חדר להשׂכּיר – וּמוֹפיע אברך מגוּדל, שהבּעה נערית, השוֹפעת מתוֹך עינים עייפוֹת, חוֹפפת על מראהוּ. על שאלתוֹ לחדר, מוּכנה, לאחר שׂיח קצר, תשוּבת הסכּמה. אלא שתיכף לכך מעיר השׂוֹכר בּחיוּך מתנצל על שוּם שנתאחר, כּנראה, כּל שהוּא בּתוספת הבּאה:

– ולא בּשבילי אלא בּשביל אבּא, העוֹמד לבוֹא מחר מירוּשלים.

– בּשביל אביו?

– כּן, – וארשת הנאשמוּת טרם פּגה מבּת־צחוֹקוֹ – אבּא אינוֹ צעיר כּמוֹני. הוא כּבר זקן מקצת. למעלה משבעים.

– וּבשבילוֹ החדר?

– כּן. זקן שקט הוא אבּא. – וּבידוֹ המוּשטה דמי־הקדימה, – בּבקשה.

בּהרף עין אחרוֹן ניעוֹר החוּש המעשׂי בּמשׂכּיר האוֹמר:

– רוֹאה כבוֹדוֹ… בּענינים כּאלה ההכרעה לבעלת הבּית. דייר וזקן – יש להתייעץ עם האשה.

– אבל אבּא אינוֹ זקן טרדן. יוֹאיל לקחת ממני דמי־קדימה. ואם בּעלת הבּית תסרב יחזיר לי. אבּא יבוֹא מחר מירוּשלים. ואני מוּטרד… אין פּנאי לחפּשׂ – ואף עיניו העייפוֹת וּבת־צחוֹקוֹ המוּטרדה מעידים על כּך – הערב אכּנס לקבּל תשוּבה.

בּהתיעצוּת נתבּרר הצד השלילי שבּדבר. אשה תפיסתה יותר מהירה בּכגוֹן זה. זקן בּבּית – הכן לוֹ מים חמים מדי פּעם בּפעם. מסנדליו הנגררים נשמע קוֹל. בּחוֹרף קר לוֹ. בּלילה הוּא משתעל. בּיום הוא רוֹטן, עתים חוֹלה. הוּא שוֹכח לנעוֹל דלת. אינוֹ זהיר בּסתימת בּרז. קפּדן ורגזן הוּא. הזקנה היא אמנם אוֹצר יקר לגבּי מי שזוֹכה לה, אבל לא למקוֹרבים אליה. זקן בּחדר – מרה־שחוֹרה מטיילת בּכל חדרי הדירה. טוֹב לזקן, אבל אוֹי לשכנוֹ, הישן מעבר לקיר שלוֹ. הענין אינוֹ ענין מכּל הבּחינוֹת. רק הגבר מסוּגל למעשׂה כּזה בּלי חישוּב־דעת – מסיימת בּעלת הבּית את הבּירוּר בּקריאת נצחון כּלפּי האיש הנכשל, מתוֹך שהיא בּטוּחה לעוֹלם, כּכל אשה, כי הגבר אינוֹ מסוּגל לעשׂוֹת בּיזמת עצמוֹ שוּם צעד כּראוי ואילמלא היא מדריכתוֹ היה יוֹצא מכּל נסיוֹן־חיים בּשן ועין.

בּרוּר: דמי הקדימה ילכוּ חזרה. אוּלם משהוֹפיע שוּב האברך המגוּדל, בּעל החיוּך המוּטרד וחזר על כּך, שזהוּ זקן שקט ונוֹח לבּריוֹת ואף צפה מתוֹך עיניו העייפוֹת לתשוּבה סוֹפית, נמלט גם מפּי בּעלת־הבּית מענה חיוּבי. כּעת נתווסף, אמנם, עוֹד פּרט אחד: שם הזקן הוּא ד. י. זילבּרבּוּש. שם ידוּע למשׂכּירי החדר. עכשיו מציין השׂוֹכר בּביישנוּת כּל־שהיא:

– אמרתי: למעלה משבעים. והוּא למעלה משמוֹנים. אבל הריהו כּאילוּ רק למעלה משבעים.

