רקע
אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב; תרפ"ה

 

א

בבית המדרש כל פנים מבהיקים: אהרן דוד יחנ’ס השב מארץ הנגב. נדב לוג יי"ש ועוגות.

שובו היה מאורע נכבד מאד בעיר הקטנה זלידקין, ועשה רושם גדול על כל יושביה, ומכל שכן כשנדב לוג שלם יי“ש. אורח הגון וכוס יי”ש כאחד – זהו בבחינת אֹשֶר שבאֹשֶר…

המתפללים מהרו לכלות את תפלתם ולחלץ את תפליהם. ובקצר אפים חכו לעת אשר ישוב ליב השמש שהלך לשאול כוסות אחדות מאת אחד השכנים.

גם על עשיר העיר וקצינה, הלל זלידקינר, עשתה ביאתו של אהרן דוד רושם. לאזניו הגיעה השמועה, כי אהרן דוד בא הפעם לא לפקד את נוהו, כי אם להשתקע בזלידקין. נחוץ היה, איפוא, להסביר לעצמו מה היא הסבה, שבגללה עזב אהרן דוד את עסקי קבלנותו בארצות הנגב, ובמה יתעסק פה, ולקבוע את היחס שיהיה בינו ובין אהרן דוד בימים הבאים.

עד היום ההוא היה הלל יחיד ואין דומה לו בעיר מולדתו הקטנה. הוא היה המושל בעיר ובלי מצותו לא נועז איש להרים יד או רגל.

אמנם, כמו בתארו, כן גם בחכמתו וטוב טעמו הצטין הלל מכל יושבי עירו. הוא היה כבן ששים, חסון, יפה תאר והליכותיו כהליכות אציל מלידה. בהנהגתו לא היתה מעין “התנפחות” של בעל גאוה, שמקצתה שטות ומקצתה רע לבב, כי אם אצילות טבעית, המיוחדת לאיש הנועד לעמוד ממעל לההמון. גם האיש, אשר ראה את הלל בפעם הראשונה, בטרם עוד הספיק לדבר עמו דברים אחדים, הבין כי לפניו איש מצוין. מצחו הגבוה והלבן חרוש תלמים עמוקים, עיניו האמוצות מפיקות חכמה וגאוה, לסתותיו המלאות והלבנות מוקפות זקן לבן גדול ויפה, וקולו נעים וחזק, וכלו אומר כבוד. מספרים, כי הנסיך הזקן, אשר בעסקים רבים ושונים והסב את גלגל חייו ברעש גדול, בסופה וסערה. הוא בא במשא ומתן עם כל גדולי הפריצים, והיה חוכר מהם בתי משרפות יי“ש וקונה מהם את יבול אדמתם. מעודו לא ידע אם הצליח באיזה עסק או הפסיד, כי לא אהב לעיין בחשבונותיו ותמיד בקש רק את היוצא מן החשבון, כלומר: את הכסף המזומן שבקופה. הוא לא היה נבהל להון, כי בכל עסקיו לא השכר היה עיקר בעיניו, כי אם שאון המסחר כשהוא לעצמו. נעים היה לו לדעת, כי משרתים רבים עושים רצונו, ושמו נשא על כל שפתים. בעברו במרכבתו הרתומה לשלשה סוסים על פני הדרך העולה מזלידקין לעיר המחוז ולנגדו עגלות טעונות דגן, היה שואל את העגלונים, למי המה מובילים את הדגן. הוא, גם בטרם יגידו, ידע כי לו יובל הדגן, אך נעים לו לשמוע מפיהם, כי המה מובילים את הדגן אליו לבית משרפות היי”ש, אשר בעיר פלונית. הוא נוסע הלאה ורואה עגלונים מובילים חביות מלאות יי“ש והוא שואל: מאין ולאן? והם עונים אותו, בהסירם את כובעם: מבית משרפות היי”ש אשר לך באחוזה פלונית אל האוצר שבעיר פלונית, וזה יפה בעיני הלל מכל הרוחים שבעולם.

אולם זה שנים אחדות אשר חדל הלל מרדוף אחרי עסקים. לא מפני שירא מהפסד, אחרי הפסידו בעסקים אחדים סך עצום, כי אם יען שאיזה זמן אחזהו השעמום לרגלי מיתת בו יחידו. ירחים אחדים גבר היאוש בקרבו וימאס בכל שאון החיים ובכל עסקי העולם הזה. אמנם כעבור איזה זמן רפתה ממנו רוח היאוש, אבל הזריזות, שהיתה לו מלפנים, לא שבה אליו עוד. מעט, מעט עזב את כל עסקיו ויסתפק רק בחכירת בית משרפות היי"ש ובית המרזח אשר בזלידקין עירו. אכן מגדולתו לא נגרע מאומה, וכמאז היה הלל הפטרון היחידי בעיר. עוד גם היום כשאיש מקניט את אשתו על כי החסירה או העדיפה מלח בתבשיל הגריסין שהגישה, וענתה לו הנעלבה: “ראה את המפונק הזה, גם הוא חושב את עצמו להלל זלידקינר, עוד מעט וידרש כי ידיחו לו גם את הרצפה בכל יום”.

ולפי מצב יושבי זלידקין בימים הקודמים הטובים היו באמת צריכים לפטרון, שיסוכך עליהם ויגן בעדם מכל צר ומשטין. בחכמתו ובהשפעתו על הפקידים, וביחוד על סוכן האחוזה, הצליח פעמים רבות למתק את הדינים שהיו מתוחים על אחיו יושבי עירו.

בזלידקין, כידוע, אי אפשר לבני ישראל להתקים בלי חטא: אי אפשר לבלתי החזק מעט יי“ש לצרכי האכרים הבאים עמם במשא ומתן, והחנונים נהגו מימות עולם לקחת בשותפות תעודה אחת למכירת טבק ולתלות את התעודה על פי גורל פעם בחנות האחד ופעם בחנות השני ועם כל זאת החזיקו גם שאר החנונים ליטרות אחדות טבק בחנויותיהם באיסור. המפקחים על המכס ידעו פשעי בני ישראל ויעלימו עיניהם מהם, אלה מעצלותם ואלה ממדת הרחמים, בידעם כמה קשים מזונותיהם של ישראל בערים הנכחדות, אך לפעמים קרה כי מפקח חדש בא להראות את כחו וגבורתו וממשלתו וילכד ברשת את אחד החוטאים שמכר כוס יי”ש או ליטרא טבק בלי תעודה, אז נזדעזעה זלידקין כולה ת' אמה על ת' אמה, והלל זלידקינר הזדרז וילבש את בגדיו החמודות, ויסרק את פאותיו וזקנו, וילך ויתיצב לפני סוכן האחוזה, והסוכן מהר להזמין את הפקיד “החרוץ” אל שלחנו ובדברי טעם ודעת הטה את לבו לקרע את כתב האשמה ולחדל מבקש עונות.

הלל היה ראש החברה “קדישא” לא על פי בחירה. הבחירה היתה בזויה בעיני הלל והיה חושב לו לבזיון לעמוד על הבחירה. לפי דעתו הכבוד יקר הוא רק אז, כשהוא בעצמו לוקחו כחפצו, ושאר הבריות עומדים מרחוק ואומרים: יישר! וכן היה הדבר נוהג מימי קדם, עוד מימי אביו שהיה גם הוא ראש בעדתו, ומעולם לא עלה על דעתו ועל דעת בני העיר, כי אפשר שיהיה סדר אחר והנהגה אחרת. מה שהיה מעולם הוא יהיה עד העולם, ואין כל חדש תחת השמש.

עתה, בבוא אהרן דוד לשבת בזלידקין, נוסף על יושבי העיר עוד “גדול” אחד חדש, כי עשיר הוא ויודע את העולם, כי עבר בארצות רחוקות ודבר היה לו עם בנאים ומודדים, פקידים ושרים.

אהרן דוד היה כבן ארבעים וחמש, גבה הקומה ופניו מלאים ואדומים. זקנו קטן ושחור ועיניו שחורות ומבריקות. הוא היה ממשפחה נמוכה. אביו היה מלמד עני ואמו מבשלת לכל חתונה וסעודות חברתיות. ודוד היה לו פוקק את סדקי הבתים באזוב רך בעד שכר מועט. אולם אהרן דוד עצמו היה מתנהג כעשיר ומעורב בדעת עם הבריות. בשובו בכל שנה לפקד את נוהו, היה ביתו מלא אנשים אשר השתעשעו עמו בשיחה של רעות, ולעתים קרובות היה מגיש לפניהם צלוחית יי"ש ומיני תרגימא.

הלל זלידקינר חש מהר, בבוא אהרן דוד להשתקע בעיר, כי תקיף חדש הופיע. ואחרי שהתיעץ בנפשו, החליט, להקריב את אהרן דוד אליו בדרך שלום ולהכניעו שיהיה כפוף לו.

– אנוכי אתן לו כבוד ויקר – חשב הלל, – והוא אל נכון ידע ויבין, כי גדולתי למעלה מגדולתו, הוא יבקרני בביתי, וגם אנכי אסור לפעמים אל ביתו ועמו אפשר לשוחח, כי נבון הוא, לא כבני זלידקין הפראים. הם אינם יודעים כי יש בעולם גנרלים, מסלת הברזל לסוסים ובנינים בעלי שש מכפלות, ואהרן דוד ראה את התבל, עמו יש מה לדבר. אפשר יהיה ללוות ממנו כסף בתור גמילת־חסד, או אולי ברבית מועטה… בימים האחרונים מחסור הכסף ילחצני מאד ועלי להשיג דגן בעוד מועד לבית משרפות היי"ש.

הלל נגש אחר התפלה אל אהרן דוד ויתן לו ברכת “שלום עליכם” בפה מלא ובמאור פנים, וישב עמו רגעים אחדים בבית המדרש וישאלהו לשלום מכיריו, אשר ראה אהרן דוד בערי הנגב. אהרן דוד הציע לפניו, כי יטעם מהיי“ש, אך הלל השיב תודה בשפה רפה ויאמר: כי ראשו יכאב עליו ואיננו יכול לשתות יי”ש. אולם זאת היתה רק אמתלא, כי באמת היתה שתית היי"ש בבית המדרש נבזה בעיניו ואיננה ראויה לאיש כמוהו. תחת זאת הבטיח הלל לאהרן דוד לבוא אליו בערב, כאשר יפנה מעסקיו, לבקרהו בביתו.

אהרן דוד שמח על הכבוד הזה, אשר הלל אומר לעשות לו, ויאמר כי בכליון עינים יחכה לבואו וכי גם פריידה אשתו תשמח על בואו מאד.

כאשר ספר אהרן דוד לפני פריידה את הכבוד אשר חלק לו הלל וכי נכון הוא לבקר בערב גם את ביתם, שמחה האשה שמחה גדולה, כי לכבוד כזה לא זכה גם אחד מיושבי זלידקין. מעולם לא נשמע כי תדרך כף רגל הלל על סף אחד מיושבי העיר, מלבד לחתונה היה בא ושוהה שם רגעים אחדים ויוצא וגם זה נחשב לזכות גדולה לבעל השמחה, ועתה הוא נכון לבוא אל אהרן דוד בערב סתם. אין זאת כי אם גדול אהרן דוד בעיניו מאד.

