א    🔗

— השכחת, מאיר, כי חמישי בשבת היום ולנו אין עוד קמח לחלות, — אמרה רחל לבעלה.

— ומה אעשה, רחל? ימי “הספירה” עתה, וההכנסה מעטה. פתחי נא את “קשריך” והוצאת משם די צרכי השבת, ובעת אחרת אשלם לך.

— ולמה תדבר הבל? — ענתה האשה בכעס, — אחת נשבעתי ומשבועתי לא אשוב: תיבש ידי אם אגע בכסף ההוא, כי קודש הוא לנדוניה לשפרה בתנו.

— שפרה בתנו! — שנה האיש בשחוק – אמנם בת בוגרת היא! יודעת היטב לשחק בצעצועים. הוי, רחל! בטחונך באלוהים רפה מאוד, הנותן לה חיים, הוא יזמין לה גם חתן טוב, גם נדוניה רבה, ולמה תדאגי לה כה?

— ואיככה אבטח? — ענתה האשה בתלונה, — ואנוכי הלא רואה את עשרך מה רב הוא… זה עשרים וחמש שנה, תהלה לאל, אנוכי עמך ומה מצאתי בביתך? — אך לחם צר ומים לחץ. גם זוג מנעלים לא מצאתי לקנות מכסף פרנסתך, ולמה לשוא אייחל כי תשיג ידנו לתת נדוניה לבתנו, אם לא אכין בעוד מועד?

— ה' הטוב יכפר בעדך – אמר האיש באנחה. — אסור לדבר כדברים האלה.

— מחילה, סליחה וכפרה! — הוסיפה האשה להתלונן מקוצר אפים, — אבל כסף לצרכי השבת מאין נקח?

— “עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות”, הורונו חכמינו ז"ל. אם אין לחם חטה, נאכל לחם דגן, ואם אין בשר, תטמיני מאכלי חלב. —

— הוי, גבר הפכפך! — קראה האשה; — פעם הוא מתחסד כמלאך, ופעם נקל בעיניו גם לחלל את השבת. להטמין לשבת מאכלי חלב! הנשמע כדבר הזה? הכי בכפר אנחנו יושבים? הלא ברחוב המקולין מושבנו, ואנחנו נטמין מאכלי חלב? — היה לא תהיה כזאת!

— אבל מה אעשה? — שאל מאיר.

— אם אפסה לך כל תקוה להשיג כסף, לך ונתת בעבוט את דוד הנחושת להחנוני ולקחת ממנו קמח וגם אגורות אחדות מזומן תקח מידו, והיה לנו לקנות בהן בשר.

— יהי כדבריך. אך איפה היא שפרה? הלא כמעט לא אכלה ביום הזה. —

— מאז באה גרונה ובתה לגור בשכונתנו חדלה שפרה מאכול, כי נחמה רעותה תטריד אותה בצעצועיה תמיד, עד כי תשכח את רעבונה.

לחנם תוציאי דבה על נחמה. לא פעם ולא שתים התבוננתי ואראה, כי הצעצועים לא יקחו את לב נחמה, ואך שפרה בתנו מתענינת בצעצועים הרבה יותר מנחמה שאינה באה לשחק אלא לעשות נחת רוח לשפרה בתנו.

— ידעתיך, ידעתיך, מאז! — קראה האשה. — את כל הבנים תאהב, מלבד את הנפשות אשר לך הן; אותן תשנא בלבבך והבט אל פניהן לא תוכל.

מאיר נתן קולו בשחוק לשמע דברי אשתו ותוכחתה.

— לי עת “יציאת נשמה” ולו עת לשחוק! — הוכיחה אותו אשתו בחמתה אשר בערה לקול שחקו, — הוא שכח כי אין לנו עוד “חלה”… מהר ולך, כי עת להכין השאור.

האיש לבש את אדרתו ויקח את דוד הנחושת ומקלו בידו ויצא מן הבית. ובעת ההיא ישבה גרונה הענוגה, שכנת מאיר, על צלע התנור יחד עם נחמה בתה, נערה כבת שמונה שנים. נחמה הסירה בצפרניה קליפות תפוחי־אדמה קטנים כאגוזים וצלויים, וגרונה רסקה אותם בקערה בכף עץ. ושתיהן השתעשעו בתענוגן העתיד לפניהן, כי אחרי שירסקו את תפוחי־האדמה היטב יערבו בם מעט שמן קנבוס והיתה להן כעין מרקחת לארוחת הצהרים לאכלה עם לחם.

ועל יד התנור על הארגז הקטן ישבה בת מאיר השמש, בת גילה של נחמה, ותתעסק בצעצועיה בעיון רב.

— מדוע, אמי, לשפרה רעותי יש אב, ולי אין? — שאלה נחמה את אמה ותשא אליה את עיניה השחורות.

— גם לך היה אב, — ענתה גרונה באנחה, — ואולי יש לך גם עתה באיזו ארץ רחוקה. אביך היה יפה מאוד, כעיניך – עיניו וכאפך – אפּוֹ. ישבנו עמו יחד באהבה כחמש שנים, ואחרי כן לא היה לנו במה לפרנס נפשותינו וילך מאתנו לבקש פרנסה בארץ רחוקה. עוד זכור אזכור את היום, אשר בו עזב אותנו. בת ארבע שנים היית אז. עודני זוכרת איך חבקת בזרועותיך הקטנות את צוארו, והוא נשקך ודמעות נזלו מעיניו, וגם נפשי השתפכה ותמוג בבכי, כמו אמר לי לבי, כי נפרדנו לימים רבים ואולי לנצח.

— ומדוע כל האבות מוצאים פרנסתם פה, ואבי לא מצא?

— מזלי גרם, בתי, במזל רע נולדתי.

— מה זה מזל? —

— פתיה! מה זה תשאלי? — מזל הוא מזל. יש מזל טוב ויש מזל רע. הנה קלמן העשיר היושב לנגדנו, לו בית רחב ידים ופרנסה ברוך־השם. והוא כבד בכסף ובזהב, ולנו אין מאומה; ומדוע יהיה כדבר הזה? יען כי אין מזלותינו שוים. —

— ומדוע אין המזלות שוים? —

— אין זאת כי הוא עשה רצון אלוהים, ועל כן ישפיע לו עושר וכל טוב, ואנחנו חטאנו לו ועל כן יסתיר פניו ממנו. —

— אמי אמרה – קראה שפרה פתאום, מבלי הרים עיניה מצעצועיה, – כי יען שקלמן קונה לימי השבת תרנגולות שמנות ודגים גדולים וטובים, על כן ד' נותן לו כל ימי השבוע פרנסה רבה.

ברגע הזה נפתחה הדלת ורחל, אם שפרה, באה הביתה.

