אדם יסוֹדוֹ מעפר. מעפר מוֹלדתוֹ. בּצירוּף נוֹפה וטיב מימיה ואנשיה. ויוֹסף אהרוֹנוֹביץ היה משוֹרש פּלך פּוֹדוֹליה שבּרוּסיה המדינה. בּיתר צמצוּם: משוֹרש מחוֹז פּוֹדוֹלי מסוּים, המשׂתרע בּסביבוֹת בּרשד, בּלטה, טוּלצין, צצילניק, טרוֹסטוֹנץ. ואצרף לכאן גם את אוֹבּוֹדוֹבקה הקטנטוֹנת, כּכף איש גדלה, לא שם לה בּכרכּי עוֹלם ולא ציוּן בּגוילין של המפּוֹת, אוּלם מדי דבּרי בּה יהמה לבּי אליה. מעוּף מבּטי הראשוֹן על עוֹלם יה חל בּרצוֹן הגוֹרל תחת שמיה. פּוֹדוֹליה המישוֹרית יש בּה מעלה אחת וחסרוֹן אחד. מעלה שאין בּה גאיוֹת ולא עמקים ולא שפלוֹת ספוּגוֹת בּיצוֹת וחסרוֹן שאין היא מצוּיינת בּהרים רמים מתנוֹססים לתפארה וּממריאים בּחוּצפּה כּלפּי שמיא. אין היא כּלילת נוֹף, אבל אין בּטבע שלה גם סימני דלוּת. אדמתה כוּלה ראוּיה לשמה: כּבדה וּדשנה לתבוּאת השׂדה ולפרי העץ. היא נוֹתנת לחם והיא גוּפה בּחינת לחם. אין היא מצמיחה מיני פּירוֹת מעדנים, גידוּלי מוֹנוֹפּוֹלין. אף לא תמצא בּה נאוֹת דשא מהוּללים. אין מאוּמה מן הסלסוּל בּמראוֹתיה ומן מוֹרא־הוֹד, דוֹמה, הטבע עצמוֹ מדבּר כּאן אל האדם בּשׂפת הפּשטוּת: הארץ ניתנה לך לחרוֹש אוֹתה ולשבת בּה. ואם כּן היה אדם מן הישוּב. אכן, האדמה כּאן נענית לעוֹבדיה ולתכלית זוֹ אין צוֹרך בּרוֹב חכמוֹת ולא בּעמקוּת יתירה. מי שאינוֹ עצל אוֹכל לחם לשׂוֹבע. והוֹאיל ואין בּסביבה זוֹ לא מעינוֹת מרפּא, לא הרי געש שכּבוּ, לא שוּם חפצי־ראוָה בּנוֹף וּבמשׂכּיוֹת הבּניה, הרי שחבל אדמה זה הנהוּ כּמוֹ שכוּח מעיני זרים וסקרנים ואנשיו נתוּנים לנפשם.

האדם המתהלך בּחבל אדמה זה פּשטן הוּא כּאדמתוֹ, פּשוּט ותמים הכּפרי שם, ואף יהוּדי העיירוֹת נשתמר בּהם הרבּה מהחן הכּפרי. איני זוֹכר בּסביבתנוּ שפע של אנשי יחס, נשׂואי פּנים, שוֹעים וקוֹעים. ה“עמך” בּמוּבנוֹ הגלמי לא היה מצוּי בּיוֹתר. כּל דיוֹקנאוֹתיהם של היהוּדים שנחרתוּ בּזכרוֹני מהילדוּת היוּ בּני דלת העם. אפילוּ עשיר העדה לא ניכּר בּשוּם דבר חיצוֹני מפּני בּעל בּית פּשוּט. בּעל הבּית – זה היה הטוֹפס הכּללי. גם הרב וגם בּעל המלאכה, גם הסוֹחר וגם החנוָני, אף העני שבּעניים, כּוּלם נחשבו בּעלי בּתים. כּל מנינה של העדה היה בּנינה. מראה הנוֹף האנוֹשי כּמעט כּוּלוֹ אפוֹר. ה“רעקיל” וה“קאשקט” המפורסמים – שימשוּ לכוּלם תשמישי