רקע
שמעון דובנוב
מכתב רביעי: האבטונומיות — יסוד התכנית הלאומית

I. תיזה של התבדלות; אַנטיתיזה של התבוללות; סינתיזה של אבטנומיות.

II. אבטוֹנוֹמיה והיטרוֹנוֹמיה. — נוסחת האבטונומיוּת הישראלית. — הקהילה, גרעין היסטורי של השלטון העצמי. — הטפּוס הישן של הקהלה הדתית, גרעינה של ה“אומה הדתית”. — “קהלת בית הכנסת” של היהדות המשוחררת. — צורך הסקוּלריזציה: קהלה עממית. — עתידות האבטונומיה.

III. תשובה למשיגים: אבטונומיה ומלחמת השחרור. זכות ה“התבדלות” התרבותית, המלחמה בלאומיות הממלכתית.


 

I    🔗

המאה הי"ט, שהיתה בראשיתה סוערת ומלאה תקוות עלומים מזהירות, הלכה לעולמה בלה וחלוּשה, במצב של התנונוּת מוסרית ואסטיתית “fin de siècle”. לאט לאט מתקרבת עכשיו לקצה אחת האנטיתזוֹת הכבירות של ההיסטוריה הישראלת, שנוצרה על ידי תקופה סוערת זו1.

המאה הי“ט היתה בהיטוריה הישראלת “דור האנטיתיזה”, שיצאה למלחמה על התיזה הישנה הקרוּיה בשם התבדלוּת. עד תקופת ההשכלה והמהפכה הצרפתית שבסוף המאה הי”ח — שמשה תיזה זו יסוד היסודות בחיי היהודים. התבדלות גמורה מן הסביבה הזרה בתחום חיי הפּרט והכלל, שלטון עצמי בקהילות ישראל ויחס של זרים אל המשטר הממלכתי החיצוני — אלה הם הקוים הבולטים של סדר־חיינו הישן. על כל חסרונותיו של הסדר הישן היתה לו מעלה אחת גדולה והיא: השלמוּת, העקביוּת בדרכי החיים. השכל הישר היה מחיב, שאם הממלכה אינה אלא סובלת את היהודים בתור דיירים משלמים שכר דירה והאוכלוסים הנוצרים זרים להם או מתיחסים אליהם באיבה, הרי גם ליהודים אין שום יסוד לרחוש רגשי חה לשכניהם הרעים. באופן זה נקבעה “סבלנות”־גומלין בין שני הצדדים, אף כי לא מסוג אחד:

Du duldest, dass ich athme,

Das du rasest, dulde ich (Heine)

(אַתָּה סוֹבֵל, בְּשָׁאֲפִי רוּחַ,

כִּי תִתְהוֹלֵל — סוֹבֵל אֲנִי).

היהודים היו משלמים לממלכה את מסיהם העצומים, שלא לפי ערך הזכויות העלובות שניתנו להם, אבל מחוץ לזה ראו את עצמם פטוּרים מכל התחיבויות כלפּי הממלכה, שהתנהגה עמהם כמו עם בני־נכר. הם השלימו עם מצב של חוסר זכויות מדיניות וקיפּוּח זכויות אזרחיות, והגינו רק על זכותם היחידה, החביבה עליהם מכל “הבלי העולם הזה” — זכות החופש של החיים הלאומיים, שנתגשמה על ידי הנהלה עצמית בקהילותיהם. שלטון פנימי זה היה משמש להם במקום הממלכתיות והאזרחיות. היהודי, שהיה עבד שפל־ערך מחוץ לגיטו, היה אזרח חפשי בתוך הגיטו, בתוך תחום מושבו, בקהילתו, בממלכתו הרוּחנית. בפולניה, המרכז הראשי של היהדות מהמאה הט“ז עד הי”ח, יצרו היהודים הסתדרות ציבורית רחבה ומסודרה, קהילות ואגודות הקהילות, רשת מסוּעפת של מוסדות דתיים, ציבוריים ותרבותיים. הערך הלאומי והתרבותי של אבטונומיה זו היה גדול מאד: האבטונומיה איחדה וחיזקה את האומה המוּחרמה, ויחד עם זה הקנתה לה תרבות ונמוּסים, חנכה אותה ברוּח המשמעת וההנהגה העצמית. היהודי הכיר את עצמו בתור אֵבר של גוף לאומי חי; היה שרוי בתוך חוג ציבורי ורוחני, אמנם חוג מצומצם, אבל משלוֹ, שסיפּק את כל צרכיו. כל יהודי ויהודי, מדעת או שלא מדעת, הקריב חלק מחופשו הפּרטי לשם חיזוּק המשמעת הלאומית. רק בעלי־נפש יוצאים מן הכלל, שנלאו נשוא את סבל המשמעת החמורה, נלחמו בתקנות־הכלל לשם הצלת חופשם הפרטי; מלחמה טרגית זוּ נתנה את אותותיה בפרט בתקופת המעבר שבאה אחרי כן.