— היא עוד יושבת פה, השובבה? — שאלה רחל בהביטה אל בתה – הלא עוד לא באה מאומה אל פיה היום, אך כוס אחת חמים שתתה ותנס מהבית. גרשי נא אותה, גרונה, וחדלה מהשתובב.

— מדוע אגרשנה והיא איננה עושה לנו כל רעה – אמרה גרונה; — היא יושבת לבדה ועוסקת בצעצועיה, ואנחנו יושבים לבדנו ועוסקים בעבודת הבית.

— אבל מדוע שכחה לאכול? —

— אני אכלתי פה – ענתה שפרה.

— מה אכלה? —

— פרוסת לחם – אמרה גרונה.

— לחם זר ינעם לחכה מכל מעדני אמה – הוכיחה רחל את בתה, — לכי הביתה לאכול ארוחת־הבוקר..

— אם תלך עמי נחמה והלכתי, — ענתה שפרה.

— אל תמשכי את נחמה אחריך, יקירתי, — אמרה גרונה, — כי לה עבודה רבה בבית.

— אם לא תלך נחמה, גם אני לא אלך – אמרה שפרה בהחלט.

— תני נא, גרונה, גם לבתך ללכת אל ביתי לרגעים אחדים – התחננה רחל לשכנתה.

גרונה לא יכלה השב את פני שכנתה, ולמרות רצונה נתנה לבתה לעזוב את עבודתה וללכת עם רעותה.

— האתן לך “חלה” עם חמאה? — אמרה רחל לבתה בשובן הביתה.

— אבל גם לנחמה תתני – קראה שפרה.

— אתן, אתן, — אמרה רחל ותוצא פרוסת לחם־חטה מהארון ותמרח עליה חמאה למדי ותושט לבתה.

— תני גם לנחמה – קראה שפרה עוד הפעם.

— אכלי, אכלי – ענתה רחל ברוזג, — אני אתן גם לה.

ובדברה הוציאה עוד פרוסה ותמד אותה בעיניה, לדעת אם לא גדולה היא יותר מדי, ותמרח עליה מעט חמאה ותושט לנחמה.

אך נחמה עמדה מנגד ולא נאותה לקבל את הפרוסה.

— אכלי, נחמה, — הפצירה בה שפרה – הן לא נכריה את, כי תבושי לאכול מפתנו.

נחמה קבלה את הפרוסה ותברך ברכת “המוציא” ותאכל במתינות, ושפרה בלעה שתים, שלוש פתים בחפזון, בטרם לעסה היטב, ואחר השליכה את הפרוסה מידה.

 

ב    🔗

מאיר השמש הוא איש כבן ארבעים וחמש שנה, אך מראהו כמראה בן ששים. שערות ראשו וזקנו הלבינו מאוד ופניו הירוקים מלאו קמטים, קמטים. קומתו שחה וכמו עלה גבנון על גבו. לא שמש פשוט היה מאיר, כי לא עבד עבודה באחד מבתי המדרש וגם לא בצרכי הקהל. ואך זאת היתה עבודתו: להתפלל בימי החג “הזכרת נשמות” ותפלת “אל מלא רחמים” בעד כל המתים שהיו רשומים בפנקסו, ולהודיע לכל איש בכל שנה את יום מות הוריו, לבל ישכח להדליק נרו ולאמור “קדיש”. גם היה כותב כתובות ותחת החופה היה שר:

“מי בן שיחי”¹.

ובעד זה, אם נתן לו איש אגורות אחדות מוטב, ואם לא – והלך לו מאיר לדרכו בלי תרעומות ולא חדל בשנה הבאה מהודיע לו שנית את חובתו להוריו.

חלילה לי מהאשים את אחינו בני ישראל – אמר מאיר לנפשו, — הן רוב יושבי העיר עניים הם, וגם אלה אשר יתראו כעשירים פרנסתם מעטה וצרכיהם מרובים, וכמה בטלנים הם מפרנסים? רבנים ודיינים, שופטים ושוטרים, שדרי"ם ועניים בני טובים, חזנים ושמשים, שוחטים ומנקרים – כולם ימצו מחלב הצאן הנהלאה, ואחדים לא ימצאו חלב, יתלשו בשניהן גם מהעור גם מהבשר… אם מזלי גרם להתפרנס כאחד הבטלנים, עלי לדעת כי בטלן אנוכי, כי המה עמלים ואני אוכל, ועל כל מה שנותנים לי חייב אני להודות מאוד מאוד.

אמנם נקל היה למאיר לחשוב חשבונות כאלה, כי הכסף לא היה נחשב בעיניו, אך מעט מזער היה דרוש לחפצו. כי זה ימים רבים התקדש עצמו גם במותר לו ויסגף את נפשו בצום בבה“ב, שובבי”ם ת“ת, עש”ית, ימי המיתה של הוריו וקרוביו, תעניות חלום, ושאר תעניות הכתובות בספר “הרוקח”.

אכן סבה אחת גדולה המריצה את מאיר לנטות אחר סגופים ותעניות ולמאוס בכל הבלי העולם הזה: ילדים רבים נולדו לו וכולם לא הוציאו שנתם. הדבר הזה הכאיב את לבו והשפיל את רוחו ויאמר לרצות את פני האל הנורא בהקריבו לפניו חלבו ודמו, דמעות עיניו וכל מאויי נפשו, אך כי יתן לו “זרע קימא”. וגם שמע ה' תפלתו, ויתן לו בת ויקרא לה שפרה, והוא אז כבן שלושים וחמש שנה.

גם אחרי הולדת שפרה לא חדל מאיר מענות בצום נפשו ומאז הרבה בתפילות ובתחנונים, כי יתן ה' לבתו חיים ארוכים וטובים ושפרה גדלה ותיף למשוש לב הוריה, וכצפורת־כרמים רקדה תמיד ולא שקטה רגע, מעת קומה משנתה עד שובה אל מטתה. אך בשרה היה רזה מאוד, ולעתים התאוננה, כי יכאב לה פעם פה ופעם שם. מאיר אביה רפאה ברפואותיו: התענה ויאמר “תהילים”, רחל אמה – בסגולותיה: לחשה לעין הרע, תלתה עליה שן־זאב, קליפת שבלול וכדומה. גם השתדלה להלעיט את בתה לרגעים אוכל לרוב ומעדנים ותפנוקים שונים.

רעיות רבות היו לשפרה, אשר באו אל ביתה לבקרה תמיד, כי מי זה לא יתרועע עם ילדה, אשר לה כלי משחק רבים ושונים וצעצועים גדולים וקטנים? אך מכולן בחרה שפרה בנחמה בת גרונה הענוגה, ומיום שבאה גרונה לשבת ברחוב המקולין נקשרה נפש שפרה בנחמה ולא התפרדה ממנה.

