רקע
שמעון דובנוב
מכתב אחד עשר: על משפט הבכורה של הפוליטיקה הלאומית בחיי אומה מדוכאה

(פירוש ל“מוסר השכל”)


בקבוצה הראשונה של ה“מכתבים על היהדות הישנה והחדשה” (1902־1897) נקבעו המצוות העיקריות, הנובעות משיטת הלאומיות הרוחנית או התרבותית, והן: תביעות זכויות לאומיות בצד הזכויות האזרחיות, אבטונומיה בקהילות ובמוסדות התרבות, פוליטיקה לאומית לשם הגנת היהדות בגולה. שם נתברר גם כן בפרטות יחס השיטה הזאת אל ההתבוללות מצד אחד ואל הציונות – מצד שני. בשנים האחרונות, שנות התפתחות כבירה של הסוציאליות והפוליטיקה המעמדית, עוררה שאלה אחרת את תשומת לבי: אם יכולות להתקיים יחד הפוליטיקה הלאומית והמעמדית – שני עיקרים התובעים זכות בכורה לעצמם במדה שוה – בתנאים המיוחדים של חיי היהדות? חקירת השאלה הזאת וההתבוננות אל פעולת המפלגות הסוציאליסטיות שלנו הביאו אותי לידי מסקנות מסוימות, שנתכוונתי לברר אותן בפרטות בשורה של “מכתבים” חדשים, על יסוד ההנחות של קבוצת המכתבים הקודמת. המאורעות שהתחוללו באוקטובר שנת 1905 הניעו אותי, מבלי לחכות עד שאציע באופן שיטתי את המאמרים בנידון זה, להביא לפני דעת הקהל קטעים אחדים מהם, לצורך השעה – שעת הריסה ובנין. אלה הם תולדות המאמר “מוסר ההשכל של ימי הזעם”.

מצאתי לנחוץ לברר כאן את מוצאו של “מוסר ההשכל”, מפני ששם־המאמר הכללי נתן תואנה למבקרי הנכבד ש. א. אנ־סקי1 לחשוד בי, שבניתי את מאמרי רק על “מוסר ההשכל של ימי הזעם”, שהכנסתי לתוך מסגרת אחת את כל השאלות של חיי עמנו ולא מצאתי להן אלא פתרון אחד: פוליטיקה לאומית, התאחדות לאומית“. צריך להניח, ששכני בחוברות ה”ווסכוד" לשעבר שכח את ה“מכתבים”, שבהם בא ה“פתרון” המגונה בתורת מסקנה של שיטה מסוימת, זמן רב לפני “ימי הזעם”, ולפיכך לא יכולתי להיות מושפע על ידי מאורעותיהם המדכאים. מהצד השני צריך לשער, שהצורה המקוטעת ובמקומות אחדים גם אופן־ההרצאה ב“מוסר השכל”, נותנים מקום לטעות בדברי ולפרש אותם שלא כהלכה2. הדבר זה מניע אותי לתת כאן בירורים נוספים ל“מוסר ההשכל של ימי הזעם”, כדי לפתּח יותר את רעיוני היסודי ולהראות לבקורת הישרה את הגבול בין השקפותי האמיתיות ובין המיוחסות לי.

בהערכת המפלגות המדיניות שלנו סמכתי על ההנחות הבאות: הפוליטיקה הלאומית, השואפת להגן על שלמות העם והתפתחותו התרבותית החפשית, היא אַמת־המדה בכל מקום, ששם צפויה סכנה לשלמות העם ולחירותו הפּנימית. האומה הישראלית בגולה, הנתונה בתוקף מצבה המיוחד, תחת ההשפּעה המטמיעה של תרבויות זרות, נמצאת בנידון זה במצב של סכנה מתמידה. מכאן אנו למדים, שהפוליטיקה הלאומית שלנו צריכה להיות קריטריון עליון תמידי לכל המפלגות ולכל המעמדות, שאינם נוטים להתבוללות ולביטול־היש הלאומי. בתוך העם יכולות וגם צריכות להתקיים מפלגות מדיניות, ציבוריות ומעמדיות שונות, אבל כולן חייבות להשתעבד לעיקר העיקרים: קיום האומה. כל ההיסטוריה הישראלית היא שלשלת של מלחמות־מגן בלתי פוסקות על קיום האומה ואחדותה הפנימית בתנאי התפוררות מדינית וארצית חיצונית. זוהי גם הטרגיות גם הגבורה העליונה שבקורות חיינו: טרגיות של “מצב מלחמה” בלתי פוסק וגבורה של נצורים המגינים על מצודתם. אם תחלישו התאמצות זו של כוחות ההגנה, לא יהיה ליהדות מקום אלא בבית־נכאת של חנוטים היסטוריים. ולידי תוצאה כזו תביאו אם תעמידו את השיטה המעמדית במקום השיטה של “כלל ישראל”.

