רק פּעם אחת ראיתי את שמעוֹן בּרנפלד. ראיתיו והוּא לא ראני. שמעתיו והוּא כּמעט לא שמעני. זה היה בּיקוּר דוֹר אצל דוֹר. ואולם דוֹר לדוֹר יבּיע אוֹמר, ואין דוֹר מדוֹר שוֹמע אוֹמר. אלא שהחזיוֹן לעצמוֹ

היה כּל כּך מפליא, ואוּלי מוּתר לוֹמר גם: מחמם, שלא רציתי דבר כּי אם להקשיב ללא סוֹף. בּהיוֹתי מרגיש עצמי בּמחיצתוֹ של פלא.

הוּא סגי־נהוֹר וּשנוֹתיו למעלה משבעים. השנה שלהי תרפּ“ט או בּראשית תר”צ. המעשׂה בּמטרוֹפּוֹלין של אשכּנז, בּטבּוּרה, בּרחוֹב גיתה. אני היהוּדי בּתוֹככי בּרלין. בּאתי לשאוֹב מתרבּותה. לא יאָמן כּעת כּי יסוּפּר. הלא כּאגדה מצלצלים הדברים בּזמננוּ. הלכתי לשחר את פּני שמעוֹן בּרנפלד, המשבּיר הגדוֹל לשלוֹשה דוֹרוֹת משׂכּילים עברים בּתוֹרה

וּבדעת; הוּא מעין אישיוּת אגדית רבּת־ראשים, רבּת־ידים ורבּת־קוּלמוֹסים. מחבּר ספרים רבּים, מהם “דוֹר תהפּוּכוֹת” ו“דעת אלוֹהים” וּמבוֹא לכתבי הקוֹדש. והוּא שתרגם את ספר הספרים ללשון אשכּנז. אף העניק לנוּ בּשלוֹשה כּרכים ממעין הדמעוֹת של עמנוּ והעניק לנוּ חדשים לבּקרים מאמרים. המאמרים של בּרנפלד הפּשוּטים, הבּרוּרים, הארוּכּים והטוֹבים אף על פּי־כן. איזה מכשף לכוֹח־עבוֹדה. רק סוֹקוֹלוֹב יכוֹל היה להתחרוֹת עמוֹ בּפוֹריוּת וּבשפע. אלא שהפּלא שהראה סוֹקוֹלוֹב בּמאמרים הראה הוּא בּספרים.

הלכתי בּרחוֹב גיתה אל שמעוֹן, שאהב כּל כּך להביא מראי־מקוֹמוֹת מגיתה. שׂמחה ופחד אפפוּני בּלכתי אליו. זהוּ יהוּדי שהשׂתרע בּעוֹלם הזה בּעתרת כּרכים. הנני מעריץ מידה זוֹ של רחבוּת. בּכּמוּת גוּפה יש משוּם איכוּת. רב־כמוּת אוֹמר: איני אוֹרח־פּוֹרח כּאן, אלא אזרח רענן, בּעל נחלאוֹת גדוֹלוֹת. מה לי לשקר? יש לי יראת הכּבוֹד מפּני גבירים רוּחניים.

מבּעד לצוֹהר בּשער הנעוּל הציץ פּרצוּף עוֹטה שׂער רב,

בּעל פּאוֹת־לחי מסוּג זה שמצאתי אצל המנגנים הישישים שבּדימוּס, מבּני דוֹרוֹ של פרנץ יוֹסף, המחממים את עצמוֹתיהם הזקנוֹת בּקרני החמה בּגן אוֹהוֹ בּוינה. כּן, בּן עוֹלם שהיה. השוֹער הזה – בּפיו מקטרת – סקרני, עשׂה בּי אוּמדנא, החליט שהנני מן המהוּגנים והחריק לפני את השער העתיק. כּאן נראה הכּל בּסימן העתיקוּת. אף השוֹער זקן מוּפלג. יש מיני זקנים כּאלה, שכּשאתה מציץ בּהם נדמה לך, שהעוֹלם כּוּלוֹ זקן – וּבבת רגע אף עליך תקפּוֹץ זקנה. הילוּך היה לשוֹער זה כּמוֹ על גבּי קפיצים.

– היכן כּאן מעוֹנוֹ של ד"ר בּרנפלד?

