הוא ספר שלישי ממסעות החכם הגדול הנודע ומפורסם לשם ולתהלה, המליץ האשכנזי המפואר הר"ר אברהם אלעזר המכונה:

דאָקטאָר לווויג אויגוסט פראנקל, אשר שני ספריו הראשונים כוללם את מסעיו: ירוּשָׁלָיְמָה!"

 

הקדמת המעתיק.    🔗

מקצה השנה העברה שנת כת“ר הלכתי למסעי ארצה עסטרייך, ברשיון שרי ארץ מולדתי ארץ רוסיא האדירה, אשר אנכי עובד עבודתה, ואט עד קרית מלך רב העיר העליזה וויען המעטירה. במשך הימים המעטים אשר התגוררתי שם, כי רק שלשה שבועות ישבתי שמה, עלה בידי לארוח לחברה את מקצת חכמי עמנו היושבים שם ולשתות בצמא את דבריהם הנעימים, כאשר כבר הזכרתי קצת מזה במכתבי אל הרב המ”ל מ“ע “המגיד” הנם במ”ע הנ"ל סוף שנה רביעית.

בתוך החכמים האלה חנני ה' לדעת ולהכיר את החכם הנכבד הנודע בשערים המליץ הנשגב המהולל דאָקטאָר לודוויג אויגוסט פראנקל, אשר מאז קראתי בספריו המסולאים בפז נכספה גם כלתה נפשי לראותו פנים אל פנים ופה אל פה אדבר בו. כי יצא כברק חץ רוח השיר אשר נוססה בו ויגע בכל פינות רוחי ונפשי מדי קראי דבריו. כאשר דבר פי במכתבי הנ“ל במ”ע “המגיד” אשר אשנה אותם פה:

“אם החכמים האלה השביעוני ענג ונחת בחברתם וימלאו את נפשי גיל וחדוה בנעים דברי פיהם אשר כל חפצים לא ישוו בם, הנה כליל תפארת בראש שמחתי נתן לי האיש המצוין אשר שמו הולך בכל הארצות וכסא כבוד הנחילוהו מלכים ורוזני ארץ, הלא הוא חכם בעז המליץ הנשגב דאָקטאָר לודוויג אויגוסט פראנקל, נ”י, אשר עלה לו שם עולם בספר מסעיו “נאך יערוזאלעם!” שהוציא לאור בשנת 1858, אשר נעתק ללשונות הרבה, (וגם ללשון קדשנו ע“י ידידי החכם מ.ע. שטערן נ”י) ובחלק השלישי ממנו המכונה “אויס עגיפטען” (אשר הוציא לאור בשנה זו 1860). ימים רבים כלתה גם נכספה נפשי לראות את המשורר היקר אשר שר את “נגינות ישראל” (נעתקו לל“הק ע”י ידידי החכם ד"ר לעטעריס ונדפסו יחד עם השירים האשכנזים בוויען בשנת 1856), אשר כתמר יפרח בחצרות השיר וכארז “בלבנון” ישגה (ס' ליבאנאָן שלו בל"א, נדפס שנית בוויען 1855) ובמצות ובהוצאת הגבירה תפארת הנשים עליזע הערץ מאצילי משפחת לעמעל שם רגליו כאילות וילך “ירושלימה!” להוציא ממסגר העניות והבטלה אסירי התקוה, מבית כלא העוני והמחסור יושבי חשך, וליסד בית חנוך הילדים בעיר ה' השוממת להחיות עם רב בימים הבאים ולהיות להם לפלטה גדולה, ובעמל ויגיעה רבה הוציא פעלו לאור, אחר אשר שם נפשו בכפו ויט שכמו לסבול סכנות הדרך פעמים רבות ועול איבה ומשטמה מקרב אחיו, אשר לא שמעו אליו מקוצר רוח בינתם ומעבודת אדונים קשה הוא הבל רועה רוח ורודף קדים אשר הוא עובד בם בפרך. ופראנקל העשוי לבלי חת, איש אשר רוח השירה רוח ממרום, חומה לו מימינו ומשמאלו, כי רוח ה' היא ובידה לגדל ולחזק לב בשר להיות כאלהים, פראנקל אשר אהבת עמו כאש עצור בעצמותיו, לא זע ולא חרד מפני מקוממיו, לא סר רוחו ולא נפל לבו ולא נסוג אחור ימינו, עד כי בצע אשר זמם להציב דלתות בית החנוך ולבנותו כמו רמים ממסד ועד הטפחות. האיש המורם מעם הזה היה ימים רבים (מאז קראתי את ספרו “ירושלימה!”) נגד עיני תמיד, ותמונתו אשר לא ראיתי רחפה לפני רעיוני ביום ובלילה; כי אם לא קנאתי בהוללים הצוברים כעפר כסף, הנה קנא קנאתי בעושי גדולות ונצורות להים קרן עמם, ןאם ידעתי בנפשי כי צר כחי לא אעלה על במותיהם לעשות כמעשיהם, הנה להם כלה שארי ולבבי ואחריהם דבקה נפשי, ואומר מי יתנמו כאח לי ובאהבתם אשגה תמיד. אשר על כן אברך את היום אשר הצליחני אלהים לראות את החכם היקר ההוא ואשרני למצוא חן ושכל טוב בעיניו להכירני לאוהב לו, וחיבה יתרה הודיע לי בתתו לי את צלם דמות תבניתו לזכרון ואת ספרו היקר “אויס עגיפטען” אשר דרוש דרש מאתי להעתיקהו ללשון עברית והוא ימסרהו לדפוס להוציא לאור עולם כו'. וכבר החילותי לעבוד עבודתי זאת הנעימה לי כי באהבתי את המחבר לא איעף ולא איגע, ואשים ימים כלילות ולא ארגיע עד אוציא מפעלי לאור." ע"כ דברי שם.

עתה אברך את ה' כי היה עמדי וידו הרוממה תמכתני לשלם נדרי אשר פצה פי, וכליתי בעז“ה את מלאכתי זאת, והנה הספר לפניך, קורא נעים! – וכבר נדפס ממנו הפרק הראשון בס' כוכבי יצחק היוצא מת”י ידידי החכם היקר מ. ע. שטערן (מחברת כ"ו), ושני פרקים הראשונים נדפסו בעלי מ“ע “הכרמל” היוצא בווילנא מת”י ידידי החכם הנכבד הר"ר שמואל יוסף פין (שנה ראשונה נו' 41. 42(.

והנה זה ידידי ורעי החכם יקר הר“ר ש”י פין נ“י כתב אלי (ך' שבט תרכ"א) בתוך שאר דבריו כדברים האלה: “ובדבר העתקתך מספר המסע להחכם הנפלא פראנקל, הנני אומר לך כי שערי “הכרמל” פתוחים לפניה, בואה נא עמה ובשמחה אקבל פניה, ולא אחמיץ מצות הוצאתה לאור. ורק זאת אומר לך יקירי, כי זה לפני ימים קראתי בקרת הספר הזה במאנאטסשריפט פיר געשיכטע אונד וויססענשאפט דעם יודענטהומם חדש סעפטעמבער. ועם התודה הגדולה אשר יושב אל חיק המחבר על ספרו זה, לא יחדל להוכיחו “כי הקל בכבוד יסודות האמונה, ומדי נגעו בהם התמלטו מפיו דברים לא טובים” וראוי לך ידידי יקירי להזהר מזה ולתקן הדברים בהעתקתך, למען לא יפגעו בך ובי אוהבי תורה ואשר כבוד אמונת ישראל יקר בעיניהם כמו אני ואתה. ובמקום שיש חלול השם אין חולקים כבוד אף לחכם וסופר נפלא כפראנקל, ומובטחני כי לב מבין לך ובינה יתרה לתקן את המעות אוסיף אבקשך כי תשלח לי העתקתך ולא אאחר להדפיסה.” עכ”ל החכם פין.

ובעצם היום ההוא אשר הגיעני מכתב ידידי הנ“ל, הגיעני ג”כ מחברת סעפטעמבער של המאנאטסשריפט הנ“ל. והנני להעתיק פה דברי המבקר החותם שמו מ. ג. (M.G.) בילקוטו של החכם המפורסם הרב הגדול דאקטאר זכריה פראנקל " לקורות עולם ולמדעים” אשר פריו לחדשים יבכר בחדש סעפטעמבער שנת 1860 צג 360:

"האיש אשר ימצא ענג לחזות בנועם מחזות ארצות רחוקות, להשביע נפשו בצחצחות תמונות דמיוניות ולעוף ביעף על כנפי רוח המליצה אל ארצות הנפלאות, אשר מצב חברות בני אדם מאורעות ומקרים שונים, החלומות אשר תחלום לה הנפש וחלופיהן בעולם נוגעות אל לבו, הוא ישלח ידו אל עלי הספר הזה והפך בם." – עשינו את אשר ידרשו מאתנו דברי האדון המחבר בראש ספרו. ולא עוד אלא שעשינו עוד יותר מזה, ותחת הפוך בעלי הספר כקורא דרך עראי קראנו אותו בשום לב. ואם הגד נגיד משפטנו על דבר הספר הזה הנה יהיו דברינו מעטים וכלולים במעט מלים אשר נעיר בם את לב הקורא, לבלתי ישים את דברי המחבר אשר דבר בענות רוחו לקנה מדה לטיבו של הספר, ואל יאמר בלבבו כי באמת די לו כי יהפוך ידו בעלי הספר, כי הספר הזה ראוי שישים לבו עליו בטוב טעם ודעת, כי הוא גולל לעינינו ציור שלם מחיי מצרים, מבלי אשר ישבית בכל זאת את הרושם הכללי ע“י הערות המובנים רק לחכמים ולא לכלל הקוראים, כאשר יעשו רוב המחברים המוליכים את הקוראים לראות נפלאות ונצורות (פעריעגעטישע שריפטשעללער). ובאמת נרגיש בלכתנו אחרי המחבר הזה לכל אשר יוליכנו, כאילו נעבור בסך ונדדה עמו בתוך שאון הקריות קאירה ואלכסנדריאה, נרגיש את החום הבוער במקומות האלה שבאזור החם, ונשיב עמו יחד את נפשנו לרוח צח הנושב לעת ערב, עינינו תחזינה ערבות מדבר ישימון איך יתאדם האויר מהחול המעופף, לעינינו יגביהו ראשם פארי – העמודים הגדולים כענקים ומעל במותיהם נשוב נחזה תחתינו את המישור אשר אין לו קץ. אזניני תשמענה את הספורים בגן “אזבעקיה”, ועפעפינו יישירו סביבינו את התמונות הזרות. ופעם אחרת תדרך תרמס רגלנו בחצרות בית המסגד, או תחז עיננו במרחב מרחץ מצרי, או בחדרי עשיר מצרי אשר לכבודנו יקרא למחוללות ותשחקנה לפנינו. ולרגל השעשועים האלה תקח אזננו שמץ מני הידיעות על אודות מצב המדיני של ארץ מצרים, ועל מצב הלמוד וחנוך הילדים ודרכי המוסר והדת בחיי הבית והמדינה, וידבר על בניניהם וידיעותיהם בכל מלאכה בכלל, על מצב הנשים והעבדים, – קצור הדברים יודיענו אלפי דברים אשר נוסע מבין משים עינו עליהם. ובכל מקום אשר אנו מוצאים חדשות ונצורות רבות כאלה, הנה ממילא תתהפך קריאתנו העראית לקריאה בכונה ובשימת לב. וגם העתקותיו במשקל וחרוז מלשונות ערביות ועבריות יעזרו עזר לא מעט למשוך לבנו וכונתנו אל הספר הזה. ואנחנו לא נסתפק אף רגע אחד כי נוכל לחרוץ משפטנו על השירים “אם הנביא” – “הנרות” – “מות הנביא” – כי לא נופלים הם מכל מיטב תבואות ספרותנו כו' כו'. ורק דבר אחש נפלאת היא בעינינו: האדון המחבר כתב את שני הכרכים ממסעיו, אשר הספר שלפנינו היום הוא הכרך השלישי והאחרון שבהם, ביחוד בשביל הקוראים מבני ישראל. והנה לנו המשפט לחשוב כי גם בחבור החלק הזה האחרון היו למראה עיני המחבר עכ”פ רוב קוראים מבני ישראל. כי הנה בשער הספר כתוב לאמור בפירוש כי הוא החלק השלישי מספרו “ירושלימה!” ובאמת רוב הספר הזה מדבר בעניני בית ישראל ויהודה. ולכן מהראוי היה שישים האדון המחבר לב לתורת היהודים ואמונתם לבלתי הקל בכבודם, והיה לו להרחיק מספרו, למען הקוראים מבני ישראל, כל דבר מתנגד ליסודות דתם ואמונתם, כמו בדברו מהיאור נילוס באמרו:

והנה די לנו בהערות אלה, אשר לא יגרע בעבורן דבר מערך הספר; האדון המחבר הנכבד יקבל אותן במחשבה טובה זאת אשר נתנו לו וישמח לב הקוראים בפי עטו הנעים אשר אליו נפשם תערוג. ולחתימת דברינו נאמר עוד דבר אחד אודות טפת הדם שבשעת התקופה, כי אצל האשכנזים נמצאה ג“כ הגדה כזאת האומרת על הנקודה האדומה שבפרח הנקרא (Hypericum) שהיא טפת דם יוחנן המטבל (יאָהאננעס דער טייפער) המשוטט על פני הארץ בליל־יוחנן (יאָהאנניסנאכט), ואשר על כן נקרא הפרח ההוא בלשון אשכנז בשם עשב־יוחנן (יאָהאנניסקרויט).” –

הדברים אשר עבר עליהם שבט הבקרת הנם בפרק הראשון מספר “ממצרים” וכבר באו במ"ע הכרמל נו' 41, ומבלי אשר אגיד דעתי על מחשבות המחבר הנה בהלבישי את דבריו מחלצות לשון עבר שלחתי ידי בם ואשנה בפי הרשות הנתונה לכל מעתיק אשר הלשון הוא אצלו החומר והוא היוצר, ואחשוב כי יצאתי בזה ידי חובתי. מלבד מה שאין אחריות המחבר על המעתיק ואין למעתיק להעתיק אלא מה שעיניו רואות. –

