א    🔗

יהושע החנוני, איש זקן ולמדן, ישב ויקרא בספר לאור מנורה יפה, יהושע החנוני נקרא גם בשם יהושע המלמד, אך השם האחרון לא היה נעים לו, להפך, הוא התגאה, כי סוף סוף השיגה ידו לשנות את שמו ולהקרא בשם חנוני; ובכל פעם ששמע איש אומר לתומו “יהושע החנוני” היה לבו מתמלא עונג. אולם שלושים וחמש שנות עבודת־פרך של מלמדוּת ודלות השאירו בו רשמים שלא ימחו. פניו דלים וקמוטים, גבו עקום וכל גופו – חורבה ישנה.

הוא כבר אמר לשכב על מטתו, אך חכה לבתו כי תשוב. לא נעים לו, כי ירגיזוהו משנתו לקום ולפתוח את הדלת.

– העוד לא שבה שרה? – שאלה אשה זקנה בצאתה מחדר־המטות ותשפשף את עיניה בגב ידה.

– איננה עוד – ענה יהושע. – אמנם אחרה שם לשבת.

– כל היום לא אכלה מאומה – אמרה הזקנה – נערה סכלה, למשרת מורה היא מחכה, כמי שמחכה לזכות בגורל מאתים אלף.

– האמת אגיד לך, פריידל, כי יותר מזה שמחתי לוּ הקרה ה' לפניה זווג טוב.

– כן, יהושע – ענתה הזקנה באנחה בישבה על יד הכירה החמה – מה קשים הזווגים בזמן הזה! הבתולות הזקנות הולכות ורבות, כמו אפסו חתנים מן הארץ.

– עוד יש חתנים ועוד רבים משיאים את בנותיהם – אמר יהושע

– רק בתנו יוצאה מן הכלל. היא תבקש להקדיש את נפשה לעבודת ההוראה… המלמדוּת מצאה חן בעיניה… נפלא הדבר: אני מברך ומודה להשי"ת בכל עת ובכל רגע, כי הצילני מהמלמדוּת הארורה, והיא מבקשת את המלמדוּת באות נפשה!

בעוד רגעים אחדים נפתחה הדלת, ונערה כבת עשרים ושתים באה אל הבית.

היא היתה שפלת קומה ודלת בשר, אך עיניה מאירות מאוד, ועל כל פניה שפוכה שמחה אין קץ.

– זכית בגורל!..–קרא יהושע בשחוק, בהביטו אל פני בתו המאירים.

– כן, נבחרתי למורה–ענתה הנערה בפשטה את מעילה, אשר היה רטוב מאד הסתיו.

– ומדוע ככה תשמחי, סכלה? הכי קצבו לך שכר תרפ"ט אלפים?

– הרבה יותר – ענתה שרה בשחוק. – החליטו לקצוב שעה ביום ללמודים העבריים, וגם את אלה אוֹרה אני.

– אכן זאת היא שמחה רבה.. – ענה האב בלעג קל; – אבל מדוע אחרת ככה?

– ריב גדול היה שם, מלחמת־שפתים ארוכה ע"ד נחיצות הלמודים העבריים…

– האם היו שם מתנגדים ללמודים העבריים? – שאל האב.

– מתנגדות נוראות. כמעט כל המפקחות טענו, כי הן בעצמן אינן יודעות מהלמודים העבריים מאומה, והן בכל זאת בריאות וקיימות ואינן מרגישות כי יחסר להן דבר־מה. גם הרופאה קלוגמן אמר, כי הלמודים העבריים הם רק מין “אפיקומן”, שגם לנערים אין בהם צורך, ומה גם לנערות עניות. אנוכי השתדלתי להראות להם את טעותם ולהוכיח, כי הלמודים העבריים נחוצים מאוד לכל אדם מישראל, אבל כל ראיותי והוכחותי לא הועילו, לולא חשה לעזרתי סוֹפיה גריגוֹרוֹבנה.

– הגבירה קובילקין?

– כן. כאשר סופיה גריגוֹרוֹבנה גלתה דעתה, כי הלמודים העבריים נחוצים המה, ענו גם המתנגדים בעל־כרחם אמן.

– אכן אשת חיל היא, הגבירה קובילקין, מי יתן וירבו כמותה בישראל! – אמר יהושע.

– אולם בדבריה היו גם נטפי מרה – אמרה שרה באנחה קלה; – היא אמנם הסכימה לדברי כי נחוצים הם הלמודים העבריים לנערות העניות, אבל מה מר היה הטעם שנתנה לדבריה!

– ומה היה טעמה? – שאל יהושע בתמיה.

– היא אמרה. כי בנות העניים מטבען הן נשחתות ומגודלות בתוך סביבה של פראים, בחברת אנשים גסים ופורעי מוסר, על כן נחוץ לשום עין ביחוד על חנוכן הדתי, שתהיה הדת להן למתג ורסן לעצור בעד שובבותן ופראותן.

– לא אבין, איזו טפה של מרה מצאת בדברים האלה? – אמר יהושע לתומו; – כמדומה לי, כי נכוחים וישרים הם.

– צר היה לי מאוד לשמוע מפי גבירה, הנחשבה למשכלת, שטנה גדולה כזו על בנות העניים, שמנת־חלקן עמל ויסורים כל הימים, אם באמת ההמון שלנו פרוע לשמצה, לא בו האשם, כי אם באלה השאננים היושבים בארמונות מרווחים ונהנים מכל טוב ההשכלה. ההמון אסור בחבלי עוני, ואין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים, ומה עשו גבירינו עד הנה לרווחתו? הטובים שבעשירים נתנו נדבות לכל הפושט יד, אך בזה עוד השפילו את רוח המקבלים ויעשום לקבצנים. לא מתג ורסן נחוץ לבני העניים – מתגים ורסנים גדרים וסייגים יש להם הרבה יותר מדי; מעט חופש נחוץ להם, שיוכלו לפתוח את עיניהם ולדעת את מצבם בתור בני אדם ובתור יהודים. ואם תתנו להם חנוך טוב ולהתפתח כבני חורין, אז לא תהיה לכם סבה להתאונן על מצבם המוסרי.

