הזקנים המופלגים1 שבעיר זוכרים עדַיִן את “הימים הטובים”, בזמן שהדור היה בריא ולא הוצרך לרופא כלל. אם חלה אדם, היו בעיר אנשים, שידעו תרופות2 שונות, בדוּקות ומנוּסות, והרבה נתרפאו על ידיהן. אם אם מן השמים נגזר על החולה שימות, – הרי אין עצה ואין חכמה. ומה מועיל ברופא?…
ואולם לאחר שנתמעטו הלבבו ונחלשה האמונה, התחילו שואלים ברופאים. ובימים ההם בא לָדוּר בעירנו יחיאל הרופא.
הֵיכָן3 למד יחיאל את “חכמת הרפואה” – לא ידע שום איש. אמרו עליו, שבימי עלומיו שִׁמֵּש4 בבית־חולים לפני רופאים מפורסמים5 ומהם למד הרבה דברים, שלא כל “דוקטור” יודע אותם.
ומפורסם היה יחיאל בעיר ובסביבה לרופא מוּמְחֶה6 והרבה שנים ישב בעיר, והקדוש־ברוך־הוא היה שולח על ידו רפואה לכל חולי ישראל, חוץ מאלה שנגזר עליהם למות…
* * *
יחיאל הרופא היה נוהג כבוד בעצמו. אומנותו7 היתה חשובה בעיניו מאד. הוא ידע, שהחכמים הגדולים בישראל היו רופאים. מי לנו גדול מן הרמב"ם8 – וגם הוא היה רופא. ומלבד זאת, נעים היה לו להרגיש, שהכל צריכים לו והרבה אנשים חַיָבים לו תודה על שנתרפאו על ידו.
לפעמים כשהיה עובר ברחוב ורואה ילד רץ בכל כחו, היה עוצר בעד מרוצתו של זה, צובט בשתי אצבעותיו את לחיו של הילד ואומר בחִבָּה: “אה, שקץ, עכשיו אתה רץ ומשתובב; אבל כלום זוכר אתה מה שהיה לפני שנה? הן לולא אנכי, איפה היית עתה? הגד־נא, הגד, שובב!”
וכשהילד מביט עליו בתמהון ושותק9, מוסיף יחיאל כמדַבֵּר לעצמו: “שם, שם מחוץ לעיר, היית שוכב במנוחה תחת גל של עפר”…
ובשעה שאחת האִמות שופכת לפניו את רחשי תודתה ואומרת: “מתחלה היושב בשמים ואחריו אתה, ר' יחיאל, הצלת את בני ממות”, – בת־צחוק מרחפת על שפתי הרופא, ודברי האם, העושה אותו שותף להקדוש־ברוך־הוא, גורמים10 לו תענוג.
* * *
זקן הוא עתה יחיאל והרבה זכרונות שמורים בלבו מחיי בני העיר ומותם. כל בית־אב יכול לשמוע מפי הרופא ספורים על אחד מבני המשפחה, שכבר הלך לעולמו11.
ואולם זֵכר מקרה אחד חביב על יחיאל ביותר, ומזמן לזמן הוא אוהב לַחֲזוֹר12 עליו ולסַפרו לכל איש בעליצות־נפש ובחֶדְוָה13 מיוחדת. נִכָּר, שמְאוֹרָע14 זה הוא בעיניו נזר־תפארת לאומנותו.
וכך היה יחיאל מסַפר:
– הדבר היה לפני… שלשים שנה, ואולי עוד יותר. עדַין היה חי אז הנסיך הזקן. פעם אחת… בחורף היה הדבר, בשעה מאוחרת בלילה… אני יושב לי בביתי ומתחמם לאורו של התנור… אשתי יושבת וסורגת או תופרת… הילדים ישֵנים כבר, וגם אני חפצתי לשכב לנוח, כי עיף הייתי מעֲמַל היום… אשתי הולכת להציע את המטות… פתאם אני שומע: צִל־צִל־צִל – מרכבה נוסעת, וכמדומֶה15 לי, שעמדה לפני ביתי… מתחלה נבהלתי מעט… כלומר, לא נבהלתי, אלא שתָּמוּה היה הדבר בעיני: מרכבה, בחצי הלילה – לפני ביתי… מה יש כאן? ופתאם הדלת נפתחת והרַכָּב נכנס אל תוך הבית. מה זאת? הנסיך חלה פתאם ויֵאָנֵש וישלחו מרכבה להביא אותי… מה לעשות? – צריך לנסוע.. הלא בשביל כך אני רופא… תיכף ישבתי במרכבה, ועוד הפעם: צִל־צִל־צִל – אנו נוסעים. באתי. רואה אני, ש“עֵסֶק בִּיש”16 יש כאן. הנסיך היה חולה מסוכן… והנסיכה מסתַּכֶּלת17 בי כמתחננת: הצילה את אישי… ומחדר־המטות עולה באזני קול אנחות… מה אתם חושבים? – נעים היה לי בשעת מעשה… אך אין ברירה… באותה שעה כאִלו מן השמים סִיְעו18 לי: נזכרתי רפואה אחת… בקצור, כל הלילה ישבתי על יד מטתו… ולמחר בבקר קם הנסיך משנתו, וכשפקח את עיניו, שאל מִיַּד19: היכן הוא היהודי, שהצילני ממות?…
וספור־מעשה זה היה יחיאל רגיל לסַיֵּם20 בדברים אלו:
“קִדּוּשׁ־הַשֵּׁם” היה אז, אני אומר לכם!…
* * *
ואף־על־פי שרופא יחידי היה יחיאל בעיר ובסביבה, עם כל זה לא נתעשר ממלאכתו, וכל ימיו חי בדוחק קצת, מפני שהרבה בנים ובנות היו לו וצרכיהם היו מרובים.