ועתה ידידי הקורא! מה אוסיף עוד לדבר באזניך? האמלא פי תהלת עבודתי זאת לפניך? – הן לא בידי טובי, ולא משפטי אור יצא כי למשפטך אעמודה היום, ומאתך תהלתי או תָהלתי יצא. אחת שאלתי ממך אותה אבקש: אל נא תאמר בלבבך, מדי שכבך על ערשך הרעננה ועתר ענן מקטרתך עולה אל קורות ביתך ובידך הספר הזה, כי כאשר נקל לך לקראו, נקל היה גם לי להעתיקו ולהוריקו מלשון אל לשון. הן רבות שבעה לה נפשי גיל וענג מדי עלה בידי להעתיק פרשה אחת או שיר אחד בלשון קל וצח, אבל – כמה לילות עמל מנו לי בעבורו! כמה לא נתתי שנה לעיני ולעפעפי תנומה, וכמה עגמה נפשי בעזבי את שלחני פעמים לא מעט מבלי מצאי דרך לנטות ימין ושמאל בהעתקתי, כי סגר עלי המדבר הנורא אשר בין שתי הלשונות האלה האשכנזית והעברית. היודע את רב המרחק אשר בין אשה לרעותה, את רוחב האחת ודוחק השנית, אשר נסה גם הוא את כחו בהעתקה מלשון אל לשון, הוא ידע וישכיל מה העבודה הזאת להעתיק מליצה בלתי שקולה וחרוזה, ואף כי מליצת השיר והחרוזי, אשר מלבד הלחץ שהרעיונים לוחצים אותו, עוד ידיו אסורות בחרוזים ורגליו לנחשתי המשקל הוגשו, הוא יבין את התלאה הגדולה אשר תמצא את המעתיק מלשון מערבית ללשוננו. כי הלשונות המערביות כמעט כלן עולות בסגנון אחד, כי חיות הנה, והמעתיק מאחת אל אחרת מהנה רק יריק מכלי אל כלי אחר שוה אל הראשון בתאר ובקומה במדה ובמשורה ומחזיק כל אשר בתוכו. לא כן המעתיק מאחת המערביות לאחת המזרחיות או בהיפך, הרחוקות אלה מרעותה כרחוק מזרח ממערב ממש – ואף כי לשון עברית, אשר אמנם חיה היא עודנה, וחיה תחיה, לא נס ליחה וריחה הטוב לא נמר, בכל זאת חדל להיות לה אורח כלשונות המדברות המשתנות יום יום, פושטות צורות ולובשות חדשות ומתחתנות זו בזו; כי לא כן העברית העומדת הכן כמעט במקום אשר עזבה עזרא הסופר, תשב שוממה בין נקרות חרבות ספרי הקודש, מקוננת על אלוף נעוריה עודה בבתוליה, את עם אחר לא תתחתן, לא תהיה לאיש ולא תלד; גם כי קמו דור פיטנים באיטליא צרפת ואשכנז אשר אבו לנתק מוסרותיה מעליה ולתת לה מהלכים בין הלשונות החפשיות, הנה היו לשחוק למשל ולשנינה בין המשוררים ויגרשו מתוך נחלתם וינוסו על נפשם אל מקדש ה' והלשון נשארה דלה ורזה כמקדם. וגם בזמננו, אחר אשר ת"ל בראנו לה רחובות כי ה' נתן בלב דורשיה להרחיב גבולה, ומדי יום יום מרבים הסופרים להביא ספרים חדשים שתכליתם הרחבת הלשון, בכל זאת לא תכיל עוד כל המושגים החדשים המתחדשים לבקרים, וגם אלה אשר ישנם, לא בספר מלים הוחקו למשמרת, להיות יד כל איש שולטת בם, ורק מקרב איש ולב עמוק ישאב כל מחבר ומעתיק, ואיש תבונות ידל עצות ותחבולות מרוחב בינתו ומבאר ידיעותיו או אשר יעלה זכרונו, ובצדק יאמר הסופר העברי “אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני!” כי אם חכמתו לא תעמוד לו וכח זכרונו יעזבנו רגע, ונלאה גם הוא ועמד מלדת. כל זאת באתני גם אני במשך זמן ההעתקה, ובכל זאת לא אמרתי נואש. על משכבי בלילות שבעתי נדודים, ותדד שנתי וכמעט סגרה עיני, והנה רוחי המעופפת ומשוטטת בגן לשון עבר לבקש פרחי חמד ונצנים אשר יתנו ריחם הניחוח כלשון אשכנז, שבה אלי כיונת נח ולה זית טרף בפיה, ואמהר ואנער משנתי ואקום ואעלה את נרי וכהרף עין הנני יושב עוד הפעם על שלחני וידי אוחזת עט סופרים. ככה יגעתי ועמלתי ימים רבים כעשרה חדשים. כי לא בכל עת ובכל שעה היתה רוחי נכונה לעשות במלאכה, כי מלאכת מליצים היא אשר לא ביד תקח. אל כל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילך המליץ והמשורר, וכל אשר תאמר אליו לעשות ישמע בקולה.

ולהפיק רצון המון הקוראים הרבים, ולפאר ולהאדיר את כבוד הספר, לא אבינו למנוע טוב מבעליו בהיות לאל ידינו, לתת את צורת המליץ הנוסע בראש שעריו, למען יחוקו רשמי פניו לנגד עיניהם, ויהי כדבר איש אל אחיו עמהם, והדברים כמו שומה בפיהם.

אי לזאת, הקורא, אם בעל נפש אתה גם אתה, תשפטני כצדקי וכתומי עלי ולא תשים אשם נפשי אם תמצא לפעמים כי שגבה ממני איזה מציצה [כך במקור. צ“ל *מליצה* הערת פב”י] אשכנזית ולא הצגתיה לעיני בני עמי בכל הדר יפיה ההיה לה בלשונה. תקותי כי אם תשים עינך תמצא לעומת זה לפעמים מליצה אשר תיף בהדרת קודש לשוננו יותר מאשר היתה בתחלה; כי נחה עליה רוח לשון עבר ותשפוך את חנה עליה. ולכם, מליצים ומשוררים אקרא, כי תשימו לבכם גם על משקל רוב השירים המעתקים הנה כשיר “אם הנביא” (שמשקלו יא"ת ומלעיל ושוא נע בראש המלה אכן) “איה משה” (במשקל הנ"ל בלי שווי החוזים) “שושנת יריחו” (כנ"ל מבלי הרחקת שוא נע בראש) “גלגלת המת” (כמו כן), וביחוד השיר “כוס אל־מות” אשר איננו חרוזי (ר"ל בלי שווי החרוז) ומשקלו יא"ת ומלעיל ובכל טור שוא נע אחד בראש תיבה אחת, וכמדומה לי כי תמצא חן בעיניך העתקתי הזאת, והיה זה שכרי. הלא ידעתם אם לא שמעתם אחי אהובי, כי מנעורי עד היום (זה לי חמשים ואחת שנה) אנכי עמל ויגע למען בית ישראל אשר אהבתי, ושכר לא היה לי בעמלי, לחמי בדאגה אוכל, כי עברי אנכי, עובד בגן לשון קדשנו, אשר לא תעשיר את עובדיה אם אמנם רבות תאשרם. וזה כל ישעי וכל חפצי כי יהיה ה' עמדי ועצתו תנחני תמיד להרים קרן לשוננו וספרותנו, ובקהל בוני הלשון תחד גם כבודי, טוב לי תורת ה' ולשונו מאלפי תענוגות בני אדם. ואני תפלה, ישמע נא אלהים שועתי ויחנני להוציא לאור את הספרים הכמוסים עוד עמדי זה ימים רבים ואשר עוד אנכי עובד בם, והיו אם יביאו איזה תועלת לחכמת ישראל ורויתי ענג ונחת ועצמותי כדשא תפרחנה והייתי אך שמח.

אגב אודיע לעדת הקוראים, כי לא יפלא בעיניהם על אשר לא הוצאתי לאור את ספרי “אגרות בקרת”, כי בהיותי עד הנה טרוד בהעתקתי זאת לא יכלתי להתעסק בהדפסת הספר הנ“ל ואף כי הדפוס רחוק ממקום מושבי, ובין כה וכה ראה ראיתי שיש לי להוסיף ולשנות איזה פרטי דברים בספר הנ”ל, ועתה הנני בעז“ה לעסוק במלאכת הגהת ספרי הנ”ל ועד מהרה אשתדל להוציאו לאור הדפוס. כ“ד הכ”וח וחותם פה קנסטנטין ישן יום א' י“ב אלול תרכ”א.

המעתיק.

 

הקדמה    🔗

"כהפרדי היום מארץ אבותי, אפרד נא מאת הקורא. עוד הלכתי אחרי כן באני שיט על פני הים אל ארץ מצרים, הארץ הישנה, הלכתי במדבר בערבה, עליתי על במתי פארי – העמודים, ראיתי אנשים זרים ומנהגים נפלאים, והיה אם ימצאו ספורי מירושלים חן בעיני הקוראים ואשוב לספר באזניהם גם את אשר ראו עיני במצרים."

הרבה יותר מאשר קותה נפשי נתקבל ספר המסעות שלי בסבר פנים יפות ונעתק ללשונות הרבה, אשר ע"כ ארהיב עוז בנפשי להאמין, כי לא אפסול בזה ענותנותי אם אוסיף עוד הפעם לתת ביד הקורא את גפני הערותי אשר הסעתי “מִמִּצְרַיִם” נוסף על אלה אשר כבר בידו מארץ יון, אזיאה הקטנה, ארם וכנען, ואבקשה פניו לנטות כנהר שלומו גם על הספר הזה. לא חקירות עמוקות בקדמוניות, – כבר נאספו דַיָן כעמיר גורנה הספרים הרבה שנתחברו על כל אודות ארץ מצרים; לא חוות דעת בעניני הכנסות והוצאות העם כלו (פאָלקסווירטהשאפטליכע אבהאנדלוונגען), – כבר הערה מקורם מזמן מתן התורה עד היום הזה, אף לא חדשות ונצורות בקורות העולם תמלאנה את העלים האלה.

האיש אשר ימצא ענג לחזות בנועם מחזות ארצות רחוקות, להשביע נפשו בצחצחות תמונות דמיוניות ולעוף במועף על כנפי רוח המליצה אל ארצות הנפלאות, אשר מצב חברות בני האדם, מאורעות ומקריים שונים, החלומות אשר תחלום לה הנפש כעולם ברור וחלופיהן בעולם ההפוך אשר לנגד עינינו נוגעות אל לבו, הוא ישלח ידו אל עלי הספר הזה והפך בם והיו לו שעשועים.

הנוסע, אשר חיש מהר עבר בארץ מצרים, רשם את התמונות האלה לנוכח קרני השמש, כמעשה הדאגעררעאָטיפיע, וימשחן בששר, ועתה יעברו נא הצללים האלה לנוכח עיני הקורא פעם שנית כעברם על פני עששית־מג (מאגישע לאטערנע)!

 

רֵאשִׁית הַמַּסָּע.    🔗

האיש אשר עבר ימים רבים בערבות הבדידה בין שקט סלעי המדבר אשר בארץ כנען (פאלעסטינא), ובעצבון ויגון למדו עיניו לראות רק כפים צחיחים, אין עץ ואין שיחים, ושרב כאש לוהט יך על ראשו מעל לבן תכלת השמים אשר לבלי חמלה לא ישנו את מראיהם; האיש ההוא ירגיש בנפשו ענג ועדן בהגיע לאזנו מרחוק קול תרועת רעם הים וזעפו. השחר עלה על הארץ, ואנחנו רכבנו בין עמקים, יסודם גבעות חול כעין גלי הים, אשר לא נראה על פניהם כל עץ ושיח השדה ולא כל דשא עשב. לא נשמע קול זמרת הצפור בשמים ולא בא הלך לקראתנו כי אם נשמת הים התיכון הקשבנו מרחוק הולך הלוך וקרב אלינו ברעם גבורותיו. אחר אשר רכבנו שעות הרבה באנו על גבי מרחב הר, ואשר שמענו עד הנה באזנינו למשיב נפש הנה ראתה עיננו: ירקרק חרוץ המכסה את פני הים והשמש היוצאת בקצה השמים. ותזרח, כשושנה גדולה, כענק עוטה ארגמן וגבעול אין לה, אשר גלי הים רגע יבלעוה ורגע יקיאוה לשאת אותה על ראשם. לא שבעה עיננו לראות המראה הנחמד הזה. לשמאלנו הזהיר הר תלול ולבנת אבני העיר יפו הבריקו לנגד עינינו; סביב לבתי מסגד¹ הישמעאלים (מאָשעען) ולמנהרות (מינארעטען)² יפרחו עצי תמרים וציפרעסים ודגלי מלכי איראפא מתנוססים ברוח בשלל צבעיהם.

הקורא אשר הלך אתנו ללותנו על מסעינו בארם (סיריען.) ובכנען ידע את כל המוצאות אותנו ביפו. אפס האיש אשר תכליתו רק לתאר את ארץ מצרים (עגיפטען), הנה יעלה בידו ציור בלתי שלם אשר לא ידע שחרו אם אפס קצהו נראהו לו.

על כן אנו ממהרים – מבלי שום לב על יפו ועל אשר נעשה שם מידי היינו שמה פעם שנית – בעשרים ושני לחדש יולי³ בשעה הרביעית אחר חצי היום, לרדת באנית הקיטור הצרפתית, הנושאת אותנו: מצרימה!

מרגוע ושקט מכסה את פני הים, ואנחנו לא נדע עוד הפעם, אם מזהר השמים אשר עליו מלמעלה לקח הים את צבע התכלת אשר לו, או השמים מקבלים ממנו את הצבע ההוא בהביטם בו כמו בראי מלוטש. תאר השמש מקפץ ומדלג מגל אל גל, ואולי הוא שוכן בכלם כאחד, ועל פני כל המרחב אשר אין קץ לו יזדעזע ברק הכסף וכל אבן טובה. עוד מעט ותלאה העין! אפס אין דבר אשר ייטב בעינינו יותר ממראה בא השמש על פני הים. לבנת השמש המכה בסנןרים את העינים, תהפך מעט מעט לאדמדם לוהט, מתנשאת ומושפלת בידי רוחות בלתי נראות, רגע תראה ותשוב תסתתר, עדי תתך ואיננה. לי אש ומים יאבקו בדממה, שושני אלף האביב נראם, כמפוזרים ומכסים את קבר הבדולח אשר אליו יאסף הככב בן־בלי־מות.

