על אִז“ר, בּן פ”ה אדבּר בּקיצוּר, כּראוּי בּפני הדרת הזקנה. וּלואי גם בּאוֹתה מידת הפּשטוּת, ההוֹלמת את דמוּתוֹ. בּרצוֹני לוֹמר מה שלמדתי מאז“ר בּזמן האחרוֹן: למדתי להבין אוֹתוֹ ושכּמוֹתוֹ, היינוּ למדתי להבין את מעלת ערכּם של פּשטנים נאמנים, שהם, אגב, אינם פּשטנים כּל עיקר. קשה לחדוֹר לתוֹך העמוֹק; אבל פּעמים קשה מזה להשׂיג את הדברים, הנראים לנוּ כּמוּשׂכּלוֹת ראשוֹנים. וּכבר עמד על זה רמח”ל בּ“מסילת ישרים”, כּי הדברים הגדוֹלים, הגדוֹלים מאד, והתוֹפסים שטחים רחבים, כּגוֹן הים, האויר, הלחם, וכיוֹצא בּהם, אינם נראים אוֹ שאינם מעוֹררים בּנוּ שוּם התפּעלות, מפּאת היוֹתם שכיחים בּיוֹתר. קל להתרשם מן החידוּש, מפּלפּלא חריפתא, ממה שהוּא מר מאד, ממוּלח בּיוֹתר או מוֹצץ את החיוּת בּמתיקוּתוֹ היתירה, המטעימנוּ טעם לקיקה אוֹ קוֹרע את עינינו בּצבעים העזים והמגרים, אבל אנוּ שוֹאלים" מה קא משמע לן" לגבּי כּל דבר ודיבּוּר, הנדמים לנוּ כּמיוּשנים, הידוּעים כּביכוֹל על־פּה. וזוֹ היא טעוּת, שעמדתי עליה רק בּזמן האחרוֹן, כּאמוּר לעיל. וּבמידה ידוּעה גם אז"ר האיר עיני בּטעוּת הזאת. לא כּל מה שידוּע לכאוֹרה, על־פּה ידוּע בּאמת. דברים רבּים הפּה אוֹמר אוֹתם, שאין עליהם הסכּמת הלב. וראוּי שיבוֹאוּ אנשים נאמני־לב ויחזרוּ עליהם מפּרק לפּרק בּפשטוּתם הישרה והמשכנעת. וּמתוֹך שהננוּ שוֹמעים אוֹתם, וּבתנאי שהננוּ שוֹמעים אוֹתם בּהקשבה אמיתית הראוּיה לדיבּוּרם הפּשוּט והישר, אפשר שהדברים הטוֹבים והישרים יִכּנסוּ בּאמת לתוֹך לבּנו, ולא שיהיו שגוּרים בּפינוּ בּלבד. גיבּוֹרוֹ של צ’חוב, שיצאוּ עליו מלגלגים הרבּה, על שום שינוּנוֹ את האמת, כּי בּקיץ חם וּבחוֹרף קר, אינוֹ ראוּי ללגלוּג כּל עיקר. אינוֹ ראוּי בּמיוּחד בּזמנים טרוּפים כּשלנו, שבּהם העוֹלם כּאילוּ נהפּך על ראשוֹ ושׂכלנוּ חדל להבין את פּשוּטי הדברים. הרבּה יסוֹדוֹת נתערערוּ. והמעמיק מבין, כּי הרבּה יסוֹדוֹת היוּ מעוּרערים גם לפני כן, בּימים הטוֹבים והשאננים למראית עין, בּהם השלינוּ את עצמנוּ להאמין בּמציאוּת חוּקים וּסדרים קיימים וּמוּצקים כּמוֹסדוֹת תבל. אוּלם העוֹלם היה תמיד ים זוֹעף, והישוּב