(מעשיה של חניך ה“תלמוד תורה” ¹)

שני שבועות לפני כלות ה“זמן” מת רבנו, ר' אליקום הצהוב.

תפלטנו האדמה מקרבה, אותו, את הצורר הזה, ש“התרחץ בדמנו”! את הרצועה שלו לא נשכח לעולמים. כל מכה באה בבשרנו כאיזמל. עורנו היה מנומר; רצועות כחולות־שחורות וחריצים עמוקים כסו את כל בשרנו.

אמנם על ידיעותינו בתורה לא היה ר' אליקום מקפיד כלל; להפך, הוא בעצמו לא היה למדן ורצה שאנו נהיה בּוּרים גמורים.

– “יוסיף דעת יוסיף מכאוב” – על פסוק זה היה רבנו חוזר תמיד. – הילדים הפקחים, המתמידים, סופם לצאת לתרבות רעה. אני דורש רק שתדעו להתפלל, ותתנהגו בדרך ארץ, ותיראו מפני הגבאים יראת הרוממוּת, כלומר: שכשתראוני מרחוק – תאחז אתכם חלחלה ופלצות.

איזהו דרך ארץ? – את זה לא באר לנו. עמדנו לא כרצונו, פנינו לא כחפצו, הבטנו דרך החלון אל מה שנעשה בחוץ, הרצועה תיכף היתה מדלגת ומקפצת על גבנו היבש וחורשת בנו תלמים, תלמים.

וביחוד היה ר' אליקום רודף אותי. עלי היה שופך את כל אכזריותו.

מפני מה?

ראשית כל לא מצא החוטם שלי חן בעיניו. ואמנם ברכני ה' בחוטם דק, גבנוני ועקום בסופו. באמת איני רואה בזה כל מום, וסוף סוף הלא אני אינני אשם בדבר הזה כלל. אבל רבי אליקום, כשהיה מסתכל בחטמי, מיד היה מתמלא כעס, ידו היתה מרתתת, והרצועה שבתוכה התחילה מתרוממת ויורדת על שכמי, על פני, על ידי.

ואולם באמת לא החוטם בלבד גרם, אלא היתמוּת, לא היה מי שיתבע עלבוני. כל אחד היה יכול לפגוע בי בלי פחד.

וכשהייתי מספר על עלבוני לאמי, האלמנה העלובה, היתה היא שומעת ובוכה, רק בוכה, מבלי לעשות דבר.

אשה אחרת, שיש לה “תקיפות” כל שהוא, היתה הולכת ומורטת את זקנו הגדול של רבנו, אבל היא, אמי העלובה, לא ידעה גם לפצות פה והסתפקה בשפיכת דמעות בלבד. לא אכחד כי לי נמאס לפעמים לראות בבכיתה. מה מועילה הבכיה? הארחץ את פצעי בדמעותיה?

והוא, הרשע, התאכזר עלי, כל כך התאכזר!

פעם ביום חורף השליכני פתאום בכוח החוצה, וכמעט שנתרסקו אברי. שעה ארוכה עמדתי בחוץ; הקור היה גדול ונורא, ואני הייתי כמעט ערום ויחף².

רצתי הביתה ומצאתי את הדלת סגורה. אמי הלכה לאיזה מקום. ואני עמדתי עד שכשלו רגלי, לא יכולתי לעמוד עוד, ועוד מעט הייתי משתטח על פני מרצפת הרחוב, ולולא נתנה לי שכנתנו להתחמם קצת בביתה, כי אז קפאתי מקור.

עודני גם היום חולה מהמאורע ההוא. וקשה לי גם היום לעמוד על רגלי בלי סמיכה. ואני ראיתי שאין לפני מי להתאונן, מי ישתדל בעד יתום עזוב? מי יכניס את ראשו בעניני תלמוד תורה, מוסד של עניים? יש לו למוסד הזה – אמרו כולם – גבאים שלו. ידאגו הם לו.

אבל גם על ר' אליקום עברה הכוס. (ויש אומרים כי באמת ה“כוס” גרמה לו.) הוא חלה פתאום ומת, ואנו כולנו נהרנו משמחה… עד כלות ה“זמן” יש עוד שני שבועות, ואנחנו נהיה חפשים עד אחר סוכות. מה שיהיה אחר כך – לא דאגנו. ה' ירחם.

