רקע
שמעון דובנוב
מכתב עשירי: מוסר ההשכל של ימי הזעם

(קטעים)


I    🔗

מה עשה לנו עמלק?1

יַם שֶׁל דָם זוֹעֵם וּמְשַׁוֵעַ

יַם שֶׁל דְמָעוֹת לְלֹא נִקְמַת אוֹם.

וּתְחַלְחֵל בְךָ וּתְפַעֲפֵעַ

שְׁאֵלָה הַנוֹקֶבֶת עַד הַתְהוֹם:

מַה טַעַם לְיִסוּרִים וְקָרְבָּנוֹת?

(נַדְסוֹן)


למה הן בלהות הזועה החדשות, שיבה זו אל מחולות־הדמים של ה“דֶבֶר השחור” ושחיטת חמילנצקי? למה הם אלפי הקרבנות, שנהרגו ונפצעו באכזריות פראית באודיסה, קיוֹב, יליזבטגרד, קישינוב, קלרש, רומני, אוֹרשה ועוד כמה וכמה ערים בצפון ובדרום? למה היא המבוּסה הוַנדַלית של מאות קהילות, רחובות טובעים בדם ומחוסים שברי כלים, רבבות משפּחות שנתיתמו, שוּדדוּ והוצגו ככלי ריק, בעירום וחוסר כל?

האם רק לשם זה שרוסיה תכנס לתקופת שחרורה ואות קין על מצחה, אות פּרא־אדם או עֶבד משוחרר עז־נפש? או אולי יש בזה משום אזהרה ליהודי, שהוא, הנלחם בשורות הראשונות של חיל־השחרוּר, נשאר מחוסר־הגנה ומקופח־זכויות כבתחילה, שהוא אשר עמל לטובת המהפכה יותר מכל, יהנה מפירותיה פחות מכל, ורק זכות מיוחדת מעציבה תנתן לו – להיות קרבן־תמיד של הקונטר־ריבולוציה ותעתועי־ההמון הגס? מה זה? ירושת העבר, שלא חלף עדיין כליל, או אזהרה נוראה לעתיד?

ימי־ההרג של אוקטובר שנת 1905 הוכשרו לא רק על ידי מאורעות הזמן האחרון: הם באו כתוצאה של כל השיטה המדינית ברוסיה, הם גולת הכותרת של שיטת הברזל והדם, אשר העיקה על היהודים במשך רבע־המאה האחרונה. שלטון־האגרוף ברוסיה הקים שתי אינקביזיציות בשביל הישוב היהודי: של לחץ וחוסר זכויות בשביל שימוש תדירי, ושל פרעות – לשם צרכים יוצאים מן הכלל. כאן השתמשו בשני קצוות של מקל אחד: באחד הכו ובשניה הרגו; לחץ מצד זה והשמדה מצד שני. כדי לכונן ברוסיה את משטר ספרד הישנה, קבעו “רב־הטבחים” פובידונוסצב ועושי רצונו תקנות מיוחדות בשביל היהודים. נימוקי התקנות היו פשוטים בתכלית הפשטות: “היהודים – הם עם תרבותי ונוטה להתקדמות, מה שמזיק למשטר המונרכיסטי שלנו, לשיטת הקפּאוֹן המדיני ולבערות־ההמון התמים בדתו. ובכן, הבה נלחוץ את הזרים”, אל תתנו להם לצאת “מתחום המושב”, הניסו אותם מהכפרים אל הערים הצפופות, קחו מהם את לחמם, כבו אור השכלתם, הורידו אותם למדרגת עבדים, הסבירו לתושבים “העיקריים”, שהיהודים עומדים מחוץ לגדר החוֹק – וכשתפעל השפעה זו את פעולתה ותביא לידי פוגרומים, – אל תמהרו לדכא את הפּורעים: יבוא לידי גילוי “רצון העם”, למען ידעו מחוסרי־הזכויות, שהם גם מחוסרי־הגנה, וכשיכרעו תחת סבל חייהם – ילכו להם לאמריקה, לארץ־ישראל, כאַות־נפשם!"

בשנת 1881 נקראו הפרעות באופן רשמי (בלשונו של המיניסטר איגנטיוב) בשם “משפּט העם”, ובשנת 1905 מיחסים אותן גם כן באופן רשמי לסוג “הפגנות פּטריוטיות”. אז הצדיקו אותן בנימוקים כלכליים, ב“ניצול שהיהודים מנצלים את תושבי המדינה”, כביכול; ועכשיו מצדיקים אותן בנימוקים מדיניים, בנקמת העם הרוסי על השתתפות היהודים בתנועה הרבולוציונית. נשתנו הנימוקים, נשתנה גם אופן עשית הפרעות, האחרון – לרעה. בתחילה התיחסה אליהן הרשות באדישות ורשלנות, עכשיו היא מסַיְעַה בגלוי או בסתר לארגון הפרעות; בתקופה הראשונה הרסו בתים ושדדו רכוש, ובשנים האחרונות, משנת 1903 עד אוקטובר שנה זו, באו הריגות ושחיטות, וניתנה רשות ל“מגיני הסדר”, לשוטרים ואנשי צבא, להשמיד את ההגנה־העצמית היהודית. בימי אוקטובר נתחברו לאגודה אחת במעשי הפרעות שוטרים, חיילים וקוֹזקים עם שודדים, רוצחים וזובחי־אדם…

