רקע
שמעון דובנוב
מכתב ששי: ממשות והזיה בציונות

I. תולדות הציונות. – ריאקציה כפולה: נגד ההתבוללות ונגד האנטישמיות. –דוגמאות היסטוריות. – משיחיות מדינית במקום דתית.

II. חיבת־ציון, האידיאולוגים ואנשי־המעשה שלה. – “אַבטוֹאמנסיפּציה” של פינסקר. – השקפה היסטורית מוטעת ומחשבה לאומית רופפת. – ישוב ארץ ישראל. – ראשית דרכה של הציונות הרוחנית.

III. ציונות מדינית: “מדינת היהודי” של הרצל והקונגרס הראשון בבזל. – נאום־התכנית של נורדוי: היסוד החמרי והמוסרי של “צרת היהודים”; שיבה ליהדות או לממלכה יהודית? – תכנית בזל. – האוטופיה שבציונות הדיפלומטית.

IV. הציונות כתריס בפני ההתבוללות. עבודת אלילים של הרעיון הלאומי. – הציונות בבחינת מעבר ללאומיות תרבותית או לאבטונומית.


I    🔗

לרעיון האבטונומיות יש מתנגדים בשני מחנות קיצוניים: בין חסידי ההתבוללות ובין הציונים המדיניים. המתבוללים, המבטלים לגמרי את רעיון האומה היהודית, מגינים רק על הזכויות האזרחיות של היהודים בתור חלקים של אומות זרות, הקשורים זה עם זה על ידי שיתוף הדת בלבד. הציונים מכירים את היהודים בתור אומה, אבל בתור אומה בלתי־נורמלית, ומשום כך – בלי אחיזה ומעמד; הם סוברים, שכדי להמשיך את שמירת האומה צריך להפוך אותה לאומה נוֹרמלית, על ידי רכישת שטח־אדמה מיוחד עם משטר ממלכתי חפשי. הראשונים אומרים, שרעיון האבטונומיות אין בו צורך; האחרונים – שאיננו מספיק. על תורת המתבוללים כבר עמדנו ומצאנו, שאין בה אלא שלילת העיקר של שיווי־גילוי של עבדות חדשה, שעבוד פנימי שבא במקום השעבוד החיצוני. ההתבוללות, שהיתה אדירה לפנים, עכשיו נשמט לאט־לאט הקרקע מתחת רגליה, אם לא למעשה, הרי להלכה, בתור שיטה ציבורית. ההכרה הלאומית המתעוררת חותרת תחתיה ומפליאה את מכותיה. בתוך תנועת־השחרור של היהדות צועדת עכשיו בצעדי־אוֹן הציונות המדינית, אחד מגילויי תחיתנו הלאומית. הציונות הצעירה לובשת רוח מלחמה: היא מלאה מרץ ועוֹז וחדורה בטחון, שבידיה – גורל העתיד ושהרעיון הלאומי הישראלי לא יתגשם אלא על ידי הקמת מדינת־היהודים בארץ־ישראל.

התנועה הלאומית שלנו, שצמחה בשנות השמונים למאה הי"ט התחילה בצורת “חיבת־ציון”, ובשנות התשעים לבשה את הצורה המורחבה של הציונות. חלק ידוע של העם מבקש לא רק את הקרקע הלאומי־רוחני, שאבד ממנו בתוך מהומת ההתבוללות, אלא גם את הקרקע המדיני, שניטל מעמנו בעבר הרחוק. הציונות, פחות משהיא שיטה הבנויה על המסקנות האובייקטיביות של העבר וההוה, היא תנועה ציבורית, שקמה תחת לחץ מאורעות קשים ומתאימה להרגשה הסוביקטיבית של רבים בעם. התחלה זו של הציונות טעונה בירוּר. בגורמים הציבוריים והנפשיים שעוררו את הציונות צריך להבדיל בין הזמנים ובין התדירים, כדי להגיד מראש, אילו יסודות בציונות הם מוצקים ואילו – רעוּעים ותלוּים על בלימה.

