רקע
שמעון דובנוב
מכתב שביעי: אומה בהוה אומה בעתיד

I. האומה הישראלית בתור אומה שהיתה, הוֹה ותהיה, – המתבוללים שוללים את “האומה בהוה”, בעלי־האבטונומיה מכירים בה והציונים מפקפקים. – אַנטינוֹמיה (סתירה פנימית) של הציונים: המעטת דמות “האומה בהוה”, כדי להאדירה לעתיד לבא. – פקפוקי נורדוי: נזיפתו בבלתי־ציונים, “שהם נאחזים בחיים המחוסרים כבוד ואידיאל”; התנגדות פסיבית והגבורה של קידוש השם; ביירוֹן ונורדוי. – סכנת ההזיה בציונות: שרפת גשרים קודם זמנה.

II כלום דמיוני הוא חיזוק האומה בגולה? – השגות לילינבלום. – אבטונומיה לאומית־תרבותית בגדר האפשרות. – השגות אחד־העם. – תשובת המציאות המדינית, המולידה את הצורך של אבטונומיוֹת תרבותיות והבטחת זכויות המיעוטים. מעגל הקסמים של הציונות הרוחנית. – דרך ההתפּתחות האמתית: שלשלת בלתי פוסקת בין אומה בהוה ואומה בעתיד.


I    🔗

אילוּ היינו צריכים לנסח במלים מועטות את ההבדל היסודי בין הזרמים העיוניים, השולטים עכשיו בציבור הישראלי, הייתי מציע נוסחה פשוטה כזו: המתבוללים רואים ביהדות רק אוּמה לשעבר, “אומה שהיתה”. לפי דבריהם, פּסק הקיום הלאומי של היהדות עם חורבנה של מלכות יהודה, שאחריה נהפך העם לכמה קבוצות דתיות המפוזרות בין האומות. הציונים המדיניים רואים ביהדות אומה לעתיד לבוא: הם שואפים ליצירת מרכז ארצי, ובעתיד – גם “ממלכה ישראלית”, שבלעדיה לדעתם, אין היהודים אלא אומה קטועה, בלתי נורמלית. ובעלי האבטונומיה מכירים את היהדות לא רק בבחינת אומה שהיתה ותהיה אלא גם כאומה בהוה, שקיומה לא פסק מעולם ולא יפסק לעולם ועד.

ביחס לשאלה המרכזית של היהדות בבחינת “אומה בהוה” מביעים דעה ברורה המתבוללים והאבטונומיסטים: הראשונים בשלילתם הגמורה, והאחרונים – בחיובם הגמור, מה שאין כן במחנה הציונים. בנידון זה יש לציין אצלם נדנודים בחיובם הגמור, מה שאין כן במחנה הציונים. בנידון זה יש לציין אצלם נדנודים גדולים, מהקצה האחד של הלאומיות עד הקצה השני של ההתבוללות. סיבת הנדנודים – בעצם האידיאולוגיה של הציונות, שהיא נגועה בסתירה פנימית, באנטינוֹמיה. מצד אחד צריכה הציונות, בתור תנועה לאומית לפעול כנגד ההתבוללות ולהוכיח, שתפוצות הגולה לא נהפכו לכיתות של בעלי דת אחת, אלא שיש להן כל הסימנים והסגולות של אומה מאוחדת; אבל מהצד השני – הרעיון היסודי של הציונות, שרק תקומה מדינית או ארצית יכולה להציל את היהדות מכּליה, מביא לידי זה, שעסקני המפלגה ומטיפיה כופרים בקיומה הלאומי של הגולה. בשאיפתם להבליט את בלהות הגלות ונוראותיה, הם מתיחסים אל תפוצות ישראל כאל “עדר” או שברי־אומה עלובים, שאינם אלא חומר לברוא ממנו אומה לעתיד לבא. בהתלהבות השלילה בנוגע לגולה הלאומית מתקרבים רבים מהם אפילו אל קוֹטב ההתבוללות.

יש להצטער על השניות הטרגית שבנפש הציוני האדוק, אבל צריך לדון לכף חובה את תכסיסם של אותם “המדיניים”, המגנים את “האומה בהוה” כדי להגדיל ולהאדיר את ה“אומה בעתיד”. בתכסיס זה מחזיקים כמה מנהיגים רבי־השפעה של ההסתדרות הציונית במערב, – אנשים, שהיו תלושים זמן רב מהיהדות וששבו אליה בימינו עם לוחות הברית של הציונות המדינית. גלי האנטישמיות סחפו אותם אל חוף היהדות והם עומדים נבהלים ובפיהם קריאת־פחד אחת: “עוגן־ההצלה היא – ממלכה מיוחדת!” מסביבתם המתבוללת הקודמת נשתמר בקרבם הרושם, שהיהדות גוססת, ועל אחיהם המזרחים הם מביטים למרחוק, כמו על אספסוף שפל־ערך, שצריך “לעשותו לאומה”. והנה מתוך השורות האלו של גֵרי הציונות אנו שומעים חדשים לבקרים מלים וקריאות, המזיפות הן את הפרספקטיבה ההיסטורית שלנו והן את מושג היהדות הלאומית בזמננו.