אך טעינו בחשבון.

יום ראשון לשבוע, ובנו כבר מאיצים לשוב לתלמוד־תורה, יש כבר רבי חדש. ומי? היאמן? שמרקה, בנו של ר' אליקום!

בעל מוח מטומטם זה, שאינו יודע גם להסיק את התנור בבית־המדרש, שבקושי גדול יתרגם פסוק חומש, הוא יהיה לנו עכשיו ל“רבי”!…

זה לא כבר שחקנו אתו ב“כפתורי־שבת”, היינו מורטים את זקן־העז שלו, והוא יהיה עכשיו לנו לרבי?

אך, כידוע, הענין של “חזקה” עדיין עומד בתקפו.

אם האב החזיק בידו את רצועת המלמדות כמה שנים והלקה, צריך בנו לרשת אחרי מותו את הרצועה ולהלקות תחתיו; כך הוא דרך העולם, ואי אפשר לשנות.

מלבד זאת השתדלה בדבר הרבנית הזקנה. זאת היתה אשת חיל, ידעה במה להתרצות אל הגבאים ולקחת את לבם, ויודעת גם לנהל את עסק המלמדות. והיא הפצירה בגבאים שיקימו את שמרקה בנה על כסא אביו. פניה היו פני צנועה, ולשונה אש וגפרית, וידה מטיל ברזל. ואף אמנם היא היתה בעלת רחמים – רק לא עלינו, התלמידים הכחושים והקטנים, היתה מרחמת, אלא על תרנגוליה הגדולים והשמנים. בשבילם היתה מוציאה מפרוסותינו את החלק הרך ונותנת לפניהם. רחמנות – היתה אומרת בנענעה בראשה, – יצירי הקב"ה; צריך, ילדים, לפרנסם. יהיה לכם, ילדים, למצוה, ואתם תוכלו לאכול את הלחם הקשה, יש לכם שנים חדות, והם… רחמנות. חי נפשי!

ואיש ממנו, כמובן, לא העיז להתנגד לה, ואם אנחנו נשארנו רעבים, מה בכך? העיקר, שהתרנגולים של בית רבי היו תמיד שבעים.

לימין הרבנית עמד ר' גודל, גבאי בית הכנסת הגדול.

ר' גודל היה למדן ומשכיל, מטיף ליראת שמים ובלבו כופר בכּל; אוהב שררה והעיקר מדכא את החלשים. הוא עמד תמיד לימין הרבי המנוח שמצא חן בעיניו בזה שהוא מטיל עלינו אימה כדבעי. וזכות האב עמדה לו לבן שיירש את כסאו. ר' גודל סמך עליו כי לא יסור מדרך אביו, וכל מה שיצוה ר' גודל יעשה.

ר' גודל אינו סובל כי יתנגד מי שהוא לדעתו. הוא אינו אוהב להתוכח. נגד רצון הברזל שלו היו הכל חייבים לבטל את רצונם.

*

ועלינו עשתה הבשורה הזאת איזה רושם מגוחך. שמרקה יהיה לנו לרבי!… מה שייך לירוא מפני שמרקה! היאך אפשר לירוא ממנו, אם פניו כל כך מגוחכים, כל כך מגוחכים!

וכשנכנס שמרקה לבוש גרבים קרועים ועקבותיו גלויות (זה היה עוד באמצע ימי ה“שבעה”) וצוה עלינו לשבת אל השולחן, “התפקענו כולנו משחוק”.

הא לך רבי!

רזה וכחוש כשחיף עץ, זקנו כזקן העז, עיניו קטנות, מפיקות טפשות וערמה כאחת ועם הארץ גמור – בּוּר מדאורייתא, אפילו “קדיש” היה קורא מתוך הסדור, ירא היה פן יסתכסך. ההוא יהיה לנו למורה? בודאי רק שחוק ישחק עמנו.

ואנחנו ישבנו מתוך שחוק, ומתוך תקוה לבלות ימינו בשחוק.

והנה פתאום נכנס הגבאי ר' גודל. מפניו היינו מפחדים תמיד. במבט עינו היה מגרש כל שמחה, כל גלוי של חיים; אנחנו היינו מתכוצים מתוך פחד כפרחים מרוח סתיו.

אך בעת ההיא נפל מבטי על רבי החדש ולא יכולתי להתאפק מצחוק.