כן עשתה הממשלה ה“ישנה”; ומה עושה עכשיו הממשלה החדשה של וִיטֶה? היא מפרסמת הודעות רשמיות על דבר הפרעות על יסוד הידיעות הכוזבות שממציאים לה פקידי־השלטון שעוררו או סידרו את הפּרעות; היא איננה מוסרת לדין את עושי־הטבח, היא מכחישה את הידיעה ה“מעליבה”, שהציר הרוסי בוינה כאילו סידר קיבוץ נדבות לטובת קרבנות־הפרעות, – בקיצור אפילו באופן רשמי לא דנה לגנאי את מעשי־האכזריות, מה שנותן יסוד לשער, שבנידון זה הולכת הממשלה החדשה בדרכי הקודמת. ברור הדבר, שהקו המבדיל בין רוסיה הישנה והחדשה קיים לפי שעה רק בדמיון, לכל הפחות בנוגע ליהודים.

כזה הוא תפקידה של הממשלה בכל המוצאות אותנו. ומה עשה העם? כלום ההמון הפראי שהתאסף תחת דגל ה“מאה השחורה” עשה רק את רצון שולחיו? אותם האלפים, הרבבות של פועלים, אכרים ועירונים, שניפצו את ראשי היהודים, נקרו את עיני הילדים, ענו נשים, שרפו, שדדו, גנבו ומלאו את בתיהם מהגנבה והביזה – כלום כל אלה סידרו רק קונטר־ריבולוציה? לא ולא. הם עשו כמעשי אבותיהם ואחיהם בשנים שעברו ויעשו כך גם להבא בתנאים רצוים ויצוו את מעשיהם לבניהם ובני־בניהם עד שתבוא תרבות יותר גבוהה ותהפוך את חיות־הטרף בקרב ה“מאות השחורות” לבני־אדם. כמה זמן ידרש לתמוּרה זו, לחינוכם החדש של ההמונים ברוח ממלכה משפּטית, כדי לעקור מן השורש את משפּט־האגרוֹף, שנשתרש עמוק עמוק בחיים הרוסיים? ואחר כך מי יערוב לנו, שנמצא בסביבה המתוקנת אחים לחברה האזרחית?

עדותן של עובדות ממשיות אינה נותנת לנו רשות לענות בבטחון־נפש: כן! מה עשו ומה עושים אלה, שהתרוממו זה כבר מעל לממלכת־החושך הפראית, מה עושים המתוקנים שבציבור הרוסי, הליברלים והרדיקלים? מה רב המרחק בין התעוררותם כנגד פרעות אוקטובר מצד אחד וכנגד הכרזת מצב־מלחמה בפולניה מצד אחר? בחוקי הציבור המתקדם עוררו הפרעות רק אנחה של רחמנות או דברי התמרמרות, בעוד שגזרת פולניה עוררה שביתה מאורגנת, מחאות והחלטות של התמרמרות, ולבסוף גם דרישות רציניות מאת הממשלה. איה הם ועדי־העזרה לנגועי הפרעות, שצריכים היו להסתדר על ידי אנשים רוסיים בשעה שועדים כאלה מתיסדים על ידי נוצרים באנגליה, צרפת, גרמניה וארצות אחרות? איה הם אספות המחאָה שלהם נגד הפּשע הקיבוצי, שזעזע את כל העולם הנאור? איה מאמרי העתונות, הממטירים אש וגפרית על ראשי הפושעים, היללה המחרידה למראה ליל בר־תּלמי החדש? בקרירות ואדישות נענתה העתונות הרוסית המשוחררת על יסורי היהדות היותר קשים, על חרפת רוסיה שהיתה לדראון עולם. העתון הראשון של הפּרולטריון הרוסי המתקומם (נוּבַיַה זשיזן") עבר כמעט בשתיקה על בלהות הפּרעות, כמו על איזו אפּיזודה פעוטה במלחמה הריבוֹלוּציונית. וכיצד התנהג בשעת ההתנפלות האחרונה על היהודים, הפּרולטריון הרוסי המשחרר כשהוא לעצמו? במלחמה הרבולוציונית הקריב הפועל היהודי את נפשו יחד עם הפועל הרוסי, – וכששפכה הקונטר־ריבולוציה את כל חמתה על היהודים, אנה באו ה“חברים” הרוסיים? אחרי חמשת ימים של שפיכת דמים באודיסה, כשנגמר מעשה ההרס וההרג, התודו בפומבי הפועלים הרוסים שלא עשו מאומה להגנת האומללים, ובמקומות אחרים – לא באו גם הוידוי המאוּחר הזה. אותם עשרות הסטודנטים ורוסים אחרים, שהשתתפו בהגנה־העצמית היהודית ונפלו חללים מתוך מילוי חובת־חברים ישארו פרט מהוּלל בתוך כלל מחוּלל…

האם יש יסוד, אחרי כל אלה, לאופטימיות, ליחס של אמון?