אבל אם לא צבר יחיאל הון, הנה נהג את ביתו בחשיבות. בניו למדו בחדרים של מלמדים הגוּנים21, בנותיו היו לבושות כמנהג “בעלי־בתים”. ובעיני־הצבור נחשב יחיאל למעלה מבעלי־אומנות שבעיר…
בביתו היה יחיאל מקפיד22 מאד על הנקיון. ובכלל היה ביתו של הרופא דומה במקצת במראו ל“ביתו של פריץ”: על פני החלונות היו פרושים וִילוֹנות23, ועל סִפֵּיהם עמדו עֲצִיצֵי24 פרחים. ואולם בשאר דברים לא היה משַנה ממנהגי ישראל: היה מתפלל, וגם הולך לבית־הכנסת כשלא היתה מניעה גדולה מצד החולים. בחסידות לא היה מתנהג, אבל היה יהודי ככל היהודים.
וכך חי הרופא בשלוה שנים רבות.
לאחר שהִשִׂיא25 את בנותיו ו“פָטַר” את בניו, עוד הוטב מצבו. הוא והזקנה שלו חיו בשלום. הפרוטה היתה מצויה, דאגות פרנסה לא היו, ויחיאל עוד היה מלא כח עלומים, אף־על־פי שזקן מופלג היה.
בני העיר היו אומרים: “זוהי שיבה טובה”.
* * *
בשנים האחרונות, כשֶקָּם בעיר דור חדש, התחילו מדברים שיֵש לעיר צורך ב“דוקטור”.
– יחיאל הוא רופא טוב: אבל רופא לְחוּד26 ודוקטור לחוּד. הן חרפה היא לעיר, שלא יהא בה דוקטור ממש!
כך עִרְעֲרו27 יחידים מן “החדשים”, שבראשם עמד חתנו של גבריאל הקמחי, שבא מעיר גדולה והתחיל לעשות תקונים בעניני העיר הקטנה.
ואולם הדברים האלה נאמרו ונשנו ושבו ריקם. גם יחיאל לא שם אליהם לב כלל.
אך ביום מן הימים יצא הקול בעיר, כי בבית־מלונו של זרח ה“אדמוני” מתאָרַח28 דוקטור, העובר דרך העיר.
שמעו “בני החַבְרַיָא”29 – כך נקראו החדשים – והלכו אל אותו הדוקטור ודברו על לבו לְהִשְתַּקֵעַ30 בעיר, והבטיחו לו “הרי זהב”. מתחלה סֵרַב31 הדוקטור, אך לסוף נתרצה “לעשות נסיון” במשך שנה אחת.
ומן היום ההוא באו ליחיאל הרופא ימים רעים.
מאז היה כועס על כל בני העיר, ש“הִרְשוּ”32 לעשות עָוֶל כזה.
– כֵּיצַד33? יותר משלשים שנה כליתי כחי לטובת העיר, כמה נפשות הצלתי ממות, ועכשיו באים ולוקחים “תִּינוק”34 ועושים אותו לרופא. וכל זה למה? בשביל שאינו מתפלל ומחלל הוא את השבת ונקרא “דוקטור”!
כך היה יחיאל שופך שיחו לפני אלה, שנשארו עוד נאמנים לו וקראוהו לרפא את חוליהם.
ואת הדוקטור החדש שנא יחיאל תכלית שנאה. גם את פניו לא רצה לראות. לפעמים היה מלגלג35 ואומר:
– כלום איני יודע את ה“אפרוחים” הללו? יודעים הם ברפואה כתרנגול ב“בני אדם”36. ה“דוקטור” בא אל חולה ומתחיל לְמַשֵּׁשׁ בדָפְקוֹ – ואת המחלה איננו יודע. מה הוא עושה? מוציא מכיסו את השָעוֹן37 ומביט ומסתכל בו – שֶׁמָּא38 יגיד לו השעון, מה לו לעשות. אחר כך הוא כותב “רֶצֶפְּט” והולך לו.
