עם כל הרצון להצדיק את מאווייכם ליצירת תנועה רחבת ממדים לשינוי באוירה הציבורית הישראלית, יש לי ספקות רבים לנכונות דרככם להשגת מטרה זאת. הכשלון בהקמת תנועות “שינוי” חדשות, אינו נובע מחוסר אזרחים הצמאים לשינויים או מחוסר התלהבות לנהירה אחר מנהיגים שיובילום ליעד הנכסף. דומני, שהטעות היא בערבוב תחומים ובתוספת צביון פוליטי למערכה זאת. הרי כל בר־דעת מבין שכל עם שעברה עליו מלחמה יודע, שעם גמר המערכה הצבאית, אם רצונו בשלום, עליו להחזיר את השטח הנכבש, כולו או כמעט כולו, אחרת, יגרום לסכנת מלחמה חדשה. וגם לא חשוב ברוב המקרים אם הנסיגה הזאת נעשית עם חתימת חוזה שלום או תוך חתימתו או תוך משא ומתן לחתימתו. אין לי גם כל ספק בכך שממשלתנו או כל ממשלה אחרת שתבא במקומה, תהיה מוכנה לויתורים אלה אם השלום המיוחל מובטח.
לכן, איני רואה כל טעם בהדגשת יוניות או נציות של חברי כנסת עתידים, שיהוו את הבסיס העיקרי לתנועה עממית רחבה. להשתעשע במונחים מטעים אלה אינו אלא אשליה חמורה והצבור יפסול אותה מראש כמצע להתחדשות.
זו גם לא הבעיה שהצבור מוטרד ממנה כיום. אם הוא חורד לגורלו ולגורל העם, הרי זה נובע ממחדלים שרופפו את אמונו בכוחו של השלטון ליצגו כלפי פנים וכלפי חוץ. כל קריאה בעיתון, כל נסיון עצמי ממגע אישי עם משרדי הממשלה, כל הויכוחים הסוערים סביב מעשים שלא ייעשו ושנעשו ונעשים יום יום ע"י פקידים למיניהם מכל הדרגות, מוכיחים קבל עם שקיימת הפקרות מחלטת, התפרקות מכל חוש של אחריות צבורית וממלכתית, בזיון, זלזול וחוסר בושה בטיפול במעשים אלה.
מי שחושב שהצבור עוור לצדק וליושר ונותן את אמונו בחוקים הקיימים הניתנים על נקלה לעקיפה ע"י אלה הממונים על שמירתם, כולל את המשטרה ואפילו בתי המשפט, אינו אלא טפש גמור, המשלה את עצמו והמסתכן בהפתעות מסוכנות. הבעיה, העומדת בפני תנועת ההתחדשות – היא – איך להציל את מה שניתן להציל, כדי לא להחליש עד כדי סכנה מוחשית את יכולת עמידתנו כלפי כל אויבינו הרבים.
הרי זה מובן מאיליו, שאין אנו אלא חלוץ של העם היהודי ושכל הרזרבה האנושית והכלכלית שלנו היא בפזורי העם, שאנו תקוותם האחרונה לחיות את חייהם כיהודים גאים בכל מקום שישכנו בו. לכן, אחריותנו, וזאת לקחנו על עצמנו, היא כפולה ומכופלת וחייבים אנו לא רק לשמור על מה שיצרנו עד כה, לבססו ולהבטיחו מכל רע, אלא למצא הצדקה לקיומנו העצמאי, כחלק משאיפת כל העם היהודי. כל כשלון הנובע מקלות דעת, מתאוות בצע, מהתנשאות טפשית ויהירות, מזלזול ביושר, טעם טוב וצדק, פוסלים אותנו מיידית מלשבת ב“מזרח” של העם היהודי, כחלק האידאליסטי, החזוני, והמוכן לכל קרבן לשם הגשמת יעודנו ההיסטורי.
זהו סך הכל פשוט עד לאימה. הנסיון להבטיח לעם היהודי עתיד טוב יותר חייב להצליח, אם אין אנו מסכימים לפתרונות לבעייתנו, שהעולם רוצה בהם.
לשם כך עלינו להמעיט בריב אחים לטהר את שורותינו ולעקור משרשם כל הסתאבות, בזבוז, גזילת הצבור אי יושר מחוצף, רמאות, שקר, בכל צורות שהן. זהו היעד היחידי כרגע לכל תנועה הדוגל בשינוי.
אני נמנה על מחנה העמלים, כרוב העם הזה, ומאמין שהשלטון חייב חייב להישאר בידי העובדים. אולם אין דעתי שהמערך מגלם עתה את אותן התכונות, לו נזקק שלטון יציב, בוטח בכוחו וצודק. סתם שמירה על המשכויות שלטונו, בצורה שהוא קיים היום, היא איום על המשכיות קיומנו הלאומי והפיזי וכל תחבולה למשוך קולות למענו ע"י הופעת פסוידו־תנועות, שלמעשה אינן אלא תמיכה באותו פגע רע, ־ היא הטעיה מסוכנת ואוילית של הצבור. זכור לי גורל תנועת השינוי הראשונה בארץ, היא “רפי”, שהצבור נתן בה אמון, הודות לגיבוי זמני של בן־גוריון, ושהיא החלה מיד עם הקמתה לפזול לעבר “המערך” במגמה למכור את עצמה לו במחיר הגבוה ככל האפשר.
איני מבטל ובז לשאיפות של שויון נשים, צדק לצרכנים וצורך ברפורמות במס הכנסה ובשכר עבודה. אולם, להעמיד מגמות אלו בראש סולם הדחיפות, כשהקרקע בוער תחת רגלינו, גובל בשאננות פושעת.