בין האניה הנושאת אותנו ובין שלל הצבעים אשר במערב יבריקו מקרוב ומרחוק נסי־האניות, לוהטים אדמדמים וצפרים לבנות מעופפות, ומנשמת הרוח יוסיפו להתרומם גלים ומשברים על פני הים אשר לפתע פתאם כסה בחשך. עוד מעט והנה על פני רקיע שמי־הלילה יזהירו כוכבים אין מספר, הגדולים ומאירים יותר מאשר הסכן הסכינו לראות עיני יושב ארץ הצפון. רק מראה בא השמש בהרי הקרח (גלעטשער), מחזה הטבע הזה הנשגב בדממה, ידמה בהודו אל הערב והלילה על פני הים. האיש אשר הצליח אותו אלהים לרוות נפשו במראות הנשגבות אלה, עת חשך ישופנו ביום צרה ויעלה על זכרונו מראה בא השמש ההוא, יבטח כי לא יגיחו האסון אל פיהו, ולא תכרע נפשו תחת עולה.

ממזרים [כך במקור, אולי צ“ל ממזרח? הערת פב”י.] קרה באה. הנוסעים יורדים אל ירכתי הספינה⁴, המלחים עושים במלאכתם, ועל פני מכסה האניה דממה שוררת; רק רב החובל עומד על משמרתו ומסבב הגלגל. העשן יוצא מארובה, ומעת אל עת יאדים כאש להבה ויעטה ארגמן על פני הנסים רגעים אחדים. ברגעים כאלה ידמו לכנפי רוחות יצירי הדמיון. הים רועש ומעלה על זכרוננו רעש ארזי הלבנון בהתחולל סער. אופני האניה השחורים יאבקו עם לבנת קצף הגלים,והאניה הולכת כאלו היא נשאת על כתף מלאכי שאול. אחריה יאיר נתיב ככסף נתך אשר יפרוש הירח אורו עליו. זקים עוממים דועכים כתלעים־לוהטים במים, מקפצים הנה והנה ונכבים, למען יקיצו עוד הפעם ויחדשו מחולם הנראה כמחול בני תפתה. אפס כל הדבר אשר איננו באניה או קרוב לה, ישתרע במרחב כחידה נוראה אשר חשך ישופנה.

אין חיים נעימים כחיי האניה. השט על פני הים כבר הרגיע המית נפשו ותפר האביונה, הוא ישוה לנגדו צמיד רק את ההוה, תמו כל כוסף ותשוקה עד בואו אל עבר הים השני, לא תועיל תשוקתו מאומה למהר מרוצת הימים, אחת שאלתו אותה יבקש, לבלתי יארכו לו ע“י סופה וסערה. בידו להתעלס בחברת רעים ששים ושמחים אשר סערו הנה מקצות ארץ, או להתבודד בירכתי הספינה ולחשוב מחשבותיו, לעשן, לישן, לקרוא בפר ולשוב לחזות בנועם מראות הטבע. התנועה החפשית ע”פ מכסה מחשוף הלבן? הרוח הצח המנשב ע"פ הים – כל תענוגי הבשר נכונים לפניו, לא יחסר לו דבר מכל אלה המכינים את נעם הבטלה (dolce far niente) אשר בן ארץ הקדם יקראו בשם מיוחד “כעף.” אולם האיש אשר היתה עליו יד חולי־הים, לא לבד אשר לא יראה טוב במסעו, כי אם עוד יהפך לו לרועץ ולענות נפש, ופעמים לא מעט ישאל את נפשו למות.

ביום המחרת שכבתי אני על מכסה האניה מלמעלה קרוב אל המקום אשר שם התורן, הוא המקום אשר שם תמעט תנועת האניה, ורק אז הוקל מעט מצבי הרע ומר מאד, כאשר סגרתי את עיני. אם נפתחו עיני רגע אחד והייתי כשוכב בראש חבל, וינועו השמים כאלו דחו לנפול, וישחו כל התורנים כאלו קרבו כלם ראשיהם זה אל זה ולא אבו להפרד, אני כמעט לא נשאר בי כח ועצמה לאחוז באצבעותי ספל הקאפעע אשר הקריבו לי. בראשי הרגשתי תמהון ושעמום המבריח כל רעיון או עושה אותו לסילון ממאיר.

רק השינה לבדה גאלתני, בערוב היום ויהי לילה, ממצב הכרתי את עני גויתי ורוחי המכות בשבט עברה. כל זאת באתני בעת אשר היה הים שקט ושאנן, וכבר עברתי עליו בעת אשר נוד התנודד כמלונה ולא קרני כל רע, אשר על כן נודע לי בבירור, כי מצב הבריאות והחולי על פני הים תלוי במצב בריאות גוף הנוסע ברגע שומו לדרך הים פעמיו.

כאשר הקיצותי משנתי, הרגשתי כי חייתי מחליי ותהי הרוחה, מהרתי לשום בגדי עלי ועליתי על מכסה הספינה. חשך הלילה עודנו פרוש על הים, הגיוני לבי עפו על פניו כצפרים לבנות (מאֶווען) לבוא לפני אל הארץ החדשה לי, ארץ מצרים, הארץ אשר עוד היום אציגה כף רגלי עליה.

הארץ הזאת ארץ מלאה סודות, ארץ נפלאות היא, אשר ע"פ ספורי התורה ישב שם לראשונה חם, איש חוּם (ברוין) תארו, ויקרא אותה בשמו, עד אשר קבלה אחרי כן את שם אחד מבניו מצר. על כן יקראו אותה העברים מני אז מצרים. אולם הישמעאלים יקראו את הדלתא⁵ בשם אל־כאלב (ארץ יוצאת מן המים). דיאדר מספר לנו ממלך אחד ששמו עגיפטאק, אשר לשמו ולזכרו נקראה הארץ עגיפטען עד היום הזה.

הארץ מצרים היא לא לבד המקום אשר שם קרו הנפלאות העצומות אשר תספר לנו התורה; כי אם גם המקום אשר שם נכתבו הדפים הראשונים מקורות בני האדם. כאשר בא אבי אבות אברהם מצרימה, כבר ראה שם את פארי־העמודים, אשר נתפלא עליהם עוד היום, ואשר נבנו עוד אלף שנה לפני בואו שמה. אולם ציוני מצרים הישנים והקדומים עוד יותר, חרבות היכלי נא־אמון (טהעבען),⁶ מראים לנו שיורי בנינים אשר כבר לפני ארבעה אלף שנים היו חרבות, ואשר בעת נלקחו לאבני בנין למקומות אחרים כבר לא נודע מאיזה בנינים הם. אי־זה העם אשר עשה את הציונים המפוארים האלה הנכרים עוד בנשאר מימי קדם ובנותר מימות עולם? ומה רבו הבנינים שפוני טמוני חול במדבר, אשר לא הגיעה לנו מהם לא הגדה ולא מסורת, לא ספורי קורות ולא מכתב חרט (היראָגליפע), ואשר בכל זאת קצת אבנים חרושות במלאכה רבה, מורות באצבע כי כבר היו לעולמים. אלילים ולאומים, מלכים וציונים היו לעפר, וממנו צמחו אח"כ משפחות העמים הקדומים אשר גם הם נודעו לנו רק בחידות ולא במראה, ומשפחות המלכים העצומים, האלילים ואלהים אמת, אשר תודיע לנו תורתנו, ואשר מכתבי החרט יורו גם הם ליו בספוריהם.

הלמוד למדו העגיפטים מעם אחר, אשר בארץ הודו העתיקה עוד יותר, את עבודת אליליהם, את חכמתם ואת הנהגת מדינתם, או הגיעו בעצמם לאט לאט על ידי נסיונות אלפי שנים ל האוצרות האלה אשר ברוח האדם יסודם? כל אשר נקרוא נקרא עד היום הזה מעל הכתובות הרבות אשר על ציוני עגיפטען, ואשר עוד יגלה ויראה, אין בו די האיר את ליל חשך מצרים זה. הן כל חקירות המדעים לא הוילו לגלות את מקור יאור נילוס אשר לא נודע עד היום כמו לפני אלפי שנים קדמוניות. *) [במקור הסרוק נוספה כאן ידנית הפניה להערה. ההערה עצמה גם היא נכתבה ידנית ובלתי קריאה. הערת פב"י.] הנהר הזה אשר ידו טפחה הארץ הזאת והוא הנותן לה זה אלפי שנים פרי תבואה למכביר, הוא גם יוצר אור הדעת ובורא החכמה בקרבה, בעשותו את יושביה חפשים מכל דאגה למצוא מחייתם, על כן נקל להם לחשוב מחשבות להרחיב גבול חכמתם ולרומם את נפשם.

ויהי במאה החמש עשרה למספר הנוצרים, ואלבוקווערקווע משנה למלך הודו חשב מחשבות להסב מרוצת הנילוס ממסלת המים אשר בסיענע, למען השחית את ארץ מצרים ולהשבית מאנוש זכרה. מצרים, הארץ המבורכת בכל ארצות תבל, באין מעינות נילוס נכבדי מים, והיתה למדבר שממה. הנהר הזה היה למצרים הקדמונים כאלהים אשר נמס והיה למים, כאמון הנראה לעינים, המגדל והמחזק לכל והמנהיג את כל העולם ואת בני האדם, אשר על כן קראו היונים לנה נילוס “צייס המצרי”⁷ וממנו שאבו חכמיהם את דעתם, כי המים הם היסוד הראשון שממנו נבראו כל הדברים, אשר קראו בשם אקינוס (אָקעאנוס) והמצריים קראו לו ניל⁸. ולא הספיק להמצריים מראה הנילוס הארצי לבד וכח דמיונם ברא להם – כאשר עשה עוד עם אחד בארץ אשר ברא לו ירושלים בשמים מלבד ירושלים אשר בארץ מתחת – עוד נילוס בשמים ממעל. לפי המסורת אשר חתולתה ערפל, היה הנילוס בימים אשר כבר אבד זכרם המה, מפריד בין גבולות אזיא ואפריקא; עוד היום הוא מפריד בשאון גליו בין מדבר למדבר; בין הררי חול אשר בערב ובין ים החול אשר בליביאה. הן המה גליו, אשר לא נתנו לנער לרדת שחת עד כי מצאה אותו בת פרעה, הוא הנער אשר בחר בו ה' השם משטרו בארץ, ונתן בו הרוח להעביר נחלת מוף ובית שמש⁹ וכל אשר נגלה נגלה לרוחו הקדושה, להיות מורשה לעם סגולתו, מורשה קהלת יעקב, למען ייטב ברבות הימים לכל באי עולם וחיתה נפשם בגלל הדבר הזה. הוא הנהר, אשר עוד היום לעת ימלא על כל גדותיו יאדימו מימיו, אות דמים הוא לעולם למלאכות משה איש האלהים.

הככבים אספו נגהם מעט מעט מעל פני השמים, תקות חוט ירקרק לבן בקצה השמים הפריד בינם ובין ערפל גלי הים. החוט הזה היה חבוש סביב לארץ מצרים כצניף כהונה חבוש לראש יופיטער אמון. “בעוד ארבע שעות” אמר רב החובל: “לחוף אלכסנדריאה נשכון”.

 

אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּה.    🔗

אינה דומה ראיית אלכסנדריאה למה שמיחלים לראות בה. איננה נשענת על יד הר לתפארת, ובהיותה עומדת בבקעה הנה האורח הבא אליה על פני המים אפס מקצתה יראה וכולה לא יראה. מגדלי מנהרות, לבנות. פה ושם איזה עשבי תמרים, ולירכתים עמוד פאמפעיוס. ואניות כל הימים וכל העמים שוכנות במרחב לחוף היאור.

אחר כי נסענו ארבעים שעות מיפו הנה, השלכנו העגוּן במים, וכרגע סבבונו ספינות קטנות הרבה. כל אחת רוצה לקחת עמה אחד הנוסעים וחפציו. מתרגמנים¹⁰ ומשרתי בתי־מלון האורחים באים אל האניה, ובלשונות צרפת ואנגליה יהללו את בתי האורחים אשר באלכסנדריאה. רוח הנוסע האשכנזי תדוכא בראותו כי בכל ארץ הקדם, אם לא יקר מקרהו לפגוע באנשי ארצו, לא תקח אזנו שמץ מני קול לשונו. ולא זה בלבד כי גם מוסר כלימתו ישמע, כי אנגליה וצרפת מרומים ישכנו בפי כל בני קדם והאשכנזי נמנה שלישי אחריהם, ורק מבלי דעת יכנו את קיסר עסטרייך “סולטאן ניעמסא” לאמר קיסר האשכנזים. מפרייסען אפס קצת ידעו, ויתר ממלכות הברית, ארצות הערצאָגים והנסיכים לא עלו עוד על מחשבת אנשי ארץ הקדם. אשר על כן שמחתי בשמעי קול מתרגם מאחד בתי האורחים מיוצאי חלצי עיר ווירטעמבערג, מדבר אלי בלשון אשכנז ומבקשני לסור אל בית מלונו. לבלתי תפתחנה תיבותי בבית תשלומי ־ המכס, הניח אותן שם למשמרת עד צאתי ממצרים; ובעבור זה גם בצאתי לא נפתחו. לעיני הובאו אל בית האוצר; אבל, על פי דרכם בארצות הקדם, לא נתנו לי כתב קבלה, להיות לי לעדה כי לי הנה. כאשר אשובה אחר איזה שבועות לקחתן והשר אשר לקחן מידי יקר מקרהו לבלתי היות שמה. משרת בית המלון השביח שאון רוחי ויהי עורב־ערבתו כי לא יחסר לי דבר מכל אשר לי. ובכל זאת לא סר ספק מלבי, כי סוף סוף חפצי נתנו ביד המקרה.