פריידה היתה עסוקה כל היום להכין את הכל לכבוד האורחים. פעמים רבות סדרה את הכסאות ותחלף את המפות על השלחן, כי לא ידעה להחליט איזה סדר ואיזה מפה נאה יותר, ויהי לבה נוקפה פן לא יעלו יפה המרקחות והמגדנות אשר תגיש לפני הלל ולפני אסתר אשתו.


 

ב

והשעה המקֻוָה באה.

הלל ואסתר אשתו הופיעו בבית אהרן דוד בערב. פריידה נמסה מרב שמחה, ותגש את כל מרקחיה, אשר רקחה לבעלה, לפני האורחים הנכבדים, גם הראתה להם את שעון הזהב וגם את האצעדה אשר הביא לה אהרן דוד למנה וגם את המכונה הקטנה המזמרת מאליה, אשר הביא אישה לבתה הקטנה. ומה מאשרה היתה כי “מבינים” כמוהם שבחו את המרקחות ואת המתנות, וגם אל המכונה הקטנה נגע הלל באצבעו ויניע ראשו בשחוק רצון.

שעה ארוכה ישבו וידברו על החדושים שראו שניהם בערים הגדולות. הלל היה גם בעיר המלוכה וראה גם את ארמון המלך. כל אחד תאר לחברו את החיים הסואנים אשר שם בתמונות נהדרות ומלבבות מאד. כל אחד המציא כיד דמיונו הטובה עליו המון גוזמאות ודברי הבאי לפאר ולקשט בהם את ישיבת הכרכים, שהם מעין גן עדן התחתון לדעתם. אהרן דוד ספר כמה מאורעות שהיו לו עם פקידים אחדים, אשר מתחלה לא קבלו את פניו בכבוד כראוי ולא אבו לעשות את בקשתו, אך הוא אִיֵם עליהם וגם גער בהם בנזיפה על התרשלותם מעשות את חובתם ולקיים מה שכתוב בספר החוקים, עד כי ראו כי לא בן כפר הוא וכי כחו בפיו, וישנו את טעמם ויתרפסו לפניו.

– מה נאמר ומה נדבר – אמר הלל באנחה, – אין ספק שמאושרים המה אלה, אשר גורלם נפל להם בנעימים לשבת בעיר גדולה. ואנכי תמיד נשאתי את נפשי לשבת בעיר גדולה. שם הלא מצאתי עסקים גדולים, קבלניות גדולות ולא נצרכתי להסתפק בעסקים קלים ונבזים כיום הזה. אך מה אעשה? והנסיך על אפי ועל חמתי האיץ בי תמיד לחכר ממנו את החכירה הארורה, ואין למרות פי שר גדול כמוהו. אולם עתה אחרי אשר הנסיך הזקן מת, והנחלה באה אל בן אחיו הצעיר, אני אומר לעזוב את החכירה, אם לא יוריד הרבה במחירה. טוב לי לנסוע לעיר המלוכה, כי יש לי שם מפתח לעסקים טובים ונכבדים. רב לי לטפל בעסק של קבצנות!

אהרן דוד ידע, כי הלל לא אמת ידבר. הוא ידע ברור, כי גם אם יעלה הנסיך הצעיר את מחיר החכירה לא יעזבנה הלל, כי העסק הוא “עז זהב” ממש והלואי שמצא הוא, אהרן דוד, עסק כזה, כי אז היה מודה ומשבח להקב“ה. הוא היה מתעשר מהעסק הזה בשנים אחדות, ומה שהלל לא נתעשר ממנו עד הנה, הוא מפני שהלל אינו יודע איך לנהל עסק. אולם, חלילה לו להסיג גבול רעהו. הוא לא יעשה כדבר הזה וגם לא יחפץ להעלות על לבבו מחשבת פגול כזו. גם יודע הוא אהרן דוד, כי סוכן האחוזה, סטפן איבנוביץ, אוהב את הלל והוא לא יתן את החכירה לאחר גם אם ישלמו בעדה כפלים. אבל לחנם יחשב הלל, כי יוכל לרמות אותו, להאמין שהוא מפסיד בעסק החכירה. – “אנוכי, ב”ה, אינני נער קטן – חשב אהרן דוד בלבו, – ולרמות אותי לא נקל כל כך”.

– גם ממני יכבד מאד להתרגל לישיבת עיר קטנה – ענה אהרן דוד גם הוא ברמיה. – אך פריידה שלי, שתחיה, לא תתנני עוד להתרחק מפה. היא שמעה, כי הליטאים הנוסעים אל ערי הנגב עוזבים את נשותיהם ובוחרים להם ממיטב בנות אוקרינה, והיא יראה פן אבחר גם אני בדרכיהם לעת זקנה.

– שקרן! – קראה פריידה בפנים צוהלים, – אתמול הלא אמרת, כי אתה קצת בחיי נדודים, והיום באת להטיל האשמה עלי.

– קרוב יותר לשער – אמרה אסתר גם היא בשחוק (אסתר היתה אשה חולנית, בת רב גדול ומתגאה מאד ביחוסה), – קרוב יותר לשער, כי ר' אהרן דוד ירא פן תבחר פריידיל בבחור צעיר לימים. הן היא, בלי עין הרע, יפה כ“בת מלכה”; איש לא יאמין, כי לה בת בוגרת.

פריידה, אשר לא הבינה כי אסתר לצון חמדה לה, הקפידה ותאמר: – ברוך ה', גם בעת שהייתי צעירה לימים לא רדפתי אחרי הבחורים, ואף…

– הכי יש איש שיטיל ספק בזה? – מהרה אסתר לשסע אותה בדבריה, – זהו למעלה מכל ספק. הלואי שתהיינה כמוך כל בנות ישראל. אבל למה יאמרו הגברים, כי הנשים צריכות לירא פן יעזבון? אולי צריכים המה, הגברים, לירא פן תעזבנה אותם הנשים? אדרבה, יסעו נא המה אל כל אשר יחפצו ורק ירבו לשלח כסף לנשיהם.

– לכל שונאי ציון חיים כאלה! – קראה פריידה, אשר יראה פן יפתו את אישה לנסוע עוד הפעם למרחקים. יהיו נא שבתותיהם ומועדיהם נשבתים כמו שנשבתו תמיד שבתותי ומועדי, בעת שהיה אהרן דוד שלי נודד בארץ נכריה. גם יום חג היה לי לתשעה באב, כי נפקד מקום בעלי על יד השלחן. בבית המדרש כל הנשים מביטות בעד הסדק לעזרת האנשים, ואנכי לא יכולתי לשים עיני שמה, כי את מי אראה שם? הלא רק אנשים זרים. מקנאה הייתי גם בפחותה שבפחותות, בעניה בעניות, אל נא ייסר ה' אותי בעד פשע שפתי. כלן יושבות יחד עם בעליהן ושמחות באשר נתן ה' להם ואנכי כעגונה ונדחה.

– אמנם צודקת מאד – אמר אהרן דוד, – והאמת אומר לכם, כי נפשי שבעה נדודים למכביר, ומה יועילו לי העסקים הגדולים והפרנסות הגדולות אם אנכי תמיד כערער בערבה ובני גדלים ככמהין ופטריות באין מורה דרך. בעזרת ה' אמצא גם פה לחם חקי, ואם ירצה השי"ת יוכל להנחילנו גם עשר, ואם לא, נסתפק במה שיחננו, ובלבד שלא אצטרך להיות נע ונד.

מקצת אמת היתה בפי אהרן דוד, אך לא כולה. הסבה העקרית אשר עצרה בעדו לבלי נסוע עוד לארצות הנגב ולהתעסק שם בעסקי קבלנות היתה זאת: בשתי השנים האחרונות לא הצליח שם במעשהו, ובשנה האחרונה כמעט יצא נקי מכל נכסיו, כי אחר שגמר את עבודתו, מצא בה המהנדס מומים, ואהרן דוד נאנס להרס בנינים אחדים ולבנות מחדש והמהנדס יצא לערער עוד הפעם. עוד מעט והוא היה בין המצרים ואבד לו גם כסף האחריות שהפקיד בידי הממשלה על הקבלנות, לולא, על פי איזה מקרה, העבירו את המהנדס ממשמרתו ובא אחר תחתיו, אשר נטה כלפיו1 חסד, כמובן לא בחנם, ויתן לו תעודה, כי העבודה נשלמה כהוגן. וככלות החשבונות לא נשאר לו רק חמשת אלפים רובל ועוד איזה מאות, שנצלו כמו מתוך השרפה.

אז נפל פחד על אהרן דוד ויירא מאד משלוח עוד ידו בעסק קבלנות, ויגמר בלבבו לשוב לעיר מולדתו ולבקש עסק בֵּיְתִי, שיהיה בטוח מהפסד.

– בחמשת אלפים שקל – חשב אהרן דוד בלבו, – אוכל לעשות עסק הגון בזלידקין. הן שם הכסף המזומן יקר מאד. גם ה“בטוחים” משלמים רבית שלשים או ארבעים למאה. גם אם לא אנקוף אצבעי יביא לי כספי שכר רב, ואוכל לשבת בשלוה ובכבוד ולא לפחד תמיד מהמהנדסים, ימח שמם.

זאת היתה הסבה, אשר בגללה בא אהרן דוד להשתקע בזלידקין, אך מיראה פן ישפל ערכו בעיני הלל אם יגיד לו האמת, בקש ומצא לו אמתלא.


 

ג

יותר ממה שדברו יושבי זלידקין באהרן דוד אורחם, נשאו ונתנו על דבר הנסיך הצעיר הבא אל העיר, בקוותם, כי על ידו תבוא להם ישועה ונחמה, שפעת ברכה ופרנסה רבה. בעלי הדמיון בדו אגדות מלבבות, כי אוהב הוא מאוד את היהודים. יש אשר אמרו, כי הוא אהב נערה עבריה וגם אמר לשאת אותה לאשה, אך היא לא חפצה להמיר את דתה ועל כן בטל השדוך, אולם אש אהבתו לה עוד יוקדת בלבו, והיא שהפיחה בו אהבה גם לישראל עמה. אחדים הצטערו כמעט על אשר לא המירה הנערה האהובה את דתה, כי אז בהיותם קרובים קרבת משפחה עם הנסיך היו יכולים לדרוש ממנו במשפט שיחזיק בידם – כי לולא הם היה הוא שרוי בלא אשה. אבל כל יושבי זלידקין היו בטוחים, כי גם עתה יעשה עמהם חסד, ובפרט אחרי ששמעו הלל ועוד אחרים מזקני העדה, שבאו לקבל את פניו בלחם ומלח, מפי הנסיך, כי כל המשלמים לו מס הקרקע קרובים הם ללבבו ונכון להגן עליהם מבלי הבדל בין לאום ולאום.

