לאחר תפלת שחרית היה סָבָא¹ יושב בבית־המדרש עטוף בטלית־ותפילין ושונה את פִּרְקו². שעה זו היתה כולה קֹדש. סבא היה רגיל ללמוד בעִיוּן בלבד בלי השמעת קול, ומרחוק היה נראה כמסומר³ אל מקום אחד. השיחות בכותל המזרח, במקום שהו איושב, לא הגיעו לאזניו וההמולה שמאחורי הבימה לא עוררה אותו. הלמוד היה בולע את כל רוחו.

גמר את פרקו, היה סוגר את הגְמָרָא ומביט על סביבותיו כאדם שבא מן הדרך ורוצה להכיר את המקום שהגיע אליו. היה כורך בנחת את טליתו ותפיליו, זוקף⁴ את קומתו ויוצא מבית־המדרש בפסיעות⁵ קטנות ולבו טוב עליו, כאדם שפָּרַע⁶ כל חובותיו ויודע כי “נאמן” הוא.

אותה שעה היה סבא מתרכך ומתעדן והיה נוח לבריות, אף על פי שמטבעו היה קַפְּדָן⁷. התורה האצילה עליו מנדיבותה וצרפה את לבו. כל העולם נראה בעיניו ראוי לאהבה מתוך חמלה. כך מסתכל⁸ בעולם אדם הרואה את עצמו עליון ומרוחק מן הבריות והמונן.

היה סבא פוגע בתינוק⁹ הרץ אל “החדר”, עצר בעדו, צבט בלחיו בחִבָּה¹⁰, שָאַל בן מי הוא ונתן לו אגורה לקנות אגוזים.

בא אל ביתו ולא מצא את סַבְתָּא¹¹, היה מוציא את מקטרתו ובנחת היה ממלא אותה טַבַּק, יושב על יד החלון ומעשן מתוך מין קוֹרַת־רוח¹², כאלו היה בטוח, כי הנאה קטנה זו מעולם־הזה מותרת לו לכל הדעות אחרי שלש שעות של עבודת הבורא.

לאחר שעה קלה היתה נדלפת אל הבית אשה גוּצָא¹³ בעלת פנים מקומטים¹⁴, ובהעיפה עין על היושב, היתה נבהלת¹⁵ אל בית־המבשלות. זו היתה סבתא.

בעוד רגע היא עומדת לפני סבא ומתנצלת¹⁶ לפניו על שאחרה לבא.

– הן עיר שכֻלה גזלנים היא… שמעתי שחַנה האלמנה חולה ונכנסתי לבַקרה… מצאתיה שוכבת באֵין־אונים, בבית קר, הילדים בוכים… והֲרֵי¹⁷ שכֵנים גרים שם ואיש לא בא לסָעְדָה… יכול אדם לגוֹעַ ולמות ואין פוצה פה… הסקתי¹⁸ שם את התנור, האכלתי את הילדים, הושטתי לחולה קצת מרקחת להשיב נפשה… בין כך ובין כך עברה השעה…

סבא שומע את כל השיחה במנוחה שלמה. רגיל הוא בכך ויודע, כי אשתו “קובצת” מצוות. על פי רוב הוא שותק¹⁹ בשעה שסבתא מספרת בעִנְיָנִים כאלה. על פניו מרחף לגלוג²⁰ קל. כך מביט עֲשִיר־נכסים, המכניס²¹ בכל יום מאות ואלפים, על העני המלא שמחה כשהִרְוִיחַ כמה פרוטות.

ואולם יש שהוא פונה לסבתא ואומר:

– מה בצע לך בכל המצוות שאַַת צוברת²², אם הכל־הכל שַיָך²³ לי… כך נאמר בגמרא: “כל מה שקנתה אשה קנה בעלה”, ובכן…

סבתא שומעת וחִיּוך²⁴ קל עובר על פניה.

– הן לא תהי אכזר כל כך עד כדי ליטול ממני את כל רכושי, לא כך?… אין רע, אין רע, עוד אתבע²⁵ אותך לדין תורה… לעת־עתה טול ורחץ, אורחת־הבקר נכונה. –

* * *

ביתו של סבא עומד בקצה ככר־השוק. זֶהוּ בית־חומה שהַדְרַת זקנה חופפת עליו. ממולו גם מימינו ומשמאלו בתים חדשים שנבנו אחרי “השרפות”, או בנינים מחודשים שנתקנו “לפי רוח הזמן”, אך הוא לבדו נשאר איתן ולא שִנה את מראהו.

