מעוטף בחלוק יקר ומעוטר בכפת־משי יפה, יושב לו ר' ירוחם זעירא, הרב דמתא, נשען בידו השמאלית על השולחן, ובידו הימנית הוא מסיר בכף קטנה את הקרום מעל כוס החלב החם, שהגישה לו אשתו הרבנית. לשתות חלב חם לפני התפלה התיר לעצמו, אחרי הפצרת הרבנית, מפני חולשת הלב, אך לבלוע את הקרום לא התיר, משום חשש לאו “לא תאכלו על הדם – לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם”…
ופני הרב זועפים: העשיר ליזרוביץ, זה שנראה לו כאוהב וידיד, עלב אותו אתמול עלבון גדול: הוא, הרב, בקש ממנו אתמול על ידי שליח מאה וחמשים רובל ב“גמילות חסד”, והעשיר הגס הזה השיב את פניו ריקם. ומלבד העלבון – הנה הכסף נחוץ לו מאוד. היום הוא זמן הפרעון להחנוני בעד הבגדים שתפר לבתו הכלה, פיגלי שתחיה, נערה שהגיעה לפרקה, ולאשתו הרבנית שתחיה לימי חג הפסח העבר.
אמנם ר' ירוחם בעצמו לא אבה לקנות בגדים יקרים כאלה. בכלל אין דעתו נוחה ממה שהנהיגה אשתו הרבנית הוצאה מרובה, כאחד העשירים הגדולים. לפי דעת הרב, השקל המזומן בזמן הזה ובכל זמן טוב מכל תכשיט, ובפרט מבגדים, שמתישנים והולכים לאבוד. אך “היא”, הרבנית, מוכיחה לו באותות ומופתים, כי אי אפשר באופן אחר, והוא אנוס לבטל את דעתו מפני דעתה. ופעמים כשהוא מתעקש מעט, באה גם פיגלי בתו האהובה לעזור לאמה במלחמתה עמו, ובפרט כשהמחלוקת נוגעת לעניניה היא, כשחסר לה בגד של סאמט ושאר מכשירי ה“ציביליזציא”, אז היא מוציאה מאוצרותיה את אגלי הדמעות, ומפני הנשק הזה לא יוכל ר' ירוחם לעמוד במלחמה, כי בעל רחמים הוא מטבעו, ובפרט כשהבוכה היא פיגלי אהובתו…
אמנם הוא כבר לוה מאת ליזרוביץ שתי מאות רובל ועוד לא השיב לו, אבל מה בכך? סך כזה במה נחשב בעיני עשיר כמוהו? הן הוא בעל מכרה פחמים, שמשם הלא שואבים דינרים בדליים ממש, עשיר כקורח.
באמת קשיא לו אם אנשים כליזרוביץ אינם מחזיקים בידי תלמידי חכמים, למה לכתחילה נבראו? הוא אמנם אינו עם־הארץ, אבל במה הוא עוסק? בדברים בטלים וספרי מינים… הוא כבר רגיל לומר, שהעשירים בזמן הזה אינם יודעים לחשב חשבונו של עולם ועל כן אינם מחזיקים בידי תלמידי חכמים כראוי. פעם דרש בזה דרוש נפלא, בסמכו על פסוק “כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים”, כי כמו שהעץ מקבל את ההשפעה לא בשביל עצמו, כי אם בשביל התפוח, שהוא תכלית הבריאה של העץ, כן גם עמי־הארץ אינם אלא בבחינת עץ לגבי התפוח, שהוא התלמיד־חכם, שרק בשבילו הם מקבלים את ההשפעה ובזכותו הם חיים.