הנסיונות הנוראים של התקופה האחרונה נטעו בלב היהדות הרוסית שנאת־מות למשטר־העריצים, שעלה באכזריותו על האינקביזיציה הספרדית. אָרוּר המשטר הנתעב הזה, שהתעלל ברגשי האנושיות שלנו, שהתענג על פרפורי־העינויים של אומה בת ששת מיליונים במשך עשרות בשנים! העם, שבע כעס ומרורים, נשבע שבועת חניבעל להלחם בלי הפסק נגד כל שרידי המשטר, שלא יסופו במהרה בחיים הרוסיים, נגד כל נסיון לחדש את הסדר הישן, שהיה לסמל הזועה והתועבה בהיסטוריה. הפרעות האחרונות, שאין דוגמתן לאכזריות, שבהן שאפה הממשלה לכבות את אש השחרור הבוער בנו, לא תשיגנה את מטרתן, ולהפך – עלולות הן להגדיל אותו. לעולם ועד לא נשכח את מוסר־ההשכל של ימי הזעם. “זכור אשר עשה לך עמלק בצאתך ממצרים”!… אחרי עשרים וחמש שנות שעבוד של מצרים, באה התנפלותו של עמלק הרשע, נשמע קול ישראל הקורא ב“מבדר העמים”, יללות חנוקות של נהרגים, אנקות מעונים…

מי הוא עמלק זה שבימינו? לא רק משרתי הסדר הישן הנבזה, אלא גם ההמונים החשוכים, שהלכו אחריהם. אם הראשונים הרתיחו בנו רגשי נקם ומלחמה, הנה האחרונים מעוררים בנו רגשי פחד וחרדה לקראת העתיד.

התגיע במהרה שעת ההתפיסות והשלום? בועידת ברית הכפרים (“זימסטבות”) האחרונה במוסקבה אמר נואם רוסי אחד, כי אחרי הלחץ שסבלה פולניה במשך מאה שנה תחת השלטון הרוסי יעברו עידן ועידנים, עד אשר יתמלא לב העם הפּולני רגשי חיבה ורצון לרוסיה. אם לקחת בחשבון, שאת פּולניה לחצה רק הממשלה, ולא העם הרוסי, ושהעם הזה לא הביא פרעות ולילות בר־תַּלמַי על הפולנים, הריני מציע לכם למנות ולספור, כמה ימים יעברו, עד שהעם היהודי, השעיר לעזאזל של ארץ רוסיה, יוכל לשכוח, לסלוח ולהשלים עם זרע מעניו ונוגשיו.

אתם, מוּמחי־הניתוח של הופעות מדיניות, תשיגו על דברי באסמכתות על “קונטר־ריבולוציה”, על “פסיכוזה המונית”, על “קו־ההתנגדות הקטנה ביותר”, ועוד מונחים מחוכמים כאלה מהמלון הסוציולוגי. נניח לרגע, שכך הוא הדבר: נבליג על רגשנו הטהור ונשעבדו להיקש עיוני, לשם נחמתנו הפּרטית ולמען אמונתנו התמימה בהתקדמות העם הרוסי. אבל איך תוכיחו להמוני היהודים, שראו בעיניהם במשך שבוע אחד את בלהות כל ימי הבינים? התמחו את זכר כל אלפי הקדושים הנקיים, התשַככו את זעם־הקודש של דורנו וזרע־זרענו? עוד ימים רבים יספידו בקרב אלפי משפּחותינו את הנהרגים, הנחנקים והנשחטים בימי אוקטובר; עוד ימים רבים יזכירו לנו משענת הפיסח, עקבי העין הדקורה, היד הגדועה והפּנים המושחתים, את בלהות ימי העֶברה, ועוד זמן רב תספרנה האמהות לילדיהן על ה“ימים ההם”, כשפּראים הוציאו להורג את אבותיהם, אחיהם ואחיותיהם, החריבו את נויהם וגזרו עליהם שכול ואַלמון, רעב וחליים ודלוּת בלי מוצא ומפלט. ואז יתמלאו הלבבות תוגה, והעינים יַתיזו זעם ויִקָפצו אגרופי הידים… כנגד רֶטט־רוגז זה של מעונים עומדים אנו חדלי כח עם כל בקורת־ההגיון הקרה שלנו. לב עם כי ירגז – לשוא כל פלפולי השכל ומדוחיו! התחשבו עם הרגשה זו של האומה העלובה, עם מצב־הנפש של הסובלים, עם התסיסות הנפשיות המניעות את ההיסטוריה יותר מהאידיאות המפשטות! ומכל אלה תסיקו את המסקנה הבאה להזהיר: “אַל תבטחו בעמלק, גם בעמלק הממשלתי, גם בעממי, מפּני שרוסיה הישנה עתידה להתגלות ברוסיה החדשה!”…