יושבי זלידקין נודעים בכל הפלך כבעלי בטחון משונים. אף אלה שעברו עליהם רב שנותיהם בעמל וחוסר לחם, גם הם לא יחדלו מהאמין, כי לרגלי כל שינוי שיבוא, יִוָשעו כרגע תשועת עולמים, ומה גם במקרה גדול כזה, שאחוזת זלידקין באה פתאום לרשות נסיך צעיר, האין זה אות ומופת, כי רחם ה' את יושבי זלידקין, ושלח להם גואל ומושיע?

אולם לוא שמעו יושבי זלידקין את השיחה שהיתה בינו ובין סוכן האחוזה בשבת הראשונה אחרי בואו, כי אז הבינו כי אך שוא תקותם.

בשבת ההיא היה האויר צח וחם, ואור נעים שפוך על כל הארץ. השמש כמו הביטה באהבה וחמלה על הארץ, בטרם תפרד ממנה לירחי הסתו והחרף. בגן הנסיך, בין שדרות עצים יפים והמון פרחי חמד, התהלכו ילדי בני ישראל, נערים ונערות. כלם לבושים בגדי שבת, כלם שמחים ועליזים, ומפה ושם נשמע קול מצהלות או לחש, סוד שיח אהובים, אשר מצאו להם פה מקום לדבר דברים אחדים, בהסתתרם מעין ראי, באחת הפנות הנשכחות מני רגל.

הגן היה יפה מאד. בו היו עצים מארצות רחוקות. שבילי הגן וסוכותיו נערכו בטוב טעם ודעת, כי הסוכן הזקן אהב מאד לטפל בו, ולא היה עץ אשר לא פקד אותו ולא משמש בו, וכמעט ידע את דברי הימים של כל עץ, מתי נֻטע ואיך גדל.

ובעת ההיא התהלך בגן גם הסוכן. בפנים מאירות ענה על הברכות שברכוהו המטיילים. אף כי זקן היה האיש, בכל זאת עוד היו פניו רעננים ובריאים ועיניו מפיקות חכמה וזריזות.

בעברו במסלה, המובילה אל הסוכה העשויה מצמחים המתעבתים ומתפתלים ועולים וסובבים אותה סביב, סביב, והנה מצא נער עברי אחד מטפס ועולה על עץ.

מה היה חפץ הנער? הבקש לשלוח יד בקן אשר תלוי בראש העץ או אמר רק להתרומם מעל הארץ, אשר רבותיו לא יתנו לו מנוחה עליה בענותם אותו בספריהם ורצועותיהם?…

בראות הנער את “הפריץ”, מהר לרדת מן העץ ובקפצו קרע את מעילו אשר תפרו לו מבגד ישן וגם אחת מציציותיו נפסלה, וענפי העץ השמיעו קול שבר.

הנער אמר להמלט כרגע על נפשו, אך הסוכן הזקן קראהו לגשת אליו, והנער לא נועז למרות את פי “הפריץ”, שהגדולים נשמעים אליו ומפחדים ויראים מפניו.

– מה עשית, נער? – שאל הסוכן את הנתפש בשפת רוסיא.

הנער הוריד לארץ ראשו, שם את אצבעו בפיו ואת עיניו השפיל.

הצעירים והצעירות המטיילים בגן, בראותם את הסוכן מדבר עם הנער, קרבו ויעמדו מסביב.

– הידעת מה זה? – שאל הסוכן את הנער, בהראותו באצבע על העץ, – אתה לא תבין את שפתי? טוב, אנכי אדבר עמך עברית.

והסוכן הציע לפני את שאלתו בשפה שחציה אשכנזית וחציה זרגון.

– עץ, – ענה הנער, בהביטו במבט מתגנב אל הדובר בו.

– כן, נער נבון אתה, אבל התדע מה הוא עץ?

כל הנאספים הביטו בתמיה אל הסוכן, כי לא הבינו את שאלתו, וכי מי לא יודע מה הוא עץ? עץ הוא עץ, “ותו לא מידי”.

– העץ – אמר הסוכן – הוא רע אהוב לכל אדם. הוא סוכך עליך באהבה בבואך להנפש תחת צילו. הוא יטהר את האויר ויבריא את הגוף וגם לעיניך ינעם בהביטך אליו ואל עליו הירוקים, ואתה טרם תדע את כל זאת, ועל כן תחת להביע לו תודה תבוא לשבר את ענפיו הרכים. הלא הענפים בניו המה, ובכה יבכה העץ כאשר תכרית את זרעו ולפעמים יגדל צערו, עד כי ייבש וימות. אתה מצחק לדברי? התאמר כי התולים עמדי? למד והשכל וידעת כי גם העצים כבני אדם שמחים אם עושים עמהם טוב ומצטערים ובוכים אם עושים עמהם רע. הם אמנם לא ישמיעו קול בוכים, כי פה אין להם, אבל מי זה יתאכזר על הָאִלֵם האומלל לעשות עמו רע? המעט ממנו כי לא יוכל לדבר כמוך, כי עוד תבוא לגזל מעליו את לבושו, את עליו הירוקים ולהמית את בניו הנחמדים, את ענפיו הרכים? התוסיף עוד בימים הבאים להרע לעץ?

– לא אוסיף, – ענה הנער ופניו צהלו, בהבינו כי עוד מעט וחדל הפריץ ממוסרו ויעזבהו חפשי.

– ראה, אל תוסיף עוד לעשות כדבר הזה, – אמר הסוכן בקול נגיד ומצווה, – והזהר מאד מפני מיקיטה, שומר הגן, פן יאספך אל הרפת ויסגרך יחד עם הפרות.

ברגע ההוא נראה שם הנסיך הצעיר. פניו היו מלאים ויפים, אך מבט עיניו האמוצות קשה ולא־ נעים. בראותו אותו פסק הסוכן מדבר עם הנער, ויפן אליו וישאל לשלומו.

הנער החוטא ושאר הנאספים מהרו ללכת משם.

– מה קרה פה? שאל הנסיך את הסוכן.

הסוכן ספר את המאורע לפניו בשחוק.

– כדאי לסגר את הגן בפני היהודים, אמר הנסיך.

– מדוע? – שאל הסוכן בשחוק קל.

כך… וגם את העצים לא ישברו.

– אמנם מאד אחמול על העצים, – אמר הסוכן – אנכי הרבה עמלתי לטעת אותם ולגדלם, ובכל זאת קרוב אל לבי גורל האדם.

– היהודים אינם קרובים אל לבי, – אמר הנסיך במרה.

– אדמה, כי זאת היא יען כי אינך יודע את היהודים וזרים לך פניהם ולשונם, תנועותיהם ומנהגיהם. אבל אחרי אשר תלמד לדעת את דרכם תוכח, כי גם המה ככל האדם. האמת אגיד לך, אדוני, כי גם אנכי מלפנים תעבתי אותם, אבל בשבתי עמהם שנים רבות חדלתי משנוא אותם, ויש אשר גם יכמרו רחמי עליהם בדעתי מה רע ומר מזלם וכי בכל זאת עוד נמצאו בתוכם רבים בעלי מדות טובות ובכלל הם נבונים וחרוצים.

– אין לי חפץ בהם ובמעלותיהם הטובות, אמר הנסיך, – כסף רב הייתי נכון להוזיל מכיסי לו יכולתי לטהר את אחוזתי מהארבה הזה.

הסוכן החריש. הוא אמנם לא היה שונא את היהודים וגם דרש טובתם, אבל להלחם בצורריהם בחרף נפש לא אבה, ובראותו כי דברי הנסיך חזקים הם, חשב לטוב לחדול מדבר בשאלה זו.


 

ד

בבית המדרש נכון העם להתפלל תפלת נעילה.

השמש פנה. בצד מערב יפיצו נרות הדונג אור כהה, כי שם כמעט חשך היום. הלל זלידקינר עלה על הבימה שלפני ארון הקודש ויפתח את דלתותיו ויקרא הוא ואחריו כל העם:

– אָבינו, מלכנו! פתח שערי שמים לתפלתנו!…

כל אחד מהמתפללים חש בנפשו, כי נשמה יתרה באה אל קרבו וכחות חדשים נוספו לו. עוד מעט ויכלה הצום והנה הגיעה השעה לכלות את החשבונות עם המקום ברוך הוא. בעת רצון כזו הוא יכול לפתוח גם שערי “כתר המיומן” ולהתיצב לפני ההוא טמיר ונעלם ולדבר אתו, כביכול, משפטים, לדרוש ממנו עלבון אומתו הבזוזה והנדחה ועלבון ירושלים עיר הקודש: מדוע “כל עיר ועיר על תלה בנויה, ועיר האלהים משפלת עד שאול תחתיה”? מדוע פרנסת עם ישראל כל כך קשה ומרה? אמנם, חטאו בני ישראל, אבל מה המה העמים האחרים? הכי המה צדיקים? מדוע לא יפשפש במעשי אדום ועמלק, ורק על ישראל, אשר ידע מכל משפחות האדמה, יפקד עונותיהם?

כאלה וכאלה יכינו את עצמם המתפללים לדבר לפני קונם, כי עתה הגיעה השעה, עת הרצון. בני ישראל צמו כל היום, התפללו והתודו, ועת לבוא על שכרם.

אך אהרן דוד לבדו היה טרוד במחשבות אחרות…

הוא לא היה חזן, אבל מתפלל יפה. קולו היה רך ונעים והעיקר בעל “עברי” גדול. כל מלה ומלה יוצאת מפיו מלוטשת ומברקת. את כשרונו לא הוזיל אהרן דוד, כי רק אחרי הפצרות ופתויים רבים היה עובר לפני התבה ביום חג ומועד.

אולם לתפלת נעילה היה תאב להתפלל. תפלת נעילה היא אחת בשנה ובאה כאפיקומן אחר כל התפלות ועל כן היא “חתיכה ראויה להתכבד”, ובה הלא אפשר להראות כח וגבורה.

אפס אהרן דוד נסה להונות את נפשו, כי לא בשביל זה הוא תאב לתפלת נעילה, כי אם קנא יקנא לכבוד התפלה הנעלה הזו, שידידיה הזקן מחללה, בעברו לפני התבה.

ידידיה הזקן – אי שמים! לא קול ולא “עברי”, כי אם חציפות ועזות. גם מלפנים, בעת שלא היה עוד זקן, היה קולו כקול חרש הנשבר, ועתה אחרי שכל שניו נשרו, לא יבטא גם את המלות כהוגן, ובכל זאת הוא בא לעבור לפני התבה ולהתפלל לא “התחלות” או “שחרית” כי אם תפלת נעילה; התפלה שכלה זהב טהור, קדש הקדשים, ועל ידו היה יהיה בית המדרש לבית משחק, לועד של לצים ודוברי מהתלות, כי מי יעצר את פיו משחוק בשמעו את קולו של ידידיה ובראותו את תנועותיו?