ר' ירוחם כמעט החל להתאונן על עוונות בני הדור, שאינם יראים את ה' ואינם מכבדים את בעלי התורה, אך כרגע נזכר, כי מצב הרבנות מלפנים היה גרוע הרבה. אביו הרב שהיה גדול בתורה ויראה הרבה יותר ממנו, היה מקבל בעיר קטנה חמשה־עשר זהובים לשבוע, וגם זה לא בעתים קבועות. ורבים היו עוד קמים עליו, כי שם, בעיר הקטנה, היו הרבה לומדים גדולים בין “בעלי־הבתים” שהיו מתגרים תמיד ברבם ומלבינים את פניו, כי חפצו להראות לו, שאף־על־פי שהם לא זכו לרבנות, עולים הם עליו בידיעת התורה. לא כן ר' ירוחם: הוא יושב על כסא הרבנות בעיר גדולה בארץ הנגב, ששם אין גם למדן אחד “אפילו לרפואה”, והוא מקבל לא חמשה־עשר זהובים, כי אם חמשים רובל לשבוע.
וכשהוא משוה מצד זה את מצבו הוא למצב אביו זצוק"ל, לכאורה אי אפשר שיהיו לו טענות ומענות כל שהן נגד הבורא יתברך. אבל “ברבות הטובה רבו אוכליה”. בימינו נתרבתה הוצאת הבית וקשה לעמוד בה: נחוצים דירה מרווחה, כלים נאים ושולחן מלא דשן. אי אפשר לו עוד להסתפק כאביו בתבשיל של גריסין או להתענות הפסקות כמוהו. הוא מסכים להלכה ולמעשה עם האומר: “אי לא אכילנא בשרא דתורא לא צלילא דעתאי”. לותיקין הקדמונים אפשר היה להתקיים בצומות וסגופים, אבל עתה נשתנו הדורות: הבריאות התרופפה, והגוף צריך חזוק. אכן הרבנית מגדישה מעט את הסאה: היא, ברוך ה‘, חשובה אצל הגבירים ונכנסה ויוצאה בבתיהם ורואה את מנהגיהם ומאכליהם, מלבושיהם ותכשיטיהם, והיא אומרת: מדוע לא נאכל ולא נלבש גם אנו כמוהם? במה אנו גרועים מהם? מדוע הם צריכים ליהנות מהעולם הזה ולא אנו? וכי בשביל שאני רבנית איני בשר ודם כמותם? כך טוענת “היא” – ועתה לך והתוכח עם אשה. ר’ ירוחם, כמובן, לא הסכים לזה, אבל בדיעבד נהנה גם הוא. מעט יין חזק בסעודה באמת לא רע, ופרפראות גם כן ערבות לחיך. ופעם, כשהגישה לפניו הרבנית מין מרקחת והוא טעם בה איזו מתיקות נפלאה – יצא ודרש: “טעמו וראו כי טוב ה'… כי אין מחסור ליראיו”, כלומר: שהיראים את ה' והחרדים אל דברו מבקשים ומוצאים את כל התענוגים בהיתר גמור ובלי כל מחסור; ואם כן למה להם להאפיקורסים, הרוצים ליהנות בעולם הזה, לתור אחר נבלות וטרפות דוקא ושאר דברים הבאים בעברה?…
אמנם הכל היה טוב ויפה, אבל לרגלי ההוצאות ההולכות ומתרבות, השתקע גם בחובות מרובים ועתה בא לעלבון כבד כזה, שליזרוביץ השיב את פניו ולא הלוה לו ק"ן רובל – הלא מצער היא – ודוקא בשעה שהם נחוצים לו מאוד, מאוד…
וליזרוביץ הרי “משכיל” הוא וגם ותרן, לכשירצה. הוא נותן וחוזר ונותן להשכלה, לציונות ול“שאר ירקות”…
“הוא הוא אשר אמרתי תמיד – מסיים הרב ר' ירוחם את הרהוריו – הטוב שבמשכילים – עט!…”
*
והאדון פטר גריגורוביץ שמעונוביץ, הרב מטעם הממשלה, יושב לו על כוס קאפה מתוק וטס לחמניות ממיטב מעשה האופה היוני עם ספל חמאה וגבינה הולנדית – והוא אוכל ושותה בזעף ובקצף גדול.
ליזרוביץ עשיר העיר שלח ביד משרתו לקחת ממנו תעודת לידה ושלשל אל תוך ידו רק שלושה רובלים בלבד… הרב הנאור רואה בזה לא רק דררא דממונא, כי אם גם עלבון גדול…
כן המה תמיד העברים – חשב הרב בנפש מרה: – כשאתה משמש אותם כעבד, הם משלמים לך שכר־עבד. ובקצפו התחיל רבנו מקלל את היום שבו נאות לעמוד על הבחירות ולקחת על עצמו משרת הרבנות אצל היהודים.