II    🔗

עבדות בתוך ריבולוציה

אמון מופרז למפלגות המדיניות והלאומיות אשר סביבנו ובזבוז כוחות לטובת ענינים כלכליים, לפעמים גם זרים, מתך יחס של זלזול בצרכי־העם החיוניים ביותר – אלה הן התכונות המכריעות של הכוחות הפועלים ביהדות הרוסית של עכשיו. בו בזמן שעמים מדוּכאים אחרים ברוסיה נלחמים בימי הרבולוציה תחת דגליהם הלאומיים, נלחמו היהודים המתקוממים ברובם תחת דגל רוסי־כללי או דגלי עמים אחרים מסביבתם. סיסמאות־המלחמה המיוחדות של הפינים היו – חידוש הקונסטיטוציה האבטונומית שלהם, של פולניה – אבטונומיה מדינית, חופש השפה ובית־הספר הלאומי; הארמינים התקוממו כנגד הגבלות החירות הלאומית שלהם בעניני הכנסיה ובית־הספר. אבל בתכסיסה של המהפכה היהודית נבלעה המחאה הלאומית המיוחדת בתוך המחאה הכללית. תביעת שיווי הזכויות כאחת מדרישות־החופש היסודיות, לא הובלטה בתוך התביעות המדיניות־הכלליות או המעמדיות. לא היתה אף פעם מחאת־הפגנה מיוחדת נגד גזל משפּט היהודים, נגד ההתעללות המחוצפת באוּמה תרבותית במשך עשרים וחמש שנה; לא היו עד עכשיו הופעות רבולוציוניות בשם האומה הישראלית. היאוש היהודי שימש גורם של מצב־רוח מהפכתני, אבל לא נתן דחיפה למעשים מהפכתניים.

לרגלי הרדיפות הבלתי־פוסקות מצד הממשלה הצוררת, נצטבר כוח גדול של התנגדות בתוך היהדות הרוסית. התסיסה הרבולוציונית חדרה לתוך חוגים שונים של העם הנרדף, ואפילו אל תוך נשמות הילדים, מפני שמשטר־פרעה גזר כאן גם על ילדי ישראל וסגר בפניהם את דלתי בתי־הספר. אין לך עם אחר ברוסיה, שהעמיד צעירים רבים מתפרצים במספר רב, כעם ישראל. הדבר היה טבעי בתנאי־קיומנו הנוראים, אבל מעציב מאד לפי תוצאותיו, מפני שעל ידי זה קבלה התנועה צביון של פּחזנות ובוסר. רוב הכוחות שלנו נתבזבזו שלא לצרכינו המיוחדים. נטיות־ההתבוללות הישנות של עסקי האינטליגנציה מצד אחד ואי־הבגרות המדינית של הרבה לוחמים מצד שני הביאו לידי זה, שהמחאה היהודית נתרוקנה מתוכנה האינדיבידואלי ונבלעה במחאה הרוסית הכללית. אנקות אחינו הסובלים, אנחות אסירי הגיטו מתמזגות בסיסמאות הכלליות. את פּרי יסורינו, את מיטב קרבנותינו אנו מקריבים על “מזבח־המולדת” הכללי; מזבח רבולוציוני שלנו – אין לנו אַף על פי שעמים אחרים תופסים איש איש את עמדתו במלחמתו כנגד המשטר הישן. הקבוצות הרבולוציוניות שלנו או שהן מתמזגות עם ההסתדרויות המתאימות להן בתוך עמים אחרים, או שהן מתבדלות בהסדרות פרולטרית מיוחדת, שיכולה להקרא "יהודית: רק לפי הרכבתה הגזעית, לפי שפת כרוזי־התעמולה שלה, אבל לא לפי תכניתה הלאומית.

יחס החברים היהודיים של כיתת סוציאל־דמוקרטיות ורבולוציוניות שונות אל היהדות כבר נתברר במידה מספיקה.

המחנה העצום של צעירי ישראל, התופס מקום חשוב במערכות “מפלגת הפועלים הסוציאל־דימוקרטית הרוסית” ואפילו בהנהגתה, נתק באופן פורמלי את כל הקשרים עם היהדות. ברובם הם מתבוללים גמורים; עמם – העם הרוסי ולא היהודי, מפני שהמושג עם הוא בשבילם מושג מדיני־ארצי, ולא תרבותי־היסטורי. ששת מיליונים היהודים, התקועים בגוף הממלכתי הרוסי הם בעיניהם רוסים המתיחסים לפי שעה על בית ישראל. הם מוכנים ומזומנים להכיר באבטונומיה לאומית בשביל כל הלאומים הארציים ברוסיה, מלבד הלאום היהודי, כי מאמינים הם, שהנחל היהודי ישתפך אל הים הרוסי. מראה הזרם הרחב של דם אחיהם שנשפך בידי אנשים רוסיים, לא יפריע את מנוחת הנפש של אנשי המפלגה היהודיים והם מנחמים את עצמם בזה שהרי כל זאת אינו אלא פרט קטן של ה“קונטר־ריבולוציה”. האנשים הללו אינם מרגישים, שהם עושים, כמשרתים נאמנים, רק את רצון אדוניהם, רצון האומה השלטת; הם לא הגיעו לשחרור פנימי גם ברבולוציה.

