רקע
שמעון דובנוב
מכתב תשיעי: רגע היסטורי

1

(שאלת האמיגרציה)


I    🔗

שוב עוברים עלינו מאורעות, המעידים שההיסטוריה יותר משהיא מישירה לכת היא הולכת וסובבת. רק זה עכשיו סיימה המרטירולוגיה היהודית ברוסיה הדרומית סיבוב שלם של התפתחות, מטבח אוּמן עד שחיטת קישינוב, משנת 1768 עד 1903.

לפני עשרים ושתים שנים ראינו, בפעם הראשונה, אנו חסידי הפרוגרס, ישר־הקו, והנה הקו הישר של ההיסטוריה נתעקם באופן בולט ונטה לדרך המקרבת אותנו אל נקודת המוצא, אל ימי העבר ונוראותיו. עכשיו נסגר החוג, נקודות המוצא והתכלית נפגשו.

נגשנו אל תחום חדש, שהוקצע לנו בגזרת הגורל. תחומי ההיסטוריה שלנו בגולה – רובם מסומנים בכתמי־דם מבהיקים. תחנות־המעבר, המבדילות בין תקופה לתקופה הן רווּיות דם קדושינו־מעונינו, גבורי ההתנגדות הפסיבית. מסעות־הצלב, האינקביזיציה, הגירושים, שחיטות חמילניצקי וההידמקים, הלחץ והרדיפות של הממשלה הרוסית, פרעות ההמון – אלה הם סימני הגבולין בהיסטוריה שלנו. כל אחד מהם משמש נקודת־מפנה בדרך היגוֹנים שלנו.

הלב היהודי מתכוץ עדיין מכאב אחרי מאורעות הזועה שעברו עלינו, עדיין כהות העינים מרוב דמעות, – ובו בזמן הולך ומורגש שפע חדש של מרץ, הקורא לפעולות, מורגשת התעודדות נלהבה של הרוח הלאומית, שבכל דור ודור עמדה לנו ברגעי־משבר קשים. המכה החדשה שהוּכינו מצאה אותנו מזוינים מבחינה נפשית יותר משהיינו בשנת הפרעות 1881. למה עוד יכולנו לצפות אחרי עשרים ושתים שנה, שבהן “כל יום ויום רָצח תקוה וחלום”? עשרות השנים שעברו הורו אותנו לדעת, כי גורלנו תלוי לא בסביבתנו, אלא בקרבנו, ברצוננו ובפעולתנו הלאומית. הפורעניות החדשות באו להתוות את הסיסמה של “עזרה עצמית” באותיות של אש על גבי דגל האומה הישראלית. כאילו זרם חזק של חשמל עבר בגוף האומה הנדכאה. העיקרים של “עזרה עצמית” ו“הגנה עצמית” מעולם לא היו ברורים כל כך לכל מעמדות עמנו, משדרותיו העליונות עד התחתונות, כמו ברגע הנוכחי. אבל איזו היא הדרך של העזרה העצמית? – זוהי השאלה הנוקבת, שלא קבלה עדיין מהתקופה הקודמת את תשובתה המספיקה התובעת עכשיו במפגיע את פתרונה התכוף.


II    🔗

עשרים השנים האחרונות הורישו לנו שתי צורות של עזרה עצמית עממית: 1) פעולה חרוצה בארצות הגולה, 2) ויציאה המונית ממקום הסכנה. הראשונה מתגשמת בדרך של מלחמה מתמידה ועקשנית לשם השגת זכויות אזרחיות ולאומיות במרכזים הישנים; השניה מכוונת לתיקון־המצב של קיבוצי־האומה השונים על ידי העברתם מהמרכזים הישנים לארצות, שהן יותר נוחות לשם חיים אזרחיים, כלכליים ולאומיים. בשתי הדרכים הללו טרם הושגה עד עכשיו הסכמת המפלגות השונות בציבור הישראלי. בשאלת העזרה הפנימית מחולקות הדעות בין השואפים רק לשחרור אזרחי וכלכלי של היהודים בתוך אוכלסי המדינה, ובין השואפים חוץ מזה גם לזכויות לאומיות־תרבותיות של היהדות. חילוקי דעת גדולים אנו מוצאים גם בשאלת המטרה והכיוון של האמיגרציה: הללו מכירים רק במטרה כלכלית ומתיחסים בשויון־נפש לתוצאותיו הלאומיות של שינוי המקום. והללו שואפים לרכז את המוני הנודדים במקומות מסוימים, שאפשר להקים בהם מרכזים לאומיים־תרבותיים חדשים; ומפלגה אחת תולה את שאלת היציאה בתקוה לתחיה מדינית (הציונות). אבל איזהו הכיוון האמתי של האמיגרציה לאורם של עובדות ומספרים?