אנ־סקי “איננו רואה כל עיקר, מדוע הלחץ והרדיפות, אם גם קבלו צורה חריפה מאד, מעמידים בסכנה דוקא עכשיו את אחדותנו הלאומית”, והוא מכריז באופטימיות: “אין אנחנו רואים את הסכנה הזאת לא רק מצד הלחץ החיצוני, אלא גם מצד הפירוד הפנימי”. הוא מסביר כאן, שבכל דור ודור לחצו ורדפו אותנו והיהדות יצאה בכל זאת בשלום, והפירוד הפנימי, עד כמה “שהוא מתגלה במלחמת המעמדות, שיש לה שרשים עמוקים בחיי העם הכלכליים והציבוריים”, אין בו משום סכנה של התפוררות לאומית, מפני שגם “מעמד הפועלים מגין על האינטרסים הלאומיים הכלליים”, אף על פי שלא בחבורה אחת עם המעמד הבורגני. הייתי מבקש את בר־פלוגתא שלי להראות לי בחיי העבר, איזה מחלקי הגולה, שהיה נתון תחת משטר של לחץ, ניצל בכליה בלי שלטון מכריע של פוליטיקה לאומית. מה שנוגע לרגע הזה, הריני מסכים לדעת אנ־סקי, אבל עד הגבול שקבעתי ב“מוסר ההשכל”, והוא: מלחמת המעמדות בגבולות קצובים אינה סותרת את הפוליטיקה הלאומית הכללית, אבל סותרת אותה פוליטיקה מעמדית שולטת בכל, במובן שעבוד מוחלט של כל חיי העם הציבוריים והרוחניים לרעיון הניגוד הכלכלי שבין המעמד הבורגני והפרולטריון. מנהיגי מעמד־הפועלים הישראלי המטיפים איבת־עולם לאחיהם ה“בורגנים”, שברובם הם דלים ונרדפים כמוהם; אותם המנהיגים,המשננים יום וערב לפועל היהודי, ששיתוף האינטרסים שלו עם פרולטריון של עם זר עולה על שיתוף האינטרסים שלו עם ה“בורגנות” של עמו – המנהיגים האלה הורסים את שארית ההכרה של האחדות הלאומית, מבטלים כל אפשרות של פעולות משותפות בקרב העם, העומד בפני התנגדות משותפת של האויבים החיצוניים, של הבורגנות הזרה ולפעמם גם של הפרולטריון הזר.

כנגד המטיפים להתבדלות מעמדית אני מעיז להעמיד את האינטליגנציה ה“בורגנית” כביכול, שבתקופת הריאקציה האיומה סבלה את כאבנו הלאומי וטרחה בדרכים שונות להקל אותו ולהמתיק את מרירותו. כל מה שנקרא מתוך בוז בפני באי כח המפלגות הסוציאליסטיות בשם “לאומית בורגנית”,“ציונות בורגנות”, “תנועת המשיגים” (תכנית להשגת זכויות") – כל אלה הן תנועות העומדות מֵעַל למעמד אחד, המכוונות להשגת זכויות, אבטונומיה תרבותית או אפילו קרקע מיוחדת בשביל כל העם כולו. האינטליגנציה הישראלית, שיצרה את התנועות האלו, פעלה תמיד ברוח עממי, בלי נטיות מעמדיות לכאן ולכאן, והוא דוחה בבוז את הנזיפה חסרת־הטעם על “פסיכולוגיה בורגנית”, השלוחה לו מתוך מערכות המרכסיסטים, המסגלים לעצמם את “הפסיכולוגיה הפרולטרית”. אינטליגנציה זו שואפת ליצור בסיס מדיני ולאומי משותף לשם חיים בריאים בשביל כל מעמדות האומה, וביחוד בשביל אלה הסובלים מלחץ כלכלי.

