“והיה אם תאהביני, אז יוֹם ויוֹם אחצוֹב בּשיש וּבשירה וּבכל מחשבת אמנוּת חזיוֹנוֹתי, לשבּצם בימי חלדנוּ מהירי חלוֹף כּרגעי נצח ניתזים מאבני יה, בּשלי אשרם וארוּכּים מכּל עתיד מלקיש־נצחוֹנוֹתיו לאברהם וגוֹג”.

(דברי הפּלאי ב'. אל דנה בּ“אלוֹהי בּרזל לא תעשׂה לך” למתתיהו שוֹהם).

המות חטף את אחד מגדוֹלי החוֹצבים בּקרבּנוּ: את מתתיהו שוֹהם. מחזוֹתיו ערוּכים משכבר לפנינוּ דשנים וּבשלים ועמוּסים שפע למכבּיר כּל זני החידוֹת למיניהם, חידת תאות בּשרים ועוֹז רוּח, יצרי שלטוֹן וּמזימוֹת כּיבּוּש, “חקר משטר יה ואפסי תמהוֹן אדם”, קנאת אשה ונכלי גבר שוֹאף שׂררה ונחלת עוֹשר מתוֹך חיק אשה זרה, כּל יין הרקח של תקווֹת דוֹרוֹת שקמוּ לאשליוֹת וקוּבּעת הרעל על שמריה, שאנוּ מוֹצצים מתוֹך גביע ימוֹת חיינוּ בּהוֹוה המר והזוֹעם, כּל הדרמה האנוֹשית, הסוֹבבת מקדמוּת הימים ועד זמננוּ על ציר אחד – הכּל בּיקש פּייטן עברי זה למסוֹך לתוך חזיוֹנוֹתיו השתוּלים בּקדוּמים והעמוּסים כּוֹבד משנה: כּוֹבד תוֹכן וניב. כּוֹבד זה הוּא תכוּנתוֹ הרמה ואף מקוֹר חוּלשתוֹ מכּיון שהוּא מלפּף את גבּוֹריו, כּוּלם בּלי יוֹצא מן הכּלל, על כּל צעד ושעל בּמדרכם על הבמה. המלך והשׂר, האדוֹן והעבד, הגבירה והמשרתת, הנביא, החייל, המרגל וּבן דלת העם – הכּל מדבּרים בּסגנוֹן מרוֹמם ותוֹכנים רזי עוֹלם. אין חוֹל וקלוּת ולא רגעי חוּלין ושׂיחוֹת חוּלין ואין כּמעט בּקרב נפשוֹתיו פּשוּטי בּני אדם, אלא חגגוֹן כּבד צעד וקוֹדר, המוֹדד בּכל שעה תהוֹם וכל אוֹמר נבזק מפּיו כּאבן מתוֹך המרגמה. הללוּ הם חזיוֹנוֹת, ה“ניתנים מאבני יה”. שׂגיאים וחסינים הם, אבל יש בּהם איזה עוֹדף חוֹסן למעלה מן הממד האנוֹשי הרגיל. כּך בּני תמוּתה אינם מדבּרים, על כּל פּנים לא בּכל שעוֹת החיים. וּמה אם אינם מדבּרים כּכה? הרשוּת לפּייטן לדוֹבבם בּשׂפתוֹ הנשׂגבה וּלהלבּיש גם קטני אדם חזוּת רוּח גדוֹלה צוֹפה מרחקי עתידוֹת. ולא בּכך גלוּם החידוּש בּמפעלוֹ הפּיוּטי של שוֹהם, שכּך עשׂה גם מחבּרה של “איפיגניה” וכך נהג שילר בּמחזוֹתיו ההיסטוֹריים וזאת היתה דרכּוֹ של הבּל וכך פּעלוּ גם רבּים אחרים, שהסיעוּ אבנים מפוּלמוֹת מן העוֹלם העתיק לסתת מהן דמוּיוֹת הזמן. אלא ששוֹהם דרך בּנתיב זה עד קצהוּ, הגוֹבל כּמעט עם מבוֹך אטוּם. עוּבדה זוֹ גוּפה מעידה על עוֹז רוּחוֹ של האיש הניצב בּוֹדד כּדמוּת קדוּמים בּתוֹך נחשוֹלי השעה, איתן וגאה ודרוּך אל על, כּמשקיף אך אל המרחקים, אם כּי מתחת לשריוֹן הקפּאוֹן המפוֹאר פּעמה רוּח שוֹחרת לקרוֹב ואזנוֹ היתה נטוּיה וּמתוּחה לרחשי הזמן.

