הזקנים המופלגים¹ שבעיר זוכרים עדַיִן את “הימים הטובים”, בזמן שהדור היה בריא ולא הוצרך לרופא כלל. אם חלה אדם, היו בעיר אנשים, שידעו תרופות² שונות, בדוּקות ומנוּסות, והרבה נתרפאו על ידיהן. אם אם מן השמים נגזר על החולה שימות, – הרי אין עצה ואין חכמה. ומה מועיל ברופא?…

ואולם לאחר שנתמעטו הלבבו ונחלשה האמונה, התחילו שואלים ברופאים. ובימים ההם בא לָדוּר בעירנו יחיאל הרופא.

הֵיכָן³ למד יחיאל את “חכמת הרפואה” – לא ידע שום איש. אמרו עליו, שבימי עלומיו שִׁמֵּש⁴ בבית־חולים לפני רופאים מפורסמים⁵ ומהם למד הרבה דברים, שלא כל “דוקטור” יודע אותם.

ומפורסם היה יחיאל בעיר ובסביבה לרופא מוּמְחֶה⁶ והרבה שנים ישב בעיר, והקדוש־ברוך־הוא היה שולח על ידו רפואה לכל חולי ישראל, חוץ מאלה שנגזר עליהם למות…

* * *

יחיאל הרופא היה נוהג כבוד בעצמו. אומנותו⁷ היתה חשובה בעיניו מאד. הוא ידע, שהחכמים הגדולים בישראל היו רופאים. מי לנו גדול מן הרמב"ם⁸ – וגם הוא היה רופא. ומלבד זאת, נעים היה לו להרגיש, שהכל צריכים לו והרבה אנשים חַיָבים לו תודה על שנתרפאו על ידו.

לפעמים כשהיה עובר ברחוב ורואה ילד רץ בכל כחו, היה עוצר בעד מרוצתו של זה, צובט בשתי אצבעותיו את לחיו של הילד ואומר בחִבָּה: “אה, שקץ, עכשיו אתה רץ ומשתובב; אבל כלום זוכר אתה מה שהיה לפני שנה? הן לולא אנכי, איפה היית עתה? הגד־נא, הגד, שובב!”

וכשהילד מביט עליו בתמהון ושותק⁹, מוסיף יחיאל כמדַבֵּר לעצמו: “שם, שם מחוץ לעיר, היית שוכב במנוחה תחת גל של עפר”…

ובשעה שאחת האִמות שופכת לפניו את רחשי תודתה ואומרת: “מתחלה היושב בשמים ואחריו אתה, ר' יחיאל, הצלת את בני ממות”, – בת־צחוק מרחפת על שפתי הרופא, ודברי האם, העושה אותו שותף להקדוש־ברוך־הוא, גורמים¹⁰ לו תענוג.

* * *

זקן הוא עתה יחיאל והרבה זכרונות שמורים בלבו מחיי בני העיר ומותם. כל בית־אב יכול לשמוע מפי הרופא ספורים על אחד מבני המשפחה, שכבר הלך לעולמו¹¹.

ואולם זֵכר מקרה אחד חביב על יחיאל ביותר, ומזמן לזמן הוא אוהב לַחֲזוֹר¹² עליו ולסַפרו לכל איש בעליצות־נפש ובחֶדְוָה¹³ מיוחדת. נִכָּר, שמְאוֹרָע¹⁴ זה הוא בעיניו נזר־תפארת לאומנותו.

וכך היה יחיאל מסַפר:

– הדבר היה לפני… שלשים שנה, ואולי עוד יותר. עדַין היה חי אז הנסיך הזקן. פעם אחת… בחורף היה הדבר, בשעה מאוחרת בלילה… אני יושב לי בביתי ומתחמם לאורו של התנור… אשתי יושבת וסורגת או תופרת… הילדים ישֵנים כבר, וגם אני חפצתי לשכב לנוח, כי עיף הייתי מעֲמַל היום… אשתי הולכת להציע את המטות… פתאם אני שומע: צִל־צִל־צִל – מרכבה נוסעת, וכמדומֶה¹⁵ לי, שעמדה לפני ביתי… מתחלה נבהלתי מעט… כלומר, לא נבהלתי, אלא שתָּמוּה היה הדבר בעיני: מרכבה, בחצי הלילה – לפני ביתי… מה יש כאן? ופתאם הדלת נפתחת והרַכָּב נכנס אל תוך הבית. מה זאת? הנסיך חלה פתאם ויֵאָנֵש וישלחו מרכבה להביא אותי… מה לעשות? – צריך לנסוע.. הלא בשביל כך אני רופא… תיכף ישבתי במרכבה, ועוד הפעם: צִל־צִל־צִל – אנו נוסעים. באתי. רואה אני, ש“עֵסֶק בִּיש”¹⁶ יש כאן. הנסיך היה חולה מסוכן… והנסיכה מסתַּכֶּלת¹⁷ בי כמתחננת: הצילה את אישי… ומחדר־המטות עולה באזני קול אנחות… מה אתם חושבים? – נעים היה לי בשעת מעשה… אך אין ברירה… באותה שעה כאִלו מן השמים סִיְעו¹⁸ לי: נזכרתי רפואה אחת… בקצור, כל הלילה ישבתי על יד מטתו… ולמחר בבקר קם הנסיך משנתו, וכשפקח את עיניו, שאל מִיַּד¹⁹: היכן הוא היהודי, שהצילני ממות?…

וספור־מעשה זה היה יחיאל רגיל לסַיֵּם²⁰ בדברים אלו:

“קִדּוּשׁ־הַשֵּׁם” היה אז, אני אומר לכם!…

* * *

ואף־על־פי שרופא יחידי היה יחיאל בעיר ובסביבה, עם כל זה לא נתעשר ממלאכתו, וכל ימיו חי בדוחק קצת, מפני שהרבה בנים ובנות היו לו וצרכיהם היו מרובים.