בתור ראיה בולטת למצב רוח זה יכולים לשמש הנאומים הפוליטיים והמאמרים של מקס נורדוי, אחד המנהיגים היותר נלהבים ורבי־הכשרונות. בנאומו אשר נשא בקונגרס הבזילאי הראשון ושנתבקר במכתבי הקודם, מתח נורדוי בקורת על המשטר הקים, מבלי להראות כיצד ובאיזו אופנים לסדר את המשטר החדש. בחלק שלילי זה של נאומו אנו מוצאים עדין משום כח של תוכחה. אבל בנאומיו ומאמריו הבאים הוא מתחיל קובע את האידיאל החיובי שלו, וכאן בא לידי גילוי כל חוסר ההכנה והפרדוֹכסליות של מחבר “הפרדוכסים”. במדה שאנו מוסיפים לקרוא את האימפרוֹביזציות הספרותיות והדברניות של נורדוי, מתגברת בנו ההכרה, שהאידיאל החיובי שלו בלתי ברור ומלא סתירות. יש שהוא אומר, שהאמונה בביאת המשיח היתה מקור ישע ליהודים עד ימינו אלה משום זה, שהיא אמונה לעתיד לבוא, אידיאל של קץ הימים, כי החסרון העיקרי של אידיאלים ממשיים הוא בהתגשמותם, ומשום כך “אין ליהודים לפחוד מפני הסכנה”, כל זמן שעודנו חי האידיאל המשיחי “הרחוק מאתנו כרחוק הכוכבים בשמים והנצחי כימי השמים על הארץ”. ופעם הוא אומר, ש“סכנה בלתי נמנעת צפויה לקיום היהדות” ושאם לא ישתנו התנאים הקיימים, תעבור היהדות מן העולם: “המשכילים יתרחקו, ועמי־הארץ יאבֵדו”, והוא מסיים את נאום־התעמולה שלו בקריאה: “מלתי האחרונה היא: היהדות או שתהי ציונית או שלא תתקיים לגמרי!”

אבל גם קריאה רגשנית זו איננה המלה האחרונה של נורדוי הנלהב. כעבור חצי שנה מתעורר שוב הספקן שבו, ומפיו מתמלטים הדברים האלה: “נניח אפילו שקרה דבר בלתי אפשרי, שתורכיה ויתר הממשלות יגידו לנו: אנו פותחים לפניכם את שערי ארץ־ישראל, קומו התנחלו במולדתכם העתיקה וסחרוּה,– מסופקני אם נוכל גם אז לקבל מידיהם את המתנה היקרה הזאת. אין אנו יכולים ורשאים לעשות את הדבר, מפני שאין אנו מוכנים עדיין לאותו המשטר הכלכלי והמדיני, השולט בממלכה מסודרת בימינו. האומה הישראלית אינה מסוגלת עדיין לשלטון חפשי משלה ולמלא את כל התפקידים הכלכליים, הממלכתיים והרוחניים של אומה בעלת־מעמדות מסודרים העומדת ברשות עצמה”. מכאן בא המחבר לידי מסקנה, שהיהודים צריכים קודם להתקין את עצמם לחיים חדשים, לחנך את עצמם מחדש, ומכריז שתפקיד זה של חינוך עצמי חדש ראוי לתשומת־לב יותר גדולה מהתפקיד הראשון של רכישת ארץ־ישראל. כאן נהפך נורדוי מציוני מדיני לרוחני. אבל בעוד חדשים אחדים שוב כובש את לבו רעיון “שלילת הגלות” בצורתו הקיצונית. הגלגול האחרון הזה של מנהיג המפלגה מראה לנו באופן בולט את מהות הציונות המדינית, וכדאי לעמוד עליו בפרטות יתרה.

לגילוי־שכינה חדש של המנהיג גרם “מכתב גלוי אל נורדוי”, שנתפרסם בירחון עברי1. “אתם – קורא מחבר המכתב, בפנותו אל נורדוי והציונים המערביים – אומרים, שכל מתנגדי הציונות זרים ליהדות או מתיחסים אליה בשנאה. שוכחים אתם, שבמזרח (של אירופה) נמצא מספר רב של יהודים, ששאבו תמיד ושואבים גם עכשיו את הכרתם הלאומית ממעמקי נשמתם. ודוקא היהודים האלה מתנגדים גם כן לציונות, אף על פי שהם שואפים בכל נפשם ומאודם לשמירת האומה. סיבת התנגדותם היא פנימית: הם אינם רוצים לתלות את קיום האומה באידיאל רופף ומסופק, כזה של תקומת הממלכה הישראלית. יהודים אנחנו, וקיום היהדות יקר לנו מכל. אנו מתאמצים כמובן לשפּר את קיומנו, אבל אם לא יעלה הדבר בידנו, נסתפק בעובדה גופה של קיומנו. כי לכלב חי טוב מן האריה המת… לחיות ויהי מה, לוּ גם חיי עלבון ועבדות – שאיפה זו היא שעמדה לנו במשך כל ההיסטוריה שלנו. הציונות המערבית, הנותנת לנו תקוה לחיים חדשים ושקטים, נוטלת ממנו את האפשרות להשלים עם חיי־הפגעים שלנו”.

