים יותר נוחים והספיקה להכות שרשים עמוקים בחיי שנים־שלושת הדורות הקודמים. היהודים, שגדלו וקבלו חינוך בלתי־יהודי בתקופה שלפני מבול האנטישמיות, ניצלו ברובם מהשניות הלאומיות הטרגית של הנוער היהודי בזמננו. בלבם נתחזק מכבר הימים הרגש הלאומי של אותם העמים, שבבית ספרם נתחנכו. ראיה לדבר הביא לנו המבקר הַדֵנִי המפורסם, גֵאוֹרג בְּרַנְדֵס. כל ימיו עובד ברנדס בשדה הבקורת הספרותית, הוא קורא הרצאות ומדפיס ספרים על כל יצירות הספרות האירופית, ואפילו על דברי ספרות של אומות פחותות התרבות, ומעולם לא גילה את מוצאו היהודי ולא התענין כלל בחיי היהודים וספרותם4. יתר על כן: הוא לא ידע אפילו על קיומה של הספרות העברית החדשה, וכשגילה לו פעם אחת בן־שיחו, ד“ר אהרנפרייז, שספרות כזו קימת, הביע ברנדס את השתוממותו הרבה. ברנדס, שקנה לו ידיעות בכמה שפות עתיקות וחדשות, איננו יודע כנראה את השפה העברית, שפת אבותיו, שבה נכתבו היצירות האוניברסאליות והעתיקות ביותר של הרוח האנושית. זרה לו לגמרי האומה הישראלית, העבר וההוה שלה, יסוריה ומצוקותיה. בנידון זה מאַלפת מאד השיחה הנזכרה של ברנדס עם ד”ר אהרנפרייז. לאחר שהביע את דעתו השלילית על הציונות המדינית, הודה ברנדס בחשיבות היסוד הרוחני שבה, אבל הכיר את הדבר רק כאדם העומד מן הצד. על הערת בן־שיחו, שהתנועה החדשה “תחזיר ליהודים את מולדתם הרוחנית, תחדש את חייהם הלאומיים בתוכן חדש, תחיה את שפתם ותרבותם ההיסטורית העצמית” – ענה ברנדס: “אכן, זהו רעיון נשגב, אבל אינני מבין בו כלום. דני – אנוכי, ולא ארשה לשום אדם לשלול ממני אֶת הזכות הזאת. כל ימי חיי כתבתי בדם לבבי, עמלתי ויגעתי למען חרותה והתקדמותה של דניה, ואוסיף לעבוד לשמה עד נשימת אפי האחרונה”.

כלום הרגיש ברנדס, כמה מן הטרגיות יש בוידוי קצר זה? הוא, גיאורג־מוֹריס כהן, מזרע כהני יהודה, מוצא כבוד מיוחד לעצמו לעבוד לדניה השלֵוה והמאושרת ואיננו מרגיש בנשמתו את הצווי המוסרי האומר, שהאדם העובד לעמו האומלל ראוי לכבוד שבעתים. יחס היהודים מטיפוסו של ברנדס אל היהדות איננו, חלילה, פרי כונה רעה. כאן גזרה של הכרח, הנובע מתוך תנאי החינוך, הסביבה והתקופה. אנשים מבני דורו של ברנדס, שגדלו בתקופת השחרור אחרי שנת 1848, היו עֵדי ראיה לביטול גמור של האידיאלים הישראליים באירופה המערבית. הם נגרפו בזרמים הסוערים הכלליים: הם נלחמו, כחיָלים פשוטים או מנהיגים, תחת דגלים שונים, אך לא תחת הדגל היהודי. ומשהופיעה האנטישמיות והזכירה להם את קיומה של האומה הישראלית, היו ברובם כל כך זרים לאומה זו, עד שלא יכלו להתיצב במערכות לוחמיה.