שתי הילדות שונות היו זו מזו שנוי רב גם בתארן גם בתכונת נפשן: שפרה היתה גבוהת הקומה, פניה ארוכים, צחים וכחושים, ולחייה אדומות כשושנים נובלות, ונחמה היתה נמוכה ממנה, אך בנין גופה יפה וחזק, פניה שזופים, עגולים ומלאים. שפרה היתה מהירה בדבריה ובכל הליכותיה, ונחמה היתה מתונה ודבריה ספורים. פעמים רבות התפלא מאיר בראותו את מבטי עיניה, כי בהן נשקפה בינה יתרה בלתי מתאמת עם רוך שנותיה, ושכל עמוק השופט על כל ענין במתינות ובבקורת חדה.

רחל, אם שפרה, שנאה את נחמה אשר ירשה את אהבת בתה, ותנסה לרחק אותה מעל בתה. פעמים רבות הבינה לבתה, כי לא טוב תעשה, כי תתרועע את אחת הילדות העניות, בעת אשר רבות מבנות העשירים מבקשות קרבתה; אך כל עמלה היה לריק. ומיראתה להכאיב את לב בתה יחידתה נאנסה לכוף את ראשה לפני ההכרח, ולקבל את פני צרתה בסבר פנים יפות וגם להאכילה ממיטב מאכליה יחד עם בתה ולהתרפס לפניה, כי תעשה עמה חסד ותאכל, למען תאכל גם בתה עמה.

לא כן מאיר אישה. בעיניו מצאה נחמה חן ויאהבנה כבת וירב תמיד את ריבה עם אשתו. ותמיד הראה לה אותות אהבה ורצון, וילמדנה יחד עם בתו לקרוא בספר ולכתוב.

לפעמים, בימי השבת אחרי סעודת־הצהרים, הלכה שפרה ורעיותיה לשוח ברחוב או בין השיחים, אשר מעבר לגשר בקצה העיר, ומאיר ורחל, אחרי אשר התענגו בשנת הצהרים, קמו ממשכבם וירחצו ידיהם, ומאיר לבש את “שמלת השנה” וישם את המשקפים על אפו ויפתח את המדרש ללמוד בו, ורחל הוציאה את בקבוק החמים מן התנור ותמסוך תה, ותפתח גם היא את ה“צאינה וראינה” לקרוא סדר השבוע, אך כרגע והנה שפרה עם רעותיה באו והדממה הופרעה.

— עוד לא הספקנו לקום, והנה באו –נהמה רחל בכעס.

— ומה הרע אשר הן עושות לך? — שאל מאיר בשחוק. — אדרבה, תשחקנה הנערות וישמח גם לבנו, תני להן תה ואחר תלכנה לרקוד.

ורחל מלאה למרות רצונה את רצון בעלה, ואחרי אשר שתו הילדות אמר להן מאיר: עתה, בנותי, צאינה במחולות.

— נחמה, סדרי את הזוגות! הן את יודעת את תורת המחולות.

ותצאנה הילדות במחולות על פי פקודת נחמה אשר נהלה את צבאותיה בחכמה ודעת. ותרקדנה כולן רקד ורנן בקול צפצוף דק.

— הראית, הראית איך שפרה בתנו מרקדת? — קראה רחל בשמחה.

— מרקדת כעז – אמר מאיר בשחוק; — הביטי וראי איך נחמה מרקדת וידעת מה הוא רקוד.

רחל הפנתה את פניה מאישה בכעס. היטב חרה לה על אשר יהלל את הילדה הזרה על פני בתה היחידה.

— נחמה! — קרא מאיר – רקדי נא מחול הקוזקים.

— כן, כן, נחמה תרקד מחול הקוזקים – קראו הילדות ותעמודנה מסביב במעגל ותתננה לה ידים.

— תן לי את כפתך – אמרה נחמה אל מאיר, כי כן משפט מחול הקוזקים לשום כפה על ראש המחוללת.

מאיר לבש את כובעו ויסר את כפתו מעל ראשו ויתננה לנחמה והיא לקחה את הכפה ותשימנה על ראשה בהטותה אותה לצד אחד, כמעט אל אזנה.

— אבל אני אינני יכולה לרקד ולנגן כאחד, — אמרה נחמה.

— אני אנגן, רקדי! — קרא מאיר, — לא, לא, לאלא!.. — הרעים מאיר בקול עז וימחא כף, ויחד עם זה נשמע גם קול צעדי נחמה בסבבה במעגל פעם על מקום אחד ופעם סביב, סביב; קומתה זקופה, עיניה מאירות ולחייה המלאות בוערות כאש, וכל הילדות עומדות סביב ומביטות בעין קנאה ותמהון אל רעותן המפליאה לתופף ברצפה במנעליה הקרועים, בתפיפות מדודות ומתאימות עם מדת הניגון. ומאיר משורר ומוחא כף ופניו מאירות ועיניו נוצצות ברגשי אהבה וחמלה למרקדת הקטנה.

אמנם לפעמים הופרע השלום בין שפרה לנחמה. שפרה אשר היתה נוחה לכעוס קצפה לפעמים על רעותה ותודיע לה, כי היא, “ברוגז” עליה, וגם נשבעה שבועי שבועות, כי לא תוסיף עוד מהיום והלאה לדבר עמה מטוב עד רע. ורחל שמעה את שבועת בתה ותשמח בלבה לאמור: אכן בא היום שקיויתיו! עתה תחדל “יונתי הזכה” להשתעשע עם “העורב השחור”. אבל שמחתה היתה לעת קצרה, כי כעבור שעות אחדות והנה התחדשה אהבתן ביתר שאת וכמו אך לתכלית זאת רבו אשה ברעותה, למען תחזקנה אחרי כן את ברית אהבתן בקשר אמיץ וחזק יותר מבראשונה.

כרחל כן גם גרונה, אם נחמה, לא מצאה קורת רוח באהבת בתה לשפרה. גרונה הביאה לחם צר לביתה מיגיע כפיה מאפית כעכים ומעשית כדורים מזרע קנבוס. נחמה היתה בתה הבכירה, ועל כן שמה עליה עבודת הבית, לנענע את ערש אחיה הקטן, לטאטא את הרצפה, להדיח את הכלים וכדומה מן המלאכות אשר היה בכוחה לעשותן, ושפרה באה תמיד עם צעצועיה ותפריע את רעותה מעבודתה.

אולם לא נועזה גרונה להוציא הגות לבה על שפתיה; האחת, כי יראה את ה' להכאיב לב בת יחידה חלשה ומפונקה, והשנית, כי לפעמים קבלה טובות מרחל, כמו כד חלב חמוץ וגבינה רכה, ולא נתנה לבה לשלם לה רעה תחת טובה.

