רקע
זאב אלבלינגר
"קרן המגן" ואהבת מולדת

ללא אשליות וספק מגיעה לתומה הנדיבות הספונטאנית. עוד קילוחים דלים של המאחרים המעטים, עוד פרוטות ספורות של ילדים, עוד טבעות זהב מיושנות אחרות – ודף ההתנדבות העממית נסגר והולך, לאט אך בבטחון. אמנם גלגל התעמולה רץ עדיין, ולא חסרים יועצים לעידוד תנועה נחשלת זו, אפילו ע“י קופסאות צדקה באוטובוסים. ועדיין מקדישה העתונות מקום לתעמולה זו, ההופכת מיום ליום פחות עממית ויותר ממשלתית. זו עוברת מעידוד לשידולים, ומשידולים לאיום בנקיטת צעדים ידועים לכל משלם מסים. כתוספת לשיטה זו נעשה טון הנואמים הרשמיים חריף יותר ויותר, והציבור מתכבד בתעמולת־זוועה של השמדה תוך 48 שעות, הסותרת את האופטימיזם המתמיד של מנהיגי צה”ל. הגענו לסיסמא: “מה שלא תיתן היום לצה”ל – תתן מחר לעבד־אל־נאצר! – סיסמא מחרידה, המביאה לתוצאות הפוכות ממה שניתן היה לקוות ממנה.

קיים החשש, שמרגע שהמכונה הממשלתית לחליבת האזרח תכנס לפעולתה, מאוחר יהיה לנתח את הסיבות לירידה העצומה בהתנדבות העם תוך שבע השנים האחרונות. קיים החשש, שרעש גלגליה יחריש זעקת ההתנצלות של אותו עם, שהוכיח לא פעם שהוא מוכן ויודע לבנות מולדת ולהקריב את חייו, כוחותיו וכספו למענה. קיים החשש, שימצא מי שיעשה חשבון מעמדתי וימצא, שאוהבי המולדת היחידים במדינה הם השכירים בלבד; וכי ה“בורגנות” לא די שהיא זוללת כל חלקה טובה בישוב, אלא מתוך קפיצות־יד, אהבת הבצע וחשבונות מפלגתיים מוכנה היא להציק לממשלה גם בקרן המגן ולהביאה לידי אזלת־יד, אפילו אם זו כרוכה בהרס המדינה.

הסכנה איננה בחוסר ההתלהבות לקרן המגן, אלא באי־הבנת הסיבות לתופעה זו; באי־רצון ללמוד לקח ממנה ובמונופוליזציה של פטריוטיזם.

העליונות מבינה, בתואר ובצדק – הנרכשת כיום אוטומטית יחד עם כרטיס מפלגה – העליונות במומחיות מוחלטת לכל בעייה מקצועית, מדינית ואנושית של מנהיגים שאינם אלא אנשי מפלגה גרידא – אלו הן אבני ריחיים, הטוחנות את האזרח בארץ זו לאבק אפור שממנו רוצים לצקת דוגמא סטנדרטית של אוהב־מולדת. בעל תגובות אוטומוטיות רצויות לממשלה.

בל נטעה – דלות ההתנדבות העממית היא המשך מתופעה הרבה יותר מייאשת, מתופעת הירידה, עזיבת הארץ, שגם היא זכתה לסטטיסטיקה בלבד, המוכיחה באותות ובמופתים שהסלדו בין עליה וירידה הוא לטובתנו, ולכן הכל בסדר ואפשר לעבור לסדר היום בלי מוסר כליות. אולם לכל בר־רגש הירידה היא תמצית תגובה עויינת של אדם למדינתו, שאכזבה אותו, האכילה אותו מרורים והביאתו לידי צעד מכריע בחייו – יציאה לגלות. באופן ראוותי זו היא טריקת־דלת מרעידה של אדם, שכוחו לא עמד לו להמשיך ביסורים נפשיים וכלכליים כאחד, והוא עוזב את הדבר הקרוב ביותר לליבו – את מולדתו הישנה או החדשה. האם עמד מישהו על ערכם המעמיק של לבטים אלה? האם זכתה תופעה זו ליותר מהגדרת־סטטיסטיקה וניד־כתפים מבוטל, במקום לשמש מקור לחשבון נפש המדינה כלפי אזרחיה?

עומדים אנו לפני מערכה מסוכנת – לחיים או למוות; ויאמרו לי נא ה“מנהיגים”, היושבים בכנסת, מממשלה ובכל המוסדות המטפלים בחיי היום־יום של החייל האפור – האזרח: מה מידת חום הפטריוטיזם שלו כיום? למה הוא מוכן, ואיך יעמוד בסכנה האורבת לנו? האם גם אז די יהיה להפעיל את המכונה הממשלתית, כדי להמריצו לקרבנות, לגבורה אישית ולסבל בל־ישוער? האם גם אז יעמדו ברומו של עולם בעיות הפוליטיקה המפלגתית, הממלאה כיום את כל תוכנה של עבודת נציג העם למוסדותיו? ואולי האז הוא כבר היום – והטווח ליציאה למערכה הסופית הוא כה קטן, שרצוי היה לפסוח עליו בדמיון ולהתחיל מיד בפקיחת עיניים למציאות המחרידה?