אבל אם לא צבר יחיאל הון, הנה נהג את ביתו בחשיבות. בניו למדו בחדרים של מלמדים הגוּנים²¹, בנותיו היו לבושות כמנהג “בעלי־בתים”. ובעיני־הצבור נחשב יחיאל למעלה מבעלי־אומנות שבעיר…

בביתו היה יחיאל מקפיד²² מאד על הנקיון. ובכלל היה ביתו של הרופא דומה במקצת במראו ל“ביתו של פריץ”: על פני החלונות היו פרושים וִילוֹנות²³, ועל סִפֵּיהם עמדו עֲצִיצֵי²⁴ פרחים. ואולם בשאר דברים לא היה משַנה ממנהגי ישראל: היה מתפלל, וגם הולך לבית־הכנסת כשלא היתה מניעה גדולה מצד החולים. בחסידות לא היה מתנהג, אבל היה יהודי ככל היהודים.

וכך חי הרופא בשלוה שנים רבות.

לאחר שהִשִׂיא²⁵ את בנותיו ו“פָטַר” את בניו, עוד הוטב מצבו. הוא והזקנה שלו חיו בשלום. הפרוטה היתה מצויה, דאגות פרנסה לא היו, ויחיאל עוד היה מלא כח עלומים, אף־על־פי שזקן מופלג היה.

בני העיר היו אומרים: “זוהי שיבה טובה”.

* * *

בשנים האחרונות, כשֶקָּם בעיר דור חדש, התחילו מדברים שיֵש לעיר צורך ב“דוקטור”.

– יחיאל הוא רופא טוב: אבל רופא לְחוּד²⁶ ודוקטור לחוּד. הן חרפה היא לעיר, שלא יהא בה דוקטור ממש!

כך עִרְעֲרו²⁷ יחידים מן “החדשים”, שבראשם עמד חתנו של גבריאל הקמחי, שבא מעיר גדולה והתחיל לעשות תקונים בעניני העיר הקטנה.

ואולם הדברים האלה נאמרו ונשנו ושבו ריקם. גם יחיאל לא שם אליהם לב כלל.

אך ביום מן הימים יצא הקול בעיר, כי בבית־מלונו של זרח ה“אדמוני” מתאָרַח²⁸ דוקטור, העובר דרך העיר.

שמעו “בני החַבְרַיָא”²⁹ – כך נקראו החדשים – והלכו אל אותו הדוקטור ודברו על לבו לְהִשְתַּקֵעַ³⁰ בעיר, והבטיחו לו “הרי זהב”. מתחלה סֵרַב³¹ הדוקטור, אך לסוף נתרצה “לעשות נסיון” במשך שנה אחת.

ומן היום ההוא באו ליחיאל הרופא ימים רעים.

מאז היה כועס על כל בני העיר, ש“הִרְשוּ”³² לעשות עָוֶל כזה.

– כֵּיצַד³³? יותר משלשים שנה כליתי כחי לטובת העיר, כמה נפשות הצלתי ממות, ועכשיו באים ולוקחים “תִּינוק”³⁴ ועושים אותו לרופא. וכל זה למה? בשביל שאינו מתפלל ומחלל הוא את השבת ונקרא “דוקטור”!

כך היה יחיאל שופך שיחו לפני אלה, שנשארו עוד נאמנים לו וקראוהו לרפא את חוליהם.

ואת הדוקטור החדש שנא יחיאל תכלית שנאה. גם את פניו לא רצה לראות. לפעמים היה מלגלג³⁵ ואומר:

– כלום איני יודע את ה“אפרוחים” הללו? יודעים הם ברפואה כתרנגול ב“בני אדם”³⁶. ה“דוקטור” בא אל חולה ומתחיל לְמַשֵּׁשׁ בדָפְקוֹ – ואת המחלה איננו יודע. מה הוא עושה? מוציא מכיסו את השָעוֹן³⁷ ומביט ומסתכל בו – שֶׁמָּא³⁸ יגיד לו השעון, מה לו לעשות. אחר כך הוא כותב “רֶצֶפְּט” והולך לו.

בדברים אלו היה רוצה יחיאל להבזות את “אויבו” בעיני בני העיר. אפשר שבסתר לבו חיתה עדין התקוה, כי לאחר זמן מועט יעזוב הדוקטור את העיר.

אך חדשים עברו והדוקטור, כנראה, לא חשב כלל לעזוב מקומו; ולא עוד, אלא שהלך ושכר דירה גדולה, וכעבור איזה זמן קרא אליו את בני־ביתו ונשתקע בעיר.

אז נוכח יחיאל, שאויבו נָצַח.

והוא חדל מלדבר וללגלג, מפני שראה, כי לבם של בני העיר נוטה אחרי ה“דוקטור” והכל מספרים בשבחו וגדולתו. אך שנאתו אל הרופא וכעסו על בני העיר הלכו וגברו.

על הרוב היה בא הביתה אחרי איזה “בִקוּר” סר וזעף ולא היה מדבר דבר, כאילו היה כועס על כל העולם.

* * *

פעם אחת בא אל ביתו נרעש ונרגז כֻּלו: פניו היו אדומים מקצף ועיניו רָבוּ³⁹ זיקי אש. אשתו הבינה, שלא דבר ריק הוא והמתינה⁴⁰ עד שיתחיל לדבר.

והוא ישב ועמד וחזר וישב. נִכָּר היה, שאינו מוצא מקום ומנוחתו הופרעה.

פתאם הכה באגרופו על פני השלחן, שישב על ידו, וקרא:

– שמי לא יחיאל, אם אתן לה לדרוך על מפתן ביתי… תבא נא הֵנָה! גרש אגרשנה, במים רותחים אֶמְלְגֶנָּה⁴¹ – את הקבצנית הזאת!

אשתו הבינה, שהדברים מכֻוָּנים כלַפֵּי⁴² קרובתה העניה, שבביתה בִקֵּר אישה היום. אבל מה קרה שם – זאת לא ידעה עדַיִן.

– הלא זוהי עזות שאין למעלה הימנה⁴³! זו הפעם השלישית, שאני הולך אל ביתה, שכר איני לוקח – הן קרובה היא: שלישי בששי! – ופתאם, הן לא תאמיני לי, היא הולכת וקוראת את ה“דוקטור”!

אשתו שתקה מתחלה, אך כשראתה, כי בעלה אינו מסתַפֵּק⁴⁴ בשתיקתה, ענתה ואמרה:

– בודאי הוא עָוֶל! אבל כלום מתרעמים על שוטה? ידוע הוא שהיא מחוסרת שכל, רַחֲמָנָא לִיצְלָן.⁴⁵

דעתו של יחיאל נחה מעט.

* * *

למחר אחר המעשה הזה בא יחיאל אל ביתו ואמר שקְצַת חולה הוא.