לפנים, בעת ש“הפריצים” היו יושבים באחוזותיהם, הדרך אל הכְרַך²⁶ היתה מהלך שני ימים ולילה אחד, היערות בסביבות המקום היו רבים וגדולים, ואמירקה היתה רחוקה־רחוקה בקצה תבל. בימים ההם היה בביתו של סבא – המלון הגדול – צנור²⁷ “פרנסה” שהיה משפיע²⁸ על חֲצִי העיר.

בימים ההם היתה סבתא טרודה²⁹ מן הבקר עד הערב. החדר הגדול הפונה אל השוק היה בית־מַרְזֵחַ³⁰; והחדרים הפנימיים שִמְשוּ מָעון³¹ ל“סוחרים” ול“פריצים”, שהיו באים אל העיר בשביל עסקיהם. כל היום היו נכנסים ויוצאים אל המלון סַרְסוֹרִים³², חוכרים³³, חנוָנים, בעלי־אומנות. השאון היה רב, הדלת סבבה על צירה בכל רגע, והכל נשאו עין אל גרי המלון.

סבא לא התערב מיָמיו בעסקי פרנסה. על פי רוב היה יושב בחדר המיוחד לו, שמעולם לא השכירו אותו, ומעֲיֵּן בספר או ישֵן שנַת־צהרים. הוא היה “האורח” הכי־חשוב³⁴ במלון וסבתא היתה מְטַפֶּלֶת³⁵ בו תמיד ביֶתֶר דאגה מאשר בכל ה“פריצים”. בעיר היו מקנאים בסבא שיש לו שני עולמות: עולם־הזה ועולם־הבא.

כל זה היה לפָנים³⁶. עכשיו שבאה אנדרלמוסיא³⁷ לעולם: ה“פריצים” נעלמו ואינם, מסלת־הברזל קרבה את העיר הקטנה אל הכרך, היערות נהפכו לאדמה צחיחה ועליה פַּסֵי־ברזל, ואמירקה נתפרסמה³⁸ בעיר והכל רצים אליה – ירד גם כבוד המלון. בית־המרזח שמם. פעם בפעם, בימות השוק, אכרים זקנים סרים אל הבית, שואלים לשלום סבתא, מנענעים בראשיהם, מעלים את זֵכֶר הימים הטובים שעברו, שוהים³⁹ שעה קלה ויוצאים. ושם בחדרים הפנימיים מתגורר לפעמים “מגיד” או “משולח” במקום ה“פריצים” וה“סוחרים”.

ואולם “העתים הרעות” באו לבעלי המלון בזמן שבניהם ובנותיהם כבר יצאו לרשות עצמם. נשארו רק סבא וסבתא, שצָרְכֵיהם אינם מרובים ופרנסתם מצויָה להם גם היום מן הבית, שיֵש בו “דירות” רבות.

סבתא נותנת לעתים שבח והודָיָה⁴⁰ להבורא יתברך המנהיג עולמו בחכמה רבה. שהרי אלמלי היו השנים כמקדם, היתה שקועה כל ימיה ב“פרנסה” ולא היתה מספיקה לרכוש לה עולם־הבא.

וכל אותן השנים האחרונות עסוקה סבתא בצִבּוּר “מצוות”. היא זריזה לעשות כל דבר שיכניס לה מַשֶּׁהוּ⁴¹ עולם־הבא. נראה הדבר, כאלו היא רוצה להשיג עתה מה שהחסירה בימי “השֶפַע”.

ובכל אלה אין די לה. היא מקנאת בסבא המסובל בתורה ובמעשים טובים. מתוך הספרים הקדושים יודעת סבתא כי השכר בעולם־הבא שנותנים בשביל תלמוד־תורה אין לו שִעור. ואישה הרי עסק ועוסק בתורה כל ימי חייו, ומה רב ועצום אפוא השכר הצָפוי לו!

לעתים היא מהרהרת⁴² אחרי מדותיו של הקדוש־ברוך־הוא על אשר נתן את כל התורה לגברים, ומה היה איכפת לו⁴³, אלו היה גם לנשים חלק בה?

והיא באה לידי מַסְקָנָא⁴⁴, כי כשם שאין אנו מבינים בעיני עולם־הזה, מפני מה יש לו לאחר רבוא רבבות ולשני אין כל, כך קשה לנו להבין דרכי אלהים, מדוע האשיר את הגברים והֶעְלִיב⁴⁵ את הנשים…

* * *

לאחר שנַת־צהרים רגיל סבא לשתות חַמין בהרחבה. יש לו מלבוש מיוחד למשתה זה, הקבוע בכל יום בשעה מיועדה.