הציונות – היא תשובה על “צרת־היהודים” (Judennot) הכפולה: החמרית והמוסרית, על התגברות האנטישמיות ועל התנונות לאומית על־ידי ההתבוללות. שני הגילוים הללו של צרת־היהודים היו קימים בתקופות הקודמות של ההיסטוריה הישראלית בשינוי צורה: שנאת־ישראל וסכנת ה“שמד”. כנגד סכנה זו נלחם העם על קיומו הגופני והרוחני בטכסיסי מלחמה שונים. ברגעי משבר קשים, כשבאו מים עד נפש, באה לעזרתו ההגירה וההמונית, וכשגם זו לא רִפּאה את שבר העם במלא היקפו, הופיעה על הבמה המשיחיות המיסטית. עדי ראיה אנחנו לאחת “הנדידות הגדולות” ביותר שבגולה, מאירופה לאמריקה, ובו בזמן אנו רואים נטיה לאומית כבירה של העם למולדתו העתיקה, לארץ־ישראל. הציונות המדינית אינה אלא צורה מחודשת של המשיחיוּת, שעברה מהמוחות הנלהבים של המקובלים הדתיים אל תוך מוחות העסקנים המדיניים, ושבה מטשטשת ההתלהבות הכרוכה ברעיון התחיה הגדול את הגבולות בין הממשיות ובין ההזיה. גם כאן אנו מוצאים את פעולת הַסֵקוּלריזציה הבלתי נמנעת. כשם שהרעיון הלאומי הישראלי בשלמותו פושט עכשיו את צורתו הדתית ולובש צורה חילוֹנית, כך עוברת גם המשיחיות מספירה דתית למדינית. התהיינה תוצאות המשיחיות המדינית יותר מרנינות מאלו של המשיחיות המיסטית? נחקור את תולדות התנועה הזאת, שעברה מן האגודות הצנועות של “חובבי ציון” עד ההסתדרות הרחבה של הציונים המדיניים.


II    🔗

הרעיון הארצי־ישראלי, לפי השגת מחולליו הראשונים, היה פשוט יותר מדי, כדי שיוכל לפתור את השאלה הלאומית המסובכה והמורכבה. התנועה הארצי־ישראלית, שקמה ברוסיה בתחילת שנות השמונים, בימי זעם הפרעות ומהומת ההגירה, שאפה לפתור לא הרי את השאלה הלאומית־תרבותית, כהרי את השאלה הציבורית־כלכלית. ההנחות היסודיות של מ. ל. לילינבלום היו: “ההמונים היהודיים ירדו על־ידי הגבלות ישנות וחדשות, גם מחוץ לחורבן הפרעות, עד הדיוטה התחתונה של התרוששות. בתור זרים ומיותרים, נתונים אנו, בכל מקומות שבתנו, במצב של שפלות וחיים חיים לא־טבעיים ובלתי בריאים. רק ההתישבות בארץ־ישראל יכולים להציל את המונינו הרעבים ללחם מכיון חרוּץ”1 רבים קבלו את ההנחות הללו והאמינו, שההתישבות הארצי־ישראלית לא רק שתקל על מצבם של אלפי מתישבים, אלא גם “תציל את כל המונינו הרעבים ללחם” וגם תחזיר את רבבות בני העם הישראלי “לחיים טבעיים, נורמליים”.