– רב לכם לדבר ולהתוכח עתה – אמרה האם; – הן היא מהבוקר לא אכלה מאומה. הבה אוציא את ארוחתך מהתנור ואשימה לפניך.

– אין לי כל חפץ לאוכל – אמרה שרה.

– ובמה תשבעי? בנסים? לכי, סכלה, ואכלי. רב לך לדבר עם אביך השוטה. תשעה קבין שיחה לו…

– האמנם תאמרי ללמד את תלמידותיך תנ"ך? – שאל יהושע מבלי שום לב לדברי אשתו – כמה תוכלי ללמד במשך שעה אחת לארבעים תלמידות? הלואי פסוק אחד.

– אני לא אלמד כמנהג המלמדים, לכל תלמידה לבד. אני אלמדן כמו שנוהגים ללמד בגימנזיה.

– בגימנזיה הן לומדים למודים אחרים, אבל הלמודים העבריים…

– גם את הלמודים העבריים אפשר ללמד באותה שיטה שמלמדים למודים אחרים.

– “חדושים” – אמר יהושע וימשוך את כתפיו. הכרת פניו ענתה בו, שעוד הטיל ספק באפשרות דבר כזה, ורק לא רצה להתווכח עוד עם בתו, אחרי שאשתו הוציאה את הארוחה מן התנור.

 

ב    🔗

בילדותה של שרה עוד עסק אביה במלמדות, ובראותו כי כשרונות מצוינים לבתו, ויושיבה יחד עם תלמידיו וילמדה תנ“ך וגמרא, ולאחרונה החל ללמדה גם פרק ב”תניא". אולם בעת שהיה יהושע מוכן להכניס את בתו לפרדס, התודעה שרה לאחת משכנותיה, נערה שכלתה למודה בגימנזיה, ותחל לקחת מפיה לקח בלמודים הכלליים; ולא ארכו הימים, ושרה החלה לדבר על לב הוריה לתתה להכנס אל הגימנזיה. מתחילה, כמובן, לא הסכים יהושע לחפץ בתו, אך אחר שעמדה שרה על דעתה בכל תוקף, נאנס יהושע לבטל רצונו מפני רצון בתו, האהובה לו מאוד, ושרה נכנסה אל הגימנזיה אל המחלקה החמישית.

אולם גם אחרי שנכנסה שרה אל הגימנזיה לא חדלה מקרוא לפרקים בספרות ישראל, וככל אשר הוסיפה להבין בספרות הכללית כן עמקה ורחבה הבנתה גם בספרות עמה וכן גדלה חבתה לה.

ויהושע היה מלמד בעל כרחו. המלמדוּת היתה שנואה בעיניו תכלית שנאה, ותמיד התפלל לה' כי יצילהו מהמלמדוּת הארורה. “נוח היה לי להיות חוטב עצים או פושט נבלות מהיות מלמד” – היה דברו תמיד. ולעת זקנתו זכה, כי באה, תקותו. הוא פתח חנות קטנה וממנה מצא את פרנסתו בריוח.

ועל כן בראותו כי שרה עוסקת בעבודת ההוראה, ולרוב בחנם, היה מתפלא ומשתומם על הדבר הזה.

– למה כל העבודה הכבדה הזאת? – היה יהושע שואל לנפשו, – הן לא מטופלת היא בבנים, כי תמשוך בעול המלמדוּת הקשה. או אולי לשם מצוה היא מתכונת? אבל הלא במצוות אחרות אינה מדקדקת כלל, ואי אפשר איפוא לחשדה, כי דואגת היא לעולם־הבא; ומלבד זאת, הן בעד תורה זו שהיא מרביצה לא יתנו לה שם גם ללקק עצם יבשה מן הלויתן… האמנם אמת בפיה, כי הנאה רוחנית לה מעבודת המלמדוּת? האפשר הדבר כי תהנה היא מהעבודה הזאת אשר דכאה אותי כל ימי? לא, רק מעשה נערות היא. הילדים אוהבים לשחק ברב ותלמידים, וגם היא עוד ילדה הנה…

אבל שנה אחר שנה עברה, ושרה עדיין עושה “מעשה נערות”. הפדגוגיה היתה משׂוֹשׂ חייה, ולעבודתה זו בקשה להקדיש את כוחה. ואחרי אשר כלתה חוק למודה בגימנזיה, עלתה לגדולה ותהי למורה בבית הגבירה קובילקין.

מרת קובילקין היתה עמוד התוך בקהלת נ. ולא לבד הנשים, כי אם גם הגברים יראים וחתים מפניה. בכל עניני הצבור ישימו לב לכל אשר תאמר הגבירה קובילקין, כי היא החכמה והיא התקיפה. היא קוראה “ווֹסחוֹד” ו“נוֹבוֹסטי”, שופטת על הפוליטיקה ובקיאה גם בסדור ובמחזור, ובבית־הכנסת היא מראה לחברותיה מה להתפלל ומה לדלג.

מהרה נוכחה הגבירה, כי לא שגתה בבחרה את שרה למורה לבנותיה, כי היא כמו נוצרה לעבודת הפדגוגיה. בקסם אשר על שפתה לקחה את לב תלמידותיה וכל חפצה השלימו. ותחלוק הגבירה לשרה כבוד ויקר, הזמינה אותה תמיד אל שולחנה, לעגה באזניה לחברותיה העשירות, דברה עמה בעניני הפוליטיקה וגם אָצלה לה עתרת חנופה.