ובמה זכה הזקן הזה, כי יתנו לו לתעב את התפלה בקולו המאוס? מדוע לא יתקומם העם נגד העול הזה. כי יחללו את קדשיו לעיניו? מדוע לא נמצא גם אחד, אשר יאמר אליו רד? רק יען כי הלל קרוב לו וזכותו מגינה עליו. אבל מדוע ישאו פנים כל כך להלל? הן “רציחה נוראה” היא, שכל הרוצה ליטול את השם חזן בא ונוטל. נחוץ מאד לעמוד בפרץ להציל את כבוד ה“העמוד” מידי מחלליו.

– לו התפללתי אני תפלת נעילה, כי אז היה לב כל שומע מלא עונג ורוממות הנפש. כלם היו יודעים ומרגישים כי הם מתפללים תפלת נעילה, ועתה תפלתם תועבה, – חשב אהרן דוד.

המחשבה הזאת לא הרפתה ממנו כל עת התפלה. נדמה לו, כי העולם באמת חרב רק בחטאו של ידידיה, כי עבר לפני התבה.

גם רגע אחד לא עלה על לב אהרן דוד לפשפש במחשבותיו ולראות אולי אהבת עצמו תתעהו. הוא האמין בכל לבו כי רק לטובת ה“עולם” הוא מתכוין, ולכבוד ה' ובית המדרש הוא מקנא.

הוא בקש לצאת לרגע במחאה על מעשי ידידיה, אך לא מצא עוז בנפשו, אחרי שאורח הוא ותמול בואו. ומלבד זאת ירא פן יחשדוהו, כי צורר הוא לידידיה מחפצו בחזנות.

בכל עת התפלה ישב אהרן דוד ויגחך בנפש מרה. לעתים כאשר הרים ידידיה הזקן את קולו המרוסק, מלא אהרן דוד ועמו אחדים מליצני הדור את פיהם שחוק.

הלל הרגיש בזה והקפיד, אך לא דבר דבר.

בשוב אהרן דוד הביתה, אך הספיק לברך את ביתו מהר להוציא את רוחו וכעסו לפני אשתו על השערוריה אשר נעשתה בבית המדרש, כי נתנו לידידיה הזקן לעבור לפני התיבה. הוא דבר בחם ובהתלהבות, כי נגע הדבר עד הנפש.

פריידה התפלאה מאד על כי בעלה מתרגש כל כך ותאמר:

– תשאר נא לנו דאגה זו, אב הרחמן! ב"ה, כי עבר עלינו הצום בשלום, עתה בודאי יחתם ה' לנו ולכל ישראל שנה טובה.

– אבל חלול בית המדרש!… – קרא אהרן דוד, – הן נדמה לי, כי לא יום כפור הוא היום הזה, כי אם שמחת תורה. מסביב שחוק והוללות, ואין איש יודע מה ולמה הוא מתפלל.

– ולמה תדאג אתה על זה יותר מהכל? – שאלה האשה – הלא אותך בקשו להתפלל בימים נוראים ולא רצית, ולמה תכעס עתה כי התפלל ידידיה?

הדברים האלה הנאמרים לפי תומם נגעו בפצע האיש ויביאוהו לידי כעס.

– לכי דברי עם ידידיה… קרא אהרן דוד ברגז. –

– ומדוע לא תחפצי להבין – הוסיף האיש בלשון רכה, – כי הם, הפראים, יראים מהלל, ועל כן הם נושאים פנים לידידיה הזקן קרובו. אבל אנכי, ב“ה, אינני ירא מהלל, ועלי למחות נגד התועבה הזאת. ב”ה, אני נותן לבית המדרש לא פחות מהלל וכל מה שאני נודר אשלם במועדו ובזמנו, ומי יעמוד בפרץ. אם לא אני?

פריידה לא ענתה עוד דבר, אף כי בלבה לא רצתה את דעתו. עניני הצבור היו זרים לה. היא ידעה כי כל אדם מישראל חייב לתת את נדבתו לצרכי הצבור, וכל המרבה הרי זה משובח, אך מי ינהיג את הצבור ואיך ינהיג – השאלות האלה אינן נוגעות לה. ולפלא היה בעיניה, כי אישה, שהוא חכם גדול, לדעתה, בא להתערב בעניני צבור ולעורר שנאה וקנאה. מה בצע לו, לאהרן דוד, בכל אלה?

אהרן דוד לא חדל מהדבר הזה עד כי הצליח לעשות לו “צד”, מפלגה מתנגדת. ובליל הושענא רבה, אחר אמירת תהלים ואחרי בחירת בוררים בקלפי לחברה־קדישא, הציע אחד מעזי פנים שבמפלגת אהרן דוד, שישימו לחק ומשפט, שלא יעיז איש לעבור לפני התבה בלי רשות הגבאי.

הלל היה גם הוא בבית המדרש באותה שעה, וגם הוא הסכים לדבר הזה. אך בקרב לבו הקפיד. הוא ידע כי רק אהרן דוד הוא המסית וכונתו לבטל את האוטוריטט שלו.

ביום שמיני עצרת בבקר הלך הלל לבית אהרן דוד ל“קדש”. בתוך הדברים הסב אהרן דוד את שיחתו על דבר חק החזנות. אהרן דוד רצה להוציא מלב הלל, שלא כון לפגע בכבודו.

– ידידיה שלי, ענה הלל ויגחך, – אמנם שוטה הוא ובזה איננו נופל מכל החזנים.

אהרן דוד הבין, כי אליו נטוי העוקץ, אבל צריך היה לשים פנים כאלו אינו מרגיש…


 

ה

בליל שמחת תורה לפני ההקפות ישב אהרן דוד בבית הלל ועמו כל חברי החברה־ קדישא, שבאו לחלק כבוד להלל, שהוא ראש החברה, כי חק הוא ליושבי זלידקין מימי קדם לברך בערב ההוא את ראש החברה קדישא ולהובילו תחת חפה להקפות בשירים ובמחולות.

את אהרן דוד הושיב הלל בכבוד בראש הנאספים ויאמר לו “לחיים” בפה מלא ויברכהו בברכות רבות, ישועות ונחמות, ואהרן דוד השיב לו אף הוא בברכות רבות ובפנים מאירים ושמחים.

אולם בעת ההיא באה תולעת הקנאה לחטט בלב אהרן דוד.

הלל לא נבחר לראש החברה, כי אם בכח “החזקה” הוא מושל בה. כי מלפנים בהיות עוד אביו ראש החברה באו החברים לידי התפעלות עזה לרגלי “הכבודים” שהוגשו לפניהם על שלחן ראש החברה, ויחליטו לתת את משרת ראש החברה לו ולזרעו אחריו עד ביאת הגואל, ויכתב הדבר בפנקס לזכרון לדורות עולם.

והלל, אשר גם מלבד זאת היה מושל יחידי בצבור ועושה בו כל מה שלבו חפץ, היה סומך על “החזקה” לכהן בתור ראש החברה, ויושבי זלידקין קבלו את מרותו בלי כל ערעור.

אבל עתה עלה על לב אהרן דוד לערער על “החזקה”. הוא אמנם ידע, כי לו היו בוחרים לראש החברה על ידי בוררים, כי גם אז היו בוחרים בהלל, כי מי גדול ממנו בעיר? אבל, לכל הפחות, היה הלל יודע, כי בני העיר בוחרים בו והיה מכיר להם טובה בעד הכבוד שהם חולקים לו, תחת אשר עתה הוא לוקח את המשרה בחזקה, והמה כעבדים נרצעים בעיניו; משל ימשול בהם וגם לא יכיר להם טובה.

– ומי יודע אם באמת היו בוחרים בהלל? – הוסיף אהרן דוד לשאל את עצמו אחר זמן מועט, – במה נופל אנכי ממנו? חכמה יש הרבה יותר בי מאשר בו, וגם יודע אני תורה יותר ממנו. ואלא מה – יחוס? ישראל בני מלכים הם. ומה הוא עושה לטובת החברה? רק שם ראש החברה נקרא עליו, ואיננו נוקף גם באצבע קטנה לעשות למענה דבר. לא כן לו הייתי אני לראש החברה, כי אז שמתי לבי להביא בה סדרים נכונים ותקנות רבות.

– אפס לא על זאת יחר לי – הוסיף אהרן דוד לחשוב, – כי באמת אין לי חפץ במשרה הזאת, ואפשר כי לוא הציעו אותה לפני, כי אז נמנעתי מקבלה, כי באמת מה לי ולצרה הזאת? ב"ה, יש לי ענינים אחרים להתעסק בהם. צָדְקָה פריידה באמרה, כי עלי לדאג לא בשביל הצבור, כי אם בשביל אשתי ובני. אך על זאת יחר לי, מדוע הוא מושל בעם שלא כדין? במה זכה כי נהיה כלנו, אנחנו וזרעינו, משועבדים לו לנצח?

הוא לא יכול להתאפק ויפן אל היושב אצלו, בקרצו עין רמיה על הלל, וישאלהו: – בכמה יי"ש עולה לו משרת ראש החברה?

– היודע אני? – ענה האיש בשחוק – בחמשה או בששה לוגין.

– חסד גדול הוא עושה עמנו, אמר אהרן דוד בקנאה והתול מר. – הן הוא נקדש מבטן להיות ראש החברה, ואם גם יושיט לכל החברים “תאנה”, גם אז אי אפשר לנו לערער עליו, ועל כן כל מה שהוא נותן לנו הרי זה חסד גמור.

– בזלידקין – הוסיף אהרן דוד אחרי דומיה מעטה – הכל נקנה בחזקה: חזנות בחזקה, ראש החברה בחזקה, חכירת בית היי"ש בחזקה. אל כל אשר תפנה החזקה כחומה בצורה מסביב, ואתה יושב כמו אסור באזיקים בתוך חומת חזקה הבצורה ואין לך רשות להניד יד או רגל.

הלל התבונן מרחוק אל אהרן דוד וירא, כי מתלחש הוא עם היושב אצלו ויחשדהו, כי הוא מדבר בגנותו.

– רב לך, ר' אהרן דוד, להתלחש – קרא אליו הלל בלצון, – פה אין מקום לסולל מסלות חדשות. לפנינו סלולה עתה רק מסלה אחת – מן הכוס אל הגרון.

– “ליסטאה בליסטיותיה ידעא”, לחש אהרן דוד אל המיסב אצלו ובקול רם ועלז ענה את הלל: – יפה אמרת. ר' הלל! לחיים! לחיים כל המסובין כאן! – וירק את כוסו אל פיו.

הלל ואהרן דוד התפרדו איש מעל אחיו בדברי ברכות, תשבחות והודאות, אולם בלבם שמרו טינא איש לרעהו. כל אחד כמו הריח, שאין לב חברו שלם עמו, וכל אחד בקש עצות בלבבו במה להשפיל את ערך רעהו ולהראות לו, כי כל מה שהוא חפץ רק הוא עושה, כי הוא התקיף. הלל החל להתחרט על בן־

המבשלת הכפוי טובה שלא ידע להוקיר את החסד שעשה עמו, ובלב אהרן דוד גדלה הטינא שקננה שם לרגלי החזנות, ועל כן בקש ומצא סבות רבות להגדיל את אש קנאתו עד כי היתה למדורה. עתה היתה רק מטרה אחת לפניו – להוריד את הלל משאתו, לפסל אותו ואת חזקתו יחד.