 

ג    🔗

כמלואת לשפרה שלוש שנים החלה רחל לדאוג לאחריתה.

— אישי – אמרה רחל אל לבה – איננו מבני הדור הזה. הכסף הוא כדבר טפל בעיניו וגם אם תפזר שקלים לנגד עיניו על הארץ, לא ישים לב להרימם, ואף כי לעמול ולחפש אחריהם. גבר לא יצלח הוא: אך לעולם הבא הוא דואג, והעולם הזה כאין בעיניו, ואם עליו אסמוך, תשב בתי בתולה, עד אשר ילבין ראשה, כי כסף ושמלות לא יהיו לה, ומי יקח בדור הזה בתולה עניה? היבחר בה איש, יען כי אביה לומד הרבה ומתענה הרבה? לא! עלי להשתדל לאסוף כסף בעוד מועד, למען יהיה הכל מוכן ומזומן לפניה בהגיעה לפרקה, ולא תבוש גם לפני בנות “בעלי־הבתים” הגדולים. ואחרי אשר הרבתה רחל לחשב חשבונותיה הגידה את אשר בלבבה לפני אחת מקרובותיה שהיו לה כפות כסף אחדות, כי חפצה היא לקנות עז ומחיר החלב קודש יהיה לנדוניה לבתה; ויישר הדבר בעיני הקרובה ותתן לה כף כסף אחת, ורחל נתנה אותה בעבוט בחברת “גמילות חסדים” ותלוה שלושה שקלים לקנית עז.

כשנודע לגרי רחוב המקולין, כי רחל “השמשית” מוכרת חלב, מהרו כולם אליה לקנות ממנה, כי ידעו, כי האשה “בעלת־בית” ומדקדקת מאוד בנקיון; ולא ארכו הימים, וידה השיגה לפדות את כף הכסף ולהשיבה לבעליה וגם מצאה די כסף לקנות פרה.

רע היה בעיני מאיר, כי לא תבטח אשתו בה', ויוכיח אותה פעם ושתים, אך בראותו כי ישחית את דבריו על אוזן לא שומעת ויחדל מדבר אליה עוד.

ותגדל שפרה בקומתה ויחד עמה גם נדוניתה, אך רזה וחלושה היתה מאוד, וכל המאמצים, אשק נסתה רחל להבריאה ולהשמינה, לא הועילו. מה מאוד קנאה בנחמה אשר גדלה כעץ רענן: פניה מלאים ואדומים, וכל אבריה לא גסים, אבל מלאים ויפים.

— מדוע תהיה כזאת? — שאלה רחל לנפשה: — הן כל מאכל נחמה – לחם יבש ובצל או ציר דגים מלוחים, ולשפרה בתי, תהלה לאל, לא יחסר דבר, טובלת בחמאות ממש. ומלבד זה נחמה עובדת כל היום וחלק גדול מהלילה כל עבודת פרך, ושפרה בתי כל עבודה לא תעבוד, וזכות גדולה לצלוחיות, אם היא נוגעת בהן לשפשפן ולהדיחן, ואחר כל אלה – נחמה בריאה כפרת הבשן, ושפרה בתי רזה כשבולת שדופת קדים.

— אולם – הוסיפה רחל לחשוב – אף כי רזה היא שפרה, בכל זאת ימצא לה חתן טוב. ב"ה שלוש מאות שקל נתונים ברבית מזומנים לנדוניתה, ובתבה הקנויה למענה כבר מוכנים גלומי בד, צמר, מטפחות וסדינים. ברוך ה', לא כלה עניה היא, לוּ אך יזדמן חתן הגון.

כמלואת לשפרה שבע־עשרה שנה, החל גם מאיר לחשוב חשבונות רבים איך למהר ולהשיא את בתו במצות החכמים – להשיא את הבנים סמוך לפרקם.

ובחור אחד יפה וטוב מצא חן בעיני מאיר, בן לאחד החנונים הקטנים, אשר ברחוב המקולין.

ירוחם – כן שם החנוני אבי־החתן – היה ממשפחת תלמידי חכמים וידיד נעורים למאיר. ירוחם היה קורא “עין יעקב” בין מנחה למעריב בבית־המדרש, ומאיר ישב תמיד על יד ימינו להתפלפל עמו. בכל יום טוב היו הולכים איש לרעהו ומרקדים יחד ונושקים איש את אחיו.

מאיר שלח שדכן לדבר עם ירוחם. הוא היה בטוח שירוחם יתחתן בו בחפץ־לב. אך השדכן שב משם ותשובה בפיו, כי ירוחם מבקש להרחיב לו הזמן ולתת לו שהות להתישב בדבר, כי בענינים כאלה לא נכון להחפז. ניכר היה, כי גם ירוחם חפץ מאוד להתחתן עם מאיר, אך איזה דבר יעמוד לו לשטן, והוא איננו יכול, או איננו חפץ, לגלותו…

וזה הדבר אשר עמד לו לשטן: כאשר הרצה ירוחם את דברי השדכן לפני בנו, ענהו שאול, כי איננו חפץ לישא לו אשה. ירוחם התפלא מאוד בשמעו דברים כאלה מפי בנו, אשר היה תמיד נער עניו ותמים, ומבלי יכולת להרחיב שיחה בענינים כאלה ירק בכעס הצדה ויפן ערפו לבנו, ויצא.

— מדוע איננו חפץ לישא לו אשה? — חשב ירוחם בלבו – הכי לא הגיע לפרקו? הלא כבר מלאו לו תשע־עשרה שנה, ועוד מעט ימלאו לא עשרים, וכבר החל זקנו לצמוח. חרפה היא לראות בחור בעל זקן מגודל מתפלל בלי “טלית”. אולם אחרי חשבו מחשבות, התנחם ירוחם בלבו: אכן רוח רעה אחזתו היום, אבל עוד מעט ותעבור מעליו הרוח הרעה ואז לא יתעקש עוד.

לו בא ירוחם בין מנחה למעריב אל חנותו, כי אז מצא את החידה. אך הוא טרוד ב“עין יעקב” שלו, וכל עניני העולם הזה לא לקחו לבבו ולא ידע ולא הבין בם מאומה… בכל יום ויום, בצאת ירוחם מחנותו ללכת לתפלת המנחה, היה גם שאול יוצא אחריו, ועומד על סף החנות, מסב את פניו לימין, ומכונן את מבטו אל פתח בית גרונה: ואז היתה נחמה יוצאת מביתה, לבושה שמלה נקיה ומקלעות ראשה יורדות על גבה עד מתניה, עיניה בוערות כגחלי אש, ולחייה אדומות כשושנים, ולפעמים השתפך האודם על כל פניה ולבבה נפעם פעימות תכופות ומהירות מאוד… מבטי עיניה מתגנבים וחודרים אל חנות ירוחם, ועד מהרה נפגשו מבטיהם… אז השפילה עיניה לארץ ופניה כמו הוצתו באש, והיא הולכת אט, הלוך וקרב אל החנות.