אשתו הציעה לו את המטה, והוא עלה ושכב והתכסה בכֶּסת, על מנת שיזיע ורפא לו.

בלילה לא יכלה אשתו לישון מפני האנחות, שעלו באזניה ממטת אישה. ולמחר בבוקר לא קם יחיאל ממטתו, והתפלל בשעה מאוחרת ביחידות, וב“שמנה עשרה”⁴⁶ ישב, מפני שלא היה בו כח לעמוד על רגליו.

וכל היום ההוא שכב והתנמנם.⁴⁷ מקצת השכנים באו לבַקרו ואמרו, כדי לבַדֵּחַ⁴⁸ את דעתו, שלא נאה לרופא להיות חולה. אך הוא לא ענה כלום.

ובלילה השני ישבה אשתו על יד מטתו ושמעה, שהוא מְדַמְדֵם⁴⁹ ומאַיֵּם⁵⁰ על איזה איש. בכליון עינים חכתה עד אור הבוקר והלכה לשאול עצה מה לעשות.

כשיעצו לה לקרא להדוקטור חרדה ואמרה:

– יְרֵאָה אני…

אבל השכנים האיצו בה, גם טרחו בעצמם וקראו להדוקטור שיבוא; והוא בא, וראה את החולה, ואמר, שאין סכנה: “איפלואֶנציה” היא זו. הוא רשם סמי־מרפא בשביל יחיאל והלך לו.

ובלילה הזה ישן יחיאל במנוחה והזיע. למחר בבוקר נתעורר משנתו ופקח את עיניו.

אשתו נגשה אליו, ובחמלה שאלה אותו לשלומו.

– תודה ליושב־בשמים.יש תקוה, כי אֶשָּאֵר פה… הגבאי של ה“חברה־קדישא” צריך להמתין מעט – ענה יחיאל בנחת ושלוַת־הנפש.

פני אשתו צהלו. אם בעלה מלגלג על המות, אות הוא, כי שלום לו.

והחולה התחיל להתבונן אל כלי־הבית, כאִלו שהה⁵¹ זמן ארוך בדרך ושב לביתו ורוצה להכיר את השִנּוּיִם שנעשו.

פתאם נמשכו עיניו אל עבר החלון, ששם עמד בקבוק קטן של סַמי־מרפא.

– הגישי לי זאת – פנה אל אשתו – מה הבקבוק הזה?

– הלא זהו ה“רֶצֶפּט” של הדוקטור! – ענתה האשה, ומיד נתאדמו פניה.

פני החולה הועמו. הוא התאמץ לזכור את בקורו של הדוקטור בביתו. וכשהגישה לו אשתו את הבקבוק, לקח את משקפיו והרכיבם על גבי חוטמו והתחיל קורא את המלים הרומיות. אחר כך שִכְשֵך⁵² את הנוזלים שבתוך הבקבוק והסתכל אל האבעבועות, שעלו מלמעלה. זמן־מה אחז בידו את הבקבוק הקטן ופניו הפיקו אי־רצון. פתאם הוצתה בעיניו אש־משטֵמה⁵³.

הוא ישב על קצה המטה, הרכין⁵⁴ את גופו והציא מתחת המטה סנדלי־עור ובהם תחב⁵⁵ את רגליו, ובצעדים אִטיים קרב אל החלון, פתח את האשנב – ושפך את הנוזלים שבבקבוק החוצה…

ואת הבקבוק עוד אחז בידו. אך לאחר שסגר את האשנב, שב כאִלו חזר מדעתו, ופתָחו שנית והשליך בכעס את הבקבוק אל קרקע־החצר, שמשם נשמע צלצול חזק של שבר כלי־זכוכית…

אז סגר את האשנב והתחיל מתהלך בחדר אחת הנה ואחת הנה. פניו היו אדומים מסערת הנפש… הוא לא דִבֵּר דָבָר ואשתו עשתה עצמה כאִלו אינה רואה כלום…

אך הוא לא יכול להתאפק וכאלו דבר אל נפשו:

– רק פתאים שֶכְּמותו⁵⁶ יכול הוא להשקות מֵי־שופכין כאלה… אותי לא ירַמה… ילך לעזאזל הוא עם ה“רֶצֶפְּט” שלו יחדו!…

ושנית התחיל להתהלך בחדר אחת הנה ואחת הנה.

– שכחתי, אוי לי! – קראה האשה פתאם – הלא הדוקטור אמר, שאסור לך לרדת מעל מטתך כשלשה ארבעה ימים, ואתה…

– גם אַתְּ מאמנת בו!… – אמר כמעט מתוך צעקה.

אך פתאם חש, כי כחו עוזבו וכי הוא רועד כֻלו…

דבר זה הפחידהו מאד ולבו החל לדפוק בחזקה… מיַד עלה על מטתו ויתכס בשמיכה. רגעים אחדים שכב מבלי נוע. אחר כך הסב פניו אל הקיר – ויבך…

לאחר תפלת שחרית היה סָבָא¹ יושב בבית־המדרש עטוף בטלית־ותפילין ושונה את פִּרְקו². שעה זו היתה כולה קֹדש. סבא היה רגיל ללמוד בעִיוּן בלבד בלי השמעת קול, ומרחוק היה נראה כמסומר³ אל מקום אחד. השיחות בכותל המזרח, במקום שהו איושב, לא הגיעו לאזניו וההמולה שמאחורי הבימה לא עוררה אותו. הלמוד היה בולע את כל רוחו.

גמר את פרקו, היה סוגר את הגְמָרָא ומביט על סביבותיו כאדם שבא מן הדרך ורוצה להכיר את המקום שהגיע אליו. היה כורך בנחת את טליתו ותפיליו, זוקף⁴ את קומתו ויוצא מבית־המדרש בפסיעות⁵ קטנות ולבו טוב עליו, כאדם שפָּרַע⁶ כל חובותיו ויודע כי “נאמן” הוא.

אותה שעה היה סבא מתרכך ומתעדן והיה נוח לבריות, אף על פי שמטבעו היה קַפְּדָן⁷. התורה האצילה עליו מנדיבותה וצרפה את לבו. כל העולם נראה בעיניו ראוי לאהבה מתוך חמלה. כך מסתכל⁸ בעולם אדם הרואה את עצמו עליון ומרוחק מן הבריות והמונן.