“עבדות בתוך רבולוציה” יותר בזויה גילו היהודים הרבים שב“מפלגת הסוציאליסטים הפולנית” (P.P.S.) האנשים האלה, הנלחמים בקנאות בעד האבטונומיה הפולנית והמגיעים לפעמים עד כדי שוביניות פולנית, שואפים לטמיעה גמורה של היהודים בתוך סביבתם הפולנית (בכמה מקומות הם מטילים חוב על הפועלים היהודים של הסתדרותם ללמוד את השפה הפולנית). לפי דוגמת מתנגדיהם הפוליטיים מהמפלגה הַמְשַׁמֶרֶת והאנטישמית. “הדמוקרטיה העממית”, דורשים חסידי (P.P.S) מהיהודים התמזגות גמורה עם העם הפולני.

החברים היהודים של מפלגת “הסוציאליסטים־הריבולוציונרים” (ס.ר.), הקרובה לפי תכניתה המינימלית לאגף השמאלי של המפלגה הקונסטיטוציונית־דימוקרטית (ק.ד.), אינם מתיחסים בשלילה לתביעותינו הלאומיות. אבל (מלבד יחידים היוצאים מן הכלל) אינם מכניסים אותן לתוך התכנית המדינית שלהם. השאלה החקלאית, בתוקף התכנית המפלגתית, קרובה יותר לנפשם מהשאלה היהודית, שאינה בעיניהם אלא אחד הפרטים של תנועת־השחרור הרוסית הכללית. הם חיים “כצדיקים באמונתם” ובטוחים, שיבוא זמן והאנטישמיות תעבור כליל מן הארץ וזאב רוסי ירבץ עם כבש יהודי בשלום ובשלוה.

שמא יש לראות מגינים על צרכינו הלאומיים בהסתדרות הסוציאל־דימוקרטית היהודית “בוּנד”, המיחסת לעצמה תפקיד חשוב כל כך בתנועת־המהפכה של זמננו? אמנם, יש לה תביעה של “באת־כוח הפרולטריון היהודי”, אבל תביעה זו אין לה על מה שתסמוך. בחינת מפלגה, שקבעה לעצמה תכנית מעמדית־פרוליטרית בלבד, פועל ה“בוּנד” מתוך הכרה ודעת לא לטובת האומה היהודית בכללותה, אלא לטובת חלקה האחד בלבד, ודוקא החלק הקטן ביותר. מלחמת האינטרסים בין המעמד הבורגני והפרולטריון דוחה לגמרי בעיני הבוּנדאים את המלחמה לצרכינו הלאומיים־הכלליים, הצפויים ביותר לסכנת חוץ… בשביל חסידי ה“בוּנד” – העצמיות היהודית היא רק אֶתנית או עממית, אבל לא לאומית־תרבותית, מחוץ לגדר השפה המדוברת בפי ההמון, “אידית”, שהם מכירים בזכותה (לשפה העברית הם מתנכרים לגמרי). מדברים הם על “רשות הגדרה עצמית” ואפילו על “אבטונומיה לאומית־תרבותית” בתוך עיקרי החופש הכללי, אבל אינם דואגים להתפּתחות ממשית של תרבות לאומית ישראלית, לסידור קהלות אבטונומי, לחינוך לאומי כתריס בפני הטמיעה, שהיא בעיניהם חזיון טבעי2.

חסידי ה“בּוּנד” הם בנים נאמנים רק ל“אומה” אחת – למעמד הפרולטריון. הם אינם מתאחדים מעולם לשם ענין כללי עם מפלגות לאומיות. אינם מכירים בכלל בשלמוּתה של כנסת ישראל; חוצים הם את הגוף החי לשנים ואומרים: זה שלנו, של הפרולטריון, וזה – של הבורגנים, הציונים, הלאומיים! להם איננה מספיקה העובדה, ששוט הלחץ היהודי מצליף במדה שוה את הפּרולטריון, את בעל־הרכוש ואת הסוחר הפעוט ושברחובות הערים הנחרבות מתגוללים אנשים מנופצי גולגולת משלושת הסוגים הנזכרים. התנכרותם של קנאי המרכסיזם האלה ליהדות נתנה את אותותיה בצורה טרגית בזמן המאורעות האחרונים. הבונדאים, שראו את עצמם בדמיונם כאבירי המהפּכה הרוסית הכללית, התאמצו להראות את עצמם בהפגנות של אוקטובר plus russes que kes russes וכשהגיע לאחר ההפגנות האלו תור של לילות בר־תּלמי ליהודים, אמרו: “אין זה אלא מאורע של קונטר־ריבולוציה”!

מפלגותינו השמאליות צריכות להלחם במערכות צבא הרבולוציה לא תחת מסוה הרוסים או הפּולנים, אלא בתורת יהודים, שצרכי עמם יקרים להם לא פחות מצרכי הממלכה, שהם יושבים בתוכה.