האנוֹשי – הר־געש. לא ניתנוּ החוּקים אלא בּשביל שהכּל יהיוּ דשים אוֹתם בעקבם וכל אמרוֹת הצדקוּת לא היוּ יוֹתר מדיבּוּרים וחפצי־נוֹי. ורק בּפי יחידי־סגוּלה בּכל דוֹר, אנשי לב ויוֹשר, תוֹכם כּברם, נתעלוּ הללוּ לדרגה של דיבּרוֹת, של תביעוֹת מוּסריוֹת חמוּרוֹת, שיש לחיוֹת על פּיהן. התוֹבעים האלה, התוֹבעים נאמנה, הם־הם ממטיפי־מוּסר וּמגידי־מישרים, הקמים בּכל דוֹר להזכּיר לבני־אדם חוֹבוֹת הלבבוֹת וּדרישוֹת המצפּוּן. ללמדך, כּי המוֹכיחים והמדריכים אינם אלא מזכּירים. הם מזכּירים את הדברים השוֹנים, שהכּל רוֹצים להסיח דעת מהם, וכל הזכּרה דינה שתהיה פּשוּטה, בּנוּיה על אסמכתוֹת של ראשוֹנים וקדמוֹנים. למה לנוּ בּשטח ההוֹכחה ניבים חדשים אם המלים הישנוֹת ועתיקוֹת־היוֹמין לא נס עדיין ליחן? דרישוֹת מוּסריוֹת לעוֹלם אינן מתישנוֹת. ולא עוֹד אלא אפילוּ חדשוֹת אינן עדיין, הוֹאיל ועד היוֹם טרם נחרתוּ בּלבבוֹת חריתה בּת־קיימא. אפשר והכּל יוֹדעים, כּי בּקיץ חם וּבחוֹרף קר; אבל כּלוּם הכּל יוֹדעים גם כּן, כּי העוֹשׂה טוֹב נוֹחל טוֹב והרשעוּת מכלה גם את בּעליה? אוֹ כּלוּם כּבר נקבּעה ההכּרה בּלב רבּים, כּי זכוּת חיים לאל נברא?! אוֹ כּבר נעשׂה גלוּי וידוּע לכּל, כּי מידת החסד היא מקוֹר חיים ואוֹשר?! אילוּ בּאמת היוּ המוּסכּמוֹת האלה גלוּיוֹת וידוּעוֹת לכּל בידיעה שיש בּה משוּם התרשמוּת ממשית, המוּבלעת לתוֹך כּל העצמוֹת, הרי מיד היינו נגאלים. אוּלם ידיעה שבּעל־פּה והסכּמה שבּאמירה מלוּווֹת על הרוֹב כּפירה שבּלב. כּל פּיקח, ואפילוּ מי שאינוֹ חכּים ולא טיפּש, יוֹדע, כּי המוּסר וההטפה למעשׂים טוֹבים וּלחיים ישרים הם ענין לשוֹטים אוֹ לבטלנים. ואיזהוּ אדם העוֹמד בּשתי רגליו על קרקע המציאוּת? שהוּא גבר אלים וחמסן. וזה רק פּרט אחד לדוּגמה, עד כּמה בּכל שטחי החיים אנשים מתנהגים לפי הכּלל “הלכה ואין מוֹרין כּן”. על אחת כּמה שאין עוֹשׂים כּן. הסכּמוֹת – כּמה שאתם רוֹצים! אבל למעשׂה אל תהא שוֹטה וייטב לך בּעוֹלם הזה. אלא שאם בּא מי להזהיר וּלהזכּיר על הניגוּד שבּין הדיבּוּר וּבין המעשׂה מיד מקפּחים אוֹתוֹ בּטענה, שהוּא חוֹזר על דברים, שכּבר דשוּ בּהם רבּים.