הגיעה המאה הי“ט בקולות וברקים של המהפכה ובקריאה ל”שויון, אַחוה וחופש“. היהודים הנאורים באירופה המערבית ספגו לתוכם את רוח־השחרור עוד טרם נפלו חומות הגיטו. ערב המהפכה הצרפתית קמה בגרמניה תנועת התחדשות תרבותית תחת השפּעת ההוּמניות של “תקופת מֵנְדֵלְסוֹן”. מקרני השמש של האביב הציבורי שהתקרב ובא, נמסה שכבת הקרח של ההתבדלות, שנערמה במשך דורות. גאוּ מי האביב: פּרץ מבוּל “ההתבוללות”. התיזה, הסדר הישן המאוּבן של חיי היהדות, נתערערה, ועל חורבותיה עלתה הקצוניות השניה — האנטיתיזה. בתחלה עדיין מתנגדים לה המוני־העם הגדולים באירופה המזרחית, אבל בחציה השני של המאה הי”ט נסחפים גם חוגיה העליונים בזרם האנטיתיזה המערבית.

ההוּמניות שכורת הנצחון פרצה בכל מקום את גדרי ההיסטוריה. האדם, שנשתחרר מכבלי המסורת הכבדים, התנשא והרים ראש, אבל מה עלתה ליהודי שבו? כאן גרמה האנטיתיזה של המאה החדשה לחורבן מבהיל. נזדַיף עצם המושג של היהדות, בתור אומה חיה ועומדת ברשות עצמה בעולם התרבות; על הרעיון הלאומי נגזר איסוּר גמור בחוגי המשכילים. כשם שקראו לפנים: “לאהליך, ישראל”! כך התחילו עכשיו קוראים: “קום צא מאהליך, ישראל!” ההתמזגות בגויים היתה ליסוד השקפת־עולם חדשה. רבים חשבו שהיהדות בתור אומה כבר מתה ולא נשאר לה אלא להטמע בתוך האנושיות או — מכיון שהאנושיות מתפרדת למעשה לאומות שונות — להכנס לתוך גופים לאומיים זרים ולהשאיר לעצמה במדה יתירה או פחותה רק את מסורותיה הדתיות. הקיצוניות של התבדלות גררה אחריה את הקצוניות של התבוללות. כח האנטיתיזה היה שקול, לפי החוק הפסיכולוגי, כנגד כח התיזה.