כשהוא יוצא מחדר־המטות, הרי הוא מוצא על השלחן מֵיחָם⁴⁶ מוכן ועליו כוסות וקערות קטנות. הוא נגש אל הארון, מוציא משם ספר ומניחו על השלחן. מוזגין לו כוס ראשונה והוא פותח את הספר.

סבתא יושבת בריחוק מקום ממנו, סורגת פוזמק⁴⁷ ושפתיה נעות. מביטה היא לעבר פני סבא המעורר בקרבה בשעה זו יראת־כבוד.

כבר הספיקה סבתא להכיר בפני סבא את תֹּכֶן הספר שהוא מעַיֵּן בו. אם מצחו מתקמט, ראשו מתנועע אט־אט וידו הימנית אוחזת בזקנו – “גמרא” הוא לומד. וכשהפנים שקטים רק העינים תועות, ומפיו יוצאות הברות קטועות⁴⁸: “כיצד”? “האיך”? – הרי זה “שלחן־ערוך”. אם סבא מעַיֵן בספר שלא מתוך כבֶד־הראש – אין זה אלא “חבור” של הרבנים הרגילים.

הרבנים המחברים העוברים דרך העיר רגילים לסור אל בית סבא ולסעד על שלחנו בשבתות. ויש אשר סבא מתחיל לדון עמהם בדברי תורה; מעט מעט מתלקח ריב, העינים מתנוצצות, הקולות מורמים. העומד מרחוק יאמר בלבו, כי אנשים נִצים כאן. אך סבתא רגילה במחזות כאלה ויודעת כי זו היא מחלוקת של תורה…

השם “תורה” מעורר בלבה של סבתא את הרגשות היותר עדינים. איזה נפלא שורה⁴⁹ על המוּשָׂג הזה. הדמיון של סבתא מתאר לה את “התורה” בדמות דבר נאצל⁵⁰ שאין עֲרוך לקדושתו וליפיו.

יש לה הרבה ספרים קדושים ב“עברי־טייטש” שהיא בקיאה בהם ומתענגת עליהם. אך כל אלה אינם מגיעים בעיניה למדרגת “תורה”. כלם הם רק צלה של התורה ולא יותר.

הנה על פני כתל המזרח תלויות התמונות של בנה ונכדיה בכל ערב שבת, אחרי הדלקת הנרות, הרי היא רגילה לגשת אל הפרצופים⁵¹ החביבים, לנעוץ בהם את עיניה ולקרא: “שבת טובה, מחמדי!”

אבל כעבור רגע לבה מתמלא געגועים רבים… “הלא אלה רק צללים”, אשרי עין הזוכה לראות את הצורה האמיתית…

ששה בנים וחמש בנות ילדה סבתא, אך מכולם לא נשארו בחיים כי אם בת־יחידה נשואה לאיש העשיר ובן־יחיד היושב על כסא הרבנות בעיר רחוקה.

ואף על פי שהבת מתגוררה בעירה, אין סבתא מצויה אצלה, קצת מחמת שבַת זו אינה חביבה עליה ביותר, וקצת מפני שסבא אינו אוהב את בעל־בתו.

ולפיכך שמו ההורים כל מַעְיָנָם בבנם היחיד. הוא הוא גְאון המשפחה, והוא הוא ממלא את לבּות סבא וסבתא רגשות עדינים.

יש שהם יושבים שניהם לפני השלחן ואין ביניהם שום שיחה. שותקים שעה ארוכה, כאלו נזדמנו שני אנשים זרים לפוּנְדָק⁵² אחד, ואיש איש מהם חי ברשות־היחיד שלו. ואולם כיון שעולה זכר הבן, מיד הם מתקרבים זה לזה ועולמם נעשה משותף⁵³.

– כמדומני⁵⁴, שזה שלשה שבועות אין מכתב מאברהם שלנו – פותחת סבתא.

– מה יש לו לכתוב? – עונה סבא.

והשיחה הולכת ומתגלגלת על אודות אברהם. סבא מסַפר בשבחו ומפליג⁵⁵ את גדלו, וסבתא מזכירה את ימי ילדותו, את מנהגיו והֶרְגֵּלָיו.

אותו היום שמתקבל מכתב מאברהם יום־טוב הוא. סבא יושב וקורא מקרא ותרגום⁵⁶. הוא מתרגם ומסביר⁵⁷ את הדברים באריכות. וסבתא שומעת כל דבור בהקשבה רבה, ויותר ממה שהאוזן שלה קולטת⁵⁸ הרי העינים מבינות על פי תנועות הפנים של סבא. ועל כולם בא הדמיון שלה ומְשְלִים את פגימת⁵⁹ התרגום של סבא.