ישבנו במרכבת בעל המלון הרתומה לתפארת ונסע חיש קל ברחובות אלכסנדריאה. תקון המדות (ציוויליזאטיאָן) אשר ראתי שם בהרבה דברים היה לי למשיב נפש. כי הנה בא אנכי מהרי פלשת וכנען ועמקיהן, הערים העזובות ויושביהן קצרי יד ופראים כביום הולדם. בתים מרווחים בנויים מאבן, בחוצות רחבי ידים עם מרצפת אבנים מעל בתי החנויות לוחות כתובים בלשון אנגליה צרפת או איטלקית, אנשים ונשים הרבה לבושי בגדי איראפא, ועל כל אלה הרחוב הגדול אשר שם בנוים בתי תפארת כארמונות; כל הדברים האלה מעלים על מחשבתנו כי באחת ערי איטליאה אנחנו, לולא הבגד הארוך והצעיף החבוש לראש הרבה אנשים שחורים או חומים (ברוינע), נשים מכוסות בצעיף, לפעמים ארחת גמלים, או תמר נושא את ראשו מעל לקירות החצר, הזכירוני כי באפריקא אנחנו. באו אל “בית המלון חצי־האי וארץ הקדם” אשר לפיליפ צאך איש ווירטעמבערג, אשר בכל ימי שבתנו שם נתן לנו כל מחסורנו ולא רבה במחיריהם.

ויהי כחצות היום, בטרם שמנו משטרנו בחדר יפה ומהודר, וכרעב ללחם כן שלחנו את ידינו למכתב העתי הכללי מאויגסבורג אשר מצאנו שם; למען אשר נקרא אחרי חדשים הרבה את הנשמע בארץ מולדתנו, ובשפתינו שפת אשכנז. מכתבי עתים צרפתים ואנגליים נמצאים בכל עיר גדולה בארץ הקדם; מ“ע אשכנזי, מלבד אשר בבית מלוננו לא מצאנו כי אם בבית משגיחי־המשחר (consulaten) ואף גם זאת לא מכתב עתי היוצא מווין בדבר המלך ודתו (offiziell), כ”א בכל מקום נמצא רק מ“ע הכללי מאויסבורג. רק בדמשק קראנו את מ”ג “פרעססע” ובאלכסנדריאה את מ"ג היוצא מטריעסט.אלה הם מכתבי העתים אשר בשנת 1856 הם לבדם מצאו בכנען ארם ומצרים מקום יתר מכתבי העתים היוצאים מעסטרייך.

חום היום היה נורא מאוד ובני נכר הארץ אשר לא הסכינו בו עיפה נפשם ומבלי עשות מאומה גם מבלי חשוב מחשבות השתרעו על יריעות מרוקמות בבית אפל אשר כסו חלונותיו. רק קול מי־הנרגילה¹¹ הקשיבה אזנינו, ורק אז בחננו ונדע על מה חשקה נפש בן ארץ הקדם להגיח עשן הטאבאק אל קרבו אשר יקרא בשם תעשִרוב דוּהם (שתה טאבאק), וחצי ימי חייו בעצלתים עשן יכלו ובחלומות שוא. באות נפשו יפער פיהו וישאף עתר ענן הלאטאקיה השחור הבא מארם, או הטאמבאק הצהוב הבא מפרס, עיניו נשואות מעלה והביטו אחרי גלגלי תכלת היוצאים טבין [טעות דפוס במקור. צ“ל *מבין*. הערת פב”י.] שפתותיו מתוססים ברוח כעין פוארי צצים ושושנים, וכרגע יאבדו והיו כלא היו, ענן קטרת יסבנו, ודמיונו יצרור בכנפיו כל עמל החיים לשאתו אל ארץ גזרה, לא יִזכר ולא יִפקד. “כעף” זה הוא השם אשר יקרא הערבי למנוחה השאננה הזאת בארץ, כי ראש כל אושר החיים לבן ארץ הקדם הוא: עשן מקטרתו תחת צל עץ שתול על עין המים. אם לא כחלום חזיון לילה וכצל בנטותו ילכו החיים, קלים כגלים וכהנדוף עשן ינדופו!

מזרע הטאבאק החל בארץ הקדם מקץ המאה השש עשרה (למה"נ), ובכלל נודע הטאבאק איזה מאות שנים לפנים. מי יתן ונדע, מה עשה בן ארץ הקדם, אשר מחצית ימי חייו יכלו בעשן, בטרם ידע את הטאבאק.

מסלת הברזל אשר מאלכסנדריה לקאהירא הולכת יום ושובתת יום. ויען כי ממחרת בואנו היה יום לכתה, נוסדנו יחד הרבה מבני ארצנו ללת לקאהירא ממחרת היום ההוא, ולשום עין על אלכסנדריה אחרי שובנו משם. בטרם באה השמש רכבנו עוד אל תעלת הנילוס. בראש כל חוצות אלכסנדריאה, לפי קרת עומדים הכן חמורים קטנים חבושים ונער קטן נוהג בם. רגלי הרוכב כמעט לארץ תגענה, ובהיות החמורים הקטנים האלה, עם כל היותם מהירים במלאכתם, נכונים למועדי רגל, לכן יותר טוב לבלתי ישימו הרוכבים רגליהם בנעלי הברזל התולים משני צדי המרדעת, ולבלתי יפלו בנופלים ונוקשו ונשברו. הנערים הנוהגים הולכים אחרי הרוכבים ומחמרים אחרי בהמתם וממהרים לרוץ עמם יחד ונפלאת היא בעינינו איך לפעמים יעשו כזאת במשך הרבה שעות.

עברנו את הרחוב הגדול לתפארת, אשר מדי נראהו נעלה על זכרוננו את רחוב הסוסים המפואר אשר בפראג, ובדרך חוצות רחבי ידים, בין שחרות עצים ואלנות הגענו אל המקום אשר שם העמודים הנקראים בשם מחטי־קלעאפטרה, והם שני עמודים חדים (אבעליסקען) מאבן אדמדמת. העמודים האלה אשר כל אחד מהם עשוי מאבן אחת, העמיד כפי המקובל תוֹמז השלישי לפני שלשת אלפים וארבע מאות וחמשים ותשע שנים בבית שמש. כאשר הובאו לאלכסנדריה נצבו לפני המקש אשר נבנה לצעזאר. שניהם מפותחים פתוחי חרוטים (היראגליפען) אשר כמעט אי אפשר עוד להכירם. העמוד הגדול אשר ארכו שבעים רגל עומד נצב, והוא נתון, במתנ לממשלת צרפת מאת מחמד־אלי; ןעמוד הקטן, ששים ושש רגל ארכו, שוכב על הארץ והוא נתון לארץ ענגלאנד. עד היום גם שתי הממשלות האלה לא הביאו מתנותיהן לארצותן, כפי נראה יען חסו על הוצאת הכסף כי רבה היא.

אחר הדברים האלה באנו אל תעלת ממוּדיה, אר על שפתי בתי־החצרים בנוים לתפארת בתוך כרמי חמד נותני ריח. שקמים, תמרים, ופרחים אשר נשתומם על יפי תארם הזר ונכר לנו יסבו את הבתים האלה שהם לרוב אחוזת כנענים נכבדי ארץ. על הגגים ראינו נשים אשר לא כסו בצעיף את פניהן לבושי לבנים כלן, ובעמדן על מקום אחד נדמו לנו כצלמי אבני שיש על ראשי ארמנות איראפה. על פני תעלת הברכה עברו ספינות אשר נס בעל שלש קצוות גדול מאד פרוש עליהן; מהן עמוסות ומלאות תבאנה לעלות על פני הנילוס ארצה מצרים העליונה, ומהן ריקות אשר כבר הריקו עזבונן ומערבן ואנשיהן, והנה הן נחות כי השליכו במים עגוּנם. בשתי השעות התמימות אשר רכבנו רק מעט מזער היו האנשים אשר פגשנו; וזה דבר נפלא בעיר השוכנת לחוף ימים ודבר לה עם כל הארצות ואלפים אניות טעונות מכל קצות תבל תבאנה אליה מדי שנה בשנה ומספר תושביה ששים אלף.

על שפת התעלה בית־הגן (קיאָסק) והוא בית עצים בנוי לתפארת, נאחז בסבכי חרש מצל הנותן ריח ניחוח ופרחי שלל צבעים יסבוהו. עבדים שחורים עומדים הכן לתת לאיש מהדורכים על מפתן הבית ההוא קאפעע, שערבעט ומקטרת. בעת ההיא לא היו שם אורחים זולתינו. והיה כאשר דרשנו לימאנאד (משקה עשוי ממיץ הציטראָנע) הגד לנו, כי בחדשי הקיץ החמים לא נמצא בכל ארץ מצרים לא פרי הציטראנע ולא האָראנגע. ויה השמש לבא ויהי לילה, ואנחנו באנו אל בית מלוננו.

 

עַל מְסִילַּת הַבַּרְזֶל.    🔗

אל כבוד עושר הגבורות והנפלאות אשר יפעל לב האדם הולך ופעול הנה רוחו בגבורת ישע ימינה הוסיפה עוד גבורת העולות על כלנה, בהמציאה חדשות לעשות מסלה לרכב ברזל ולתלי־קרב¹² במדבר בערבה. הן המה קוי־המחשב (געראנקענשטריכע) אשר (להציוויליזאציון) היוצאים בכל הארץ, מטות הברזל הנפלאות אשר בהנה יכו צורי המדבר ויצאו מי החכמה והעושר ממקורים נעלמים, ים לים יקריבו ויקשרו ביניהם בחבלי־ברזל לשאת הגיון לבנו מתחת למים אל ארץ רחוקה. לא תחלק עוד הארץ לחלקים רבים, כי תמימה היא ערוכה בכל לפנינו הן הנה המטות הנפלאות, אשר תרים אותן רוח האדם, רוח ה' נוססה בו, להוציא ממסגר בית עבדים את בני האדם לחירות עולם אל ארץ הדעת.

אין התנגדות גדולה על פני הארץ כמדבר ומסלות ברזל, מות תמידי וחיים תמידיים, מנוחה נוראה ומהירות נבהלה. אבל אין מקום בכל הארץ אשר נתפלא ונשתומם על מסלת הברזל כמו ארץ מצרים אשר שם ארבעה אלף שניפ נשקפים מעל גפי מרומי פארי־העמודים ותחזנה עיניהם גבורות נפלאות אשר לא שערום הראשונים.

הארץ הזאת אשר אנחנו עוברים בקרבה היום ארץ נפלאות וחידות היא. האיש היושב במסתרים בפנת אחת המרכבות אשר במסלת הברזל, או כי יסגור את עיניו לבל יראה את אשר סביבו, ואזניו תקשבנה את קול תרועה הנשמעת בראשית המסע, קול רעש גלגלי המרכבות, ורעד תנועת העגלות ירגיש, והקשיב עוד הפעם את קול התרועה עת תעמודנה להרגיע רגעים אחדים באחד המקומות המועדות, הנה לבבו יחשוב כי בארצו ובמולדתו הוא נוסע להשיב נפשו במקומות הנודעות לו. אפס בסקירה אחת על פני חוץ בעד החלון קסם על פניו יחלוף, בהשקיפו מסביב יכבד עליו מאד לאסוף רעיוניו בחפניו למען דעת כי לא חולם חלום הוא; עד תשוב רוח תבונתו אליו וידע כי בארץ מצרים הוא, ולא יחשוב עוד על חום היום הבוער סביבו (R 45⁰) כי כבשן אש הוא, כור הברזל, אשר לו יתננוּ שאוף רוח. ימין ושמאל תפרוצנה ערבות חול, אשר ערפל אדמדם חתולתן, הוא החול הדק אשר ישאהו הרוח הנה מעל פני הישימון. רק לעתים רחוקות תראה על פניהן גבעה קטנה אשר עליה סכות איזה כפר עשויות מחמר בתי־חמר מבלי גג עליהם מלמעלה, עם פתח צר כפתח אחת המערות, ובם חורים וסדקים אשר יבוא האור בם. בינות לסכות קצת עצי תמרים. האנשים החומים המלובשים רק ממתניהם ולמטה, נשים המעוטפות בצעיף הילדים אשר ערומים ילכו בלי לבוש, כלם ימהרו יחפזו לבוא הנה לחזות במראה הפלא העובר חיש קל על פניהם.

עוד הפעם אנחנו נוסעים ברעש על פני הערבה אשר אין קץ לה, אין נודד כנף בשמים, אין מים כראי מוצק על הארץ, אין עץ יער ואין צל. ולפתע פתאם עינינו רואות כאלף אהלים נטוים, והנה יוצאים מהם אנשים לבושי מדי בד לבן ומגבעות אדומים על ראשם וחרב עקומה על ירכם; רוכבים מצריים המה. סוסיהם חרדו מפני רעש מרכבותינו וירימו את ראשיהם. מהם נצבו מו נד על שתי רגליהם האחרונות ויניעו את קוצותיהם ואחרי כן נסו להמלט והנם רצים אחד אחד או באספה בתוך ענן החול, ויעמדו מרחוק והביטו אחריהם, ומהם הרחיקו לברוח וילפתו ארחות דרכם, ועודם נראים כנקודות שחוות בקצה השמים. אחרי אשר נסענו שלש שעות באנו אל היאור (נילוס).

המדבר אשר אין בו חליפות להשתעשע בהן, שרב השמש, ערפל החול ההולך וסוער כגלגל לפני סופה, מחסור המים לשבור הצמאון, כל הדברים האלה הלאו את הנוסע והנהו רואה פה פעם ראשונה בלי חמדה את היאור, אשר בלי כל אלה היה מראהו ממלא נפשו חרדת כבוד וזכרונות קדושים.

המרכבות נפתחות וערב רב מהמון אנשים שונים יצאו דחופים; כושיים חצי ערומים, ערביים לבושי בגדי חופש מצבעים שונים, אביסיניים חוּמים, נשים מעוטפות בצעיפים לבנים ורדיד שחור על כתפן, אנשי איירפה לבושים כל מיני בגדי צרפת, נשי אכרים אשר עליהן כתונות מצבע תכלת וכתובות קעקע על פניהן, ובנחיריהן נזמי אף מכסף ומזהב, אנשים חזקים לבושי בגדי עוני, אשר כל עשרם והונם כלי זיינם בחגורה אשר על מתניהם ועל כתפם. כל העם הרב הזה אשר נאספו הנה יחד מכל משפחות האדמה, ישאו קולם, יקראו, יצעקו, ידברו, יריבו, בלשונות והברות אשר לא נשמעו עד הנה, ואיש את רעהו ידחקון לרדת אל שפת היאור אשר שם עומדת הכן אנית־קיטור, עד יבוא יום אשר היאור יט לעול הגשר שכמו, להביא את הנוסעים אל עבר היאור השני, אשר שם מסע־מרכבות במסלת ברזל שומר עת בואם להוליך אותם קהאירתה.