אבל האנטיתיזה אינה יכולה לפי טבעה להאריך ימים: קלה הסתירה מהבנין. ההתבוללות צריכה היתה להתבדות כתורת מיתה לאומית. האנטישמיות בעשרות השנים האחרונות של המאה הי“ט הוכיחה את הטפּשות שבפתגם ההתבוללות: “ודָבַקְתָ באוּמוֹת העוֹלם!”, מפּני שרבים מבני האומות הללו התחילו מנערים מעל גופם את היהודים ש”דבקו" בהם והבינוּם לדעת, שלשם התמזגות אינה מספיקה הסכמה מצד אחד בלבד. טובי הציבור הישראלי התחילו מהרהרים: מה השגנו בתקופת האנטיתיזה? נתרחקנו מעמנו ולא יכולנו להספח כחלק אורגני לעמים שמסביב לנו. ההתבוללות נתגלתה בתור מעשה בלתי טבעי מבחינה נפשית, מחפיר מבחינה מוסרית ובלתי מועיל מבחינה מעשית. הסתלקנו מאבטונומיה, זה העוֹרק החיוּני של כל גוף לאומי, והחלפנו אותה ביסוד ההֶטרוֹנוֹמיה, בחוק התפּתחות זרה. הפסדנו את מרכז חיינו הפּנימי, העברנו אותו לתוך סביבה זרה — ובכן אבדנו את שווי המשקל. רגש הכבוד שלנו היה חזק שבעתים בתקופת התיזה הישנה, כשמרכז חיינו נמצא בתוכנו, ולא מחוצה לנו, כשההתבדלות, אף על פי שלא הגינה עלינו ממהלומות־חוץ, הצילה אותנו מהתפוררות פּנימית וכפילות־נשמה ועשתה אותנו חברים שווי זכויות בהסתדרותנו הלאומית. אמנם, התבדלותנו בימים ההם הרחיקה ללכת: היא השפּיעה לרעה לא רק על היהודי, אלא גם על האדם, העיקה על היחידה בסבל משמעתה, וכבלה את רוּח־החופש בכבלי המסורת. הפסד זה הוּסר במקצת על ידי תקופת האנטיתיזה, — וכאן חשיבותה העיקרית. תקופה זו הרחיבה את גבולות החופש של היחיד, הרגילה אותנו לחיים מדיניים ואזרחיים, עוררה בנו את הצורך של התחדשות. של תיקוּן פנימי. אבל הסך־הכל של התקופה הוא, שבזמן אחד קרבה את היהודי לאנושיות והרחיקה אותו מהלאומיות.

נסיון החיים הראה לנו, שגם התיזה וגם האנטיתיזה הן חד־צדדיות. הוא גילה לנו, שהגיעה השעה של צירופי־כוחות חדשים, שישלימו את תביעות האנושיות עם תביעות הלאומיות המתקדמת. נבקעה דרך לסינתיזה רחבה, שצריכה לאַחד בתוכה את כל היסודות המוצקים והחיוּניים שבשתי מדרגות־ההתפּתחות הקודמות וליצור מהם, אחרי הרחקת הקיצוניות, בסיס לסדר חיים חדש. התיזה נקראה בשם “התבדלות”, האנטיתיזה — בשם “התבוללוּת” הסינתיזה קרוּיה בשם אבטונומיות.


II    🔗

כל אומה חיה שואפת לשמור על התכונות האישיות והמקוריות, שהעניקה לה התפּתחותה ההיסטורית, וגם על אותם המכשירים המסייעים לשמירה זו. היא מגינה בחרף נפש על אדמתה וחירוּתה המדינית, ואם אבדו לה שתיהן — הרי על שפתה, תרבותה, ספרותה, חינוכה ודתה, על הנהלתה העצמית, על מוסדותיה המיוחדים ובכלל על כל מה שהוא מחזק את השיתוף הפּנימי של חבריה. כששאיפת האומה לשמירת טיפוסה ההיסטורי מצטרפת אל השאיפה לשכלל את התפּתחותו, הרי לפנינו דרך האבטונומיה המסתגלת לרוח הזמן. במדה שההתפּתחות ההיסטורית של האומה הנידונה היא יותר מורכבה ומקורית, מתגבר בה הכוח המושך ל“חוקים משלה” (פירוש המלה “אבטונומיה”) והניגוד ל“חוקי־זרים” או “היטרונומיה”, הכופה אותה לקבל תוכן וצורה של התפתחות זרה. האבטונומיה בבחינת תביעה היסטורית היא איפוא זכות קימת ובלתי משוללת של כל יחידה לאומית, ורק צורותיה בלבד תלויות במצב, שבו נתונה האומה בתוך הממלכה רבת־העמים. האומה הישראלית אינה יכולה — לפי מצבה בגולה — לשאוף להתבדלות ארצית או מדינית, אלא לאבטונומיה ציבורית ותרבותית בלבד. היהודי אומר: “כאזרח ארצי אני משתתף בחייה המדיניים האזרחיים, אבל כבן האומה הישראלית יש לי חוץ מזה גם צרכים לאומיים שלי, ובספירה זו אני צריך לעמוד ברשות עצמי, בה במדה, שניתנת האבטונומיה לכל מיעוט לאומי אחר בתוך המדינה. הרשות בידי לדבר בלשוני, להשתמש בה בכל המוסדות הציבוריים, לעשותה לשפת הוראה בבתי־ספרי, לסדר את חיי הפּנימיים בקהילותי וליצור לשם מטרות לאומיות מוסדות שונים, להתקשר על ידי שיתוּף־הצרכים עם אַחי לא רק בארץ זו בלבד, אלא בכל ארצות התבל ולהשתתף בכל ההסתדרויות, המשמשות לשם שמירת הצרכים של האומה הישראלית ולשם הגנתם בכל אתר ואתר”.