על יסוד יותר רחב והעמיד את השאלה הלאומית מחבר הקונטרס “אַבטואימנסיפּציה”. ל. פינסקר קובע בו את ההנחה היסודית, שלעם ישראל, המוקף אויבים מכל צד, אין ישועה והצלה אל על ידי שחרור־עצמי, כלומר, על ידי הקמת לאומיות ישראלית על אדמתה היא, בארץ־ישראל או באיזו פינת־עולם אחרת. מחבר הקונטרס סובר, שהיהדות חדלה להתקיים בתור אומה אחרי אבדן ממלכתה. הוא מראה על חוסר ההכרה הלאומית ביהדות וקורא: “מנין לנו זו? הרי זהו כל אסון גזענו, שלא אומה אנחנו, אלא יהודים בלבד. הננו עֵדר, המפוזר על פני כל האדמה”. במקום אחר הוא מסביר את רעיונו באופן כזה: “לעם היהודי חסר רוב הסימנים המובהקים, שעל פיהם אפשר להכיר בו אומה מיוחדת. חסרים לו חיים עצמיים, שאינם אפשריים בלי שפה משותפת, נימוסים משותפים ושבת־יחד על קרקע אחד. אומות העולם לא התעסקו מעולם עם אומה יהודית, אלא עם יהודים בלבד. כדי שהיהודים יוכרו בתור אומה, חסרה להם הרוח האינדיבידוּאַלית הלאומית, השכיחה אצל כל האומות האחרות, והנוצרת על ידי שיתוף הקרקע”. הרעיונות היסודיים האלה, שהמחבר חזר עליהם, משום חשיבותם בסיכום קונטרסוֹ, סותרים באופן בולט את העובדות השאובות גם מההיסטוריה, גם מחיי המציאות. פינסקר, שנמנה בעצמו על חברת המשכילים בתקופת ההתבוללות, דן מנקודת ראוּת החוג הציבורי, שהיה שייך אליו, וכאילו לא ראה במציאות את “החיים המקוריים”, “הנימוסים המשוּתפים” ואפילו “השפה המשותפת” של מיליוני היהודים באירופה המזרחית אשר ישב בתוכם. אגב, גם פינסקר בעצמו מכחיש את הכללתוֹ המבוֹהלת בדבריו אשר כתב בתחילת קונטרסו: “בקרב העמים, שהיהודים יושבים בתוכם, הם אלמנט זר, שאינו מתמזג עם שום אומה ולשון ומשום כך אין העמים סובלים אותם”. הטשטוש של המחשבה ההיסטורית הוא החסרון העיקרי ב“קול־קורא” הנלהב של פינסקר: זוהי – שועת לב דואב על צרת עמו, אבל לא מסקנה מדעית. מחבר “האבטואֵמנסיפּציה”, שנתאַכזב בהתבוללות, הקדים להתיאש מהכוחות החיוּניים של הגולה, אשר בלי ממלכה ובלי קרקע האריכה אלפי שנה וראתה בחורבן של כמה וכמה אומות, שהיו להן ממלכות אדירות בעבר.

ומה היה סופם של החלומות־המשיחיים החדשים על שיבת ציון, בתור פתרון השאלה הישראלית העולמית? למעשה נצטמצם הדבר בתחלה עד כדי תמיכת ההתישבות החקלאית בארץ־ישראל. התישבות זו התנהלה בכבדות: עשרות אלפים של מהגרים הלכו בכל שנה מרוסיה לאמריקה, ורק עשרות ומאות – לארץ־ישראל. הנדיב הידוע הציל מחורבן את המושבות הראשונות, שנוסדו על ידי המתנחלים במולדת העתיקה. ועידת קטוֹביץ בשנת 1884 איחדה את עסקני ההתישבות הארצי־ישראלית. התחילו זורמות נדבות לקופת ההתישבות. מנהיגי התנועה, ובתוכם ד"ר פינסקר, הקדישו את כוחותיהם לסידור המעשי של העבודה. בשנת 1890 נגש לעבודתו הועד האוֹדיסאי, שנתאשר על ידי הרשות. הנדבות והתרומות נקבצו בפומבי, בא רוח חיים והתעודדות בעבודה, – ומה היו התוצאות? על המושבות הראשונות נתוספו עוד אחדות, פחותות ערך כראשונות. במשך תקופה של 15 שנים (1882־1898) נוסדו כ־15 מושבות; הישוב הישראלי בארץ, בכפרים ובערים, נתרבה בחמשה עשר אלף איש בערך. הדבר, כשהוא לעצמו, משמח את לבנו. כולנו מביטים באהבה ורצון על גידול המושבות הקטנות האלה בארצנו הקדושה, היקרה לנו בשל הזכרונות ההיסטוריים הקשורים בה. אבל מה בין התישבותם של אילו עשרו אלפים יהודים בארץ־ישראל בתור נתיני תורכיה ובין החלום על תחיתם המדינית של עשרת מיליונים יהודים בגולה? כמה רב כאן המרחק בין הממשיות וההזיה!

