על האומה הישראלית עובר עכשיו אחד המשברים היותר גדולים בחייו ההיסטוריים. טיבו המיוחד של המשבר החדש הוא בזה, שבו נתמזגו יסודות של תנועת השיחרור, המבטיחה שיווי־זכויות לעם הנרדף, ויסודות של ריאקציה אנטישמית פראית. מחציתו של עם ישראל בעולם, המרוכזת ברוסיה, נתונה במצב בלתי רגיל בין אינקביזיציה ואמנציפציה, בין ליל בר־תלמי ואור שחר החופש. במצב כזה לא נמצא ערב שחרורו אף חלק אחד של עמנו בארצות אירופה המערבית, שבהן הגיעו העמים המשועבדים לשחרור בעזרת מהפכה מדינית. במערב קדם לתקופת השחרור משטר של חוסר־זכויות, אבל לא טירוֹר של פרעות ורציחות, בעוד שברוסיה מלוות פרעות ההמון בין את הריאקציה בין את הרבולוציה. על סף המשטר החדש נמצא כל “תחום־המושב” בלהבות אש, שדוד ומוחרב, טבוע בדם חללי הפרעות.

יסורי הלחץ ובלהות הפרעות לא יפסיקו, כמובן, את השתתפות הכוחות הפועלים של היהדות בתנועת השחרור, אלא להיפך, עוד יגבירו את התלהבות הלוחמים, התולים בהצלחת התנועה את תקות הישועה לאומה הסובלת. אבל איזו צורה צריכה ללבוש השתתפותנו במלחמת השחרור? מה הן המטרות המיוחדות של היהדות במלחמתה ואיך נגיע לאיחוד כל כוחות העם לשם השגתן? על השאלות הללו נותנות מפלגות שונות תשובות שונות. “המפלגה העממית הישראלית” – “פאלקס פּרטיי” – נותנת על השאלות האלו את תשובותיה, הנובעות לפי הכרתה, מסינתיזה שלמה של כל חיי היהדות בעבר וצרכיה בהוה.

תכנית העבודה של ה“פאלקס־פארטיי” מיוסדת על שני עיקרים: א) הכרת שיתוּף הצרכים בכל חלקי היהדות בתחום המדיני, האזרחי והלאומי־תרבותי; ב) ההכרה, שהיהודים צריכים לצאת במלחמת הקיום בתורת חברי אומה ישראלית אחת ויחידה, הנפרדת בגולה לחלקים של ממלכות שונות, אבל לא לחלקים של אומות אחרות.

שיתוף האינטרסים באומה הישראלית תלוי בגורמים חיוביים – היסטוריים, תרבותיים וציבוריים, ולא בגורם שלילי בלבד: בצורך הגנה כנגד הכוחות הצוררים, המתגלים בצורת אנטישמיות ושנאת ישראל. אבל לאלה, שאינם יכולים או אינם רוצים להתחקות על שרשי אחדותנו הלאומית מבחינה חיובית, צריכים אנו לבוא בהוכחות שליליות: כי במקום, שאנו מוצאים סכנה מצד הלחץ החיצוני לכלל העם, אנו רשאים לתבוע השתתפות בהגנתו מכל מפלגותיו. הממשלה והציבור, המתיחסים באיבה אל היהדות, שולחים את חצי זעמם לא בחלק זה או אחר של עמנו, אלא בכל העם בשלמותו. שנאת ישראל, אחת היא, אם באה בירושה או נספגה על ידי חינוך, אם היא נובעת מתוך הכרה וחשבון או מתוך התפרצות פראית, שָמה על פניה מסוות שונים בתקופות שונות: דתי, לאומי, כלכלי, מדיני, בהתאם למצב הרוח הציבורי השולט בו ברגע. השיסוי האנטישמי השיטתי ברוסיה בזמננו, הלובש צורה של מלחמת־השמדה נגד היהודים, צריך היה להביא לידי התאחדות כל הכוחות של כל המפלגות והזרמים לשם הגנה לאומית כללית. אם מנהיג הסוציאל־דימוקרטים הגרמניים הודיע, שברגע של סכנה, כשאויב חיצוני יתפרץ לגרמניה, תלחם מפלגתו להצלת המולדת בשורה אחת עם הפטריוטים של המעמד הבורגני – מה צריכים לעשות אנשי בריתו היהודיים של בֶּבֶּל ברוסיה בשעה שְלֶעְמָםָ האומלל אורבת סכנה יותר גדולה מאשר לגרמניה מהתנפלות חיל צרפת? כלום התאחדו הם עם כל הלוחמים הרבים לטובת העם, כלום הסתלקו לזמן־מה מקריאותיהם לפירוד מעמדי, כדי להופיע בתנועת השחרור לשם הצלת האומה העומדת כ“כבשה בתך שבעים זאבים”? לא, התאחדות זו של הכוחות הפעילים לא באה ואיננה גם עכשיו, ברגע של המשבר הנורא; אין אפילו התאגדות זמנית, שהיא אפשרית גם בין מתנגדים פוליטיים בשעת הסכנה.