מי אשם במציאות זו – העם, או נציגיו? העם, או מבטאי־רצונו? העם, או מנצלי אדישותו? העם, או אלה המתיימרים להבינו ורואים בו רק אבק אפור, המייצקים ממנו אזרח סטנדרטי, מעין רובוט, היודע לצעוק “יחי המנהיג” בלבד?!

כוח יצירה של עם זה עצום היה. חזון מנהיגיו קידש אותם והלהיב את האדם בארץ זו לבנין מולדת ולהגנה עליה בכל. המעמדיות היתה רק חומר לשיחת חולין. ההשתייכות המפלגתית שימשה לרדיפה אחרי בטוי רעיוני מעמיק יותר של אורח חיים רצוי, לשם הגדלת תפארת מדינה זו. הציונות שימשה מהל תוסס בעורקי אומה עתיקה, המתגעגעת להתחדשותה, הספרות, השירה, האמנות – כולם שימשו בטוי הלך־רוח מעשי ורוחני כאחד.

זה היה אז… לפני… קום המדינה.

כיום יש רק שלטון. שרים, פקידים בכירים, אוצר, תחבורה וביורוקרטיה. כיום אין יהודי – יש סקטורים, מסים ופקידונים. אין מזדעזעים כיום משום תופעה: מוסרים אותה לועדת שרים, לארגון מקצועי, לראשי מפלגות. כי הרי את אלה יש להעסיק. כי אלה נוצרו לדון בבעיות – אלא לעסוק בהן, להתנצח בהן, כעין קוטל־זמן לחברה הגבוהה. כיום אין די ברפיון המתח הלאומי, אלא בסחיטה אוטומטית ע“י מסחטה מנוסה, העושה כך וכך אלפי ל”י ליום יש די תרופות לכל; ואם לא די בהן, אפשר ללמוד מארצות “נאורות” אחרות, בעלות ותק גדול יותר בניצול “דמוקרטי” של האזרח. אמנם שם לא האדם הקטן והממוצע שולט – אלא טובת האדם הקטן והממוצע שולטת. אולם קדמה היא קדמה, ואין לפגר.

ואולי בכל אופן….

אולי התוצאה העגומה של מיעוט ההתנדבות תניע את הגלגל אחורנית. אולי שר האוצר ושר הבטחון, במקום לראיין את פקידיהם הבכירים לשם מציאת תרופות בדוקות למחלה משונה זו של עמם, נזכרו בנאומיהם מ“אותו הזמן” לפני נבחרי עם בעיירות ותפוצות; נבחרים, שקיבלו את בחירתם כשליחות לאומית; נבחרים שעזבו עסק, משפחה ועסקנות צבורית מבורכת כדי לשתות בצמא דברי חזון על מדינה יהודית. אולי יתהו שניהם על התמורה המבהילה שחלה עם הפיכת חלומם למציאות; התמורה באותו אזרח נרדף ע“י ביורוקרטיות זרות, שבא להגשים חלום דורות ומצא את עצמו באותו דפוס, רק הרבה יותר מכאיב (כי משלו הוא), אולי ייזכרו שניהם, כמה תקוות תלו באותו “לב יהודי” מלא הבנה ונדיבות, מקור כוח עצום לבנין מדינה – שכיום הוא מפרפר וקרוב לשבץ, בהיותו נתון למשיסה בידי מכונה ממשלתית עיוורת, היודעת רק לחשב כמה להשאיר לאזרח כדי שלא יוכל ליהנות, חלילה, מחייו – וע”י כך לא להתעלות למדרגה של אזרח אינטילגנטי ומסדר.

והאם אין רמת החיים הגבוהה בארץ זו אות לחוסר אימון בכוונות הממשלה ולהיטות האם ליהנות על אפו וחמתו של מנגנון ממשלתי צר־מוח, כל כוונתו אינה לשרת את הציבור, אלא לשלוט עליו ביהירות? האם אין הלהיטות ל“בקורי 5 דולארים” בחו"ל סימן שני מובהק לכך?

טוענים, שמימיהם לא זכו “המתעשרים בעם” מקוניקטורה כה נוחה לספסרות ולצבירת הון, וזעם ה“עם” עומד מוכן להתקיף את מבצר הכסף שנצבר מ“מציצת דם העמלים”. ומתחרים ביניהם השרים בנקיטת מספר המליונים הגבוה ביותר, שיש לסחוט בכוח משכבה זו. שוכחים הם, כנראה, שלא ההון הפרטי הוא כוח המדינה, אלא ההון הלאומי; והלז נוצר ע"י אזרח הבונה את חייו!. בתנאי חופש, בלי חריקת שיניים ובלי חרדה לאבדן פרי עמלו בן יום, כתוצאה מפקודה מגבוה.

רבותי! – הלב היהודי קיים והכסף ישנו. חסר רק האימון. האימון בכם. כי עדיין קיים החשש, שלבו וכספו של האזרח ישמשו עילה למלחמת תקציבים, המתחלקת לפי מפתח והסכמים מפלגתיים, וסופו של דבר – ישמשו לחישול כבלים כבדים יותר ומטמטמים יותר על חירות של האזרח!


זאב אלמגור


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47288 יצירות מאת 2636 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!