כשנפתחו בַבַּלְקַנִים לועי-התותחים והוברר, שהגזרה הקשה, התלויה ועומדת זה כמה באוירה של עותומניה, יורדת לקרקע, כשהאוזן התחילה קולטת את משק כנפיה השחורות של גזרה זו, – רעד הלב היהודי: אם הקיץ הקץ על טורקיה, מה יהיה גורלה של אותה ארץ, שברית כרותה לה, כי לא תשכח עד העולם?
ברי לנו, שמלחמת עמי הבלקנים הנפלאה הפרתה רבבות לבבות מישראל והטילה אל תוכם הרהור חדש, אשר לא ידעוהו עד עתה. אפשר, אמנם, שמתחלתו לא היה הרהור זה אלא רגש של קנאה, אבל גם הקנאה, כשהיא עולה למדרגת אֶמוֹצִיָה תקיפה, כחה גדול להפרות את הלב. אל הצער, שהיהודי מצטער כל ימי המלחמה על כשלונה של טורקיה, מזדוגת גם הקנאה בנצחונותיהם של עמי הבלקנים. המונטניגרינים עם הם! הכל מודים שיש להם זכות לכך, כי יהיה להם רצון שלהם; על ממלכה כבירה, היכולה, כמדומה, לרמוס את כולם בכף רגלה האחת, הם מעוררים את חניתם ומכריחים אותה לשמוע, להבין את שפת רצונה. ואנחנו, שלפי מספרנו שקולים אנו כנגד חמשים מונטניגרות, אין לנו רצון שלנו, אנחנו אסורים ברצון משלנו. עוד מעט ועמי הבלקנים יקבעו תחומים חדשים במַפָּתָה הפוליטית של אירופה, ואנחנו, הגדולים במנין מכל ארבעת העמים הַמְנַצְחִים גם יחד, רשות אין לנו גם להשמיע קולנו כשממלאים דם את חוצות שכונתנו. המיוחדה לנו בין ירכתי השפלה.
ומפרה הקנאה את הלב וסוללת בו נתיב להרהורים חדשים. צדקה עשתה ההיסטוריה עם ישראל, שפזרה אותם לבין האומות; הפזור הוא הוא כחו ואילוּתו של ישראל. כך לוחשים התנחומים החדשים-הישנים על הלב הפצוע, ובא ההכרח ומוסיף להם, לתנחומים, גם חן מיוחד של שיטה. העושר, התרבות, ההשפעה בכל מקצעות מפעלו של האדם בכל מרחבי-עולם – גדולה ועוֹז הם הם לעם. אבל שער התנחומים, הבל לחשם. לנו יש הכל: גם עושר, גם תרבות, גם השפעה בכל מקצעות מפעלו של האדם בכל מרחבי עולם, ובכל-זאת חלשים, חסרי-כח אנחנו, לא-עם אנחנו. המונטניגרים אין להם כלום: לא עושר, לא תרבות ולא השפעה, ובכל-זאת חזקים הם, עם הם. הכל הבל, הארץ היא הכל.
וההרהור החדש טוה את חוטו, הולך וטווה. אנחנו הננו “הפירמידה החיה” היחידה בעולם, אנחנו הננו העם היחידי, שמעל ראשו השב נשקפות מאות דורות. את האלהים, את תורת האמת, את נבואת הצדק נתנו לעולם כולו. אלפי שנה אנו באים באש ובמים, כל אגרוף רשע בנו הוא מנסה את כחו וגבורתו. הכזה יהיה לאחר כל הגדולות והנפלאות האלה שכרנו, כי נהיה באחת הפנות הקטנות של העולם הגדול לעם קטן, אשר בעמים לא יתחשב? שיר-הכבוד הזה, המשמש תרופה להשתיק על ידו את היתוש שבלב, כמה מגוחך הוא לעומת שירת התותחים, הנשמעת שם בבלקנים. אתמול היה עם בולגריה עם קטן, לפני ימי דור אחד היתה בירתו כפר, פנה נכחדה; היום עם גדול הוא, מחר תהיה סופיה חמודה בעולם. עם, שיש לו ארץ, אי אתה יודע, אם קטן הוא, אם גם ביום מחר עם קטן יהיה. עם, שארץ אין לו, אי אתה יודע, אם לא יקטן עוד שבעים ושבעה, אם ביום מחר יהיה עוד בעולם.