ואפילו כשתעבור סכנת השעה והמשטר החדש יתחזק ברוסיה, האומנם לא יהיה לנו עוד צורך בהגנה מיוחדת? מה צפוי לנו ברוסיה, לאחר שיושג שויון־הזכויות על גבי הניר, בתוקף הנצחון של המשטר הקונסטיטוציוני, שאנו נלחמים עכשיו בעדו ביחד עם העם הרוסי המשתחרר? אם שחרור־הניר עדיין לא נתן ליהודים את השחרור השלם אפילו באירופה המערבית, צא וחשוב, כמה זמן יהיה דרוש לשם כיבוש וחיזוק ברוסיה, שעוד ימים רבים לא תחדל בה תנועת־הזועה של המאות השחורות נגד הכיבושים החדשים של החופש המדיני ונגד הציביליזציה האירופית?

ועוד, אם גם נפּטר מהסכנה החיצונית, בצורותיהם הגסות של לחץ הממשלה ופרעות ההמון, הרי עדיין אורבת לנו סכנת ההתפרדות הלאומית הפנימית, הכוח המשחית בחיי אחינו המערביים, אם גם כבשנו לעצמנו חיים אזרחיים איננו בטוחים כל עיקר ממות לאומי, או לכל הפחות מגסיסה לאומית, אם לא נדאג להשיג בטחונות של אבטונומיה תרבותית על יסוד התביעה של כל מיעוט לאומי, שאינו רוצה להטמע בתוך הרוב של הסביבה הזרה.

אנו צריכים לפתור לעצמנו את השאלה בתכלית ההחלט: האם נלחמים אנו לקיומנו כערב־רב של יחידים, שנדחקו לתוך מחיצה אחת על ידי לחץ משותף, או כאומה מאוחדת, שיש לה תפקידים היסטוריים ותרבותיים מסוימים? אם דואגים אנו לטובתו של כל אזרח יהודי בפרט, שרשאי הוא אחרי השגת שיווי הזכויות לצאת מן הכל ולהספח לפי לאומיותו אל הרוסים, הפולנים, הגרמנים, או שאנו רוצים על ידי הרמת המצב הסוציאלי של היהודים לתקן ולהחיות את כל העם בבחינת גוף תרבותי היסטורי? במקרה הראשון אין צורך לנו ללכת יחדיו, שכם אחד, במלחמה המדינית; הרינו יכולים, מתוך תועלת יותר גדולה לחייו הפרטיים של כל איש ואיש, להתּפזר מיד בקבוצות לאומיות זרות ובמפלגות בין־לאומיות כלליות. על ידי הסתלקות מלאומיותו הנלחצת יחדל כל פרט ופרט להרגיש את הלחץ הזה ויתן את הברירה גם ליתר בני האומה לנקוט בכלל: “כל אשר היכולת בידו – יציל את נפשו”. אם עוד לא הגענו לידי ירידה כזו, אם לא נהפכנו ל“מוֹץ לאומי” אשר יסוֹער מכל רוח נושבת, אם אנו חושבים את עצמנו לאומה אחת, ולא לשברי אומה, שנתפוררה לכתות דתיות בתוך עמים זרים, הרי אנו צריכים לעמוד בכל מקום על נפשנו הלאומית, כמו שנלחמים כל המיעוטים הלאומיים בממלכה רבת־לאומים, – כמובן, עם אותם השנוים, הכרוכים בסגולות המיוחדת של מצבנו ההיסטורי.