לבוּש וכוֹבע. לא היוּ בּקהילתנוּ מעוּטרי ז’יפּוֹצות וחוֹבשי שטריימלים ועוֹטרי עטרוֹת לטליתים, לא בּימוֹת השבּת ולא בּימוֹת החוֹל. כּל שכּן שאיני זוֹכר על פּני רקע ילדוּתי שוּם צילינדר מתנֹוצץ בּתחוּמי עיירתנוּ. לא בּא כּבּוֹשׂם הזה במחיצתנוּ. הוּא נצנץ פּעם אחת בראשוֹ של אברך שבּא ממרחקים. לא היה בּכלל בּחייה של עדה פּוּריטנית זוֹ שוּם דבר מבריק. אפילוּ הלימוּד בּתוֹרה לא נעשׂה על דרך החריפוּת. מה מצינוּ בּטבע האדמה שאין בּה מן הצחצחוֹת וּמן הפּלפּלא חריפתא כּך לא סבלו בּני אדם אלה קשׂקשׂים מתנוֹצצים ולא גדלוּת דמוֹחין. לא ניתנה התוֹרה אלא שתהא תוֹרת חיים, ואין תוֹרה אלא שיש עמה מעשׂה; ואין חכמה אלא זוֹ שתוֹכה רצוּף חוֹבוֹת הלבבוֹת. עיקרים אלה היוּ כּל כּך מוּבנים מאליהם וּמוּסכּמים וּמקוּבּלים עד שלא היוּ מוֹכיחים אוֹתם. הם מסתבּרים מתוֹך השׂכל הישר עצמוֹ. וּמה טיבוֹ של השׂכל הישר אם לא הליכה בּמישוֹר, ללא חכמנוּת יתירה, ללא בּרק נפרז וּללא חקראוּת, שאין לה פּרי אלא פּרחים. “מה שייך? אתה זאטוּט רוֹצה להוֹכיח לי שקיים בּוֹרא עוֹלם?” – אמר הדוֹד בּאוֹתה פּסקנוּת שבּקוֹל נסוּך כּוֹבד וליאוּת, שבּה היה אהרוֹנוֹביץ מטיל את מטילי הבּרזל של הוֹכחוֹתיו ההגיוֹניוֹת על גבּי חוּלשוֹתיו של מתנגדיו. וּבאי־רצוֹן זה לקבּל הוֹכחוֹת על דברים, שהוֹאיל והם מכּבשוֹנוֹ של עוֹלם הרי דוקא משוּם כּך הם כּל כּך פּשוּטים וּמוּבנים לכל בּר דעת, בּאה, כּמדוּמה, לידי בּיטוּי תמצית תפיסתוֹ של האיש הפּוֹדוֹלי התמים, שהנהוּ ירא שמים, אבל מפחד לטפּל יוֹתר מדי בּעניני שמיא. “ממה נפשך אוֹ שתוכיח לי בּאוֹתוֹת וּבמוֹפתים, שהוּא בּרוּך הוּא חי וקיים – היה מוֹסיף הדוֹד עליו השלוֹם לתקוֹע את פּסוּקוֹ לתוֹך מוֹחי תקוֹע היטב־היטב, כּדרך שהיה ממנהגוֹ של אהרוֹנוֹביץ להוֹסיף עוֹד נוֹפך הסבּרה, לאחר שמתנגדוֹ היה כּבר שוֹכב מנוּצח תחת פּרסוֹת הגיוֹנוֹ – אי, אי, הלכה גדוֹלה בּאת ללמדני… שיש בּוֹרא עולם! וּמה רבוּתא? כּוּלי האי! וכי לשם כּך כּדאי היה לך להטריח סברוֹת של פּלפּלא חריפתא? תבן אתה מכניס לעפריים! אלא מה, שיִתכן, שעד שאתה החקרן הגדוֹל עוֹשׂה כּה וכה ליישב דבר מה שבּעיני אינוֹ מוּקשה כּל עיקר ואתה טוֹחן הרים של סברוֹת והשערוֹת טחוֹן היטב־היטב ועף על ההרים ויוֹרד בּקעוֹת ודוֹפק גם בּשערי העוֹלמוֹת