בשורות האחרונות של ה“מכתב הגלוי” הביע המחבר התמים בטול עצמי במדה כזו, עד שכל אדם, שנהירין לו דרכי ההיסטוריה, יכל להגיד בפה מלא: דבה אתה מוציא על האומה הישראלית! מאז ומעולם לא היה האידיאל של היהדות “כלב חי” ו“לחיות ויהי מה – לוּ גם חיי עבדות”. עמנו, אפילו כשהיה משועבד מבחוץ, היה תמיד חפשי מבפנים, מפני שהרגיש את עצמו נעלה על כל מדכאיו ורודפיו. על כל פנים “השלמה עם חיי לחץ” – איננה ממדותיה של היהדות החדשה. אבל נורדוי קבל את כל ה“דברים העלובים” האלה כתיאור ממשי של ההרגשה העממית, ובאגרת־תשובתו הוא מתמרמר לא על הכותב המתוכח עמו, אלא על כל היהדות הבלתי ציונית. “לי – מודיע הוא – אין שום יחס ליהודי, הרוצה רק לחיות, יהי גם כעבד, ככלב, ובלבד שיחיה… אתם רוצים לחיות, רק לחיות, בלי תוחלת, בלי אידיאל, בלי עתיד, בלי מטרה? אם כן, אין לכם דרך כּסל מזו שבחרתם. חיה לא תחיו חיי עבד וכלב, אלא תאבדו, מפני שכל יהודי בר־דעת, שטעם את טעם ההשכלה, יפנה מיד את ערפו ליהדות, החיה חיי עבד וכלב בלי עתיד, בלי מטרה ותקוה. אם הוא בקי ברומית, אז יאדמו פניו למקרא החרוז של יוּבנל: Et proptor vitam Vivendi perdere causas (“להפסיד את מטרת החיים למען החיים”). ואם הוא מבין גרמנית, יתבייש למקרא החרוז של שילר: Das Leben ist der Güter Höchstes nicht (“החיים אינם הטוב שבנכסים”). ויתמלא רגש של גועל נפש אליכם, הפחדנים, הנאחזים בכל כחותיהם בחיים, המחוסרים כבוד ואידיאל, כשישוה אתכם עם יתר העמים המוקירים את חייהם רק בגלל תכנם הרוחני והמוסרי”.

כאן מטביע נורדוי חותם־עבדים על כל האומה הישראלית מלבד חלקה הציוני. רק בלהט התעמולה המפלגתית יכלו להתמלט מפיו הדברים, ש“היהודים נאחזים בכל כחותיהם בחיים מחוסרי כבוד ואידיאל”, בעוד “שיתר העמים מוקירים את חייהם רק בגלל תכנם הרוחני והמוסרי”. פרדוכס זה עולה על כל מה שנאמר על ידי מחבר “הפרדוכסים”. כלום אפשר להאשים בחוסר אידיאלים ורגש כבוד עם נע ונד, הסובל יסורים על קידוש השם, הנלחם בגבורה מוסרית שאין כמוה בקורות העמים על משאת נפשו הנצחית ועל כבוד דגלו? או אולי מוצא נורדוי רגש כבוד ותוכן רוחני רק בעמים שכבשו לעצמם קרקעות והגיעו לשלטון במדינות אדירות מזויינות מכף רגלם ועד קדקדם? ובכן, אשרי המנצחים ואוי להמנוצחים! מאימתי התחילו קוראים בשם “עבד” לאדם הסובל מלחץ זרים? עבד יקרא לאיש, שניטלה ממנו הרגשת חופשו המוסרי, ולא לאיש שסובל רדיפות ופורעניות בשם החופש הזה, כלומר, המתנגד לנוֹגשיו, אף כי בהתנגדות פסיבית. בודאי, התנגדות של פעולה עולה על התנגדות של סבל. אבל במקום שאין ברירה, כשאתה עומד בפני אויב אמיץ וחזק, שם גם ההתנגדות הפסיבית היא גילוי של העזה עליונה, שם גם היסורים הם גבורה, מפני שהם מכשירים את הקרקע לשם מלחמה אקטיבית לדורות הבאים. נורדוי שכח את חרוזיו הנשגבים של ביירון ב“מנגינות־ישראל”:

Were my Losom as false as thou deem’st it to be,

I need not have wander’d from far Galilee;

It was but abjuring my creed to efface,

The curse which, thou say’st, is te crime of my race.

(לוּ עָרוּם וְשָׁפָל כִּדְבָרְךָ הָיִיתִי,

מֵאֶרֶץ הַגָלִיל אֲזַי לֹא גֹרַשְׁתִּי.

וּפֶשַׁע בְנֵי בְרִיתִי לָנֶצַח מָחִיתִי

לֶאֳמוּנַת אֲבוֹתַי לוּא הִתְכַּחַשְׁתִּי.)

הציונות המדינית, מלבד שהיא משפּילה את המושג המוסרי של רעיוננו הלאומי, גורמת גם כן לסכנה מבחינה מעשית: היא מחלישה את כוחות הנפש במלחמת הקיום של עמנו. שווּ בנפשכם משפחה אצילה שנתרוששה, החיה חיי עוני ולחץ וסובלת עלבונות מצד שכניה העשירים. היא מתפרנסת בדוחק מיגיע כפיה ומצפה לימים יותר טובים; אבל למרות המחסור הגדול היא מוקירה את רגש כבודה, את הכרת יחוּסה הרוחני. והנה באו סוכנים זריזים אל משפחה זו, מכרו לה כרטיס־גורל ובלבלו את מוחה בהבטחה, שהיא, המשפחה, תתעשר בקרוב. בתחילה הרגישו האומללים איזו התרוממות הנפש; הגיעו ימי תקוה, אומץ־לב והתעודדות. בני המשפחה ישבו כל הימים וערכו תכניות על סדרי חייהם לאחר שיזכו בסכום גדול בגורל. אבל הנה הגיע יום ההגרלה: העניים לא זכו בגורל אף פרוטה אחת. בבית – יגון ואנחה, בלבבות – יאוש נורא. מכיון שהתרגלו בחזון רוחם לצפות לחיי עושר ורוחה, התחילו מביטים בשאט נפש של דלותם ודחקם. נפשם קצה בחיי־עמל, שצרותיהם הומתקו מקודם על ידי תענוגים רוחניים. הצרה החמרית נשארה כבתחילה, אבל טוהר הנשמה חלף וגז, ולא נשארו בנשמה אלא ריקנות מבהילה ומרירות של יאוש…

