(ל“שלילת הגלות” של אחד־העם)

יש לי ריב־דעות ישן עם סופר מצוין, שבתחום האידיאולוגיה הלאומית קרוב אני אליו יותר מאשר אל מי שהוא מסופרי זמננו. דוקא קרבת דעות זו של אחד־העם ושלי המריצה את שנינו לברר את ההסכם וחילוקי־הדעות שלנו, וכפי שנהוג במקרים כאלה, יותר משנתברר מה שמאַחד הובלט מה שמבדיל בינינו. ב“על פרשת דרכים” וב“מכתבים על היהדות הישנה והחדשה” ימצאו הקרואים כמה וכמה דפים המכילים דיאַלוגים, שהתנהלו באופן אמצעי או בלתי־אמצעי בין מחברי שני הספרים. בירורי הדברים לא הובאו לידי גמר, ורק עכשיו יכול אני לברך את הנסיון החדש של אחד־העם להתקרב אל נקודת־הויכוח המרכזית ו“לציין ביתר דיוק את הגבולים בין הדעות המתגרות זו בזו”, שאולי “באמת אין ההבדל ביניהן גדול כל כך, כמו שנראה בהשקפה ראשונה”. המאמר, שממנו הובאה הפרזה האחרונה (“שלילת הגלות”, בחוברת מאי של “השלח” 1909¹), נכתב באותה חריפות הניתוח, שהורגלנו בה בכתבי אחד־העם, ונותן באמת את האפשרות לחדור לתוך עמקי השאלה שלנו.

מאמרו של אחד־העם בא בצורת תשובה על בקרתי ב“מכתב: הקודם, המחבר מנתח בו את הרעיון של “שלילת הגלות”, שהאבטונומיסטים מאשימים בה את הציונים, ומבדיל בין שתי צורות של שלילה: סוביקטיבית ואוביקטיבית. “במובן סובייקטיבי כל ישראל הם משוללי הגלות; כולם – חוץ מיחידים המוציאים עצמם מן הכלל – מכירים ברוע המצב של כבשה בין הזאבים, וכולם היו רוצים בביטול הדבר הזה”. שלילה אוביקטיבית – פירושה “זו שכופרת באפשרות קיומנו הלאומי בגולה בדורות הבאים, אחרי שנהרסה החומה הרוחנית, שהיתה למחסה לאבותינו בדורות שעברו ואין לנו מפלט עוד מזרם הקולטורות הנכריות אשר מסביב לנו, זרם השוטף את תכונותינו הלאומיות ובולע את קנינינו הלאומיים”, משוללי הגלות מטיפוס זה מתחלקים לשתי מפלגות לפי המסקנות, שהם מסיקים מתוך אותה השלילה. מפלגה אחת אומרת: “אם אין תקומה לישראל וסופו כליה מוטב שנקרב בעצמנו את קצו משנשב ונמתין עד שיבא מאליו אחרי יסורים קשים של גסיסה ארוכה; מי שיכול להטמע בגוים מיד – אשריהו, ומי שאינו יכול – ישתדל שיהיו בניו יכולים”. והמפלגה השניה אומרת: “אם הדבר כן, הרי אנו מחויבים לשים קץ לגלותנו בטרם תשים היא קץ לקיומנו; ובשביל שנוכל להתקיים גם לעתיד, עלינו לכנס פזורינו לארץ אבותינו, ששם, אבל רק שם, נוכל להמשיך קיומנו הלאומי; מי שיכול ורוצה להטמע בגוים – ישאר באשר הוא, ו”מי שאינו יכול או אינו רוצה להטמע” – ילך ל“מדינת היהודים”.

אבל שתי המפלגות הללו – מוסיף אחד־העם – לא עצרו כח למשוך אחריהם את העם בכללו. "אין צריך לאמר אותה המפלגה השוללת את הגלות ואת הקיום כאחד, אלא אף זו ששוללת את הגלות בשביל לחייב את הקיום לא יכלה להשיג הסכמתו של חפץ־הקיום שבלב האומה, מפני שאין דרכו של זה להסכים לקיום “על תנאי” – שמא לא ימלא התנאי. עם ישראל בכללו עודנו מרגיש בקרבו רצון וכח להיות בכל אופן, בלי שום “על מנת”, ועל כן אין האינסטינקט הטבעי מניח לו לקבל דעה כזו, שאומרת לו: “רצונך לחיות – צא מתוך הגלות!” שלא מדעת הוא מרגיש, שהרי זה “תנאי כפול” ושקבלת מחציתו הראשונה של התנאי גוררת אחריה גם קבלת המחצית השניה: “אם לא יצליח הנסיון לצאת מתוך הגלות, מוֹת תמות”.