והנה התחילו המוחות להתפכּח. רבים “מחובבי ציון” הבינו, שפעולתם המדינית הצנועה אינה מתאימה לגודל האידיאל שהתווּ לעצמם, –ובקשו מוצא בפשרה. בא לידי גילוי זרם חדש, שהייתי מכנה אותו בשם “ציונות רוּחנית”, להבדילה מהציונות המדינית. יוצר הזרם החדש בציונות, אחד־העם, הכריז, שארץ־ישראל חשובה לא כמרכז מדיני, אלא כמרכז רוחני של היהדות, בבחינת מקלט “לא בשביל היהודים, אלא בשביל היַהדות”, כלומר, בשביל תרבותנו הלאומית, ולפיכך ניתן הרעיון הציוני להתגשם, אם אפילו רק חלק מצער של הגולה יתישב בארץ־ישראל. הציונים הרוחניים סוברים, שצריך בעת ובעונה אחת לכוון את הכוחות גם לבנין ארץ־ישראל גם לתחית עם־ישראל; הרעיון הארצי־ישראלי צריך לשמש בעיקר לשם חידוש תרבות האומה בגולה. הלאומיות המדינית התקרבה, איפוא, אל הלאומיות הרוחנית או התרבותית. תעודה אחת היתה לשתיהן והיא: תחיתה הפּנימית של האומה הישראלית, בתור יחידה תרבותית־אבטונומית. ההבדל ביניהן הוא רק בזה, שלפי דעת הציונים הרוחניים לא תבוא התחיה הפּנימית אלא בתנאי של יצירת מרכז אבטונומי בארץ־ישראל, בעוד שהלאומיים הרוּחניים אינם תולים בתנאי זה את תחית האומה, מתוך הנחה, שבעיקר צריכים אנו להלחם בעד אבטונומיה תרבותית בארצות הגולה. למעשה כל ההבדל ביניהם אינו אלא בזה, שאלה מטיפים את רעיון התחיה הלאומית, כשפניהם מוּעדים אל המזרח, ואלה מנבאים באותו סגנון כשפניהם מכוונים אל המערב2.


III    🔗

מצב־הרוחות, שנתעורר בקרב יהודי־רוסיה בראשית שנות השמונים על ידי הציונות המדינית, עורר כעבור 15 שנה תנועה דומה לזו גם באירופה המערבית. קול־הקור של מחבר ה“אבטואמנסיפציה” הלך ונשנה ב“מדינת היהודים” של ד“ר הרצל (וינה 1896). מחדש העמדה השאלה בדבר יצירת מלוכה ישראלית בארץ־ישראל או במקום אחר, אבל הפעם בצורה יותר מוחלטת ויותר מסוימת, עם תכנית מפורטת של רכישת קרקע ועם הצעה לגשת תיכף ומיד למשא ומתן בכיוון זה. ד”ר הרצל, שהתיחס בתחילה בשויון־רוח לשאלת בחירת הקרקע בשביל “המדינה הישראלית”, נספּח בכל נפשו לרעיון הארצי־ישראלי, לאחר שדבריו מצאו הד באגודות הציוניות הקיימות. רוח חדשה של התעוררות עברה במחנה הציונים המזרחיים והמערביים. השמועות הסודיות על המשא ומתן של הרצל עם השולטן בקושטא והבנקאים היהודיים באנגליה הגבירו את האמונה ברעיון המדיני. הקונגרס המפואר בבזל, שנתכנס ע"י הציונים באבגוסט 1897. צריך היה לתת להזיה זו כעין דמוּת של ממשיות. ההושגה המטרה?