כלום אינם מרגישים הציונים המדיניים, שתקוות מוגזמות עלולות להעמיד את המוני העם במצב כזה? הם מפיחים בלב העם תקוות לרכישת טריטוריה חפשית בארץ־ישראל, לחיים מדיניים חדשים, ובזה הם מעודדים את רוחו לפי שעה. אבל בו בזמן הם נוטעים בלבו יחס של בוז לאמצעים הממשיים של מלחמת־קיומו. טרם שעברו אל החוף השני, הם שורפים מאחוריהם את הגשרים. ומה יהי עליהם כשתגיע השעה הנוראה של הכזבת התקוה? העם לא ישיג את גאולתו לפתע פתאום על ידי מעשה־נס, ובינתים הספיקו להשריש בנפשו רגש בוז לעבודה העקשנית לשם גאולה עצמית מודרגת במקומות־מגוריו. המבינים גואלינו בעלי הנסים – מה פירוש של taedium vitae (בוז לחיים), כשהוא שולט בחלק הגון של האומה?


II    🔗

האם יש יסוד לעבודתנו, המכוּונת לשם סידורה הלאומי של היהדות בגולה? הציונים המדיניים, המגלגלים את חטאָם על אחרים, תולים בבעלי האבטונומיה את אַשמת האוּטוֹפּיוֹת. אחד המבססים הראשונים של “חיבת ציון”, שלבו נמשך אחר כך אחרי הציונות המדינית מ. ל. לילינבלום מבקר את שיטתו בקונטרסו הרוסי: “חיבת ציון, ציונות ומתנגדיהן”. (אודיסה, 1899). לילינבלום משיג על רעיונו היסודי, שהיהודים צריכים להלחם על זכויותיהם הלאומיות בגולה, בדברים קשים כאלה: “דוּבנוֹב הוא חולם יותר גדול מאשר נראה בעיניו יוצר הצורה החדשה של הציונות. עד כמה שהרעיון ליצור ממלכה ישראלית חפשית בעתיד הקרוב – הוא דמיוני, אין בו כל כך מן המגוחך כמו בתקוה, שסוף־סוף תנתן גם ליהודים המפוזרים בכל הארצות זכות התפתחות פנימית חפשית, במובן החירות הלאומית, כפי שדורשים אותה הצ’יכים, האיריים וכד'”. ובכן, טענתי כנגד הציוניות, שהיא יוצרת תכניות דמיוניות, מכוונת עכשיו כנגדי.

השגה זו מובנת כשהיא יוצאת מפי הציונים. אנשים, שנכזבה תקותם בהתקדמות ההיסטורית ואינם שומעים בכל ההיסטוריה העולמית אלא זעקת־שבר אחת: “אוי למנוּצחים!” – יכולים לחשוב רק מתוך גיחוך על הזכויות הלאומיות של היהודים בגולה. האנשים, הלקויים בקוצר ראיה היסטורית, מעמיסים על הדורות הבאים את משטר התקופה שהם בעצמם חיים בה. אבל אם בממלכות שבדורנו טרם פסקה שיטת הלחץ והדיכוי של המיעוטים הלאומיים, כלום יש להסיק מעובדה זו שמשטר הלחץ יתקיים עד סוף כל הדורות? בימי הביניים ואחר כך בתקופת הריפורמציה והמלחמות הדתיות שלט משטר אכזרי של לחץ דתי, שהרוה את אדמת אירופה בנהרי דם. וכלום הרבה יש עכשיו מקומות, שבהם נשתמר המשטר הזה? וכך אנו רואים גם במקצוע הלאומיות. “החכמה המדינית” של עכשיו מטילה על הפּרוּסים להעלים את הלאומיות הפולנית בחבל פוזנא, לגרמנים האוסטריים – להלחם נגד הרחבת האבטונומיה הלאומית של הסלבים. לממשלה הרוסית – לדכא את הפולנים, האוקרינים, היהודים, אבל עכשיו הולכת ומתבררת כל אפסותה של חכמת־אגרוף זו. כל אשר יתגבר הרוב הלאומי למזג ולהבליע בתוכו את המיעוט, כן יתגבר כוח ההתנגדות של המיעוט והגנתו על מקוריותו – על שפתו, מנהגיו, בית־ספרו, הנהלתו העצמית. מלחמה זו מכניסה מבוכה אל החיים המדיניים של ממלכה רבת לאומיים; ההרס והחורבן הכרוכים בעקבותיה מעידים, שקרוב הזמן, ששיטת הדיכוי של המיעוטים תתבדה לגמרי, מפני שהיא מסוכנת לקיום הממלכה בשלימותה. לא רגש היושר והצדק בלבד, אלא גם החשבון המעשי יתקומם ויקרא תגר נגד העיקר: “העמים – זאבים זה לזה”.) בגבולות ממלכה אחת. כשם שנתחזקה ההכרה בארצות נאורות, שרק אזרח חפשי יכול להיות חבר נאמן ומועיל לציבור, כך יבואו לאט־לאט לידי הכרה, שבממלכה מורכבת מאומות שונות, אומה בעלת אבטונומיה פנימית היא משען יותר חזק לברית הממלכתית. מאשר אומה בלתי־חפשית, המורגזת על ידי לחץ תמידי, תפקיד “האומה השלטת” ירד בממלכה עד לאותה המדרגה, שעליה עומדת עכשיו בממלכה חפשית “הכנסיה השלטת”. אין זאת אגדה, אלא הכרח היסטורי, המתבסס על התפתחות ההכרה המשפטית. ובהכרח היסטורי זה אני תולה את תקותי, שמלחמת היהודים בעד זכויותיהם הלאומיות תצליח.