ארוכה, ארוכה היתה שיחתם, כל גבול לא היה לה, לולא יראו פן יודע סודם לירוחם. אך לספר מתוכן שיחתם אי־אפשר. דברי אהבה הם כריח הפרח, אשר אך המריחו יודעהו, והאיש אשר אהבה בלבו הוא מבין את סוד שיחה ואת נעימותיה…

ככה עברו ימים רבים ואהבתם הלכה הלוך וגדול, הלוך וחזק ואיש לא ידע.

— אנה את הולכת? — שאלה גרונה פעם אחת את בתה ברצותה לצאת מביתה ללכת אל חנות ירוחם.

— אל החנות – ענתה נחמה ופניה אדמו – לקנות בעד שתי אגורות תה.

— בכל יום ויום הנך הולכת לקנות בעד שתי אגורות! הלא היום יש לנו כסף. לכי וקחי בעד חמש אגורות בפעם אחת.

— אין לנו ארגז לשמור בו את התה – מצאה נחמה אמתלא – ואם פתוח יעמוד, כרוך בפיסת נייר, ינדף ריחו ולא יצליח למאומה.

אולם כל ערמתה לא הועילה: עיני אם הצופיות גם במעמקי הלב, ראו כי דבר לאט עם בה, ותחקור ותחפש ותמצא כי אוהבת היא…

גרונה שמחה על הדבר הזה, כי ראתה כי גדלה בתה, עת דודים הגיעה, ולה אין נדן ואין שמלות, ומי יקח בדור הזה אשה אם לא ישולם לו בכסף מלא בעד החסד שהוא עושה? והנה פתאום נמצא לה גואל, בחור ממשפחה הגונה והוא אוהב אותה ויקחנה בלי כסף ומתנות. היוכל להיות אושר גדול מזה. על כן חכתה גרונה בכליון עינים אל היום ההוא, אשר בו תוכל להגיד בפני הכל, כי שאול ונחמה “חתן וכלה” הם.

כאשר החלו השדכנים להציע לפני ירוחם שדוכים לבנו, כן הרבתה אהבת שאול לנחמה לגדול ולבעור, עד כי גמר בלבו לקחתה לו לאשה, אך לא ערב את לבו להגיד את חפצו באזני אהובתו בפיו, ועל כן ערך את דבריו במכתב ופעם אחת בצאת נחמה מן החנות מסר איזה מכתב בידה…

 

ד    🔗

הלילה היה ליל בהיר. יושבי רחוב המקולין כבר ישנו ושביב אור לא נראה עוד מבעד החלונות, גם בבית גרונה שררה דומיה. והילדים כבר שכבו לישון, אך המנורה הקטנה עוד האירה את החדר, ונחמה עודנה יושבת על יד החלון, יושבת וראשה תמוך בזרועותיה וחושבת מחשבות ועיניה נטויות אל המכתב המונח לפניה, אבל אינה קוראה בו, כי כבר שננה אותו פעמים רבות…

בראשונה שמחה נחמה לדברי שאול ולבה גבה באהבתו. ואף כי לא היו דבריו כחדשים בעיניה, אף כי זה כבר היתה בטוחה, כי יבוא יום ויגיד לה כי אוהב הוא אותה, בכל זאת מה טוב לראות דברי זהב אלה כתובים בעצם כתב ידו! אבל כעבור רגעים אחדים והנה מחשבות אחרות באו לערבב שמחתה וכמו איזו עננה כבדה התנשאה להקדיר את כל טוהר שמיה, מבלי תת גם לזיק תקוה לעבור בה… היא זכרה גורל אמה – ותחרד. גרונה היתה גם היא בתולה עניה ויפהפיה, ויאהבנה איש צעיר אחד, אשר לא ידע מאומה מלבד מלמדות, ויקחנה בלי מוהר ומתן ואחרי אשר ילדה לו גרונה שלושה בנים ולא מצא במה לפרנס אותם, עזב את אשתו ואת ילדיה וישכח את כולם עד היום הזה. עתה גם היא גם ילדיה אומללים הם, ומי יודע אולי גם הוא אומלל נודד בארץ!…

כל זה בא להם, יען כי נטו אחרי רגשות לבם, בעת אשר חסר להם כסף.

כסף – אמנם ראשית הכל כסף נחוץ לנו, בלתו הננו כאין, אנחנו וכל אהבתנו, ואחרי אשר כסף אין לנו, גם אהבתנו תועבה…

אמנם מאמינה אנוכי, כי אוהב הוא אותי עתה, אבל מה יהיה בימים הבאים? הכי לא יתחרט על אהבתו? ומי יודע אם לא ימכור את אהבתו לאחרת בכסף מלא, כאשר יגבר עליו המחסור, כאשר יהדפנו קשי־יומו לארץ רחוקה?

“למכור אהבה”… מה בזוי ושפל הדבר הזה! אבל הלא כן הם סדרי חיינו למכור כל מה שבני אדם קונים. הנה יוכבד רעיתי היתומה העניה היתה לאשה לאיש זקן, קרח וגבן. מדוע עשתה כזאת? האוהבת היא את אישה הזקן? לא! אנוכי אינני יכולה לעשות כדבר הזה: איסתניסית אני ולא אוכל גם להעלות על לבבי נשואים כאלה בלי גועל נפש, אבל גם אותה לא אוכל להאשים אם איננה איסתניסית כמוני, ואיננה חפצה לעבוד כמוני בפרך להתענות תחת יד אם חורגת יומם ולילה, עד כי תוּכּה בשחפת ותמות באביב ימיה…

הוא שואל אותי: אם אוהבת אנוכי אותו…? אמנם, אוהבת אנוכי אותו מאוד, אבל מה תסכן אהבה לנערה עניה? — אינני חפצה כי יתנחם אחרי כן על אהבתו, אינני חפצה להיות סיבת אסונו, אינני חפצה להיות שפלה בעיניו. אל לנערה עניה רגשות אהבה! אעקור אהבתי משורש גם אם נתח בשר מלבבי ימשך אחריה. בוז ושפלות, עבודת פּרך, עבודה בלי מנוחה, בלי כל שביב חיים, בלי כל קרן תקוה, בלי כל ניצוץ אהבה – זה הוא חלק העני ונחלתו עלי אדמות!… ובאמצה את לבה לקחת פיסת נייר ותכתוב עליה לאמור: “שאול ידידי! מאוד, מאוד הנני מודה לך על אהבתך ועל דבריך הטובים, אבל להיות לך לאשה לא אוכל, כי גם לי גם לך אין כסף לעשות בו איזה עסק לפרנס בו את נפשותינו, ואנוכי אינני חפצה, כי תהיה אומלל כל ימי חייך בגלל אהבתך אלי. בקש לך, ידידי, אשה אשר נדוניא עמה ושכח את ידידתך אשר לא תשכחך, נחמה”.