עוֹד חילוּפי־מלים. והסיכּוּם האחרון:

– ואם עוֹד עשׂוֹר שנים – מה בּכך? השנים הן קנינוֹ הפּרטי של האיש שחי אוֹתן. גם מאה ועשׂרים שנה אינן הרבּה.

למחרת בּבּוֹקר בּא הוּא גוּפוֹ, בּן פ"ב, תמיר וּשחרחר. קמצוּץ זקן דליל, ענותני, שלא העיז לצמוֹח, מכיון שבּכל זקן ארוֹך יש מן הקנטוּר או היהירוּת. לא משקפים, לא שׂערוֹת שׂיבה – לא שוּם דבר בּוֹלט, מלבד החוֹטם הגזעי. אף מקלוֹ כּמוֹ נחבּא. נכנס בּצעדים דמוּמים. עם כּל זקיפוּת קוֹמתוֹ אין בּוֹ אף קו של נשׂוּא־פּנים. עיניו קטנוֹת, חוַרוָרוֹת, לא מתנוֹצצוֹת אבל מוּארוֹת, רוֹאוֹת ואין מבּיטוֹת; לא שמץ התכּוונוּת כּנגדך, שבּה גוּפה יש משוּם התקפה על הזוּלת; לא איחולי־כּבוֹד מפוֹרשים, שבּהם אדם מקריב אליו את חברוֹ על כּרחוֹ; לא נימוּס שבתירגוּל, אלא נימוּס שבּממילא, בּתכלית הפּשטוּת. הקוֹל מכשיר לשירוּת הדיבּוּר בּלבד. זמריי קצת, חף מזקנה. נוֹתן עצמוֹ, לא ממוּלא משהוּ צדדי, בּלי נוֹפך יוֹהרא, קוֹל כּשר וישר; והוּא כּמעט עוֹדוֹ על סף החדר:

– סיפּר לי בּני כי היה בּיניכם משׂא ומתן עלי וכי אתם לא רציתם בּי בּגלל שהנני זקן – אמר בּבת־צחוֹק ענותנית – ואני זה לא כּבר עדיין לא הייתי כּלל זקן. – אמר בּהתנצלוּת כּמסלק עוֹדף – רק כּעת נחלשתי מקצת. הרוֹפאים יעצוּ לי לעבוֹר לתל־אביב, כי פּה האויר חם יוֹתר. שם בּירוּשלים קר מאד – ונחלשתי. וּבתל־אביב – הוֹסיף לאחר שהוּזמן לישיבה – יצא בּקרוֹב הכּרך הראשוֹן של ספר “זכרוֹנוֹתי”, שהנני מכשירוֹ לדפוּס ורצוּי לי לגוּר פּה בשביל שיביאוּ אלי בּכל יוֹם את עלי הקארעקטין.

על השאלה:

– אימתי יוֹפיע ספרוֹ?

הוּא עונה:

– זה תלוּי בּמהירוּת בית־הדפוּס וגם בהכנת הקארעקטין. מקצת נחלשתי.

וּלשם יתר הסבּרה הוא מוֹסיף:

– קארעקטין יש לעשׂוֹת לאט־לאט. אפילוּ אם סוֹפר ממהר בּכתיבה ראוּי לוֹ לעשׂוֹת את הקארעקטין לא בּחפּזוֹן. וּכשהנך מעיין בּקארעקטין אתה משמיט פּה ושם מלה אוֹ נזכּר בּאיזוֹ השמטה, שלא תהא פּוֹגע בּכבוֹדוֹ של מי. מפּני זה טוֹב שיש קארעקטין. ואתה עוֹבר שוּב בּקוּלמוֹס ואוֹתיוֹת הדפוּס מחכּימוֹת ואז אתה בּא גם לידי ישוּב־הדעת. וּכשאדם עוֹבד לאט־לאט גם שׂכלוֹ נעשֹה צלוּל והוא נזהר ממשגה.