בּ“צוֹר וירוּשלים” שׂחקוּ לפנינוּ הנפשוֹת אחאב, איזבל, אלישע, אליהוּ. וּב“אלוֹהי בּרזל לא תעשׂה לך” הפליג הדרמתוּרגן בּערפלי קדוּמים לתוֹך ריב האיתנים שבּין בּבל ועֵבר, בּין פּרעה וּבין אמרפל, בּין גוֹג נסיך הצפוֹן, “העוֹבד לאלוֹהי צפוֹן, שׂב מלחמוֹת, עתיק שוֹכן בּמערכוֹת בּני שחץ חסוּנים” וּבין אברהם, הנלחם בּראש צבאוֹתיו לגאוֹן אדם, לשחרוּר אנוֹש ולפדוּת. לפנינוּ שני איתנים מתנצחים זה עם זה. שׂר החרב והחוּרבּן, נגיד הקרב והקרבּן ואב להמוֹן גוֹיים, החוֹגר גם כּן חרב לשם יחוּד אל שדי. ושלישי להם לוֹט השוֹפט, נאזר אי־הגבוּרה, איש העצלתים והפּשרה, חוֹבב כּף נחת בּעוֹלם הזה מתרוּעוֹת קרב ואפילוּ מרוֹממוּת אל שדי. כּנגד שלוֹשה גיבּוֹרים אנוֹשיים אלה העמיד שוֹהם בּראש מחזהוּ שלוֹשה הפּלאיים, שכּל אחד מהם מגלם אחד מהאיתנים הנקוּבים לעיל. פּלאי א' הוא שׂרוֹ של גוֹג, פּלאי ב' שׂר התרבּוּת והמדע, המשקיף על ההויה דרך שפוֹפרת של צו לצו ואגירת יד על יד. אלא שנתוַסף לכאן עוֹד פּלאי ג' הוּא שׂרה של הוֹדוּ, המתיחשׂ בּשאט נפש גם לרהב גוֹג וגם “לגאוֹן אדם בּדוּי פּקדוֹן כּזבים” של אברהם. הן סוֹף סוֹף גם אברהם חוֹגר את חניכיו לצאת “לקרב בּעד גאוֹן אדם בּדוּי, בּעד פּקדוֹן כּזבים, שהאמן לוֹ מאלוֹהים”. רוֹאה פּלאי ג', שבּא ממרחקי הוֹדוּ לראוֹת את אברהם, מה דמוּת לוֹ לאחר נצחונוֹ על בּבל, והנה גם הוּא, החלוּץ מאוּר, משמיד וּמאבּד בּקנאוּת קשה ללא תכלית אמת. האם לא הצהיר אברהם בּפני השׂר גוֹג: “לוּ בּן היה לי יחיד ולא סלדתי להניף עליו את זאת המאכלת החדה, הארוּכּה, לשפּוֹך את דמוֹ בּברכת עצב לוֹ”, והוֹאיל ואברהם מוֹקיר את הנסיוֹנוֹת. ואילוּ הוּא, הפּלאי, יוֹדע, שתכלית בּלימה בּכּל. לפיכך מתריס הוּא כּנגד אברהם ואוֹמר::לדעת וּלהבחין, כּי זוֹ בּזה נוֹשקים תמיד כּוֹס חמסים וגביע יגוֹנים: לא שתים הכּוֹסוֹת, לא שנים השוֹתים משם, לא יריבים זרים, לא תאוֹמים מתגוֹששים שוֹני גוֹרל, כּי אם יצוּר אחד גלמוד כּוֹס מוֹהל תמרוּרים אחת ימצה ללא מוֹצא וּללא פּדוּת אדמוֹת".

