בא היה גדול בישראל. אמנם לא גדול היה בעשירות וגם לא גדול בתורה – אף שהיה קצת למדן – ואף על פי כן היה, לדעתי, אחד מן הגדולים.
יש לכל אדם אמה שלו, שהוא מודד בה את הגדולה – ולי אמה שלי. גדולת העושר לא חשובה בעיני: לא רבי אני ולא מכבד עשירים מטעם שאבאר להלן. גדלות התורה והחכמה חשובה אמנם בעיני, אבל את העוסקים בהן לשם עסק איני מכבד ביותר וביחוד איני רואה בהם גדלות. אם פלוני הרב גדול בתורה, אם פלוני החכם יושב בקתדרה, גדול בחכמה – הלא התורה והחכמה אומנותם, וחזקה לאומן שמבקש להשתלם באומנותו, כדי שישלמו לו יותר, ואיזו גדלות יש בזה?
הגדולה, לפי דעתי, נערכת לפי מדת מסירותו של האדם אל איזה אידיאל הקדוש לו, מבלי כל חשבונות של פרנסה וכבוד ושאר האלילים הפעוטים, שבני אדם משתחוים להם.
ולפיכך אני אומר, שאבא היה אדם גדול. הגע בעצמך: איש שעבד כל ימיו עבודת פרך, איש שמזונותיו היו מרים כמררה וביחד עם זה היה מוסר את נפשו בעד התורה בלי שום פניה ובלי שום חשבונות ארציים – מי יעריך גדולתו?
עד היום עוד מצלצלים באזני דבריו, שהיה מדבר בשבח התורה, סגולתו של הקב"ה, שעשועיו ואוצר חמדתו, כל כך בתמימות, כל כך בפשטות וממקור הלב!
זכורני את השמחה ששמח, כשהצליח להכניס אותי אל חדרו של ר' צלאל המלמד.
ר' צלאל המלמד היה המלמד היותר חשוב בעיר, “מהרש”א־למדן", וכל העשירים היו נותנים על ידו את “שעיריהם”, הם סמכו על חכמתו הגדולה של ר' צלאל, כי יצילם מבוּרוּת, ובעד זה שלמו במיטב כספם.
ואבא שמח מאוד כשזכה להכניסני לחדרו של ר' צלאל, הוא אמנם משלם בעדי שנים עשר שקל לחצי שנה. שנים עשר שקל – הלא זהו שליש החיים!
אבל אבא ידע כי חסד עשה עמו ר' צלאל שקבל אותי בסכום כזה. עשרים שקל לחצי שנה זה היה המחיר היותר פחות אצלו, היו כאלה ששלמו לו עוד יותר.
ולא כל כך מפני גדולתו בתורה בקש אבא למסרני אליו, אלא מפני שחשב אותו לירא אלוהים וחסיד בכל מעשיו. רוצה היה שאני אלך בדרך רבי.
ואם אבא בחר במלמד כזה, הייתי גם אני שבע רצון. אם אבא האמין, שר' צלאל גדול הוא, חסיד הוא, האמנתי גם אני שכך הוא. ושניהם כאחד – אבא ורבי – גדולים היו בעיני. וביראת הכבוד הייתי מביט תמיד אל רבי ושותה בצמא את דבריו. למלאך אלוהים נחשב בעיני.
הרבי אמר ככה, הרבי עשה ככה וכל מה שדבר וכל מה שעשה היה קודש קדשים. במקצת היה האוטריטט שלו מכריע את האוטריטט של אבא, אחרי שראיתי שאבא כל כך מכבד אותו.
ובכל ראש חודש היה אבא נכנס לחדרנו, מוציא את ארנקו העשוי עור פשוט ומלוכלך מזעה, פותח את חרצובותיו ומוציא משם שני שקלים ומוסרם לרבי בעינים מאירות.
איך באו שני השקלים הללו אל כיסו של אבא? למי יש ענין בזה לחקור ולדרוש? שני שקלים הם רק שני שקלים, לא שלושה ולא ארבעה מקל וחומר.
אבל אני ידעתי זאת, אף על פי שקטן הייתי, רק בן אחת עשרה, מה מצטער הייתי, כשראיתי את אבא כופף קומתו תחת נטל משא כבד! וכמה פעמים היה צריך אבא לכוף קומתו עד שישתכר שני שקלים!
ופעם אחת לא נכנס אבא לחדר של רבי בראש חודש: חסרו לו איזו פרוטות לשני שקלים.