טעותה הגדולה של הפוליטיקה הסוציאליסטית הישראלית היא בזה, שהיא מודדת את חיינו הפנימיים במדת־זרים, שהיא מגזמת את הניגודים המעמדיים הקיימים אצלנו וממקור זה היא שואבת אישוּר לשלטונה. האומה הישראלית ברוסיה דומה עכשיו מבחינה כלכלית ללוּח מגנטי, שיש לו שני קטבים בקצותיו ו“קו סתמי” גדול באמצע. הבורגנות הגדולה והפרולטריון המסודר תופסים אצלנו לפי שעה מקום קטן בשני הקטבים הקיצוֹניים, והמרכז הכלכלי נמצא לא בהם, אלא בקו האמצעי, באותו ההמון הגדול של אומנים וסוחרים־פעוטים, שלפי סדר חייהם צריכים הם להצטרף למחנה הפרולטריים3, אנו עומדים עדיין על מדרגת־התחלה של המשטר הרכושני, שעל תוצאותיו הרעות קראו ה“מעמדיים” שלנו מתוך ספרי מַרכּס ואנגלס, וכבר מושכים אותנו בחבל סוציאליסטי אל המדרגה האחרונה, הקרובה להגשמת המטרות הסופיות של הסוציאליות. עם פוליטיקה מבוהלת כזו לא ירחיקו לכת המרכּסיסטים שלנו, שלא ירדו לסוף דעתו של מרכּס, כשם שלא הרחיקו לכת עם הדיקטטורה של הפרולטריון, שהכריזו בימינו, ועם יתר המהפכות הפתאומיות.

על כל ההוכחות בדבר טבעיותה והכרחיותה של מלחמת המעמדות, אני עונה: כן, היא טבעית והכרחית, עד כמה שהיא נובעת מהיחס האמיתי בין כוחות הרכוש והעבודה בתוך עמנו; אבל היא לא הגיעה עדיין למדרגת אותו הערך המכריע, שיצדיק את תביעתה להיות עיקר עליון, מדריך יחידי בחיינו הציבוריים והלאומיים, מלחמת המעמדות היא אחד הגורמים, אבל לא הגורם היחידי ואף לא העיקרי של חיינו, והשפעתה על הפוליטיקה הלאומית שלנו צריכה להיות שקולה כנגד היקפה האמתי, ולא המופרז והמורחב באופן מלאכותי. וגם אם נניח, שהשאלה המעמדית תגיע אצלנו בזמן מן הזמנים למדרגת גורם ראשי, גם אז לא היתה צריכה הפוליטיקה הלאומית למסור את שלטונה לפוליטיקה המעמדית, אם צפויה סכנה לאחדות האומה ושלמותה.

אנ־סקי, שהודה במאמרו במקום אחד שלניגוד הכלכלי “יש מגמה להרוס את האחדות הלאומית של העם היהודי” מנחם אותנו בזה, שהאחדות הלאומית הפנימית איננה תנאי הכרחי להתפתחות לאומית, ומביא בתור ראיה דוגמאות של אומות ארציות חפשיות אחדות. עלי לחזור שוב על ההבדל העמוק שבין היהדות ובין יתר האומות הארציות וה“ממלכתיות”. העמים, המאוחדים לא רק על ידי גורמים רוחניים, אלא גם גשמיים (קרקע עצמית, ממלכה, הגנה צבאית) עומדים רק בפני סכנה של כיבוש חיצוני או שעבוד מדיני, וברגעי סכנה כזו הם מאזרים את כל כחותיהם לשם הצלת “המולדת”, השומרת על שלמותם וחירותם. אבל העם היהודי בגולה, המחוסר לבוש ארצי, סופג מהלומות בגופו ממש. לו צפויה סכנה מתמדת של כיבוש פנימי: ירידה והתנונות תחת כובד הלחץ הסוציאלי, או בדרך של התבוללות תרבותית, נגד סכנה בלתי פוסקת זו נלחם עמנו בכל הדורות בעזרת אמצעי אחד בלבד: הגברת רצון הקיום הלאומי בצורות שונות, המתאימות לגובה התרבותי של כל תקופה ותקופה. כל הרוצה בהמשכת הקיום של האומה הישראלית צריך להכיר בבכורת הפוליטיקה הלאומית שלה, זו המשמעת הרוחנית היחידה של עם נטול־קרקע, זה הסוּרוֹגט של האחדות המדינית והארצית החסרה לנו. בלי הכרה זו כל הדרכים פתוחות לפנינו – ליציאה מתך היהדות. ושכמספּר היוצאים האלה יגדל מדור לדור באופן פרוֹגרסיבי, יהיה גורלנו כגורל הקראים או השוֹמרוֹנים, וההיסטוריה של “האומה הנצחית” תיהפך להיסטוריה של אומה גוססת וגוֹועת.