אין אנו צריכים לחזור על החטא שחטאה היהדות המערבית בשלילת לאומיותה ובהתבוללות גמורה בכל מקצועות החיים מחוץ לגדר הדת. אנחנו, המזרחיים, שראינו את כל בלהות ימי הבינים בעצם יום בהיר של ההיסטוריה החדשה, יכולנו להגיע להשקפה יותר עמוקה מזו של אחינו המערביים בתקופה שקדמה לצמיחת האנטישמיות; נוסף לזה השתמשנו גם בנסיונם המר: ראינו, שקימים גם חופש ואמנציפציה למחצה, לשליש ולרביע, ושבמשטר של שויון אזרחי חיצוני אפשרית גם שלילה גסה של שויון־הערך הלאומי של היהודי. ראינו, שלא כל התקוות תתגשמנה במהרה, ולא כל היסורים יפָסקו בקרוב. קפצנו אל תוך תנועת השחרור הרוסית בזעם של מוּשפלים, בהתלהבות של מעוּנים, אבל יחד עם זה בהחלטת־עוז להלחם עד הסוף לחירותנו. אמנם, בסערת המלחמה נגד משטר־הזועה, מקור יסורינו ודמעותינו, התיצבו אנשי מפלגותינו הקצוניות תחת דגלים כלליים, מבלי להניף את דגלנו הלאומי, הכריזו סיסמאות כלליות, שבהן לא נשמעה שועת העם האומלל; אבל באופן פסיכי דחפה המחאה הישראלית את הלוחמים אל שדה־הקרב. המון העם הנרגז הרגיש, שידו המיסרת היא העושה שפטים במשטר הארור שבמהלומותיה ינתּק את כבלי־עבדותו. והרשות בידי המון זה לדרוש, שהסיסמה הישראלית תשמע ביתר עוֹז בלגיון הלוחמים, שנתגייס על ידי הנדכא והנעלב ביותר מכל עמי רוסיה, לתבוע שבסיסמה זו יצלצלו צווּיים ישראליים.

הצוויים האלה צריכים להכרז וגם יוכרזו, אם לא בפי כל, הרי בפי רוב הכוחות המסודרים שלנו. המפלגה שאנו מיסדים עכשיו בשם “פאָלקס־פּארטיי” באה להכריז על זה ולהציג את התביעות הללו בראש תכניתה.

התכנית המדינית בכלל וגם התכנית הלאומית בפרט של “מפלגת־העם” מתאימות לצרכי השדרות הרחבות של הציבור הישראלי. המשטר הדמוקרטי משמש הנחה קודמת לשחרורנו האזרחי. כל היהודים בעלי־ההכרה ברוסיה מבינים את האמת האלמנטארית, שרק נצחון הקונסטיטוציה הדמוקרטית יתן להם חופש ושווי־זכויות ושכל המפלגות העומדות מימין לדרך זו לא יסכימו בשום אופן לאמנסיפּציה גמורה של היהודים. ובכן גם שאיפותינו המדיניות וגם הצרכים ההכרחיים מכריחים עכשיו את רוב היהודים להספּח לאותו הכיווּן של הליברליות הדימוקרטית, שלבש צורה מיוחדת ברוסיה בתכנית המפלגה הקונסטיטוציונית־דימוקרטית או “מפלגת החופש העממי”¹. ומשום כך הכניסו מיסדי “מפלגת העם” אל החלק הכללי של תכניתם את העיקרים היסודיים של תכנית המפלגה הק־דאית, עם אותם השנויים, שנובעים מתוך התכונות הלאומיות, הכלכליות והרוחניות של החיים הישראליים². מיסדי המפלגה מכירים, שמסביב לבסיס הקונסטיטוציוני־דימוקרטי תתרכז המלחמה הפוליטית ברוסיה בעתיד הקרוב, ושפתרון שאלת היהודים תלוי בתוצאות אותה המלחמה, – ולכן העמידו בראש תכניתם את השאלות היסודיות האלה. כשתושג המטרה הקרובה ויתבצר הבסיס של שלטון דימוקרטי חפשי ושויון זכויות לכל האזרחים, אז תגיע העת לפתרון השאלות האחרות, ואף הסוציאליות הקיצוניות בתוכן.