ובשולי המכתב הוסיפה לאמור:

“אל תבקש את פני ולא תנסה לבטל את דעתי, כי היא לא תצליח: גזרה גזרתי וממנה לא אסור”.

 

ה    🔗

גרונה ראתה כי בתה חדלה ללכת אל חנות ירוחם ותתפלא מאוד וגם התעצבה אל לבה: היא ראתה כי כל תקוותיה היו לאפס, כי אין עוד חתן לבתה, ומי יודע מתי יהיה?

אין זאת, כי אם ריב התפרץ בינו לבינה – אמרה גרונה לנפשה; — מי יתן וידעתי סבתו, אולי יכולתי לעשות שלום ביניהם.

אולם הסבה נעלמה ממנה, והיא לא יכלה לשאול את פי נחמה, כי יודעה היא שאין שואלים ודורשים בסוד האהבה.

ויהיה היום ויוגד לגרונה, כי מאיר השמש מתחתן את ירוחם החנוני. השמועה הזאת הממה אותם כרעם, פניה הדלים והקמוטים נהפכו לירקון, ועיניה יצאו מחוריהן, ובלי דעת הביטה אל כל עבריה במבט מוזר ונורא.

— עתה ידעתי מדוע הופרה ברית האהבה בין שאול ובתי, — אמרה גרונה אל לבה – מאיר ורחל הוציאו דבת בתי אל שאול וירוחם, ועל כן רחק שאול ממנה.

— אנוכי אלך – אמרה גרונה אל בתה בשובה הביתה בקצף גדול, — אנוכי אלך ואשפוך כל מרי נפשי על ראשי הצבוע ואשתו. המה הבאישו את ריחך בעיני שאול, למען הסיר את לבו מאחריך ולקחת אותו לחתן לבתם החולה והרזה כעץ יבש. מי מלל, כי מאיר השמש יעשה לנו כזאת? אמנם ב“גב־העקום” הזה שבע תועבות, כל עול וכל מרמה.

— אמי – ענתה נחמה ברוח נשברת, אחרי הבינה את דברי אמה אשר היו בראשונה כחידה בעיניה – למה תקללי את מאיר ורחל? הם אינם אשמים מאומה… אנוכי לבדי אשמתי.

— ידעתיך! — התמרמרה גרונה בקצפה – תמיד הנך נכונה לגול כל אשמה מעל כל בני האדם ולשומה בראשך. אין זאת כי לא יקר כבודך בעיניך וגם אם ירוקו בפניך ואמרת: גשם יורד. לא! אני מאמינה בדבריך כמו שאני מאמינה בדברי מאיר הבוגד והצבוע!… אנוכי אלך ושברתי את חלונותיו.

— מה תאמרי, אמי? הבזה תאמרי להרים את כבודי וכבודך? הלא בזה עוד תעטי בוז וחרפה עלינו בעיני כל יושבי העיר! אדרבה, אם לב שאול סר מאחרי, עלינו להראות לעיני כל, כי לא נשים לבנו אליו, וכי איננו מבקשות קרבות, ומה גם כי עוד לא נודע בעיר אשר היו איזו דברים ביני ובין שאול ולמה נבוא אנחנו בעצמנו להביא קלון לביתנו? חלילה, חלילה, אמי! חזקי ואמצי לבך ולא תגלי לאיש מאומה על אודות הדבר הזה.

— הה! מה אומללה אני! — התיפחה גרונה; — הגידי לי “מרשעת” במה הרחקת את לב שאול מאחריך? הקטן הוא בעיניך לפי גודל עשרך? או אולי מצאת לך חתן אחר טוב ועשיר משאול?

— אינני חפצה להנשא לאיש כלל.

— שקר בפיך! מאיר ואשתו הפרו את הקשר. אותי לא תוֹני.

— אם תדברי עמי עוד על דבר השדוך הזה, אלכה מעמך אל כל אשר ישאני הרוח. רחמי נא עלי, אמי, ואל תדברי באזני מזה מאומה!…

דברי הבת באו אל לב אמה. גרונה ראתה, כי פני בתה הלבינו בדברה ושפתיה רעדו – ותּדוֹם.

ממחרת היום ההוא באה רחל אל גרונה ותבקש אותה ואת נחמה לבוא בערב אל ביתה למשתה התנאים. משמחתה הרבה לא ראתה, כי פני האם והבת זועפים.

גרונה חפצה מאוד להתנפל על אויבתה ולמרוט שערות ראשה, אך זכרה את דברי בתה ותבליג על כעסה.

— תודה רבה לך, רחל, — אמרה גרונה; — יתן ה' ויעלה הזווג יפה. אך אינני יכולה ללכת, כִי חולה אני מעט.

— עוד תשובי לאיתנך עד הערב – הבטיחה רחל – וגם נחמה תבוא עמך. הלא תמיד התהלכה עם בתי כאחות ורעיה, עתה תשמח נא גם היא בשמחתה, ואם ירצה ה' בקרב הימים תשלם לה שפרה כגמולה ותשמח עמה, בהמצא לה בחירה.

תלך אמי והלכתי גם אני, — אמרה נחמה – ואם לא אוכל ללכת ברכי נא את רעותי בשמי. רחל שבה לביתה משתאה ומתפלאה ותספר לאישה, כי איזו טינא בלב גרונה עליה. צר היה להם כי ביום משושם לא תבואנה שכנותיהן העניות לשמוח עמהן, ואחרי אשר התיעצו יחד הלכו מאיר ושפרה בעצמם אל גרונה לבקשה, כי תסלח להם אם חטאו כנגדה, ולא תשיב את פניהם, ללכת לשמוח עמם בראש שמחתם. אך היא אמרה, כי הם לא חטאו כנגדה ואין בלבה טינא עליהם ועל כל איש, אך בריאותה לא תתן לה ללכת, ונחמה לא תוכל לעזבה לבדה.

בפחי נפש יצא מאיר מהבית. הוא הבין כי דבר לאט עם העגונה ובתה ולא ידע מה.

נחמה לא באה עוד מהיום ההוא אל בית שפרה רעותה. גם ביום כלולת שפרה לא הלכה אל המשתה ואל המחולות, אף כי הרבו מאיר ואשתו והכלה בעצמה לפצור בה.