* * *

אחרי שביררתי את העיקר היסודי, משפט הבכורה של הפוליטיקה הלאומית, כתנאי ראשי לקיום העם בשעת הדחק, אני חוזר לאותן ההשגות של מבקרי הנוגעות ליחס הפוליטיקה הלאומית אל תנועת המהפכה הרוסית שאנו עומדים בה.

בפרק ראשון של מאמרו מציג אנ־סקי זו לעומת זו שתי תקופות של “פרעות”, זו של עכשיו וזו של התחלת שנות השמונים, ומוצא כאן הוכחה לדעותיו: "הפרעות של שנות השמונים עוררו את הקריאה: שובו! שובו אל הדת, אל התבדלות הלאומית, אל ארץ אבות! מפני רוח הריאקציה נבלו ניצני התנועה הרבולוציונית בקרב הנוער. אבל הפרעות של השנים האחרונות (1905־1903), שחלו בשעת תסיסה רבולוציונית עמוקה, לא החלישו אותה. רק ימי הטבח האחרונים של אוקטובר העכירו את רוח הציבור, העמיקו את הכרת הבדידות והמבוכה ועוררו, כמו לפני עשרים וחמש שנים, את הצורך להתבדל, להתכנס בתוך הקליפה; דוקא מתוך חלק נבהל זה של הציבור נשמעת עכשיו המחאה נגד התנועה הרבולוציונית. את בת־קולה של ריאקציה זו שומע אנ־סקי במאמרים האחרונים שלי ושל אחד־העם.

אני מתפלא, כיצד יכול היה מחבר “החלוצים” להסיק מסקנה היסטורית שטחית כזו. אין אנו רואים סימנים של ריאקציה בתנועת שנות השמונים. באותה תקופה נתעוררה בקרב האינטליגנציה התנגדות אל ההתבוללות הקודמת, ורבים מחוגי המשכילים שבו אל עמם בכוונה רצויה להקדיש לו את כוחותיהם. בשתי דרכים הלכה התנועה הלאומית: בדרך חיבת־ציון ובדרך תיקון חיי הגולה כמרכזיה הישנים והחדשים. עשרים השנים שעברו מתחילת שנות השמונים הרחיבו והעמיקו את שני הזרמים האלה: נתבססו ונסתעפו גם הלאומיות הפרוגרסיבית גם הציונות. בשנים האחרונות הופיע בצדם הזרם הסוציאליסטי והרבולוציוני, ואז קמה השאלה על היחס שבין שלשת הזרמים האלה. יחסם של הלאומיים והציונים אל התנועה החדשה לא היה שלילי, עד כמה שתנועת השחרור הקיפה אל כל בית ישראל. (במחנה הציונים בעצמם נבראו קבוצות סוציאליסטיות מעין “פועלי־ציון” וכו'), אלא שהלאומיים תובעים את זכות הבכורה לפוליטיקה לאומית במלחמת השחרור. הסטיה מעיקר זה – היא שעוררה את מחאת אחד־העם ושלי. מחינו לא נגד המהפכה הישראלית, בתור תשובה הכרחית של עם מוּכּה ומעוּנה לרודפיו, אלא נגד המהפכה הבלתי־ישראלית שלנו, נגד ההתבוללות או ה“עבדות” שבתנועת המהפכה שלנו, נגד הזלזול בתעודותינו הלאומיות4. ההקבלה ההיסטורית של אנ־סקי טעונה תיקוּן כזה: בשנות השמונים באה מחאה נגד ההתבוללות התרבותית, ובשנת 1905 נגד ההתבוללות המדינית. וכשם שהראשונה לא היתה מכוונת נגד התרבות בכללה, כך גם האחרונה איננה מכוונת נגד הרבולוציה בכלל.