השוֹער הזקן הוֹרה לי בּידו ועם כּך נתקפּץ מקצת לעילא כּמי שמחמם את רגליו בּקוֹר גדוֹל. וּכלל לא היה אז קוֹר אלא חוֹם גדוֹל, כּמדוּמה. לבּי בּודאי היה חם בּקרבּי. – קוֹמתים! – רטן השוֹער כּגוֹן קפיץ שמתרטן מאליו.

כּל מקוֹם שנאמר בּמדינת אשכנז קוֹמתים פּירוּשוֹ ג' קוֹמוֹת. אין עם חכם ונבוֹן זה מביא בּחשבּוֹן את הקוֹמה הראשוֹנה. בּעל המקטרת ראה בּי שהנני חוֹכך מקצת והבהיר לי את הכּוונה מתוֹך תימרוֹת העשן:

– לעלוֹת, אדוֹן, לעלוֹת, למעלה־למעלה. לאט לאט תעלה, אדוֹן, בּמעלה הקוֹמוֹת. הרגלים ניתנוּ בּשביל לטפּס, אדוֹן. ואם תתעייף תשב לך על יד כּל קוֹמה להנפש.

יש אנשים האוהבים להשׂיא לנוּ עצוֹת טוֹבוֹת לצוֹרך ושלא לצוֹרך. אבל מקוּבּלני מפּי הנסיוֹן: כּל פּעם שמי־שהוּא מזכּה אוֹתך בּעצה טוֹבה – הט אזניך כּאפרכּסת. משוּלה עצה לרפוּאָה – שמא תצטרך לה.

ואכן נצטרכתי לדבריו הנלבּבים של בּעל המקטרת. רק עשׂיתי קוֹמה אחת ולבּי התחיל נוֹקפני ונזקקתי לנשימת־נוֹפש. לא ההליכה בּמדרגוֹת עייפתני אלא ההליכה אל החכם הזקן הטילה בּי חלחלה. אנוּ מכּירים כּל כּך הרבּה אנשים בּעוֹלם, אבל כּשיש צוֹרך לעשׂוֹת היכּרוּת חדשה מיד הלב פּוֹעם כּשל גזלן. רעדה מפעפּעת: מי יוֹדע כּיצד ידקרני בּמבּטיו. ושכחתי לגמרי, שאוֹתוֹ אדם חכם אין לוֹ עינים, אינוֹ סוֹקר ואינוֹ דוֹקר.

עשׂיתי לי שבּת קטנה על גבּי האדן של כּל קוֹמה וקוֹמה. ישבתי והרהרתי כּמה גדוֹלים מעשׂי בּרנפלד וכמה מלאים וּגדוּשים חייו בּתוֹכן, בּעבוֹדה וּבשׂמחת עבוֹדה. הוּא הנחיל את דבריו לדוֹר ולדוֹרוֹת. הוּא לא היה אוֹרח־פּוֹרח; לא סוֹפר פּוֹרח. הוא ירד לתוֹך השיטין של העם; בּדק נדבּכי תרבּוּתוֹ. מקרא, הלכה, אגדה, השׂכּלה – הכּל קיפּל בּתוֹכוֹ. הוּא עלה בּקוֹמוֹת. רבּוֹנוֹ של עוֹלם, אימתי שבת וינפש? אנוּ הסוֹפרים בּדוֹרוֹתינוּ אוֹהבים חטף־פתח, טיף־טיף, מרכא, טפחא – וּמיד אתנחתא. הננוּ כּוֹתבים רשימוֹת, סקירוֹת, אוֹ מיני מסוֹת. הננוּ מתבּצרים לנוּ בּשוּלי

הגליוֹן וּבקצה הקוּלמוֹס. יש מאתנוּ מכריזים וּמוֹדיעים בּעוֹלם שהם מבּיעים את עוֹמק הגיגיהם בּעפּרוֹן. האומנם נעשׂה את ספרוּתנוּ איפּרכיה של ארחי־פּרחי? חברי, אל תייחסוּ לי אף קוֹרטוֹב לעג אלא כּאב. חכמה בנתה עמודיה. החכמה אוֹהבת ארמוֹנוֹת. ספרים יש לחבּר, כּרכים לבנוֹת.