ובכן, מלבד היהודים, שאינם רוצים להיות יהודים, יש סוג גדול של אנשים, שאינם יכולים להיות יהודים, מפני שחינוכם השריש בלבם הרגשות לאומיות אחרות. מסקנה זו הסברנו לעיל ע“י דוגמאות שאובות מחיי היהדות באירופה המערבית; אבל תופעה זו מצויה, אף כי במדה פחותה, גם במזרחה של אירופה. גם כאן, כמו במערב, פתחה שיטת הדנציוֹנליזציה במליצות נבובות על “השכלה כל־אנושית”. גרי ההשכלה לא הבינו, שחינוך אנושי־כללי אינו אלא הפשטה, הלובשת בחיי המציאות צורה לאומית מסוימת בהתאם לשפת הלימודים ולתכניתה. ברוסיה הזניחו את בית־הספר הישראלי, שאפשר היה לתקנו, והלכו ישר אל בית הספר הרוסי, כלומר החליפו את חינוכם הלאומי בחינוך לאומי זר. וכאן התחילה מכת ההתרוֹססוּת, פגעה כבר בדור שני של אינטליגנציה. הדור הראשון, אנשי שנות הששים למאה התשע־עשרה, שעברו מבית הספר הישראלי לרוסי, קבל מתוך הכרה את רעיון ההתבוללות. חלוצי־השכלה אלה חנכו לכתחילה את בניהם בבית ספר רוסי, וכאן התחילה שיטת ההתבוללות שלא מדעת. ה”אבות“־המתבוללים יש שהם חוזרים בתשובה אל היהדות הלאומית, בהשפּעת הזרמים החדשים, המחדשים בזכרונם את ה”גירסא דינקותא“. אבל הבנים אינם יכולים ברובם להמלא רוח הלאומיות הישראלית, אף על פי שלפעמים הם רוצים בכך מתוך רגש של רחמנות לעמם הנרדף, או מפני שהם חוזרים בעל כרחם אל העם תחת לחץ האנטישמיות. אילו רצה מישהו מבאי כח הדור הזה להתודוֹת לפנינו בהתגלות לב, היינו שומעים ודוּי מעין זה: אתם דורשים ממני הכרה עצמית לאומית ישראלית אבל זו מנין לי? גדלתי במשפחה מתבוללת, שעל היהדות לא דברו בה לגמרי או שדברו כמו על דבר שעבר זמנו. נטעו בלבי את ההכרה, שהמוני העם ה”חשוכים" עדין מחזיקים בלאומיותם בכח הבערוּת, ושהיהודים המשכילים מתמזגים עם האומה השלטת. הוֹרי, אנשים חפשים בדעות, לא יכלו לחנכני ברוח הדת, וכמתבוללים לא דאגו גם כן לחינוכי הלאומי. לשוני המדוברת היתה השפה הרוסית, הספר הראשון שקראתי היה רוסי; בתי הספר הנמוך והבינוני חנכוני ברוח רוסית. ידעתי על בוריה את שירת פושקין, אבל לא היה לי שום מושג על מזמורי תהלים, שיר השירים, יהודה הלוי ויצירותיה של הספרות העברית החדשה. קראתי את שירי הוֹמירוס ווירגיליוּס ושיחות אפלטוֹן במקורם, מבלי להבין את האגדות הנשגבות של ספר בראשית או את חזון הנביאים ישעיהו וירמיהו, שנכתבו בשפת אבותינו הזרה לי. ידעתי דברי ימי עמים רבים ודתות שונות מלבד קורות היהדות והעם היהודי. על השויון והצדק הציבורי נודע לי לא מדברי נביאי־המקרא, אלא מעתונאי־הזמן החדש. למדתי לדעת שיטות פילוסופיות ומוסריות שונות, זולתי השיטות, שיצרו במשך דורות חכמי האומה הישראלית. השפה העברית והספרות העברית היו לי כספר החתום, וגם היו בעיני לבלתי ראויים ללימוד. יתר על כן: אינני יודע אפילו את השפה המדוברת של המוני־העם, אותו ה“ז’רגוֹן”, אשר לימדוני לשנאו ולמאסו, ובאופן כזה אין לי גם אפשרות לדבר עם המוני אחי בלשונם. כל האידיאלים הציבוריים והתרבותיים שלי קשורים בציבוריות הרוסית ובספרות הרוסית. אני נמשך בכל נפשי ומאודי אל “אומתי התרבותית” ואין לי דבר, אשר יקשרני אל “אומתי הגזעית”, מלבד מצבנו המדיני המשותף, אל היהדות מרתקים אותי כבלי הלחץ, ואל הציבור הרוסי מושכים אותי הרגלים תרבותיים.

וידוי זה של בן הדור יכול לשמש וידויה של “בת הדור” בנוסחאות יותר מעציבות, מפני שחינוכן של בנות ישראל גרוע במובן הלאומי מחינוך הבנים… פסוק המקרא: בָּניֶךָ וּבְנוֹתֶיךָ נְתוּנִים לְעַם אַחֵר" נתקים במלואו בחיים התרבותיים של חוגי עמנו הנאורים. מה שמרגישים במקרים כאלה ה“אבות”, שהם פחות או יותר לאומיים, – רק סופר־אָמן גדול יפליא לתאר את הטרגיות שבדבר. גדול הצער ועמוק הכאב לראות את מיתת האידיאלים הלאומיים של בניך ולהרגיש, שאחרון הנך בשלשלת הדורות, באלפי שנות התפארת של ההיסטוריה הישראלית…