בדברי ימי נדידות עמנו פותחת שנת 1881 תקופה חדשה, שניה במעלה לפי ערכה, אחרי תקופת 1492, זמן גירוש ספרד, בעשרות השנים האחרונות מתהוה לעינינו מהפכה היסטורית כבירה, והיא: העתקת המרכז הראשי של עמנו. כשם שלפני ארבע מאות שנים נעתק מרכז העם מאירופה המערבית אל חציה המזרחי, וההֶגמוניה (הנהגה ראשית) הלאומית עברה מספרד לפולין, ובזמן מאוחר לרוסיה, כך הולך ונעתק חלק של מרכזנו הגדול מרוסיה לארצות אחרות על ידי יציאה מתמדת. לאן נוהר הזרם הראשי של הנודדים? לא אל מולדתנו העתיקה, ארץ־ישראל, שלמרות כל מאמצינו הצלחנו להעלות שמה במשך עשרות השנים האחרונות עשרים אלף נפש (אם להוסיף אל הישוב החקלאי גם את הישוב העירוני); לא אל ארגנטינה, שבסכומים של מיליונים עלה להושיב בה על הקרקע כמה מאות משפחות, אלא אל אמריקה הצפונית, ביחוד אל ארצות הברית. במשך עשרים שנה יצא מרוסיה קרוב למיליון יהודים, ותשע עשיריות מהמספר הזה נכנסו לאמריקה הצפונית. עד שנת 1880 היה בארצות הברית כרבע מליון יהודים2, ועכשיו מגיע מספרם עד מיליון וחצי. הקהילה היהודית בניו־יורק בלבד מונה יותר מחצי־מיליון נפש.

היציאה לאמריקה נמשכת בלי הפסק, ברגילות מפליאה, והרי היא מתגברת בשנים של הרעת המצב האזרחי והכלכלי של היהודים ברוסיה ומצטמצמת ברגעי משבר פחות קשים. הסטטיסטיקה ביררה, שהמספר הבינוני של האמיגרציה היהודית מרוסיה לאמריקה הצפונית בלבד הגיע בתקופת שנות 1881־1897 לכ“ה אלף נפש מדי שנה בשנה, ובמשך ארבע השנים מ1898 עד 1902 לל”ה אלף נפש בשנה3. אם להוסיף למספרים אלה את ההגירה היהודית ליתר ארצות התבל, נבוא לידי מסקנה, שבשנים האחרונות הגיעה כל האמיגרציה היהודית מרוסיה עד לחמשים אלף נפש בשנה. את הריבוי הטבעי של האוכלסים היהודיים ברוסיה אומדים לאחוז וחצי4, ובכן נמצא שהריבוי הטבעי השנתי של חמשת מיליונים יהודים ברוסיה מגיע לע"ה אלף. יוצא מזה, ששני שלישים של רבוינו הטבעי השנתי יוצא עכשיו מארצות רוסיה.

הקטסטרופה הקישנובית והבהלה שקמה לרגליה בתחום המושב, בקשר עם מצבנו האזרחי הקשה עלולות, כפי שמעידים סימנים רבים, להגדיל את היצירה בשנה זו ושלאחריה במדה שלא היתה כמוה. אם בשנת 1891 (שנת גירוש מוסקבה ורדיפות אחרות) הגיע מספר הנודדים כמעט עד מאת אלף נפש,5 הרי בשנים הקרובות לא יהיה על כל פנים פחוּת ממספר זה. באופן כזה תקבע מעכשיו מכסה חדשה של היציאה השנתית, שתעלה על הקודמת כפלים6. כשתגיע היציאה עד למאה אלף נפש, יעזוב את רוסיה לא רק הריבוי הטבעי (75.000) אלא עוד 25 אלף איש מקרן הָאוכְלְסִיָה היהודית. מרגע זה תהפך האמיגרציה לאיבקוֹאַציה (התרוקנות) חלקית של המרכז היהודי הישן בפולין וברוסיה. אמיגרציה במדה זו יכולה להביא במשך הזמן לידי הפחתת המוני עמנו בגיטו הרוסי, אבל לא ליציאה גמורה מתוכו. על כל פנים ההעתק החלקי של מרכזנו הגדול מאירופה המזרחית לאמריקה הצפונית – היא עובדה חיה וקימת. העתק זה הוא המאורע החשוב ביותר בהיסטוריה הישראלית בזמן הזה.