– שב ידידי, שב בּעצמך, בּחר לך מקוֹם ושב – אוֹמר בּעל הבּית פּשוּט לגמרי – עיור אני ואיני יכוֹל לשמשך. זה עשׂר שנים, שלקה מאוֹר עיני, עיורוֹני – ממתיק הוּא מיד את טיפּת המרירוּת – נותן לי את האפשרוּת לחשוֹב הרבּה וליתן את דעתי על ילדי־רוּחי.

וסמוּך לכך, לאחר שתיקה:

– בּמוֹחי משוֹטטים כּמה חיבּוּרים חדשים וּמלאך הכּתיבה

מכּה על ראשי: חטוֹף וּכתוֹב כּל זמן שמוֹחך צלוּל וזכרוֹנך עוֹמד לשמשך, אבל איני יכוֹל להעלוֹתם עכשיו על הנייר, מכּיון שהאברך העוֹזר על ידי, תלמיד בּית־אוּלפנא, השוֹמע את הדברים מפּי וכוֹתבם, יצא לזמן מה מן העיר. בּקרוֹב ישוּב והתוֹרה שלי תחזוֹר לאכסניה שלה, ולא אהיה עוֹד הוֹלך־בּטל כּפי שהנני היוֹם.

והוֹאיל וּבעל הבּית דיבּר אל נפשוֹ בּאזני האוֹרח המשך בחדשׂיח שלוֹ כּאילוּ ישני ואיני בּבת־אחת:

– נאמר בּתוֹרתנוּ: והגית בּה יוֹמם ולילה. ואני עוֹרך את דברי יותר בּלילוֹת מאשר בּימים. בּלילוֹת על משכּבי הנני סוֹבל הרבּה מנדוּדי שינה, התוֹקפים אוֹתי על הרוֹב בּשל עיורוֹני. אחד אחרי אחד צפים ועוֹלים בּזכרוֹני כּל הלימוּדים שלמדתי והרעיוֹנוֹת שהגיתי והתכניוֹת

שתיכּנתי וכוּלם תוֹבעים ממני: הבא אוֹתנוּ בּסדר, פּרש אוֹתנוּ, ערוֹך אוֹתנוּ משניוֹת־משניוֹת, כּפי שלמוּד היית לעשׂוֹת תמיד. וכמה מן התכניוֹת יש שהן דחוּפוֹת בּיוֹתר. אני מרגיש את עצמי בּמצוֹר. אוֹתה שעה הנני מצטער צער רב, שאין מאוֹר עיני עמי ואיני יכוֹל לבוֹא ולצאת כּמוֹ לפנים. עוֹד חשקי בּתוֹרה גדוֹל, אוּלם כּוֹחי תש. גם בּמעט הכּוֹח הזה הייתי מסוּגל לפעוֹל הרבּה אילוּלא…

כּאן נקלע לוֹ מבּלי משׂים לתוֹך פּיו זכר אוֹתוֹ ליקוּי,

שהחשיך עליו את העוֹלם ושמצערוֹ, לפי כּל הסימנים, בּעיקר על שוּם כּך, שמפריע אוֹתוֹ מעבוֹדתוֹ. כּבש את דיבּוּרוֹ. ולא עוֹד אלא שהוֹסיף נחמה:

– לאמיתוֹ של דבר לא חלשה עלי דעתי כּלל וּכלל. עיקר בּאדם צלילוּת דעתוֹ. וזוֹ עוֹד יש בּי. ויוֹתר מכּל איני סוֹבל טיפּשוּתם של הבּריוֹת. ממנה בּאוֹת לנוּ כּל ההפרעוֹת. משמתחיל אני בּהכתבה הריני מסוּגל להרצוֹת את דברי בּלי הרף. אבל הנה נכנס אצלי מי שהוּא וּפסק דיבּוּר של שטוּת, מיד חוּט מחשבוֹתי ניתק והבּנין כּוּלוֹ מתפּוֹרר והוֹלך. גדוֹל כּוֹחה של הטיפּשוּת לרצוָח נפש. ולא כּל שכּן שהיא סוֹתמת מעינוֹת. זרם המחשבה עוֹלה יפה רק כּשהוּא נוֹהר למישרים ואין מעכּבים אוֹתוֹ. גם שד"ל, שנסתמא לעת זקנתוֹ, אמר: אדם, שניטל מאוֹר עיניו, עלוּל להקדיש את כּל הגיגיו לילדי רוּחוֹ בּלבד. ושוּב אין הוּא נוֹתן את דעתוֹ על שוּם דבר אחר ואינוֹ מתענין בּשוּם דבר שאינוֹ משלוֹ.