החלק הלאומי של התכנית מתאים לאותם הסעיפים של תכניתה המדינית הכללית, שבהם נקבעו יסודות החופש של הגדרה עצמית לכל מיעוט לאומי ורשות האבטונומיה הנובעת מזה. מהעיקרים הכלליים האלה מוּסקות מסקנות מפורטות ונקבעות דרכי שימושן בתנאי החיים הישראליים. בתכנית האבטונומיה שלנו מציעה מפלגת העם להשתמש בשיטת ההנהלה העצמית הקהילתית, שנתקדשה על ידי נסיון היסטורי במשך דורות רבים. אבטונומיה פרטית בשביל כל מיעוּט לאומי, שאינו יושב בצפיפות על הקרקע, הוכרה גם על ידי תורת המשפּט של זמננו. בכל תקופות הגולה היה ליהדות בארצות שונות סוּרוֹגט של אבטונומיה ארצית, בצורת הסתדרות קהילתית פחות או יותר רחבה. במקומות המושב של יהודי רוסיה בזמננו, במדינת פולניה לשעבר, היתה הסתדרות זו מסוּעפת מאוד (קהילות, אגודות־הקהילות, “ועדי הארצות”). אולם ביסודה של הסתדרות הקהילתית הישנה היה מונח אי־השויון האזרחי של הישוב הישראלי והתבדלותו הגמורה; מלבד זאת, היחידה היסודית של ההנהלה העצמית היתה הקהילה הדתית, קהל בתי־הכנסת; ולסוף כל המשטר של ההנהלה העצמית היה נגוע במכּת האוֹליגרכיה (שלטון ה“תקיפים”). השיטה החדשה של ההנהלה העצמית מסתלקת מכל העיקרים האמורים: מהראשון – בתוקף הדרישה, שהיהודים ישתתפו כבני חורין בחיי הארץ האזרחיים והמדיניים, שבלעדי זאת לא יתוּאר שווי־הזכויות; מהשני – בתוקף הסיקוּלריזציה של הרעיון הלאומי, כלומר, הבדלתו מהרעיון הדתי; ומהאוֹליגרכיה צריכים להגן עלינו היסודות הדמוקרטיים, המונחים ביסודה של האבטונומיה הקהילתית החדשה. בתור יחידה של ההנהלה העצמית בזמננו יכולה להיות רק קהילה עממית חפשית (Volksgemeinde), שיש לה ועדים נבחרים, המטפּלים במוסדות מקומיים תרבותיים, קוֹאוֹפרטיביים ושל צדקה. הקהילות מתאַחדות ל“ברית הקהילות הישראליות” במדינת רוסיה, היוצרת מוסדות מרכזיים של הנהלה עצמית בחוג האינטרסים הלאומיים של היהדות. חופש השפה והאבטונומיה של בית הספר הם החשובות ביותר מכל “הזכויות הלאומיות”, שבלעדיהן אין אפשרות של שויון־אזרחים גמור בפני החוק. “מפלגת העם” איננה תובעת אבטונומיה ארצית בשביל עם, שאינו רוב מנין התושבים בשום מקום; אבל בכל מאמצי כחה תלחם בעד אבטונומיה ישראלית קהילתית ולאומית־תרבותית, הנובעת מתוך עיקר החופש של הגדרה עצמית תרבותית.

בהתחשבנו עם התנאים הקשים של ההתפּתחות המדינית ברוסיה, רחוקים אנו מרחק רב מהבטחון האופטימי בהתגשמותה המהירה אפילו של תכנית זו, שיכולה להראות כצנועה ביותר בעיני המפלגות הקיצוניות עם “תכניות־העתיד” שלהן. צריך יהיה להלחם בעד כל סעיף וסעיף, בתחילה באספת המחוקקים, ואחר כך בכל מקום ומקום. אולם אם אנו חושבים את עצמנו לעם, לגוף תרבותי, הרינו צריכים להציג תיכף ומיד את כל תביעות תכניתנו, את כל סכום זכויותינו האזרחיות והלאומיות – מובן מעצמו, בצורות ממשיות, שניתנות להתגשם למעשה, – ולא לדרוש בפחדנות לחדש את כבודנו האנושי “קמעה־קמעה”, ב“הדרגתיות” זהירה. ידעו נא גם ידידנו גם אויבינו מה דורשת האומה הישראלית ובשם מה היא נלחמת. אותם האוֹפוֹרטוּניסטים האומרים “נשיג בתחילה רק שחרור אזרחי, ואחרי כן נציג את תביעת הזכויות הלאומיות” – חושבים כך: נשיג שיווי־זכויות אישי ונעלים לפי שעה את לאומיותנו, ואחר כך נגַלה סוֹד, שגם אנחנו “אומה”. קָצָר שכל האנשים ה“מחוכמים” האלה מהבין, שהם מטביעים בזה על עמם אות־קלוֹן של אי־שויון לאומי. כמה גדול הוא הביטול העצמי של יהודי, המכיר בזכות ההגדרה העצמית של כל אומה ולשון והמפקפק בה או המצמצם אותה ביחס לעמו, “שהגדרתו העצמית” התחילה לפני שלושת אלפים שנים!