הוא, המסכן, לא ידע מה לעשות מפחד. שניו הצהובות נקשו זו לזו וידיו רעדו.

הגבאי הביט עליו בעיניו החודרות ולפי הנראה נשא חן בעיניו. בתוך כך מהרה ובאה גם הרבנית הזקנה.

– פרא־אדם! – קראה היא לבנה – למה אינך מבקש את ר' גודל לשבת? הוי, צערנו כל כך גדול, כל כך גדול עד שאנו שוכחים את כל מה שמסביב לנו. ר' גודל בודאי יסלח לבני, שאינו יודע עדיין איך לחלוק כבוד לגבאי הראשי שיחיה. אבל הנני מקוה, כי הוא יהיה אם־ירצה־השם לאיש, ואתם תשבעו רצון ממנו.

– העיקר, הנני אומר לכם מראש – אמר ר' גודל בקולו הקשה – שלא יהי רך לשקצים האלה, תלמידי ה“תלמוד־תורה”. שמרקה צריך לדעת, שאצלו לא חדר, כמו אצל שאר המלמדים, אלא “תלמוד־תורה”, שבו ארבעים תלמיד ויותר, וכולם חלאת הקהלה, שאינם יודעים נימוס ודרך ארץ, על כן צריך להשגיח עליהם בעין פקוחה ושלא יחשׂוֹך מהם את הרצועה. למדנות אין מבקשים הימנו. יודעים אנחנו את שמרקה, שהוא בעצמו רחוק מלמדנות. גם אביו, זכרונו לברכה, היה מלמד פשוט, אלא בשביל תלמידי התלמוד־תורה היה הגון מאוד. תמיד נהנינו ממנו. הוא ידע לעצור בעד השקצים שלא ישתובבו. וזה העיקר אצלי. ההמון אינו צריך לתורה הרבה. העיקר שכולם יתפללו בנוסח הישן³, שלא יזכר ולא יפקד סדור של חסידים. שונא אנוכי את המצאות החסידים להקל את העול ולהשמיט את ה“יוצרות” וכדומה. זה כלל לא נאה בשבילנו. דבר שכזה יוליכנו להסרת עול מלכות שמים ודרך ארץ. ההמון, מיד כשאתה נותן לו מעט חופש הריהו עתיד להפוך עולמות. חופש הוא דבר טוב רק למי שהוא בר דעת: לחכמים, לעשירים, להם נאה חופש, אך לא לקבצנים, לשקצים, לנערי התלמוד־תורה.

– יהיה לבך בטוח, ר' גודל, כי גם שמרקה שלי, שיחיה, ידע לעצור בעד השקצים הללו. וגם אנוכי עומדת תמיד לימינו. אני אשגיח עליו שיעשה את רצון הגבאים, שיחיו, בכלל ואת רצונך, ר' גודל שליט"א, בפרט. שמרקה שלי הוא, ברוך ה', לא ככל הבנים. הוא חולק כבוד לאמו כדבעי.

– עליך, רבנית, כל מבטחי, שלא אהיה לבוז בעיני הגבאים הצעירים… אמרי נא לי, מי הוא הנער הפוחז הלז היושב ושוחק? – שאל ר' גודל, בנעצו בי את עיניו הזועפות.

ואמנם מודה ומתודה אני, כי בהסתכלי בפני שמרקה, רבנו החדש, שישב ורעד כעלה נידף, הייתי שמח ונהנה הנאה משונה, שזכינו לרבי שכזה. מה טוב חלקנו, מה נאה גורלנו ומה יפה ירושתנו! מתנה טובה הוריש לנו רבנו המנוח, את שמרקה בנו. ואלמלא בא לעולם אלא לשם זה בלבד – דיינו. אני מסתכל בהעויותיו המשונות, והעיקר בזקנו, זקן־העז, וקשה עלי מאוד להתאפק משחוק.

– איזה יתום, איזו “מכה שלא כתובה בתורה”, – ענתה הרבנית – בנו של חנן הקבצן, שהיה נודד מעיר לעיר, עד שמת בנדודיו.