איני חוֹשש לוֹמר, כּי רוֹב פּסוּקים נרשמוּ בּקוּלמוֹס

זכרוֹני ממש כּפי שיצאוּ מפּיו. זה האיש וזה שׂיחוֹ. ושׂיחוֹ כּכתיבתו. אי אתה חש בּוֹ מאמצי־בּיטוּי. משנתוֹ סדוּרה לוֹ בּמוֹחוֹ, ולא רק בּתכנה אלא בּצוּרתה ממש. כּל פּסוּק שלוֹ נוֹלד מהוּל בּטוּב־טעם ההסבּרה. אפשר לוֹמר, שכּל דיבּוּר היוֹצא מפּיו ראוּי לדפוּס. מוֹצא אתה בּעלי מחשבה

רבּים, שרעיוֹנוֹתיהם בּינם לבין עצמם בּודאי בּהירים וּברוּרים הם, אבל מכּיון שהם בּאים לבטא מיד ניטלה מהם צלילוּתם וּפגה פּשטוּתם. המוֹח טוֹב, אבל הפּה אינוֹ בּסדר. הדעה צלוּלה, אבל הלשוֹן בּמחילה עכוּרה. וכמה שׂמחה מתעוֹררת בּלבּנוּ בּבוֹאנוּ בּמחיצתוֹ של איש שפּיו ולבּוֹ שוים לטוֹהר, לבהירוּת, לפשטוּת. לפיכך דייקוּ רבּים ואמרוּ: פּה קדוֹש! לשוֹן זכּה! וּפה מפיק מרגליוֹת!

אין לוֹמר, ששׂיחתו של חכם זה הפליאתני בּרמזי המעמקים. אבל היא הפליאתני בּחן הזוֹך והשקיפוּת. והרי אפשר שהשוֹקף יש לוֹ מעלה יתירה על העוֹמק. שכּן מה זה שקוּף? זה שהיה לשעבר בּרוּם אוֹ בּעוֹמק ונצטלל שם. משל למעין, שהוא גוּפוֹ אינוֹ עמוֹק, אבל נביעתוֹ שוֹפעת אי משם רחוֹק.

אי משם רחוֹק בּא אלי כּל מאמר מפּי בּרנפלד בּאוֹתה שׂיחה. אנוּ מצטטים את פרוֹיד, שפּנגלר, אדלר. וּמהדרין מן המהדרין: תוֹמאס מאן, פּוֹל ולרי. והוּא: שד"ל, היינה, גיתה, בּרנה.

– בּרנה אמר: משוּל התנ"ך לאילן, כּל פּעם שאתה מנענעוֹ מיד הוּא משיר לך פּירוֹתיו.

וסמוּך לכך:

– עוֹד יש בּדעתי לחבּר כּמה חיבּוּרים על התנ"ך.

מובטחני, שלא היתה שוּם הגזמה בּדבריו אלה.

מסוּגל היה לחבּר עוֹד חיבּוּרים בּתנ"ך. מסוּגל היה לחבּר את זכרוֹנוֹתיו. דוֹמה, לא היה כּמוֹהוּ בּמחננוּ מוּכשר לכתוֹב זכרוֹנוֹת. לא די שהיה בּוֹר סוּד שאינוֹ מאבּד טיפּה, אלא סגוּלה מיוּחדת היתה לוֹ לשמוֹר בּמוֹחוֹ את כּל הטיפּוֹת בּצביוֹנן. יש חכמים משוּפּעים בּרעיוֹנוֹת, אבל עניים בּלבוּשים שלהם. משל לעני המטוּפּל בּילדים ואין בּכוֹחוֹ לכסוֹת את מערוּמיהם. בּרנפלד לא ידע מערוּמים מה הם. מה שידע ידע בּתוֹך המקוּפּל מלכתחילה בּלבוּשוֹ. כּמאמר המקוּבּלים, כּאוֹתוֹ נהוֹרא, שלבוּשוֹ מיניה וּביה. וּכשראיתי אוֹתוֹ כּיצד הוּא פּוֹתח את פּיו וּדבריו