עוד מימי ילדותו למד פטר גריגורוביץ לשנוא את היהודים. שנאה זו באה לו בקבלה מאביו, שהיה מורה דת־אל באחד מבתי־הספר. גריגורי שמעונוביץ, אבי הרב הנאור שלנו, היה אחד מהמשכילים הישנים שלא מצאו ביהדות מאומה מלבד ענין קל של שחוק, וכשהיו חבריו המשכילים מתאספים אל ביתו לשחק בקלפים, היה גריגורי שמעונוביץ מחקה לפניהם באומנות יתירה את הליכות בני עמו, שיחותיהם ותנועותיהם באופן קריקטורי ומרבה בליצנות אפילו על מנהגים שבקדושה. לפעמים היה שורק לכלבו, מושיבנו נגדו על הקרקע וקורא לפניו בקול עצב “איכה ישבה בדד”… והכלב מיבב ומיליל אחריו, והשומעים ממלאים שחוק פיהם עד שעיניהם זולגות דמעות.
ופטר הקטן יושב בין השוחקים וגם הוא שוחק עמהם. הוא אמנם איננו מבין עוד ה“מלח” שבחדודי אביו, אבל זאת הוא מבין, כי על היהודים שוחקים ומלעיגים.
בין הגימנזיה לאוניברסיטה היתה יהדותו של “העתיד להיות רבנו” ר' פטר גריגורוביץ תלויה בחוט השערה ועומדת בסכנה גדולה, אלא שמן השמים סייעוהו ונכנס ויצא בשלום… וכשיצא וקבל דיפּלום של קנדידט לתורת המשפטים נזדמן לפניו דרך אגב שדוך הגון עם יהודי אחד עשיר. ואחרי שנתחתן במשפחה הגונה עברית, אי אפשר היה עוד לנתק אותו חוט השערה… וכן נשאר פטר גריגורוביץ, לאסונו הגדול של עצמו ולאושר עם היהודים, עברי כמו שהיה, ומקץ שנות מספר עמד, בעצת חותנו, על הבחירות ויצא מוכתר בעטרת הרבנות בעיר ואם בישראל.
מתחילה חשב כי הרבנות היא פרנסה קלה: הן לא כבוד הוא לדרוש דרשות אחדות קצרות בימי גנוסיא, או לחתום על איזו תעודה, ובעד זה יקבל שכר הגון והכנסות צדדיות, שביד אמן הן פרות ורבות, וגם כבוד גדול בודאי יתנו לו, כראוי לנושא משרה רמה, שבידו מסורים הנולדים והמתים.
אך עד מהרה ראה, כי עטרת הרבנות אינה קלה וכי גם קוצים דוקרים יש בה…
פטר גריגורוביץ הוא אסתיטי מטבעו. החוטם היהודי הגבנוני כשהוא לעצמו מאוס לו. ונוסף לזה, עליו תמיד לבוא במגע ומשא עם פחותי הערך מהעברים, עם הקבצנים הנבזים, שמביאים עמהם אל ביתו הנקי והיפה ריח רע ורפש, והוא צריך לראות בשפלותם ונולוּתם, לשמוע את חניפותם והפצרותיהם, לראות עזותם וחוצפתם, ולא לעתים רחוקות, כי אם כמעט בכל יום. וכמה טרחנים וסרבנים הם! והעיקר, שרובם באים בידים ריקות…
אמנם יש תחבולה כנגד אלו: לנעול הדלת בפניהם ולשלוח לומר להם על ידי משרתו הנוצרי, ש“אין האדון בביתו” – אבל הנסיון הורה, שלא תמיד תחבולה זו מועילה, אין לך דבר העומד בפני יהודים מזוהמים וחצופים. אי יהודים!…
ואף־על־פי־כן – מה לא יעשה אדם בשביל פרנסה? – כובש הוא את רגשותיו המעודנים, מתגבר על גועל נפשו, והוא מתחזק ונושא את משרת הרבנות, השנואה עליו כשממית, ומתעסק עם היהודים בסבלנות רבה. כמה פעמים ביום הוא חפץ מאוד להשליך מעל המדרגות עניים טרחנים אלו, אבל הרגש האסתיטי שבו אינו נותנו להשתמש באמצעים כאלה תמיד, אם לא בשעת דחק גדול. והיהודים עדיין אינם מכירים לו טובה, ואפילו אחד מן הטובים שבהם, כגון העשיר ליזרוביץ, שולח לו בעד תעודת לידה רק שלושה רובלים בלבד, כמו לאיזה פקיד מהפקידים הנמוכים.