III    🔗

מה יבקש היהודי הבורח מארצות הלחץ אל המדינות מעבר לים? לחם וחופש? לא, חופש ולחם. מורדף ומושפל, בן האומה התרבותית היותר עתיקה, הנתון לעבד נקלה ושפל־ערך, הוא מבקש קודם כל – חופש, ורק אחרי כן יבקש לחם, ולוּ גם לחם צר כמו בארץ יציאתו. הוא מבקש זכויות אנושיות, שבלעדיהן אי אפשר לחיות, כמו בלי אויר לנשימה; הוא מבקש בטחון גוף ורכוש, ששניהם הופקרו במולדתו האכזריה. אם הדחק והלחץ הוציאו מן הארץ עשרות אלפי נודדים, הנה הבהלה והפחד יוציאו מאות אלפים.

הזרם הראשי של האמיגרציה היהודית שוטף לאמריקה הצפונית. ענפיו הצדדיים פורשים לארגנטינה, ארץ־ישראל, אפריקה הדרומית ובמקצת – גם לארצות אירופה המערבית; אבל כל הזרמים הצדדיים האלה סוחפים, כפי שהראה הנסיון, רק חלקים קטנים מן הזרם הראשי. אם טוב הדבר או רע – זוהי שאלה אחרת. גם מי שאיננו ציוני מדיני יקדם מבחינה לאומית בחיבה ורצון את ההתישבות הארצי־ישראלית; אבל התישבות זו תהיה מן ההכרח אטית מאד ובתנאים הנוחים ביותר לא תוכל לספק את צורך האמיגרציה בכל היקפה. אמריקה הדרומית, עם ישובה הקתולי, הספרדי ברובו, מעורר חששות בדבר יחסי השלום והשלוה של המתישבים היהודים והתושבים ה“עיקריים”. (זכרו את ה“גאוּצ’וֹסים” הארגנטיניים!). אפריקה הדרומית (קפלנד, טרנסבל) תהיה תמיד מדינת־אמיגרציה ממדרגה שניה, גם אחרי שיסירו את המכשולים שנותנים עכשיו לפני המהגרים היהודיים. מיציאה לארצות אירופה המערבית, שיש להן עודף של אוכלוסין, צריכים היהודים להמנע, משום תנאי החיים הקשים וסכנת ההתנגדות לזרים ("אנטיאליניוּת). אוסטרליה תיהפך אולי במשך הזמן לענף תנועת האמיגרציה האמריקנית, אבל לפי שעה אין לה שום ערך בשביל ענין ההגירה שלנו.

אם אמריקה הצפונית בלבד נשארת איפא מרכז־האימיגרציה בשבילנו, הרי נשאלת השאלה: מה צריך לעשות, כדי לסדר את התנועה ההמונית לארץ זו, כדי שהפסד מרכזנו הלאומי ברוסיה יתמלא על ידי גידול המרכז החדש מעבר לים? במלים אחרות: כיצד להפוך את המרכז הכמותי של היהדות באמריקה גם למרכז איכותי, או לכל הפחות, לאַחד המרכזים האלה? על זה ישנה תשובה אחת: צריך לסדר את היציאה לא רק כגורם ציבורי־כלכלי, אלא גם כגורם לאומי. העיקר היסודי בעבודתנו צריך להיות: לא לפורר את הגולה הישראלית, לא לפזר קבוצים קטנים על פני שטח גדול, אלא להיפך, לרכזם בהמונים צפופים. רק מאותם המקומות, ששם הגיע הריכוז עד קצה גבולו, ויכול לגרום להסתבכויות כלכליות ולסכנות ציבוריות, צריך להעביר את המוני־הנודדים למקומות אחרים, שאין בהם עדיין צפיפות של תושבים. בניו־יורק, למשל, ובארצות המזרח של אמריקה הגיע כבר הריכוז עד “לנקודת השובע”; משום כך צריך להעביר קבוצות נודדים אל ארצות־המערב של אמריקה, שהן פחות נושבות בערך.