עת רבה התהפך בלילה ההוא אהרן דוד על משכבו וקנאתו אכלה את קרביו. צר היה לו כי הלך גם הוא להוביל את הלל תחת החפה ובזה הראה לו, כי גם הוא מודה ב“חזקה” שהחזיק. נחוץ לו איפוא למצוא מהר פתח חרטה, להראות לעיני כל יושבי העיר, כי מלבד שאיננו מודה לו, הוא עוד מוחה נגד זה בכל תקף, ואחרי מחשבות רבות נצנץ בקרבו איזה רעיון, אשר מלאו שמחה וענג.

הוא זכר כי ביום “שמחת תורה” הלל לוקח לו מידי שנה בשנה מפטיר וגם זה הוא לוקח בכח החזקה, בתור פרס המגיע לראש החברה. כן היה נוהג אביו וכן הוא נוהג כל הימים. עתה ירים אהרן דוד את דגל המהפכה ולא יתן להלל לזכות במפטיר, כי הוא יודיע לקהל שבחפצו לקנות את המפטיר ולתת בעדו חמשה שקלים.

הוא הרבה לחשוב איך להתחיל בדבר, ומה יהיה אם השמש מיראה לא יאבה להכריז את מכירת המפטיר, כי אז יתיצב אהרן דוד בעצמו על הבימה ויכריז, כי מה בושה יש בדבר? הלא יש בזה גם משום מצוה רבה, כי בזה ירבה את הכנסות בית המדרש, ובשביל מצוה רבה כזו טוב שימחל מעט על כבודו, ובלבד שלא יפול המפטיר בחלקו של הלל סתם בזכות ה“חזקה”.

ממחרת בעת התפלה ישב לו אהרן דוד על מקומו בבית המדרש במנוחה מדומה, ובלבו מוקדי עולם.

אחרי הכות השמש בכפו לאות, כי נגמרה מכירת חתן בראשית, קרא אהרן דוד בקול עז: – ומפטיר? ר' ליב, מכור מפטיר! קרא: חמשה רובלים בעד מפטיר.

כל הנאספים השתוממו למקרה הזה, כלם הרגישו כי סערה קרובה לבוא.

ליב השמש הביט בחרדה חליפות פעם אל אהרן דוד ופעם אל הלל כאיש אובד עצות ושפתיו כמו נסגרו לנצח. פני הלל הלבינו רגע. הוא היה כהלום רעם ולא האמין למשמע אזניו, אך כרגע התאושש ויפן אל ליב השמש בגאון כנגיד ומצוה: – אמור: ששה!

וליב השמש נחלץ מצרה ויקרא: ששה רובלים בעד מפטיר.

– שבעה, קרא אהרן דוד.

– שמונה!

– תשעה!

– חמשה ועשרים רובל, קרא לאחרונה אהרן דוד, והלל שתק.

– פעם ראשונה כ“ה רובל – קרא השמש – פעם שניה כ”ה רובל, פעם של־ ־ ־

–הכה בכפך, קרא הלל. והשמש קרא בחפזון פעם שלישית עשרים וחמשה רובל ויך בכפו על השלחן ויוסף: את המפטיר קנה ר' אהרן דוד בר' זכריה.

מחיר יקר כזה בעד מפטיר לא נשמע בזלידקין מיום הבנותה. הן גם חתן תורה שנקנה בשותפות, והחזן מברך את העולים בברכות מאליפות וקורא לפניהם כמה פעמים: “יעמד ר' פלוני ור' פלוני חתני התורה” גם זה נקנה בזלידקין במחיר רובלים אחדים, והנה זה בא ונותן בעד מפטיר חמשה ועשרים רובל!…

– רבותי! – קרא הלל בקול עז – אתם עדים שיש לי חזקה במפטיר של שמחת תורה משנים קדמוניות, אך אנכי מוחל על חזקתי אם באמת יתן חמשה ועשרים רובל בעדו, אבל על דברים בעלמא אי אפשר לנו לסמוך. היום יאמר כך ומחר יתחרט ומי יבוא להעמידהו בדין? אם חפץ הוא, שהמפטיר יהיה שלו, יוציא עתה כסף מזומן וימסר ליד הגבאי, וראינו כי יש בדבריו ממש.

– הוא ירא פן גם אני קבצן כמוהו, – קרא אהרן דוד בכעס. – טוב, אנכי אשלם כרגע בכסף מזומן. בדברו הוציא מכיסו תכריך עב של שטרות ויוצא מהם שטר של עשרים וחמשה רובל וימסרהו ליד הגבאי…

הלל הרגיש עתה בקרבו כי אהרן דוד השפיל את גאותו וישימהו למרמס, לקבצן נבזה. ועל הדבר הזה חרה לו ביחוד, כי יותר ממקצת אמת היה בדברי אהרן דןד, כי אמנם גדול היה לחצו בימים האחרונים. ולקמץ בהוצאות אי אפשר לו. לו היו השנים כתקונן, כי אז לא היה עוזב את המפטיר לבן־המבשלת…

– בכל זאת – חשב הלל – צריך אני להראות לו, כי עודני תקיף בעדה. צריך אנכי להראות לו, כי גם הוא, גם מעט הרובלים אשר אתו כאין המה בעיני.

בעת קריאת התורה נגש ליב השמש כמתגנב אל הלל וישאלהו בלחש איזה עליה יבחר.

– לך מזה כסיל! ענהו הלל, מבלי הפנות עיניו מהסדור אשר לפניו. השמש הנעלב הלך לו בהכנעה וישב אל מקומו אל הבימה.

והבחור החתן זכריה, בן אהרן דוד, עמד על הבמה ויקרא בתורה. והחזן קרא את כל המתפללים לעלות לא נעדר איש, מלבד הלל.

לאחרונה עלה גם השמש לתורה “עם כל הנערים” ופרשת “וזאת הברכה” כמעט כלתה, לא נשאר רק מה שקוראים לחתן תורה, והלל עוד ישב על מקומו ולא עלה.

– האמנם לא יעלה הלל לתורה ביום הזה? שאלו איש את רעהו. – איך יהיה שרוי כל השנה בלי ברכה?

על השלחן הניחו את הספר השני לקריאת מפטיר. אך הספיקו להתיר את המפה, והלל קפץ ויעל על הבימה ויפתח את הספר ויקרא: “ברכו את ה' המבורך”!

כל העם נבהלו וישתוממו, וגם אהרן דוד השתומם רגע, אולם כרגע התאושש ויקרא לבנו: רד מעל הבימה!

הנער ירד, והלל כלה את הברכה וישאר על עמדו. כל העם מחרישים, ואין קורא בתורה.

הלל עמד נבוך על הבמה, מחזיק את “עצי החיים” בידיו, ונושא עיניו אל הקהל לראות מאין יבוא עזרו. אך גם אחד לא רצה להכניס ראשו בין האיתנים הנלחמים.

אז עלה על הבמה שפטיל ברקוביץ, חנוני עני ומגמגם מאד בלשונו, ויעמוד על יד ספר התורה ויחל לקרוא בקול צרוד ובגמגום: "בביום ההשמימיני וכו' ".

בבית המדרש נשמע קול שחוק, אך שפטיל הוסיף לקרוא בהַעֲוֹתו את את פניו בהעויות משונות, כי קשתה עליו הקריאה מאד.

שפטיל היה כבן חמשים שנה, יהודי רזה ועני מדוכא, ומטופל בבנים רבים.

המעשה שעשה שפטיל היה לפלא בעיני כל. הכל יודעים ששפטיל הוא אוהב שלום ובורח מן המחלוקת, ומדוע בא עתה להתערב בריב אשר לא לו?

ואהרן דוד הרעיש את בית המדרש בצעקותיו על העול שעשה הלל לבית המדרש בגזלו מהכנסותיו עשרים וחמשה שקל. וידרוש מאת הרב, כי יכריז שאין הקהל יוצא בקריאה גזולה ואסור לענות אמן על ברכתו של הלל, כי לא מברך הוא, אלא מנאץ.

בפגש אהרן דוד בשפטיל אשר ירד מעל הבמה התנפל עליו בחרפות וגדופים.

– בשמחת תורה – ענה שפטיל בשחוק – הכל fשרים להיות חזנים וקוראים בתורה. ואם אמנם כבד פה אנכי’ אבל יצר הרע שבי לא נופל מיצר הרע שבך.

– אבל הלא עד עתה לא עלית לקרוא בתורה, ואיזה שד נשאך לקרוא היום? – הוסיף אהרן דוד לדבר בחמתו.

– שנים רבות כבשתי את יצרי – ענה שפטיל ברוח קרה – ועתה “פרצה קוראה לגנב”. ראיתי כי השלחן ריק מבלי קורא, ויצרי תקפני. הלא תראה כי אתה אשם בדבר הזה, כי לולא צוית לבנך לרדת, כי אז לא עליתי גם היום.

– בקשת להחניף להלל, כי חונף אתה.

– מתוך שבאת לכלל כעס, באת לכלל טעות. לא להחניף להלל היתה מגמתי, כי אם להציל את התורה מבזיון, – ענה שפטיל בכבד ראש. – אם יש לך חשבונות עם הלל, התורה במה אשמה?

אחר התפלה נגש הלל אל שפטיל, ויתן לו תודה על אשר בא לחלצו מן המצר, ויבקשהו לבוא אליו לקדש. אך שפטיל ענהו בלגלוג קל כדרכו: תודה, הלל. הקריאה הוגיעה אותי הרבה. ואני צריך ללכת הביתה לנוח מעט…


 

ו

כל יום שמחת תורה היה אהרן דוד מלא תשאות, הוא הספיק לברוא לו בקרב יושבי זלידקין מפלגה חזקה כנגד הלל וסיעתו, והמפלגה ההיא באה עתה אל בית אהרן דוד ראשם ומנהלם לתת לו כבוד ויחד עם זה ליהנות ממשקהו ומעדניו.

בהיותו טרוד בשיחותיו עם האורחים על דבר “העול הנורא” אשר עשה “העוכר ישראל”, לא הרגיש, כי פריידה התחמקה ותצא מן החדר ההוא זה כמה ועוד לא שבה. ורק כאשר קרא נפח אחד: "איה פריידה? איה קישואים חמוצים? – הרגיש אהרן דוד כי אשתו איננו עמו, ויקרא לה, והיא לא ענתה. וילך לבקשנה וימצאנה יושבת בחדר המטות ובוכה.

– מה לך? – שאל אהרן דוד בחרדה.

– אין דבר, – ענתה האשה בכבדות. כי דמעותיה כמו שמו מחנק לגרונה.