ב“תקופת ההתבדלות” נהנו היהודים במדה מרובה, אף כי בצורות נושנות, מזכות האבטונומיה הלאומית, אבל היו מחוסרי זכויות אזרחיות ומדיניות. ב“תקופת ההתבוללות” התחילו משתתפים בחיים האזרחיים והמדיניים של ארצות מושבותיהם, אבל רבים מהם הסתלקו מירושתה המובחרה של האומה — מהאבטונומיה הפּנימית, שלפי עניות דעתם לא ניתנה להצטרף אל האמנסיפּציה האזרחית, שכבר נקבעה או עמדה להקבע לחוק. באופן זה הקריבה היהדות הישנה את זכויותיה האזרחיות למען הלאומיות, והיהדות החדשה — את זכוּיותיה הלאומיות למען האזרחיות או המדיניות. תקופת האבטונומיות הממשמשת ובאה עכשיו אינה נוטה לשתי הקצוות של התקופות הקודמות, שעשו את חיי האומה פגומות ולקוּיות. התקופה החדשה צריכה לחבּר את שווי־הזכויות האזרחי והמדיני שלנו עם אותה האבטונומיה הציבורית והתרבותית, שממנה ניהנות אומות אחרות, הנתונות בתנאים היסטוריים דומים לשלנו. היהודים צריכים לתבוע בזמן אחד את כל הזכויות האזרחיות, המדיניות והלאומיות, מבלי לוותר על אחת לטובת השניה כפי שהיה מקודם.

הנוסחה של האבטונומיות הישראלית היא, איפוא, כזו: היהודים בכל ארץ וארץ, המשתתפים במדה אַקטיבית בחייה האזרחיים והמדיניים, נהנים מכל הזכויות, הניתנות לאזרחיה לא רק בתור אנשים יחידים, אלא גם בתור בני אומותיהם.

אחרי שהגענו לקביעת עיקר האבטונומיה, עלינו לעיין בשאלת התגשמותה בתנאים שבהם נתונה האומה הישראלית. כאן אנו צריכים להבחין בין שני מינים של מיעוטים לאומיים בממלכה רבת לאוּמים: 1) מיעוּט אַרצי (טריטוֹריאַלי), שהוא מיעוט לגבי כל אוכלוסי הממלכה ורוב במדינתו או בגלילו ההיסטורי; 2) מיעוּט בלתי־ארצי (אי־טריטוריאַלי), שהוא מפוזר בגלילות שונים ואינו מגיע בכל אחד מהם למדרגת רוב התושבים. לאומות מסוג הראשון דרושה אבטונומיה גלילית במקומותיהם; לאומות מסוג השני — אבטונומיה קהילתית ותרבותית.

עד המאה הי“ט היתה הקהילה יסוד האבטונומיה הישראלית בארצות הגולה. מכיון שכל חיינו הציבוריים ואפילו הפּרטיים היו בימים ההם כפופים לחוקים שפעלו בכח הדת, לבשה גם הנהגת הקהלה צורה דתית. אותו המשטר, שעשה את היהדות כולה טיפּוס של אומה דתית, יצר גם טיפּוּס של קהילה דתית, וכשם שהאומה בשלמותה מילאה, למעשה, תחת שלטון הדת תפקידים שנמצאו מחוץ לתחומה, כך נתגשמו גם בקהילה “הדתית” כל תפקידיה של הסתדרות חילונית: ה”קהל" היה מטפל בעניני עזרה ציבורית, משגיח על החיים הכלכליים, החינוך, גבית מסי הממלכה, ובית־דין של הרבנים היה דן בעסקי משפּחה ודיני ממונות. בית הכנסת והרבנים עמדו רק באופן רשמי במרכז כל המוסדות הללו; למעשה היתה הקהילה כעין עיר יהודית בתוך העיר הנוצרית. עד תקופת האמנסיפּציה שמשה האבטונומיה הקהילתית — כפי שנזכר לעיל, סוּרוֹגט של ממלכתיות ואזרחיות, שנעדרו לגמרי בחיי היהודים בעטיו של המשטר הישן.