“ועתה – מסיים “רבנו מטעם” את מחשבותיו המרות – לך והיה יהודי…”.
*
והאברך היפה, חיים ישראל צירקין, יושב כנגד אשתו הצעירה, שואף ונושף באכזריות את עשן הפּפּירוס שבידו, ועיניו מביטות בכעס לא נוכח אשתו כי אם אל עבר אחר… גם הוא כועס על הגביר ליזרוביץ…
למה נסכל לישא את ציפה קרובתו של ליזרוביץ? בשביל יפיה? והלא לפניו היו מוכנות ועומדות כלות יפות וחכמות ממנה אלף פעמים. או אולי היה בהול על שלוש מאות הרובלים שנתנו לו נדוניא? אבל הלא הוא היה יכול לקחת גם שני אלפים רובל. חתן כמוהו אינו מוטל באשפה, כי רבים קופצים עליו בזמן הזה. הן מלבד שהוא יודע לקרוא עברית ורוסית יש גם אומנות חשובה בידו, כי למד את תורת הבוכהלטריא הכפולה, על ידי חליפות מכתבים, מהמורה הנודע לתהלה בחלק המודעות שבעתונים רוסיים; ויש לו על זה מאת רבו סמיכה נדפסת באותיות זהב.
ומפני מה בחר בנערה כציפה ליזרוביץ שאינה לא יפה ולא עשירה? משום שבטח בליזרוביץ הנודע לעשיר נדיב, שמיד אחר החתונה “יקחהו אחר כבוד” לנהל את עסקיו, בתחילה בשכר מועט, ואחר כך ישלום לו מאה רובל לחודש וגם יותר. והנה תוחלתו נכזבה. שלוש שנים עברו מיום חתונתו וליזרוביץ עוד לא נתן לו כל משרה.
אמנם, לפני איזה זמן, כשאבד כסף נדוניתו, פנה אל ליזרוביץ, והוא נתן לו עוד מאה רובל שיוכל לפתוח חנות קטנה. אבל העזרה ההיא, שהושיט לו ליזרוביץ, היתה בעיניו רק כעין התול מר. הלקבל נדבה בא אליו? הן הוא אברך בעל כשרונות, יודע בוכהלטריא, בידו לנהל כל עסקים שבעולם, והוא נותן לו נדבה. הוא, צירקין, אמנם, קבל את “הנדבה”, כמו שנאמר: “אם נותנים – קח”, אבל חלילה לו לעשות כעצת ליזרוביץ! האם הוא, המשכיל, הבוכהלטר־הכפול ובעל המחשבות הגדולות לעתיד לבוא, ישב עתה משומם ויחכה עד שיבוא איזה קונה לקנות ליטרא סוכר וחצי הליטרא נפט? הכי בשביל זה השתדך עם קרובתו של הגביר ליזרוביץ? לא, איש כמוהו לא יסתאב בענינים פעוטים כאלה. אם היא רוצה, לא ימחה בידה, תהיה לה היא חנונית, אבל הוא לא ינקוף גם באצבע קטנה…
וכן היה: ציפא היתה חנונית, והוא אכל ושתה, אבל לא עזר לה במאומה. גם לכתוב איזה חשבון לא אבה. הוא חשב לחלול הקודש, שאיש שיש לו סמיכה להיות בוכהלטר אפילו בבית־האוצר יתעסק בחשבונות של חנונית דלה.