III    🔗

פוליטיקה לאומית או מעמדית?

הניתנות להתאַחד פוליטיקה לאומית ומעמדית? “פוליטיקה מעמדית” פירושה לא אותה המלחמה הכלכלית, שבה יוצאים הפועלים נגד בעלי הרכוש לשם הגנת האינטרסים הצודקים שלהם: מלחמה כזו בלתי נמנעת היא בתוקף חוקי הברזל של החיים ולא תחדל, כל זמן שלא תוכרנה זכויות הפועלים במלוא היקפן. במלחמה מתמדת כזו משתמשים בטכסיסים רגילים: התאגדות הפועלים למקצועות עבודותיהם, שביתת העבודה והשפעת צירי הפרלמנט על מתן חוקים ישרים למעמד הפועלים. אבל במושג “הפוליטיקה המעמדית” מתכוונים נושאי־הרעיון לדבר אחר לגמרי, והוא – השאיפה להכניס כל עניני החיים המדיניים והרוחניים לתוך מסגרת של אינטרסים מעמדיים, חמריים, השאיפה לפַלג את האומה לשני חלקים מתנגדים זה לזה: הבוּרגנות והפרולטריון, הנפרדים מבחינה כלכלית ואינם מתאַחדים מבחינות אחרות. זוהי השאיפה להעמיד את הגורם הכלכלי בראש הפּרוצס ההיסטורי ולשעבד לו את כל ההתפּתחות הציבורית והרוּחנית, בכל שלמותה המסובכה. לא כאן המקום להוכיח את שגיאותיה העיוניות של תורת “החמרנות ההיסטורית” בצורתה המוחלטת, שקנתה לה תלמידים רבים ביחוד בקרב האומה, שכל ההיסטוריה שלה היא מחאה נמרצה נגד התורה הזאת. אבל זה ברור לנו, שלמעשה מתנגדת הפּוליטיקה המעמדית לכל פּוליטיקה אחרת, וביחוד ללאומית.

הפּוליטיקה הלאומית, המכוונת לשמירתו והגנתו של כל העם בכללותו, לובשת צורה של מלחמת־הקיום אצל כל עם תרבותי, שאין לו מכשירי־הגנה של קרקע מיוחדת ומשטר ממלכתי משלו ושהוא מיעוט לאומי בקרב עמים אחרים, היא מתגברת ומתרוממת למדרגת חוב מוסרי נעלה בעם, ששכניו החזקים ממנו מתיחסים אליו באיבה, רודפים ומדכאים אותו כיסוד לאומי זר. העם היהודי נמצא זה כמה דורות ועוד זמן רב ימָצא במצב כזה. ברוסיה הגיעו הלחץ והסכנות הכרוכות בו למדרגה כזו, שהעם לכל מפלגותיו צריך היה לעמוד על נפשו ולהתאחד במלחמת הקיום הלאומי כלפּי חוץ, כנגד כל המזיקים הסובבים אותו. ומה אנו רואים? במקום פוליטיקה של אינטרסים לאומיים כלליים, העומדים בפני הסכנה היותר גדולה, מושכים אותנו אל דרך־הפוליטיקה המעמדית, המפרדת את האינטרסים המשותפים האלה. קול אדיר יוצא מפיות חברי מפלגה אחת: “פועלי כל הארצות התאַחדו”! בשעה שהצלת האומה דורשת לקרוא בלי הרף: “יהודי כל המעמדות והמפלגות, התאַחדו”! מנהיגי הפרולטריון היהודי מכריזים, שאפילו רעיון השיתוף של האינטרסים הלאומיים, העיקר של “כלל ישראל” עלול להזיק לשאיפותיהם במדה שהוא “מטשטש את ההכרה המעמדית של הפרולטריון”. ההלכה המצומצמת הורסת את הרגש הטבעי של אחוה ורעוּת בקרב בני אומה, הצועדת בגבורת־פלא על דרכה, דרך־החוחים ההיסטורית.

כשפוליטיקה מעמדית מכריעה אצל אומה חזקה, המאוחדת בכוח הקרקע או השלטון המדיני, הרי אפשר לכנותה בשם חד־צדדית, אבל אין בה משום סכנה בשביל שלמות האומה. אולם אם פוליטיקה של פירוד מעמדי מתגברת בתוך ה“מעט מכל העמים”, שאין לו אלא שיתוף אינטרסים תרבותיים בלבד, בשעה שהוא צפוי תמיד לסכנת הטמיעה בקרב העמים הסובבים אותו, – הרי אין טכסיס זה אלא חטא פלילי, מפּני שהוא גורר אחריו את התפּרדות האומה. אנו רואים, למשל, שהפּולנים, אף על פי שהם מאוחדים בשיתוף של קרקע ולשון ומקוים להגיע בעתיד הקרוב לאבטונומיה מדינית, מחזיקים בכל מפלגותיהם בפוליטיקה לאומית כללית, – ולעומתם היהודים, שאין שריון ארצי לגוּפם והם עומדים דלים וריקים תחת לחץ אויבים עצומים, מרשים לעצמים את “התענוג” של פּירוּד לאומי. הפוליטיקה המעמדית הצרה נהפכת לאנטי־לאומית, עד כמה שהיא נוטעת בלב הפרולטריון היהודי את ההכרה, שכל האינטרסים שלו מאחדים אותו עם הפרולטריון של יתר העמים ומפרידים אותו מרוב מנין של עמו, מאותו ההמון “הבורגני” כביכול שבו רבו הרעבים ללחם על השבעים.