מה, איפא, צריכה היתה לעשות היהדות החדשה לאחר שקיבלה במערב את החופש האזרחי או שספגה עוד קודם לכך את רוח התרבות האירופית? צריכה היתה להתאים את האבטונומיה שלה למושגים החדשים, לאורח החיים של אזרחים חפשיים. גם היהדות עמדה עכשיו לפני הפרוצס האירופי הכללי של סקוּלריזציה, הפרדת היסוד הציבורי מהדתי. צריך היה גם בהסתדרות הקהילות להפריד את הגרעין הלאומי מהקליפה הדתית הקשה. הרי גם אחרי שנתמעט ההיקף של ההנהלה העצמית בעטיה של האמנסיפציה, עוד נשאר כר נרחב של אבטונומיה ציבורית ותרבותית בתחומי הקהילות ומחוץ לתחום — באגודות מדיניות לשם סידור הענינים הכלליים של היהדות. אולם כל זאת שכחו היהודים המתבוללים, שנפלו בזרועות (לא תמיד פתוחות) “משחרריהם”. המשוחררים שהסתלקו מהרעיון הלאומי החילוני ושהדביקו ליהדות פתקה עלובה של “קבוצה דתית”, לא הותירו מכל האבטונומיה הישנה אלא את השלט שלה: בית הכנסת והרבנות וגם קופת צדקה במקצת, ואת השאר הכניסו תחת כנפי ההשגחה הממלכתית. ככה נוצרה בגרמניה ובאוסטריה הסתדרות מצומצמת, שיסודה לא בקהילה לאומית חפשית, אלא בקהלה דתית, באגודת מתפללים בבתי כנסיות לא בקהילה לאומית חפשית, אלא בקהלה דתית, באגודת מתפללים בבתי כנסיות (Synagogengemeinden, Cultusgemeinden) בשביל רבים אין השיכוּת אל הקהילה אלא בדותה, מפני שלפי השקפותיהם הם רחוקים מהפולחן הדתי; אחרים מנתקים גם את הקשר הזה, מכריזים את עצמם למחוסרי־אמונה (Confessionslos) ומשתחררים באופן כזה מתשלום מס הקהילה.

הבדותה של “הקהילה הדתית” צריכה להבטל יחד עם הבדותה של “הקבוצה הדתית”, לא במובן ביטול הפולחן הדתי, חלילה, אלא במובן הסרת השלט הדתי מעל המוסדות החילוניים. צריך לקומם את הריסות האבטונומיה, בצורות המתאימות לתנאים הציבוריים החדשים. בארצות התרבות הגרמנית צריכים היהודים הלאומיים להפך את קהילותיהם הדתיות לעממיות (פאלקסגעמיינדען). עד שיקוים שינוי זה באופן רשמי, באישור הממשלה, אפשר להרחיב במדה ניכרת את חוג פעולתן של הקהילות גם עכשיו, על יסוד החוקים הקיימים על חופש החברות והאגודות, ובו בזמן להלחם מלחמה פרלמנטרית בעד הכרת האבטונומיה הלאומית־קהילתית החילונית בכל היקפה. אבטונומיה ממשית ורחבה אפשרית ביותר בארצות, שבהן שולט העיקר של אי־התערבות הממשלה לתוך חייהם הפרטיים של האזרחים ושאין בה אפיטרופסות של הרשות וריכוז־שלטון מופרז. בארצות כאלו, ביחוד בארצות הברית של אמריקה הצפונית, היו היהודים יכולים ליהנות גם עכשיו מהנהלה עצמית רחבה, לוּ רצו לצאת מתוך ד' האמות של “קהילה דתית”.

אין צורך להוכיח, שערך מיוחד יש לאבטונומיה הלאומית־תרבותית בשביל אוכלוסי היהודים המרוכזים במזרחה של אירופא. כאן חסרות עדין ליהודים כמה זכויות אזרחיות ומפני כך קשים התנאים החיצוניים להרחבת האבטונומיה בקהילות; אבל לעומת זה יש כאן מניעים פנימיים חזם למטרה זו בתוך המוני העם הנמשכים אחרי התנועה הלאומית החדשה.