לשם הגשמת המטרות האלו צריכה להתקים הסתדרות, שעליה חלמו חובבי־העם עוד בשנות השמונים. צריך להקים ועד מרכזי לסידור האמיגרציה עם סניפים במקומות שונים באירופה ואמריקה. בועד ובסניפיו צריכים להתרכז כל עניני היציאה כמו נתינת ידיעות לנודדים, הוראת מקומות הכניסה הנוחים ביותר, הקלת הנסיעה ע“י התקשרות עם חברות בעלי האניות, סידור לשכות מודיעין לעבודה בארצות הכניסה וכדומה. את העבודה הכבירה הזאת יכול להעמיס על עצמו מוסד, שיש לו אמצעים כספיים מספיקים. וכאן יקרא מאליו השם יק”א – “חברת ההתישבות הישראלית”, שעד עכשיו לא הצליחה לעשות הרבה בקרן המיליונים שלה. המשבר הקשה העובר עלינו צריך להזכיר לחברה זו את חובתה העיקרית: לסדר את הנדידות הישראלית הכללית מבלי לתת יתרון לצורת אמיגרציה זו על אחרת. הועד האמיגרציוני שיוסד צריך לסייע לא רק לסידורו של זרם היציאה הראשי –לאמריקה הצפונית, אלא גם של הזרמים הצדדיים, ההולכים לארץ־ישראל, אפריקה הדרומית, ארגנטינה וכו'. כל העבודה הזאת צריכה להיות ביסודה לא פילנתרופיה פשוטה, אלא שאיפה אורגנית לתנועת אמיגרציה לאומית, כלומר, ליצירת מרכזים גדולים לחיינו הלאומיים־תרבותיים במקומות הכניסה.

ידעתי גם ידעתי את סגולותיה של התרבות האמריקנית, שיותר משהן מסייעות לשמירת הטיפוס הלאומי של היהדות, הן מטשטשות את פרצופו; אבל במה דברים אמורים, כשהיציאה והכניסה מבוהלות ובלתי סדורות, אבל על ידי עבודת ההדרכה מצד האינטליגנציה אפשר להשיג באמריקה הצפונית חופש ומרחב להגשמת האבטונומיה התרבותית. הקונסטיטוציה האמריקנית לא תוכל למנוע מהקהילות שלטון עצמי חפשי או סידור החינוך בבתי־ספר לאומיים, והסתדרות מדינית של היהדות בכלל7. כל אלה אינם סותרים אף במשהו את החובות המוטלות על אזרחי־ריפובליקה נאמנים. לשם חיזוק היהדות הלאומית באמריקה דרוש רק רצון טוב, דרושה עבודה מאוחדת של המשכילים בעם, שיעמדו בראש ההמונים הנודדים וימצאו באמריקה כר נרחב לפעולתם. אנו נתונים עכשיו במצב נפשי כזה, שצורך היציאה מורגש גם בחוגי המשכילים מקופחי־הזכויות. חלק הגון של האינטליגנציה ימצא סיפוק מוסרי לנפשו בעמדו בראש התנועה הכבירה, שמטרתה היא לשנות מזלו של ישראל על ידי שינוי מקום.


IV    🔗

כבר אמרנו, שאפילו אמיגרציה המונית יכולה להביא רק לידי הפחתת אוכלסי ישראל בארץ יציאתם, במצרים של רוסיה, אבל לא להתרוקנותה הגמורה מתושביה היהודיים. רוב מנין העם ישאר בארצות מגוריו בתנאי חיים חמריים ורוחניים קשים עד למאד: ובכן השאלה היסודית בדבר העזרה העצמית וההגנה העצמית במקומה עומדת. כשאנו דואגים לסידור יציאה המונית לארצות חדשות, אין אנו מסתלקים לחלוטין מזכויותינו ההיסטוריות על אותם המרכזים הישנים, ששם חיינו חיים תרבותיים במשך מאות שנים. בכל מאמצי כחנו נשאף כאן לשפר ולהיטיב את חיינו הכלכליים ולהשיג את הזכויות האזרחיות, שאינן ניתנות לנו עכשיו. אם נגזר עלינו לסבול עוד ימים רבים, נשא את סבלנו, אבל מתוך שאיפה חזקה למזל יותר טוב, ולא מתוך התרפסות ענותנית בפני המציאות. לשם בירור כל השאלות, הקשורות בשני סוּגי עזרתנו העצמית האמיגרציונית והמדינית – צריך לכנס בזמן הקרוב קונגרס ישראלי כללי.