סערת ימינוּ הטרוּפים מן הראוּי שתזעזע את כּל מערכת השקפוֹתינוּ בּטלטלה חזקה. הרבּה דברים נתבּהרוּ לנוּ בּאור חדש נוֹכח אוֹר החרדוֹת של תקוּפתנוּ, אין להתבּייש בּהרהוּרי תשוּבה. לא נוֹסדה עדיין חברת־בּטחוֹן כּנגד שגיאוֹת וטעוּיוֹת. המחשבה היא בּבוּאת החיים. אבל אם החיים נהפכוּ מרגליהם על ראשם – כּלוּם אין המחשבוֹת עליהם נתבּעוֹת לשינוּי? כּל אלה מאתנוּ שהיוּ בּין שוֹחרי היוֹפי, שהטילוּ דגש חזק בּנאה דוֹרשים, כּל אלה שהרבּו קילוּסים ליוֹדעי חן וּלעוֹשׂי כּוָני־חן – חייבים לפשפּש כּעת בּהערכוֹתיהם. כּוּלנוּ הוּכּינוּ בּבית מאהבינוּ. משוֹרש הפּייטנים הגדוֹלים, שסלסלוּ מזמוֹר שיר לאדם העליוֹן והקטירוּ קטוֹרת לגיבּוֹרי־כּוֹח, יצאוּ בּריוֹני הסכּין הארוֹך ותוֹעמלנים פּוֹשעים רוֹצחי כּל שיר ועם המשוֹררים כּוּלוֹ. אין מכּאן מוּסר השׂכל, כּי יש לשבּוֹר את הכּינוֹרוֹת וּלגרש את כּל בּנוֹת השיר. אבל נוֹדה נא לבשתנוּ, כּי נתערערה בּנוּ הוַדאוּת, שכּל האמוּר יפה והאמוּר חזק אמיתוּתוֹ מחוּיבת היא. אין שוּב בּטחוֹן, כּי המעמיק יוֹתר הוּא גם חוֹדר יוֹתר לתוֹך תוֹכוֹ של הענין. נדמה כּעת כּי את העמוֹק יש לדלוֹת מעל גבּי השטח וכי דרוּש כּוֹח בּשביל להבּיע מה שהוּא בּתכלית הפּשטוּת ואוֹמץ־לב – בּשביל לחזוֹר על נוֹשנוֹת. נשקיף מבּחינה זו על אז"ר, על דרך שׂיחתוֹ, על אוֹפן דיבּוּרוֹ, על אמריו הנוֹטפים בּנחת, על “הרהוּריו”, המגלים, אמנם מה שגלוּי מלפניו על ידי האחרים, אבל הם מוּגהים בּאוֹר ענוותני מתוֹם נפשוֹ – ונבין יוֹתר את מעלת ערכּוֹ. וּגדוֹלה הבנה המביאה לידי הוֹקרה.

אז“ר מה אוֹמר? אבל נכוֹן יוֹתר לנסח: אז”ר איך אוֹמר? ה“איך” שלוֹ קוֹבע את איכוּתוֹ הנלבּבה. אין הוּא דיין ולא מעיין; אין הוּא פּוֹסק הלכוֹת; אין הוּא מצהיר הצהרוֹת. אין הוּא מיירא עצמוֹ על אחרים ואף אינוֹ רוֹצה להתחבּב עליהם. אין הוּא שליח להלכה, אלא מעין שליח להזכּיר. לא שהוּא נוֹשׂא את דברוֹ, אלא הוּא נוֹשׂא דבר, שנאמר על ידי גדוֹלים וטוֹבים. משל לאוֹתוֹ נוֹשא מכתבים צנוּע, המקיים את שליחוּתוֹ בּאמוּנה, המשתף עצמוֹ בּשׂמחה לכל בּשׂוֹרה שהוּא מביא עמוֹ. כּידיד ישר ונאמן הוּא מזכּיר לנוּ בּמלים פּשוּטוֹת את חוֹבוֹתינוּ כּלפי עצמנוּ. כּך מזכּיר מטפּל נאמן לחוֹלה המסוּר לפיקוּחוֹ, כּי הגיעה שעתוֹ לעשׂוֹת את הפּעוּלה המכוּונת לחיסוּנוֹ או לריפּוּיוֹ. כּלוּם מחוֹבתוֹ של אוֹתוֹ מטפּל לגלוֹת חידוּשים בּחכמת הרפוּאה? על הנוֹהג הוּא שוֹמר; על סדר־היוֹם הוּא מזהיר בּהקפּדה. מטפּל אינוֹ מנתח. אבל שירוּתוֹ מתמיד יוֹתר ואוּלי