־ הנחוץ לשלוח אחר רופא?

– ומה יעזור לי הרופא? – ענתה האשה אחרי ששנה האיש את שאלתו פעמים אחדות.

– לא אבין את דבריך, פריידה, – ענה אהרן דוד ברגז־קל. – את אינך שלמה בבריאותך, והנך אומרת: רופא למה לי? היתכן?

– אם מזלי רע, מה יועילו לי הרופאים? – ענתה האשה בקול רם ותבך בכי גדול. – בהיותך במרחקים, חשבתי תמיד: מה אני ומה חיי. כי אשב גלמודה ושוממה תמיד, ובעלי נע ונד תמיד בארצות נכריות. חטאתי אז לה', כי התאוננתי באזניו על גורלי, ועתה יסר אותי בעד עוני. עתה הנך יושב ב"ה עמדי פה, אך לי מר עתה מאז. אז, לכל הפחות, ישבתי עם בני עירי בשלוה והשקט, לא הכלמתי אדם, ואיש לא הכלימני, ועתה הקמת עלינו את כל העיר לאויבים.

– אבל הלא שמעת, כי הוא הרוצח עשק את בית המדרש, – קרא אהרן דוד, – חמשה ועשרים רובל אִבד בידים. העל זאת אחריש, אתאפק?

– הן אתה אמרת לתת את הכסף לבית המדרש, ומי יעצור בעדך מתת את הכסף כעת? – שאלה האשה בתומתה.

– הוא יקרא מפטיר, ואני אשלם כסף, הכי לשוטה תחשביני?

– ומה בכך אם הוא קרא את המפטיר?

– מה אדבר עם “בהמה”? – קרא האיש בכעס ויפן וילך.

–לא עם הארץ אנכי, כי אלך בעצת אשתי – חשב אהרן דוד בלבו.

כל היום ההוא לא חדל אהרן דוד מחשוב רגע איך להנקם מהלל. גם בתפלת שמונה עשרה, בשעה ששפתיו דובבו בלחש “שים שלום טובה וברכה… ברכנו אבינו כלנו כאחד באור פניך”… הגה בלבו: עזרני נא ה' לעקר לשרש את כל אויבי והלל בראשם. תנה נא את היכלת בידי לרדת לחייו ולעשותו למחזר על הפתחים…

מצוה גדולה היא להוציא חכירת בית המרזח מיד הלל, זה יהיה לו תשלומין בעד שהוציא את המפטיר מידי, מדה כנגד מדה. מלבד זה ימצא הוא, אהרן דוד, בזה גם עסק יפה וטוב. כי בידו יביא העסק פרי רב יותר מאשר הוא מביא בידי הלל, כי הוא יודע לנהל עסק יותר מהלל. בית המרזח יסב אלי את הסחורה שהאכרים מביאים העירה למכר, וגם חנות אכין על יד ביתי שבה ימצאו האכרים כל מה שהם קונים. ב"ה לגמילות חסדים אינני צריך וגם רבית לא אשלם.

סוף דבר: העסק טוב ויפה מאד!… ואלא מאי – חזקה? דבר גדול!… – גולם המציאו להבעית בו את הבריות הטפשות. ולו גם נניח, כי דין החזקה הוא באמת דין תורה, במה דברים אמורים, בזמן שהמחזיק הוא איש ישר, אבל הלל זה, שהוציא מידי את המפטיר קנין כספי, איזו צדקה יש לו לטעון על החזקה שאוציא מתחת ידו? הגונב מן הגנב פטור, ודין פרוטה כדין מאה.

בבקר, באסרו חג סכות, לבש אהרן דוד את בגדיו החמודות וילך אל הסוכן.

הסוכן קבל את פני אהרן דוד בפנים מאירות, בקשהו לשבת וישאלהו לשלום עסקיו ולשלום הארצות שעבר בהן.

– אנכי אומר להיות מעתה תושב זלידקין, אמר אהרן דוד, הנני מבקש לי פה עסק.

–פה – עסק? שאל הסוכן בתמיה. – אין זאת, כי אם בשבתך בערי הנגב שכחת את עיר מולדתך ואת עסקיה… איזה עסק אתה אומר להחל פה?

– אנכי חפץ לחכור מידך את בית המרזח ואת בית משרפות היין.

הסוכן הביט אליו בתמיה רבה כמעט בשממון.

– הלא המה כבר חכורים, ענה הסוכן באי־רצון.

– עד הנה היו בידי הלל, ומעתה רצוני, כי יהיו בידי, ועל כן הנני להוסיף על כסף החכירה שלש מאות שקל לשנה.

בדברו הביט אהרן דוד אל הסוכן בערמה לראות איזה רושם עשה עליו בדבריו. אך פני הסוכן זעפו כבתחלה.

– הלא תבין, אדוני יחניס, אמר הסוכן במרירות, כי עלי החובה להציע לפני הלל שיוסיף על כסף החכירה שלש מאות שקל. והוא בודאי לא יחפוץ לעזבה והוסיף את הסך ההוא והחכירה תשאר בידו, ומה בצע לך אם תביא לו הפסד? אין זאת כי אם הרֵעַ הֵרַע לך מאד ואתה חפץ להנקם ממנו…

אנכי חפץ לקחת את החכירה, ענה אהרן דוד בפנים נזעמים. היטב חרה לו כי הסוכן הבין את מחשבתו. – אנכי אמרתי כי אם אציע לפניך הוספה רבה כזו תמהר לתת לי את החכירה, אולם למען לא נצטרך לדבר הרבה הנני מוסיף עוד מאה שקל בתנאי, כי תתן לי את החכירה מיד.

– כמו שידוע לי, הלל לא התעשר מן החכירה, ענה הסוכן, ואם תוסף על שכרה הלא תפסיד. האמנם חביבה הנקמה עליך יותר ממונך? מעולם לא עלתה על לבי, כי ימצא כזה בקרב היהודים.

– לי יש חשבונות אחרים בדבר הזה, ענה אהרן דוד. – ולך אדוני אחת היא אם אשתכר או אפסיד.

– גם לי יש חשבונות אחרים בדבר הזה, ענה הסוכן בכעס עצור – צריך אנכי להתישב בדבר. באשר אצטרך לך ושלחתי אחריך.

– אם תתן לי את החכירה, אז אקריב לך מנחת תודה…

– שוחד? הלאה! נתן עליו הסוכן בקולו.

“לפי הנראה נותן לו הלל מתנות רבות וגדולות על כן לא יחפץ, כי תנתן החכירה לאחר”, אמר אהרן דוד בצאתו מלא כעס – אולם אנכי אמצא את דרכי גם מבלעדו…


 

ז

בערב היום ההוא ישב הלל בבית הסוכן.

– הגידה לי, אדוני זילדקינר, אמר הסוכן, מה זה הריב אשר נפל בינך ובין אהרן דוד?

רגעים אחדים לא מצא הלל מענה על השאלה הזאת. בעת שהיה יושב לבדו או בחברת בני עמו, היה הדבר פשוט בעיניו. אהרן דוד עשה נבלה, שבא להוציא מידו את המפטיר שהחזיק בו כמה שנים, ועל כן אי אפשר היה לו להתאפק ועשה מה שעשה. אבל עתה, כאשר נאנס לתת דין וחשבון על מעשיו לפני איש נכרי, הרגיש כי כלימה תכסה פניו, ויהי כילד אשר שרבב את לשונו ופתאם ראה, כי עין רבו עליו.

הוא התאדם מעט, החל לגמגם ולא מצא מלים איך להסביר את סבת המחלקת, לא לבד מפני שהענין זר לנכרי, כי אם מפני שהרגיש עתה כי הענין קטן ודל מאד וחרפה היא, כי אנשים גדולים וכמעט זקנים באים בריב על איזה מפטיר שקרא זה או אחר.

אבל הסוכן לא הרפה ממנו, והלל נאנס להסביר לו את הדבר.

הסוכן שמע את דברי הלל בכבד ראש, חקר הפרטים ואחר אמר: אכן רבים המה ההבלים בתולדות בני האדם, שבשבילם נשפך דם כמים ונהרסו ערים על יושביהן. ולפי הנראה עוד ימים רבים יעברו בטרם ילמדו הבריות להיות נוחים זה לזה ולשבת יחד בשלוה. אפס מאד אשתומם על היהודים, אשר צורריהם רבים מבחוץ, כי גם המה איש את אחיו יבקשו לבלע.

רגעים אחדים החריש הסוכן, והלל גם הוא החריש מבלי דעת למה שאלהו הסוכן על דבר הריב שנפל בבית המדרש ואל מה מכוונים דבריו האחרונים.

– אך נעזב נא את הפלוסופיא עתה, הוסיף הסוכן לדבר. – נועץ נא במה נוכל לגדר בעד הרעה הנשקפה אליך. – פני הלל חורו בשמעו את הדבר הזה.

– מה היא הרעה הנשקפה אלי? – שאל הלל בחרדה.

–אהרן דוד בא אלי להוציא את החכירה מידך וגם הוסיף על שכרה ארבע מאות שקל לשנה.

פני הלל נפלו במשמעו את השמועה הזאת ויחרד מאד. מפיו התפרצה רק מלה אחת: האמנם?

– מובן מאליו, כי לא משטה אני בך. אולי תוכל גם אתה להוסיף כסך הזה.

– יאמין לי אדוני, כי לו יכלתי להוסיף, כי אז הוספתי, אבל הלא לא נכחד ממך מה גדול לחצי. הן רק בעמל רב הנני מוציא לחם צר, ורק מפני הבושה הנני משתדל להתראה כאיש אמיד, יען הרגלתי לחיות כעשיר מימי נעורי. ממך, אדוני, אינני צריך ואינני יכול לכחד.

– ומדוע הוא מוסיף?

– “גדול הוא הככר בזמן שהוא בידי אחרים”, יאמר משל הרוסי. גם מחפצו להנקם בי הוא נכון לבלתי השתכר בעסק הזה ואולי גם להפסיד מעט.

– צר לי עליך, הלל, ענה הסוכן אחרי דומיה ממושכה, – אבל מה נעשה? לפי הנראה, הוא לא ישוב מפני כל ויפנה גם אל הנסיך עצמו. אכן הנסיך איננו עושה דבר בלי עצתי, בכל זאת אם יבוא איש ויוסיף על כסף החכירה ארבעה מאות שקל איך אוכל לאמור לנסיך, כי לטובתך יוריד מהמחיר שהאחר נותן?

– דרך אחרת אין, כי אם תכתוב בספר, כי נתת לי החכירה לשלש שנים, ואל נכון לא ילך אהרן דוד אל הנסיך לאחר שיודע לו, כי עמדי החוזה, אשר נתת לי כתוב וחתום, ואם ישאל הנסיך, אפשר לאמור לו כי אנכי לא חפצתי לתקן את בית משרפות היי"ש בטרם תנתן לי החכירה לשלש שנים.