“לא שתים הכּוֹסוֹת” – אוֹמר הפּלאי ג', ממרחקים בּא, מהוֹדוּ. וּמה אוֹמר מחבּרוֹ של המחזה “לא תעשׂה לך אלוֹהי בּרזל”? הוּא אוֹמר “לא” רק פּעם אחת, בּשם המחזה. ואילוּ בּתוֹך רקמת העלילוֹת והתנגשוּיוֹת הנפשוֹת בּשעה שהוּא יוֹשב על האבנים להתיז מהן את חזיוֹנוֹתיו, הוּא כּאילוּ משקה את כּוּלן יחד מתוֹך הכּוֹס האחת, שבּה הכּל כּלול וּממוּזג יחדיו: ההן והלאו, החלוֹם והאשליה, החמדה וּמפּח הנפש. שאף המחבּר להתרוֹמם עד שׂיא האוֹבּיקטיביוּת וּלפיכך נראתה לוֹ הדרמה האנוֹשית כּשׂדה קרב של עקרוֹנים, כּמערכה של כּוֹחוֹת גלמיים ועיורים – הטוֹב גלמי ועיור כּרע, הבּשר כּרוּח. בני אדם מתפּשטים מארציוּתם עד כּדי התגלמוּת לעקרוֹנים מוּפשטים, עקרוֹנים עוֹרכים קרב זה עם זה, לא גוֹיים אל שׂריהם נלחמים; לא אישים, אלא מזלוֹתיהם. וכל המזלוֹת כּאילוּ מעוֹרים יחדיו בּתוֹך מזל עליוֹן אחד, הנוֹהג בּהם. דרמה טבעה בּכך שהיא מתרוֹממת מעל לאישי, אבל סכּנה לה משהיא מתרוֹממת גם מעל לאנוֹשי. טרגדיה נוֹבעת מתוֹך השקת שתי כּוֹסוֹת חיים, שתי נטיוֹת, מנוּגדוֹת זוֹ אל זוֹ מן הקוֹטב אל הקוֹטב, שאין אחת מסוּגלה לתפּוֹס את ניגוּדה כּל עיקר, כּשאין השנים רוֹצים אפילוּ לישב אל שוּלחן אחד. שני כּוֹחוֹת רדוּמים, שכּל אחד חוֹלם את עצמוֹ בּלבד, משהם מתנגשים בּרגע של יקיצה, של חלחלה פּתאוֹמית, נוֹצרת מהם הטרגדיה. בּשביל שתהא מציאוּת לטרגדיה הכרח שיהיוּ שנים שוֹנים זה מזה לחלוּטין עד שאין האחד יוֹדע כּל עיקר את מציאוּתוֹ של הכּוֹח הנגדי. ואילוּ נפשוֹת הנהפּכוֹת לעקרוֹנים מגוּלמים, הרי הן יוֹדעוֹת. מה היא הידיעה, אם לא דעת הזוּלת, השוֹנה?

יוֹפי רב נסוּך על חן סגנוֹנוֹ של שוֹהם; בּינה רחבת־היקף פּוֹעמת את נפשוֹתיו. בּכל אחת מהן יש ניצוֹץ זוֹהר קוֹדר מדעתנוּתוֹ המעמיקה של מחבּרן. אבל מגרעת היא, שכּל הנפשוֹת מדבּרוֹת כּנפש אחת. שׂפה אחת ממש לכוּלן. וּכלוּם מה זה סגנוֹן? הוּא דפוּס האוֹפי. יוֹצא ששוּתפוּת לסגנוֹן היא גם שוּתפוֹת האוֹפי. אכן, לא רק בּסוֹף המחזה נוֹשׂא אברהם את דברוֹ בּאזני גוג, הוּא עמלק, יריבוֹ הקדמוֹן לאמוֹר: “הן נשתוינוּ בּתחרוּת תמיד לחוֹף גדוֹלוֹת וּברגש גוֹעל לתפקיד קלוֹקל, ששנינוּ תיעבנוּהוּ נצח”. אוּלם גם בּעצם הנפתוּלים, הנפשוֹת הפּוֹעלוֹת בּמחזה עם קישוּרי נפתוּליהן, כּאילוּ משׂתרגוֹת לחוּט שדרה אחד, למבנה כּללי, לקוֹרטוֹב מה קיבּוּצי, דעת־מה