ואחרי כל קריאה וקריאה, אחרי כל שיחה ושיחה סבתא מתפללת תפלה קצרה: הלואי שאזכה לראות אותו בחיי!

* * *

אותה הבת המתגוררת בעיר אחת עם הוריה. יש לה גם היא בת יחידה, שזה שנים רבות משדכים לה שדוכים ואינם עולים יפה. ולכן כאשר אִנה אלהים את המיוּעָד היתה השמחה רבה מאד. החתן היה בן עשירים ומיוחס והָדוּר במנהגיו, והשביע רצון גם את המחותן והמחותנת וגם את הכלה עצמה.

מוּבן, כי ההכנות אל החתונה היו רבות וגדולות. כל אחד מבני המשפחה השתדל להציע דבר, אשר יגדיל ויאדיר את תפארת החתונה, למען ישָאר זכר היום הזה לאֹרך ימים.

אז באה המחותנת, אֵם הכלה, אל סבא וסבתא ואמרה, כי מן היושר הוא, שיבא אברהם אל החתונה.

מתחילה העמיד סבא פנים מתרעמים⁶⁰ וסֵרַב⁶¹ בדבר: “זוהי טרחה יתרה לרב לנוע ממקומו לשבוע ימים”. אבל כאן⁶² עמדה סבתא והודיעה, כי כדַאי⁶³ הוא להשתמש בהזדמנות⁶⁴ זו. “זה כעשר שנים שלא ראיתי את פניו, ומי יודע מתי אזכה לראותו”.

אפשר כי גם סבא השתוקק לראות את פני בנו יחידו, ואולי רצה לעשות נחת־רוח לסבתא; אך בין כך ובין כך נתן את הסכמתו והבטיח להזמין את אברהם ליום החתונה של נכדתו.

ואותו היום שקבלו ההורים את פני בנם היה חג גדול בחייהם. הוא בא ביחד עם אשתו ובניו. ואחרי שאילת־השלום נתחלקו האורחים לשני מחנות: הרב נכנס לרשותו של סבא, וסבתא התחילה מטַפלת בכלה ונכדיה.

מי שלא ראה את פני סבא בעמדו בבית־המדרש על יד בנו הרב הגדול, לא ראה פנים מאושרים מיָמיו. רבי אברהם היה אז כבן ארבעים, בעל קומה ובעל בשר. פניו העדינים ועיניו הטובות הפיקו את האצילות של סבא ואת הנדיבות של סבתא. על כל תנועותיו היה טבוע חותם של רבנות.

סבא היה זורק מבט לעבר פני בנו והרהור⁶⁵ קל היה חולף בלבו: “זהו אברהמ’ל שלי”, ומעין חיוך היה עובר על פניו.

ואולם סבתא התמכרה בכל נפשה ומאדה אל הילדים בני אברהם. אל בנה יכלה רק להביט מרחוק, וכאשר חבקה ונשקה את נכדיה, עמד לפניה אברהמי’ל שלה…

* * *

כבר עברה השעה של “קבלת־פנים” ביום החתונה; המחותנים משני הצדדים כבר נתקוטטו⁶⁶ ועשו שלום ביניהם; הבית מלא אנשים ונשים וטף, העומדים צְפוּפים⁶⁷ ומאזינים אל נגינות ה“כלי־זמר” ואת חֲרוּזֵי⁶⁸ הבדחן; “מחותנים” עֲדוּיִם ומקושטים⁶⁹ נכנסים ויוצאים.

באותה שעה שקודם החופה יושבת בחדר קטן חבורה קטנה: סבא, סבתא ורבי אברהם. שלשתם שותקים שקועים במחשבות.

סבתא מפסיקה את הדממה.

– זה היום שצפיתי לו… לא אזוז⁷⁰ מכאן עד שיבטיח לי, כי כן יהי…

– אין אני מבין כראוי, מה אמא שואלת – ענה אברהם ואמר.

– מה יש כאן להבין? רצוני שיתן לי כתוב וחתום, כי כל המצוות שעשיתי בחיי שַיְכות רק לי, ומן השכר שיקבל לאחר מאה ועשרים שנה בעד התורה שלמד יתן גם לי חלק…

סבא שישב במנוחה קפץ ממקומו והניע בידו לאות כעס, עיניו נעשו נזעמות ומפיו יצא דבור:

– דברי שְטוּת! ⁷¹

על פני רבי אברהם הופיע צחוק קל. בעינים מלאות חבה ורחמים נסתכל בפני אמו המקומטים ואחז בידה וענה:

– אמא, אל תדאגי, הקדוש־ברוך־הוא לא יקַפֵּחַ⁷² את שכרך… הוא יודע את המעשים הטובים שלך…

אבל סבתא לא נרגעה ובהחלטה גמורה הודיעה:

– בחיי, אם לא אקבל את הכתב, לא אלך אל החופה…

– תהי אפוא החופה בלעדיךּ! – ענה סבא בקלס.