כל הותיקים למיניהם יודעים שהסחף של אי־יושר, תאוות שלטון, עשיה ברכוש המדינה כברכוש פרטי, אינו מתחיל ממלחמת יום הכיפורים. הרינונים נגד שיטות כלכליות, מקרי שוחד ושימוש לרעה בעמדות העוסקים בשלטון בכל המשרדים הממשלתיים והצבוריים, קיימים זה שני דורות ומעלה ואם התרגלנו לכך והפכנו לאדישים תודות לזרם הכספים, שהגיע אלינו מחו"ל כמענקים, תרומות ומגביות, אין זאת אומרת שיכולים אנו להמשיך במצב קיים זה לאורך ימים מבלי להסתכן באבדן כליל.
כל אלה, המתימרים לבקר, להתרעם ולהוכיח את השגיאות שנעשו, מבלי לשמש דוגמה ליושר צבורי בעצמם, לא יביאו את הגאולה, לה אנו זקוקים בצורה מיידית וחריפה ביותר. אם אישים, מפלגות ומוסדות שנהנו מהלוואות מפוקפקות למיניהן מקופת האוצר כשהשיגום בדרך מחוכמת, מבלי להודות בכך ולקבל לפחות את גושפנקת הסכמת הצבור להן, אינם ששים להחזירן לאחר גילוי מקורותיהן ואם אין נענשים שרים ופקידים ממשלתיים עונש חמור על מתן הטבות ומענקים לעצמם ולמקורביהם בניגוד לחוק, הגיון ויושר, הרי זה מוכיח שהחולי פגע בכל הגוף ושרק אזמל המנתח עשוי לסלק את הרקב והזוהמה שהצתברו בגוף המדינה.
איני מקל בתפקידי העתונות, החושפת עתים לבקרים את החולי הזה שפשט בכל זרועות השלטון והמוסדות הצבוריים. אולם, לסמוך על כלי התקשורת, שהם בלעדית ימשיכו לחשוף לאורך ימים את כל המומים ויביאו לביעורם, הרי זאת תקוות שוא. לכך דרושה התארגנות של כל כחות הצדק, כבוד עצמי, גאווה לאומית ויושר, שמתפקידם לרפא את המדינה מהחולי המסוכן הזה. למלים אין משקל. משקל יש רק למעשים.
להוקעת המחדלים, הכשלונות והשגיאות יש ערך רב, אולם הוא מאבד את חיוניתו, צידוקו ומגמתו כשנשאר על הנייר כזעקה אילמת בלבד. יש להביא לעמוד הקלון את אלה שנתנו מתכסיסיהם השפלים כדי להתעשר ע"ח הצבור, שהם בזים לו, יש להביא למשפט הצבור, בכל דרך שהיא, את תחבולותיהם המחוכמות לעקוף על החוק, לצפצף עליו ולהפכו למנוף נוח לטשטוש מעשיהם בעזרת מנגנון עצום שהוקם למטרה זאת על ידיהם.
יש לפסול בפומבי כל אוחז במשרה ועמדה שידיו מגואלות בשוחד, תרמית ובזבוז כספי הצבור, יש להפסיק מלהעמיד בראש כל מפעל ומוסד אנשי צבא, מי"ל, שכל כישוריהם הם נאמנותם הבלעדית למפלגה השלמה ולדורשי טובתם ושכל המגמה להעמדתם בראש המפעלים והמוסדות, היא להשתלט בעזרתם על כל עמדה חשובה במדינה. במקום מדינת משטרה יש לנו מדינת צבא, חונטה, לפי דוגמת מדינות דרום אמריקה ואפריקה היות. לא זו בלבד שאין להם כל כישור להנהלה פרט להרגל של מתן פקודות, אלא שבזאת הם פוגעים בכל אותם אזרחים, שידיעותיהם וסגולותיהם עולים לאין שיעור על אלה של הפוליטרוקים הצבאיים. אם לא נעשה זאת מיד, עתידים אנו להיהפך לעדר ממושמע, ללא כל יוזמה, הכרה עצמית וכבוד עצמי ושומה עלינו לסגור את כל האוניברסיטאות ומכוני המדע ולהעביר את כל מערכת החינוך למשרד ההגנה, שיוציא כל שנה כך וכך רסרים וקצינים לניהול המשק והמדינה.
הסכנה בעסקנותה המפלגתית והפוליטית אינה רק בהשתלטותה על כל חיינו, אלא בחוסר אחריות למעשיה, המאפיין אותה, ביוהרתה ובבוז לכל כללי הדמוקרטיה ובהערכה עצמית מחוצפת של כל דרגי הפקידות, שחדלה מזמן לשרת את הצבור והפכה לאדונו.
אם קיים מישהו המשלה את עצמו, שמצב מסוכן זה יכול להתקיים לעד מבלי לערער את מסד קיומנו הלאומי, כחלוץ העם היהודי, הריהו נותן יד ביודעין לאויבינו בנפש, המצפים בבטחון להתדרדרות הסופית של כל מה שנוצר בעמל, הקרבה ודם בארץ זאת. פעולה מיידית נגד כל תחלואות המדינה, היא צו השעה, ודי בה כדי להוות מצע משותף ואמיץ לכל אותם הכוחות במדינתנו, הדוגלים בשינוי המיוחל שאין לדחותו אף לרגע. רק מי שנאמן למטרה קדושה זאת יצטרף למחנה הלוחמים למען טיהור המדינה מכל הטפילים החיים על גוף המדינה והמתעטפים בציציות של דורשי טובתה. כל הרך לבב, המדבר בחצי פה והמתכוון לטובת עצמו בלבד או להשבעת האמביציה שלו, אי לו מקום במחנה זה, עליו עדין להציל את מדינתנו, יחודתה ומקומה בעם היהודי כולו.
ז. אלבלינגר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.