הקונגרס הציוני הראשון בבזל צריך היה למלאות שתי תעודות: 1) להכריז בפני כל העולם כולו, שהעם הישראלי מכיר את עצמו לאומה, ושהוא רוצה לחיות חיי אומה; 2) להוכיח את צורך היצירה של ממלכה ישראלית או של מדינה אבטונומית הבטוחה על־ידי משפּט בין־לאומי גלוי. התעודה הראשונה, המשותפת לכל העם, נתמלאה בהצלחה ניכרת; לשם הגשמת התעודה השניה, המפלגתית, היו מן המוכן רק תכניות שבעל־פה והחלטות שונות לסדר, להכין, לעורר, לולא היה הקונגרס הבזלאי מפלגתי, אלא יהודי־כללי, יכול היה, אחרי קבלת הסעיף הראשון לקבל החלטה, שהשאלה הארצי־ישראלית היא רק חלק של השאלה הלאומית הכללית ושנחוץ גיוס ואירגון הכוחות בשביל כל הגולה כולה. על כל פּנים בקונגרס היו יכולים להסתמן הזרמים הראשיים בחיי היהדות, והיינו שומעים בועידה את קול העם, ולא את קולה של מפלגה אחת. אבל לקונגרס הציוני היתה כבר תשובה מן המוכן על כל השאלות. תשובה זו נתבססה מבחינה עיוּנית בנאום־התכנית של מקס נורדוי, שתיאר בקוים בולטים תמונה מעציבה של חיי היהדות באירופה המערבית.

מקס נורדוי הפליא לתאר את “צרת היהודים” האיומה בשני גילוייה, החמרי והמוּסרי. הוא העמיק לחדור אל נבכי הנשמה של יהודי בן זמננו, שהתרחק אחרי ה“אמנסיפּציה” ממשפּחתו הלאומית ולא נתקבל, בתור זר, למשפּחת העמים שמסביב לו. הוא מזכיר ימים עברו, כשהיהודי בן־הגיטו סבל יסורים חמריים מתגרת יד אויביו, אבל היה בן־חורין מבחינה מוסרית, מפני שחי בתוך עולמו הרוחני המיוחד. השחרור האזרחי שהרס את חומות הגיטו הקיל אמנם את סבלו החמרי של היהודי, אבל תחת זה שעבדה אותו מבחינה מוסרית לעולם הנוצרי. היהודי שנשתחרר מעול־לחץ החוּקים, נשא את נפשו להתמזגות עם שכניו, האזרחים הנוצריים; בזמן הראשון, במשך דור או שנים, הצליח בפעולתו זו, עד שהתחיל רואה את עצמו גרמני בגרמניה, צרפתי בצרפת וכו'. אבל פתאום התחוללה סערת האנטישמיות באירופה, ואת היהודי שראה את עצמו לחבר שוה־זכויות של האומות, התחילו דוחים בחרפה מתוך החברה הנוצרית, כמו זר ובלתי רצוי לה. “היהודי המשוחרר במערב – אומר מקס נורדוי – פּלט את סגולותיו היהודיות, אבל האומות שמסביב לו אומרות לו, שהוא לא קלט את סגולותיהן. הוא עזב את חומות הגיטו, שהיה לו קודם כעין מולדת, ובו בזמן ארץ מולדתו אינה מכירה אותו לבן”…

במה, איפוא, להציל את היהודי המשוחרר האומלל, שנשאר קרח מכאן ומכאן? הקונגרס הראשון בבזל נתן על שאלה זו תשובה ברורה בהחלטותיו: צריך להושיב יהודים כאלה במולדתם העתיקה ולכונן שם ממלכה ישראלית. אבל מה רב המרחק בין הדיאגנוֹזה הנכונה של המחלה, שקבע נורדוי בנאומו ובין דרכי ריפוּיה! יהודי משכיל נתלש לרגלי משבר היסטורי קשה משורש אומתו. ובכן אַזרוּ את הכוחות, שיחזור אליה, הבו לו את האפשרות למצוא במשפֹחתו הלאומית את אשר יבקש במשפּחה זרה. ירידת הרגש הלאומי בקרב היהדות המשוחררת נראתה לו, לנורדוי, כסימן של גסיסה, כאילו זהו גזר־הדין האחרון של ההיסטוריה הישראלית, כאילו בתמורות עברנו ההיסטורי לא חזרו ונישנו גילויים תדירים של ירידת המרץ הלאומי, שאחריו באה גאוּת של כוחות חדשים. נורדוי הפליא להבליט את התיזה של ההתבדלות ואת האנטיתזה של ההתבוללות, אבל שכח, שאומה, אשר עברה את שתי מדרגות־התרבות הללו, מוכשרה להגיע גם אל השלישית, אל סינתיזה רחבה. זמן רב היה דרוש, כדי להתאים את ההכרה הלאומית אל תנאי החיים החדשים. פּרוצס זה של הסתגלות נמשך עדיין בימינו מתוך נדנודים לצד אחד או שני.