העליוֹנים בּינתיים יכוֹל להיוֹת… אַל תפתח פּה לשׂטן, האוֹרב לאדם דוקא בּשעה שיש לוֹ כּוָנוֹת טוֹבוֹת… וּבכן בּינתיים… אתה החקרן המוֹכיח, עלוּל חלילה להתמוֹטט לתוֹך איזוֹ בּקעה, פּרצה כּל שהיא… כּכה… כּחוּדה של מחט… בּשביל לתקן איזה נדנוּד שבּנדנוּד של פּקפּוּק חס ושלוֹם. והרי אתה בּא, לא עלינוּ, לידי הרהוּרי מינוּת… מתוך לשמה אתה בּא חלילה שלא לשמה… זוֹהי החקראוּת וזוֹ היא סכּנתה… אפּיקוֹרס חס ושלוֹם, אפּיקוֹרס גדוֹל וּמוּשלם יכוֹל להכּנס גם לתוֹך חוּדה של מחט של ספק”. לפיכך – היה גוֹמר דוֹדי עליו השלוֹם בּקוֹל נצחוֹן – מקוּבּלני מאבוֹתי וּמאבוֹת אבוֹתי שעיקר הכּל היא אמוּנת חכמים והצנע לכת עם השם יתבּרך… רצה לוֹמר: הצנע לכת מפּני השם יתבּרך… אַל יהא אדם מתלבּט תמיד לעיני הרבּוֹנוֹ של עוֹלם וּמכרכּר מסביבוֹ. הוי צנוּע גם בּיראת השם. ולא זוֹ בּלבד שאסוּר להיות חקרן אלא יש להיזהר גם מהידוּר יראת שמים וּמהידוּר מצוה.

ועיקר כּל העיקרים: היֵה אדם מן הישוּב!

“היֵה אדם מן הישוּב!” – זה היה שיר התמיד ששרוּ אוֹתוֹ החיים ההם על פּני חבל האדמה ההוּא, ממנוּ ינק אהרוֹנוֹביץ את תמצית הטוֹב שבישוּתוֹ. מזמוֹר שיר זה היה שפוּך על פּני מישוֹרי הפּלך ההוּא, הוּא רשרש מתוֹך שׂדוֹתיהם העוֹמדים בּקמוֹתיהם, והוּא נשמע כּבת־קוֹלם של כּל אמרי מוּסר השׂכל, שהטיפוּ בּאזני הנער טוֹבי העדה, רבּניה וישישיה. “לא נצטווית להיוֹת פּילוֹסוֹפוֹס, לא מרא דהלכה, לא למדן עוֹקר הרים, לא פּה מפיק מרגליוֹת של חכמה ואפילוּ לא בּקי גדוֹל בּספרי מוּסר עד האחרוֹן שבּאחרוֹנים. אבל יהוּדי כּשר, ירא שמים וּבר דעת עליך להיוֹת!” – אף מימרא זוֹ יצאה מפּי יהוּדי כּשר אחד, פּשטן בּכל הליכוֹתיו, שכּמוֹתוֹ מצוּיים היוּ בּימים ההם בּפּוֹדוֹליה, ערשׂ החסידוּת הבעש"טִית והעממית. בּר־דעת! זאת אוֹמרת: שוּב אדם מן הישוּב! וכפי שנתפּרש אצל הטוֹבים שבּבעלי הפּשט של החסידים: אדם אינוֹ מגבּיה את האני שלוֹ, אבל אינוֹ מגיע גם כּן לידי בּיטוּל היש הגמוּר, הגוֹרם לעצבוּת, שהעצבוּת היא מעשה שׂטן. נוֹח לוֹ לשׂטן בּכך, שאדם יבוֹא לידי נפילת המוֹחין ויראה את עצמוֹ רשע מרוּשע, שאין לוֹ חס וחלילה תקנה וּממילא יפּוֹל לתוֹך רשת החטא. מה תימה אם בּמחיצתם של פּשטנים אלה גם הצידקוּת, כּמוֹ הלמדנוּת היתירה, היה בּה משוּם חשש של הרהוּרי עבירה?