נשתתקה סבתא, ובעיניה נראו דמעות.

רבי אברהם הפנה ראשו אליה והתחיל משַדֵּל⁷³ אותה בדברים:

– למה תבכי, אמא? אבא נכון לוַתר⁷⁴ על חלקו בהמצוות שלך ולך לבדך תהיינה. לא כך, אבא?

סבא נענע בראשו. אבל סבתא לא נרגעה.

– הוא מחויב לחלק לי מן התורה שלו…

– אִי־אֶפְשִי! ⁷⁵ – פסק סבא.

שעה קלה שררה דממה. לאחרונה התחילה סבתא מדברת כמו אל עצמה:

– חמשים וארבע שנים עברו מיום שנִשֵּׂאתי… יאמר נא, כלום יש לו טענה אלי?… האם לא עשיתי כל מה שבכֹחִי לנהל את הבית בשלום ובמישור?…

– הלא זוהי חובתך! – לא התאפק סבא.

– חובתי? כלום כל העולם נוהג כך להטיל את כל העול של פרנסה על האשה? האם בחיי ידעתי תענוגות אחרים מלבד “התענוג” לעמוד כל היום ולשרת את “הגוים”.

– מי כמוהו יודע – הוסיפה סבתא – כמה ימים רעים עברו עלינו בשנות חיינו. ואני השתדלתי תמיד להרחיק מעליו כל פגע וכל דאגה. היו ימים שה“חובות” שלָנו עָצמו ומוחי היה מתפוצץ מפני החשבונות כמה לשַלם להנושים – והוא לא ידע מאומה. צער גִדּוּל בנים – הה, רבונו־של־עולם! כמה לילות נדודים, כמה דמעות, כמה בלהות – כל אלה שבעתי – ועליו הייתי חסה להפריעו מלמודו. וכעת הוא אומר, כי אין לי כל חלק בתורתו…

נשתתקה סבתא. ראשה נשען על יד הכסא שישבה עליו. בעוד רגע התחילו עיניה זולגות⁷⁶ דמעות…

רבי אברהם פנה אל סבא:

– אבא, הַבְטִיחָה לה…

– כועס אני על התביעות⁷⁷… וכי אין אני יודע כי ראויה היא לשכר בעד תורתי?… אלא שונא אני את הטענות…

דלת החדר נפתחה. איש בא לקרא את רבי אברהם.

סבא נשאר יושב על מקומו לפני שלחן קטן. עיניו הפיקו מחשבה וידו החליקה את זקנו הלבן: סימן לסִדור הרעיונות.

לאחרונה קם ממקומו לצאת, אך בעברו על יד הספה, שעליה ישבה סבתא תפוסה במחשבותיה ועיניה מלאות דמעה, נתעכב רגע, נסתכל בפניה ואמר:

– קומי, נלכה, לא נאה, מה יאמרו הבריות?…

שתיקה.

– שרה – פנה סבא אליה – יש לי צער מזה… חדלי נא…

סבתא העיפה עין עליו, אך לא זזה ממקומה.

– שרה – התחיל סבא – וכי כך אני בעיניך? אין אַת מאמינה לי בלי כתב… האמנם קמצן אני עד כי לקחתי הכל בשביל עצמי?…

קולו של סבא היה רך ומלא חמלה בהוסיפו:

– אלהים שבשמים יודע ועֵד, כי בל ימי הגה לבי שבח לך בעד כל מה שעשית למעני… תמיד שמרתי בלבי את הרעיון: היא עמלה לעולם־הזה לשנינו ואני עמל לעולם־הבא לשנינו… חלק כחלק לנו, מחצה על מחצה…

– – – – – – – – – – – – – –

אחרי החופה התחילו המחולות. הצעירים והצעירות הֶראו נפלאות ברגלים. ובשעה מאוחרת בלילה, כשהמחוללים והמחוללות ישבו לנוח “מעבודתם הקשה”, פקדה סבתא על ה“כלי־זמר” לנגן והיא לבדה יצאה במחול…

כל הקהל עמד מסביב לה בעִגוּל, ובחדוָה רבה התבוננו הכל אל הרקוד הנפלא של סבתא. אך איש לא ידע ולא הבין אותו הכח הצפון ברִקוד זה…