בּבת אחת הוּא קם ממוֹשבוֹ, והריהו שוּב זקוּף ותמיר וּבשׂערוֹתיו המשחירוֹת יש משהוּ מן הפּיוּס והמשקיט:

– לא אפריע לוֹ כּעת יוֹתר. אם אתם רוֹצים בּי שאהיה דייר אצלכם אעתיק הנה את דירתי מחר אוֹ מחרתיים. ואם אתם חוֹששים מפּני, כפי שסיפּר לי בּני – האט את קוֹלוֹ – תקבּלוּני לחוֹדש אוֹ לחדשיים, עד שלוֹשה חדשים, לנסיוֹן. אפשר שאתאים לכם.

הוּא מוֹציא מתוֹך כּיס אפוּדתוֹ את המטבּעוֹת, מוֹנן אחת לאחת, לאט־לאט, מתוֹך עיוּן זה, שהוּא מעיין מסתמא בּקארעקטין, וּכשהחשבּוֹן עוֹלה יפה הוּא מגיש את הסכוּם בּאי־נוֹעזוּת, מתוֹך חשש, כּנראה, שמא הסילוּק יגרוֹר מחדש הרהוּרי חרטה מצד המשׂכּירים, והוּא מחייך בניחוּתא בּעברוֹ גם את המבחן הזה. על השאלה:

– האין כּבוֹדוֹ רוֹצה לראוֹת תחילה את החדר, שבּנוֹ שׂכר למענוֹ ושעליו לגוּר בּוֹ?

הוּא עוֹנה:

– הלא בּני ראה את החדר. מסתמא הוּא טוֹב. כּל חדר הוּא טוֹב. אם יש כּר תחת הראש, הרי טוֹב. כעת לא אטריח אוֹתוֹ יוֹתר.

ובעמדוֹ על הסף, לאחר אמירת “שלוֹם” הוּא תוֹהה עוֹד כּל־שהוּא: הוּא אינוֹ שוֹקע בּעיוּן מחשבה, כּנהוּג בּלשוֹן; אין הוּא מן השוֹקעים. הוּא על גבּי השטח. – וּבני הפחית לי מקצת שנים, אוֹמר הוא בּהתנצלוּת – ועל האמת לא למעלה משבעים, כי אם בּן פ"ב הנני. – מצהיר הוּא כּמסלק עוֹדף לשם חשבּוֹן־צדק. אוּלם שנוֹתי קטנוֹת היוּ ולא זקנתי הרבּה. וּמתוָך יסוד הפּשטוּת לשם הטבה:

– אפשר כּי אחרי שלוֹשה חדשים יהיה כּבר מוּכן החדר שלי. אז יהיה לי מקוֹם קבוּע שלי. ואני אפנה לכם את חדרכם ואעבוֹר למקוֹם שלי, שמכינים בּשבילי.

בּפסקה זוֹ יש משהוּ מהבלטה עצמית שבּנחת־רוּח. כּאן, בּנקוּדה זוֹ, נגמרה השׂיחה הראשוֹנה.

ימים, לילוֹת, הוּא, הזקן, מסתמא בּחדרוֹ, מסתמא כּבר הלך. אוֹ: מסתמא כּבר שכב. מחוּנן הוּא בּאיזוֹ הויה חרישית, בּהילוּך ללא קוֹל. הוּא צוֹעד לאט, אבל עוֹבר מהר. שוּם שאוֹן אינוֹ נאצל מישוּתוֹ. בּעמדוֹ לפניך אינוֹ מזדקר; בּבקשוֹ מאוּמה אין בּוֹ אף שמץ תביעה; נוֹכחוּתוֹ מצטיינת בּקלוּת מוּפלאה. הוּא מיסוֹד הנוֹצה. השׂיג איש זה אוּמנוּת הצטמצמוּת הישוּת עד כּדי המידה האפשרית. לא שאינוֹ משתעל בּלילה, אלא יש בּשיעוּלוֹ גוּפוֹ איזוֹ התאפּקוּת שבּתכלית הפּשטוּת, הנמכה עצמית,