הדבר יכול לשמש תשובה גם ליוצר ה“ציונות הרוחנית”, אחד העם, שהעמיק להבין את מהותה החיובית של שאלתנו הלאומית יותר מיוצרה של “חיבת ציון”. לאחד העם מקרבת אותי השקפה פילוסופית־היסטורית משותפת על ההתבוללות ועל מגרעות התפתחותה של היהדות המערבית במאה הי"ט2. מקרב אותנו גם היחס השלישי אל נסיונות הציונות המדינית, או הדיפלומטית, מפני שעומדים אנו על יסוד ההשקפה המדעית, האבולוציונית של ההיסטוריה, שאינה מודה במהפכות מחוץ לדרך הטבע. בהיותנו מחולקים בהערכת ההשפּעה, שיאציל על הגולה המרכז הרוחני בארץ־ישראל לעתיד לבוא, מסכימים אנו שנינו, שגם אחרי הקמת המרכז הזה, ישאר רוב האומה בגולה. מכאן המסקנה הפשוטה (והקו הישר צריך להוביל את אחד־העם אל אותה המסקנה), שהגולה צריכה לשאוף תמיד להשגת מינימום מסוים של אותן הזכויות הלאומיות, שהמקסימום שלהן יושג לפי דעתי באיזה זמן מן הזמנים במרכז הארצישראלי, אבל הקו הישר נעדר בנקודה זו בשיטת הפובליציסטן־הפילוסוף, המצטין בדרך כלל בבהירות ושיטתיות בלתי רגילה של מחשבה. אחד־העם מתאמץ להוכיח במאמרו על “מכתבי” השני, שתורת הזכויות הלאומיות בגולה היא רק תחנת מעבר אל הציונות, מפני שהנסיון המר יוכיח לבעלי השיטה הזאת, שהזכויות הלאומיות אינן בגדר ההתגשמות מחוץ לארץ־ישראל, ואלה הם דבריו3:

“ההכרח הפסיכולוגי – לחוד, וההגיון והמציאות – לחוד. בני ישראל ירימו ראשם בגאון ויקראו לשכניהם בחזקה: אומה קולטורית עתיקה אנו, שיש לה זכות היסטורית באירופה כמוכם, ועל כן יש לנו צדקה לדרוש, שתכבדו את סגולותינו הלאומיות ותתנו לנו יכולת לחיות בקרבכם חיים לאומים מיוחדים, כמוכם. תנו לנו זכויותינו הלאומיות! – הם, עמי הארצות, ירגזו או ישחקו, וזכויות לאומיות לא יתנו לנו בתוכם. אם אפשר היה ליהודים להשיג בתוך רוב עמי אירופה זכויות אזרחיות, הנה היה זה רק מפני שהבטיחו להתבלע בעמי הארצות ולהיות עמהם ברבות הימים ל”בשר אחד". אבל זכויות לאומיות – בזה לא יטיל ספק מי שמרכין דמיונו לפני המציאות – לא ישיגו בתוכם. ולא רק בזמן הזה, שכל אומה המושלת משתדלת לעשות את לאומיותה ליסוד חיי המדינה כולה; אלא אפילו “באחרית הימים”, כשישתנה מהלך הדעות וההרגשות בכל עולם, עד שהאומות המושלות יודו בזכויותיהן של האחרות ויתנו להן לפתח את חייהן הלאומיים כחפצן, מבלי להשתדל במאומה להביאן לידי טמיעה, – גם אז לא תמצא באירופה שום אומה אשר תודה גם בזכויות הלאומיות של בני ישראל היושבים בתוכה. וראיה לדבר, אלה הפולנים והצ’יכים עצמם, הדורשים להם מן המדינה הכללית זכויות לאומיות בשם הצדק – הם עצמם חושבים עם זה, כי יש להם צדקה לדרוש מאת היהודים הגרים עמהם, שיטמעו בתוכם וימסרו נפשם על הלאומיות הפולנית והצ’יכית. – – –