אולם בלבה לא כבדה הגבירה את המורה, כי גם בכל כשרונותיה והצטינותה במה נחשבה? הן רק נערה עניה היא, בריה שפלה שערכה אין ואפס. אמנם באזניה אמרה הגבירה, כי העשירות לא נחשבו בעיניה למאומה אחרי כי נבערות הן מדעת, ורק נערה חכמה כמוה יקרה ונכבדה בעיניה; אבל בהופיע לביתה אחת מגבירות העיר חרדה קובילקין אליה וכרגע שכחה את מורתה העניה ולא שעתה עוד אליה, כמו איננה כלל בביתה. לפעמים קנאה קובילקין בשרה המורה, היודעת לבצור רוח תלמידותיה, בעוד שהיא לא תוכל לעצור בהן. בעת צרה, כאשר גדלה שובבותן של בנותיה, וגערתה העירה בהן רק שחוק, נאנסה קובילקין להפיל עליהן מוראה של המורה העניה ולאמור: “אם לא תחדלנה מהשתובב והגדתי את מעשיכן למורתכן” – והדברים האלה עושים עליהן רושם תמיד. ומרת קובילקין חשבה אז בלבה: אכן ילדות תמימות הן, כי גדלה בעיניהן מורתן העניה.. לצפרים נבערות גם הגולם לענק יחשב וינוסו מפניו…

ושרה כבדה את הגבירה קובילקין בעד תבונתה המעשית וחריצותה. אך מאיזה טעם כמוס, שלא יכלה לבררו גם לעצמה, לא אהבה אותה, היא הרגישה, כי איזה חיץ יבדיל ביניהן גם בשבתן יחד ולא יתן להן להתחבר בשום אופן. לפעמים היה לה הדבר הזה למכשול לב: – מדוע לא אוכל להתקשר באהבה אל האשה הכבוּדה הזאת, המרבה להראות לי אותות חבה ורצון? אין זה, כי אם משפט־קדום, שלא אוכל לשרשו מלבי! – כן חשבה שרה ותשתדל בכל עוז למחות את הרגש הבלתי־נעים, שעוררה בקרבה קובילקין ותבקש לראות בה רק את הטוב; אך למורת רוחה חזק היה אותו הרגש בלבה, ולא יכלה למחותו בכל השתדלותה.

ובימים ההם נפתח בית־ספר עברי לנערות עניות בעיר. בין המשתדלות במוסד הנכבד הזה לקחה מרת קובילקין, כדרכה, מקום בראש. ועל פיה נבחרה שרה למורה בבית־הספר, ועל פיה נקבעו שם הלמודים העבריים לחובה.

בעד הדבר הזה רחש לה לב שרה תודה רבה. אולם הטעם שנתנה מרת קובילקין לנחיצות הלמודים העבריים, המר את רוחה מאוד, ומאז חלק לבה מהגבירה עוד יותר.

 

ג    🔗

ואולם בתקוה טובה השתעשעה שרה, כי מרת קובילקין אשר מסרה על ידה את חנוך בנותיה לא תתערב בעניני הלמודים והיא, שרה, תלמד את תלמידותיה בבית־הספר ככל אשר יורנה שכלה.

והיא נגשה לעבודתה בגיל וחדוה רבה, בכל לבבה ובכל נפשה.

ועבודתה בימים הראשונים היתה כבדה עליה מאוד. היא לא מצאה קורת־רוח בכל ספרי־הלמוד שיצאו עד העת ההיא. אמנם אחדים היו מוכשרים פחות או יותר ללמוד השפה, אך למוד השפה היה לשרה רק לאמצעי, אבל לא לתכלית.

העיקר היה בעיניה לשפוך על התלמידות רוח היהדות, לטעת על לבן הרך אהבה עזה לקדשי העם, אשר תוכל לעמוד בפני כל הרוחות הסוערות בעולם. ולעשות כדבר הזה אי אפשר על ידי לקחים יבשים ופרזות ריקות הניתנות לתרגם, שבזה מורים רבים מבלים את עתותיהם.

שרה ראתה, כי נקל לה מאוד לקנות את לב התלמידות למען תשקודנה על הלמודים הכלליים לא מיראה, כי אם מאהבה, כי תמצאנה בעבודתן עונג ונחת. נחוץ איפוא למצוא תבלין להנעים גם את הלמודים העבריים.

– מלחמה כבדה היא עתה לנו, עם קטן וחלש – אמרה שרה בלבה – לשמור את קיומנו ואת סגולותינו הלאומיות בתוך העמים הגדולים הסובבים אותנו. עתה עלינו לשום עין ביחוד על החנוך הלאומי, ואוי לנו אם לא נצליח לטעת את היהדות על לב הבנים והבנות בעודם באבם. אמנם כן, מלחמה כבדה היא לנו עתה, אבל במה נלחם וכלי־זין אין לנו?

הנחלה היקרה לנו המה כתבי הקודש ואגדות התלמוד. מבאר מים חיים זאת עלינו להשקות את העדרים, את התינוקות הרכים, אבל כתבי הקודש והאגדות כמו שהם – אינם מוכשרים להיות לספרי־למוד. הם רק חומר יקר, שממנו נחוץ לעשות מטעמים לרוח הילדים.

ללמוד שפת המדינה יש ספרי־למוד ערוכים בהשכל ודעת ומכוונים להכניס לתוך לב הילד את רוח הלאומיות של אותו העם המדבר בשפה ההיא ולפתח יחד עם זה את שכל התלמיד וטעמו, ומה יש לנו? נורא מאוד לצאת אל המערכה בכלי־זין קהים וחלודים…

אבל לשבת ולחכות עד שיהיו לנו ספרי־למוד ערוכים בכּל – אי אפשר. נחוץ לגשת אל העבודה מיד, מבלי להתמהמה רגע.

ולא חשׂכה שרה מעמל נפשה. בלילה אחרה לשבת ותחפש בספרים רבים, ותרשום, ותכתוב; וכדבורה חרוצה האוספת את דבשה מפרחים שונים, אספה שרה את שעוריה מספרים שונים. כל מלה ומלה שקלה במאזני משפט, כל אגדה, כל משל הביאה בכוּר הבקורת, אם מכוונים הם אל המטרה, אשר שמה לפניה.

ואחרי עמל רב, יגיעת בשר ורוח, מצאה שרה את הדרך הנוכחה, והתלמידות עשו חיל עד להפליא. הגבירה קובילקין התפארה במורה אשר בחרה, ולעתים קרובות – מה שהיה רע בעיני שרה – היתה מביאה אורחים אל בית־הספר להראות את הגדולות אשר עשתה, בהקימה בית־הספר לשם ולתהלה, שהתלמידות עושות בו חיל להפליא.