– כן דברת, דרך אחרת אין – אמר הסוכן. – אמנם קשה לי מאד לעשות כדבר הזה: אינני רגיל במעשה ערמה ומעודי לא חפצתי להשתמש בהם, אבל איך אעזבך לעת זקנה? אנה תלך עתה לבקש פרנסות אחרות?

הסוכן כתב בספר כי נותן הוא להלל את החכירה לשלש שנים והלל יצא שמח וטוב לב, בהיותו בטוח, כי עתה לא יוכל אויבו לעשות עמו רע.

והסוכן ישב על מושבו בצאת הלל מהבית ויחשב מחשבות על עם היהודים.

נפלא הדבר, חשב הסוכן, היהודים הלא עם חכם ונבון, ובכל זאת בינם לבין עצמם הם מתנהגים כילדים טפשים, רבים ומתקוטטים על עניני הבל, שאין בהם צורך לא להם ולא לעולם. ואהרן דוד זה, לפי הנראה, ילד רע הוא, לא ישוב מפני כל, להכרית אכל מפי הזקן הזה.


 

ח

נבואת הסוכן קמה.

בצאתו נכלם ונבזה מאת פני הסוכן, לא חדל אהרן דוד מחבל תחבולות להשיג את מטרתו. הוא גמר בדעתו להוציא את החכירה מיד הלל, ולוּ אם גם יפסיד מחצית הונו.

– אם הסוכן לא רצה לקבל מתנה מידי, אוי ואבוי לו! – חשב אהרן דוד בלבו. – אנכי אמצא דרכי גם בלעדו. אני צריך להראות לו, כי לא נער אנכי, בדם יקיא הלל את המפטיר שלי.

כעבור ימים אחדים, בשוב הנסיך מעיר המחוז לאחוזתו, שלח אליו אהרן דוד מכתב שטנה על הלל ועל הסוכן אשר יחלקו ביניהם שלל, כי הוא רצה להוסיף על כסף החכירה חמש מאות שקל והסוכן לא רצה לקבל מידו. זולת זאת מצא בסוכן עוד עונות כבירים, כי הוא מוכר לאכרים עצים בזול ולרבים הוא נותן בחנם.

הנסיך קרא את כתב השטנה בשים לב. דעתו לא היתה נוחה כבר מהסוכן, אשר התנהג עמו כאפוטרופס והרשה לעצמו לערער על דבריו ולהורות לו את טעותו. לא יפה היה בעיניו, כי משרתו, יהיה מי שיהיה, לא יקבל עליו מרותו.

– הוא חושב, כי אנכי צריך לשמוע בקולו, כי הוא יהיה לי לאומן ולמורה. נחוץ לשים קץ לזה.

כן חשב הנסיך תמיד ואתה בקראו את כתב השטנה החל להטיל ספק בישרת לב הסוכן ויחל לחשדהו כי גם את אבותיו סבב הסוכן בכחש ומרמה ועתה הוא אומר לנצל את כיסו.

– היה לא תהיה! אנכי לא אתן למי שיהיה לתפשני בחוטמי ולנהלני אל כל אשר יהיה רוחו. לא אתם לזר למשול בי ובנכסי. איש ליברלי הוא… יודע אנכי את הליברלים!…

הוא צלצל בפעמון וכרגע נראה בפתח המשרת.

– מהר הנה את סטפן איבנוביץ.

בבוא המשרת אל הסוכן מצא אותו נכון לנוח את משכב הצהרים.

– הקרה שם דבר? – שאל הסוכן את המשרת.

– לא קרה מאומה, אך הנסיך סר וזעף מאד.

– אנכי אבוא מיד.

בוא הסוכן אל הנסיך, מצאהו מתהלך בחדרו בזעם הנה והנה. בשפה רפה ענהו הנסיך שלום ויבקשהו לשבת.

– כמה שנים חוכר הלל את בית משרפות היין ובית המרזח אשר לנו? שאל הנסיך.

– את בית המרזח עוד היה אביו מחזיק בחכירה, בית משרפות היין חכור אצלו מיום הבנותו, זה חמש עשרה שנה, ענה הסוכן.

– ההוסיף על שכר החכירה במשך הימים?

– כן, את ההוצאות ההולכות ומתרבות הצבתי על חשבונו.

– ומדוע לא2 נסית דבר אליו כי יוסיף גם לנו על שכר החכירה?

– אי אפשר; הלל הוא איש עני.

– אם לו אי אפשר, אולי אפשר לאחרים.

– הלל בקי ורגיל בעסק הזה ואם לו אי אפשר, ברור הוא, כי גם לאחרים אי אפשר.

– הלא עברי אחד בקש להוסיף חמש מאות שקל ומדוע גרשתו מעל פניך?

– האיש ההוא לא בא לשם פרנסה. ענה הסוכן, כי אם להרע לאחרים ועל אנשים כאלה אשר לא בחשבון ודעת יעשו את מעשיהם אי אפשר לסמוך, היום אתן לו את החכירה ומחר יעזבנה.

– לי אין הדבר הזה נוגע כלל – אמר הנסיך – שלח אחריו וקח ממנו ערבון הגון.

– אבל אנכי כבר נתתי את החכירה להלל לשלש שנים.

– מדוע מהרת לעשות כאלה?

מתחילה אמר הסוכן להתנצל באמתלא שהמציא הלל, אך כרגע נמלך ויאמר:

– מהרתי להחליט הדבר, בטרם יבוא איש רע להתעות אותך בפחזותו ונכליו, ברצותו להכרית אוכל מפי איש זקן ולהנקם בו בעד חשבונותיו הפרטיים.

– יותר מדי, אדוני, תדאג בשבילי, קרא הנסיך בקצפו. אבל הדאגה הזאת עולה לי בדמים מרובים. אין זאת, כי יש לך סבה יותר נכבדה בבואך להעשיר את ה“ז’ידים” על חשבוני.

– היטיל, אדוני, ספק באמונתי? שאל הסוכן בקול רועד מעט, בהביטו ישר אל עיני הנסיך אשר רשפי קצף נתזו מהם.

– אין לי כל ספק, ענה הנסיך ויבלם את פיו.

– אם כן אנכי מתפטר ממשמרתי, אמר הסוכן ברוח שוקטת, אך פניו חורו מעט.

– כן, כן, ענה הנסיך. בנוחו מעט מזעפו. חמשה ועשרים שקל לחודש תקבל מאוצרי למחיתך כל ימי חייך.

– אנכי לא אקח ממך פרוטה, ענה הסוכן חרש ויצא מן הבית.

– לפי הנראה יש עמו רב, חשב הנסיך בלבבו. במשך שנות עבודתו באחוזה הזאת אפשר היה לו לאסף רכוש רב, ואבותי התמימים בטחו בו יותר מדי.


 

ט

עברו שלש שנים.

קרני שמש האביב השתעשעו באגלי הטל אשר על פני הדשא הרך. רוח קריר הניע לאט את ענפי העץ, אשר התכסו בעלים ירוקים.

הסוכן הזקן יצא מאחד הבתים אשר בקצה העיר נשען על ידי אשה זקנה, אלמנת אחד הכהנים הנוצרים, וישב על הספסל אשר לפני השער להתחמם נגד אור השמש ולשאף רוח צח אל קרבו. פניו היו חורים מאד, עיניו שקעו בחוריהן. המות הניח עליו את חותמו.

הוא רק אתמול שב מעיר הפלך, אשר שם שכב בבית החולים יותר משנה, כי אחזהו השבץ, ורק לאט נתרפא וגם אז לא רפואה שלמה, כי עוד קשה היה לו ללכת צעדים אחדים בלי עזרת אחר.

הוא הרים את עיניו וירא מרחוק את עלית ארמון הנסיך, אשר התנוסס עתה ברמה מתוקן ומיופה. צעצועי מסגרת גגה הבריקו לנגה ברק השמש. תקוני הארמון הדומה למבצר העידו לפניו, כי ממשלת העריצות הקדומה שבה לשלט בארמון, והסדרים הנושנים קמו שם עוד הפעם. הסוכן החדש שם את לבו רק להגדיל את הכנסות האחזה ולא ידאג לכל אלה שחייהם תלויים באדמתה.

מבלי משים הסב את עיניו אל העבר השני, שם ישב שפטיל וישתעשע עם ילד קטן.

המחזה הזה העיר בקרבו בראשונה איזה רגש מר. וזה הדבר: סטפן איבנוביץ היה תמיד איש ליברלי ולא הבדיל בין יהודי לשאינו יהודי לא לבד במעשה, כי אם גם במחשבה, ומה גם אחרי שישב ימים רבים בתוך היהודים ויסכין עמהם וידע את לשונם ומנהגיהם. אפס מעת אשר עשה לו אהרן דוד את הנבלה להבאיש את ריחו בעיני הנסיך נהפך לבו לשנוא את היהודים, כי כל יהודי העיר בקרבו זכרון המקרה ההוא, וזכרון אותו האיש, אשר זועה אחזתו מדי העלותו אותו על לבבו.

אולם השעשועים אשר השתעשע שפטיל בבנו הקטן היו כל כך תמימים ופשוטים, צהלת קול הילד הקטן היתה כל כך נעימה ומצלצלת, ופני האב המאירים היו מפיקים איזה ענג רוחני, עד כי רכך מפניהם לב הסוכן, וזכרונות אחדים עלו על לבו מתהום הנשיה.

הוא נזכר כי שפטיל נזדמן לפניו לפני שנים אחדות. אז עשה עליו האיש רושם נעים מאד.

לפני שנים אחדות התיצב שפטיל לפניו לבקש ממנו רחמים להשיב לו את עזו אשר כְּלָאָה מיקיטא, שומר החצר, כי מצא אותה רועה בגן.

הסוכן היה מחמיר מאד בנזקי השן והרגל. כי כמה פעמים הזהיר באזהרה רבה שיושבי זלידקין ישגיחו על בהמתם לבל ישחיתו את הגן, ועל כן דרש משפטיל לשלם שקל קנס.

– העז היא עוד חדשה, אך באה מהכפר, ואיננה יודעת עוד חקי המקום שבאה אליו, – ענה שפטיל בלצון כדרכו.

– אבל אותך הלא הזהרתי, ולא נזהרת, לכן אתן לקח טוב לך בפעם הזאת למען תדע להזהר.

– אמנם, אדוני, הלקח הוא טוב ומועיל, אבל לי אסור לשלם מחיר כזה בעד לקח טוב.

הדברים הנאמרים בלצון לקחו את לב הסוכן, אך הוא התאושש ויאמר: – בלי קנס, כאשר אמרתי, לא אשיב לך את עזך.

אבל, אדוני, אם עזי חטאה למה כלאת את מינקתי?

הסוכן כמעט קצף על היהודי, הבוחר לשון ערומים, אבל פניו היפים והשוחקים באיזה שחוק תוגה לא היו מתאימים כלל עם לבושו הארוך והטלוא, ובזה העיר את תשומת לב הסוכן לתהות יותר על קנקנו.

– איזו מינקת? – שאל הסוכן.