והוא אמנם נוכח עתה, כי חכם הוא, שראה את הנולד. הוא אמר מראש, כי העסק הזה סופו לכליון. והנה עתה נבואתו נתקימה. החנות נתרוקנה וגם הפרוטה כלתה. עתה אין לו דרך אחרת כי אם לשלחה עם ילדה אל ליזרוביץ. תשב לה היא בביתו, כי הוא, ליזרוביץ, קרובה העשיר, הלא חייב לפרנסה על פי הדין ועל פי היושר, והוא, צירקין, יסע לו לאמריקה, או לקנדה. איש בעל כשרון כמוהו בודאי ימצא שם את פרנסתו ברוח. ואלא מאי? שאין לו להוצאות הדרך? אין רע אם היא תמכור או תמשכן את בגדיה הטובים ומתנותיה ושאר חפצים שיש להם, והוא יקח את הכסף ויסע לו לשלום.
אך היא הפתיה, העקשנית, ממאנת…
באמת היה הוא שמח, אילו נאותה לקבל ממנו גט פטורין. הוא חפץ מאד להסיר את העול מעל צוארו. ואמנם הצדק עמו לעשות כדבר הזה: הן מתחלה היה מקחו מקח טעות. אך, לפי הנראה, היא לא תאבה בשום אופן. לפני איזה זמן אמר לה בדרך שחוק, שאם חפץ יוכל לזרוק לה גט בפני עדים, ותהיה מגורשת ממנו בעל כרחה, ונבהלה האשה וכמעט שפרחה נשמתה מרוב פחד, ואחרי כן לא חדלה מבכי ימים אחדים. אולם גם אם לא תתגרש ממנו אין רע: הוא הלא יסע לבדו למרחקים, והיא לא תהיה עליו למשא…
אכן בטוח הוא, כי היא סוף סוף תסכים לדרישתו הצודקת, לתת לו את בגדיה ותכשיטיה להוצאות הדרך. הן היא לא תחפוץ שיפרד ממנה ברוגז, כי כשתרגיזהו, חלילה, לא ישלח לה גם מכתב גלוי, והיא לא תדע את מקומו איהו…
אמנם אומללה היא, אבל מי אשם באסונה? הלא ליזרוביץ! אם היה ליזרוביץ נותן לו משרה כבודה, כי אז ישבו כולם בשלוה וכבוד…
“אבל מה אומר ומה אדבר? – שואל ומשיב לעצמו האברך – כלל גדול בעולם: כל העשירים – חזירים…”
*
ואסתר בת הגביר ליזרוביץ יושבת על יד החלון, בוחשת בכף בספל קקאו, גם היא כועסת על אביה, על ליזרוביץ.
כל ימות החורף השתעשעה בתקוה טובה, כי אביה יתן לה בימי האביב כסף לנסוע לחוץ לארץ, על מנת שתכין את עצמה שם להכנס לאוניברסיטה; אגב, הרי חוץ לארץ – “חוץ לארץ” הוא… והיכן אפשר לראות חיים טובים כמו שם, שם… ובעוד שדמיונה מצייר לפניה את דמות אותם “החיים הטובים” שהיא עתידה להתענג עליהם שם – והנה שנה פתאום אביה את דעתו, ויודיעה שצריכה היא לדחות את נסיעתה לזמן מה. מדוע? אין זאת, כי אם חס הוא על הכסף…
נסיעתה אמנם תעלה לאביה בכסף רב. היא אינה יכולה ואינה רוצה להסתפק במועט. אבל מה בכך? הכי בעמלו ימצא אביה את הכסף? הלא גם הוא, אעפ"י שאביה הוא, בכל זאת צריכים להודות על האמת, אכספּלואטטור נורא הוא! כמה מאות פועלים עובדים שם למענו במכרה הפחמים. היא אינה יודעת בברור כמה עובדים שם, אבל יודעת היא שרבים הם…
ומה תעשה בבית אביה? התשב ותחכה לחתן? אבל היא רואה, כי הרבה בנות יושבות ומזדקנות בבתוליהן, כי אפסו חתנים מן הארץ. אמנם אביה הוא עשיר, אבל לדאבון לבה, אינו חפץ לתת נדוניא רבה ובעד אלפים אחדים גם רופא שנים לא יחפוץ בה. זה שלוש שנים מעת שכלתה את חוק לימודיה בגימנזיה, ועד היום לא מצאה לנפשה כל עבודה. לעבודת ההוראה איננה מסוגלת וגם הרבה מחברותיה העניות מבקשות עבודה ואין, והן שמחות כשתמצאנה עבודה של העתקה או עריכת לוחות סטטיסטיים, הנתונה להן מבית פקידות הַזֶמְסְטְווֹ בחסד.