איזו היא ברגע זה התכנית המדינית, המתאימה לרוב הכוחות הפועלים של היהדות ולרעיון האיחוד הלאומי?

זוהי התכנית של דימוקרטיה מדינית, או של מפלגה קונסטיטוציונית־דימוקרטית, שאליה נספחים כל היסודות הבוגרים מבחינה פוליטית של הציבור הרוסי. בתוקף האינטרסים הלאומיים שלנו, עלינו להצטרף למפלגת הדמוקרטיה. הפּרוגרמה של מפלגה זו נותנת מקום לתביעות מקסימוּם של המתוּנים ולתביעות־מינימוּם של הקיצונים, הסוציאליסטים, שאפשר להם לעבוד שכם אחד עם הדמוקרטים עד שישגו את המינימום שלהם. בברית עם הכוחות הבריאים של האומה הרוסית, המרוכזים במפלגה הקונסטיטוציונית־דימוקרטית, והעתידים למלא תפקיד ראשי במשטר הפרלמנטרי הבא, נשיג את שיווי־זכויותינו האזרחי והמדיני. ועל ידי ארגוּן רחב של כוחותינו העצמיים נלחם להכרת זכויותינו הלאומיות, בצורת שלטון עצמי בקהילותינו ואבטונומיה תרבותית. ידענו גם ידענו, שגם אחרי שננצח את האנטישמיות שבממשלה עלינו להלחם באנטישמיות הציבורית, ומלחמה זו איננה קלה בעינינו; אבל בסיס חזק למלחמה זו אנו רואים רק בדרך השחרור של הדמוקרטיה בכלל.

אבן־פּנה להסתדרות כזו הונחה באביב שנת 1905 – היא “האגודה להשגת שווי־זכויות גמור של העם היהודי ברוסיה”. אגודה זו, שעמדה מתחילת ברייתה על היסוד הקונסטיטוציוני־דימוקרטי, הציגה לה למטרה את “השגת הזכויות האזרחיות. המדיניות והלאומיות של העם היהודי במלוא מידתן”. זוהי ההסתדרות הישראלית הראשונה, שחרתה על דגלה את תביעת “הזכויות הלאומיות” ביחד עם הזכויות האזרחיות־מדיניות. “זכויות לאומיות” לפי תכנית האגודה שנתפרסמה. הן: “חופש ההגדרה העצמית הלאומית־תרבותית בכל גילוייה, ביחוד– אבטונומיה רחבה של הקהילה, חופש הלשון והחינוך בבית הספר”. הנוסחאות הכלליות האלו, שהוחלטו באספה המכוננת הוילנאית, טעונות עדיין בירור מפורט וניסוח מדויק באספה השניה שתתכנס בימים הקרובים. תעודת האספה השניה – כפולה: 1) להפוך את “האגודה” להסתדרות מדינית ישראלית, שצריכה להלחם על השגת הזכויות של העם היהודי על ידי איחוּד כל הכוחות במלחמת הבחירות ויצירת פרקציה לאומית בפרלמנט הרוסי; 2) להכשיר את הקרקע ליצירת הסתדרות אבטונומית כללית, בצורת “ברית הקהילות הישראליות ברוסיה”, שתבחור מקרבה ועד מרכזי לנהל את כל הענינים הפנימיים ולהגשים את העיקר של האבטונומיה הלאומית־תרבותית שלנו…3

ובכן, ארגון כוחותינו לשם מלחמה מדינית חיצונית ועבודה לאומית פנימית – זהו המניע הכפול, שיש בכחו להפנות את חיינו לדרך חדשה, דרך השחרור האזרחי והלאומי.