גם מוֹעיל יוֹתר. יש חוֹלה עיקש המסרב לקיים את הוֹראוֹתיו של רוֹפאוֹ, אבל מציית לקוֹלוֹ של האיש הטוֹב והמיטיב הסוֹעד אוֹתוֹ בּחליוֹ, על שוּם הנוֹעם שבּקוֹל הזה. הרבּה הקוֹל עוֹשׂה. הרבּה הדיבּוּר בּנחת משפּיע. קוֹלוֹ של אז"ר שוה לאוֹתה הרמה, שמעליה דיבּוּרים מגיעים לאזני הציבּוּר מבּני העם. הוּא עממי וקוֹלוֹ קוֹל־העם הטוֹב והפּשוּט, עם זה שהיה לפנים לוֹמד מדרש, אוֹמר “חוֹק”, מעיין בּספר, מתפּלל בּלחש וּבלי־חכמוֹת, עם זה בּלי חכמוֹת. הוּא יסוֹדה של כּל חברה אנוֹשית מתוּקנת; הוּא היה כּזה בּעבר ויהיה כּזה בּעתיד. הוּא זה שקיים לעד. חכמים מחוּכּמים, חריפים־ממוּלחים, משׂכּילים עמקנים, אפילוּ מזהירים מאד, עוֹברים בּערפל הדוֹרוֹת, אבל העם בּלי חכמוֹת קיים לעד. השפּעה – רק בּכוֹח הלב. וּמוֹרה־דרך ללב הוּא הקוֹל החם. לאו דוקא חוֹצב להבוֹת, לאו דוקא שאגת ארי, לאו דוקא הך בּכּפתוֹר וירעשוּ הספּים. יש בּעל תפילה פּשוּט, העוֹבר לפני התיבה בּשחריתוֹת וּבתפילוֹת מנחה וחוֹדר יוֹרד לתוֹך הלבבוֹת מחזן מפליא לעשׂוֹת. בּעל־מוּסף על הרוֹב אינוֹ אלא תפאוּרה. לשעבר הייתי קוֹבל על כּך וּמתמרד כּנגד זה. ועכשיו – אוּלי גם כּן. אבל עכשיו נדמה לי כּי תפסתי את הענין יוֹתר. אוּלי אסוּר שהקוֹל יהיה יפה וחזק יוֹתר מדי. לא הטבע ולא הדעת האנוֹשית סוֹבלים יוֹצא־דוֹפן. החיים מתנהלים בּתחוּמי מה שהוּא מן השוּרה. חזן שקוֹלוֹ חזק ונאה יתר על המידה כּוֹבש את לב הקהל עד כּדי כּך, שהוּא מבטלוֹ מתפילה. הוּא, החזן, מסלסל בּקוֹלוֹ, משתפּך בּרינוּנים, מרעיש עוֹלמוֹת, מייחד יחידים וּמכוון אוּלי כּוונוֹת גדוֹלוֹת ועצוּמוֹת – והקהל מתפּעל וּמתלהב וּמקשיב וּמעריך וּמקלס אוֹתוֹ בּקילוּסים – אבל בּינתיים אין דעתוֹ נתונה לתפילה גוּפה. וזהוּ הענין! כּיצד למצוֹא חיתוּך־דיבּוּר טוֹב ומתוּקן, שהוּא פּשוּט ועמוֹק כּאחד, החוֹדר על שוּם שהוּא מוּבן, מוּבן לכּל, מוּבן כּלחם, כּמים, כּאויר, כּשׂמחה, כּאהבה וּכחמדת חיים ארוּכּים! כּיצד

להשׂיג אוֹתה חכמה, שנראית מזוּגה, אמנם, בּסכלוּת מעט, בּסכלוּת הגוּנה, המישבת והמחנכת! וכיצד להגיע לידי מידה זוֹ של גבוּרה, שאין היא חוֹששת שוּב לחזוֹר על הידוּע ואינה מפחדת מפּני השיגרה ואין בּה כּל רצוֹן לחדש חידוּשים? עיין טוֹלסטוֹי, עיין פּשטנים גדוֹלים אחרים, החוֹפרים את החדש, הגנוּז בּמטמוֹני הישן. צריך אדם לדבּר לא מתוֹך עצמוֹ אלא מתוֹך מעמקי הדוֹרוֹת, מתוֹך גנזי האמיתוֹת הקיימוֹת ועוֹמדוֹת מיוֹם היוֹת אדם והמצפּוֹת בּכל יוֹם וּבכל שעה לגילוּיין – מוּבטח לוֹ שדבריו ימצאוּ הד בּלבבוֹת.