היה סבא פוגע בתינוק⁹ הרץ אל “החדר”, עצר בעדו, צבט בלחיו בחִבָּה¹⁰, שָאַל בן מי הוא ונתן לו אגורה לקנות אגוזים.

בא אל ביתו ולא מצא את סַבְתָּא¹¹, היה מוציא את מקטרתו ובנחת היה ממלא אותה טַבַּק, יושב על יד החלון ומעשן מתוך מין קוֹרַת־רוח¹², כאלו היה בטוח, כי הנאה קטנה זו מעולם־הזה מותרת לו לכל הדעות אחרי שלש שעות של עבודת הבורא.

לאחר שעה קלה היתה נדלפת אל הבית אשה גוּצָא¹³ בעלת פנים מקומטים¹⁴, ובהעיפה עין על היושב, היתה נבהלת¹⁵ אל בית־המבשלות. זו היתה סבתא.

בעוד רגע היא עומדת לפני סבא ומתנצלת¹⁶ לפניו על שאחרה לבא.

– הן עיר שכֻלה גזלנים היא… שמעתי שחַנה האלמנה חולה ונכנסתי לבַקרה… מצאתיה שוכבת באֵין־אונים, בבית קר, הילדים בוכים… והֲרֵי¹⁷ שכֵנים גרים שם ואיש לא בא לסָעְדָה… יכול אדם לגוֹעַ ולמות ואין פוצה פה… הסקתי¹⁸ שם את התנור, האכלתי את הילדים, הושטתי לחולה קצת מרקחת להשיב נפשה… בין כך ובין כך עברה השעה…

סבא שומע את כל השיחה במנוחה שלמה. רגיל הוא בכך ויודע, כי אשתו “קובצת” מצוות. על פי רוב הוא שותק¹⁹ בשעה שסבתא מספרת בעִנְיָנִים כאלה. על פניו מרחף לגלוג²⁰ קל. כך מביט עֲשִיר־נכסים, המכניס²¹ בכל יום מאות ואלפים, על העני המלא שמחה כשהִרְוִיחַ כמה פרוטות.

ואולם יש שהוא פונה לסבתא ואומר:

– מה בצע לך בכל המצוות שאַַת צוברת²², אם הכל־הכל שַיָך²³ לי… כך נאמר בגמרא: “כל מה שקנתה אשה קנה בעלה”, ובכן…

סבתא שומעת וחִיּוך²⁴ קל עובר על פניה.

– הן לא תהי אכזר כל כך עד כדי ליטול ממני את כל רכושי, לא כך?… אין רע, אין רע, עוד אתבע²⁵ אותך לדין תורה… לעת־עתה טול ורחץ, אורחת־הבקר נכונה. –

* * *

ביתו של סבא עומד בקצה ככר־השוק. זֶהוּ בית־חומה שהַדְרַת זקנה חופפת עליו. ממולו גם מימינו ומשמאלו בתים חדשים שנבנו אחרי “השרפות”, או בנינים מחודשים שנתקנו “לפי רוח הזמן”, אך הוא לבדו נשאר איתן ולא שִנה את מראהו.

לפנים, בעת ש“הפריצים” היו יושבים באחוזותיהם, הדרך אל הכְרַך²⁶ היתה מהלך שני ימים ולילה אחד, היערות בסביבות המקום היו רבים וגדולים, ואמירקה היתה רחוקה־רחוקה בקצה תבל. בימים ההם היה בביתו של סבא – המלון הגדול – צנור²⁷ “פרנסה” שהיה משפיע²⁸ על חֲצִי העיר.

בימים ההם היתה סבתא טרודה²⁹ מן הבקר עד הערב. החדר הגדול הפונה אל השוק היה בית־מַרְזֵחַ³⁰; והחדרים הפנימיים שִמְשוּ מָעון³¹ ל“סוחרים” ול“פריצים”, שהיו באים אל העיר בשביל עסקיהם. כל היום היו נכנסים ויוצאים אל המלון סַרְסוֹרִים³², חוכרים³³, חנוָנים, בעלי־אומנות. השאון היה רב, הדלת סבבה על צירה בכל רגע, והכל נשאו עין אל גרי המלון.

סבא לא התערב מיָמיו בעסקי פרנסה. על פי רוב היה יושב בחדר המיוחד לו, שמעולם לא השכירו אותו, ומעֲיֵּן בספר או ישֵן שנַת־צהרים. הוא היה “האורח” הכי־חשוב³⁴ במלון וסבתא היתה מְטַפֶּלֶת³⁵ בו תמיד ביֶתֶר דאגה מאשר בכל ה“פריצים”. בעיר היו מקנאים בסבא שיש לו שני עולמות: עולם־הזה ועולם־הבא.

כל זה היה לפָנים³⁶. עכשיו שבאה אנדרלמוסיא³⁷ לעולם: ה“פריצים” נעלמו ואינם, מסלת־הברזל קרבה את העיר הקטנה אל הכרך, היערות נהפכו לאדמה צחיחה ועליה פַּסֵי־ברזל, ואמירקה נתפרסמה³⁸ בעיר והכל רצים אליה – ירד גם כבוד המלון. בית־המרזח שמם. פעם בפעם, בימות השוק, אכרים זקנים סרים אל הבית, שואלים לשלום סבתא, מנענעים בראשיהם, מעלים את זֵכֶר הימים הטובים שעברו, שוהים³⁹ שעה קלה ויוצאים. ושם בחדרים הפנימיים מתגורר לפעמים “מגיד” או “משולח” במקום ה“פריצים” וה“סוחרים”.

ואולם “העתים הרעות” באו לבעלי המלון בזמן שבניהם ובנותיהם כבר יצאו לרשות עצמם. נשארו רק סבא וסבתא, שצָרְכֵיהם אינם מרובים ופרנסתם מצויָה להם גם היום מן הבית, שיֵש בו “דירות” רבות.

סבתא נותנת לעתים שבח והודָיָה⁴⁰ להבורא יתברך המנהיג עולמו בחכמה רבה. שהרי אלמלי היו השנים כמקדם, היתה שקועה כל ימיה ב“פרנסה” ולא היתה מספיקה לרכוש לה עולם־הבא.