III    🔗

כנגד העיקר של האבטונומיות הישראלית רגילים להביא את הראיה, שעל־ידי כך יאשימו אותנו בהתבדלות וישתמשו בזה כדי לחתור תחת מצבנו האזרחי. אבל הגיע כבר הזמן להפיץ את ערפלי־הזועה, המאפילים על המלה “התבדלות”, שבה מפחידים אותנו גם “ידידנו” גם צרינו. אם ההתבדלות האזרחית הישנה, פרי הלחץ והאלמוּת, מתנגדת באמת להכרה המשפטית של זמננו, הרי האבטונומיה הלאומית־תרבותית היא התוצאה הנעלה והאנושית ביותר של הכרה זו. ההאשמה ב“התבדלות” היא האמצעי החביב ביותר על כל רוב לאומי שליט במלחמתו נגד המיעוט; אבל אומה המכבדת את עצמה איננה מתחשבת עם האשמות כאלו, כי רואה היא בהתפתחותה החפשית זכות קדושה ובלתי משוללת. ומדוע מפחדים היהודים בלבד מפני “האשמה” זו?

בתקופה האחרונה קשה למצא חזיון יותר מחפּיר מאותו הפּחד, שנפל על שנים־שלשה דורות של האינטליגנציה הישראלית, פחד הנזיפה על “התבדלות” לאומית. כל בני האומות הנרדפות מתגאים בעקשנותם הלאומית, בזה שאינם מתבוללים בקרב האומות התקיפות, ויהודי בעל השכלה אירופית נרתע לאחוריו בבהלה בפני הנזיפה, שלא היה לרוסי, לצרפתי, לגרמני! מה שגרוע מכל הוא שיהודים כאלה הרגילו גם את הנוצרים הליברליים לחשוב את ההתבוללות כדבר הכרחי דוקא בשביל היהודי, כעין תשלום־מחיר בעד שווי־הזכויות האזרחי. בעתונות הפובליציסטית הרוסית, למשל, הונהגו שתי מדות “אבן ואבן, איפה ואיפה”, ביחס אל היהודים מצד אחד ולשאר אומות משועבדות מצד שני. כשמדברים על פולנים, ליטאים, ארמינים, הרי העתונאי הליברלי לא רק שאינו דורש מהם שיתבוללו בתוך הרוסים, אלא הוא גם מגנה נטיה כזו בפוליטיקה של הממשלה, אבל כשמדברים על היהודים, מוצגת תביעה זו אפילו מצד המובהקים שבמחנה הליברלים. פובליציסטן רדיקלי רוסי אחד הביע דעה כזו: אין אנו נוטלים על עצמנו לעשות את היהודים לרוסים, אבל אנו רוצים שיעשו לרוסים בעצמם2.

רבים יסכימו, שתביעות בעלי־האבטונומיה היהודיים הן צודקות מבחינה היסטורית ומוסרית, אבל יטילו ספק באפשרות קיומה בימי התגברות המשטר של ממלכה לאומית או לאומיות ממלכתית, הלוחצת את האומות המשועבדות בשם העיקר של כל שלטונות עריצות: האחדות הממלכתית או הבטחון הציבורי. כלום יחזיקו היהודים מעמד כנגד המשטר הזה? אמנם הלאומיות הממלכתית מתיחסת באיבה ללאומיותם של העמים הכפופים לה; בכמה מדינות אנו רואים שבמקום הסיסמא “האמונה השלטת” של ימי הבינים, מכריזים על העיקר של “אומה שלטת”. במקום השיטה: Cujus regio, ejus religio — מגשימים את השיטה: Cujus regio, ejus natio. קריאות ממין: “רוסיה בשביל הרוסים” הולכות ומתרבות במחנה המשמרים. אבל כלום יש לו רגלים לשקר מדיני זה, כלום אפשר לו להתקיים בממלכה רבת־לאוּמים, מבלי להעמיד בסכנה את שלמות הממלכה? פוליטיקה הבנויה על דכוי המיעוט הלאומי וטמיעתו באונס בקרב הרוב התקיף, יכולה להביא לידי אחת משתי אלה: 1) או למהומות ומרידות פנימיות מתמידות בקרב האומות הנרדפות, ל“מלחמה אזרחית” בלתי פוסקת, המערערת בממלכה את כל יסודות הסדר והחוק, 2) או להתפרדות הממלכה למדינות לאומיות מיוחדות. שתי התוצאות יחד אינן לטובתם של המדינאים וה“פטריוטים” הנזכרים. אחרי כמה נסיונות ברוח הלאומיות הממלכתית יבואו המדינאים האלה לידי הכרה, שדוקא לשם שלמות הממלכה ומנוחתה הפנימית צריך להסתלק מהשיטה המזיקה של טשטוש הטיפוסים הלאומיים. דוקא לשם הבטחת השקט והחוסן המדיני צריכה ממלכה רבת־לאומים לתת אבטונומיה בגבולים מסויימים לכל העמים היושבים בתוכה.