ולא עוד אלא אף אם נוסיף ונגביר דמיוננו עד שנאמין, כי “לימות המשיח” יהיו גם בני ישראל נחשבים בעיני שאר העמים כאומה מיוחדת שיש לה זכויות לאומיות בכל הארצות, – הנה גם אז לא יספיק לנו זה לצרכי חיינו הלאומיים. שהרי גם הצדק והיושר, אשר בשמם בא החלש לתבוע זכויותיו מן החזק ממנו, בודאי לא יחיבו את החזק לוותר על זכויותיו עצמו במקום שזכויות החלש מתנגדות להן ואי אפשר לשתיהן להתקים יחד. ואין לך זכויות העלולות להתנגש ולהתנגד זו לזו כזכויות לאומיות של שני עמים הגרים יחד, לא זה בצד זה, כבארצות שווייץ, כי אם זה בתוך זה, כבאיזו מארצות אוסטריה. בכל עניני החיים היותר חשובים במדינה – סדרי החינוך, המשפטים ומנהגי החברה, הלשון והחכמה וכו' – אי־אפשר שאומות שונות ימשלו בבת אחת, שכל אחת תכניס את רוחה בהם, ונטיותיהן של כולן ישמשו בערבוביה. בכל הדברים האלה הולכים על כן בהכרח ובצדק(?) אחר רוח הרוב, והמועט צריך לקבל עליו את הדין בלי שום טענה, כמו שכך היא המדה גם בהתנגשות הזכויות האזרחיות של האזרחים הפרטיים. ובהיותנו אנחנו המעט מכל העמים בכל מקום, מה יש לנו צדקה לקוות, כי יבא יום ותהיה יכולת בידינו לחיות באירופה חיינו הלאומיים בכל מלואם? – – – ואיך אם כן יצוירו שני אלו ההפכים יחד: מצד אחד, השתתפות שלמה בחיי הקולטורה, המתלבשים בכל ארץ בצורה הלאומית של העם העיקרי, ומצד אחר – התפתחות שלמה של חיים לאומיים מיוחדים לנו הפורחים באויר ואין להם על מה שיסמוכו?

“ועל כן הנני נוטה להאמין, כי התורה הזאת של זכויות לאומיות אינה אלא אחת המדרגות התיכונות בסולם ההתפתחות העתידה של הרעיון הלאומי בקרבנו, מדרגה אשר דרך בו תעבור ההכרה הפנימית של העם בשביל להגיע על־ידה לבסוף עד קצה הרעיון. כי אמנם, השאיפה לזכויות לאומיות, שאין יכולת להשיגן בגולה, אי אפשר שלא תביא את בעליה לידי הכרה, כי אך זכות לאומית אחת יש, שהיא תוכל להספיק לנו צרכי חיינו הלאומיים, ושבלעדה לא נגיע לעולם לתכלית חפצנו. והזכות הזאת היא: שגם אנחנו נהיה ה”רוב" בארץ אחת תחת השמים, ארץ אשר זכותנו ההיסטורית בה אינה מוטלת בספק ואינה צריכה לראיות רחוקות, ואשר בתוך אוירה ההיסטורי יתפתחו חיינו הלאומיים באמת לפי רוחנו, מבלי להתכוץ ולהצטמצם רק באיזה מקצועות מוגבלים; ואז תהיה תקוה גם לשאר בני העם, המפוזרים בארצות, כי המרכז הלאומי ישפיע מרוחו ויתן בהם כח לחיות בחייו, עם היותם משוללים זכויות לאומיות במקומם".

במכתבי הקודמים ימצא הקורא שלשלת של רעיונות והוראות מעשיות, שיש בהם כדי להחליש את כח ההוכחות של אחד־העם. ההוכחות הללו אינן מתאימות הן ליסודותיה של “ממלכה חוקית” (Rechtsstaat), הן לנסיון המדיני בכמה וכמה ארצות. במדע המשפט נשתלט עיקר קבוע של חופש ההגדרה העצמית ואבטונומיה גלילית או תרבותית למיעוטים לאומיים בממלכה רבת־אומים. למעשה מקפחים את העיקר הזה לעתים קרובות, אבל לא בכל מקום, ואין אנו רשאים לפסוק, שבימינו “כל אומה המושלת משתדלת לעשות את לאומיותה ליסוד חיי המדינה כולה”. יודעים אנו, שאם פרוסיה הריאקציונית מדכאה את תרבותם של פולני פוֹזנא, הנה ממשלת אוסטריה נסתלקה כבר מהשלטת הרוח הגרמנית בגליציה והיא נותנת בה לפולנים אבטונומיה גלילית ותרבותית. נפלאה ממני הצגת השאלה גופא בדברי אחד העם, הרואה את “ההכרח” ואפילו את מדת “הצדק” בזה, שבכל ארץ מתלבשים חיי הקולטורה בצורה הלאומית של העם העיקרי“. כלום מוצא אחד העם מצב כזה לנורמלי ובריא, וכלום אינו יודע, שאין לך אומה תרבותית בעולם, שלא תעמוד על נפשה ותתנגד לרוב הלאומי הבא לטשטש את פרצופה? כלום הרוּתינים, אינם נלחמים נגד הלחץ, שהפולנים לוחצים אותם בגליציה, כלום לא הספיקו להשיג הרבה מתביעותיהם במקצוע האבטונומיה וכלום אינם מאמינים בנצחונם הגמור לעתיד לבא? בלתי מדעית וגם אי־מתאימה למציאות היא ההשקפה ש”בכל עניני החיים היותר חשובים במדינה – – – אי אפשר שאומות שונות ימשלו בבת אחת, שכל אחת תכניס את רוחה בהם ונטיותיהן של כולן ישמשו בערבוביה“, – ובו בזמן מצרף אחד־העם אל עניני המדינה האלה ביחד עם “המשפטים ומנהגי החברה” גם את סדרי החינוך, הלשוֹן, החכמה וכיוצא באלה. בארצות קוֹנסטיטוציוניות נקבעים החוקים על־ידי באי־הכח הלאומיים של כל האומות, היושבות בתוך הממלכה, ולפיכך, מתּן־החוקים איננו פרי “רוּח” אחת או פרי נטיות שוות, אלא הוא הצד השוה של נטיות שונות מִשֶל אומות שונות. ארצות, שכל עמי־הנכר יחדיו עולים בהן במספרם על האומה ה”עיקרית" (כמו, למשל, באוסטריה) או שהם נלחמים בהן על תביעותיהם בעקשנות מיוחדת, מוכרחים המושלים לקבוע בשבילן אבטונומיה ארצית או תרבותית, ביחוד במקצוע בית הספר והלשון. תפקידה של ממלכה משפטית היא לא להשליט “רוח” אחת או “נטיה” אחת אלא להביא את כל הנטיות והאינטרסים של הקבוצות הלאומיות המתנגשות לידי שווי משקל. וכל זמן שחסר שווי משקל כזה – לא תחדל מלחמת־השחרור הלאומית במדינה, ואחרי התנגדות ממושכה יהיה נאלץ הרוב הלאומי לפַצות את המיעוטים על־ידי ויתורים והנחות. מפני שהאבטונומיה והבטחת העצמיות התרבותית של המיעוטים הלאומיים – הן תנאי הכרחי לעצם קיומן של אגודות ממלכתיות מרובות־לאומים.