שוֹפעים מאליהם בּקלוּת מבוֹרכת בּאתי לידי הבנה כּי החיים והיצירה אינם דברים כּל כּך קשים. רק מעט מאוֹר עינים דרוּש לאדם. וּבדיעבד אפשר להסתפּק גם בּפחוֹת מכּך. הנה בּינינוּ לבין עצמנוּ האיש בּרנפלד תחילה סח לי שזה עשׂר שנים הוּא חשׂוּך ראיה, אבל מכּיון שנתקרבנוּ מקצת זה אל זה, הוּא אגב דיבּוּרוֹ, ואני תוֹך שמיעתי, סח לי, שלאמיתוֹ של דבר, זה למעלה מעשׂרים, ואפשר קרוֹב לשלוֹשים שנה, שהעוֹלם לא האיר לוֹ כּהלכה. כּשאלוֹהים רוֹצה לענוֹש אדם הריהוּ מסיר מעליו את עינו הגדוֹלה שבּמרוֹמים וּמכניסה חזרה לתוֹך נרתיקה. ויוֹתר משראה בּרנפלד בּשלוֹשים השנים האחרוֹנוֹת את אוֹר העוֹלם ראה את אפלוֹ. וכן הרוֹפאים הזהירוּהוּ זהיר וזהיר כּי עלוּל הוא לקפּח את שארית ראייתוֹ. מי מאתנוּ כּשהיה מגיע בּחדר לפסוּק “ותכהין עיני יצחק” לא היה מתמלא אימה וחרדה שמא חלילה יארע לוֹ מה שאירע ליצחק אבינוּ. והנה אירע לשמעוֹן מה שאירע ליצחק. ואין פּחד. כּי שמעוָן בּעל העינים הכּהוֹת האיר את עינינוּ בּכרכים הרבּה לחקר אוֹרה הגנוּז של היהדוּת. ואם ניטלה ממנוּ עין השמש הלך והגיש לנוּ בּ“ספר הדמעוֹת” את עינה הבּוֹכיה של האוּמה. שכחתי לציין כּדרך המספּרים, שהם פּוֹתחים תמיד מן הפּרצוּף, מה גוּף וּדמוּת־גוּף לבּרנפלד. דמוּת חלוּש מכּל מקוֹם. אפשר היה תמיד כּזה ואפשר רק לעת זקנוּתוֹ. אבל רוּחוֹ היתה חזקה גם כּשראיתיו בּגוּפוֹ המוּכּה. מך ודך וחוֹבק אוֹצרוֹת תרבּוּתנוּ. פּניו חיורים. אבל ידעתי משכּבר: הפּוֹעלים הנאמנים בּכרם־יה הם אלה, שלא בּיזבּזוּ את רוֹב זמנם לפינוּק כּרסם. מי שיש לוֹ מעט בּשׂר וּמעט דם אינוֹ חס לכלוֹת את בּשׂרוֹ וּלהקריב את דמוֹ, יוֹם־יוֹם, למען הרוּח והתפארת.

– וּכדי להסבּיר לך ענין זה אספּר לך ענין אחר, שהוּא ענין ואינוֹ ענין – כּך משתלבים בּפה נוֹבע זה דבר בּדבר וּמראה־מקוֹם בּמראה־מקוֹם.

וּבאמת, כּיצד אפשר לדעת דבר זה מבּלי לדעת את הדבר ההוּא? אין בּכלל הדברים אלא מה שיש בּפּרטים. אבל אי אתה יכוֹל להבין את הכּלל כּל זמן שאינך בּקי בּכל הפּרטים. המסבּיר חייב להיוֹת בּקי. צבת בּצבת עשׂוּיה. ונזכּרתי בּהלצה שהיתה מתהלכת בּשמעוֹן בּרנפלד. פּעם שאלוֹ

לוינסקי כּיצד הצליח לחבּר ספרים כּל כּך הרבּה. מיד ענה בּרנפלד ואמר:

– המתן לי מעט, בּקרוֹב אכתוֹב חיבּוּר, שבּוֹ אבאר ענין זה בּאריכוּת.