והנה משום זה העם בכללו “שולל את הגלות במובן סובייקטיבי ומחייב – במובן אובייקטיבי”. הגלות היא ענין רע מאד, אבל אנו צריכים לחיות בגלות עד “קץ הימים”, שהוא טמיר ונעלם. אבל כאן מתעוררת השאלה: איך לחיות בגולה, כדי להשתמר בתור עם? חפץ־הקיום הכריח את עמנו להקים חומות מסביבו, שתהיינה לו למחסה בפני פעולת־ההרס והחורבן של הסביבה הזרה. עכשיו הולכות ונופלות החומות הישנות לעינינו. איזו היא החומה החדשה, שתקום תחתיה? על זה משיבים האבטונומיסטים: אבטונומיה לאומית! אבל כאן מתעוררת שאלה חדשה: באיזו מדה? הרואים ה“לאומיים” באבטונומיה ערבות של חיים מלאים ושלמים בגולה או שהם מסתפקים במועט, במה שאפשר להשיג? לשם חיים לאומיים שלמים נחוצים שני דברים: יכולת ורצון, אבל במדה רבה תלוי הרצון ביכולת: הגברת הרצון הלאומי איננה מספיקה לשם שמירת האומה, כשהתנאים החיצוניים מחלישים כסדר את הרצון הזה. מכאן מסיק אחד־העם, שגם בעלי־האבטונומיה אינם רואים בה מקור חיים לאומיים מלאים ושלמים בגולה, והם נלחמים על זכויות לאומיות רק כדי להבטיח את חיינו הלאומיים “בגבולות האפשרות”, אף על פי שהגבולות האלה צרים מהכיל את ההתפתחות החפשית של התרבות הישראלית.

אם לתת לאבטונומיה צורה “ענותנית” כזו, לא ימצא, לדעת אחד־העם, שום יהודי לאומי, שיתיחס אליה בשלילה. לאומיים יותר קיצוניים יכולים להעתיק את “גבול האפשרות” מעבר לגלות, ולבקש ערבוּת לחיים לאומיים מלאים מחוצה לה, בהכירם את הזכויות הלאומיות בגולה לבלתי מספיקות. "אם מודה היא התורה הזאת (האבטונומיסטית) – אומר אחד־העם, – שאין האבטונומיה נותנת תשובה שלמה, אלא שחייבים אנו להשתדל להשיגה על פי הכלל “טוב מעט מלא־כלום”, הרי היא מוכרחת להודות כמו כן, שחייבים אנו לבקש עוד דרכים אחרים, יותר “רדיקליים”, לחיזוק לאומיותנו והרחבת חיינו הלאומיים, על פי הכלל האחר: “טוב הרבה ממעט”… תרופה רדיקלית כזו רואה אחד־העם בתורת “המרכז הרוחני” שלו.

“יודעים הם בעלי־האבטונומיה – אומר אחד־העם – שזה עשרים שנה נמצאה בקרבנו כתה ציונית אחת, המשיבה על השאלה ואומרת: החומה החדשה לחיינו הלאומיים בגלות צריכה להבנות מחוץ לגלות – בארץ אבותינו. ונבדלת היא כתה זו מן הציונים ה”אמתיים" במה שהיא אינה מודה בקיבוץ גלויות ואינה “שוללת” את הקיום בגלות; אדרבא, בהיותה חושבת את הגלות לחזיון מתמיד, שאין בידינו לבטלו, היא דורשת לתת חיזוק ותוקף לחיינו הלאומיים בגלות, אלא שאין בידינו לבטלו, היא דורשת לתת חיזוק ותוקף לחיינו הלאומיים בגלות, אלא שרואה היא את הדרך היחידה לזה בבריאת מרכז קבוע ללאומיותנו במקום חיותה הטבעית". אחד־העם בטוח, שאם תעמוד בפני האבטונומיסטים השאלה בדבר היכולת להשיג אבטונומיה מלאה בגולה, יענו על זה בשלילה. אז “יהיו מוכרחים לשאת עיניהם אף הם למזרח ולתת לתורתם צורה חדשה של “אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך”! צריך להיטיב ולהרחיב חיינו הלאומיים עד “קצה גבול האפשרות” בגלות ולבקש עם זה את “הפתרון השלם” מעבר לגבול הגלות”.