כאן מביא אחד־העם הוכחה אחרת. אם גם יתגשם האידיאל של האבטונומיה בשביל כל העמים, אין יכולת להשיגו בשביל היהודים, שאינם יושבים עם בצד עם, אלא בתוך העמים האחרים. יפה היה כוחו של נימוק זה, אלמלי היו היהודים “אומה בתוך אומה” יחידה בעולם; אבל הרי הרבה עמים פעוטים וחלקי עמים גדולים נמצאים במצב של מיעוטים לאומיים בארצות שונות. (הגרמנים בקרב הצ’יכים בגלילי בוהמיה שונים, הגרמנים בגליציה והרומינים בהונגריה, הפולנים בליטא, הליטאים בפולניה הרוסית, ה“רוסים הגדולים” באוקרינה). כלום כל המיעוטים הללו יסכימו לטשטוש פרצופם התרבותי? הרי כאן מעונינות כמעט כל האומות של הממלכה המורכבת, לרבות גם את האומה ה“שלטת”, שאף היא מצויה בתור מיעוט בִגְלִילֵי־הַסְפָר האבטונומיים. ואם החוק הממלכתי הכללי יבטיח בעל כרחו ובצורות שונות את זכויותיו של כל מיעוט לאומי, לא יגָרע גם חלקם של היהודים, מובן בתנאי, שהיהודים ילחמו בהתמדה ועקשנות בעד חופשם הלאומי־תרבותי במקצוע ההנהלה העצמית הקהלתית, בית־הספר והלשון4.

אם הציונים המדיניים האדוקים כופרים באפשרות השגת “הזכויות הלאומיות” בגולה, הרי הם נאמנים לשיטתם: אינם מאמינים בהתפתחות היסטורית מודרגת ושואפים לשים קץ ל“צרת היהודים” על ידי מהפכה, על ידי יצירת “המלכות שלעתיד־לבוא” (Zukunftsstaat); אבל אם אֵבוֹלוּציוֹניסטוֹן, כמו יוצר הציונות הרוחנית, מוסר מודעה שכזו, הרי יש כאן משום חוסר־עקביות. הן הוא בעצמו אינו סומך על מהפכות פתאומיות; כמה פעמים הביע את הדעה, שלשם יצירת מרכז רוחני בארץ־ישראל צריך להרחיב את גבולות התרבות הלאומית בגולה, לשכלל ולהכשיר את העם מבחינה רוחנית. כלום אפשר להשיג את הדבר רק על ידי שאיפה לציון, זה המרכז הרוחני בעתיד? ואם כבר יקום המרכז הזה, מי זה יערבנו, שהחלק הארצי־ישראלי של היהדות ירכוש כח־השפעה כביר על כל הגולה, כפי שחושב אחד־העם? אם הוא מניח, שרוב היהודים ישאר באירופה ואמריקה, ורק המיעוט יהיה בארץ־ישראל, היוכל לערוֹב, שהמיעוט הזה יהיה המרכז התרבותי העיקרי של היהדות? מנין לנו הבטחון, שהתרבות הארצי־ישראלית תדריך את תרבות היהודים בחוץ לארץ ולא תהי מושפעת מן האחרונה, כלומר שבהתפתחות העם לא תבוא פעולת־גומל של המרכזים?

אני מסכים לרעיון, שקומץ היהודים בארץ־ישראל יחיה חיים יותר לאומיים ומלאים מאשר בגולה, והנני מברך מראש על תחיה זו, אבל דואג אני גם כן לגורל שארית־ישראל הכבירה בגולה. או אלי תֵהָפך ארץ־ישראל לתיבת־נח, שבה ינָצל מהמבול העולמי רק חלק מהיהדות, בעוד שהנשארים יטבעו בגליו? אבל גזר־דין חמור כזה על הגולה – בודאי שאין לו מקום בתכנית הציונים הרוחניים.