— האמנם צרה עין נחמה בהצלחת רעותה? אבל הלא עוד רעיות רבות לה וגם הנה נישאו לאנשים, ובכל זאת לא חדלה מהתרועע אתן כמו מלפנים, ומדוע אך בבתי עינה צרה? — כה הרבה מאיר לחשוב ולא מצא פתרון.

עברו ירחים אחדים אחר החתונה והנה פתאום נודע הדבר למאיר, כי מצא מכתב אשר כתבה נחמה לשאול ויקראהו בשום לב פעם ושתים. בראשונה היו הדברים למורת רוחו, בראותו כי בחור ובתולה מבני ישראל דברו דברי אהבה, אך כרגע זכר דברי החכמים זכרונם לברכה: “אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו”; הוא זכר כי לא כל בני האדם יכולים להיות נזירים ופרושים בימי הנוער, בעת שהדם רותח, וגם בדורות הראשונים לא היו דברי אהבה לגנאי, אם לא פרצו את חוק הצניעות.

אז לקח את המכתב ויקראהו בפעם שלישית, ואז נדמה לו, כי מצא חדשות ונצורות במכתב ההוא אשר לא ראה אותן בראשונה, וכי מלבד שלא נכון לקצוף על כותבתו, כי אם להללה ולפארה על גודל נפשה… ומהיום ההוא בכל פעם אשר פגש מאיר את נחמה ברחוב שאל לשלומה ברגש, ופניו נהרו ומעיניו נשקפה אהבת־אב.

— התזכרי, נחמה, עת עוד קטנה היית? — אמר אליה מאיר בשחוק – אז על ברכי ישבת, נשקתיך בלי בושה וכלימה ככל אות נפשי. כצפור נחמדה היית בעיני תמיד. אך עתה לבשת גאוּת, לגדולה היית ולא תחפצי לדבר עמי.

ונחמה שמעה את דבריו ותתפלא על שפך שיחו, ותשב לו דברים מקוטעים בשפה רפה.

— לו ידעתי מראש – אמר מאיר בלבו – כי ברית אהבה בין נחמה ושאול, כי עתה לא לקחתי את שאול לחתן לבתי, גם השתדלתי בכל כוחי כי ישא את נחמה. אך למה אומר כדברים האלה? כך נגזרה גזרה, ואותה אין להשיב. אולם עתה עלי לבקש חתן טוב לנחמה, למען ייטב לה.

אפס דאגות אחרות באו למאיר ולא נתנו לו לחשוב הרבה אודות נחמה. בתו, אשר היתה חלשה מעודה, הלכה ודלה אחרי חתונתה: פניה הוריקו ועיניה שפלו בחוריהן ותמיד התאוננה על מכאוביה. האוכל המעט אשר הביאה אל קרבה הקיאה. הנשים השכנות שבאו לבקרה לעגו למחלתה, באמרן כי דרך ההרות לה, אבל הוריה לא נחו מדבריהן ובפחד ראו, כי מחלת בתם מתגברת מיום ליום.

עברו שבועות אחדים ושפרה לא עצרה עוד כוח לקום ממטתה.

מאיר ורחל לא נתנו דמי לאלוהים: ארון הקודש אשר בבית המדרש לחברה תהלים היה תמיד פתוח, וממנו נשמע קול זעקת רחל ואנקת מאיר, וחדשים לבקרים באו הרופאים לבקר את החולה, ויתנו לה סמים מסמים שונים, ומחלתה מאנה הרָפא.

בחודש איר ביום השבת בבוקר לא הלך מאיר לבהמ“ד להתפלל, אך התכון להתפלל עם הצבור בביתו, כי ביתו נוכח בית המדרש, אשר לחברת תהלים, וקול החזן הגיע לאזניו מלה במלה. ואת אשתו וחתנו שלח לבהמ”ד להפיג מעט את צערם. על יד החולה ישבה דודתו הזקנה.

שפרה שכבה כשלד על מטתה, אך בינתה היתה שלמה. היא בקשה מאת אביה להקריא לה “קדושה” והוא עשה את חפצה, אך בטרם עוד כלתה ה“קדושה” קמו עיניה ותעקם שפתיה ונשמתה נפסקה. מאיר ראה ויבן, כי בתו מתה, ויעזבנה על יד דודתו הזקנה, והוא יצא אל החדר השני לגמור תפלתו. בשוב רחל ושאול מבית התפילה אך הספיקו לברך את מאיר בברכת “שבת טובה” מהרו לחדר החולה.

— שבו פה! — קרא מאיר בקול רועד, אבל בדברים ברורים.

— אויה! היא מתה! — קראה רחל בקול זעקת שבר אשר בא כחץ אל אזני היוצאים מבית המדרש שעמדו משוממים ברחוב. גם שאול נתן קולו בבכי. — רחל! — אמר מאיר בקול נגיד ומצוה, — אל תשכחי כי שבת היום ואסור לבכות בשבת ולהתאבל. הסירי, אשתי, כל תוגה ושימי לחם.

— מה לי מועד ומה לי שבת? — קראה האם האומללה – אחרי אשר שפרה איננה.

— רחל, רחל! — קרא מאיר בקול רך ויתאמץ מאוד לבלי תת לדמעותיו לשטוף החוצה – בתך לא מתה לנצח, ואנחנו לא לעולם נחיה בעולם הזה. אם נשמור את יום השבת – אז, בבוא לנו יום המנוחה הנצחית, נתראה את בתנו ונתעלס עמה ולא נפרד ממנה לנצח; ואם לא נשמור את יום השבת – לא נראה את בתנו לעד, כי היא תשכן בגן־עדן, ואנחנו בגיהנום. התאפקי, רחל, חזקי את לבך ואך תחטאי לאלוהים.

שמעה רחל את דברי אישה ותתאפק. גם ערכה את השולחן. מעיניה נזלו דמעות ותרדנה על הכבד הצלוי ועל הצנון המרוסק, אך לא שכחה מהביא את כד המטעמים על השולחן. מאיר קידש על יין־צמוקים כדרכו תמיד, טעם מכל המטעמים ויכריח את אשתו וחתנו, כי יטעמו גם הם לכבוד השבת. וכדרכו תמיד זמר מאיר “זמירות” בנגונן, כמו לא קרה לו דבר.

כל היום לא נשמע קול בכי בבית. אך מעיני רחל לפעמים נגרו דמעות למרות רצונה ותאנח דום. גם שאול לא יכול לעצור בעד דמעותיו ואנחותיו, ואך מאיר לבדו שר כל היום שירות ותשבחות בלי הרף ולא הפלה בין שבת זאת לשבת אחרת, כי אם בזה שלא שכב לנוח אחרי סעודת הצהרים: את שמורות עיניו אי־אפשר היה לו להכריח שתסגרנה לכבוד השבת…

— התשמע, התשמע איך הוא מזמר? — אמר אחד לחברו מקהל הנאספים ברחוב על יד בית מאיר לשמע האסון אשר קרהו.