מעלתוֹ של אז“ר שבּאמת וּבאמת לא בּיקש עטרה לעצמוֹ ולא ניסה למדוֹד איזה כּתר על ראשוֹ; הוּא לא חיפּשׂ את המלה היפה יוֹתר ואת הדיבּוּר הנוֹצץ יוֹתר; הוּא לא טיפּס על תאווֹת גבעוֹת הנוֹי, ולא חמד את המליצה אפילוּ בּמידה המוּתרת. היה די לוֹ בּאבנים הטוֹבוֹת, העתיקוֹת, המשתפּכוֹת בּחוּצוֹת ישׂראל ועל דפּי הספרים העתיקים בּישׂראל. כּשאז”ר כּוֹתב: “אל תרגזוּ אחים בּדרך” – יש לזה חן יהוּדי. וטוֹב כּך לדבּר. בּפיו יש לזה חיוּת אמיתית. נעים לנוּ לשמוֹע זאת. וּכשהוּא מדגיש ואוֹמר: פּרנסה כּשרה, עבוֹדה כּשרה, יגיע כּפּים, אוֹ כּשהוּא אוֹמר “ראשית חכמה חיים ישרים” הרי זה בּאמת מצוּין. אנוּ רוֹאים בּעליל כּי תוֹרתנוּ היא תוֹרת חיים והיהדוּת – השקפת־עוֹלם של צדק ויוֹשר והשׂפה העברית. שפת כּל הדוֹרוֹת, ממש נוֹצרה לכך להבּיע בּה את הנוֹעם והחן שבּהנהגה טוֹבה וישרה. הנה מפרש אז“ר: “בּלי חיים מוּסריים אין תחיה ואין דת, אין יוֹפי ואין כּלוּם” – הרי זה פּתגם נפלא. אפשר להבּיע אוֹתוֹ בּצוּרה משוּכללת ומסוּלסלת יוֹתר. – אבל למה? זה פּשוּט וטוֹב מאד. עם ר' ליב המלמד של אז”ר אנוּ אוֹמרים מתוֹך הסכּמה גמוּרה: “אבל אין הקבּ”ה בּא בּטרוּניה עם בּריוֹתיו ואינוֹ דוֹרש מאתנוּ מה שהוּא לא לפי כּוֹחנוּ, אלא מה שבּידינוּ, לעשׂוֹת לטוֹבתנוּ ולהנאתנוּ“, ועמוֹ יחד הננוּ משעשעים את עצמנוּ בּפּסוּקים הטוֹבים והמעוֹדדים לאמוֹר: “וּכשאני משוה לנגד עיני את העתיד המזהיר, הנשקף אלי בּחזוֹן, שעם ישׂראל יוֹשב בּארץ־ישׂראל ועוֹבד עבוֹדה עצמית בּשׂדה, כּל השׂדוֹת, כּל הגנים, כּל הפּרדסים, נטוּעים בּידיהם ממש, וּבלילוֹת, בּלילוֹת וּבכל ימי שבּת וּמוֹעד מתאספים נערים וּזקנים, צעירים וּצעירוֹת, והוֹגים בּספרים, שוֹמעים דרשוֹת של חכמים מוּבהקים, מתווכּחים וּמשׂוֹחחים שׂיחוֹת תלמידי חכמים, שׂשׂים וּשׂמחים, שרים וּמרקדים, וּכוּלם בּריאים בּגוּפם וּבנשמתם – אני קוֹרא: אשרי העם שכּכה לוֹ. אשרי העם שה' אלוֹהיו”. מפּינוּ ממש הוֹציא את המלים: “אנוּ מתחילים לבנוֹת מחדש את בּית חיינוּ, ועלינוּ להניח בּיסוֹדוֹ אבני מסד שלמוֹת ולא עצים רקוּבים”. והנה מנסרת בּזמן האחרוֹן מחלוֹקת בּין סוֹפרי ישׂראל בּענין שוֹרש טבעוֹ של עם מחצבתנוּ. זה אוֹמר, סוּרוֹ רע וּמשחת מששת ימי בּראשית, עם עצל ונרפּה הוא ושׂוֹנא ארצוֹ וּבוֹרח מעבוֹדה וכל מעשׂיו הם מעשׂי טפיל; וזה מוֹכיח בּאוֹתוֹת וּבמספּרים וּבמסמכי־מדע, כּי כּל מראוֹת הנגעים המטוּפּלים עליו הם בּחלקם בּדוּיים וּבחלקם טבעיים ואנוֹשיים מאד. אבל הנה מסיח לנוּ אז”ר על אוֹתוֹ נוֹשׂא גוּפוֹ בּתוֹם לשוֹן וּבלי קוֹרטוֹב ריתחה את דעתוֹ, שהיא מתקבּלת