בדברים אלו היה רוצה יחיאל להבזות את “אויבו” בעיני בני העיר. אפשר שבסתר לבו חיתה עדין התקוה, כי לאחר זמן מועט יעזוב הדוקטור את העיר.
אך חדשים עברו והדוקטור, כנראה, לא חשב כלל לעזוב מקומו; ולא עוד, אלא שהלך ושכר דירה גדולה, וכעבור איזה זמן קרא אליו את בני־ביתו ונשתקע בעיר.
אז נוכח יחיאל, שאויבו נָצַח.
והוא חדל מלדבר וללגלג, מפני שראה, כי לבם של בני העיר נוטה אחרי ה“דוקטור” והכל מספרים בשבחו וגדולתו. אך שנאתו אל הרופא וכעסו על בני העיר הלכו וגברו.
על הרוב היה בא הביתה אחרי איזה “בִקוּר” סר וזעף ולא היה מדבר דבר, כאילו היה כועס על כל העולם.
* * *
פעם אחת בא אל ביתו נרעש ונרגז כֻּלו: פניו היו אדומים מקצף ועיניו רָבוּ39 זיקי אש. אשתו הבינה, שלא דבר ריק הוא והמתינה40 עד שיתחיל לדבר.
והוא ישב ועמד וחזר וישב. נִכָּר היה, שאינו מוצא מקום ומנוחתו הופרעה.
פתאם הכה באגרופו על פני השלחן, שישב על ידו, וקרא:
– שמי לא יחיאל, אם אתן לה לדרוך על מפתן ביתי… תבא נא הֵנָה! גרש אגרשנה, במים רותחים אֶמְלְגֶנָּה41 – את הקבצנית הזאת!
אשתו הבינה, שהדברים מכֻוָּנים כלַפֵּי42 קרובתה העניה, שבביתה בִקֵּר אישה היום. אבל מה קרה שם – זאת לא ידעה עדַיִן.
– הלא זוהי עזות שאין למעלה הימנה43! זו הפעם השלישית, שאני הולך אל ביתה, שכר איני לוקח – הן קרובה היא: שלישי בששי! – ופתאם, הן לא תאמיני לי, היא הולכת וקוראת את ה“דוקטור”!
אשתו שתקה מתחלה, אך כשראתה, כי בעלה אינו מסתַפֵּק44 בשתיקתה, ענתה ואמרה:
– בודאי הוא עָוֶל! אבל כלום מתרעמים על שוטה? ידוע הוא שהיא מחוסרת שכל, רַחֲמָנָא לִיצְלָן.45
דעתו של יחיאל נחה מעט.
* * *
למחר אחר המעשה הזה בא יחיאל אל ביתו ואמר שקְצַת חולה הוא.
אשתו הציעה לו את המטה, והוא עלה ושכב והתכסה בכֶּסת, על מנת שיזיע ורפא לו.
בלילה לא יכלה אשתו לישון מפני האנחות, שעלו באזניה ממטת אישה. ולמחר בבוקר לא קם יחיאל ממטתו, והתפלל בשעה מאוחרת ביחידות, וב“שמנה עשרה”46 ישב, מפני שלא היה בו כח לעמוד על רגליו.
וכל היום ההוא שכב והתנמנם.47 מקצת השכנים באו לבַקרו ואמרו, כדי לבַדֵּחַ48 את דעתו, שלא נאה לרופא להיות חולה. אך הוא לא ענה כלום.
ובלילה השני ישבה אשתו על יד מטתו ושמעה, שהוא מְדַמְדֵם49 ומאַיֵּם50 על איזה איש. בכליון עינים חכתה עד אור הבוקר והלכה לשאול עצה מה לעשות.
כשיעצו לה לקרא להדוקטור חרדה ואמרה:
– יְרֵאָה אני…
אבל השכנים האיצו בה, גם טרחו בעצמם וקראו להדוקטור שיבוא; והוא בא, וראה את החולה, ואמר, שאין סכנה: “איפלואֶנציה” היא זו. הוא רשם סמי־מרפא בשביל יחיאל והלך לו.
ובלילה הזה ישן יחיאל במנוחה והזיע. למחר בבוקר נתעורר משנתו ופקח את עיניו.
אשתו נגשה אליו, ובחמלה שאלה אותו לשלומו.
– תודה ליושב־בשמים.יש תקוה, כי אֶשָּאֵר פה… הגבאי של ה“חברה־קדישא” צריך להמתין מעט – ענה יחיאל בנחת ושלוַת־הנפש.
פני אשתו צהלו. אם בעלה מלגלג על המות, אות הוא, כי שלום לו.