בּאריכוּת! כּמה לעג מגלגלים על המאריכים. אבל אין לך כּמעט גדוֹל בּמקצוֹעוֹ שלא היה מאריך. מי שרוֹצה להכניס את דבריו ללבּוֹת האנשים על כּרחוֹ מאריך. אלא שאיני יכוֹל להאריך כּעת בּהרהוּרי, מכּיון שהנני להוּט לשמוֹע. ואם הפסיק בּרנפלד את שטף דיבּוּרוֹ לא עשׂה זאת אלא בּשביל לשמוֹע ממני מעט־קט על עניני ארץ־ישֹראל. סוֹף־סוֹף עמדה לי זכוּתי, שהנני תוֹשב ארצישׂראלי. וּלאחר מקצת שמיעה הוּא אוֹמר:

– חלוּצים! איזה חזיוֹן מוּסרי עמוֹק! וכמה טבעית הלשוֹן בּפיהם! והרי אוֹמרים, כּי גם האוֹתיוֹת על גבּי תוי הדוֹאר והמטבּעות עבריוֹת הן. הנני מקוה לעלוֹת בּקרוֹב לארץ. לא אוּכל לראוֹתה – אבל אוּכל לשאוֹף את אוירה ואת בּוֹשׂם פּרחיה. למששה אוּכל.

וכאן סח בּרנפלד בתוֹם נעוּרים על אהבתוֹ לפרחים.

– אהבת העוֹלם מידה של ישׂראל היא – אוֹמר הוּא בשׂפה חמה וּמתוּקה.

– אבל יש שוֹכחים לגמרי, שבּעוֹלם יש פּרחים ושאלהים בּגמטריא הטבע. עמנוּ הסיח את דעתוֹ בּמשך דוֹרוֹת מאילן נאה ומניר נאה.

דברים נוֹדעים למדי? דברים נדוֹשים? אין דיבּוּרים נוֹדעים וּנדוֹשים, אם הפּה הוּא חי. רבּים דשוּ בּאהבת פּרחים, אלא כּאן מדבּר איש שהתאבּק כּל ימיו לא בּאבק פּרחים אלא בּאבק ספרים. וזהוּ החידוּש. וכן חידוּש בּעיני מה שהוּא סח לי מראה־מקוֹם מר' שמשוֹן רפאל הירש, שנאמר שם: כּל הקוֹטף פּרח לבטלה כּאילו הוֹרג נפש. ושוּב הוּא המשפּיע בּחכמת פּיו: הרבה פּעמים ראה את ארץ־ישׂראל בּחלוֹמוֹ. בּחלוֹמוֹ הוּא צוֹעד על אדמת ארץ־ישׂראל, נוֹשׂא את עיניו אל הריה, מסתכּל בּשמיה, מקשיב לצליליה, שוֹמע עברית שׂפה חיה. פּעם ראה בּחלוֹמוֹ הוּא וּקלוֹזנר מטיילים יחד וּמסביבם הוֹמוֹת שׂפוֹת לוֹעזיוֹת. ואף הוּא וּבן־לויתוֹ פּתחוּ את פּיהם והתחילוּ לדבּר לוֹעזית. מאז חדלה ארץ־ישׂראל להוֹפיע בּחלוֹמוֹתיו.

לאחר מכּן נסבּה שׂיחתנוּ על ענינים ואישים ידוּעים בּארץ. כּעת היה הוּא לכאוֹרה השוֹמע. אבל חידוּשים רבּים לא עלה בּידי לגלוֹת לזקן השקוּע בּאוֹפל. הוּא שרוּי בּחשכה; אבל מצוּדתוֹ פּרוּשׂה לתוֹך ים־די־נוּר. לא רק שידע יוֹתר מאחרים בּספרים; אלא בּקי גדוֹל הוּא בּכל הויוֹת עוֹלמנוּ. אֶל חדרוֹ המבוּדד זרמוּ החיים לא על פּני גלי האוֹר אלא בּקרני המישוּש של הרוּח, המשחר מרחקים. דוֹמה, הוּא חי מעבר לאוֹר וגם מעבר לצמצוּמי מקוֹם וּזמן. כּלל לא היה זקן. הוּא ער מאד.