ב“מוסר ההשכל” שלי אמרתי בפירוש, שאני מוצא את התנועה הרבולוציונית הנמרצה של היהדות ליותר טבעית מאשר אצל כל אומה ואומה, מפני שהמשטר הישן ברוסיה לא התעלל בשום אומה כשם שהתעלל בנו, – בפירוש: התעלל, מפני שאת כל העמים דיכא ובנו התקלס… אילו נפל עמנו ממי שהוא בעוז זעמו הרבולוציוני ובמלחמתו העקשנית כנגד שלטון העריצים, כי עתה חדלתי מהתגאות בשיכותי לעם־הקדומים התרבותי, לעם הנביאים, שניבאו לנצחון הצדק. רוח ההתקוממות, שהיתה ניזונה מיסורינו הקשים במשך כל שנות הריאקציה, צריכה היתה להתפרץ בכח של זרם, שנשתחרר מכבלי הקרח. הלא כולנו ציפינו לזה, כולנו התפללנו אל היד הנוקמת השלוחה בראשי מענינו, כולנו חפצנו לראות את הלגיון הישראלי במלחמת השחרור, לשמוע בה את קול גבורי ישראל, הד קריאת הנהרגים והמעונים על קידוש העם. חכינו והוֹחלנו – ומה אנו רואים? היכן הוא הלגיון שלנו עם דגלינו המיוחדים? האם נתערבו כל הדגלים הלאומיים בהתנגשות הכללית עם צבאות המשטר הישן? לא, שם מתנופפים דגלים פולניים, ליטאיים, ארמניים, פיניים. יש גם לגיון יהודי (“בונד”), אבל בלי דגל לאומי מבהיק ובולט; לגיון זה משתמש בסיסמאות רוסיות, ורק שפת־המפקד היא יהודית. יתר קנאינו נלחמים בשורת החלוצים של חיל הרבולוציה הכללי. במלחמת השחרור של העם המדוכא מצלצלות באופן מוזר הקריאות: “הלאה – הבורגנים, תחי הדיקטטורה של הפרולטריון!” – כאילו לא כל המעמדות של האומה הישראלית נאנחו ונאנחים גם עכשיו תחת עול העריצות, כאילו לא התלכדו כל האנחות האלו לזעקה אחת: “חופש בשביל העם המעוּנה”! השגיאה של התכסיס הכללי, שנטה ממהפכה מדינית לצד מהפכה סוציאלית קודם זמנה, והשגיאה של הלוחמים היהודים שהסתירו את דגלם הלאומי – שתיהן גרמו למצבנו הטרגי ברגע הזה. השגיאה הראשונה פגעה פגיעה קשה בכל תנועת השחרור הרוסית, השניה – בענף הישראלי שלה.

משגיאה זו ניקו אלה, שקבלו בפוליטיקה הכללית את תכנית המפלגה הקונסטיטוציונית־דימוקרטית (ק.ד.), ובפוליטיקה הישראלית – את תכנית ה“אגודה להשגת זכויות”. אותו חלק האינטליגנציה שלנו המצטיין ביותר בהכרתו ובגרותו הלאומית, יותר משהוא נמנה על המפלגה ה“ק־דאית”, הוא קרוב לתכניתה, שלא תשוער בלי העיקר הפורמלי של שיווי־זכויות הלאומים. הוא נלחם ביחד עם ה“ק־דאים” הרוסיים, – וצריך להלחם, בתור לגיון מיוחד תחת דגלו הלאומי, – בעד יסודות הקונסטיטוציה הדמוקרטית, שבלעדיה אין שום ערבות ובטחון לשיווי־הזכויות. אבל אינטליגנציה זו איננה בטוחה כל עיקר, שאחרי כך, אחרי השגת השחרור על גבי הניר, לא יתנכרו לנו אנשי־בריתנו הרוסיים, כמו שעשו ה“ליברלים” באירופה המערבית. יוכל היות, שאחרי ירח־הדבש של השחרור יתגלו זרמים אנטישמיים בקרב הליברלים הרוסים. על כל פנים, לשם כיבוש זכויותינו הלאומיות אנו צריכים לסמוך רק על כוחותינו אנו, מפני שעזרה מבחוץ מוטלת בספק בנידון זה, ואינני מצפה לה אפילו מצד המפלגות הסוציאליסטיות, שעוד זמן רב תעמודנה על יסוד התבוללות־היהודים, אם גם יצאו מכלל האנטישמיות, העוברת בירושה מדור לדור5.