התכנית הבזילאית אומרת: “הציונות שואפת לרכוש מקלט בטוח על ידי משפּט גלוי לעם ישראל בארץ־ישראל. לשם השגת מטרה זו קובע הקונגרס אמצעים אלה: 1) ישובה של ארץ־ישראל על ידי אכרים, בעלי מלאכה ותעשיה באופן המתאים אל המטרה; 2) סידורה ואיחודה של היהדות כולה על ידי מוסדות מקומיים וכלליים לפי חוקי הארץ; 3) חיזוק הרגש הלאומי היהודי וההכרה הלאומית היהודית; 4) עבודת הכנה לשם קבלת הסכם הממשלות הנחוץ כדי להשיג את המטרות של הציונות”. – המתאימים האמצעים האלה לשם השגת המטרה העיקרית? ישובה של ארץ־ישראל על ידי יהודים מתגשם זה כבר בהדרגה, בגבולות התנאים הכלכליים והמדיניים. חובבי ציון הראשונים התיאשו לאחר שנים רבות מן התקוה, שהתישבות צנועה זו תביא לידי תחיה מדינית, ועתה באו הציונים המערביים לחדש את חלום המדינה היהודית. במקום התישבות מודרגת יש את נפשם לסדר התישבות המונית, במדה רחבה, אחרי שישיגו את הסכמת הממשלה התורכית ואפילו אחרי שתובטח ליהודים אדמת ארץ־ישראל על ידי משפּט בין־לאומי. אבל מה הם היסודות הממשיים שבידיהם לשם הגשמת תכנית כבירה כזו? נניח, שהציונים ישיגו מידי השולטן התורכי את זכות ההתישבות החפשית בארץ־ישראל ובכספי הבנק ימשיכו, במדה יותר רחבה, את ההתישבות הקודמת, מתוך תקוה, שבמשך הזמן יִוצר כאן מעצמו מרכז יהודי גדול עם משטר ממלכתי. אבל הרי צריך לזכור, שגם להרחבת־ההתישבות יש גבולות מסוימים בתנאי הארץ הכלכליים והחקלאיים במשך 17 שנה של עבודה מרוכזת, בתנאים של הגירה מאומצת, הוצאת כספים כבירים ובעזרת המיליונים של רוטשילד, עלה בידינו להושיב על הקרקע בארץ סך־הכל 3600 מתישבים בערך, שהם בקירוב 212 נפש לשנה. נניח, שועדי הציונים המערביים יעבדו בסכומים יותר גדולים ויכניסו מדי שנה בשנה לארץ־ישראל לא מאתים, כי אם אלף מתישבים, אז יגיע הישוב החקלאי היהודי בארץ־ישראל למאת אלף איש בעוד מאה שנה, נכפּיל את המספר חמשה מונים על ידי הוספת הריבוי הטבעי וזרימת אוכלסי־תעשיה אל הערים ונמצא, שבעוד מאה שנה יהיה בארץ־ישראל חצי מליון יהודים3, זאת אומרת, אוכלסיה, העולה לא בהרבה על הישוב היהודי של פלך קיוֹב בלבד. (428.000 נפש לפי המפקד החדש). כמובן משמחת את לבנו התקוה, שבראשית המאה הכ"א יהיה חצי מיליון יהודים במולדתנו העתיקה, – אבל כלום אפשר לפתור בזה את שאלת עשרת מליונים היהודים בגולה, שיגיעו במשך מאת השנים עד לעשרים מיליון?