גם אלה המפקחות, אשר בראשונה התנגדו ללמודים העבריים, עתה בשמען את צלצלי השירה העברית מפי הילדות הרכות, לבשה גם אותן מעין רוח גאוה לאומית ותתענגנה גם הן, ומה גם אחרי כי רבים הללו באזניהן את בית־הספר ואת המורה המצוינה.

בבית־הספר היה גם השר המפקד על בתי־הספר מטעם הממשלה, ויבחן פעמים אחדות את התלמידות בשפת המדינה וחשבון ויהלל גם הוא את פועל המורה ויכתוב בספר לזכרון.

גם הרב דק"ק… המשתדל ללכת לרוח הזמן, הואיל לבוא אל בית־הספר ולבחון את התלמידות. הגבירה קובילקין בקשה אותו לבוא, והוא, רב “מתמשׂכל”, לא ישיב פני אשה גבירה ריקם. וילך ויבחן את התלמידות, אף הראה שם את כוחו וגבורתו להמציא שאלות שונות להביא על ידן את התלמידות במבוכה, ולאחרונה הודה גם הוא, כי השכילה המורה בעבודתה. ובספר הזכרון כתב תהלה ארוכה בכתב מסולסל.

שתי שנים עשתה שרה בבית־הספר, והימים ההם היו לה ימי אושר אין קץ. נעים היה לה לראות, כי מיום ליום תגדלנה ידיעות תלמידותיה בלמודים העבריים, כי נפשן קשורה בלמודים ההם ועוסקות בהם בחפץ־לב. היא אמנם היתה גונבת משאר השעורים והוסיפה על השעורים העבריים, אבל סוף סוף עשו תלמידותיה חיל גם בשאר הידיעות. מה רבה היתה שמחת המורה, כאשר הציעו לפניה תלמידותיה שאלות שונות שהעידו על התפתחות שכלן של השואלות, התפתחות ישרה בכל הפרטים: בזכרון, בהבנה עמוקה, בדעה ישרה וטוב טעם.

– וממה נבראו כל אלה? הלא מאפס ותוהו! התלמידות הן בנות עניים, מהדיוטא התחתונה בחברה, ואין ספק שהיו נמקות במחסור ועוני, בבערות ורפש, לולא באו אל בית־הספר הזה. אכן היטיבו מאוד הנשים הצדקניות, כי בנו את הבית הזה! – אמרה שרה בלבה.

עתה היו מיסדות הבית בעיניה כצדקניות גמורות, ולבה רחש להן תודה וברכה לאין־קץ, ביחוד למרת קובילקין.

עתה נמחו מזכרונה הדברים המרים שיצאו מפיה הגבירה לפנים.

ובעלותה פעם על מטתה בחדרה הקטן והנקי, אחרי הכינה את שעוריה ליום המחרת, כבתה את הנר, הביטה שעה ארוכה מבעד החלון אל פני הלבנה המאירה באור רך, והנה נדמה לה, כי משוטטת היא בעולם, עוברת על כל המקומות, אשר נדחו שמה בני עמה, ולשמחת לבבה היא רואה, כי בכל מקום נפתחו בתי־ספר כבית־ספרה, ורוח היהדות תחיה ותשובב את נפש העם, ודור דעה קם בישראל, דור יודע את ערכו האנושי ומהותו הלאומית, דור חזק בדעתו וגדול במוסרו, אשר לא יכנע ברוחו מפני השפעה זרה.. ובחפצה הגדול להגדיל תורה ודעת בקרב ישראל, היא באה בדברים עם המורים העבריים שבכל הארצות, ובהשתדלותה נוסדה חברת מורי ישראל, לא לעיר או מדינה כי אם לכל העולם כולו. – ואחר הוסד החברה, החליטו חבריה להתאסף לקונגרס כללי בירושלים. מה נהדר ומה יפה הקונגרס הזה! אליו נקבצו כל טובי המורים, מיטב כוחות האומה. שם נראה לה האידיאל העברי בכל גדלו והדרו. הכרת פני הצירים תענה בהם, כי כל מגמתם היא רק להיטיב ולשכלל החנוך, לגדל ולחנך את הדור הצעיר, שיהיה מתוקן ונעלה על הדור שלפניו. והיא שרה, עולה על הבמה ודורשת לעשות את החנוך הלאומי חטיבה אחת בכל הארצות ובכל הממלכות, למען יהיה ישראל גוי אחד בארץ, ומכל עברים ימחאו כף לדבריה וקול קורא בכוח: יחי ישראל עם אחד! ומעיניה נוטפות דמעות ששון וגיל…

ובהקיצה משנתה ובזכרה את חלומה (היא איננה יודעת ברור, אם חלום היה או חזון לב), ושחוק נעים עלה על שפתותיה הדקות, ועיניה נגהו באור רך ונעים. לה נדמה, כי קרוב היום אשר לא יהיה עוד הדבר חלום. הן מי לא יבין, כי העם המפוזר והמפורד צריך לשמור את אחדותו לפחות בחנוכו הלאומי? ומי מהמורים לא ישמע כדבר הזה? ומי מהורי הילדים וכל החפצים בטובת עמם לא יבואו לעזר למורים בדבר הטוב שהם אומרים לעשות לעמם?

בלב מלא תקוה קמה שרה בזריזות ממטתה ותבט אל מורה־השעות הקטן אשר על שולחנה, והנה השעה השמינית מהרה תעבור. בעוד חצי שעה עליה ללכת לעבודתה בבית־הספר.

 

ד    🔗

אך בתוך כל האושר והעבודה הנעימה היו לה לשרה גם רגעי עצב ותוגה.