— אמנם “נשמה יתרה” באיש הזה ולא כל אדם זוכה לה…

*

עברו שלושים ימי האבל.

— הידעת, רחל, את אשר אני אומר לעשות בכסף הנדוניא שנשאר מבתנו? — אמר מאיר לאשתו.

— השלך אותו היאורה, אחת היא לי – אמרה רחל ביאוש – בתי איננה, וכסף למה לי?

— אשיא בו יתומה עניה.

— הלא אמרתי, כי אחת היא לי.

— אל תאמרי, רחל, אחת היא לי: מצוה גדולה להשיא נערה עניה ובזכותה נקנה חיי עולם הבא לנו ולשפרה בתנו. חפץ אנוכי כי תנשא נחמה לשאול והיה כסף הנדוניא להם.

— מי יתן ואמותה קודם שישא שאול אשה אחרת תחת בתי, ולא תראינה עיני איך הוא מתעלס עמה בעוד אשר בתי שוכבת בקבר.

— רב לנו, רחל, לחשוב מה טוב ומה רע לנו; כי מה אנו ומה חיינו? — הלא אנחנו כבר זקנו ועוד לא יארכו ימינו עלי חלד, ואם בחיי עד נחפצה, נחדל נא מדאוג לעצמנו ובשרנו, כי אם לנשמתנו, לעשות את הטוב והישר בעיני ה' ולהושיע לרענו בצר לו כפי כוחנו, כי זה כל האדם.

בערב ההוא בא מאיר אל בית גרונה העגונה. נחמה ישבה ותתפור וגרונה ארגה אנפילאות. שתיהן התפלאו מאוד בראותן את מאיר בא.

— ערב טוב לכן! — אמר מאיר בפנים שוחקות: — הנני חפץ לעת זקנתי להתעסק בשדכנות, ואמרתי אנסה אליכן דבר, כי מצאתי לדעתי שדוך טוב והגון לנחמה.

— שבה נא, ר' מאיר – אמרה גרונה – לא פה.. הספסל מתנועע. הא לך כסא.

מאיר ישב.

— עתה השמיענו ונדעה – הוסיפה גרונה. — אולם למה אכחד ממך: כל שדוך אשר יציעו לפניה לא ימצא חן בעיניה. מובן מאליו, כי בכל שדוך אפשר למצוא מגרעת, אבל הלא גם אנחנו איננו כלילי המעלות, כי העיקר חסר לנו – כסף ובגדים. זה לא כבר באו לדבר על לבה, כי תקח את האלמן ירחמיאל הטוחן גריסין, אשר אך שני בנים לו, ולא רצתה בשום אופן, כי אמרה כי יראה היא להתחייב להיות אם לבנים זרים. הנשמע כדבר הזה? זה צחוק מכאיב לב! אנחנו כבר אבדנו כוחותינו בעמלנו ועתה היינו יכולות לראות חיים של שלוה, והיא עוד ממאנת!

— אבל האיש אשר באתי אנוכי לדבר בו – אמר מאיר בהביטו ברגש חמלה וכבוד אל נחמה, אשר ישבה כפופה על עבודתה – הוא איש צעיר לימים שנתאלמן בלי בנים ויש לו חנות שיוכל להתפרנס ממנה, ובכל זאת לא יבקש כסף. — מי הוא זה? — שאלה גרונה בחפזה, וגם נחמה הרימה את ראשה ותבט אל מאיר בעינים בוחנות.

— שאול בן ירוחם. אנוכי עתיד לתת לו כל ה“נדן” שנשאר אחר בתי, אם יקח את נחמה לאשה.

— מה רב חסדך! — קראה גרונה – האמנם אמת תדבר? האמנם לא תשחק לעניותנו?

— חלילה לי מעשות עול כזה! — קרא מאיר – ומדוע יגדל כה הדבר בעיניך? הן עתה אך שנים נשארנו, אני ו“זקנתי”, ודרוש לנו אך מעט כסף, ואותו נמצא תמיד בעזרת ה', ומדוע לא אעשה נחת רוח לנשמת בתי, להשיא בנדוניתה את נחמה רעותה? ובפרט כי הכסף נועד לשאול, ומאוד רע בעיני להוציאו מידו. עתה הלא תביני, כי אין בזה כל גדולות ונפלאות, כי אם דבר פשוט בתכלית הפשטות.

— מה אדבר, אחרי ראותי את נדבת לבך! — אמרה גרונה.

נחמה הורידה את ראשה ותשב לעבודתה.

— ומה תהי תשובתך? — פנה מאיר אל נחמה.

— לא! — ענתה נחמה בקול נמוך.

— “לא” את אומרת? רצחנית! — קראה גרונה כנואשת.

— נחמה! — פנה מאיר אל הנערה – אני קראתי את מכתבך אליו… מדוע זה תרחיקהו מעליך עתה?

— יען כי לבי כבר רחק מעליו – ענתה היא בקול חרש.

— ומדוע? היען כי לקח לו אשה אחרת? ההיה לו לשבת רוק כל ימיו? אבל כן לא יעשה בישראל; כל גבר ירא ה' מחויב לישא אשה.

— אנוכי אינני מאשימתו – ענתה נחמה; — יכול להיות כי חוטאת ופושעת אנוכי, אבל מה אעשה, ולבי הסכל לא יתנני להנשא עתה לאיש הזה. הרגשות המתעוררים בקרבי לזכרו לא יתוארו בדברים… אמנם, ר' מאיר, רואה אנוכי, כי איש טוב אתה, — הוסיפה נחמה בקול תחנונים – אבל אך ה' הוא בוחן לבבות, והוא לבדו יכול לשפוט. חדל נא איפוא ר' מאיר מדבר אלי בדבר הזה… לא נעים לי לדבר…

קולה נפסק, דמעות עיניה שטפו את לחייה. — סלחי לי, נחמה – אמר מאיר ברגש: — אמרתי לשמחך והנה העצבתיך. אולם ה' אלוהי הרוחות לכל בשר הוא ידע לשמחך יותר ממני ולתת לך אחרית ותקוה טובה. קוי לו והוא יושיעך. אך זאת אבקשך: חשביני נא כאב, כי אנוכי זה כבר כבתי אהבתיך. שפרה ואתּ (להבדיל בין המתים והחיים) כתאומות הייתן בלבבי תמיד… היי שלום, בתי!

בעינים זולגות דמעה יצא מאיר מהבית.