ענותנוּת של אישיוּת פּרוּשה, שאין מטבעה להרעיש את עצמה. לא שמץ התגנדרוּת משל אלה, העוֹשׂים את שיעוּלם למין שׂפת־בּיטוּי של אישיוּתם המתנפּחת. כּל שיעוּל הוּא אנוֹכיי מטבעוֹ; מתקיף את הזוּלת; ואילוּ זקן זה סיגל לוֹ מין שיעוּל אטיי, עצוּר וּמעוּמעם, כּאישיוּתוֹ כּוּלה הנתוּנה תחת עמעמת. יש בּשיעוּל זה מן המפייס, המתנצל והמשקיט כּאחד. וּכלל לא כּוֹאב. הוֹ, הוֹ, אנשים, לא כּוֹאב. השתעלוּת שב“נחלשתי”, למחרת, בּהזדמנוּת פּגישה בּמסדרוֹן, הוּא שוֹאל:

– הלילה הפרעתי בּשיעוּלי?

וּכאילוּ אינוֹ מוֹצא סיפּוּק בּ“לא” אדיב הריהוּ מוֹסיף בּהתנצלוּת:

– על שוּם שבּעת האחרוֹנה שוב נחלשתי מקצת.

וּכבר גהר ועוֹבר עם מקלוֹ, היוֹת ואין זה ממידתוֹ לעצוֹר בּנוֹכחוּתוֹ את זרימת חיי הזוּלת, הנוֹהרים בּכיווּנם שלהם.

היכּרוּת קרוֹבה מעמידתך על טיב המזג הזה: זהוּ איש, שהענוה יסוֹד מהוּתוֹ; ולא הענוה המוּדעת, הקנוּיה, המטוּפּחה, בּדרך שבירת היצר. מה שניתן לצדיקים בּעמל וּביסוּרים ניתן ממילא, כּמתנת חנם, לפּשטנים. ה“אני” שלוֹ לא עשׂה פּימה עלי כּסל, לא הצמיח זקן, לא השמין, לא התפּתח בּגידוּלוֹ הילדוּתי, אלא נתקיים בּמצב נחבּא וּמבוּיש כּתינוֹק.

דוֹמה, בּראשית ימיו העמיד את ה“אני” בּפינה וּלבדוֹ הלך לוֹ לחיוֹת את חייו. מתוֹך כּך, כּמדוּמה, לא שלטה הזקנה על תארוֹ ושׂיבה לא נזרקה בּשׂערוֹתיו ועיניו לא כּהוּ שתהיינה זקוּקוֹת להרכּבת משקפים – כּי כּל הדברים האלה סימני יוֹהרה הם. הזקנה מעלה חשיבוּת לאדם בּעיני עצמוֹ; וּמפּני שׂיבה תקוּם; וקוֹצר־ראיה סגוּלה להתעלמוּת מן הזוּלת ולתביעת זכוּיוֹת־בּכוֹרה. ואף המחלה נעשׂית שוֹפר לאדם וּמכריזה עליו בּצלצלי־תרוּעה בּפני מקוֹרביו, שינהגוּ בּוֹ בּפינוּקים וּבכיבּוּדים.

לפיכך, משמע, טוֹען הוּא תמיד: “וּכלל איני חוֹלה, כּי אם נחלשתי!” אכן, הטבע פּוֹעל בּכל אדם בּהתאם למזגוֹ וּלאפיוֹ וּלמאווייו הטמירים ומסייע בּידוֹ להתפּתח בּגוּף וּבנפש לפי נטיוֹתיו הפּנימיוֹת.