שקדתי למסור בדיקנות את תמצית התוכן של מאמר אחד־העם, על פי רוב בדבריו בצורתם, מבלי להפסיק את הרצאת־הדברים בהשגותי. עכשיו אעשה את הדבר לפי אותו הסדר, שבו נערכו דעותיו של בר־פלוגתה שלי. קודם כל, אני מקבל את חלוּקתו, הקובעת שני סוגים של משוללי־גלות מבחינה “אובייקטיבית”; מתבוללים השוללים גם את הגלות גם את הלאומיות, וציונים השוללים את הגלות לשם חיוב הלאומיות. הדבר נושא יחד עם רעיוני על דבר שני הקטבים: של ההתבוללות ושל הציוניות, המתאחדים בסיסמה אחת: כל מי שהיכולת בידו – יציל את עצמו! נעים גם לשמוע, שיוצר הציונות הרוחנית הבדיל הפּעם את עצמו ביתר עוז מתוך אותם הציונים, שקראתי להם בשם “לאומיים בתנאי”. ובכן, האבטונומיסטים והציונים הרוחניים עומדים במערכה אחת, נגד משוללי הגלות בהחלט. שנינו “מחייבים את הגלות”. באיזו בחינה אנו מחייבים אותה? הנני מסכים לדעת אחד־העם, שלא במובן סובייקטיבי, מתוך הכרת הטוב והברכה של הקיום הגלותי; מובן מעצמו, שאילו נמצא ברשותנו אותו מניע־העולם, שיש בו כדי להעביר את כל הגלות ל“ממלכה הישראלית”, היינו עושים זאת בשמחה רבה. נמצא, שאנו משלימים רק עם הכרח־הגלות ההיסטורי ושואפים לשמור וּלְפַתֵח את הקיום הלאומי של רוב־האומה המכריע, אשר ישָאר בתוכה. עד כאן – הסכם גמור בינינו ובין הציונים הרוחניים ב“חיוב הגלות”, חילוקי הדעות בינינו מתחילים מחוץ לגבול זה, בפתרון השאלה: כיצד עלינו להבטיח את קיומנו הלאומי בגולה? התשובה על שאלה זו כלולה בשתי סיסמאות: 1) “מרכז רוחני בארץ־ישראל, שישמש נקודת־משיכה לאומית בשביל הגולה”; 2) “שאיפה לזכויות לאומיות או אבטונומיה תרבותית בגולה”. והנה עכשיו עלינו לברר, אם באמת יש סתירה בין שתי הסיסמאות או הן יכולות להתקיים יחד. המספיקה לשם חיוב הקיום הלאומי בגולה הגשמת אחת משתי הסיסמאות הללו או הן נחוצות שתיהן בפעולתן ההדדית? כאן מתחיל “ויכוּחי” עם אחד־העם.