אני חוזר ואומר: הבכורה של הפוליטיקה הלאומית היא הביטוי הישר של שיטת “כלל ישראל” בצורתה החדשה. הפוליטיקה הלאומית באה במקום איחוד ארצי בגולה, העומדת בפני סכנה מתמדת של כיבוש פנימי. במצב היהודים בקרב גויי הארצות יש לשיטה זו טעם מיוחד, שלא כטעם הממשלות של האומות התקיפות, בשעה שלאומות השליטות אין “הפוליטיקה הלאומית” שלהן משמשת אלא אמצעי לדכא בו את העמים המשועבדים ולקפח את זכויותיהם, – הרי הפוליטיקה הלאומית האמתית משמשת לאותם העמים הנרדפים מכשיר של הגנה על הצדק והיושר, על החלשים כנגד התקיפים.

אפריל 19066.



  1. “מוסר ההשכל של תקופות הזעם”. ווסכוד השבועי לשנת 1906, עמ' 13־8.  ↩

  2. למשל, שורה של מאמרי פולמוס בעתונה של מפלגת “בונד” (דער וועקער", ווילנא, ינואר 1906).  ↩

  3. לפי המספּרים של “קובץ הידיעות על המצב הכלכלי של היהודים ברוסיה (הוצאת יק"א 1904), מגיע מספר הפועלים־היהודים שבבתי־החרושת בכל תחום המושב עד 45 אלף, מספר האומנים – יותר מחצי מיליון, מספר הסוחרים הפעוטים – עוד יותר מזה, והחלק החמישי של כל האוכלסין היהודיים, – הם מחוסרי ”מעמד" או עניים מרוּדים.  ↩

  4. אנ־סקי רואה כעין חילול־קודש בצירוף המושגים “עבדות” ומהפכה. אבל הרי ברור לכל, שהנזיפה ב“עבדות” או בחיקוי מכוונת לא נגד השתתפותם של כוחות היהדות בתנועה המהפכנית הכללית, אלא נגד אי־השתתפותם בתנועה הישראלית. הביטוי: “עבדות בתור רבולוציה” פירושו: יסוד העבדות אפילו בקרב הלוחמים לשחרור.  ↩

  5. האמור כאן יכול לשמש ראיה, כמה גדולה “אמונתי” בליברלים הרוסים, שאנ־סקי מוצא אצלי ורואה בה סתירה לחשדנותי בנוגע ל“עמלק העממי”; בשם “עמלק עממי” נתכוונתי ל“רבבות השחורים” שיתקימו ברוסיה עוד זמן רב ולהמוני אנטישמיים בעלי הכרה ומחוסרי הכרה שבכל המפלגות המדיניות. כאן יש לברר, עד כמה אני מסכים להשקפותיו של אחד־העם. בכל יחס הכבוד שאני הוגה להגנתו האמיצה על הפוליטיקה הלאומית שלנו בעתונות ובאספה השלישית של “הברית להשגת הזכויות”, אינני מסכים למסקנתו, שלשם הגנת שחרורנו אנו יכולים להתאחד עם כל המפלגות הרוסיות המודות בזכויותינו, אף על פי שאינן נמנות על חיל הדמוקרטים. אני מוצא תכסיס כזה לבלתי לאומי מבחינה ישראלית, מפני שהמון עמנו הורגל לחשוב לאויביו את כל המפלגות הרוסיות הימניות ואפילו המתונות. באירופה המערבית לא הלכו היהודים מעולם עם המשטרים. (המשטרים האנגלים, המיוחדים במינם, אינם באים בחשבון).  ↩

  6. *כעבור שלוש שנים אחרי פולמוס זה עם אנ־סקי נכנס חבר זה של המפלגה הס־רית הרוסית, שהוא יחד עם זה גם דימוקרט יהודי נלהב, אל “פולקספּרטיי” שלנו, שתכניתה מתבררת במכתב הבא. בסוף ימיו התקרב אל התנועה הציונית.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47933 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!