הציונות המדינית היא, איפוא, הזיה כפולה ומכופלת: חלום של יצירת ממלכה ישראלית, הבטוחה על ידי משפּט בין־לאומי, חלום על התישבות חלק גדול של העם היהודי וחלום על מציאת פתרון לשאלה היהודית בדרך זו.

מה ישאר למעשה מכל התכנית של הקונגרס הבזילאי? סבורני, שרק הסעיף השני והשלישי של התכנית: “אירגון היהדות” ו“חיזוק ההכרה העצמית הלאומית”. העיקרים הללו המוּנחים גם ביסודה של האבטונומיות, יהיו – בקשר עם הרחבה מודרגת של ההתישבות הארצי־ישראלית, – הטובה שבתוצאות התעמולה הציונית. אבל לשם זה צריכים הציונים להתפּכח ולהבין, ש“השיבה אל היהדות” היא המטרה הראשית ולא אמצעי לשיבה (דמיונית) אל ממלכה ישראלית", שאם לא כן יכול כשלון הציונות המדינית להביא את אלה שתקותם נכזבה לידי יאוש יותר גדול מכשלון ההתבוללות.


IV    🔗

עד כמה שיש בכוחה של הציונות המדינית להציל יסודות ידועים של היהדות מפגע ההתבוללות או האדישות, יש לראות תועלת בפעולתה; אבל היא יכולה להביא גם נזק גם במדה, שהיא מזיפת את הפרספקטיבה ההיסטורית הנכונה ואת המהות היסודית של הרעיון הלאומי הישראלי. אלה שמדברים על הערך הגואל של הציונות מדגישים, שבלעדיה היו רבים מחבריהם לדעה או מתרחקים לגמרי מהיהדות או שלא היו מתמכרים לה בכל נפשם ומאודם כמו עכשיו, כשהם מלאים אמונה בתחיתה המדינית הקרובה לבא. אמונה משיחית זו היא רפואה למכת הפיסימיות, המוצצת את לשד נשמתם. הציונים המדיניים אינם בכלל מהמאמינים הגדולים בחיוניות האומה הישראלית. ההיסטוריה הישראלית, שלא תהוּ על קנקנה כהוגן, לא נתנה להם מושג נכון על ההתפּתחות המקורית של האומה, לא נתנה להם את האמונה – לא אמונת מסתורין, אלא מדעית – בנצח ישראל, בכח הבלתי נכחד של האומה, בתנאי, אם האומה תוסיף לאמץ את רצונה הלאומי בצורות ציבוריות ממשיות. אבל הלאומיים יכולים להגיד לציונים: הנה אין אתם מאמינים בנסיון ההיסטוריה ורוצים אתם לשמש את צרכי העם רק בתנאי, שהעם יקבל בעתיד הקרוב בטיחות חמרית בדמות קרקע מולדת. הנה כן עִבדו לפי שעה לעם, ולו גם מתוך תקוות דמיוניות! תביע השעה, שתיטיבו אולי להבין את התפּתחות האומה, ואז תהיו בנים לאומה הקיימת, ולא רק “לאומה העתידה לבוא”.

לפני זמן מה קבלתי אגרת ארוכה מציוני צעיר, ובה משיג המחבר ברגש על שיטת הלאומיות הרוחנית שלי. המחבר כותב בשם רבים מחבריו לדעה ומסיים את מכתבו במסקנות הבאות: 1) אני מכיר בקיומה של האומה הישראלית; 2) אני מוצא, שהיא עומדת בפני סכנה גדולה של התפּרדות, ומהלך התפּרדות זה התחיל מהרגע, שהיהודים יצאו מתוך חומות הגיטו; 3) את האומה הישראלית יכולה להציל רק עבודה משותפת, היונקת עוֹז והתלהבות ממקור האידיאה; 4) עבודה כזו אני רואה בהגשמת רעיון הציונים.