משוּתפת, התכּוונוּת עצמן כּלפּי העיקרוֹן. כּל אחד מן האישים הפּוֹעלים שמוּט מתוֹך החיים האל־מוּדעים אל העיקרוֹן המוּדע. גוֹג נמשך למזרח, אל אוּר, מחצבת אברהם. וגם גוֹג, שׂר הרהב, החרב, הלוֹעג לכל חזוֹן, המזהיר, “שלא לזרזף אף אגל מבּדוֹלח יבלי מזרח אל אשדוֹת גוֹג לתששם בּשאוֹן פּרעוֹת שטפּם” אינוֹ מסתפּק “בּגרמי נחוֹשת”, “בּחץ וּבקרדוֹם”, בּעריפת¹ ראשים, בּמרמס גוּפים, בּשוֹד וּברצח, אלא עוֹרך תפילה אל אלוֹהי צפוֹן, ראש בּני שחץ, האלוֹהים המסתתר, על שנתן “שׂכל לי לעוֹרר זרוֹע ונשק על כּל חיתוֹ גוֹי ועל כּל גוֹי אדם ירוּד משפּחוֹת, שעל אתוֹ יחיה”. משל הוּא מקיים בּתפילתוֹ פּולחן לעקרוֹנוֹ. והוּא מסיים את תפילתוֹ זוֹ: “אל בּרזילי! היוֹם הקדשתי משביי לך קרבּן תוֹדה בּכסף וּבאדם, בּדם וּבבז, רצה את עבדך ואת נשקוֹ בּרך”. אף דקלה, אחוֹתוֹ של גוֹג, שהיא צלם גוֹג בנוּקבא, מבּיעה את שאט נפשה ל“אגדוֹת שלוֹם” ול“שלוֹם עצלתים” בּשיר, בּוֹ היא נוֹשׂאת את דברה “בּערגה לדם אוֹיב חם הבל, המגרה סבאוֹן משנה להרג כּבד נצחוֹן וּבגעגוּעי הלוּלי קרב תפיג על מדוּרת פּתנה שריקוֹת לילוֹת עצבת”.

הטוֹב והרשע הם פּה מידוֹת מוּדעוֹת לעצמן והטרגיוּת היא מוּשׂכּל ראשוֹן. אלא שבּוֹ בּרגע שהטרגיוּת נעשׂית הנחה ראשוֹנה, תפיסה מראש, שוּב נפגם היסוֹד הטרגי, שכּוֹחוֹ במחץ שבּוֹ, בּהימוּם, בּהתגלגלוֹ כּרעם בּיוֹם בּהיר. אם החיים הם רק טרגדיה, הרי אינם שוּב טרגדיה. אם אין אף פּיסת שמים בּהירה גם הרעם אינוֹ רעם.

כּל כּוֹח שׂגיא עלוּל להפנוֹת את עצמוֹ כּנגד בּעליו גוּפוֹ. השימוּש הראוּי בּוֹ ניתן רק מקץ נסיוֹנוֹת וכשלוֹנוֹת מרוּבּים. מה גם עלוּל החוֹצב להסתכּן מעוֹצם ההינף. שׂגיא כּוֹח היה שוֹהם ונוֹעז מעפּלוֹ. הוּא פּילס את נתיבוֹ בּתוֹך יער עבוֹת. נאבק עם חצאי אלים. לא איוה לעצמוֹ צעצוּעים וּבגמדים שאט, לענקים נשׂא את מבּטיו, המריא בּכנפיו לאבוֹת עוֹלם. ואם גם לא נוּתק מעל קרקע המציאוּת ולא הסיח את עצמוֹ מריבּוּי־הפּרצוּפים שבּתוֹעפוֹת החיים הגיע בּכל זאת מחמת עצמת המעוּף לפסגוֹת של הכללה, שהן מדרוֹניוֹת. נפשוֹתיו כּאילוּ נעשׂוּ משרתוֹת לאידיאוֹת, לסכימוֹת. היה אמן דוּ השׂיח, אוּלם כּל אחת מנפשוֹתיו שׂחה לא רק אל זוּלתה. החיים, שהוּא מתאר אוֹתם, נוֹשמים יצרים כּבדים, קדוֹרנים, תאווֹת אפלוֹת, חמת פּתנים, רשעוּת וּשחיתוּת, בּעיקרן אינטלקטוּאליוֹת.