עב קל עלה על שמי חייה וגדל ורחב עד כי היה לערפל… תמורה לרעה באה במצב הוריה, כי בעל־הבית אשר ממנו שכר יהושע את חנותו, בקש להרוס את ביתו הישן ולבנות תחתיו בית חדש. ויהושע נאנס להעביר את חנותו למקום אחר, אך שם הפסיד הוצאות רבות, ומאומה לא נשא בעמלו.

אולם לא על הדבר הזה התעצבה שרה. הכסף שהרויחה די היה לה לפרנס את נפשה ונפש הוריה הזקנים. שרה לא ידעה לחשב חשבונות הפרוטה, ודאגת הפרנסה היתה זרה לה. היא רחפה תמיד בעולם האצילות, בעולם הרעיונות והאידיאלים. ורק זה הצר לה לפעמים, כי הוריה שרויים בצער על אשר נפלו למשא על בתם הרכה והענוגה.

יותר מזה, היה קשה בעיניה, כי בנות הגבירה קובילקין גדלו ופנו עורף ללמודים וגם בקול שרה לא שמעו עוד כמלפנים.

סבות שונות גרמו לזה. העשירות הנפרזה כשהיא לעצמה הביאה אותן לידי פריקת עול. הן הרגישו, כי בנות עשיר הן, ולא לכך נוצרו ללמוד ולעמול כי אם להתענג ולראות בטובה.

ויותר מכל הרעה האומנת האשכנזית אשר לקחה קובילקין לבית. האומנת ההיא שנאה את המורה העבריה ותשתדל להשפיל את ערכה בעיני הבנות, ותחל לחקות בפניהן את תנועותיה ותשם את שרה לשחוק.

והבכירה, שהיתה אז במחלקה הרביעית בגימנזיה, היתה שבה משם לעתים קרובות וציון רע בידה.

ומי אשם בזה?

כמובן, הטילה מרת קובילקין את האשמה על ראש המורה.

– מלפנים היתה עבודתך פוריה יותר – אמרה קובילקין אל שרה; – אכן אי אפשר לדרוש ממך, כי תעבדי גם עתה בשקידה כאשר עבדת מלפנים. הן עתה תקדישי את כוחך לבית־הספר, ובשובך משם עיפה ויגעה, לא תוכלי עוד להשלים את עבודתך כראוי.

הדברים האלה ירדו כחצים אל לב שרה. אותה יחשדו, כי עושה היא מלאכתה רמיה!

– לא אני אשמה בזה – ענתה שרה בשפה רפה – כי בנותיך החלו להתרשל בלמודן. ישנן סבות אחרות.

– מה הן הסבות?

– סִבות שונות, אך לא אני – ענתה שרה, ולא יספה לבאר דבריה, כי לגלגל את החובה על האומנת האשכנזית נראה לה כמלשינות, ולהשמיע תוכחה באזני הגבירה על דרכי החיים בביתה, אשר הם ישחיתו מדות בנותיה – הלא תשחית דבריה על אוזן לא שומעת.

והגבירה הוסיפה להאמין בכל לבה, כי רק נרפה היא שרה, ולו חפצה היו בנותיה מצליחות בלמודן כמאז.

ופעם אמרה לה קובילקין בפה מלא, כי היא חכתה, כי תכיר לה טובה על כי בהשתדלותה נבחרה למורה בביה"ס ותשקוד ללמד את בנותיה בזריזות יתרה…

פני שרה הלבינו כסיד בשמעה את הדברים האלה.

– הן אחדים הציעו לפני שכר רב יותר מאשר תתן לי קובילקין – אמרה שרה לנפשה –ובכל זאת לא חפצתי לעזוב את מקומי בביתה, יען כי באמת אכיר טובה לה, והיא תאשימני, כי כפוית־טובה אנוכי… אל נכון תחשוב הגבירה, כי חסד היא עושה עמי כי לא תשלחני מביתה, ועל אפי ועל חמתי עלי לקבל את החסד הזה.

שרה היתה נכונה לשבת ולעבוד יותר מן הזמן הקצוב, ובלבד שתדענה תלמידותיה את לקחן, אבל התלמידות לא אבו, וגם מהזמן הקצוב החסירו תמיד, כי תמיד היה נכון לפניהן ענין אחר המלבבן יותר מספרי־הלמוד.

– הכלית את שעוריך? – שאלה קובילקין בתמיה, בראותה את המורה יוצאת טרם עבר הזמן הקצוב.

– אני לא כליתי, אך הן לא חפצו לשבת עוד – ענתה שרה בעצב.

– האמנם לא חפצו? אנוכי אושיבן, בחזקה אושיבן – קראה קובילקין בכעס.

והגבירה באה החדרה. במקום אשר בנותיה משתעשעות, ותגער בהן ותוכיחן עד אשר ישבו עוד הפעם ללמוד שעוריהן. אבל העבודה הבאה באונס לא הביאה ברכה, וגם עד מהרה שכחו הבנות כי יסרה אותן אמן, והוסיפו להקשות ערפן לבלתי שמוע אל מורתן. ומה תעשה המורה העלובה? התלך להתאונן באזני גברתה? אבל ההתאוננות היא מדה מגונה בעיניה, וגם יודעת היא, כי כל גערותיה ומוסרה של האם לא יועילו כי אם לשעה קלה.

– אנוכי לא אבין פרוש המלות: “הן אינן חפצות לשבת עוד” – אמרה פעם אחת הגבירה אל שרה; – הן לזאת מורה את, ועליך לבקש עצה ולהשתדל, כי תשבנה כל הזמן הדרוש. הן יש בידך לעצור בעד התלמידות בבית־הספר, כי תשמענה את לקחך ולא תצאנה בלי רשותך, ומדוע לא תוכלי לעצור גם בעד בנותי? האמנם גרועות הן מהעניות היחפות?

על טענות כאלה לא מצאה שרה מענה. היא חפצה מאוד לעזוב משמרתה בבית הזה, אך לבה אמר לה, כי אם תאמר כדבר הזה לגבירה, תאשים אותה זו, כי בכונה תתרשל במלאכתה, למען יפטרוה ממשמרתה אשר היתה לה לזרא.