בּכל ששי בּבּוֹקר בּיקוּר קצר אצל בּעלי הדירה לשׂיחה חטוּפה, על דא ועל הא. על מה שכּתוּב בּמוּספים הספרוּתיים של עתוֹני השבּת וּבני־רשף מן הזכּרוֹן על מאוֹרעוֹת ואישים מלפני חמשים אוֹ ששים שנה לערך, אם לא למעלה מזה. פּעמים כּמה נטפים של אינפוֹרמציה על אוֹדוֹת עצמוֹ, בּצמצוּם של פּניה עד כּמה שאפשר, ואם גם קצת סיפּוּר שבּיסוּרים, אבל לעוֹלם לא בּהדגשה ותמיד מתוֹך המתקה, בּדרך כּיבּוּש עצמוֹ בּנעימה אוֹפּטימית מפוֹרשת. בּסוֹף ימיו שפר עליו חלקוֹ – כּזהוּ הרוֹשם הכּללי מדבריו. אין הוּא צפוּי חלילה לרעב. כּך וכך יש לוֹ מכסה קבוּעה לחוֹדש. וכעת ועד היוֹבל נגש להוֹצאת כּתביו וּכבר נאסף הסכוּם הדרוּש להדפּסת כּרך א', שהוּא עוֹסק כּעת בּקארעקטין שלוֹ. מן הסתם יכניס לוֹ הספר הראשוֹן מה שהוּא מן המכירה, ואם תינתנה לוֹ עוֹד מקצת שנים ולא יחלש הרבּה מאד יכין גם את הכּרכים האחרים לדפוּס. – את ה“לדפוּס” הוּא מדגיש בּנחת רוּח – גם ארוּחת־צהרים ניתנת לוֹ מדי יוֹם בּיוֹמוֹ בּמוֹשב־הזקנים הסמוּך. ושם בּוֹנים למענוֹ גם חדר מיוּחד, שיהיה מוּכן כּעבוֹר חדשיים אוֹ שלוֹשה חדשים. – וזה הוּא אוֹתוֹ המקוֹם הקבוּע, כּפי שנתבּרר עכשיו, שעליו סח לפני ימים בּשעת שׂכירת החדר, שעתיד להיוֹת מוּכן בּשבילוֹ. מדי בּוֹקר בּבוֹקר הוּא מיסב בּבית־הקפה בּקרבת מקוֹם וקוֹרא שם עתוֹנים. אם יבוֹא מי לשאוֹל לוֹ יוֹאיל נא לשחרוֹ שם בּבית־הקפה. בּדרך כּלל, שׂיחוֹתיו קצרוֹת, כּגוֹן: “היוֹם גשם!” אוֹ: “שוּב נחלשתי!” אוֹ: “היוֹם עברתי על הקארעקטין האחרוֹנים ושלחתי אוֹתם לדפוּס”. אכן, האינפוֹרמציה האישית מוּבלעת על הרוֹב טיפּין־טיפּין בּתוֹך שׂיחוֹת כּלליוֹת, קצרוֹת גם כּן. ואם על העבר יספּר הרי זה לא מתוֹך הזכּיוֹן שיש לכל זקן על ימים קדוּמים ויוֹהרא של מי שהוּא מיוּחס בּמקצוֹע שלוֹ, אלא בּקשר לפליטת מלה מפּי בּן־השׂיחה אוֹ לענין העוֹמד על הפּרק על דפּי העתוֹנוּת. וּמכּיון שמנסר וּבא יוֹבל מנדלי, הרי שׂיחה קצרה על מנדלי, שבּה משוּלבה אפּיזוֹדה זוֹ. מעשׂה וּבא הוּא, הדייר הזקן, כּאוֹרח לאוֹדיסה לפני כּמה שנים, אחד העם לא היה עדיין אחד־העם, כּי אם אשר גינצבּוּרג ועדיין לא פּירסם אף מאמר אחד בּדפוּס – את המלה “בּדפוּס” הוּא מבטא תמיד בחגיגיוּת – אבל המשׂכּילים בּעיר כּבר נתנוּ עינם בּתלמיד חכם צעיר זה, ששמוֹ גינצבּוּרג והיוּ מדבּרים בּוֹ לעתים וּמנבּאים לוֹ עתידוֹת. וּכשבּא הוּא, האוֹרח, אצל מנדלי ושאלוֹ: “מה טיבוֹ של גינצבּוּרג זה שהכּל מדבּרים בּוֹ?” ענה ואמר מנדלי, שאף הוּא לא היה אז עדיין מנדלי, כּי אם אבּרמוֹביץ" – “גינצבּוּרג זה – עט! אברך יוֹדע ספר. וּמעלה אחת יש לוֹ, שאינוֹ כּוֹתב חיבּוּרים!” וזה היה אז, כּשמנדלי עדיין לא היה מנדלי ואחד־העם טרם נעשׂה אחד־העם. היינוּ: מלפני יוֹבל, אם לא בּתוֹספת עשׂוֹר שנים אחד. אבל מיד לכך קפיצה אל ענין אחר ואל שוּרת המאמרים שבּמוּספים הספרוּתיים בּעתוני היוֹם. אגב, שוֹאל הוּא בּתמימוּת: “מי הם שוּ זה ואוֹתוֹ ויילד שהעתוֹן מלא אוֹתם? – המכוּון לבּרנרד שאוּ ואוֹסקר ויילד – מדי פּעם מתווספים סוֹפרים חדשים!” הדייר הזקן רק שוֹאל ואינוֹ בּא חלילה בּטרוּניה; אין דרכּוֹ בּריטוּן; וּלעוֹלם אינוֹ קוֹבל על סדרוֹ של עוֹלם.