וכל אותן השנים האחרונות עסוקה סבתא בצִבּוּר “מצוות”. היא זריזה לעשות כל דבר שיכניס לה מַשֶּׁהוּ⁴¹ עולם־הבא. נראה הדבר, כאלו היא רוצה להשיג עתה מה שהחסירה בימי “השֶפַע”.

ובכל אלה אין די לה. היא מקנאת בסבא המסובל בתורה ובמעשים טובים. מתוך הספרים הקדושים יודעת סבתא כי השכר בעולם־הבא שנותנים בשביל תלמוד־תורה אין לו שִעור. ואישה הרי עסק ועוסק בתורה כל ימי חייו, ומה רב ועצום אפוא השכר הצָפוי לו!

לעתים היא מהרהרת⁴² אחרי מדותיו של הקדוש־ברוך־הוא על אשר נתן את כל התורה לגברים, ומה היה איכפת לו⁴³, אלו היה גם לנשים חלק בה?

והיא באה לידי מַסְקָנָא⁴⁴, כי כשם שאין אנו מבינים בעיני עולם־הזה, מפני מה יש לו לאחר רבוא רבבות ולשני אין כל, כך קשה לנו להבין דרכי אלהים, מדוע האשיר את הגברים והֶעְלִיב⁴⁵ את הנשים…

* * *

לאחר שנַת־צהרים רגיל סבא לשתות חַמין בהרחבה. יש לו מלבוש מיוחד למשתה זה, הקבוע בכל יום בשעה מיועדה.

כשהוא יוצא מחדר־המטות, הרי הוא מוצא על השלחן מֵיחָם⁴⁶ מוכן ועליו כוסות וקערות קטנות. הוא נגש אל הארון, מוציא משם ספר ומניחו על השלחן. מוזגין לו כוס ראשונה והוא פותח את הספר.

סבתא יושבת בריחוק מקום ממנו, סורגת פוזמק⁴⁷ ושפתיה נעות. מביטה היא לעבר פני סבא המעורר בקרבה בשעה זו יראת־כבוד.

כבר הספיקה סבתא להכיר בפני סבא את תֹּכֶן הספר שהוא מעַיֵּן בו. אם מצחו מתקמט, ראשו מתנועע אט־אט וידו הימנית אוחזת בזקנו – “גמרא” הוא לומד. וכשהפנים שקטים רק העינים תועות, ומפיו יוצאות הברות קטועות⁴⁸: “כיצד”? “האיך”? – הרי זה “שלחן־ערוך”. אם סבא מעַיֵן בספר שלא מתוך כבֶד־הראש – אין זה אלא “חבור” של הרבנים הרגילים.

הרבנים המחברים העוברים דרך העיר רגילים לסור אל בית סבא ולסעד על שלחנו בשבתות. ויש אשר סבא מתחיל לדון עמהם בדברי תורה; מעט מעט מתלקח ריב, העינים מתנוצצות, הקולות מורמים. העומד מרחוק יאמר בלבו, כי אנשים נִצים כאן. אך סבתא רגילה במחזות כאלה ויודעת כי זו היא מחלוקת של תורה…

השם “תורה” מעורר בלבה של סבתא את הרגשות היותר עדינים. איזה נפלא שורה⁴⁹ על המוּשָׂג הזה. הדמיון של סבתא מתאר לה את “התורה” בדמות דבר נאצל⁵⁰ שאין עֲרוך לקדושתו וליפיו.

יש לה הרבה ספרים קדושים ב“עברי־טייטש” שהיא בקיאה בהם ומתענגת עליהם. אך כל אלה אינם מגיעים בעיניה למדרגת “תורה”. כלם הם רק צלה של התורה ולא יותר.

הנה על פני כתל המזרח תלויות התמונות של בנה ונכדיה בכל ערב שבת, אחרי הדלקת הנרות, הרי היא רגילה לגשת אל הפרצופים⁵¹ החביבים, לנעוץ בהם את עיניה ולקרא: “שבת טובה, מחמדי!”

אבל כעבור רגע לבה מתמלא געגועים רבים… “הלא אלה רק צללים”, אשרי עין הזוכה לראות את הצורה האמיתית…

ששה בנים וחמש בנות ילדה סבתא, אך מכולם לא נשארו בחיים כי אם בת־יחידה נשואה לאיש העשיר ובן־יחיד היושב על כסא הרבנות בעיר רחוקה.

ואף על פי שהבת מתגוררה בעירה, אין סבתא מצויה אצלה, קצת מחמת שבַת זו אינה חביבה עליה ביותר, וקצת מפני שסבא אינו אוהב את בעל־בתו.

ולפיכך שמו ההורים כל מַעְיָנָם בבנם היחיד. הוא הוא גְאון המשפחה, והוא הוא ממלא את לבּות סבא וסבתא רגשות עדינים.

יש שהם יושבים שניהם לפני השלחן ואין ביניהם שום שיחה. שותקים שעה ארוכה, כאלו נזדמנו שני אנשים זרים לפוּנְדָק⁵² אחד, ואיש איש מהם חי ברשות־היחיד שלו. ואולם כיון שעולה זכר הבן, מיד הם מתקרבים זה לזה ועולמם נעשה משותף⁵³.

– כמדומני⁵⁴, שזה שלשה שבועות אין מכתב מאברהם שלנו – פותחת סבתא.

– מה יש לו לכתוב? – עונה סבא.

והשיחה הולכת ומתגלגלת על אודות אברהם. סבא מסַפר בשבחו ומפליג⁵⁵ את גדלו, וסבתא מזכירה את ימי ילדותו, את מנהגיו והֶרְגֵּלָיו.

אותו היום שמתקבל מכתב מאברהם יום־טוב הוא. סבא יושב וקורא מקרא ותרגום⁵⁶. הוא מתרגם ומסביר⁵⁷ את הדברים באריכות. וסבתא שומעת כל דבור בהקשבה רבה, ויותר ממה שהאוזן שלה קולטת⁵⁸ הרי העינים מבינות על פי תנועות הפנים של סבא. ועל כולם בא הדמיון שלה ומְשְלִים את פגימת⁵⁹ התרגום של סבא.

ואחרי כל קריאה וקריאה, אחרי כל שיחה ושיחה סבתא מתפללת תפלה קצרה: הלואי שאזכה לראות אותו בחיי!