אנשי איירפה אינם אצים ל כך לרדת היאורה, בידעם כי אנית־הקיטור לא תעזבם פה והביא תביא אותם אל עבר היאור. אפס היום הה עיני כלם אסורות אל שפת היאור.

אתנו יחד נוסעת מלכת אאוּדה, היא ועשרת הנשים המשרתות את פניה יושבות במרכבה מיוחדת. אנחנו רואים תמונות מעוטפות כלן בצעיפים לבנים; בגדי כלן שווים ולא נכר הגבירה מפני שפחותיה. במרכבה הקרובה אליהן נראים שני נערים בני המלכה. תאר פניהם שזפתו השמש נחמד למראה. עיניהם השחורות מאירות, על ראשם, כובע קטן משובץ זהב, אשר חדו מלמעלה אדמדם ומכוסה באבנים יקרות. זרועותיהם החוּמים ערמים הם בלי לבוש, חזיהם בלי כסות, ושארית גויתם עטופה בבד לבן דק ושקוף המעופף סביבם. כשלשים אנשים לבושי בגדים יקרים עם שלל צבעים כלם, תחת אשר העבדים חצי־ערומים הלכו, הסבו את בני המלכה, בעזבם את המרכבה, לרדת אל אנית הקיטור. שר צבא האנגלעזי,ראש פקודי המסע, צוה ויעמד על מכסה האניה אוהל נטוי מאטון מצרים דק ולבן ככפור, בעת אשר עשתי עשרה הנשים העטופות כלן בצעיפיהן הלבנים המגיעים ארצה, התנהלו לאטם אל שפת היאור.

אנשי המזרח הסבו עיניהם מנגדן, או שחו לארץ מבטם, כי יראו להביט בפני הנשים לבלתי טמא אותּנה. אנחנו אנשי איירפה, אשר לא הסכננו בדרכיהם אלה, נשאנו עינינו ונחזה בהן. הקול נשמע בארץ מצרים, כי הביאה המלכה אתה עדי תפארת יקר מאד ערכו הרבה רבוא רבבות, להובילו שי לאחותה במלוכה גבירת ענגלאנד, ובאשמת אחד העבדים טבע בים כבואה לאלכסנדריה ולא שב עוד ממצולה. ויש אשר לא יאמינו בדבר הזה ואומרים כי בדאו כל זאת לצאת בזה ידי חובת שי בענגלאנד אשר המלכה הולכת שמה לבקש מחסה ומגן, ולמען יאמינו שם בכוונתה הרצויה.

האניה היתה מלאה אדם רב מפה לפה, המעבר משפת היאור לשפת האניה על פני כבש רעוע אשר נוע ינוע, או ע"י דלוג מן השפה אל השפה, היה בין כה וכה דבר מסוכן בין המון אנשים אצים ונדחקים, כי הנופל אל היאור לא ישוב עוד לראות חיים. אין בעל דת מחמד יורד אחרי חברו במצולת מים להצילו באמרו, אם לא התוה אלהים תו מות על מצחו מאליו ישוב ממצולת ים ולא ימות לשחת, אם חפץ ה' ומת, מי זה ישיב ידו מבלע ויאמר הרף. דעתם המשובשת הזאת אשר יחווה בכל עניני החיים היא שהולידה והצמיחה שרש פורה רוש ולענה בלב הערביים, לבלתי עשות דבר ולבלתי דאוג למאומה; פלצות בעתונו כראותינו איך הדברים הנצרכים להשגחה כפולה ומכופלת, אשר כמעט אין די עינים לפקוח עליהם, משחק המה לערבי קל הדעת כסיל מתעבר ובוטח, כי עת לכל חפץ ואל כל המעשה כבר מוכן מששת ימי בראשית. כאשר שמענו מהאסון הנורא אשר קרה במעבר הזה בשנת 1858 באבוד כמה מאות אנשים וביניהם איש הרוח יורש עצר המשנה למלך, השתוממנו על המראה, איך לא יקרה כדבר הרע הזה לרוב באין חולה על זה ואין משים על לב לתקן המעברה.

מעבר לנילוס נכנסנו אל בית גבוה בנוי מעץ לתפארת, אשר שם עמדו שלחנות ארוכים ערוכים מכל מאכל אשר יאכל, בשר צלי, דגים, פרי עץ, משקה טהעע, כל מיני יין, להשיב נפש האורחים הבאים הנה. פת שחרית הזה היפה אף נעים כאלו היה בהאמבורג או בנעאפעל, היה נסבה כי כמעט שכחנו ולא שמנו על לבנו כי המקום אשר אנחנו אוכלים שמה הוא רק במרחק מה שעות מפארי־העמודים. בין כה וכה הביאו גם הסחורות נשקי הנוסעים אל עבר היאור השני ויושמו בעגלות המוכנות למעניהם, וזה נעשה במשך שתי שעות. בשעה השנית אחר חצי היום ישבני שנית במרכבותינו ונעבור הלאה בערבות כאלה אשר כבר תארנו, ורק רגעים אחדים נחנו פעם בפעם בבתי מעמד (סטאציאָן).

השמש נטה לערוב ונראה מרחוק עלי גבעות ממוצעות כפרים הרבה נשקפים. ואחרי כן נגלו לעינינו, מבין ענני החול המרחפים לפנינו, גם ראשי מגדלים, מנהרות, תמרים ובתי אבן נשאו ראשם, ונדע כי בקהאירא אנחנו. למען מלט נפשי מהמון תשואות בני אדם הבאים והמצפים והעומדים הכן לשרתנו, עליתי חיש על שכם חמוֹר קטן הקומה, הגדתי לנער הנוהג בו את שם האשה קולאמב מעיר וויען אשר לה בית לאורחים, וארכוב על פי אשר הורני העירה. אדמה צחיחה מכוסה באבק חול, מעי מפולת בהר ובשפלה אשר ראו עיני לא עלה על דעתי כי היא זו קרית מלך. באנו ברחוב רחב ידים אשר אדמתו לא רצפה באבן ושם איזה בתים יפים וגנים לפניהם.פנינו שמאלה ונבוא אל תחת צללי עצי העיזבעקיה המפוארה, אשר נטע מחמד־עלי ביד חזקה למרות רוח החול הנורא. אל מול פני נטעי נעמנים אשר שם ירימו ראשם בתים גדולים כארמונות, אחד מהם היה בית מלוננו.

 

קַאִירָה.    🔗

מתשוקתי לראת חדשות נחפזתי ללכת בתוך המון תשואות קרית מלך הגדולה והרחבה, לראות בעיני את הדברים אשר יתארו כל הנוסעים בספריהם כדברים זרים ונפלאים, עד אשר נלאה כח הדמיון לצייר אותם, ואנחנו מאמינים כי תחזינה עינינו הנפלאות מאלה מסופרים בספורי אלף לילות ואחד.

איש הרוח, מהולכי נתיב יאאן־פול, באגאמיל גאלץ, מתאר לנו את העיר קאירה העתיקה כאליו [אולי צ“ל *כאילו*. הערת פב”י.] בטרם דרכו רגליו בחוצותיה עלה עשן האשיש לקטור באפיו¹³. גם אנוכי מלאתי חמת רוח התשוקה והתעוררות מרגע לרגע בהיותי בקאירה, אבל תשוקתי לא הניאה ראשי ולא הוליכתני שולל. בצפיתי צפיתי על הנפלאות אשר תקרינה כעל הדבר אשר המשפט לי עליו באשר כבר הבטיחוני כי בא יבא. אבל הנפלאות לא באו.

כאשר פקד מחמד על הסלע כי ירד מראש צורים ובא יבא אליו, ולא הטה אזנו לו ולא זז ממקומו, ויואל הנביא ללכת אל הסלע. גם אנכי, בהעלותי על זכרוני הגדת המושלמנים הזאת שמתי אל לבי ללכת לבקש את הנפלאות. ראיתי את הבנינים המפוארים ואת החרבות אשר היו מעי מפלה, האנשים השונים בתאר פניהם ובמלבושיהם, בהמה וחיה רבה למיניהן, קברים ובתי מסגד (מאשעען) שמעתי ערב רב מלשונות שונות, פעמים לא מעט עמדתי משתומם לראות אסופות אנשים ודברים חדשים, בנסוע הכמרים ברחובות לעוד עבודתם נכריה עבודתם, ובהתאסף הרמאים עושי נפלאות לעשות מעשיהם זר מעשיהם, ואני בכל זאת עמדתי יחול ודומם לראות חדשות ונצורות העולות על כל החדשות ונצורות אשר ראו עיני. החדשות והנצורותה האלה לא באו, וידעתי כי רק בי האשם.

אנכי החילותי ללכת למסעי ארצה קדם בדרך ארץ יון, סמירנא וקנסטנטינופול. הרביתי לראות ערי ארץ הקדם וארצות שונות, רהאדום וציפערן, בארות וירושלים, נאבלוס (שכם) וטריפוליס, ודמשק העולה על כלנה, וכה תרגלתי את כח דמיוני בימי מסעי בכל המראות הזרים אשר יראו בכל עיר גדולה בארץ הקדם, אשר על כן מצאתי בקאירה מחזות נודעים לי אשר כבר ראיתים. גם מספר תושביה מעט המה נגד תושבי קנסטנטינופול; שם נפגוש בכל פעם ובכל מקום מחנות עצומות הולכות ונוסעות, ובקאירה המון אנשים איש את רעהו ידחקון רק בקצות החוצות הראשיים.

אבל לא כל קורא בספרי זה עלה בידו לראות את כל האיים והערים האלה בארץ הקדם, ויען כי אחשוב שכבר נודע לכל הקוראים את אשר רשמתי לזכרון מידיעות הארצות ההם, אנסה הפעם לתאר את הרושם אשר היתה קאירה העיר הנפלאה עושה בנפשי לולא ראו עיני הערים האחרות לפניה.

מי זה האיש אשר לא הרגיש בנפשו עכ“פ פעם אחת בימי חייו כאילו נהפך לאיש אחר ע”י קסם בהגלות נגלות לפניו מחזה הטבע בעצם יפיו או איש יפה תאר ויפה מראה אשר באור פניו חיים, או שמעה אזנו ותבן לה הגיון לב אחד האנשים המצוינים אשר נחה עליו רוח השיר ורעיוניו בזמירות יריע? מי זה האיש אשר עכ"פ בילדותו לא גרסה נפשו לתאבה כי תהיה לאל ידו לקסום קסם ולעשות נפלאות אשר לא תעשינה, או כי יקר מראהו לבוא בארמון־מכשף, בגן־מכשף, אל אחד ההרים המכשפים, או אל ארץ רבה מכשפה כלה? הנה אנכי אורה לקטני הנפש, לעצלים ולאשר לא נוססה בקרבו רוח המליצה, איך תושיע להם ידם לקסום קסם ולעשות נפלאות.

כבד הדבר להאמין, וגם הנה משפיל בעינינו מעלת נפשנו, איך האנשים שע“י עושר ונכסים אינם תולים בדעת אחרים ובידם טובם, ועכ”פ תמצא ידם לעשות נחת רוח לנפשם אחרי עבודתם רוב ימי השנה, לקבוע זמן מה למסע לתענוג נפשם ורוחם, והמה לרוב בביתם ישכנו רגליהם ובעירם ישארו כל ימי חייהם, כאילו הם אסורים שם – ומדמים בנפשם כי חיים הם! אין לנו רק לגזור אמר פעם אחת ויקם: יש את נפשנו לראות את ארץ מצרים, אשר ער"מ מעיר מלוכה ווינא נקל לנו היום לבוא שמה מבואנו פאריזה בטרם היו מסלות ברזל בארץ, והנה יפתחו לפנינו שערי ענג ועולמות חדשים אשר לא שערנו בנפשנו, נחלת תענוג רוחני נירש, מעין זכרונות גדולים ויפים אשר לנצח לא יכזבו מימיו. נשימה לדרך פעמינו: כבר נודע כי יש שבע דברים נפלאים בעולם, אבל האיש אשר נסע סביב הזעמערינג וראה את עוצם גדלו, לא לבד אשר ראה את הדבר הנפלא השמיני כי אם ראוי לכנותו ראש כל הנפלאות, באשר כלם אחרונים לו במעלה. ממרומי טריעסט עפעפי הנוסע יישירו נגדו את הים אשר כבוד אומר כלו נגלה כספר לפניו.

חמשה ימים לילה ויום, אחר אשר שאל בשלום איי יאָניען הפרושים כגן עדן לפניו, תשא אנית הקיטור את הנוסע עד קצה ארץ מצרים. הצגנו רגלינו בעיר־אלכסנדר העתיקה. במדבר בערבה תוליכנו מסלת־ברזל, וכברת ארץ אשר נלך כעת במספר כמה שעות היינו הולכים לפנים במספר ימים כמספרם, יום לשעה יחשב. נהר רחב ידים אשר לא נכר חולו הצהוב על שפתו מפני מימיו המצהבים, קחנו על כתפיו לשאת אותנו עמוק עמוק אל קרב ולב ארץ הפרעונים (דער פאראאָנען). הוא יאור מצרים השב ושבע ימים, הוא הנילוס קדוש למצריים.