והשעמום גובר עליה, מטמטם את כל חושיה ומעיק עליה כאלפי ככרי עופרת. וכשהיא לוקחת איזה ספור בידה, תאכלנה אש קנאה. היא רואה שיש בעולם נאהבות ואוהבים, והיא מיותרת בתבל, אין דורש לה…
ומי אשם באסונה? הלא אביה! הוא הביאה לעולם ואינו דואג לטובתה. אומרים עליו, כי נדיב הוא. כן, לאחרים הוא נותן ביד רחבה ומבתו יקפוץ יד.
“אין זאת כי אם לטובת ה”עסק" צריך הוא להתראות בפני אחרים כנדיב לב – אבל באמת קמצן הוא, קמצן ורע לב…"
*
וליזרוביץ יושב וקורא את הפוסטה של שחרית, ונפשו פזורה. הפפירוסה שבידו כבר כבתה, וכוס התה שלפניו כבר נצטננה, והוא לא ישית אליהם לב…
העסק דורש כסף בלי שיעור. אכן במשך הימים יהיה לעסק גדול וטוב מאוד ויעשירהו עושר רב. ומי יודע אם לא יעלה למעלה, למעלה… אבל לעת עתה הוא מוציא יותר משהוא מכניס וחובותיו רבו לאין שיעור. בטרם שיספיק לשלם בעד שטר חוב אחד והנה זמן תשלומו של השני הגיע.
כשהוא סוקר בסקירה אחת את חבריו הסוחרים, הוא רואה כי כולם רק בעלי תקוה ובטחון, וכולם עמוסים בחובות. מכל יד, מכל עבר עפים “כצפרים” שטרי חוב, וביחוד “שטרי ידידות”, וכמו בכוח הקסם הם חוללים וסובבים במחול משונה, עוברים מיד ליד וחוזרים חלילה ויחד עמהם סובב, הולך גם הראש עד כדי טרוף הדעת…
וכשרבה עליו העבודה למצוא הלואות לתשלומיו הוא, והנה פתאום נטל עליו לבקש עוד הלואות בשביל אחרים. הנסיך טרחינוב – מי יודע מה היה לו בימים האחרונים: אם רודף הוא עתה אחר פילגש חדשה, או בקלפים לא יצליח, – איך שיהיה, הכנסתו הרבה שהוא מוציא מאחוזותיו הגדולות אינן מספיקות לו והוא הולך ושוקע בחובות כאחד היהודים. שלשום שלח אל ליזרוביץ מכתב קצר: “הרוג את מי שתחפוץ, עלי העוון, אך השג למעני כרגע אלפים רובל, אם אינך חפץ שאאבד את עצמי לדעת”… כמו להכעיס, היה לו היום ההוא יום תשלומין לחוב אחר, וקשה היה לו למצוא כסף כקריעת ים סוף, והנה קפצה עליו צרתו של הנסיך. “עיניו יצאו מחוריהן”, והוא השיג את הכסף הדרוש. ואיך היה אפשר לו לבלתי השלם את בקשת הנסיך? הן על שמו נקנה מכרה הפחמים. אמנם ליזרוביץ בטוח, כי כספו לא יאבד. הנסיך טרחינוב הוא אחד מגדולי האצילים ויש לו דודות וזקנות עשירות מאוד שהוא עתיד לירשן. מלבד זאת הוא מטבעו בעל מזג רך, ועם ליזרוביץ היה טוב ומיטיב כל הימים.