– ה, חנן הקבצן! שמע נא, שקץ! – קרא ר' גודל בכעס משונה, – אותך כדאי היה לגרש לגמרי מהתלמוד־תורה. איזה חצוף! כשעושים עמו חסד ומאספים אותו אל התלמוד־תורה שלנו, הלא היה צריך לשבת במנוחה, בדרך־ארץ. ולא לעַוֵת את פניו בשחוק כלפי גדולים ממנו. אביך היה ליטאי וגם חסיד, תלך לך אל החסידים שלך, ומה לך פה? התשמע, שקץ?

– אצלי לא יהיה עז פנים, אצלי הוא יהיה רך כלימון. שמרקה שלי בעזרתי יגרש מקרבו את ה“דבוק” שבו. אל תירא, ר' גודל, תוכל לסמוך עלינו, כי אנחנו אי"ה נעשה אותו לאדם, כדבעי.

וכשיצא ר' גודל, הכניסה הרבנית הזקנה את הרצועה, מכירתנו מאז, ומסרה אותה לידי היורש והראתה עלי ואמרה:

– את זה תלקה ראשון, למען יראו כולם וייראו, כי הוא השקץ היותר גדול. הוא משחית את כל התלמידים. ראה שתלקה כדבעי, אל תחוס.

ואולם זה היה “בלבול”. באמת אנוכי הייתי השוקט מכל החברים. אפשר מאוד, כי שוקט יותר מדי, כדרך יתום עלוב; אך מי ידבר משפטים עם הרבנית הזקנה, כשהיא רצתה להאשימני ולעשות נחת־רוח לר' גודל?

ושמרקה – צריך להגיד האמת – היה מצוה ועושה. הוא נעשה מהרה בקי במסכת מכות, והיה מלקה להפליא, לפעמים עוד הרבה יותר מאביו.

ובכל זאת לא פחדנו ממנו. פניו המגוחכים היו תמיד מצחיקים אותנו. אפשר שלא מרוע לב היה מכה אותנו, אלא מתוך פחד מפני אמו, מר' גודל ומשאר הגבאים. ביחוד מאמו. זאת היתה לא אשה, אלא חיה רעה.

פעם אחת הקדמתי קצת לבוא לתלמוד־תורה, ואראה, והנה הרבנית אוחזת את הרצועה בידה ומלקה מכות קשות ותכופות את – רבנו, את שמרקה בכבודו ובעצמו…

הא לך, גבר לא יצלח, הא לך!

והיא נעצה בו את עיניה, מלאות זעם, רקעה ברגלה ברצפה וקראה:

– נתנו לך “חתיכת פרנסה”, פרנסה יפה, צריך אתה לשמור עליה, כלב נבזה!

הוא מסתיר את פניו בידיו, כופף את קומתו ופונה לה את גבו השחוף, והיא מלקה וחוזרת ומלקה ברצועה ומלוה את המכות בקללות וחרופים.

אנוכי נהניתי מאוד מהדבר הזה, אבל הבנתי, כי בעד ההנאה זו אקבל, אם ירגישו בי, יסורים לאין חקר, ומהרתי לעשות “ויברח”.

אך מהיום ההוא, אחרי שטעם רבנו את טעם הרצועה מיד אמו, נעשה מצבנו יותר קשה, יותר מדכא, מאז היה חותך את בשרנו ברצועה באכזריות יתרה. וכפי הרגיל הייתי אני נוטל חלק בראש…

וכשהוגדשה הסאה וכשל כוח הסבל, החליטו התלמידים – לחתוך את הרצועה לחתיכות, חתיכות.

יהיה מה שיהיה, החלטנו בנפשנו, אך צריך לשים קץ לרצועה, הממררת את חיינו.

השגנו את הרצועה וחתכנוה עד שעשינו אותה לגל של פרורים.

– הוי! איפה היא הרצועה? – קרא שמרקה ברעדה. לבו נבא לו, שפה קרה איזה אסון גדול ונורא.

– הרצועה! – קראה הרבנית כנמרה. – איפה היא, ממזרים, הרצועה? מבטן האדמה תחפרוה ותביאוה הנה.

– הנה הרצועה! – קראתי בשמחה.

הרבנית כפפה את קומתה וראתה מה שנעשה ברצועה.

– “שלים־מזל!” – קראה הרבנית בפנותה אל בנה – הראית מה שנעשה?

– אין הרצועה של אבא, רצועה שכזו!…

והרבי שלנו עמד בעינים מוּרדות לארץ, מלא בושה וכלימה… אין הרצועה של אבא, אין!