ואולם גם על לב הגבירה עלה פעמים אחדות לפטור את שרה ממשמרתה ולקחת מורה אחרת תחתיה, אך לא טוב היה בעיניה לפטור את המורה הזאת, אשר היא בעצמה הרבתה לספר בשבחה, כי אז הלא יודע לכל כי בנותיה פרועות ושובבות. ועל כל אלה הנה הבת הצעירה אמרה, כי לא תחפוץ במורה אחרת, כי רק את שרה היא אוהבת, והצעירה היא רכה וחלשה, ואמה אוהבת אותה מאוד ואינה חפצה לצערה.

וכה הוסיפה שרה ללמד את בנות קובילקין, ועבודתה שם היתה עבודה קשה ומרה.

ויהי בימי האביב ותצא מרת קובילקין, היא ובני ביתה כדרכה מדי שנה בשנה, לבלות את ימי האביב והקיץ בנאות־דשא. ושרה נשארה בלי עבודה וכל שכר לא היה לה, כנהוג, לא שלמה הגבירה מאומה בעד חדשי הקיץ.

ובימים ההם בא אחד ויציע לפני שיעור בשכר הגון.

והימים היו ימי לחץ לשרה, כי אביה לא הרויח מאומה, וכיסה היה ריק.

– מדוע לא אקח את השיעור הזה אשר הציעו לפני? – חשבה שרה; – הן כמה פעמים רמזה לי מרת קובילקין ברמזים גסים, כי עבודתי בביתה לא טובה בעיניה, ואל נכון תשמח עתה, אם אעזבנה כולה. ומלבד זאת, היש לה הצדקה להתאונן עלי, אם אקח שיעור אחר? וכי מפני שעשתה עמי טובה פעם אחת, אשתעבד לה כל ימי? כבד מאוד עלי ללמד את בנותיה אשר השתובבו, ועתה עוד עלי לשבת בלי עבודה כל ירחי הקיץ, וכל זה עלי לסבול, יען כי לפני שנתים הואילה הגבירה קובילקין בחסדה לאמור, כי מורה הגונה אנוכי, הכי לא עבדות היא זו?

– אולם – הוסיפה שרה לחשוב – מרת קובילקין אל נכון תודני בכל לב, כי תפּטר ממני, אחרי שאין דעתה נוחה מעבודתי, ואולי באמת תשכיל מורה אחרת ללמד את בנותיה יותר ממני. הן רק מפני הכבוד לא תשלחני מביתה, והיא מחכה למקרה שתוכל להפּטר ממני בדרך כבוד.

ושרה אמצה את לבה ותקבל את השיעור אשר הציעו לפניה.

 

ה    🔗

ככלות ירחי הקיץ שבה מרת קובילקין אל העיר.

היא בקרה פעם בפעם את בית־הספר ולא הגידה לשרה דבר על אודות בנותיה. היא חכתה, כי שרה תבקשנה, שתואיל לתת את בנותיה על ידה, ואז תוכיח אותה על מעשיה בימים האחרונים, כי חדלה מעבוד את עבודתה בשקידה, וכי עליה לדעת, כי רק לה, למרת קובילקין, היא חייבת תודה על עלותה לגדולה כזו, להיות מורה בבית־הספר ולשבת לפעמים בין בנות מרומי העיר, ולולא היא, מרת קובילקין, היתה שרה נערה שפלה ובת בלי שם כמו שאר המורות.

אולם תקות הגבירה היתה לשוא, שרה לא בקשה ולא שאלה אותה דבר.

לא ארכו הימים ויודע הדבר לקובילקין, כי אמנם מרדה בה המורה ותקח לה שיעור אחר. אולם היא נסתה עוד לנחם את נפשה, כי שרה אך הוסיפה לקחת עבודה חדשה, ברצותה לעבוד גם בלילה ולאסוף כסף, והדבר הזה, כמובן, לא חשבה לה לעוון, כי הכל צריכים לכסף והכל חייבים להשתדל למצוא כסף – וכל המרבה הרי זה משובח. לא יכלה הגבירה גם להעלות על דעתה, כי תעזוב שרה את ביתה, בית אשת חסדה, ששם היא מרויחה תשעה רובל לחודש רק בעד שתי שעות של עבודה בכל יום, מלבד ימי השבת!… הן השכר הזה גדול הוא מאוד, ולו היתה חפצה לעמוד על המקח, כי אז נאותה שרה לקחת גם שמונה רובל, וגם זה היה די והותר, אחרי כי לא בכל יום תעבוד כל שתי השעות בשלמותן.

– אי אפשר שתעזוב שרה את שיעורה! – החליטה מרת קובילקין בנפשה; – אין זאת כי יראה היא פן אשיב את פניה, והיא דלה גאה. אמנם מאוד חפצתי להמיר אותה באחרת טובה ממנה. אך איפה היא הטובה? ומה אעשה למרים בתי אשר לא תאבה באחרת?

– מדוע לא תבואי אל השיעור? – שאלה מרת קובילקין את שרה.

– אני… אני אמרתי… אמרתי – גמגמה שרה – כי לא תחפצי עוד בי, ואולי באמת מורה אחרת תצליח בביתך יותר ממני. ומלבד זאת קשה היה לי לשבת כל ימי הקיץ בלי עבודה.

– אם כן עלי לבקש לבנותי עתה מורה אחרת?…

– צר לי מאוד. ה' יודע, כי רע מאוד הדבר בעיני. אך היכולתי לעשות אחרת?

– זאת היא הכרת טובה – חשבה קובילקין בלבה, אך לא הגידה למורה דבר.

עוד שני שבועות עברו וקובילקין בקרה את בית־הספר כדרכה תמיד, ואך ממבטי עיניה הכירה שרה, כי אין פניה אליה כתמול שלשום, אבל שרה עשתה את עצמה כלא יודעת, בתקותה כי בעוד ימים אחדים יפוג כעס הגבירה ושבה והאירה לה פנים כמקדם.

אבל שרה טעתה.