התשובה, ששלחתי לבר־פלוגתא שלי, יכולה לשמש מענה לרבים מהנוער־הציוני בזמננו, הנני מביא כאן קטנים אחדים מתשובתי:

…ממכתבך, הספוג הכרה עמוקה, אני למד, שאתה וחבריך לדעה גזרתם על האינטליגנציה הישראלית גזרת התנונות גמורה במובן הלאומי, אם לא תקבל את תורת הציונות. בהשגותיך (השגות כאלה אני קורא ושומע כמעט בכל יום) אני שומע את אנקת האינטליגנציה הנבוכה שלנו: אַל תקחו מאתנו את עוגן ההצלה, את הכח הדוחף לעבודה לאומית, שניתן לנו ע"י הציונות! רבותי, אין אנו אכזרים עד כדי כך, שנקח את המקל ממי שאינו עומד איתן על רגליו. אני מוצא למוטעת את ההשקפה שהציבור הישראלי היה מסתלק כולו מענינו הלאומי, אלמלא חשה הציונות לעזרתו. הירידה והעליה של הכוח הלאומי באות חליפות זו אחר זו בהיסטוריה הישראלית. העליה החדשה היתה מצילה את האינטליגנציה הישראלית המתנודדת גם בלי אותו הפּרט של התנועה הלאומית, המכונה בשם ציונות. אבל אתה וחבריך לדעה מוכיחים את ההפך. הדבר מעציב מבחינת האמת המוחלטת, אבל משמח מבחינת התועלת המעשית, מאחר שגם “עובדי אלילים” שלנו עובדים בכל זאת לענין הלאומי ומתמכרים לעמם. לאט לאט יעברו אולי הציונים מהצורות החמריות הנמוּכות של הפולחן הלאומי אל צורותיו הלאומיות הגבוהות. אז ינצח הרעיון של הלאומיות האמיתית, שהוא הסימן המובהק והמקורי ביותר של היהדות.

ובכן אני סובר, שמוטב להם לאנשים, היכולים להתקשר עם היהדות רק על ידי האידיאל של “ממלכה ישראלית”, להכנס אל מערכות הציונים מאשר להשאר במחנה המתבוללים. אבל אל תשכחו, שציונות קיצונית ממין זה עלולה להזיק, אם המציאות המרה לא תתאים אל התקוות המזהירות… צריך לקחת בחשבון, מה יהיה עם קהל הציונים, כשהתקוה המלהיבה את רוחם, תתנדף מתוך אכזבות בלתי נמנעות או שתהפך למשיחיות מופשטת. מה יהיה, אם התבטלות החלום תביא גם לידי ביטול הרעיון הלאומי הקשור בו, ולא תשאר בנשמה אלא ריקנות מבהילה?… הציונות תהי מועילה, אם תשמש מעבר להשקפת־עולם עליונה, ללאומיות רוחנית, פרי התפּתחות של דורות בתוך היהדות, רק בצורה כזו של גורם זמני אני מכיר בזכות קיומה של הציונות בחוגי־ציבור מסוימים.

1898 (1907)



  1. מ.ל. לילינבלום. על תחית העם הישראלי (רוסית). הוצ. שניה. מוסקבה 1886. דף 64.  ↩

  2. על התפתחות המחלוקת שביני ובין אחד־העם במשך כל התקופה עיין להלן, מכתב שביעי ושמיני.  ↩

  3. נשתנו העתים, ולאשרנו יש לנו כיום, לאחר חמשים וחמש שנה מזמן התחלת הישוב החדש, ישוב חקלאי של שבעים אלף איש ועירוני קרוב לשלש מאות אלף – כן ירבו! ובכל זאת לא השמטתי את ההשערה הישנה, כדי שתשמש מופת לימים ההם, “ימי קטנות” במציאות, שעוררו בנו דאגה וספקות בנוגע לגורל הישוב. (הערת המחבר משנת תרצ"ו).  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47918 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!