והנה אנחנו מתהלכים בחוצות אל־קאירה, ועינינו תחזינה כל עמי הארצות, איש ובגדו. ואזנינו תשמענה כל הלשונות יחד. על דבשת גמלים ינשא חיל עמים למסחר וקנין הצפור המדברי אשר מראהו כענק הגש לנחשתים ונער קטן נוהג בו. ארמונות והיכלות, מנהרות ומגדלי הקברים, מה זר המראה הזה הלא מקסם קסם הוא! עמוד גדול כענק נורא עומד ערירי במרחב על ארץ המישור הוא הפלטה הנשארת מכל מחמדי עיר בית־שמש הוא און, אשר שם בימי קדם החכמה בנתה ביתה, שם חקרה ושם למדה, וחכמי עולם כאפלטון שמעו לקח מפיה, שם התגורר יוסף משנה למלך מצרים, שם הראה אותותיו המחוקק הגדול האיש משה – העמוד ההוא, הנה הנוסע עומד לפניו. ונפן ונלך המדברה. נעלה אל במתי פארי־העמודים, עמוק עמוק תחת רגלינו נראה את הספינקס¹⁴ מונחת בחול, ושם מרחוק מדבר ליביאה וקרוב אלינו יאור ניל ושדה מלחמת נאפאָלעאָן. עוד מסע אחד על פני הישימון והנה אנחנו בזועץ ועומדים על שפת הים האדום הוא ים־סוף.

האין כל אלה קסמים גדולים כמספר הנפלאות אשר עשה נביאנו על אדמת חם? או האין זה קסם, אם היום אנחנו עומדים לפני מגדל־סטעפאן בעיר ווינא ובעוד עשרה ימים אנחנו חונים במחנה מול ים־סוף?

האין זה קסם, אם היה יהיה לנו כל זאת במחיר אשר יתן איש בעד ארוחה אחת, הן אמת בארוחה הזאת ינתן לפניו בחדש טבת סל גרגרי־אדמה (ערדבעערען) עודם באבם; או במחיר אשר ינתן בעד מרחץ בהאָמבורג או באישל. העשירים אביוני אדם אלה! קטני הנפש הראויים גם אחרי מותם למלאות כרשם ומעיהם, או לחנוט אותם למען יעמדו ימים רבים להיות למופת לדורות עולם וישתוממו עליהם רבים, איך היה ראשם נעור וריק, רק עור ובשר לבשו מבלי כל רוח בקרבם, איך החשך כסה את עין נפשם, אפלה מנודה גדול יתר מאד מחשך מצרים הנודע. הן רבים עתה עשירי עם השולחים את בניהם לנסוע בארצות, אבל אנה? לגן־עדן הקאנקאני¹⁵ או בין אלפי ארובות עשן העושים בכל מלאכת חרש וחושב! ולא יעלה על לבם, כמה עולמות של רעיונות והשקפות חדשות יהיו לנחלה לאיש אשר נדבה אותו רוחו לנסוע המסע הקטן הזה, אשר יוליך אותו קוממיות אל ארץ נחלת החכמה מימי עולם ומשנים קדמויות.

אחר אשר כלה איש את מסעו הזה ונוסף לו מכל מקום עוד פלא אחד על עשרת הנפלאות אשר ספרנום, והוא, כי לא נשברה אניתו ולא טבעה ספינתו בים, או לא אחזהו שעמום ונפל ארצה מעל גפי מרומי פארי־העמודים, או לא הכהו שרב השמש ומת, או לא נפל מעל דבשת הגמל ונשברה מפרקתו. אולם אנחנו בקאירה אנו, או עוד טוב מזה, כבר תהלה לאל שבנו הביתה בשלום, ומפרקתנו לא נשברה, והנה אנחנו מתארים בעט סופר אשר בידינו – אם רק לא תפול עלינו קורת ביתנו להכותנו נפש – את כל אשר ראו עינינו בקאירה.

מה זה מראה הבתים הנשקפים נגד עינינו! כל השערים סגורים ומסוגרים, ואליהמה הרקועים עליהם מלמעלה יפים עד מאד. במקום פחי זכוכית אשר בחלונותינו הנשברים חיש קל כשבר נבל יוצרים, לחלונותיהם דלתות שקופות אטומות מפתחות מעשה שבכה, חטובות אטון בריססעל עשויות מעץ, והנה סתר תהייני לשפוני טמוני ההרמון (הארעם). והבית, אם גם ברחוב פתוח ומלא תשואות הוא עומד, הוא בית מצודות סגור מבוא, ובמקום כלי למשחית אשר יפער פיו מן המצודה ולחוץ, הנה עת עור התנין אשר ביאור (קראָקאָדיל) ימלאו ויתלו אותו בכבלים לפני קצת הבתים, כאלו הוא ישמור צאתם ובואם.

הנה ארחת גמלים באים ויאלצוני ללחוץ אל קיר הבית לבלתי היות להם למרמס, כי הדרך צר גדר מזה וגדר מזה, והגמל הבער לא יט ימין ושמאל, כי במסלתו ילך. חמור קטן הולך בראש ואחריו הגמלים ימשכו, בנחת ובמרגוע, עשרים הם במספר ואסורים זה אחר זה בחבל. מנהיג הגמלים, מכנסי תכלת על מתניו, צניף לבן על ראשו ונעלים אדומים ברגליו, ושאריתו ערום, רוכב לרגל גמליו פעם לפניהם ופעם לאחריהם, את אשר לא יפריע אותו מהעלות עשן הטאבאק ממקטרתו הארוכה. ארחת הגמלים עברה ותעזוב לדמיוננו ענין לענות בו, לשער בנפשנו את יקר תפארת סחורות הודו אשר ישאו הגמלים האלה הבאים מזועץ. ונבוא אל רחובות רחבי ידים, ימין ושמאל חנויות אשר שם ימכרו כל שכיות החמדה. כלי זיין, בגדים, יריעות רקמה, מרגליות, פנינים, לים. מוכרי הסחורות יושבים בחנויותיהם על רגליהם, וכאשר אין להם מה לעשות יקראו בספר הקאראן וישחו וינועו כאשר יעשו העברים בתפלתם; או יעלו עשן הטאבאק מאת הנרגילה [במקור הסרוק שיכול אותיות ונדפס *הרנגילה* הערת פב"י] העומד מרחוק, על ידי הקנה היוצא ממנו, המוקף בחוטי ברזל ונחשת ומעוטף בעור אדום ומראהו כמראה נחש אדום ומזהיר. בירכתי החנות עומדת מחתה עם גחלי אש ועליה סיר נפוח, למען הכין משקה הקאפפע לכל קונה הבא אל החנות ולכבדהו כמשפט. על הרוב יתן המוכר אל הקונה, מאהבת הכנסת אורחים, גם את מקטרתו מפיו אל פיו. קצת בעלי החנויות אשר לא יקראו בספר ולא יעשנו וגם אין להם ענין עם קונים, בהיותם עיפים מחום היום ישנו את שנתם, ואחד הנערים ישמור את החנות.

בין חנויות מוכרי הסחורות נמצאות עוד אחרות, אשר בהן יתעסקוהאומנים ובעלי המלאכות, ופמים לא מעט איש האיירפי, אשר הסכן הסכין מנעוריו לראות בחריצות האומנים העושים את מלאכתם שמחים וטובי־לב, יתעורר לשחוק וללעג בראותו את המושלמני המכובד, אשר זקנו הלבן כבוד אומר כלו ותארו כאחד אבות העולם, ידו אוחזת במכנסי בד לים ומטולים, והוא מאחה את קרעים ויפקדם בטלאים, או חרש ברזל יושב על כסאו, ולאטו ירים את הפטיש ובעצלתים הולם פעם, ועיניו תשעינה אל מקטרתו מקטרת־הזכוכית העומדת על ידו, לבלי יקרנה אסון.

כל רחובות החנויות האלה מכוסים במחצלות של קנים, עד היות מתחתם צל מחורב, למען לא יכבד החום עכ"פ בעתות הבקר על מבקרי החוצות האלה הנמשכים על פני כל העיר לכל פאה. הנה ניעף ועינינו ילאוּ לראות בהוד הסחורות היקרות ולהתבונן בם, לולא תמונות אחרות וענינים חדשים ימשכו השקפתנו עליהם פעם בפעם.

שתים נשים באות לקראתינו רוכבות על אתונות צחורות נהוגות ברסנים אדומים עם נקודת כסף בידי שני סריסים, הנכרים כי סריסים הם מבלי היות שער צמח בזקנם. נקל להם לפנות למו דרך, יען כל מושלמני בענות צדק יטה מני דרך אשר נשים באות בו ויסתיר פניו מהביט אליהן. הנשים נושאות על פניהן צעיףלבן מעל מצחיהן ולמטה, ובו רק שני חורים קטים במקום העינים. מעיל רחב ממשי שחור הקשור כמו כן במצחיהן ותולה עליהן מחריהן מסתיר כל גויתם וגם מקצת מן הבהמה אשר הן רוכבות עליהן. הנשים אוחזות את המעיל הזה בשתי ידיהן לפני חזיהן, ובשבתן כה מבלי עשות מאומה, בהיות העבד אוחז ברסן הבהמה ומנהיג אותה, תהיינה בעינינו כמראה עוטי־משכיות (מאסקען) אשר בבתי המחולות.

ולעמת כמוסות ארץ הקדם האלה (הנשים המכוסות בצעיף) פעמים לא מעט נשתאה על נשי האכרים (פעללאה ווייבער) אשר תפגשנה אותנו, לבושות כתונות תכלת המגיעות עד קרסוליהן, אין כסות לשדיהן, ובלחי פניהן החוּמים כפני המצרים כתבת־קעקע, וכה תעשינה גם לשפתותיהן אשר בפתחן אותן לדבר תזהרנה מאחריהן שנים זכות כשלג. עיניהן כחולות בפוך ונזם כסף באפיהן, והן בעינינו כפראים במדבר. גם במצח אשה כזאת קשור צעיף לבן מגועל התולה לאחוריה, כי לא תוכל למשוך אותו בידיה לפניה ולהתכסות בו, כי שתי ידיה תומכות את הסל אשר היא נושאת על ראשה מימינו ומשמאלו, ואשר על כן תראה לנו תמונתה כתמונת הכד בעל שתי אזנים.יש מהנשים האלה אשר ילד רוכב על כתֵפה מאחריה, והילד הזה על הרוב ערום בלי לבוש. לפעמים נראה אשה כזאת רובצת על הארץ ותחלוץ שד לילד, אשר פעמים לא מעט הוא בּן שנתים או שלש שנים. מי הוא זה אשר בלעגי שפה יפנה עורף אל התמונה הכבודה הזאת וישים דופי בּשדי האשה הדלה אשר מרוב הניקה את הילד אבדו יפעתן, אכן מה רב עושר האם הזאת ואשרה! אין אם בארץ הקדם, אם גם ברך אותה אלהים בעושר ונכסים, אשר תתן את בנה או בתה למינקת, יקר בעיני האם השחוק הנעים המרחף על שפתות הילד בעת ינקו, יקר בעיניה ידעו את מינקתו, התענגו על רוב חלבה, ונפשה תמאן לתת את כל הענג הזה למינקת זרה ושכירה!

ויותר מאשר תלאה העין לראות כל המראות והצבעים עם צליהם וצלי צליהם משחרות עץ הבנים, חוּם עמוק, חוּם, ירקרק חרוץ, ירוק, עד מראה הלבן, עוד יותר תלאה האוזן לשמוע כל הלשונות, כאשר נדברו אז במגדל אשר בנו בארץ שנער היא בבל. אלה מצפצפים לאלה בהגה מהגים, אלה מנחיריהם מלים יוציאו ואלה יהגו בגרונם, אלה צועקים ואלה מרחשים בשפתיהם, אלו ואלו מכים בתוף אזנינו ביד חזקה הכה ופצוע עד הקרעוֹ.

גם קול התוף אשר אנחנו שומעים מרחוק לא ינעם לנו יותר מקול הראשון. נלכה נא לקראתו. איש לבוש בגדים רחבים ושלל צבעים רקמה רוכב על סוס לבוש הדר, אחרי שלש אנשים ההולכים לפניו ברגליהם. אחד מהם נושא דגל ירוק קטן והשנים מנצחים בשיר בתוף וחליל. קצת אנשים ימשכו אחר הרוכב הזה השב בלויה זאת מן המקום אשר בחר בו לעבוד עבודתו לאלהיו, הוא כפא טאַנטַא אשר בין קאירה ובין אלכסנדריה.

העם ההולכים ברחוב הנה והנה לא ישימו עינם על הרוכב הזה, כפי הנראה אין זה דבר חדש אצלם. מאד רבו פה העורים או חולי־העינים. האבק הדק ובלתי נראה לעינים אשר ישאהו הרוח הנה מן המדבר, הוא סבת הדבר הרע הזה, אשר לא נראה כמוהו בלתי אם בנעאפעל ע“י אבק הלאַוואַ המכסה את קרקע הרחובות וע”י הברק הבא מפאת הים המעור את עיני השטים בחוצות.

באנו אל חצר בית מסגד הישמעאלים (מאָשעע), תורים ובני יונה הרבה, המוצאים שם מחית נפשם בנדבת לב אחד חסידי המושלמנים הדואג בעד מזונם, הוגים ועוגבים ופורחים ולוקטים, ולא יחרדו לקול הבאים ולא ישבתו ממלאכתם. מקיר החצר וחוצה אַגן שיש גדול ושבכה לו כדור מסביב ומכסה כעין הרקיע נטוי עליו מלמעלה, וגביעי נחשת קלל רכוסים בשרשרת אל מטות השבכה המצורפים זהב. ואיש עומד בתוך השבכה וממלא אותם מים חיים הלוך ומלא בכל פעם אשר יריקו אותם המרווים צמאונם. היוכל בן תמותה להציב לו יד לזכרון עולם גדול ונכבד מבארות מים חיים כאלה, הנמצאים בקאירה ובקונסטנטינופול הרבה מאד? אין דבר אשר ימלא רגשות תודה את לב בן ארץ הקדם הבא ממדבר מארץ ציה, כמו מים חיים אשר ישקנו איש לצמאו. מי זה אשר ישיב נפשו בארץ חום ושרב ולבו לא תמלא תודה לאיש הנדיב ההוא שכבר גוע ואיננו, אשר כרה את הבאר הזה וצופה העמיד בתוכו לתת חיים בלי הפוגה, בעת אשר מיסדו כבר היה טרף למות, ועל פי הרוב ינוחו עצמותיו בקבר תחת אבן המצבה הנשענת על יד הבאר!