עבודת העזרה־העצמית הכבירה העומדת לפנינו דורשת אימוּץ כל כוחות האומה עד קצה גבולם. כל האינטליגנציה הישראלית, כל הנוער המוכשר לעבודה צריך להתגיס וללכת למחנה העם, המוזעק בשעת חירום. כמה שלא גדל בעשרות השנים האחרונות מחנה הלוחמים לשחרורנו הלאומי, הריהו קטן ודל לעומת האינטליגנציה שלנו העומדת מחוץ למחנה. אלפי יהודים בעלי השכלה וכשרון נוטרים עד עכשיו כרמי זרים, עוזבים את אחיהם האובדים ועוברים למחנות, שהשתתפותם שם אינה מבוקשת ואולי גם בלתי־רצויה. בהיותם מחוּנכים ברוח זרה ליהדות, הם נושאים את לבם לזרמים ציבוריים וספרותיים של סביבה זרה.

רוצים אנו לקוות, שהקטסטרופה הנוראה החדשה תכריח את התלושים שבקרבנו לשוב מדרכם. במקום של סכנה, במקום של עבודה לאומית כבירה המכוונת לשם הצלת רבבות אחינו הסובלים, אין אנו רשאים לבזבז את כוחותינו הצבוריים מחוץ למחננו. מי שיעמיק להביט אל נבכי התהום של שברנו הלאומי, לא ילך למחנה השאננים ועליזי־החיים, אף לא למחנה הלוחמים לענינים, הרחוקים מצרכי השעה הכואבת… שברנו הלאומי הגדול כים. צריך לרפא את האינטליגנציה המתנכרת לנו. הוא יתן לה אידיאל קדוש ומרומם, יתן לה תוכן ותכלית בחיים.

על הקבר החדש של קדושינו הלאומיים החדשים, יתאחדו נא כל היסודות החיוניים של עמנו, כל אלה, שה“ניצוץ היהודי” לא כבה בנשמתם, כל השואפים לשמירת האומה ותחיתה! כל יהודי משכיל יראה נא את עצמו כחיל בצבא היחיד והמיוחד בעולם, שנלחם כאַלפּים שנה בכח הנשק הרוחני כנגד מחנות אויבים עצומים ושקימנו והגיענו לזמן הזה!


מאי 1903.



  1. המאמר נכתב אחרי הפרעות בקישינוב בשנת 1903.  ↩

  2. עיין במאמר “America” ב Jewish Encyclopedia כרך ו. ניו־יורק 1901.  ↩

  3. עיין שם, כרך א' 506; “אימיגרציה של היהודים לארצות הברית” “וסכוד” 1903, חוברת אפריל, דף 104, 106, 111. השוה המלון האנציקלופדי של ברוקהויז ועפרון. כרך 54, דף 105  ↩

  4. המלון האנציקלופדי כרך 54 דף 93. (טבלאות של תנועת האוכלסין בפלכי תחום המושב).  ↩

  5. לארצות הברית נדדו בשנה ההיא 76 אלפים איש (“אימיגרציה” וכו', דף 106) בעוד שבאותו זמן נדדו רבים גם לארץ־ישראל, לארגנטינה, לאפריקה הדרומית ולארצות אחרות.  ↩

  6. המציאות הצדיקה את ההשערה הזאת במדה יתירה מכפי שחשבנו. היאוש והבהלה שתקפו את אוכלוסי ישראל ברוסיה אחרי פרעות קישינוב, מלחמת יפּן ומגפת הפרעות בשנות 1905 – 1906– העלו את היציאה עד המספר השנתי המבהיל של מאה וחמשים עד מאתים אלף נפש.  ↩

  7. דוגמת המושבה וודביין (Woodbine), שנהפכה “לעירה יהודית” עם אבטונומיה מקומית רחבה נותנת יסוד להניח, שגם הכרעת היהודים בשלטון העיר היא בגדר האפשרות בכמה מקומות.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49514 יצירות מאת 2734 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!