האפשר לעכב את מהלך ההתנונוּת של האומה הגדולה? צריך לפנות אל מקור המחלה. שורש הרע הוא בזה, שליהודי, שנתחנך מחוץ לסביבתו הלאומית, ישנן שתי אומות, אחת גזעית ואחת תרבותית, ושהאחרונה בולעת את הראשונה. במה נרפּא את המחלה? המסקנה ברורה: צריך עד כמה שאפשר להמתיק את הסתירה בין הלאומיות הגזעית והתרבותית שבאה על ידי החינוך החדש. צריך לחנך וללמד את הילדים באופן כזה, שהאומה הישראלית תהיה בשבילם לא רק אומה גזעית, אלא גם תרבותית. צריך לתת להם את האפשרות לקלוט את היסוד האנושי הכללי על ידי הצינור הלאומי, כדי שהיהדות תשמש להם מקור של אינטרסים לאומיים, מרכז של אידיאלים ציבוריים ורוחניים. החינוך הרחיק את הנוער מהיהדות, עכשיו צריך הוא להשיבו לחיק היהדות. בית הספר היה בזמן האחרון מכשיר של טשטוש הצורה הלאומית; צריך עכשיו להפוך אותו למכשיר של הַלְאָמָה, שימלא יחד עם זה את תפקידיו החינוכיים הכלליים. אנו עומדים בפני תיקון יסודי של שיטת ההוראה. השאלה בדבר תיקונים בחינוך מתעוררת בכל פעם, כשעובר משבר תרבותי על העם, כשיש צורך לדאוג לחיזוק היסודות של החיים הלאומיים. בלי תיקון יסודי צפויה לנו סכנה של איבוד־האינטליגנציה, החלוץ העובר לפנינו במלחמה בעד זכויותינו האזרחיות והלאומיות.

עד כמה אפשרי הוא תיקון יסודי של בית הספר ובאיזו מדה הוא ניתן להתגשם? על שאלה זו יש להשיב לראשונה תשובה כללית. בית ספרנו הישן, החדר והישיבה, חינך רק את היהודי, ולא את האדם, וגם ל“יהודי” נתן חינוך מוגבל, בהשפיעו רק על מחשבתו הדתית. בית הספר הכללי החדש שוכח, להיפך, את היהודי ומחנך רק את האדם, כלומר, הוא מחנך למעשה אדם רוסי, גרמני וכו'. כזו היא התיזה וכזו היא האנטיתזה שלה. הסינתיזה מובנת מעצמה: לחנך את האדם ואת היהודי בעת ובעונה אחת. לחזק יסוד האנושיות בבית הספר הישן והלאומיות בבית הספר החדש – זוהי התעודה המעשית הכפולה ברגע הנוכחי. בית הספר צריך להכשיר את חניכו למלחמה בעד קיומו האישי והלאומי, מפני ששנאת העמים ערוכה כנגדנו בחינת בני אומה מסוימת. נחוצה לנו השכלה כללית, חדורת אידיאל מוסרי וציבורי נעלה – ובזמננו אין לך דבר, שהמרומם ומאדיר את רוח בני נעורינו, כרעיון הלאומי הישראלי, הנוטע בהם את ההכרה, שמוטב לעבוד לטובת עמם הנרדף ולהלחם על קיומו מאשר להספח לעם חזק מחוץ למחננו לשם אושר האדם הפרטי. השכלה בלי אידיאל כזה אינה מסוגלת לעורר בלב בני הנעורים הרגשות מוסריות וציבוריות, כי אם להפך – תוכל להדריכו בדרך המוביל אותו להתנכרות לעמו, כלומר, לסירוסו של רגש המוסר. הלאמת החינוך וההוראה, בתנאי של הכשרת בית הספר לתביעות התרבות של דורנו ובקשר עם בנין הקהילות על יסוד ההנהלה העצמית – זוהי אחת הדרכים הכבושות, המובילות לחיזוקה של היהדות בעתיד הקרוב5.

1902 (1907)



  1. “Ein letztes Wort zur Judenfrage”. Ost und West, 1901. № 9.S 650.  ↩

  2. ת. לסינג. לוּדויג יעקוּבוֹבסקי. Ost und West. 1901, № 8  ↩

  3. תרגום מגרמנית.  ↩

  4. רק בסוף ימיו, בימי מלחמת העולם ולאחריה, השמיע ברנדס קולו בשאלת היהודים, אבל גם כאן כעומד מן הצד.  ↩

  5. במהדורה הרוסית ניתנו כאן תכניות מפורטות של תיקון בית הספר ובקורת מעשיה של “חברת מפיצי השכלה” ברוסיה בזמן ההוא. לכל הפרטים האלה של ה“קולטוּרקמף” בשנות 1901 ־ 1903 אין עכשיו אלא ערך היסטורי בלבד.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47918 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!