– היא, הקבצנית, תעיז להקל בכבודי ולהתפטר ממשמרתה בטרם גרשתיה! – קראה מרת קובילקין בחימה עזה בשובה מבית־הספר לביתה, אף כי לנגד עיניה לא היה איש אשר תתַנה לפניו את עלבונה. – היא, אשר הרימותיה מן האשפה, אשר נתתי לה מהלכים בין אנשים נכבדים ורמי המעלה, היא תעיז לבעוט בי ובחסדי?! אנוכי אטחנה עד כי תהיה לאבק. מן האשפה הרימותיה ואל האשפה אשיבנה, כתולעת ארמסנה!

מעיני הגבירה התמלטו נצוצי אש. היא לחצה את אגרופה וגם רקעה ברגלה, עד כי נבהל החתול אשר רבץ במנוחה על הספה הרכה, ויקפוץ מעל משכבו וימהר וינס החוצה.

בעמל רב התאפקה מרת קובילקין לבלתי בוא עם המורה בריב גלוי על חשבונותיהן הפרטיים, לבל תהיה לבוז, אך עד מהרה מצאה ענין כללי להתגרות בשרה ולפקוד עליה את חטאותיה…

ויהי היום ומרת קובילקין ישבה בבית־הספר ותקשב אל הלקח העברי. שרה קראה ותבאר לפני התלמידות את אחד השירים, ואחרי כן צותה על התלמידות ללמוד שורות אחדות מן השיר, אשר כתבה לפניהן על הלוח.

– וברכת־המזון וקריאת־שמע שעל המטה הן יודעות? – שאלה הגבירה כמו לתומה.

– בעיני – ענתה שרה ברוח שוקט – קשה הלמוד על־פה בכלל, ורק שירים אחדים הנני נוהגת ללמד על־פה, למען תקראנה לפרקים כל התלמידות במקהלה והיו להן לתועלת ולשעשועים.

– בדברי שעשועים את מתעסקת ואת העיקר תעזבי – קראה הגבירה בחרי־אף. – העיקר הוא בעינינו למודי הדת ולא שירים וזמירות.

– הן לא נכחד ממך – דברה שרה רכות – כאשר אמרתי לך פעמים רבות, כי מגמתי היא לקשר את לבות התלמידות אל היהדות באהבה. ואחרי שכל מה שהן לומדות בלמודים הכלליים מבינות הן הבנה שלמה וברורה, חובה היא עלינו לשום לב, כי כל מה שתלמודנה בעברית תביננה כמו כן הבנה שלמה וברורה.

– לתת להמון־העם בינה! – קראה הגבירה בכעס – לא לעשות את בנות העניים לפילוסופיות מגמתנו, כי אם לעצור בעד שובבותן ופראותן, שתדענה לעשות מה שהגדולים מצוים אותן, מבלי להתחכם הרבה.

– אבל תורת הפדגוגיה…

– לעזאזל כל תורת הפדגוגיה! כל הצרות באו עלינו על ידן. הן הרבו בתוכנו את הכופרים ואת גזוזות השער, ושפחות קמות בגברתן, ולא לשוא יאמרו עלינו צוררים, כי מהרסים אנחנו. לא! לא לכך שכרנוך שתלמדי בבית־הספר מטודות. דת נחוצה לנו: תפלות וברכות, עברי־טייטש, שתהיינה יראות את ה', שתכבדנה את העושות עמהן טוב, שלא תהיינה כפויות־טובה, שתחוסנה ותשמורנה על רכוש אדוניהן בבואן לשרת בבית אחרים, ולא תעשינה כל נבלה. רק לתכלית זאת שכרנוך, אבל לפי הנראה שגינו מאוד, הבאנו זאת אל העדר.

– אל נא תשכחי, סופיה גריגורובנה – אמרה שרה באמצה את כוחותיה לדבר במתינות, בעוד אשר פניה הלבינו כפני מת – אל נא תשכחי, כי לא בשוק אנו עומדות, כי אם בבית־הספר, ופה מורה הנני ולא שפחה, וכל זמן שאני משרתת בתור מורה, אבקש את כל המפקחות הנכבדות ובתוכן גם אותך, גברתי, כי לא תתערבנה בדבר שאינכן בקיאות ומומחות בו, ובשום אופן לא ארשה למי שיהיה להשמיעני תוכחה בפני התלמידות. אם אינני טובה בעיניכן, הרשות בידכן לפטרני ממשרתי, אבל גערות לא אחפוץ לשמוע.

– הראית איך לבשה הנערה הזאת גאות? – קראה קובילקין בשחוק לעג – השומע יאמר, כי “בת־מלכה” היא…

– דומי!… קראה שרה ברקעה ברגלה, וכרגע נפלה ותתעלף…

 

ו    🔗

המאורע הזה נודע עד מהרה בכל העיר, ופירושים שונים נתנו לו.

אחדים אומרים, כי מצאה הגבירה קובילקין את שרה מלמדת את הנערות מתוך ספר “הברית־החדשה” בשפת עבר; ואחדים אמרו כי שרה חפצה ללמד את תלמידותיה חומש עם פירש"י ושפתי־חכמים, וכולם יחד דנו את המורה לכף חובה, אלה אמרו כי מסיתה ומדיחה היא, ואלה – כי דעתה מטורפת…

וגם מפי אביה שמעה שרה תוכחה מאהבה.

ממחרת היום ההוא עוד לא יכלה שרה ללכת אל בית־הספר, כי רפו כוחותיה מאוד, ואז נסה יהושע לדבר על לב בתו, כי תשוב מדרכה המובילה לא אל האושר והמנוחה.

– למה לך לריב חנם? – אמר יהושע. – אם הן חפצות דוקא בסדור, בעברי־טייטש, למדי את תלמידותיך כחפץ הגבירות. אמנם ידעתי, כי אוהבת את את השפה העברית, וחפצה את ללמדה לאחרים, טוב מאוד ויפה. אבל מה נעשה אם הן, המפקחות על בית־הספר, אינן חפצות? למסור נפשך בעד הדבר הזה בודאי אינך מחויבת. הן לא הלמוד הוא העיקר, אותו הנני מוחל להן במחילה גמורה, ורק לשכר־הלמוד עינינו נשואות, ומה ממך יהלוך, אם ישלמו לך בעד “סדור” או בעד “תשבורת”?