אין אנו משעשעים את נפשנו בתקוה, שעבודתנו, אם גם תגָמר בהצלחה, תבטל לגמרי את “צרת היהודים” בגולה ותרחיק את הלחץ הבלתי פוסק, שעמים זרים ותרבויות זרות לוחצים אותנו. אנו מראים רק על הדרך היחידה הממשית – המוצדקת על ידי הנסיון ההיסטורי במשך אלפים שנים – המביאה לידי החלשת הלחץ הזה, לשמירתה והתפתחותה החפשית של הגולה הלאומית. מכיון שאין אנו רואים בגדר האפשרות את “ממלכת העתיד” של הציונים, יש לנו הכרה עמוקה, שעבודתנו צריכה להיות מרוכזת בעיקרה בסידור קיומנו הלאומי באותה הגולה העולמית, שתוכל – גם אחרי הכיבושים העתידים של הציונות – להתמעט קצת, אבל לא לעבור מן העולם. בגבולות הגולה העולמית יש די מרחב למלחמה בעד האינטרסים החמריים והרוחניים של היהדות, באותן הארצות, שבהן עובר הלחץ מבחוץ את גבולותיו המסוימים, בא לעזרת העם גורם מובהק בהיסטוריה שלנו: האמיגרציה במדרגותיה השונות, החל מנדידה נורמלית של קבוצות־אנשים נרדפים וגמור בהעברה חלקית או גמורה של מרכז העם מארץ השעבוד לארץ החופש. היציאה הכבירה של היהודים מרוסיה לאמריקה צריכה, אחרי השגת האימנסיפציה במולדת הישנה, להצטמצם במדה ניכרת ולפשוט את הצורה של מנוסת־בהלה; אבל גם בתנאים יותר נוחים תשמש עוד ימים רבים אחד הגורמים החשובים ביותר בחיינו. ומשום כך אנו מצרפים לתעודותינו הלאומיות, שאינן מצטמצמות רק בגבולות ארץ אחת, את סידור האמיגרציה, כדי שתנועה זו לא תתפורר, אלא תלך למרכזים מסוימים בדרכים קבועות. וביחוד צריכים אנו לטפּל בשני המרכזים החדשים של היהדות בעתיד, שמהם יהיה לארץ־ישראל ערך של מרכז רוחני, ולאמריקה, – ערך של מרכז ציבורי־כלכלי. הדבר עלול להיות לתעודתנו העיקרית, אם בזמן הקרוב תוּפר עבודתנו הרחבה ברוסיה לרגלי נצחון זמני של הריאקציה המדינית השחורה, השוממת להשמיד ולבער את ניצני התנועה המשחררת…

מעצם התכנית של “מפלגת העם” נובע יחסה אל כל המפלגות וההסתדרויות האחרות ביהדות. אבן־הבוחן הכפולה שלנו ברגע ההיסטורי הנוכחי: הכרעת הפוליטיקה הלאומית הכללית והאופי הריאלי של פוליטיקה זו – משמשת בשבילנו קנה מדה לבגרות המדינית של המפלגות. אף על פי שאנו חולקים על הציונים בהערכת כל עבודתנו התרבותית בגולה (הם רואים בה רק מדרגת־הכנה לכניסה אל “ממלכת־העתיד” הישראלית, בעוד שאנו בטוחים בערך העצמי, שיש לעבודה אורגנית כבירה זו. בשביל העם, שישאר ברובו המכריע במרכזי־המושב של זמננו ושצריך לחיות פה חיים אזרחיים ולאומיים מלאים, עד קצה גבול האפשרות), – אנו מוכנים, בכל זאת, ללכת יחד עם המפלגה הזאת ב“עבודתה הממשית”, המכוונת להרמת המצב הסוציאלי של היהדות בכל תפוצותיה. עם “האגודה להשגת הזכויות” יכולים אנו לעבוד בהסכמה, כל זמן שלא תסור מבסיסה הדמוקרטי והלאומי. עם מנהיגי ההסתדרויות הסוציאליסטיות שלנו היינו יכולים עד מדרגה ידועה ללכת יחדיו, אילו הסתלקו ממגמתם לחדד באופן מלאכותי את הניגוד בין הפוליטיקה המעמדית והלאומית ולבטל זכות הבכורה של האחרונה.

ברגע שמפלגות בעלות “תכניות לעתיד לבוא” עלולות לטשטש את צורת האומה עם צרכיה הממשיים בהוה, צריכים מגיני הצרכים של כלל־ישראל להתלכד, כדי לתת הכרעה לפוליטיקה לאומית ריאלית בתנאי הזמן והמקום. “מפלגת העם” היא בכוח, אם לא בפועל, גרעין האומה המסודרת, מפני שהיא הולכת בשביל האמצעי בין כל המחנות, בשביל המאחד את כולם.

דצמבר 1906.