– העז הוא מינקת בני, העזוב מאמו, – ענה שפטיל.

– האמנם גם בזלידקין יקרה, כי אשה תעזב את בניה וילדיה ותלך אחרי מאהבה?

– לא, כדבר הזה, ברוך ה', לא נשמע בגבולנו, אבל אשתי היתה רפת כח מאד, וכאשר ראתה כי קשה ממנה לטפל באישה ובילדיה הלכה לנוח מעצבה ומעמלה במקום אשר שם ינוחו כל יגיעי כח, ותעזב את הילד בטרם גמלתו.

– הלא חנוני אתה?

– כן, אדוני, חנוני אני. יש לי, ברוך ה' חנות גדולה.

– סחורה הרבה?

– למה לי סחורה הרבה, אם הקונים מועטים?

– ופרה אין לך?

– ישמרני ה' מפרה! – קרא שפטיל בחרדה מדומה, – אם העז מביאה לי יסורים כל כך, פרה על אחת כמה וכמה.

– קנה ממני פרה ותשלם לשעורין, – אמר הסוכן בשחקו מטוב לב לדברי החנוני.

“נכרים כאלה מאריכים את גלותנו – חשב שפטיל בלבו. – הלל לא הציע לפני מעודו לקבל ממנו גמילות חסד כזו”..

– תודה לך, אדוני, על החסד שאתה אומר לעשות עמדי, ענה שפסיל. – אבל אין לי מי שיטפל בפרה.

– קח לך אשה אחרת, והיא תטפל בה, – אמר הסוכן בשחוק.

– לא, אדוני, אשתי הראשונה כחשה בי, בעזבה אותי ואת ילדיה בדמי ימיה, ועל כן לא אאמין עוד באשה.

הדברים האלה העירו בלב הסוכן זכרונות ימי נעוריו, זכרונות מרים, אשר השאירו את רושמם עליו לכל ימי חייו. גם הוא התאלמן בנערותו מאשתו, אשר אהב. ימים רבים מאן להתנחם עליה, ומפני זה לא רצה לשבת בסוד רוזני הארץ ולעלות לגדולה, ויבחר לו את עבודת האדמה וחיי הכפר, אף כי אז היה נקל לו לעלות לגדולה ולהיות אחד מנושאי משרה גדולה.

– אהבת אותה?

– כן, אדוני, – ענה שפטיל, ודמעות נראו בעיניו, אף כי על שפתיו רחפה בת צחוק. – אנכי אמרתי תמיד, כי מלאך היא, צנועה, ישרה ומוסרת את נפשה בעד בעלה וילדיה, ופתאם בגדה בי ותמת כאחד האדם…

– כן, כן, – ענה הסוכן וימהר לצוות את מיקיטא להוציא את העז לחפשי ויפן משם כרגע עצוב מאד.

ממחרת בא הסוכן אל חנות שפטיל וירא כי חנותו כמעט ריקה, רק ארגזים ריקים עומדים על המערכות.

– אנכי חפץ להיות קונך התמידי, – אמר הסוכן, – אך ראה כי תתנהג עמדי בצדק.

– יהי לבך בטוח, אדוני, כי אשתדל להפיק ממך רצון.

אולם רק שבועות אחדים קנה הסוכן בחנות שפטיל, כי המשרת הבאיש את ריח שפטיל בעיני הסוכן, כי משקלו חסר, והסחורה אינה משובחת, והסוכן האמין בדברי המשרת. ומה גם כי ידע מה גדלה עניותו של שפטיל ועל כן נקל היה לחשדו כי בהול הוא על פרנסתו, ועל כן חדל לקנות ממנו.

מאז ועד היום הזה לא דבר הסוכן עם שפטיל מטוב ועד רע. הרושם הנעים אשר עשה עליו אז, כמעט נמחה כלו מלבו ורק עתה התעורר, וכל הזכרונות ההם עלו עתה לפניו. על כן קרא את שפטיל לגשת אליו ולשוחח עמו מעט. מלבד זאת רצה לשמוע מה היתה אחרית הלל ואהרן דוד, כי שמע, כי שניהם עזבו בשנה הזאת את העיר, והוא לא ידע מדוע ואנה נסעו.

שפטיל נגש אל הסוכן ועמו בנו, אשר תפש בכנף בגד אביו וימשך אחריו.

– הכבר נשאת אשה? שאל הסוכן את שפטיל.

– זה כארבע שנים.

– וזה לך בן זקונים?

– כן, אדוני.

– ואולי יהיו עוד? הוסיף הסוכן בשחוק.

– אם יוָלְדוּ, החוצה לא אשליך.

– והדחקות?

– עברי אנכי, אדוני, הדחקות תלוני מיום צאתי מבטן אמי ועד היום הזה. גם בהיות לי ילד אחד לא הייתי עשיר וגם עכשיו, כשיש לי כמה ילדים, לא חדלתי ב"ה מהיות עני.

– ולא היית מימיך בהול לעשר?

– ולמה בהילות זו? – ענה שפטיל – הנה שני עשירי עירנו בהולים היו, ומה היה סופם?

–ומה היה סופם? חזר הסוכן בתעוררות את שאלת שפטיל.

– שניהם נהרסו במחלקתם. אהרן דוד פתח ברשות הנסיך בית אוצר לממכר יי"ש במדה גדולה ולהזיק בזה להלל לא נמנע גם ממכר במדה קטנה. והלל הלשין לפני פקידי המכס ויענישוהו. ואהרן דוד בקש ומצא גם הוא בהלל עונות וחטאים, וסוף סוף אבדו שניהם את ממונם. הלל נשאר לבדו, כי מתה עליו אשתו, וגם לא היה לו במה להחיות את נפשו היחידה, לולא מצא לו גואל קרוב עשיר אשר התנדב לתת לו פרס מדי חדש בחדשו ויסע לבלות את שארית ימיו בירושלים, ואהרן דוד עם בני ביתו נמלטו לאמריקה.

– צר לי מאד על הלל – אמר הסוכן. – לא נעים לו בודאי לחם קצבה, אחרי שהורגל בחיי איש אמיד.

סטפן איבנוביץ החריש רגעים אחדים, הוא חשב להציע לפני שפטיל כי יקנה ממנו חפצים אחדים אשר עוד נשארו לו, אולם ירא פן יונה אותו, בזכרו, כי מלפנים, לפי עדות משרתו, הונה אותו בקנותו ממנו סחורה, אבל יחד עם זה חשב: ומה יהיה אם אקרא ליהודי אחר? מי יודע אם היהודי ההוא טוב משפטיל?

– התוכל, שפטיל, להמציא לי קונים לחפצים אחדים?

– אבקש, אולי אמצאם.

– התשרתני באמת וביושר?

– אם אדוני יפון באמונתי, אז גם הבטחתי לא תועיל.

כתשובה הזאת לא חכה הסוכן לשמוע מפי החנוני העני. הוא חשב, כי בודאי ישבע לו שבועי שבועות בזקנו ופאותיו, באשתו ובניו, כי יישרתהו באמונה, ושפטיל לא כן עשה.

– הידעת מפני מה אנכי שואל אותך כדבר הזה? – אמר הסוכן – התזכור כי מלפנים קניתי איזה זמן בחנותך, ומשרתי היה קובל עליך, כי משקלך לא צדק.

– ובמה אשמתי אני, אם אדוני קבל לשון הרע?

– אמנם הלשין שלא בצדק? אך מדוע עשה ככה? האם רבת עמו?

– אדוני איננו בקי בדרכי המשרתים. מנהג הוא אצלם לקחת שחד מאת החנונים שהם קונים אצלם בשביל בעליהם, ובעד זה מתירים להחנוני לפחות מהמשקל ולהוסיף על החשבון. ומשרתך גם הוא הציע לפני, כי אתן לו שוחד, ואנכי לא חפצתי להתקשר עמו, ובראותו כי ממאן אנכי לעשות את חפצו הלשין עלי לפניך.

– ומדוע לא באת לספר לפני אז את הדבר הזה?

– המלשינות איננה אומנותי, ומלבד זאת חשבתי: הוא יספר עלי, ואנכי אספר עליו, ומי יודע למי תאמין? על כן אמרתי: טובה השתיקה.


 

י

לא ארכו הימים, ושפטיל מכר את כל חפצי הסוכן.

רק תמונה אחת גדולה נשארה עמו, תמונת עץ גדול במסגרת זהב יקרה ויפה עד מאד. את התמונה ההיא לא אבה הסוכן למכור.

אולם כעבור איזה זמן הציע הסוכן לפני שפטיל לקנות גם את התמונה ההיא.

– נחוץ למכור גם אותה. – אמר הזקן, – ולא תהיה לי למזכרת חרפה, חרפת שפלותי עתה.

בדברו רעד קולו ודמעות התפרצו מעיניו.

שפטיל שמע ולא הבין את דבריו.

– העץ הזה, הוסיף הסוכן, הוא עץ משפחתי הגדולה, אשר ראשיתה עוד בדור השלשה עשר. על הגזע נרשם שם ראש המשפחה, ועל כל ענף נרשם שם אחד מזרעו ואנכי הנצר האחרון מהמשפחה ההיא.

– ולמה יחפץ אדוני למכרה? – שאל שפטיל בתמיה, כי לא יכול לעלות על לבבו, כי להפריץ הגדול הזה פשוט אין עוד במה להשביע את רעבונו.

– יען כי חרפת עניי תגדל שבעתים בהביטי אל תמונת העץ הזה, אל דורות רבים של גבורים ורמי המעלה, ואנכי הנצר האחרון בהם, לעת זקנתי אנוס להתבזות לעמוד לפני שער בית התפלה ולבקש נדבה. הבה אמכרה את התמונה הזאת אולי תרחמני ההשגחה ותמיתני בטרם אבוא לידי בזיון כזה.

– כמדומה לי, אדוני, כי אתה לא העטית חרפה על משפחתך, – אמר שפטיל ברחמים רבים. – ממני לא יפלאו החסדים הרבים אשר עשית לכל בני האדם וגם לנו בני ישראל.

– אבל מה בצע בכל אלה, אם אנכי עתה חולה, זקן ועני? כל העונות אפשר לסלוח, אך לא שלשה אלה.

–אל נא, אדוני, תחטא בשפתיך, – אמר שפטיל – ה' יהיה לך לעזרה, כי לא כלו רחמיו.


בבוא שפטיל לבית המדרש ספר לפני בני זלידקין את צרת הסוכן הגוע בעניו, והעירם שכדאי שהקהלה תפרנס את הסוכן הזקן, שכל ימיו עשה עמה חסד ועל פי הצעתו של שפטיל החליטה הקהלה לתת לסוכן תמיכה שבעה רובלים בכל חדש למחיתו.

ביום ההוא הביא שפטיל להסוכן את הפרס לחדש הראשון.


  1. “כלפי” במקור, צ“ל ”כלפיו“ — הערת פב”י  ↩

  2. “לה” במקור, תוקן ל“לא” — הערת פב"י  ↩

המלצות קוראים
תגיות