לא נהגוּ אֵמוּן רב לא בּמטיפים ולא בּמגידי מוּסר ולא בּבעלי־העויוֹת. אי־שם קיימים צדיקים גדוֹלים, עמוּדי עוֹלם, אבל אני ואתה והוּא השלישי הננוּ מסוּג הבּינוֹנים. אין אנוּ צדיקים גמוּרים ואין אחרים רשעים גמוּרים. כּשם שבּסביבה זוֹ לא היוּ מצוּיים עשירים מוּפלגים ועניים מרוּדים, לא חכמים מוּכתרים ולא הדיוֹטוֹת, שהגיעוּ בּבוּרוּתם עד הדיוֹטה התחתוֹנה. לא היוּ בּטבע גוּפוֹ ניגוּדים מנקרי עין, לא הפתעוֹת, לא מקוֹמוֹת סגוּלה ומראות נוֹף של לעילא. וכך לא היוּ גם כּן בּטבע אנשיה פּתלתוּלים וּמעמקים מכּאן וגבהוּת וּרכסים מכּאן. אדמת מישוֹר. טוֹבה לישוּב. זהוּ נוּסח פּוֹדוֹליה. ניתנוּ כּאן רמזים בּלבד מאוֹתה פּרשה להבהרת דמוּתה של כּנסת ישׂראל פּוֹדוֹלית זוֹ, שעד היוֹם לא קמוּ לה פּייטניה וּמפרשיה. בּנעוּרי פּגע בּי רגש נחיתוּת בּשל פּלך מוֹלדתי הצנוּע, שלא הוֹציא מתוֹכוֹ גדוֹלי כּשרוֹן ורבּי ניב, לא מצוּינים בּחכמה וּבתוֹרה ולא אנשי שם בּמדע וּבעסקנוּת, כגוֹן ווֹהלין, קיוֹב, ליטא וגליציה. לא יפי ניב הם אנשי הפלך שלי, לא אדירי מעוּף, לא עוֹקרי הרים (ההרים לא נראו בּחבל זה גם לעיני הבּשׂר!), אף לא אנשי שבּת ויוֹם־טוֹב, שאליהם נשׂא את נפשוֹ פּרץ, יליד פּוֹלין המעטירה. אבל אנשי יוֹשר מצוּיים בּיניהם. אנשי השׂכל הישר והמעשׂה הקוֹלע אל המטרה. אילמים הם מחמת שאיפתם לאמת. ר' רפאל מבּרשד, בּן עירוֹ של יוֹסף אהרוֹנוֹביץ, היה מגדוֹלי הצדיקים בּדוֹרוֹ, אבל פּשוּט ואמיתי כּנוֹף הפּוֹדוֹלי, לא הבין בּשׂכלוֹ הכּשר והישר, כּיצד אדם מדבּר שקר. וּבשל אי־יכלתוֹ לבטא שקר אפילוּ לשם שמים, אפילוּ לשם פיקוּח נפשוֹת מישׂראל, להצלת עדה יהוּדית שלימה, קיבּל על עצמוֹ את המות, התפּלל למוֹתוֹ והאגדה אוֹמרת, שבּזכוּת תפילתוֹ זוֹ מת.

גם מי שלא העמיק בּשוֹרש נשמתוֹ של יוֹסף אהרוֹנוֹביץ תפס אף מעל גבּי השטח את נוּסח פּוֹדוֹליה, את התכוּנה המישוֹרית שלוֹ: בּר־דעת ואדם מן הישוּב. נמנע מהידוּרים וּמעיטוּרים בּנימוסים וּבלשוֹן, נזהר מדבר שקר אפילוּ לשם שמים. ולא עוֹד אלא שעל מדוֹכה זו ישב, כּמדוּמה, כּל ימיו, כּיצד לזווג עסקנוּת ציבּוּרית עם האמת הפּנימית שבּלב; כּיצד להתרחק מדבר שקר אפילו בּשעה שהנך מצוּוה עליו מטעם המשמעת המפלגתית. כּל ימיו התחבּט בּבעיה זו, שבּיקש למצוֹא לה פתרוֹנים על הדרך הפּוֹדוֹלית, היינוּ, על דרך הפּשט, ללא התחכּמוּת וּללא טשטוּש של חכמת האגוּדל. בּסתר לבּוֹ שאף למדרגתוֹ של רפאל בּן עירוֹ. ויסוֹד להשערה, שדמוּת דיוֹקנוֹ של ר' רפאל, שחייו נעשׂוּ אגדיים מיד לאחר מוֹתוֹ, ריחפה לעיניו של אהרוֹנוֹביץ, האיש בּעל חשבּוֹן הנפש. השאיפה לאמת בּפועל, זוֹ שעל דרך הפּשט, גבהה לכתחילה כּהר בּינוֹ וּבין המשמרת השניה של בּני אדם מן הישוּב ונתפּרשה לוֹ גוּפוֹ כּטרגדיה אישית שלוֹ, שדוֹרוֹ נסע ממנוּ. למען האמת יש לציין, שאוֹתה תפיסה פּוֹדוֹלית יש וגם היא שוֹגה בראיה. הוֹאיל והיא מזהה על הרוֹב את האמת עם הפּשטוּת או אפילוּ עם הפּשטנוּת, אין היא רוֹצה להשלים עם האמת, המעוּטרת בּעיטוּרים של יוֹפי, של צחוּת המליצה, בּאמת המרקדת גם על הדוּרים, ניגוּדים ואפילוּ תהוֹמוֹת. לפיכך היא חוֹשדת לעוֹלם בּכל מה שיש בּוֹ מן הבּרק (אמנם, לא כּל מה שמתנוצץ זהב הוּא, אבל הרי זהב מתנוֹצץ על כּל פּנים. והיוֹפי אינוֹ חדל להיוֹת אמת על שוּם שהוּא יפה!). והיא מרתתת מפּני כּל מי שממריא לעוּף. היא מכניסה בּתכלית הפּשטוּת את “העוֹלמוֹת העליוֹנים” במרכאוֹת, כּשם שהיא מטילה את חשדיה בּלמדנוּת.

