דומה, ששוב עלתה בגורלנו אנו, הציונים, “הבדידות המזהירה”. כל ההסתדריות היהודיות החשובות מתרחקות מאתנו ועוינות אותנו תמיד. האליאנס מושבע ועומד להיות שונא לציונות, יק“א הולכת בדרכי ה”אליאנס" וההסתדריות האחרות נגררות אחריהם. יחידה הייתה “העזרה” הברלינית, ששלום וידידות שררו בינה ובינינו. בשעת ועידת בריסל הייתה היא היחידה, שנענתה לקול קריאתנו. ושונות הן הסבות, שגרמו ליחסי ידידות אלה. מצד אחד הנה באמת יש כפי הנראה בלבם של קצת מיוצרי “העזרה” ושליטיה זכר כל-שהוא, קל שבקלים, דל שבדלים, לאותה הבנה לאומית, אשר אנו מבקשים כל היום בלבו של כל אדם מישראל, וביחוד' בלבו של עסקן ודַבָּר בישראל. ומדעת עצמנו הגדלנו אנחנו את הזכר הקלוש הזה שבעים ושבעה, “הגשמנו” את הצל החוור שעל גבי הכותל ועשינו אותו לדבר של ממש. ומצד אחר הייתה “העזרה” בראשית ימיה צריכה לנו, כדי שנַתפיס לה מקום בעולם היהודי, כדי שנעזור לה בהתחרותה עם ה“אליאנס”, שהיא “העזרה”, באה, בכונה או שלא בכונה, לרשת את מקומו. הידידות שבין שתי הרשויות האלה, ההסתדרות הציונית וה“עזרה”, הגיעה לידי כך, עד שרבים מאתנו האמינו, שה“עזרה” מכונת לעזור לנו במפעלנו, מפעל התחיה, בארץ-ישראל. ומתוך אמונה זו, ואולי גם מתוך הכרת-טובה, נתַנו לידידתנו הרבה כח ואנרגיה משלנו, שאנחנו בעצמנו היינו צריכים להם בעבודתנו הקשה והמרובה. והנה באה עתה ההחלטה הידועה בדבר לשון-ההוראה בטכניקום אשר בחיפה והוכרחנו להבדל גם מידידתנו היחידה, לקשור גם עליה מלחמה ולשוב לבדידותנו.
עכשו, יודעים אנחנו, יבואו שליטי ההסתדריות ההן, אשר לא קרבו אלינו מימיהם, ימלאו פיהם שחוק של לב רע ועין צרה ויקראו בקול מנצחים: “זוהי אחריתם של כל המתחברים לציונים ומתלוים עמהם, אנשי-ריב ואנשי-מדון הם הללו מעצם טבעם, ומי יכול לדור עמהם בכפיפה אחת!” וברי לנו: פרישה זו שאנו פורשים היום מן ה“עזרה” והמלחמה שבהכרח נקשור עליה מחר, אם תעמוד על החלטותיה הידועות, עתידים להרבות את ההתנגדות אלינו מצד שמני-הלב במערב. ואולי לא רק במערב בלבד. הן ראינו שגם יורשי ממונו של ויסוצקי הלכו אחרי החלטת הקורטוריון ולא חששו למה שהיה אומר אביהם אלו נמצא הוא באותו מעמד.
ובכל זאת לא יכנו לבנו אף רגע אחד ואנו פורשים ואנו מוכנים למלחמה. אם יהיה צורך בה. יאמרו מה שיאמרו, תגדל ההתנגדות אלינו כמה שתגדל, – דרך אחרת אין לנו. אי-אפשר שתהיה לנו. לבנו לא יכנו מהיות גם אנשי ריב ומדון לכל הארץ. יהיה ריב, יהי מדון, תרעשנה ותרגזנה ארבע פנותינו, ובלבד שנשמתו של העם תֵרפא ואובֵדה זו תמצא את סם-חייה אשר ישיב לה את שלוֹמה, את עצמותה, שניטלה ממנה.