* * *

לא הכל נאמר כאן, מה שאפשר וצריך להגיד לעמנו ברגע־המשבר הטרגי הזה. אנו עומדים על פי הר־שריפה, שבלע רבבות קרבנות ועודנו עומד ומעלה עשן. הפורעניות של ימי אוקטובר גזלוּ מעמנו את שיווי־המשקל הנפשי. האנשים נתונים במצב של מבוכה גדולה. הם נסים מנוסת חרב מאותה המדינה, שצללי מות הקדירו בה את זוהר החופש, שנתערבבו בה התחומים בין פראות ומהפכה, שכוחות־האיתנים נצחו בה את יסודות־ההכרה. רוב הפליטים נסים בדרך הכבושה ממצרים של רוסיה דרך האוקינוס האַטלנטי אל “ארץ הבחירה”, שבה אפשר מיד לקבל חופש, ואחרי מלחמה קשה גם פת לחם. זה עשרים וחמש שנים נמשכת בלי הפסק התנועה הזאת, עשרים וחמש שנים מפלחות ספינות המהגרים את גלי האוקינוס, עד שהעבירו יותר ממיליון יהודים מארץ העבדות לריפובליקה האמריקנית. וגם עכשיו, כשרוסיה המתעתדת להיות ארץ של חירות, אינה פוסקת מהיות ארץ של פרעות, הולך נודדנו הנצחי בדרכו הכבושה אל מעבר לאוקינוס. התעכבו בידו, התגידו לו, שימתין קצת, שיפסיק את יציאתו הדחופה ממצרים, שיחכה עד שיוּדח פרעה מכסאו, עד שתטבענה ה“מאות השחורות” בגלי הים האדום, עד שמצרים הפראית תהפך לארץ של תרבות? לא, לא תגידו זאת להמון הנבוך, המוקף גיסוֹת של עמלק, המבקש מפלט לנפשו תחת עקת ההכרה, שגורלו לא יוטב או שלא יוטב במהרה, אין אתם יכולים בעצמכם להבטיח לו גאולה קרובה ולתת רפאות לפצעיו האנושים; אין אתם יכולים לנבא לו יום בהיר אחרי עלוֹת השחר מתוך ערפלי דם…

לא לעכב את תנועת־היציאה הכבירה, אלא לסדר אותה – זוהי תעודתנו. נלחם לשחרור עמנו במולדתנו הישנה, רווּית דם מעוּנינו וקדושינו, אבל נחשוב גם על החלק השני של היהדות הרוסית, היוצר מרכז לאומי חדש מעבר לאוקינוס. עתידה היהדות להתפּתח בשני מרכזים גדולים: ברוסיה ובאמריקה. ההגמוניה הלאומית צריכה להתרכז במשך הזמן בשני המרכזים הללו, שהם שנים במצבם הגיאוגרפי ואחד בערכם ההיסטורי.

יש עוד ארץ אחת, ארץ אבותינו, שעליה זורחת שמש אביב־חיינו הלאומיים, אליה עורגים לבקבות לרבבות, אבל הרגלים עוד אינן הולכות. הגעגועים עדיין לא נהפכו לרצון מתמיד, משאת הנפש – לפעולת המונים נמרצה. התגיע שעת חליפה זו, ואם תגיע – התביא לידי הגשמת החלום הנהדר של הציונות? אהה! הגולה לא תחדל לעולם ועד, אם לא נביא בחשבון את “אחרית הימים”, את הקץ המשיחי. אבל להאיר את חשכת הגולה לוא גם באבוּקה קטנה, שתאיר על ציון, ליצור בארץ העריסה ההיסטורית של היהדות אפילו מרכז רוחני קטן, משתֵּלת־מופת של תרבות לאומית טהורה – הרי זו תעודה, שצריכה לתפוס מקום בתוך שאר תעודותינו הממשיות. היה תהיה לא אותה הציונות, הרוצה לכבוש את כל התנועה הלאומית, אלא זוּ המכירה את עצמה לחלק התנועה הזאת. כוח מניע של גורם היסטורי יהיה לא לאותה הציונות הכופרת בחיי הגולה וחולמת חלום־שוא על הפסקת קיוּמה, אלא לציונות, שתוסיף על תעודות תחיתנו הלאומית עוד תעודה אחת: לברוא בארץ־אבות עוד מקור נאמן לכוח רוחני, שיספּיק מזון לבני הגולה, הנלחמת על קיומה בכל מאמצי כוחה.


נובמבר–דצמבר, 1905.



  1. פרק זה נקרא בוילנה באספת־אבל אחרי הפרעות של אוקטובר ברוסיה (17 נובמבר שנת 1905).  ↩

  2. אלה הם דברי אחד מנושאי־הרעיון של המפלגה: “אין אנו לאומיים… אין אנו מתבוללים – אנו עומדים בתוך מלחמה מעמדית… כאן – חוג תפקידינו, כאן – שטח מטרותינו.. אם נזרח ההיסטוריה על היהודים שיטמעו בין הגוים, לא נאחוז באמצעים, כדי לעכב את הפרוצס הזה ולא נשתדל גם לסייע לו. נייטרליים אנו… אם ההיסטוריה מבטיחה ליהודים פריחה של תרבות מקורית, לא נעשה מאומה כדי להפריע את המקוריות הזאת, ולא נשתדל גם לטובתה והצלחתה. נייטרליים אנו. מדם. ”הסוציאלידימוקרטיה והשאלה הלאומית“ הוצאת ”טריבונה", פטרבורג 1906. דף 21־22). (בסוף ימיו חזר המנהיג הזה מדעתו ונגרר יותר אחר הרעיון הלאומי).  ↩

  3. כאן נשמט פרק המכיל תכנית מפורטת של עבודת “האגודה להשגת הזכויות” וברית הקהילות.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47918 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!