והחולה התחיל להתבונן אל כלי־הבית, כאִלו שהה51 זמן ארוך בדרך ושב לביתו ורוצה להכיר את השִנּוּיִם שנעשו.
פתאם נמשכו עיניו אל עבר החלון, ששם עמד בקבוק קטן של סַמי־מרפא.
– הגישי לי זאת – פנה אל אשתו – מה הבקבוק הזה?
– הלא זהו ה“רֶצֶפּט” של הדוקטור! – ענתה האשה, ומיד נתאדמו פניה.
פני החולה הועמו. הוא התאמץ לזכור את בקורו של הדוקטור בביתו. וכשהגישה לו אשתו את הבקבוק, לקח את משקפיו והרכיבם על גבי חוטמו והתחיל קורא את המלים הרומיות. אחר כך שִכְשֵך52 את הנוזלים שבתוך הבקבוק והסתכל אל האבעבועות, שעלו מלמעלה. זמן־מה אחז בידו את הבקבוק הקטן ופניו הפיקו אי־רצון. פתאם הוצתה בעיניו אש־משטֵמה53.
הוא ישב על קצה המטה, הרכין54 את גופו והציא מתחת המטה סנדלי־עור ובהם תחב55 את רגליו, ובצעדים אִטיים קרב אל החלון, פתח את האשנב – ושפך את הנוזלים שבבקבוק החוצה…
ואת הבקבוק עוד אחז בידו. אך לאחר שסגר את האשנב, שב כאִלו חזר מדעתו, ופתָחו שנית והשליך בכעס את הבקבוק אל קרקע־החצר, שמשם נשמע צלצול חזק של שבר כלי־זכוכית…
אז סגר את האשנב והתחיל מתהלך בחדר אחת הנה ואחת הנה. פניו היו אדומים מסערת הנפש… הוא לא דִבֵּר דָבָר ואשתו עשתה עצמה כאִלו אינה רואה כלום…
אך הוא לא יכול להתאפק וכאלו דבר אל נפשו:
– רק פתאים שֶכְּמותו56 יכול הוא להשקות מֵי־שופכין כאלה… אותי לא ירַמה… ילך לעזאזל הוא עם ה“רֶצֶפְּט” שלו יחדו!…
ושנית התחיל להתהלך בחדר אחת הנה ואחת הנה.
– שכחתי, אוי לי! – קראה האשה פתאם – הלא הדוקטור אמר, שאסור לך לרדת מעל מטתך כשלשה ארבעה ימים, ואתה…
– גם אַתְּ מאמנת בו!… – אמר כמעט מתוך צעקה.
אך פתאם חש, כי כחו עוזבו וכי הוא רועד כֻלו…
דבר זה הפחידהו מאד ולבו החל לדפוק בחזקה… מיַד עלה על מטתו ויתכס בשמיכה. רגעים אחדים שכב מבלי נוע. אחר כך הסב פניו אל הקיר – ויבך…
-
באים בימים. ↩
-
רפואות. ↩
-
איפה. ↩
-
שרת. ↩
-
נודעים לשם. ↩
-
ידען ומנוסה. ↩
-
מלאכתו. ↩
-
ר' משה בן מימון. ↩
-
ומחריש. ↩
-
מביאים. ↩
-
מת. ↩
-
לשוב. ↩
-
ובשמחה. ↩
-
שמקרה. ↩
-
וכנראה. ↩
-
ענין רע. ↩
-
מתבוננת. ↩
-
עזרו. ↩
-
19 ↩
-
לגמור. ↩
-
חשובים. ↩
-
משים לבו. ↩
-
יריעות. ↩
-
סירי. ↩
-
נתנן לאנשים. ↩
-
לבד. ↩
-
התלוננו. ↩
-
בא בתור אורח. ↩
-
החברה. ↩
-
להשאר יושב בקביעות. ↩
-
מאן. ↩
-
שנתנו רשות. ↩
-
איך? ↩
-
ילד. ↩
-
לועג. ↩
-
בתרנגול של “כפרה” בתפלת “בני אדם יושבי חושך וגו'”. ↩
-
מורה השעות. ↩
-
אפשר. ↩
-
ירו. ↩
-
וחכתה. ↩
-
אכוה אותה. ↩
-
כנגד. ↩
-
ממנה. ↩
-
אומר די. ↩
-
אלהים יצילנו. ↩
-
בתפלת “שמונה עשרה” (שיש בה שמנה עשרה ברכות). ↩
-
נם. ↩
-
לשמח. ↩
-
מדבר מתוך קדחת. ↩
-
ומטיל אימה. ↩
-
נתעכב. ↩
-
בלבל. ↩
-
שנאה. ↩
-
הטה. ↩
-
תקע. ↩
-
כמוהו. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.