* * *

אותה הבת המתגוררת בעיר אחת עם הוריה. יש לה גם היא בת יחידה, שזה שנים רבות משדכים לה שדוכים ואינם עולים יפה. ולכן כאשר אִנה אלהים את המיוּעָד היתה השמחה רבה מאד. החתן היה בן עשירים ומיוחס והָדוּר במנהגיו, והשביע רצון גם את המחותן והמחותנת וגם את הכלה עצמה.

מוּבן, כי ההכנות אל החתונה היו רבות וגדולות. כל אחד מבני המשפחה השתדל להציע דבר, אשר יגדיל ויאדיר את תפארת החתונה, למען ישָאר זכר היום הזה לאֹרך ימים.

אז באה המחותנת, אֵם הכלה, אל סבא וסבתא ואמרה, כי מן היושר הוא, שיבא אברהם אל החתונה.

מתחילה העמיד סבא פנים מתרעמים⁶⁰ וסֵרַב⁶¹ בדבר: “זוהי טרחה יתרה לרב לנוע ממקומו לשבוע ימים”. אבל כאן⁶² עמדה סבתא והודיעה, כי כדַאי⁶³ הוא להשתמש בהזדמנות⁶⁴ זו. “זה כעשר שנים שלא ראיתי את פניו, ומי יודע מתי אזכה לראותו”.

אפשר כי גם סבא השתוקק לראות את פני בנו יחידו, ואולי רצה לעשות נחת־רוח לסבתא; אך בין כך ובין כך נתן את הסכמתו והבטיח להזמין את אברהם ליום החתונה של נכדתו.

ואותו היום שקבלו ההורים את פני בנם היה חג גדול בחייהם. הוא בא ביחד עם אשתו ובניו. ואחרי שאילת־השלום נתחלקו האורחים לשני מחנות: הרב נכנס לרשותו של סבא, וסבתא התחילה מטַפלת בכלה ונכדיה.

מי שלא ראה את פני סבא בעמדו בבית־המדרש על יד בנו הרב הגדול, לא ראה פנים מאושרים מיָמיו. רבי אברהם היה אז כבן ארבעים, בעל קומה ובעל בשר. פניו העדינים ועיניו הטובות הפיקו את האצילות של סבא ואת הנדיבות של סבתא. על כל תנועותיו היה טבוע חותם של רבנות.

סבא היה זורק מבט לעבר פני בנו והרהור⁶⁵ קל היה חולף בלבו: “זהו אברהמ’ל שלי”, ומעין חיוך היה עובר על פניו.

ואולם סבתא התמכרה בכל נפשה ומאדה אל הילדים בני אברהם. אל בנה יכלה רק להביט מרחוק, וכאשר חבקה ונשקה את נכדיה, עמד לפניה אברהמי’ל שלה…

* * *

כבר עברה השעה של “קבלת־פנים” ביום החתונה; המחותנים משני הצדדים כבר נתקוטטו⁶⁶ ועשו שלום ביניהם; הבית מלא אנשים ונשים וטף, העומדים צְפוּפים⁶⁷ ומאזינים אל נגינות ה“כלי־זמר” ואת חֲרוּזֵי⁶⁸ הבדחן; “מחותנים” עֲדוּיִם ומקושטים⁶⁹ נכנסים ויוצאים.

באותה שעה שקודם החופה יושבת בחדר קטן חבורה קטנה: סבא, סבתא ורבי אברהם. שלשתם שותקים שקועים במחשבות.

סבתא מפסיקה את הדממה.

– זה היום שצפיתי לו… לא אזוז⁷⁰ מכאן עד שיבטיח לי, כי כן יהי…

– אין אני מבין כראוי, מה אמא שואלת – ענה אברהם ואמר.

– מה יש כאן להבין? רצוני שיתן לי כתוב וחתום, כי כל המצוות שעשיתי בחיי שַיְכות רק לי, ומן השכר שיקבל לאחר מאה ועשרים שנה בעד התורה שלמד יתן גם לי חלק…

סבא שישב במנוחה קפץ ממקומו והניע בידו לאות כעס, עיניו נעשו נזעמות ומפיו יצא דבור:

– דברי שְטוּת! ⁷¹

על פני רבי אברהם הופיע צחוק קל. בעינים מלאות חבה ורחמים נסתכל בפני אמו המקומטים ואחז בידה וענה:

– אמא, אל תדאגי, הקדוש־ברוך־הוא לא יקַפֵּחַ⁷² את שכרך… הוא יודע את המעשים הטובים שלך…

אבל סבתא לא נרגעה ובהחלטה גמורה הודיעה:

– בחיי, אם לא אקבל את הכתב, לא אלך אל החופה…

– תהי אפוא החופה בלעדיךּ! – ענה סבא בקלס.

נשתתקה סבתא, ובעיניה נראו דמעות.

רבי אברהם הפנה ראשו אליה והתחיל משַדֵּל⁷³ אותה בדברים:

– למה תבכי, אמא? אבא נכון לוַתר⁷⁴ על חלקו בהמצוות שלך ולך לבדך תהיינה. לא כך, אבא?

סבא נענע בראשו. אבל סבתא לא נרגעה.

– הוא מחויב לחלק לי מן התורה שלו…

– אִי־אֶפְשִי! ⁷⁵ – פסק סבא.

שעה קלה שררה דממה. לאחרונה התחילה סבתא מדברת כמו אל עצמה:

– חמשים וארבע שנים עברו מיום שנִשֵּׂאתי… יאמר נא, כלום יש לו טענה אלי?… האם לא עשיתי כל מה שבכֹחִי לנהל את הבית בשלום ובמישור?…

– הלא זוהי חובתך! – לא התאפק סבא.

– חובתי? כלום כל העולם נוהג כך להטיל את כל העול של פרנסה על האשה? האם בחיי ידעתי תענוגות אחרים מלבד “התענוג” לעמוד כל היום ולשרת את “הגוים”.