אין הדברים הללוּ מכוּונים לפגוֹע אף כּמלוֹא נימה בּכבוֹדה של התמימוּת הקדוֹשה, הרוֹאה את העוֹלם כּמישוֹר. כּל זמן שרגלי היוּ עוֹמדוֹת על אדמתה של פּוֹדוֹליה וּבקרבתה התקוֹממתי כּנגד התפיסה הישרה הזאת, שאינה סוֹבלת משׂחק הניגוּדים וּשׂשׂוֹן ההפתעוֹת. אוּלם כּעת משהעוֹלם כּוּלוֹ נעשׂה תהוֹם רבּה והיצירה האנוֹשית נדמית לנוּ כּמרקדת על פּני תהוֹם אוֹ מידרדרת לתוֹכה, הרי האנשים משוֹרש נשמתוֹ של אהרוֹנוֹביץ משוּלים עלינוּ כּשׂרידים ענקיים, כּעמוּדי החברה, כּיסוֹדוֹת הישוּב, כּארזי השׂכל הישר, שמעטים כּמוֹתם בּדוֹרנוּ. אוֹתוֹ הרוֹגז הקל שבּין אהרוֹנוֹביץ וּבין בּני המשמרת השניה לא היה אלא אֶפּיזוֹדה, אי־הבנה זמנית, ששרשה בּיוֹשר שאינוֹ ניתן להכּפף אפילו לתכלית מעבר מסוּכּה לסוּכּה וּמצריף לחברוֹ. אבל כּל הסימנים הוֹכיחוּ, שתקוּפת מעבר זוֹ כּבר הגיעה אצלוֹ לקצה. קיימת נקוּדה שבּה בּאי־כּוֹחן של שתי תפיסוֹת נפגשוֹת יחדיו. ההר והגיא בּאים לידי עמק־השוה. השנתיים האחרוֹנוֹת בּחיי אהרוֹנוֹביץ היוּ לוֹ ימים של התעוֹדדוּת לפריחה מחוּדשת. היתה רגישוּת מסביבוֹ: שוּב בּאה הדרישה לשׂכל הישר. בּעוֹלם כּוּלוֹ קיימת כּעת צפּיה לשׂכל הישר. והנה לפתע, לא בּאמצע אלא בּתחילתה של שירת־המשנה של חייו, הלך מן העוֹלם. הלך אחד מבּעלי הדעת, שלא יִחד את מוֹשבוֹ בּקרב בּני העליה, הוֹאיל והיה ממניחי היסוֹד, ואם גם היה בּעל קוֹמה ראשוֹנה, אבל בּעל שיעוּר קוֹמה. אדם מן הישוּב. שזכה להיוֹת מן הראשוֹנים, שבּנוּ את הישוּב. מימיו לא הטיף לניגוּדים. לא נשׂא עיניו אל הרים, לא לבש אִצטלא של פּרנס, לא דיבּר בּשׂפת המליצה, לא היה מתמיד לנאוּמים. נוֹף פּלך מוֹלדתוֹ היה יצוּק בּנוֹף נשמתוֹ. והוּא שמר כּל ימיו על טהרת הנוֹף ואל הנאמנוּת לשרשיו, לשרשינוּ.