וההרהור החדש מסקל עוד אבן אחת גדולה ממסלתו. בני-אדם שֶמחָם הבריא קודם ללב הסוער, אינם נתפסים בקורי דמיונות, אינם נותנים לאוטופיות, כי תשלוטנה בהם. חוקים שולטים בעולם ולא דמיונות, האפשרות היא מדת החיים ולא האוטופיה. אמת וצדק. ואף-על-פי-כן כל כדור וכל רמון, הנזרקות בשדות לִילִי-בּוּרְגַס וקירקיליסה, מונאסטיר וסלוניקי, מספרים בלשון ברורה על הדמיונות של אתמול, שנעשו היום חוקים, על האפשרות של היום, שהיתה אתמול אוטופיה; הם מעידים, שמאחורי ענני-הכבוד של העתיד מסתתרות הרבה-הרבה אוטופיות, שבבוא שעתן תצטרפנה להיות עצם המציאות.
ומכיון שההרהור מגיע לכאן מיד נשמעת מאליה הקובלנא: “הציונים, שזה כמה הם עוסקים ביצירת פוליטיקה לאומית, אשר תשיב את העם לארצו, – עכשו, ברגע הגדול הזה, היכן הם והיכן היא הפוליטיקה שלהם?”
ואם אנשים, שהיום נפתח לבם ראשונה להרהור הציוני, כך, אנשים, שהרהור הציוני הוא נשמת נשמתם, לא כל-שכן שהם שואלים מתוך כאב וגעגועים רבים: “היכן, היכן היא הפוליטיקה הציונית, שעכשו הגיעה שעתה לעשות גדולות ונפלאות?” אילו לא נחתה בשתים-שלש השנים האחרונות היד הקשה על הציונות ברוסיה, אילו אפשר היה גם עתה לעסוק בציונות בפרהסיה, כשם שאפשר היה הדבר לפני חמש-שש שנים, ודאי היו אספות קטנות וועידות גדולות נערכות ובכולן היתה נשמעת שאלה אחת, אנחה אחת: הפוליטיקה.
ואם מקום שאסור אין שואלים בגלוי, אלא כל אדם תוהה בלבו או מסיח את תמהונו וצערו לחברו הקרוב אליו, מקום שמותר, באירופה המערבית, נערכות באמת אספות וּועידות, והשאלה, שבה פותחות ההרצאות ובה מסיימים הוכוחים, היא – קראו את הכרוניקה הציונית ותראו: “המלחמה בבלקנים ויחוסה לציונות”. כמובן, שאלה זו יוצאת לכמה וכמה פנים, אבל תכנה היסודי אחד הוא: “מה היא והיכן היא עכשו הפוליטיקה הציונית?” – גדולה מזו. לא רק סתם ציונים, אלא גם ציונים ששערותיהם הלבינו ככסף בעבודה, אנשים שהם יִשְרוּ את צעדיה הראשונים של הציונות והם שהביאוה עד הלום, – יש שגם הם יושבים ושואלים איש לרעהו: “מה השעה הזאת דורשת מעם הפוליטיקה הציונית, מה הפוליטיקה הציונית דורשת מעמנו?”
מה היא באמת התורה, היוצאת לנו מתוך המאורעות הגדולים, אשר לעינינו?
ראשית-כל: האוטופיה של אתמול יכולה שתֵעשה אפשרות היום. תהיה נא התורה הגדולה הזאת לנגד עינינו תמיד. אל נבוש אם יקראו לנו אוטופיסטים. אדרבה, יהיה שם זה גאותנו. האוטופיסט הוא האיש, אשר זרת ההוה בלבד אינה מספקת לו, כי מרחבית-העתיד צדה את נפשו והוא רואה אותה, את מרחבית העתיד, נגלית מתוך זרת ההוה גופה. אבל האוטופיה של אתמול איך היא נעשית אפשרית היום, מרחבית העתיד איך היא נגלית מתוך זרת ההוה? יבואו מאורעותיהם של עמי-הבלקנים ויעידו. לא על-ידי צרופי-דברים ו“הַשְבָּעוֹת”, כי אם על-ידי צרופי-מעשים ומפעלים, הכרוכים זה בזה ונעשים סבה וגורם זה לזה. אוי לו לאיש, הרואה את התכנית המצוירה בדמיון או על גבי ניר כאילו היא עצמה בונה, גם בלי אבנים ולבנים, גם בלי סיד וָמֶלט. הפוליטיקה היא המָנוף, העושה את האוטופיה לאפשרות. איזו פוליטיקה? זו של הנחת לְבֵנָה על גבי לבנה בשעה הרצויה להנחת לבנים, זו של הנחת אריח על גבי אריח בשעה שאינה רצויה אלא להנחת אריחים.