אנוכי ראיתיו בלילה לאור המנורה הקטנה שדלקה בבית. פניו היו עצובות, שחרו משחור. הוא נתבייש מהביט אלי, ולא שאלני כדרכו מה למדנו היום.
ואנוכי הבנתי מאוד צערו של אבא. ידעתי, כי גם רבי איננו עשיר, כי ממתין הוא בכליון עינים לתשלומי שכרו. וגם עליו צר היה לי.
ובלילה, כשהקיצותי, שמעתי את אבא נאנח אנחה עמוקה, ואני ידעתי מפני מה הוא נאנח – וחרש הרטבתי את כרי בדמעות עיני.
ובבוקר הלכתי בפחד אל חדרי: אם ישאלני רבי על דבר שכר הלמוד, מה אשיב לו?
ובנפש פזורה ישבתי לקרוא את השעור, והשעור היה מסובך: איזו “תוספת” ארוכה, ומהרש“א בן שלושה בא”ד1.
התאמצתי בכל כוחי לרדת לתוך עמקו של הענין. ובכל רגע השאלה חוזרת ונעורה: ומה אענה אם רבי ישאלני על דבר שכר הלמוד? אבל אני מתאמץ וגובר על עצמי וקורא את השעור כדבעי.
והנה הדלת נפתחה, ואבי נכנס, ואני רואה שפניו מאירים.
הוא מברך את הרבי כדרכו, מוציא את שני השקלים מכיס העור המלוכלך ושם לפני הרבי על השולחן, ויחד עם זה מבקש סליחה על שלא הביא אתמול.
– נו, מילא, בודאי היתה איזו סבה – עונה רבי. – אפשר שלא היה כסף – מוסיף הוא בשחוק.
– כך, רבי. תיתי לך שדנתני לכף זכות.
– מילא, אין דבר – עונה שוב הרבי – גם אנו יודעים את הטעם של “אפס כסף”. שבה, תשמע איך נחמיה שלך אומר השעור.
אני הבטתי בתודה על רבי, שלא הכלים את אבא. אני ידעתי מראש כמה היה מצטער אם הרבי היה מוכיחו גם ברמז. ובאמת למה יכלימהו? האם רבי בעצמו לא עני הוא? הכי הוא אינו מבקש לפעמים פרוטות אחדות ואינו מוצא? שניהם – גם אבא וגם הרבי – אנשים גדולים הם, ואיך אפשר שלא יבין האחד מה שבלב חברו?
ואני מתמלא שמחה, פותח את פי וחוזר בהתלהבות על הקושיה החריפה של התוספות ופתאום אני מוציא פצצה מאוצר המהרש"א, זורק אותה בחריצות ומחריב את הקושיה, ובטרם שהספקתי לבנות את הנהרסות, והנה נפתחה הדלת ויחיאל העשיר עטוף במעיל יפה עם צוארון גדול של פרוה נכנס אל תוך הבית. הרבי ממהר ועוזב אותי ואת אבא ואת הסוגיה החמורה ויוצא לקראת העשיר, מושיב אותו ואומר לעזריאל בן האורח העשיר: קרא את הגמרא: “תנו רבנן”…
ועזריאל התחיל לקרוא ואני, כמובן, נשתתקתי.
כל זאת עשה הרבי מבלי מחשבה מוקדמת, כמעט באופן אינסטינקטיבי. נדמה לי, כי בעת ההיא הוּכה רבי בסנורים, ואני ואבא כמו נעלמנו מעיניו פתאום, לא היינו עוד בעולם, ולפניו היה רק יחיאל העשיר ובנו.
אבא קם עצוב, אמר שלום והלך. אם השלים עם זה בקרב לבו – מי יודע? רגיל היה אבי לכוף קומתו תחת כל משא, ואפשר שנטה שכמו לסבול גם את המשא הזה מבלי להתרעם אפילו בלבו. אבל אני לא יכולתי למחול על העלבון הזה.
– למה הוא מחניף כל כך ליחיאל ומעליב את אבא? חשבתי בלבי. האמנם בשביל שהוא עשיר ואבא עני? אבל הלא זהו אסור מן התורה!…
ודמעות של התמרמרות התגלגלו מעיני.
־־־־־־־־־־־־־
זמן רב עבר מהיום ההוא. ראיתי עַוְלות בעולם יותר גדולות מאלה. ואף על פי כן המאורע ההוא נשתמר בקרבי ועד היום הוא מעיר בי רגשות עצובים… זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי את היחס הבלתי צודק השורר בין בני האדם. זה היה המאורע הראשון, שהרס את עולמי הטהור, שבניתי בדמיון ילדותי.
-
ר"ת באותו דבור. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.