הסירונו נעלינו מעל רגלינו ונבוא אל בית המסגד. בעד האשנב העשוי בראש המגדל מלמעלה יפלו קרני האור על יריעה מרוקמת רקמת פרחים וציצים ירקרק־צהוב הפרושה על פני הרצפה. קירות הבית חלוקים וכל תמונה אין עליהם, רק על יריעה ירוקה הפרושה על הקיר מול פני הבא אל הבית יזהירו אלה הדבריםּ:

אֱלוֹהּ הוּא אֱלוֹהַּ וּמָחֲמֶד נְבִיאוֹ'

פה ושם יכרע על ברכו מתפלל יחידי וישח ראשו עד הרצפה. תפלת מושלמני נראה תמיד כיוצאת מקירות לבו, יען כי הוא לבדו מבר אל יוצרו. התפלה בצבור מבלבלת ומפריעה כונת הלב, והיא תפלה כללית, תחת אשר היחיד יפנה אל ה‘, כפי התעוררות נפשו,כפי צרות לבו העצמיות ומיוחדות רק לו לבדו, או כפי הרגשות התודה במעמקי לבו וכלות נפשו אל ה’, ויתר ההרגשות אשר יפרו וירבו אותן חיי בני אדם לרוב. אין להמושלמני צורך בבית התפלה למעו ישפוך שיחו לפני ה', כי בכל מקום, רחוב, בגן, וגם בבית משתה הקאפעע, בהגיע תור התפלה יכרע על ברכיו מבלי שום לב על כל אשר סביבו., ויתפלל. ודבר זר ומפליא הוא שהאיש האיירפי אשר עלה במעלות ההשכלה, יבוש ויכלם לעשות כדבר הזה, אם אמנם בהרבה דברים אחרים גם בוש לא יבוש גם הכלים לא ידע.

בלכתנו הלוך והבט הגענו עד שוק־הבשר והלחם. ואראה והנה איש נושא מאזני משקל גדולים הולך לפני איש לבוש כאחד השרים וחרבו על ירכו הרוכב על סוסו ואחריו הולכים כמה עבדים. ראיתי והנה המוכרים מתלחשים וינועו איש ממקומו. האיש הרוכב הוא המשרה על שכמו לנסות ולבחון המשקלים והמדות, ולעצור בעד הקונים לבלתי ילכו לדרכם עד כי הגידו לו משקל ומחיר הדברים אשר קנו ועד בחנו אותם.

השר הזה זה שמו אשר יקראו לו מאוֹהטזיב ועד מהרה יחרץ משפטו. המוכר אשר ימצא כי מאזני מרמה לו או הונה את רעהו, והוציאו אותו והניחוהו לפני חנותו ודשו את בשרו. ואנחנו מבלי אשר נתכוננו לזה, קרה מקרינו לראות מראה כזה. איש אשר ידע היטב משפטי המצריים ומנהגים ספר לנו מהמראה הנוראה הזאת אשר ראו עיניו: מוכר לחם הונה את קוניו במשקל, ויצו המאוֹהטזיב לנקוב חור באחת דלתת נחיריו ולהביא בו חבל אשר יתלו בו את הלחם הנמצא קל במשקל. ואחרי כן צוה להפשט אותו ערום עד מתניו ולקשור את ידיו על גבו ולאסרו כה אל המוט אשר בחלון אחד בתי התפלות. וככה נשאר כמה שעות למוסר כלמתו נוכח קרני השמש הלוהטים ולנגד עיני המון רבה אשר נאספו לראותו. עוד לא נמחה מזכרון תושבי קאירה אכזריות מאוֹהטזיב אחד אשר היה שמו מוסטפֿא קאַשיף מילידי קורד.

פעמים לא מעט אהב לכרות תנוך אוזן המוכרים בעבור חטא כל שהוא. ויהי היום ויפגע במוכר קשואים ואבטיחים, ויהי כאשר שאל אותו מה מחיר פרותיו, ויגש לו האיש את נתוך אזנו ויאמר: כרתה אדוני! ויאמר המאוֹהטזיב בלבו כי לא הבין האיש את שאלתו וישאלהו שנית. ויען מוכר הקשואים: “הן כל מחיר אשר אגיד לך ידעתי כי לא יושר בעיניך, אף אם פֿאדדה (פרוטה) אחת אומר לך, הלא טוב לך לכרות את תנוך אזני ולתתי ללכת לדרכי!” וישחק מוסטאפֿא קאשיף, את אשר עשה רק לעתים רחוקות, וירכב על סוסו ויעבור. לאחד מוכרי הבשר צוה לחתוך מגבו ארבעה לאָטה בשר כמספר אשר החסיר לקונה במשקלו; לאחד תקע יתד ברזל בנחיריו ותלה עליה את הבשר הנמצא קל במשקלו. הקנקן אשר לא נמצא המשקה טוב בתוכו צוה לשבור בהכות בו על ראש המוכר. אופה אשר מכר את לחמו ביוקר צוה להושיבו ערום באגן נחשת לוהט.

דבר נפלא הוא שבארץ אשר מעת הפרעונים עד עת מחמד־עלי אין האדם נחשב בה למאומה והעם בלי מחסה ומגן, שוטרי השוק לבדם ישימו לב להעמיד המשפט על תלו. אכזריות ענשם לא יפלא בעינינו כל כך בארץ, אשר בכל התהלות שנותנים היום לתקנות מחמד עלי, מחיר בהמה עולה על מחיר איש עובד אדמה.

שר אחד ושמו: עלי בייא, פקיד שוק־הבד (ליינען־באצאר) צוה להעטיף הרבה אורגים בבד אשר ארגו, אחר אשר נמשח הבד בשמן, ולתלותם על האילן, תחת אשר ערב לבם לעשות מלאכתם על חשבונם ולא בעבודת המשנה למלך. הבד הוצת באש והאורגים נשרפו ביסורים קשים. ובמדה אשר מדד נמדד לו. הוא עצמו מת במיתת שרפה כאשר יצאה האש ובערה באבק השרפה אשר בקאירה בשנת 1824. הדבר אשר נעשה בעת קבורתו מעלה על זכרוננו משפט־המתים אשר היה נהוג אצל המצריים העתיקים:

ראש הכהנים (שעך) אשר בבית תפלת אֶל־אצחר התפלל בעת קבורתו את תפלות־המתים הנהוגות, ויהי כאשר קרא, כמנהג הישמעאלים, אל כל העם הנאספים, לאמר: “הבו עדותכם עליו!” ויחשו כל העם ולא ענו אותו דבר, תחת אשר ע"פ המנהג היה להם לקרוא קול אחד: “אחד הישרים היה!” ויקרא השעך שנית: “העידו עליו!” ויחרישו גם הפעם. אז קרא השעך: “המקום ירחם עליו!”

יגענו בלכתנו והנה אנחנו עיפים וסרים לנוח אל אחד מאלף בתי משתה הקאפֿעע אשר בקאירה. יציע־עץ מבדיל בין בית מגועל ובין הרחוב, לפני הבית ספסל קטן ושפל מכוסה ביריעה קרועה ובלויה; ספסלים כאלה נמצאים גם בתוך הבית, אשר באחד ירכותיו יכינו את “הקַהוֶה” לכל אורח ואורח. טעמו טוב מאד, קצף כעין השאָקאָלאדע מכסה את פני המשקה, אשר איננו זך ובהיר כמו אצלנו. כי את אשר אנחנו מכנים בארצות המערב שמרי־הקאפֿעע, הנקפאים ויורדים מטה, הם שם מעורבים במשקה עצמו והם מתבוללים מתגוללים ומתחוללים עמו. נפת־צופים (צוקקער) לא יתן בתוכו. ספל קאפֿעע כזה הנותן ריח ניחוח מחירו חמשה פפֿעניג, וממלא להמושלמני מקום היין הנקרא בלשון ערבית העתיקה ג"כ קַהוֶה.

הנה אנחנו יושבים לפני החנות, קצת אנשים ערביים יושבים עמנו ומתענגים על רב טוב הכעף, לאמור: הענג, וכהעלותם עתר ענן הטאָבאק הפרסי הצהוב הנקרא טוּמבאק על פי מקטרת הנרגילה, או לטקיה השחורה הבאה מארם, בקנה העשון (טשיבוּק). האורחים אשר בתוך החנות שמחים וששים, מדברים ומשתעשעים. הם עושני־האשיעש, אנשים מדלות העם הנחשבים כאלה האנשים בארצות המערב המשחיתים נפשם וגופם שכורי יין שרף בבתי המשקה הנודעים לדראון. חפצנו מאד לדעת את דרך עשינת־ההאשיעש, והנה ערבי אחד אשר בא עמנו יחד אל הבית צוה לתת לו כלי מקטרת כזאת וראינו את מעשהו. הקהותיה (המכין את משקה הקאפֿעע) העריב איזה עלי קנבוס עם טאבאק וישם את התערובות בכלי מקטרת ויתן להערבי וישב הערבי על הרצפה וישאף את העשן ערך עשר פעמים והאחרון הגדיל ויצא העשן מפיו ומנחוריו כמו מארבה עד כי אחזהו שועל (הוסטען). אחרי אשר הרגיע מעט נגאר כמו רבע שעה יושב בלי הרגשה כאיש נדהם, ואחרי כן החל להתנועע ברב עוז ולדבר בקול רעש, עיניו הבריקו ופניו הצהילו ויהי שכור.

לא התמהמהנו שם ונצא ללכת הלאה לשוח ברחובות העיר, והנה המון אנשים שונים גדרו בעדינו הדרך, ובתוכם איש המופת אשר חמת נחש לא יירא ונחשים משחק לו. אם נפגע איש כזה בארצות אירפה נאמר כי צוֹעני (ציגיינער) הוא, כי כמוהו כהה תארו, וכמוהו יזהירו שניו מבין שפתותיו האדומים. אבל אין בעיניו מזהר שלהבת עיני הצוני ושערות ראשו אינם תּלתלים.והוא יושב במעגלה אשר עשה סביבו וסביב נערו הקטן אשר עמו מילידי אביסיניען, מאבנים קטנות וקליפות צב (מושעלן) מצבעים שונים. הנער נחש חבוש לראשו, והאיש נחש כרוך על צוארו. והנה הרבה להראות את אותותיו לעיני האנשים העוטרים אותו, ועתה הוא קורא באזניהם לראות עוד את מופתו האחרון. והנה הוציא מילקוטו נחש ארכו כשלש רגל ויאחזהו בזנבו ויחל להתגולל סביב זרועו לאט לאט, פעמים ושלש עד הגיעו אל כתפו. ויגע הנחש בלשונו על פי איש המופת אשר הטה ראשו לאחוריו. והנחש כרוך על זרועו השמאלית. עתה הוא קורא בקול:

"הַבִּיטוּ מוּשְׁלָמִים רְאוּ קֶסֶם הַלַּחַשׁ,

כִּי אֵין עוֹד רוּחַ חַיִים בְּקֶרֶב הַנַּחַשׁ!"

ובדברו כה ויאחז בימינו בראש הנחש?????¹⁶ כאשר חרדו כל הנצבים וינוסו בקול המולה, השליך אותו מזרועו הלאה ממנו. והנחש שוכב מת ארצה. ויקם איש המופת ליקח את הנחש ויאחז בו בראשו וילך בקרב העם נשען עליו כעל משענת הקנה. כפי הנראה ראה העם את המופת הזה לא פעם ולא שתים, יען לא נראה על פניהם השתוממות גדולה עד מאד. וישב איש מופת ויולך את ידו על הנחש אשר נהפך למטה הנה והנה, וישם ראש הנחש על פיו ויפח בו והנה שב המטה לנחש, ויחל להתגולל עוד הפעם סביב לזרועו.

לוּ יכלנו להבין את דברי כל הסרים לראות! נשים מעוטפות בצעיף, כושים, חצי־ערומים, זקנים וישישים בבגדים ארוכים ורחבים מצבעים שונים, ילדים מזוהמים עד כי תקוץ בם נפש כל רואה אותם, נושאי סבל ואדונים (עפֿענדים), כלם מדברים בערבוביא, ולפי הנראה מרשמי פניהם וצחוקם זו לעגם אשר הם מלעיגים על המראה הזה.

איש המופת הולך הלאה והנערים הקטנים רצים אחריו לראות עוד הפעם את אותותיו ואת מופתיו אשר ישוב לעשות במקום אחר. למען תבינו את סוד מראה הזה אשר ספרתי, הנני נאלץ להודיעכם הדברים האלה: הנחש המצרי הנקרא (Uraeus Haje Wagler) והערביים יקראו לו האיע, אי נאשור, הוא אחד ממיני הנחשים הארסיים היותר מסוכנים, אשר ימצאו לא לבד במצרים כי אם גם בחלק מארצות אפריקה עד גבנוני התקוה־הטובה. הנחש הזה הקדוש למצריים העתיקים ואשר נמצא מצויר לרוב על מצבותיהם הוא הנחש אשר הראו בו חרטומי מצרים את תחבולותיהם לעיני פרעה למען הקל בעיניו אותות משה ומופתיו אשר הראה בארץ חם, בהפכן את מטיהם לנחש ואחרי כן שבו להפוך את הנחש למטה. המראה הזה, אשר איש המופת בקאירה ישוב להראות אותנו הפעם, סבתו המגע אשר יגע בידו על ערף הנחש. והנגיעה הזאת תסב לו צמוק־אברים (שטאררקראמפף) ולפתע פתאם ישתרע לארכו ואחר עבור זמן ארוך תשוב רוחו אליו. ואם יחמם אותו בידיו, או יעביר ידו עליו הנה והנה ישוב ויחי מהרה.

יצאנו מתוך צנפת בני אדם אשר באנו בקרבם, והנה חוצות חדשים צרים, אשר רק שני אנשים יוכלו ללכת בם זה אצל זה פתחו לנו זרועתיהם. על דלתות קצת הבתים ציורים פראים מפרחים שונים, מאמרים בלשון ערבית, ציורים ערביים (אראבעסקען) סרי טעם. וזה להם האות כי בעל הבית עלה למעקקא לעבוד שם עבודתו ושב בשלום לביתו.