– מי כמוהו יודע – הוסיפה סבתא – כמה ימים רעים עברו עלינו בשנות חיינו. ואני השתדלתי תמיד להרחיק מעליו כל פגע וכל דאגה. היו ימים שה“חובות” שלָנו עָצמו ומוחי היה מתפוצץ מפני החשבונות כמה לשַלם להנושים – והוא לא ידע מאומה. צער גִדּוּל בנים – הה, רבונו־של־עולם! כמה לילות נדודים, כמה דמעות, כמה בלהות – כל אלה שבעתי – ועליו הייתי חסה להפריעו מלמודו. וכעת הוא אומר, כי אין לי כל חלק בתורתו…

נשתתקה סבתא. ראשה נשען על יד הכסא שישבה עליו. בעוד רגע התחילו עיניה זולגות⁷⁶ דמעות…

רבי אברהם פנה אל סבא:

– אבא, הַבְטִיחָה לה…

– כועס אני על התביעות⁷⁷… וכי אין אני יודע כי ראויה היא לשכר בעד תורתי?… אלא שונא אני את הטענות…

דלת החדר נפתחה. איש בא לקרא את רבי אברהם.

סבא נשאר יושב על מקומו לפני שלחן קטן. עיניו הפיקו מחשבה וידו החליקה את זקנו הלבן: סימן לסִדור הרעיונות.

לאחרונה קם ממקומו לצאת, אך בעברו על יד הספה, שעליה ישבה סבתא תפוסה במחשבותיה ועיניה מלאות דמעה, נתעכב רגע, נסתכל בפניה ואמר:

– קומי, נלכה, לא נאה, מה יאמרו הבריות?…

שתיקה.

– שרה – פנה סבא אליה – יש לי צער מזה… חדלי נא…

סבתא העיפה עין עליו, אך לא זזה ממקומה.

– שרה – התחיל סבא – וכי כך אני בעיניך? אין אַת מאמינה לי בלי כתב… האמנם קמצן אני עד כי לקחתי הכל בשביל עצמי?…

קולו של סבא היה רך ומלא חמלה בהוסיפו:

– אלהים שבשמים יודע ועֵד, כי בל ימי הגה לבי שבח לך בעד כל מה שעשית למעני… תמיד שמרתי בלבי את הרעיון: היא עמלה לעולם־הזה לשנינו ואני עמל לעולם־הבא לשנינו… חלק כחלק לנו, מחצה על מחצה…

– – – – – – – – – – – – – –

אחרי החופה התחילו המחולות. הצעירים והצעירות הֶראו נפלאות ברגלים. ובשעה מאוחרת בלילה, כשהמחוללים והמחוללות ישבו לנוח “מעבודתם הקשה”, פקדה סבתא על ה“כלי־זמר” לנגן והיא לבדה יצאה במחול…

כל הקהל עמד מסביב לה בעִגוּל, ובחדוָה רבה התבוננו הכל אל הרקוד הנפלא של סבתא. אך איש לא ידע ולא הבין אותו הכח הצפון ברִקוד זה…

תמיד הם נראים זה בצד זה: בבית־המדרש ליד התנור בלילות החרף, בשוק מסביב לעגלות הכפרים, בבית־המַרְזֵחַ של חנה האלמנה וברחוב הצוענים, ששם הם דרים בשכנות תחת גג אחד.

שניהם הם זקנים לימים, בעלי־שיבה, ומדברים לכל אדם בלשון “אתה”.

בעיר מולדתם הקטנה הרי הם כנבדלים מן הקהל, כבני ארץ נכריה, אף אם הכל יודעים ומכירים אותם והם מתנהגים כיהודים פשוטים.

כשנפגשים אִתם ברחוב, מסתלקים¹ העוברים אל הצד; הנשים מוציאות אנחה חרישית למראיהם; התינוקות מתיָראים מהם ובורחים מפניהם.

אלה הם הקברנים שבעֲיָרה² או, כמו שהם קוראים לעצמם, “המעבירים את הגבול” מן העולם־הזה אל העולם־הבא.

זקנים הם, ואין בית בעיר אשר לא ראה אותם ביום אֵבֶל…

“אך לב אבן לאנשים האלה” – דנים בהם הכל. אין הם מתעוררים על ידי דמעות, אנחות, יללות.

הנה נפטר³ באחד הימים רב העדה, גאון, צדיק. מן העֲיָרות הסמוכות⁴ באו רבנים לספוד לו. כל העיר ירדה בבכי. והם – אף לא דמעה אחת.

אסון גדול קרה בעיר. בתו היחידה של בנציון הקמחי, כלה נאה, מתה כשבועַיִם קודם יום חתונתה. כל העיר היתה כמרקחה: הכל התאבלו, והם – לא כלום.

גדולה מזו, יש שהם מתלוצצים⁵, מלגלגים, מתקלסים, בשעה שבן־אדם מוריד דמעות.

– שוטה, למה אתה מתאבל על אשתך? כלום לא תמצא אחרת נאה הימנה?⁶ הלואי שהייתי אני במקומך!

– שמע, אל נא תרים קולך בבכי, פן תקיץ חותנתך ותקום לתחיה. ואתה הלא אינך רוצה בכך!

– יהודיה שוטה! היא שלחה ביום חורף את בתה הקטנה “להיות למליץ טוב עליה בעולם האמת”. וכי כך עושה אֵם? מוטב שהיתה הולכת בעצמה…

האַבְרְכִים⁷ המשכילים שבעיר מבארים את הדבר על פי חקירה, כי בדרך הטבע צריכים בני־אדם הללו להתעלל במות, מתוך שלבם גס⁸ בו.

תינוקות של בית־רבן מספרים זה לזה מעשיות נוראות בשואל הקברן, שהלך פעם אחת בליל מוצאי־שבת על יד בית־הקברות, נפלו עליו המתים ורצו לחנקו. נס גדול היה, ש“תפילין” היו מונחים בכיסו…

ויהודים פשוטים אומרים: זה הוא אחד מפלאי אלהים, שאין השכל האֳנוֹשִי⁹ יכול להשיגו.

* * *

שני האנשים האלה עוסקים בעבודה אחת, שניהם יושבים תמיד יחדו, שניהם מלגלגים על החיים ועל המתים, אבל על פי מראה פניהם הם נראים כשני עולמות.

שואל הקברן הוא יהודי גוץ¹⁰ וכרסן¹¹, בעל זקן עב וסָב¹², וגבות עבות מאפילות על שתי עיניו הקטנות, שמתוכן נשקף מבט זועם. דומה, שיהודי זה כועס על העולם כלו. הוא מדבר מעט, אך מפרק לפרק הוא זורק מפיו שנינה¹³ דוקרת ומכאיבה.

הוא אלמן מאשתו זה שנים מספר. בניו נדדו כלם למדינות־הים, והוא נשאר אחרי מות אשתו עם נכדתו הקטנה, יתומה ילדה כבת שבע, המנהלת עתה את משק ביתו¹⁴.