כל אחד מאתנו מוצא את שיטת יריבו לבלתי מספיקה, אבל כל אחד מאתנו עושה זאת על פי דרכו. אחד־העם דורש בירור־דברים מבעלי האבטונומיה: הרואים הם באבטונומיה בגולה פתרון גמור של השאלה הלאומית או אם מסתפקים “בגבול האפשרות”? הנני נותן את הבירור בחפץ־לב: מכירים אנו כולנו בצדדים הטרגיים של הגלות ואין אנו יכולים לקוות, שנשיג בה התפתחות לאומית־תרבותית בכל מלואה ושלמותה, כמו שאפשרית אצל אומה היושבת בממלכתה החפשית, ואם כי אין לנו התקוה שנשיג ממלכה כזו בארץ־ישראל, הננו בטוחים בכל זאת, שאפשר ליצור בה מרכז ישראלי אבטונומי, בעל תרבות לאומית יותר טהורה מזו של הגלות. ואף על פי כן אנו חוזרים ואומרים: בגולה עלינו לתבוע ולהשיג אבטונומיה לאומית־תרבותית בגבול האפשרות בשביל רוב האומה; בארץ־ישראל נשיג אותה בשביל מיעוט של אומה, שלפי שעה הוא בלתי ניכר, אבל יכול לעלות ולהתרבות בעתיד. לשם חיזוק הגולה נשתמש בתכסיסי מלחמתנו הלאומית, שעוּבדו במשך אלפי שנים והוכשרו להשקפת העולם של זמננו. שואלים אתם, איזו חומה נקים במקום חומת הגיטו שנפלה? כל תקופה ותקופה ואדריכּלוּת שלה, וחוש־החיים הכביר יגיד בלי ספק לעם, באיזה סגנון עליו לבנות את חומת האבטונומיה הלאומית, שתבא במקום ה“גדר לגדר” הדתי הקודם, ושלא תסתום, יחד עם זה, את מקורות התרבות העולמית. על כל פנים לאלה שאינם שוללים את הגלות אין דרך אחרת מלבד העבודה המכוונת לבנין הגולה על יסוד האבטונומיה. המרכז הרוחני בארץ־ישראל, בהיותו כח לעצמו בשביל המיעוט, ישמש בשביל הרוב רק בתור אחד הגורמים לחיזוק אומתנו.

עכשיו, לאחר שמצדנו ניתנה תשובה מוחלטת על שאלותיו של אחד־העם, נרשה לעצמנו להציע גם שאלות אחדות לציונים הרוחניים. הסוברים הם, שהמרכז התרבותי הארצי־ישראלי כשהוא לבדו יעצור כח לתת לכל הגולה הגדולה את סכום הכוחות הלאומיים הנחוץ לשם הלאַמת הגולה וסידורה האבטונומי? ועוד, כיצד הם משווים בנפשם את גילוי הכוחות הללו: בצורת קבלה פסיבית של האידיאלים הלאומיים החודרים מארץ ישראל, או בצורת התאמצות תמידית לקיים את זכויותינו הלאומיות בכל ארצות הגולה?

אילו ענה אחד־העם בחיוב על השאלה הראשונה, כי עתה היה משתף את עצמו לאותו הסוג של שוללי הגלות ו“הלאומיים בתנאי”, שהפריש את עצמו מהם בהחלט מתוך טעמים ונימוקים נכונים, אילו תלה את הקיום הלאומי של הגולה רק בכח המשיכה של המרכז הארצי־ישראלי, היה בה בהכרח לידי מסקנה, שבלי מרכז רוחני ארצי־ישראלי אין אומה ישראלית, כלומר, היה חוזר אחרי טעותם של הציונים וההרגליים, האומרים, ש“בלי “מדינת היהודים” אין קיום ליהדות” – טעות, שהוא, אחד־העם, דן אותה לכף חובה. הרשות בידינו, איפוא, לחשוב, שהציונות הרוחנית רואה בתחית המרכז הרוחני בארץ־ישראל לא את הכח המניע היחידי, אלא העיקרי בשביל הגולה; הגולה, שתצרף את המרץ הבא מן החוץ אל הכוחות הפנימיים העצמיים תשתמש בהם בתור מכשיר במלחמת קיומה הלאומי.