והאשה אשר לפנים הכינה את שרה לעמוד לבחינה בגימנזיה (היא כבר היתה לאשה לאיזה דוקטור) אמרה לה:

– למה העמסת עליך משא כבד כלמודי היהדות? הלא טוב, טוב היה לך לו למדת את הלמודים הכלליים לבד, כי אז, מלבד השר המפקח, לא היה איש בא לחוות דעתו אם טוב פעלך, והכל היו נותנים כבוד לשמך; ולמה לך לטפל בלמוד מת ולשום עליך אדונים קשים, כי כל מפקחת תבוא להורותך דעה? אמנם מאוד יצדק אישי באמרו, כי המתרחק מבני ישראל ופוסע על ראשיהם בגאוה, ירום בעיניהם ואותו יעריצו, וכל המתקרב אליהם ודורש טובתם – יבזוהו. הכל יודעים, כי מורה הגונה את, ולו התרחקת מן היהדות, כי אז לא נועז איש, וגם מרת קובילקין בעצמה, להטיח דברים נגדך, אבל עתה, אחרי שנואלת להתקרב אל היהודים וללמד תורתם ושפתם, ידרשו המה ממך, כי תשימי נפשך כעפר לכולם, כסמרטוט הזה, שכל הרוצה בא ומקנח בו את רגליו. חדלי, יקירתי, מהיהדות ולמודיה, מהרי והודיעי למפקחותיך, כי מתפטרת את מצרה זו; יתעסקו בלמודים אלה המלמדים הנבזים, ולא נערה נבונה ומשכלת כמוך.

מרים כלענה היו הדברים האלה לשרה. היא חשה כי תשחה נגד הזרם, כי מכשולים רבים לה מבית ומחוץ.

”מרת קובילקין וחברותיה הקימו בית־ספר – חשבה שרה – אבל היודעות הן, כי בית־ספר אשר כל הלמודים נלמדים בו כהוגן, מלבד הלמודים העבריים – מקרב את מפלת היהדות? הן אינן יודעות ואינן חפצות לדעת! מה להן וליהדות? גבאות נחוצה להן, שֵם מפקחות, בת־צחוק של אילי הארץ… הן חפצות, כי תהיינה להן הבנות העניות לשפחות טובות.. הן אי אפשר לכחד, כי מרת קובילקין טובה היא מכל חברותיה, כי חכמה היא מהן ומשתעשעת לפעמים בשיחות מעניני היהדות, ועקבות היהדות לא נמחו כליל מביתה… ואם היא תקום לאויבת לי, מי משאר המפקחות תחזיק בידי? כן, בודדה וגלמודה אנוכי, ומסביב רק מכשולים, רק מכשולים… אבל מה אעשה? האמנם עלי להניח את נשקי מידי, לעזוב את למודי היהדות, כי יתעסקו בהם מלמדים חשוכים?… חלילה! אני לא אעזוב את עבודת עמי לעולם. לא חיי עונג ושלוה אבקש. בדרכי אלך ולא אסור, לא אוכל לסור"…

 

ז    🔗

בכל כוחה השתדלה הגבירה קובילקין לדחות את שרה ממשמרתה: היא שלחה בה את חצי לשונה הטבולים ברעל להשפילה בעיני שאר המפקחות – ולא הצליחה, כי חברותיה הקשו הפעם את ערפן ולא אבו לגרש את המורה מבית־הספר, לא מפני שידעו להוקירה, כי אם מאשר לא אבו לעשות נחת־רוח לקובילקין….

אמנם צר היה לשרה לעמוד בקשרי מלחמה. הן היא לא חפצה קרבות, ומלבד זאת ראתה, כי המלחמה מביאה נזק גם להנהגת בית־הספר.

לעתים חשבה שרה לעזוב בעצמה את בית־הספר, כי אמרה בלבה; מי יודע, אולי מורה אחרת תביא תועלת יותר, באין מתנגדים לה. אבל כרגע עלה על לבה כל העמל הרב אשר עמלה, עד כי הביאה את בית־הספר למדרגה כזו, ונפשה קשורה בו. ואיך תעזבנו פתאום? ולמה תעזבנו? הכי יבצר ממנה מהורות את התלמידות? הן רק קובילקין לא תחפוץ בה, ומה בכך? האם עליה להכנע מפניה? – אמנם רפת־כוח אני – חשבה שרה בלבה – והעבודה גם מבלעדי זאת קשתה עד מאוד, אבל שארית כוחותי אחגור ואת שדה המערכה לא אעזוב.

ולשמחת לבבה חדלה קובילקין בימים האחרונים מלבקר את בית־הספר.

– מי יודע, אולי תמשוך את ידה לגמרי מבית־הספר ורוח לי. הן הוא יכול להתקיים גם מבלעדי עזרתה – כן אמרה שרה בלבה, אבל היא שגתה במשפטה…

כעבור שבועות אחדים בא השר המפקח על בתי־הספר ויאמר לשרה, כי מפי עדים נאמנים נודע לו, כי היא מקילה את ראשה בעניני הדת לפני התלמידות, ועל כן אי אפשר למסור בידה חנוך ילדות עניות, והוא משיא לה עצה הוגנת, כי תבקש בעצמה לפטרה ממשמרתה, ואז לא יעצור בעדה מלבקש לה עבודה במקום אחר.

פני שרה הלבינו מאוד בשמעה את הדברים האלה. תחילה אמרה לגלות לפני השר כל אשר קרה בבית־הספר וסבת השנאה אשר תשנא אותה הגבירה קובילקין, אך אחרי כן נמלכה, כי לא חפצה לספר באזניו בגנות בת עמה.

– אדוני, הבית הזה יקר לי מאוד – ענתה שרה – וברצוני הטוב לא אעזבנו, ויעבור עלי מה…

וממחרת היום קבלה שרה פקודה כדת לעזוב את בית־הספר.