הקברן השני, זליג, הוא בעל קומה ודל בשר, וזקן דק מכַסה את קצה סנטרו, ופניו כפני צעיר־לימים.

יש ששואלין אותו:

– רבי זליג, מפני מה אינך מזקין כלל?

– משום שאין אני חי… וגם מפני שאשתי מקצרת ימי ושנותי…

עיניו הגדולות והכחולות¹⁵ מביטות על העולם בצחוק של חבה, ותמיד אתם מוצאים אותו כשהוא מדבר. לא לחנם מגדפת אותו אשתו בשם “פטפטן”¹⁶ או “טחנה”.

אין הוא אוהב לשבת בביתו, כל הימים הוא יושב אצל שכנו שואל.

על מי ומה משיחים¹⁷ שני האנשים האלה, שאינם באים בחברה אחרת? אין איש יודע.

ושנים רבות חיו שניהם יחדו. יחדו ישבו על כוס יי"ש¹⁸, יחדו ידעו עוני ומחסור ויחדו חלקו את לחמם.

* * *

באחד מימי הקיץ בערב נכנסה נכדתו של שואל ואמרה:

– רבי זליג, סבא קורא לך.

זליג הפסיק באמצע סעודתו, ברך בחֲטיפה¹⁹ ויצא אל בית שכנו ומצא אותו שוכב על המטה.

– הא, מה זאת?

– מאתמול אני חש²⁰… עצמותי מתפרקות וקר לי. היכן היית כל היום?

– הלא מחר “סעודה” של חברה־קדישא, וטרוד הייתי. אבל מה לך כי נסכלת?

– חולה אני.

– הבלים! נסה נא להשתמש ברפואה הבדוקה: קח צנצנת של “המים המרים”…

שואל גחך²¹ קצת.

– הוי, אַחָא²², הן זוהי הצרה, כי גם ל“גמיאה” אין בי רוח…

זליג התבונן רגע אל פני החולה, ואחרי דומיה קצרה אמר:

– האשלח לקרא את הרופא?

– נמתין²³ עד מחר, אולי אקום.

בבית שררה אַפלוּלית²⁴, בעד החלונות הקטנים הציצו צללי ערב.

זליג ישב על ספסל, סמוך למטת החולה, ושתק.

– אִלו ידעת, זליג, מה שחלמתי הלילה…

– דהַיינו?

– בחלומי והנה הרבי שלנו, ליב המלמד… הנה אני הולך לי ולקראתי ליב זה צולע ומשענת בידו… נתן עיניו בי: בן־סורר, ההתפללת “מנחה”?… ותוך־כדי־דבור נעלם ואיננו…

זליג לא מצא בפיו מלים לפתור את החלום.

– הזוכר אתה, זליג, איך היה ליב זה מַלקה²⁵ אותנו ב“חדר” וצועק: אתם, ממזרים, תורידוני שאולה… לבו נבא לו… כי אמנם אנחנו קברנו אותו…

– ואת “הרבנית” אתה זוכר? – נענה זליג – פעם אחת לכדנו את העֵז שלה וגרשנו אותה אל מחוץ־לעיר, והרבנית שלנו הלכה הלך ובכה: הֵיכָן²⁶ אוצרי? היכן מפרנסני? היכן יחידתי?…

על פני שואל נראה חיוך קל, כשהתחיל זליג מחקה את קול האשה ויללותיה.

– כמה שנים כבר חלפו מאז?

זליג התעמק רגע ברעיונותיו.

– זה לנו כ… ששים ושש… הם, לא… טועה אני… הא?… לא, כן הוא, ששים ושש שנים.

– חבילה²⁷ חשובה של “פגעים” נשאנו במשך הזמן הזה.

שעה קלה שררה דומיה. שני החברים נשתקעו בהרהוריהם. לא את הכל יכלו להוציא מפיהם. תמונות שונות מחייהם הארוכים עברו לנגד עיניהם. בעיָרה אחת נולדו, יחדו גדלו, סבלו ימי רעה ונהנו מרִגעי אושר. ואולם בדמיונם עתה קבלה כל התקופה שחלפה צורה של עדן, כאִלו השכיח העבר את זכרון הרעה, והשאיר רק את הרושם של רגעי הטובה.

– הן, כמדומה, כל זה היה לא כבר? – נענה זליג.

בבית הדליקו²⁸ נר. לאור המנורה נעלמה הילדות, והחברים שבו להיות זקנים כשהיו.

* * *

לא עברו ימים רבים ושואל הובל לקברות. המון רב לא הלך אחרי מטתו. כבדו לא נחלק לו, הספדים לא נשמעו.

בבית־העַלְמִין²⁹ היה “מנין” מצומצם³⁰.

רק נערה צעירה עמדה והורידה דמעות: זו היתה נכדת הנפטר³¹.

אחרי סתימת הגולל³² קמה מהומה קלה: מי יאמר את “הקדיש הראשון”? נֵס היה, שנזדמן שם פָּרוּש³³ אחד, שהיה זהיר גם במצוה קלה, ואמר “קדיש” לנשמת יהודי פשוט.

המלַוים המעטים עזבו את בית־הקברות, לא נשאר שם בלתי אם זליג הקברן.

הוא טִפֵּל³⁴ בבנין הגל שעל גבי הקבר לתקנו ולחזקו כראוי.

גמר את עבודתו, הרים מעל הארץ את אֵתו, את מעדרו ואת מטהו ועמד ממתין קצת.

הנה חסר לו דבר.

שנים רבות הוא עושה מלאכתו, ומעולם לא נראה לו המות איום ומוזר כמו היום.

“האמנם לא יקום שואל עוד, לא יתהלך, לא ידבר, לא ישתעל³⁵?”

זליג רוצה ללכת ונשאר עומד.

הוא זורק מבטו על פני שְדֵה־הקברות ומעיניו יורדת דמעה…

רוח קל נשב. העצים העומדים שם הניעו עליהם כמתלחשים… כמה שנים הם מתגוררים³⁶ במקום הזה, ועד היום לא ראו את הקברן בוכה.

צפור קטנה פרחה בצפצוף, כאלו קראה לאחיותיה, כי תבאנה ותראינה את הפלא הגדול: זליג בוכה!…