עצבוּת אין בחיים האלה. עצוּב רק הפּרט, העלוּל להיוֹת מוּצג בּעוֹלם לבדוֹ, יחיד עד תוך תוֹכוֹ, זה שנפגע מפּרידה, עזוּבי לחלוּטין. אוּלם בּסיוּם המחזה אוֹמר גוֹג “להוט נקם” אל אברהם אוֹיבוֹ, בּטרם הפּרדם: “אברהם, עוֹד נפּגש על ראש כּל דרך למוֹעד וּלמוֹעדים”. בּוֹדדים גמוּרים אין בּתוֹך מחנה הענקים האלה. כּל דמוּת בּמחזה בּת־דמוּת שרוּיה לה בּשכנוּתה, החוֹזרת על מערך רוּחה של חברתה. דקלה היא אחוֹתוֹ של גוֹג גם בּרוּח, עמוֹ תלך בּמעגלוֹתיו העקלקלוֹת והנשחתוֹת. ועוֹד בּן לוָי בּרוּח לגוֹג הוּא הפּלאי א', הנוֹשׂא גם כּן את דברוֹ של גוֹג. רעיה נאמנה לאברהם היא הגר. וּמלאך סוֹכך עליו יזיז, המרגל ממצרים, העוֹבר לפתע למחנה אברהם, כּאחת מנפשוֹתיו אשר עשׂה אברהם בחרוֹן, והריהוּ מסבּיר בּעוֹמק הגיוֹנוֹ את מהלכוֹ של בּן אוּר בּתבל ארצה והיוֹתוֹ שׂנוּא על ידי פּרעה, אמרפל, סדוֹם וגוֹג “כּי הם קוֹראים את הדוֹרוֹת מראש והוא צוֹפה לאלה הבּאים”. הוּא האב להמוֹן גוֹיים. בּרם, כּל הליקוּיים האלה, שהם פּרי ראשית מאמצים בּדרך הדרמה רב־החתחתים, נחפּים בּמסך התפארת, הפּרוּשׂ על פּני החזיוֹנוֹת הניתנים האלה, תפארת חיה, אם גם חוֹתרת לערפלי קדוּמים, תפארת מחשבה נוֹעזה, דיבּוּר מרוֹמם, בּינה בּדרמת העוֹלם כּברקע אחיד. לא יאָמן כּי בּדוֹרנוּ וּבקרבנוּ חי אחד, שהצליח להתרוֹמם מעל להויוֹת עוֹלמנוּ הטרוּף והמסוּכסך, המבוֹהל והנבוֹך, עד כּדי פּסגה שלוה. לא נטה אחרי מרירי יוֹם, לא חס על עמל הפּרך, הצפוּי לחוֹצבים, המפליגים לבארוֹת קדוּמים, לא נרתע גם מחיי צער וּבדידוּת. בּגוֹלה של פּוֹלין, בּתוֹך קרעים וּטלאים של עם ישב ושם תפר את המסכת האחידה. בּכך נמשל לאברהם מאפּוּ: בּיפעת החזוֹן, בּהמראה אל על וּבשפע מכמני הלשוֹן הקדוּמה. סימן לכוֹח וּלעוֹז, הנסוּכים בּלשוֹננוּ, אוֹת לנצח היצירה העברית, הגוֹברת על פּגעי זמנים, וגם בשפלוּתה זוֹכרת היא את הפּסגוֹת הטהוֹרוֹת. רך וצעיר הלך שוֹהם מאתנוּ והוּא עוֹד בּראשית דרכּוֹ, רק דרך את שריריו, רק התחיל לסקל את אבני הנגף, המכבּידוֹת על כל אמן וּככל שהוּא מקוֹרי כּן מעיקוֹת הן עליו יוֹתר, בּראשית דרכּוֹ. והנה הוֹגה ממסילתנוּ. פּנינה יקרה נפלה מכּתר היצירה העברית.