“המרכז הלאומי בארץ־ישראל” ישפיע מרוחו עליהם (על יהודי הגולה) ויתן בהם כח לחיות בחייו, עם היותם משוללים זכויות לאומיות במקומותם" – אומר אחד־העם. כלום זהו אידיאל ממשי, המתאים להתפתחות אֵבולוציונית? מאיזה חומר אנושי תקרצו את המרכז הארצי־ישראלי, אם לא תְעַבדו את החומר הזה ברוח לאומי בגולה? וכיצד תשמרו כאן ותפתחו את הרוח הלאומית בלי זכויות לאומיות – אבטונומיה של קהילות, לשון ובית ספר? אבל נניח, שכבר קם המרכז על גדות הירדן ושהוא פועל פעולת קסם על כל תפוצות הגולה. במה כח פעולתו? הוא מחזק בגולה את הרוח הלאומית, את התרבות הלאומית, כלומר, את השאיפה להגן עליהן ע"י קביעת חוקים מתאימים במשפט הממלכות. אבל הרי אתם מחליטים, שהשגת זכויות לאומיות בשביל היהודים בגולה – היא מן הנמנעות. היוצא מזה, שכח הדחיפה, שהמרכז הארצי־ישראלי יתן לגולה ישאר ללא תוצאות או שהוא יביא לידי יאוש, אם המגמות הרוחניות הלאומיות לא תתגשמנה בצורה של זכויות ממשיות, ואם הרצון הנלהב ישאר מחוץ לגדר ההגשמה? הרי “מעגל קסמים” זה הוא טרגי בשביל הציונות הרוחנית: או שלא תהיה לה אפשרות של הגשמה, או שלא יהיה צורך להגשמתה…

לא, לשם הצלת הציונות האבולוציונית עליכם להעמיד בראש תכניתכם – את עיקרון השאיפה לזכויות לאומיות בגולה. אתם צריכים להכיר, ששאיפה זו צריכה להכשיר את בנין המרכז הרוחני בארץ ולחזק את המרכזים בחוץ לארץ. לשם צידוק הרעיון המיוחד של הציונות רשאים אתם רק להגיד, שחלק־האומה בארצנו ההיסטורית יגשים במדה יותר רחבה את זכויותיו הלאומיות, אבל אין אתם יכולים לשלול את עיקר הזכויות הלאומיות בגולה, מבלי לערער את היסוד, שאתם עומדים עליו.

אנו, בעלי האבטונומיה, איננו רוצים לנתק את השלשלת, המקשרת את האומה בהוה עם האומה בעתיד, כשם שאין אנו מפרידים את שתיהן מהאומה בעבר. אנו – אֵבולוציוניסטים נאמנים; כוחנו – בהכרת הפרוצס הטבעי של ההתפתחות ההיסטורית והאמונה בכח הרצון הלאומי המתגלה בתולדת עמנו. חיזוק הרצון הזה, העמקת ההכרה העצמית והשאיפה לחופש אזרחי ולאומי של עמנו בכל ארצות פזוּריו כל אלה נמצאים בגדר האפשרות והמציאות. השאיפה לזה בלבד – הוא סימן מובהק של התחלת התחיה הפנימית.


1899–1907.



  1. השלוח, כרך עשירי, עמוד 377 וכו' (1898).  ↩

  2. השקפה זו הוצעה בבהירות בלתי־רגילה במאמרו של אחד־העם “עבדות בתוך חרות” (1891) ונתבררה בפרטות על ידי “במכתבים” הראשונים. בהערה למאמרו הנזכר, כמו כן במאמר שני (ראה את ההערה הבאה) כתוב, ש“עבדות בתוך חרות” באה בתור תשובה על מאמרי “האידיאלים הנצחיים והדמיוניים של היהדות”. (ווסכוד 1890 ספר 12). בהכירי בחפץ לב את יתרונו של אחד־העם בתיאורו המדויק של ההתבוללות בבחינת עבדות מוסרית, צריך אני להעיר, שלפי עצם מהותו של רעיון זה, לא באה “עבדות בתוך חירות” כתשובה ישרה על “האידיאלים הנצחיים” שלי. בהערתי הביבליוגרפית הקטנה לא נגעתי באופן מיוחד בשאלת ההתבוללות, ורק הראיתי על האידיאלים הרוחניים, הצפונים ברעיון המערבי של “תעודה בישראל”. אני משער, בניגוד לאחד־העם, שבשביל טובי חכמי היהדות במערב היה רעיון “התעודה בישראל” מעין לאומיות שלא מדעת.  ↩

  3. “על פרשת דרכים”. בשלש מדרגות. חלק ב'. ברלין, 1903.  ↩

  4. רוצה אני לחשוב, שאילו כתב אחד־העם על שאלת האבטונומיה הלאומית עכשיו, כשהשאלה הזאת נתבררה יותר גם להלכה גם למעשה – לא היה מפרסם הרבה מזה, שכתב לפני תשע שנים, בשנת 1898, במאמר הנזכר לעיל. (ומכל שכן עכשיו, אחרי המלחמה העולמית כשהזכויות של המיעוטים הלאומיים מובטחות בתוקף המשפט הממלכתי והבין־לאומי. הערת שנת 1929).  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47918 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!