וכאן אנו באים לשאלה השניה: איזו צורה תלבוש אותה מלחמת הקיום בגולה? ברור, שהיא אפשרית רק בצורת תביעה בלתי פוסקת של זכויות לאומיות והאבטונומיה תרבותית בגבולות, שאפשר להשיגן בכל ממלכה וממלכה. כאן צריכים היו הציונים הרוחניים לבא לידי הסכם כללי עם בעלי האבטונומיה. אבל דוקא בנקודה זו עומד אחד־העם על פרשת דרכים ואינו אומר את מלתוֹ האחרונה. להיפך, הוא משתדל באופנים שונים להחליש את התקוה של השגת אבטונומיה לאומית־תרבותית בגולה, אפילו במדה מצומצמת. הוא מוסיף לערער על דרכי עבודתנו במקצוע זה ולפקפק באפשרות השגת המטרה. ואם כן עומדים אנו בפני מדרש פליאה: באילו דרכים מעשיות רואה אחד־העם לאפשרי, עם קיומו של המרכז הארצי־ישראלי, להגן על הקיום הלאומי של הגולה, שאיננו כופר בה? כיצד לפתור את הסתירה שבין שתי־המימראות בחתימת מאמרו הנזכר: א) “היא (סיעת הציונים הרוחניים) רואה את הדרך היחידה לזה (לחיזוק החיים הלאומיים בגולה) בבריאת מרכז קבוע ללאומיותנו במקום חיותה הטבעית”; ב) “צריך להיטיב ולהרחיב חיינו הלאומיים עד קצה גבול האפשרות ולבקש עם זה את הפתרון השלם מעבר לגבול הגלות”? איזה “גבול האפשרות” רואה אחד־העם מחוץ לשדה המלחמה בעד זכויות לאומיות בגולה?

ושוב מופיע לפנינו circulus vitiosus (מעגל קסמים), שהציונות הרוחנית היתה נתונה בו בתחילה: המרכז הארצי־ישראלי משפיע על הגולה במובן ההלאמה; הגולה המוּלאֶמת שואפת להוציא לפעולה את המרץ שהיא מקבלת מהארץ, לשם הגנה על זכויותיה הלאומיות – שלטון עצמי בקהילות, חירות הלשון ובתי־הספר; אבל פה אומרים לה: זכויות לאומיות אי אפשר להשיג בגולה… אולם אם הגולה איננה בת קימה ואחת דתה להתפרד, כלום מתקבל על הדעת גידולו של המרכז הארצי־ישראלי? הרי עצם תחיתו של המרכז הרוחני בארץ־ישראל תלוי בחומר הלאומי הבריא שיזרום אל הארץ מן הגולה; ומאַין יבא החומר הזה, אם תחסר בטיחות חיצונית של התפתחות לאומית בגולה? אם הגולה איננה יכולה לחיות חיים לאומיים שלמים בלי המרכז הארצי־ישראלי, הרי גם קיומו של האחרון איננו אפשרי בלי גולה לאומית.

רק דבר אחד יכול להוציא את הציונים הרוחניים מן המיצר, והוא: הכרת האבטונומיות או רעיון הזכויות הלאומיות בגולה, המורחבות “עד קצה גבול האפשרות”. ההבדל בין ארץ־ישראל והגולה יהיה כמותי ואיכותי: בארץ־ישראל יהיה מיעוט לא גדול בערך של האומה, שיצטין בתרבות לאומיות יותר מלאה ומוּשלמת, בעוד שבגולה תהי לקויה, אבל כאן תמלא הכמות את האיכות. השפעת־הגומלין של שני המרכזים הללו תתוה את הקו־הבינוני להתפתחות הלאומית של היהדות.

אם המסקנה האחרונה של הציונות הרוחנית תהי כזו, אין שום עיכוב להתמזגותה עם האבטונומיות. מובן מעצמו, שהכתוב מדבר לא על התאחדות פורמלית של מפלגות או הסתדרויות, מאחר ששני הזרמים יחד לא הספיקו להקים אותן, אלא על התמזגות הזרמים הרעיוניים, שהשפעתם על השקפת העולם של היהדות החדשה היא למעלה מכל ספק.