למרות הריאקציה העוברת עלינו, מושך אותנו גלגל ההיסטוריה לא לשעבוד הקיבוצים הלאומיים, אלא לשחרורם. כשם שנפל, אחרי מלחמה קשה, העיקר של הכנסיה השלטת, כך יפּול בנופלים גם העיקר של הלאומיות השלטת. אם המאה הי"ט הצליחה להשריש בהכרה המשפטית של הציבור את יסוד החופש של האישיות הפרטית, עומדת המאה העשרים בפני התעודה לקיים את החופש או את האבטונומיה של האישיות הלאומית. מלחמת האומות בעד האידיאל הזה לא תפּסק, עד שלא ינחל נצחון גמור. לא אלמן ישראל במלחמה זו: דרכו — היא דרך ההיסטוריה, המובילה אל המטרה הנשגבה — לשחרר את האישיות הלאומית בתחומי החופש של הממלכה הבנויה על יסוד החוק והמשפט.

* * *

זה הוא התוכן המעשי של הסינתיזה ההיסטורית האמורה למעלה. בסינתיזה זו כלול מיטב היסודות הסטטיים (קיימים ועומדים) של התּיזה והיסודות הדינמיים (הנמצאים בתנועה) של האנטיתיזה. משאת נפשנו היא: שמירת טפוסנו הלאומי ושכלולו ברוח התפתחותנו ההיסטורית ובעזרת אותם האמצעים, שתרבות זמננו נותנת לכל האומות הנלחמות על קיומן.

אנו שרויים עכשיו בצער גדול, אנו שותים בלי הרף מכוֹס היגונים. כל חלל עולמנו ספוג אנחות ונאקות. יאוש בלי־עזוּז הנואשים, ענויים ויסורים בלי אותה התעוררות לפעולה, הנובעת בגוף חי ומלא רגש ממקור סבלותיו הקשים, — כל אלה מרפּים את הידים ומכשילים את הכוחות של האינילגנציה הישראלית. ואל הנרפּים האלה אני קורא: הרי לכם אידיאל ממשי, אשר יחזיר לכם את תכלית חייכם האבודה. לאידיאל כזה ירמזו דברי המחוקק (דברים, XXX, י"א וכו'): “כי המצוה הזאת אשר אני מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא — — — כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו”. חיינו ההיסטוריים תלוים לא בכוחות החיצוניים, הלוחצים אותנו כיום, ואם גם יהיו גדולים וקשים בעינינו, אלא בעצמנו ובכוחנו, ב“פינו ולבבנו”, בכל המעשים הממשיים, אשר נעשה על כל צעד ושעל, בכל פינות הגולה לשם שמירת עמנו והגנתו.

עלינו לעזוב את התכסיס של צפיה והמתנה, צפיה למתן שווי־הזכויות האזרחיות, להתפכחותם של האנטישמיים או לחסד מלכים ותקיפים. תכניתנו היא תכנית של מעשים, של פעולה תכופה, יום־יומית, לפעמים סמויה מן העין, ויחד עם זה מלחמה בלתי פוסקת על זכויותינו האנושיות והלאומיות. כל מאמץ ויגיעה בהוה — הם יחד עם זה צעד לקראת העתיד. כל מוסד, התומך באבטונומיה שלנו, כל בית ספר, הספוג רוח לאומית ישראלית, כל חוג חדש לשם לימוד השפה העברית, ההיסטוריה והספרות — מקרבים אותנו צעד צעד למטרתנו הקדושה. עדיין עומדים אנו על סף העבודה הגדולה הזאת, אולם בה גנוז עתידנו הקרוב, תחית הרוח בכל תפוצות ישראל.