אין הוּא קוֹבל אפילוּ שעה שהוּא מספּר אפּיזוֹדה זוֹ, הנוֹגעת עד הנפש:

– לפני ימים, כּשזרחה בּבּוֹקר השמש והשמש היתה חמה וּמחיה עצמוֹת, השתוֹקקתי מאד לטבּוֹל את בּשׂרי בּאמבּטי חם, מכּבר לא בּאוּ מים חמים על בּשׂרי. מיוֹם שנחלשתי מקצת איני יכוֹל להכּנס בּעצמי לתוך אמבּטי ואם אכּנס יהיה אוּלי קשה לי לצאת משם, ואף איני יכוּל להטריח שיכינוּ למעני את האמבּטי. וּכבר שנתים לא טעמתי טעם רחיצה בּמים חמים. אהבתי זאת לפנים מאד. והיוֹם כּשזרחה בּבּוֹקר השמש, היתה הפּעם שמש חמה מאד אחרי ימוֹת הגשמים, הלכתי לבתי־המרחצאוֹת שעל שׂפת הים וביקשתי שיעשׂוּ לי שם אמבּטי חם ולא רצו המשמשים להרשוֹת לי להתרחץ מפּני שהנני איש זקן ואין מי שירצה לשלשל אוֹתי לשם ואוּלי קשה יהיה אחר כּך להוֹציאני משם. הבטחתי להם לעשׂוֹת זאת בּעצמי. אינני כּלל חוֹלה אלא שנחלשתי מקצת. לא האמינוּ לי ואמרוּ שאין מי שירחצני. ולא רצוּ אפילוּ לתת לי אמבּטי קטן עם מעט מים, שלא אוּכל להיטבע שם – אמר בּבת צחוק מלבּבת. לאחר שהתחננתי להם אמרוּ שצריך לשאוֹל רוֹפא אם מוּתר לי. מאד השתוֹקקתי לטבילה בּמים חמים. אפשר צדקוּ שסירבוּ. כּשמשתוֹקקים לדבר־מה חזק יכוֹל הוּא להזיק.

הוּא סח בּלא טיפּת מרירוּת, ולא בקוּבלנא, כּי אם בּקוֹל אלגי, ענותני, כּמספּר מתוֹך אוֹצר הזכּרוֹן.

בּקשר לסיפּוּר המעשׂה הזה הצהיר שוּב, כּי בּקרוֹב יהיה, כּנראה, מוּכן המקוֹם הקבוּע שמתקינים למענוֹ. מן המקוֹם ההוּא נשקף לוֹ, משמע, הסיכּוּי לטבילה בּמים. משׂא נפשוֹ.