אכן מה נפלא הוא, כי איש כמוהו החל לעתים תכופות לדבר על דבר אבוד עצמו לדעת – חשב ליזרוביץ. – אמנם הם בכלל עלולים לשטות זו. החיים נחשבים בעיניהם לאיזה משחק ושעשועים, ולחיי צער אינם רגילים כלל. אילו טעמו טעם של “חיי שטרות” כיהודי “עשיר” – לא היו עומדים בנסיון אפילו יום אחד…
אמנם גם הוא, ליזרוביץ, אינו חפץ בחיים סתם, כי אם בחיים של עושר וכבוד. העושר נחוץ לו מאוד, כי צרכים רבים וגדולים לו, צרכי ביתו, צרכי העיר ולפעמים גם “צרכי הכלל”… יהודי שהוא עשיר – אי אפשר לו באופן אחר… הרבה עינים נשואות אליו והרבה ידים פשוטות כנגדו.
וכאן נזכר ליזרוביץ ב“גמילות חסד” שבקש ממנו אתמול הרב…
מאוד מאוד מצטער הוא על שהשיב את פני הרב ריקם. הן הוא אוהב את הרב, שהוא מופלג גדול בתורה. אמנם חוג השקפתו צר, מד' אמות של הלכה והלאה אינו רואה מאומה, אבל – טענה ישנה היא זו… החיים משתנים לאט לאט… גם את הרב הגשמי היה חפץ להעניק ביד רחבה; אמנם רב זה הריהו, על צד האמת… נו, איננו איש כלבבו, אבל הלא סוף סוף רב הוא, ולא איזה “מאן דהוא”, אלא משכיל ומלומד גדול ודיפלום של “קנדידט לתורת המשפטים” בידו. אדם כזה – יהיה מה שיהיה – צריכים לשלם לו בעד טרחתו בעין יפה. חולשה זו – להביט ביראת הרוממות על כל בעל דיפלום – נשתמרה בלבו של ליזרוביץ עוד מימי נעוריו. ובפרט אם בעל הדיפלום הנהו יהודי. אלמלא היה יהודי, אפשר שהיה מתמנה לפרופיסור…
וכמה קרובים עניים לו ממשפחתו ומשפחת אשתו, שהוא צריך לדאוג לפרנסתם. בכל יום הוא מקבל מכתבים רבים, מקצתם כתובים בסגנון של תחנונים, ומקצתם גם בגערה ותביעה של מלוה, והם מיראים אותו שימסרו את דינם לשמים. הם מאשימים אותו, כי הוא יושב בשלוה ומתענג על רב טוב, בשעה שקרוביו גוועים ברעב ועיניהם כלות ומצפות לישועתו.
– רבש"ע, כמה פיות של אוכלים תלויים בקבצן אחד!… – חשב ליזרוביץ בלבו בשחוק של תוגה.
ובתו? מה מאוד יצר לו עליה! הוא היה חפץ מאוד כי תהיה בתו משכלת עברית. וביד רחבה שלם למורים עברים, אך כל עמלם עלה בתוהו. מטרדותיו הרבות אי אפשר לו להתעסק בחנוך בניו. עתה הוא חפץ מאוד לשלחה לחוץ לארץ כבקשתה. האמת ניתנה להאמר, כי כל זמן שהיא יושבת פה בטלה ושוממת, הוא חרד מאוד לשלומה… אחדות מחברותיה כבר ישבו במאסר. כשיעלה על לבו, שאפשר שגם בתו תהיה כלואה בכלא בודד, יאחזוהו רטט וקור, אבל מה יעשה, ואם השעה דחוקה לו כל כך?… נחוץ להמתין מאוד, השעה הטובה בוא תבוא ואז ישירו הכל שירה חדשה, שירת גאולים…
*
כשהרים מבלי משים ספר אחד, מצא תחתיו טלגרמה שנעלמה ממנו. הוא פתח אותה מהר והעיף בה עיניו, ופניו הלבינו כסיד וידיו רעדו…
הסוכן שעל מכרה הפחמים הודיעהו, כי הנסיך אבד את עצמו לדעת, ופקידי הרשות באו והניחו את חותמם על הרכוש שנקרא שמו עליו וגם על מכרה הפחמים בכלל.
רגע היה ליזר ליזרוביץ כהלום רעם, אך מהרה התאושש ויצו להכין את מלתחתו לדרך….
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.