* * *

בחתימת המאמר, עלי להגיד מלים אחדות בדבר פרט אחד של רעיון האבטונומיות, שדרך אגב נגע בו אחד־העם וגם מחבר של מאמר אחר באותה החוברת של “השלח” – ד“ר פַסְמַנִיק. אחד־העם חושב, שבארצות הגלות אין אבטונומיה יהודית מוּשגת, אלא בצורה עלובה של מעריצי השפה המדוברת, הללו “שהקולטורה הלאומית היא להם הספרות הז’רגונית, והחינוך הלאומי – הדיבור הז’רגוני, והאידיאל הלאומי – מדרגת העם הליטאי, הסלוֹבקי ודומיהם”; אבטונומיה גלותית כזו היא עדיין בגדר האפשרות, אבל איננה יכולה להניח את דעת הלאומיים, העומדים על הבסיס של כל התרבות ההיסטורית רבת־הדורות, שאינם מסתפקים בתרבות־שעה מקרית ושאינם מטילים על העם הנצחי, העמוס מימי כולם קנינים לאומיים תפקיד של איזו אומה פעוטה חצי־תרבותית. הציוני הותיק ד”ר פסמניק, המשיג על שיטתי, מוכיח, שגם הז’רגון בתור שפה בת־חלוֹף לא יציל את בעלי האבטונומיה ומציין בנעימה של נזיפה, שאני “נזהר מנגוע” בשאלת השפה הלאומית. אין בדעתי, כמובן, לברר בהערתי זו שאלה חשובה כשאלת הלשון, שעוד אשוּב אליה לא אחת ולא שתים. וכשאביע את דעתי בשאלה זו, הרי בודאי לא במובן ביטולה של תרבותנו ההיסטורית בת אלפי־השנים, וחילופה ב“תרבות ז’רגונית מאתמול”. אבל, את “חטאי הגדול” אני מזכיר היום: בתוך הכוחות המונחים ביסודה של האבטונומיה שלנו בגולה אני קובע מקום גם לכוח הכביר של השפה העממית, השגורה בפי שבעת מיליונים יהודים ברוסיה וגליציה, הממלאה במשך כמה דורות תפקיד של שפה מדוברת, שפת־הוראה בבית־ספר, (חדר, ישיבה) ובמדרגה ידועה – גם שפה ספרותית². יהי מה שיהיה יחסנו אל ה“ז’רגון” או יותר נכון – לאידית, אין אנו רשאים להסתלק מאחד היסודות של האיחוד הלאומי, בה בשעה שלשונות העמים מסביבנו גוזלים מעמנו את בניו לאלפים ולרבבות, עד שאינם מבינים את השפה השגורה בפי אבותיהם. חלילה לנו לבטל בידינו את כוח־ההתחרות של שפתנו העממית בשפות הלועזיות המטמיעות. ביטול כזה אינו אלא מיתה בידי עצמו. מאפס תקוה להפוך את שפתנו הלאומית העתיקה לשפת־יום־יום מדוברת וחיה בגולה, היינו חוטאים לנפשנו הלאומית, אלמלא היינו משתמשים במלחמתנו נגד ההתבוללות בכוח־ההתנגדות הגדול האָצוּר בשפת־העם. משל למה היינו דומים – לְפִסֵחַ, בעל רגל אחת טבעית ורגל אחת מלאכותית, שזרק הלאה את רגלו המלאכותית בעוז התלהבותו… הָאֵסְטֵיתִּית. השפה העברית – היא רגלנו הטבעית, אבל היא רק רגל אחת, ולא שתים: השניה נכרתה על ידי הגלות, שהוציאה את השפה מתוך שימוש־החיים של המוני־העם וסגרה אותה רק בתחומי הספרות, הדת ובמקצת – בית־הספר. במקום הרגל החסרה באה רגל מלאכותית – האידית. על שתי הרגלים הללו עומד וקים העם במשך דורות רבים, כשם שעמד בשנות הקדם על כֶפֶל־הלשונות העברית והארמית. כלום מתקבל על דעת הלאומיים, המחייבים את הגלות, להסיר את הרגל המלאכותית, שרכשה לה מכבר הימים כוח טבעי, ולא להשתמש בה לשם אחיזה ומעמד בחיים הלאומיים? הרי דבר כזה – פירושו לגזור על העם (לוּ נוֹאַל לשמוע לעצה מסוכנה זו) גזרת נפילה תיכף ומיד.

כשתוצג בספרותנו שאלת השפה בכל רחבה, וכשתתברר לא מבחינת מפלגה או קבוצה ספרותית זו או אחרת, אלא מבחינה לאומית־כללית, – אז לא יהיה מקום לטעויות כאלו בענין זה. עד כמה שאנו מכירים בזכות הקיום של גלות לאומית, חייבים אנו להכיר גם בזכות “ז’רגון”, בתור אחד המכשירים של האבטונומיה, ביחד עם השפה העברית ויתר הגורמים של תרבותנו הלאומית.

מאי, 1909.