וכך היה: מקץ שלוֹשה חדשים בּדיוּק, מיוֹם שהעתיק את מוֹשבוֹ לחדרוֹ החדש בּתל־אביב, עבר הדייר הזקן אל המקוֹם הקבוּע, אשר הוּכן למענוֹ בּבית־הקברוֹת הישן בּעיר תל־אביב. רק יוֹם אחד שכב חוֹלה בּחדרוֹ, אם כּי דוקא בּימים האחרוֹנים לא הצהיר בּנעימת העצלתים שלוֹ את ה“נחלשתי”. לכבוֹד הלילה האחרוֹן לשהייתוֹ בּחדרוֹ נעצר שיעוּלוֹ לחלוּטין. איש מבּני הבּית לא שמע למחרת בּבּוֹקר קוֹל צעדיו בּעברוֹ בּפּעם האחרוֹנה את סף הבּית בּדרכּוֹ ל“הדסה”. בּלאט חמק והלך. שלא לעוֹרר ושלא להטריד. וכעבוֹר יוֹם ולילוֹתיים יצאה מן העוֹלם נשמה זוֹ אשר צעדה על קצוֹת בּהוֹנוֹת רגליה, פ"ב שנים קטנוֹת.

הוּא מת כּסוֹפר גדוֹל בּאמת: רק כּשלוֹשה מנינים בּאוּ ללווֹתוֹ בּדרכּוֹ האחרוֹנה. ואף לא זר אחד. לא היוּ מתנדבים לישׂא את ארוֹנוֹ כּדרך שיֵעשׂה למפוּרסמים.

גם אל לויוֹת־מתים נוֹהרים רבּים רק אם הן הוֹפכוֹת לתהלוּכת־פּאר. ויש בּהן מן התשואה; וּכלל לא על מנת לתת כּבוֹד אחרוֹן להוֹלך אלא מתוֹך תקוה לקבּל אוּלי כּבוֹד ראשוֹן. מוֹצא אתה לויוֹת מפוּרסמים הנעשׂוֹת לכמה מן המשתתפים בּהן שלב נוֹסף בקריֶרה האישית שלהם. כּלל בּני אדם אוֹהב לוָיוֹת שמנוֹת, ויש שמתעשרים מלויוֹת כּמוֹ משׂריפוֹת. אבל לויה של איש בּוֹדד ולא נוֹדע בּשם מה תתן וּמה תוֹסיף? אכן, כּל איש נקבּר כּרצוֹנוֹ. מן הסתם היה זה רצוֹן הענו הזה לצאת מן העוֹלם ומן העיר הזאת בּחשאי־חשאין, שלא לעצוֹר את זרם החיים ולא להטריד אפילוּ בּלויתוֹ.

וזאת הכּתוֹבת אשר תיחרת על מצבתוֹ מטעם סוֹפר הדוֹרוֹת:

פּ"נ אִישׁ תָּם, אִישׁ לֵב פָּשׁוּט:

רַךְ וַחֲרִישׁי הָיָה מִצְעָדוֹ עַל הָאַדָמָה הַזֹּאת.

בַּעֲנָוָה וּבְזךְ נָזל קוֹלוֹ: קָטְנוּ מַאֲוַיָּיו;

בְּפִיו לֹא התְלוֹנֵן וּמְאוּמָה לא דָרָש.

בַּת־צְחוֹק נָחָה תָּמִיד עַל שְׂפָתָיו;

אַךְ הוּא גוּפוֹ הָיָה נָע וָנָד, לֹלא קוֹרַת־גָּג.

כָּעֵת שָכַב גַּם כֵּן;

בֶּן פ“ב כְּבֶן נוּ”ן הָיָה תָּאֳרוֹ עַד מוֹתוֹ.

הָאִיש אֲשֶׁר רַבּוֹת זָכַר, זֵכֶר רַבִּים הֶעֱלָה עַל סֵפֶר,

וְאַךְ אֶת נַפְשׁוֹ בְּגֹדֶל עַנְוְתָנוּתוֹ שָׁכָח.

הוּא חָמֶד שֶׁבֶת בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה, אִם גַּם בְּקִרְבַת

גְּדוֹלִים תָּמִיד הִתְהַלֵּךְ, לְמַעַן יִיף מַבָּט וְיַנְעִים שׂיחַ

עַל פֹּעַל אִישִים אֲשֶׁר יָקְרוּ לוֹ וּלְעַמּוֹ.