שנית: כשהתחילו באות יום יום ידיעות על גורלה של עותומניה לא רק באירופה, כי אם גם באסיה, חרד לבנו בקרבנו. פירושה של החרדה הזאת הוא, שרק פוליטיקה אחת ישרה ובטוחה יש לציונות, זו של הציונים הראשונים, או, אם נהיה תמימים עם לבנו, – של חובבי-ציון. הם היו אומרים: אין מולדת נקנית, אלא היא נעשית מולדת. דמעתו של הזורע ורנתו של הקוצר, שורות העריסות מזה וערוגות הקברים מזה הן העושות את הארץ למולדתו של העם, הן הנותנות לו “שטר” עליה. ומתוך אמת זו היו מוסיפים ואומרים: כל מושבה עברית, הנבנית על אדמת ארץ-ישראל, כל קבוץ עברי שמתוסף בארץ-ישראל, כל מוסד עברי הנוסד בה – כולם עושים אותה ארצו ומולדתו של העם. כולם מוסיפים “אותיות ותגים” ב“שטר”, שהוא מבקש לקבל עליה. זו היתה הפוליטיקה של הציונים הראשונים ויפה היתה, אבל רק להלכה ולא למעשה: הם, הציונים הראשונים, לא ידעו לבנות וליסד כראוי, ולפיכך מעטים הם ה“תגים” ו“האותיות” שהוסיפו ב“שטר”. באו הציונים שאחריהם וכפרו בעיקר ואמרו: אין בונים מושבות ושכונות אחת אחת, אלא יושבים ומצפים עד שתגיע השעה לבנותן עשרות עשרות בבת אחת, אין כותבים את השטר אותיות אותיות, אלא עומדים ומחכים לנס, כי יכתב כלו “בחדא מחתא”. ומתוך טעות זו עברו עלינו הרבה שנים ללא פוליטיקה של בנין, ודוקא השנים ההן היו שנות התלהבות והתפעלות, שנות תנופת-כחות כבירה, שאולי לא היתה לנו דוגמתה בגלותנו הארוכה. השנים הנפלאות ההן עברו ללא פוליטיקה של בנין, אנחנו נשארנו מעוט קטן ודל בארץ-ישראל כשהיינו, וכשבאו המאורעות הגדולים, והידיעות וההשערות על גורלה של הארץ התחילו מדביקות זו את זו ראינו, כי אותנו, את המעוט הקטן והדל שבארץ, איש לא זכר ולא פקד. זוהי החרדה אשר חרדנו, – ולא לשוא חרדנו.
ושלישית: המערב נצח את המזרח, הנצרות את האישלם. שמחה רבה נסוכה על העולם. השמחה גדולה ושלימה כל-כך עד שתקפה גם את הזקן והגדול שבחבורתנו אנו1: האישלם נוצח, מעתה יתמו חטאים, רעת-לב וחמת-נקם מן הארץ. כך אומרת “החכמה העליונה” של ה“פוליטיקה”. ומי יודע, אם לא כך אומרת גם “החכמה העליונה” של ה“תרבות”, מי יודע, אם על מפלתו של האישלם אינם ששים ושמחים גם בני החבורה ההם, הטורחים ועמלים זה שנים אחדות לגלות גם לנו את המאור שבנצרות, את התפארת וההוד שבה? ואלו אנחנו מסתכלים במה שלפנינו, במעשים גלויים הנעשים לעינינו ורואים: מקום שנצח הצלב את חצי-הסהר גלתה מנוחה מישראל. אמנם אפשר, שכשהיא לעצמה תרבותה של הנצרות מלאה מאור, תפארת והוד, אבל החכמה הפשוטה של שמירת האדם על נפשו, על קיומו, אומרת לנו, שהברית אשר אנחנו נכרות עמה, עם הנצרות, תהי ברית שבין הבולע והנבלע, ברית שבין השוסע והשסוע. החכמה הפשוטה של שמירת האדם על קיומו גוזרת, שאנו אין לנו אלא ברית אחת – עם תרבותו של המזרח.
ה“אוטופיה” של הציונות יש להרק פוליטיקה אחת – זו של בנין בארץ מתוך ברית-אחים עם עותומניה גברת הארץ.
העולם 1912
-
[מכּס נורדוי] ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.