בהכרח נגזרה עלינו בדידות עד את עץ, עד אשר ירפאו הלבבות משמנם, האוטם אותם מהבין ומדעת את אשר יודעים ומבינים אנחנו. אם מחולקים הם ה“עזרה” וה“אליאנס”, אף אם ירדפו זו את זה, אפשר להם גם להשלים זו עם זה על נקלה. שהרי מה הבדל יש ביניהן? הבדל מיתודה, הבדל בדרכי העבודה, אבל לא הבדל בעצם מהותה ותכנה של העבודה. לכל היותר מבדילה ביניהם בקשה פוליטית נסתרה למחצה: זו מבקשת להרבות את השפעתה של גרמניה והגרמניות וזה – של צרפת והצרפתיות. אבל ההבדל שבינינו ובין ההסתדרויות האלה והדומות להן אחר הוא לגמרי. לא הבדל חיצוני, כי-אם הבדל פנימי; לא הבדל ה“איך”, כי אם הבדל ה“מה”. הם, ראשי ההסתדריות האמורות והדומות להן, רואים את חיי היצירה של היהדות כאלו כבר דָלָה אותם העבר השב עד תהומם, וטוב ויפה בעיניהם, שתהא היהדות חיה על העבר שלה ועל ההוה והעתיד – אם בכלל יש לה עתיד – של אחרים. ואנחנו רואים חיי-יצירה חדשים ורעננים מתחילים ביהדות, ואם עדיין אין לה הוה כולו משלה, הרי לכך אנו נושאים את נפשנו, שלכל-הפחות עתידה יהיה כולו משלה. להם יש בעולם ערכים דַיָם ואין להם צורך כלל בערכים חדשים, ערכים יהודיים מקוריים, לא לעצמם ולא להיהדות גופה. ואנחנו אמנם מודים בערכי העולם אשר מסביב לנו, מהם אנו נהנים ככל האדם, אבל נפשנו רעבה וצמאה משום שאינה יכולה להתמלא אלא מערכים שלנו, ואותם אנו באים ליצור, אותם אנו מוכרחים ליצור, משום שלחיות אנו רוצים ולא רק להתקיים.
יש אשר הדרכים השונות אשר לנו ואשר לאחרים נמתחות והולכות זו בצדה של זו. הם מבקשים בדרכם את התרופה הקלה, העוברת, בשביל גוו המרוסק של העם, ואנחנו מבקשים את התקנה הגדולה, הנצחית, לכל ישותו והויתו. וכל זמן שקו מקביל הוא מהלכן של הדרכים השונות יכולים אנחנו ללכת יחדו. ולא עוד, אלא שטבע הענינים מחייב, שאנחנו נכנס גם לדרך המקבילה לזו שלנו, שהרי גם אנו מיחסים חשיבות וערך ידועים לתרופה העוברת, המשתיקה את הצרה והכאב לכל-הפחות לשעה. אבל בשעה שהדרך המקבילה משנה את מהלכה הישר והיא חושבת להכנס לתוך דרכנו, דרך היצירה, הרי אנו מוכרחים לדרוש מאת הנכנסים לגבול מפעלנו אחת משתי אלה: או שגם הם יעשו את המעשה אשר אנחנו עושים, או – שישובו על עקבם ויצאו. יכולים אנו להשאר בודדים במפעלנו, ואף אם קשה היא הבדידות, משום שהעבודה אשר לפנינו רבה היא; יכולים אנו לסקל את האבנים אחת אחת, משום שעדיין חסר לנו הכח להסיע את הסלע כולו ממקומו ולנפצו פעם אחת. אבל אין אנו יכולים לתת לשום אדם בעולם לסתום את אשר כבר פתחנו, לעקור את אשר כבר נטענו. להפסיד ולקלקל את אשר יצרנו בעמל רב, ביסורים גדולים כל-כך – לא נתן, לא נתן.
הלא יפחד וירחב הלב לראות את הקנאה הגדולה, אשר לבשה את ארץ-ישראל החיה, הרעננה, היוצרת, כשנודעו לה החלטותיו של קורטוריון הטכניקום. ואם אנו מצטערים, שעדיין לא נשמע קולו של הכר הארצישראלי ומתוך כך יש לחשוש, שמא כבר שמן קצת גם לבו של זה ועלי גפנו ותאנתו מסתירים מנגד עיניו את הסכנה הנשקפת ליצירה המקורית, העברית, הנוצרת בארץ, – מה רבה היא שמחתנו לראות את קנאתו המרהיבה של המורה, של התלמיד, של הפועל, של כל הרענן והחי אשר בארץ, שאינו יודע ואינו יכול להבדיל בין התקנה האישית והתחיה הלאומית. כמה מן האמת הפנימית, מן הזעקה הטבעית יש בצוחת המרד, הנשמעת עכשו בארץ-ישראל: “או עשו אשר אנחנו עושים, יצרו את אשר אנחנו יוצרים, או צאו והבדלו מעלינו!”
הרב פראנקו, זה האיש שאולי יבש היה כעץ עוד בטרם הניסו שמונים שנותיו את ליחו האחרון, נמלך ושלח דוקא עתה טלגרמה של תודה וברכה ל“עזרה”. מסופקנו, אם אפילו בעלי ה“עזרה” גופם ישמחו על כתב זה. אנחנו ודאי לא נצטער עליו. אם באמת שוב עלתה בגורלנו “הבדידות המזהירה”, מוטב, שנצא למלחמת-מצותנו יחד עם היהודי הארצישראלי החדש, העלם בהיר-העינים וחֵי-הלב, המביט שמימה ומבקש רווחה לו ולעמו, משנשב תחתינו כפותי-יד ורגל יחד עם הזקן כמוש-העינים וכמוש-הלב, השח לארץ ונאנח לרגעים אנחה כמושה.
העולם 1913
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.