דצמבר 1901 (1907).



  1. כדי להמנע מטעויות בהבנת הדברים עלי להעיר, כי חוֹק־השילוּש בהתפּתחות: תיזה, אנטיתיזה וסינתיזה (כלומר הנחה חיובית, הנחה שלילית והנחה מכריעה), שאשתמש בו בפרק זה והבאים אחריו, אינו דומה בתכונתו אל חוק השילוש הדיאַלקטי של הֶגֶל. לשיטתי אין בזה משום תכנית הגיונית פוֹרמלית, אלא פּרוֹצס פּסיכולוגי של צירוף רסיסי־אמת, המפוזרים במדרגות שונות של מחשבה והרגשה. שלש מדרגות מהווֹת חוג־התפּתחות מוגמר, וכנגד כל אחת מהן שקול רעיון יסודי המפלס דרך החיים בכל תקופה ותקופה. התיזה או ההנחה המקובלת היא המסורת שבאה בירושה מדורות שעברו, השקפה או אמונה שנשתרשה ונקפאה בצורתה העתיקה, דוגמה חיובית שאינה סובלת שום חקירה ובקורת. האנטיתיזה היא שאיפה להשתחרר מעול התיזה הדוגמטית, להרוס אותה כליל, מבלי להשאיר בה אפילו את קורטוב האמת ההיסטורית, שגרמה להתהוותה: זוהי — בקורת מוחלטת, שלילה גמורה של העבר, אידיאל שכנגד. הסינתיזה איננה “שלילת השלילה” (כמו בדיאלקטיקה של הגל), אלא הנחה מכריעה הבאה בתוקף יצירה רעיונית יותר מקיפה; ביצירה זו מצטרפים לרעיון אחד שלם כל אותם חלקי האמת, שהיו כלולים בתיזה ובאנטיתיזה, מזוקקים מסיגי הקיצוניות שבהם ומסוגלים לדרישות החיים בתקופה החדשה. בתיזה עודם מחזיקים ההמונים האדוקים, שאינם חוקרים ואינם מבקרים, קהל החרדים מבית המדרש הישן: אל האַנטיתיזה עובר המון המשכילים, ביחוד הנוער בתקופה, שבה מתעוררות ונהרסות האמונות והדעות הישנות: אולם רק אנשים מוגבלי־ראיה קופאים בתקופת מעבר זו על שמרי השלילה; אנשים מעמיקי חקר עוברים מאנטיתיזה לסינתיזה וחותמים, באופן כזה, את חוג ההתפּתחות. מובן מעצמו, שהסינתיזה, כשהיא הולכת ונבלעת בהכרת ההמונים, נהפּכת אף היא במשך הזמן לדוֹגמה, למסורת, כלומר, לתיזה, שמהותה מתבטלת בתוך תערובות זרות ושכבות חדשות שעלו עליה; אז מופיעה נגדה אַנטיתיזה חדשה, ובסופה נוצרת סינתיזה חדשה, העולה על הקודמת בריבוי צורותיה. וכך הולך וחוזר גלגל ההיסטוריה, היוצרת בכל מדרגה ומדרגה השקפות יותר שקולות ומבוּקרות, מזוקקות בכור הנסיון והבקורת של שלשלת הדורות. זהו חוק ההתפּתחות בהשקפות העולם, חוק ההתקדמות הרוחנית. הנני מקוה לעמוד בפרטות במחקר מיוחד על גילויו הפסיכולוגיים והסוציולוגיים של חוק מדעי זה.  ↩

  2. יוּזשקוֹב ב“רוּסקוֹיה בוֹגטססטבה”, באחת החוברות של שנת 1901. תביעה מעין זו הביע עם הפּובליציסטון־הפילוסוף סטרוּבה בשיחה עם עתונאי על הציונות דעה כזו: “לטובתה של רוסיה הייתי רוצה ש”היהודים יתבוללו; סבורני, שהדבר הוא גם כן לטובת היהודים". (העתון “רוּס”, 2 פברואר 1907).  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47918 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!