מיד על לבּנוּ, על שוּם שהיא קרוֹבה לאוּרחא דמהימנוּתא. “חיינוּ שבּגוֹלה – צריכים אנוּ להתוודוֹת – היוּ חיים פּגוּמים. אמנם, זה לא היה בּאשמתנוּ. הפּלשתים סתמוּ את הבּארוֹת, אשר חפרוּ אברהם ויצחק, גדרוּ בּעדנוּ את כּל דרכי הפּרנסה הכּשרה והשאירוּ לנוּ רק פּשפּש קטן לרבּית, למזיגה, לסחרנוּת, לבטלנוּת, לצביעוּת, למלשינוּת וּלפּרזיטיוּת מכּל המינים” – לכאוֹרה פּסק־דין קטלני על דמוּת דיוֹקננוּ בּהוֹוה, אף חיתוּך־הדיבּוּר ושימוּש־המלים הם כּאן חריפים ועוֹקצים כּמעט, שלא כּמנהגוֹ של אז“ר, אבל אנוּ לא נפגענוּ, כּפי שהננוּ נפגעים מגוון האנטישמי שנראה לנוּ לעתים בּדברי הקטרוּג של מוֹכיחים אחרים. קוֹלוֹ של אז”ר מפייס וּממתיק. וּבזכוּתוֹ הננוּ מקבּלים גם את האמת המרה האמוּרה בּוֹ. ולא עוֹד אלא הפתעה נעימה וּמעוֹדדת משמש לנוּ הפּסוּק הסמוּך לקטרוּג מר זה, והוּא: “עכשיו, כּשאנוּ שבים לתחיה עלינוּ ראשית כּל לבקש חיים מוּסריים. בּיחוּד עבוֹדת האדמה”. כּכה פּשוּט. לא חד, אבל חלק. לא חיבּל בּנוּ אז"ר אם כּי הכּה אוֹתנוּ בּמקל נוֹעם והשמיע תוֹכחה מרה בּאזנינוּ. לא התוֹכחה מרגיזה וּמכאיבה, אלא חוֹסר־האמוּנה של המוֹכיח בּכך שהננוּ מסוּגלים להיוֹת טוֹבים. וכל המסוּגל להיוֹת טוֹב הריהוּ טוֹב. יפה

תוֹכחה, שיש עמה אהבה ורחמנוּת. רחמנוּת! מלה נוֹשנה־נוֹשנה, אבל היא יסוֹד החיים. על אחת כּמה היא יסוֹד ושוֹרש בּישׂראל. טוֹב לשמוֹע אוֹתה בּכל זמן. טוֹב בּמיוּחד בּזמננוּ האכזרי. לפיכך נדמה לי, כּי יש לגשת מחדש אל כּמה חזיוֹנוֹת ספרוּתיים ואישיים וּלהשקיף עליהם מבּעד לסערת הימים האלה. וחזקה שנמצא בּהם חידוּש־מה, שנבין אוֹתם מחדש.

אמר אז“ר על א.ד. גוֹרדוֹן: “נעים מאד לדבּר על אהרוֹן דוד גוֹרדוֹן, היחיד והמיוּחד שבּקהל העוֹבדים, בּשעה שאתה מדבּר על אדם שכּמוֹתוֹ, הנך מרגיש שבּמידה ידוּעה הנך מתקרב אליו וּמה נעימה קרבת טהוֹר־נפש שכּזה”. להוֹסיף: היתה לי הפתעה נעימה בּעייני הפּעם מחדש בּכתביו. אוֹר חם זרוּע על דפּיהם, אהבה שוֹפעת מהם. יש בּהם מהניחוּתא שבּאוֹהל־תם; מהחן המלבּב של חפץ ישן מבּית־אבּא. ולא נתייחד כּאן הדיבּוּר על קוים רבּים בּדיוֹקנוֹ האישי והספרוּתי, ואף לא על מזיגת־היסוֹדוֹת, של תוֹרה והשׂכּלה, אהבת המסוֹרה והנהיה לתיקוּנים, צמאוֹן דעת ואדיקוּת בּדת העבוֹדה, שבחי חסידים והתקרבוּת למחיצתם של חוֹקרים, יראת שמים מסוֹרתית ויראת־הכּבוד מפּני ניצני החיים החדשים שאנוּ מוֹצאים בּוֹ. ניגוּדים שאצל רבּים אחרים הם נראים כּסוֹתרים זה את זה. ואילוּ בּאז”ר הם נדמים כּמתאחים לאחדוּת – מזגוֹ כּך הוּא. הוּא איש שלוֹם־בּית. הוא יהוּדי של אחדוּת בּלב תמים.