חלק העיר אשר אנחנו בו כעת צלמות ולא סדרים בו. רק האיש המתגורר שם ימים רבים או הבא לבקרו פעמים הרבה יוכל למצוא כל מוצאי ומובאי פינותיו וחוצותיו אשר לא נקבו בשמות וזכרון אין להם. יצאנו משם ובאנו אל חלק העיר אחר מרובה באוכלוסין מהראשון, ונעמוד מול בית מסגד הישמעאלים הנקרא עסיידה; והנה יוצאים מתוכה המון בני אדם מלוים מת. המתרגמן ההולך אתנו מבאר לנו המחזות הזרות ומתרגם לנו את התפלות והשירים אשר תשמענה אזנינו. שני גמלים, האחד נושא סלי לחם והשני חבית, אשר הולכים בראש, הלחם והמים יתנו לעניים במקום שם קבורת המת.

עשרה אנשים זקנים, ארבעה מהם עורים, הולכים שנים שנים אחרי הגמלים קולם בשיר ירימו:

לַא אִילַאהַא אִילַלאללַאה

מֹא חַאמאדוּר רַאזוּלוּללַאה

(אין אלוה כאלוה, ומחמד הוא שליחו).

על ידם הולכים ארבעה עבדים כושיים, שנים נושאים בקבקי כסף וזורקים מהם מי־שושנים על הסרים לראות וללוות המת; ושנים מניפים מחתות כסף אשר עליהם גחלים לוהטים ופעם בפעם ישימו עליהם לבונה לריח ניחוח. שני נזירים (דערווישע) אשר ביד כל אחד דגל חבר כהנים והמון נערים הולכים אחריהם, אחד הנזירים נושא על כפות תמרים את ספר הקֹאראן מכוסה בבגד רקמת זהב. כלם, ביחד עם האנשים הזקנים מזמרים פסוקים משיר שענינו משפט כל הארץ לעת קץ כל בשר.

אחרי המשוררים האלה ינשא המת על מטתו מאת אוהביו, ארבעה ארבעה מהם ראש המת ופניו לפנים ורגליו לאחור, והוא לבוש בגדים לבנים וירוקים ומטפחת ארגמן פרושה על המטה וסרח העדף מכל עבריה.

אחר מטת המת הולכות נשיו מעוטפות בצעיפיהן ואחריהן הנשים המקוננות אשר שערת ראשיהן פרועות מנהגות כקול יונים, מתופפות על לבביהן וקוראות: “נגדע התמר!” – “התזרח עוד השמש על מראה פני איש כזה?” – “הארי לא יוסיף עוד להניע את תלתלי קוצותיו.” אחר המקוננות ילכו כל עבדי הבית ושפחותיו והמה נושאים סרוחי טבולים בראשיהם קשורים מאחריהם, כאשר עינינו תראינה כמוהם עוד היום על קברי המלכים העתיקים, צבעיהם תכלת, מראה האבל והיגון בארץ הקדם.

מקצה המסע הזה הולך פר החטאת, אשר לכפר על עון המת ישחט על קברו ובשרו יחלק שם לעניים. בתמהון לבב ובחרדה ראינו את מסע הזה עובר על פנינו. בכל עת בואנו ברחובות מלאות אדם רב נפגוש המון עניים מבקשי לחם. הרבה מהם מכים בסנורים ובבלויי סחבות יכסו מערומיהם. גם הנה ראינו אנשים ובתולות אשר ערום הלכו ורק חגורות על מתניהם, פורשים כפיהם לבקש אוכל לנפשם. רוח השיר מרחפת על פי הרוב על פני תחנתם ובקשתם לתת אל פיהם והמה מעלים על זכרוננו את שירי עניי הסערביים אשר באמת בהררי המליצה יסודתם. אחד העניים קרא אלינו לאמר: “אורח אלוה ונביאו אנכי!” ובתולה אחת פרשה כפיה ותתחנן ותאמר: “מתת כפיך, אדון ישועתי, תהי היום הזה ארוחתי!” ויש אשר יכו בתוף או במחתות נחשת קלל ותהלות ה' ישירו, מבלי אשר ידברו דבר אל העובר על פניהם; והמה כהנים נזירים.

בכל הארצות ידבר העוני בשם ה' וישא מדברותיו על שפתיו בשאלו אוכל לנפש רעבה; על כן שבענו נחת לראות פה גם מוכרי לחם ומים ופרי הארץ ה' שפתם יפתח ופיהם יגיד תהלותיו בדברם דברם אל קוניהם, וזה עדות נאמנה על רוח המוסר והמליצה השוכן לב המחמדיים.

איש נושא נאד מים עשוי מעורות עזים בא לקראתנו, בידיו הוא נושא שני מזרקי נחשת קלל, ויכה זה בזה ויקרא: “נעים כזעלזעביל, מעין הגן אשר בעדן!” או: “שתו מחכמת הנהר!” נזירים נושאים כד חרס על כתפם, והמה נותנים לעוברים לשתות מים אשר ריח שושנים להם, וקוראים: “דברי נביאנו שושנים המה משיבי נפש!” – “ריח גן עדן!” מאחד מוכרי השושנים שמענו הדברים האלה: “טל נביאנו (זיעת אפיו) ירד על הקוצים ויהיו לשושנים!”

אשה אחת נשאה על פנינו סל תאנים וענבים ותעורר אותנו לקנותם בדברים האלה: “מתוקים הם כנשיקת העלמות אשר תהיינה לנחלה למאמינים לעתיד לבוא!” – נעימים כפרי עץ הטוֹא אבוֹא אשר בגן אלהים!" לא סרבנו לבקשתה וזכרנו את פרי עץ הדעת אשר בתוך גן העדן. התאנה המצריית קטנה ומתוקה מאד עד כי כמעט תהיה לזרא. והוא דבש פרות הצנוף צנפה. הענבים לא ידרכו במצרים להוציא מהם יין, כי המושלמנים יאכלום חי כפרי; על הרוב ארכה רגל ורחוקים זה מזה. שקוים מתוק יותר מדי עד כי כמעט יקוץ בה חיך הטועם.

עת חצי היום קרוב לבוא, שרב השמש הוא כמו חום הכבשן אשר הוסק עשרת מונים. באין הפוגה אנו רוחצים בשרנו בזיעה. העולם הזר והמוזר הזה הלאה אותנו עד מאד, והנה אנחנו עולים על כתף עירים בירכתי אחד הרחובות, למהר לשוב אל בית מלוננו. בדרכים אחרים מאלה אשר הלכנו בם בהתעותינו ברחובות אנחנו שבים הפעם ללכת לביתנו, בדרך חוצות נבדלים ורחובות נרחבים. חום היום הניס את המון האנשים לצל בתיהם. רק פה ושם תפתח לפעמים שבכת החלון, ומטבע קטנה מכסף או מנחשת תפול משם ארצה, ונער קטן ההולך עם מושלמני שב וישיש מרים אותו מעל הארץ ותהלות ידבר פיו. שנים אלה יחד בשורה בפיהם ליושבי מצרים, ובעבורה יקחו מתת כספם אשר יתן להם בטוב לב.

כי בהחל הנהר נילוס לעלות, יצאו האנשים האלה, נבחרים זה לזה, איש על יד נערו, ברחובות הקריה, ובנעימה מיוחדת ידברו את הדברים האלה, או הדומים להם:

השב: ברוך רוקע ארץ ושמים. – הנער: הנותן לנו נחלי מים. – השב: ברוך ומבורך הרים חציר מצמיח. – הנער: ומתים מקברם מקים ומפריח. – השב: אלוה נותן שובע, מעלה היאור ומשקה פני האדמה. – הנער: וההרים והגבעות וגם כל מדבר שממה. –השב: ברוך הגולל אור מפני חשך וחשך מפני אור. – הנער: אלהים! אין זולתך אשר יעשה כמעשיך חדור ודור. – השב: הוא ישמור את בעל הבית הזה ויהי מחסהו. – הנער: אותו ואת ביתו ואת כל איש טוב אשר יעבדהו. – השב: יום טוב ומבורך יצו ה' עליהם, וכפרוח היאור יציץ ופרח אשרם וחייהם! – הנער: כה יתן ה‘! – השב: היום הזה עלה היאור על כל גדותיו, הוא המשביע אותנו מכל ברכותיו – הנער: טוב ה’ ורחמיו על כל מעשיו! –

 

גַן הָאֶסְבֶּקִיה.    🔗

נדרש נדרשתי בטרם הלכתי למסעי, מאת אחד אוהבי, לקנות למענו עלם שחור, על אחד השוקים במצרים אשר עבדים נמכרים שם, ולהביאו אל ארצי ואל מולדתי.

כבר בירושלים וביפו הובאו לפני כאלה לקנותם, בירושלים הובאה לי נערה מאביסיניה וביפו עלם מבני התערובות (מולאטטע). וכאשר לא נרציתי לקנותם והגדתי כי רצוני לקנות עבד כבואי למצרים, הגד לי כי מסחר העבדים והשפחות איסר חמור הוא במצרים מטעם הממשלה, ורק בכנען ובארם לא ימחו בידי המוכרים והקונים לעת עתה בעבור כי לא נתפרסם עוד פקודת האיסר ברבים. ובכל זאת ראיתי כי כל ארץ ממשלת הישמעאלים מלאה עבדים ושפחות לממכר וקנין, ובעיר המלוכה עצמה ראיתי בית משתה קאפֿעע קרוב לבית תפלתם, אשר יאספו שמה סוחרי אדם אלה ושם יעשו מסחרם. ראיתי מעשה ונזכרתי מעשה רב, איך באחת ממשלות איראָפה, אשר שם המשפט ליסר אנשי און המסרסים את הנערים למען ינעם קולם לשיר ולזמרה, ומשפט האנשים האלה להיות אסורים על האניות בכבלי ברזל ולעבוד שם עבודת פרך, ובכל זאת שמה הרשע להעמיד נערים סריסים כאלה אשר נעשה בם התועבה הגדולה הזאת, על במתי בתי זמרה, להשמיע קולם בתוך המון חוגג, ולגלות את חרפתם בשיר וקול זמרה.

כאשר באתי לקאירה וגליתי את מחשבתי אל המתרגמן אשר הראה לי גם הוא יראתו על פניו, ויאמר כי אסור הדבר הזה מאד ע"פ חקי הממשלה ויספר לי כי זה לא כביר הביא איש אחד לטאנטא, מקום קדוש לישמעאלים בין קאירה ובין אלכסנדריאה, ששה נערים למכרם שם בסתר, ויודע הדבר ויתפשוהו השוטרים וישימוהו במשמר. ואחר אשר הגיד לי את כל זאת הבטיח לי – לחשוב מחשבות ולבקש תחבולה אולי יצלח בידו למלאות חפצי בדבר הזה.

ויהי כאשר רכבנו יחד ברחובות קאירה, יעצני לעמוד על יד חנות פתוחה אשר ימכרו שם טאבאק ולקנות לי שם מעט מן העשב ההוא; והיה כאשר ישקל על ידי העלם המשרת שמה את הטבק ואשים עיני בו והיה אם יישר בעיני ודבר הוא עם אדוני העלם למכרו לי ממכרת עבד. “העלם ההוא” הוסיף לאמור "הוא בן אדון החנות אשר ילדה לו שפחתו, כי ארבעה בנים ילדה לו, אשר על כן אולי יטה לבבו בסתר למכור אחד מהם.

ראיתי את העלם והוא כבן שמונה שנים, ויבט אלי בעינים נוצצות, ומתחת שפתים שחורות ועבות הצהירו שניו הזכות משלג. המתרגמן נפרד מעלי כאלו לא ידעני וירכב ויעבור לפני, ויהי כאשר השגתיו וישאלני לאמור: “הטוב העלם בעיניך, אדוני?” כאשר השיבותיו כי טוב הוא בעיני ויאמר: “עוד נשים עינינו על ילדים אחרים, אם טובה עצתי בעיניך אדוני, אך ילד תקנה לך. הגדולים לא יקחו מוסר, אבל הילד ידבק בך לאהבה כעגל יונק חלב אמו.”

בערב ההוא השיב רוחי רוח צח חרישית המרחפת על פני האֶסבקיה, הוא הגן הרענן הנטוע לתפארת בחזקת היד על אדמת חול נורא. עששיות למאות הזהירו בשלל צבעים בין האילנות. אנשים לבושי רקמת בני ארץ הקדם ישבו על יריעות מרוקמות אשר נשאו אחריהם עבדיהם השחורים או החוּמים וישרתו את אדוניהם בכלי מקטרת ובנרגילה ומסכות עצי תמרים הביאו שמה את הקאפֿעע חם לאיש איש. כשבת קצת אנשים יחד נלוה אליהם איש מספר, למען ספר להם את הספורים הבדוים אשר כבר שמעה אזנם אלף פעמים ואחד, ולפעמים יפסיק באמצע ספורו לתאר להם בשרד שנאת הנוצרים איזה מאורע ממאורעות מסעי־הצלב.

אם יבא יום אשר הנוצרים יהיו אדוני ארץ הקדם חובה עליהם לבקש עצה ותחבולה, אשר כבר נקלה היא ונוחה לממשלות אירפה יודעי דת מדיני, לאסור איזה שירי זמרה וספורים. אנשים אשר העמיקו הרחיבו לדעת משפט בן ארץ הקדם חייו ומנהגיו ודעותיו, הודיעו לי נאמנה כי הספורים האלה ירבו לזרוע שנאה ואיבה בלב בעלי דת מחמד יותר מאשר יוכלון עשות חקים ומשפטים לא טובים אשר יצאו בכל תוקף ועז מאת הממשלה. לא יועיל חרב ואש במלחמה נגד כח הדמיון. הספורים האלה, רובם ציורים ממסעי־הצלב, מתארים את הנוצרים כזולת לבני אדם, רוצחים, לסטים, אונסי נשים, מהרסי החרות עד היסוד בה, כובשי ארצות לא להם וצמאי דם אדם. הספורים האלה ימלאו רוח המחמדיים שנאה וחרון אף יותר מאשר יעשה הקאראן – וקאנסולי אירפע העושים אות נפשם.

ככה יעשו גם ההגדות והספורים, מהילדים אשר ישחטו היהודים, למען ישתו ימצו דם נוצרים בליל חג המצות; שוֹם חגא לילד בוכה תאר פני היהודים הרעים והחטאים ארוכי־זקן, הפעולה הקדושה והמחוכמת בשבת האֶבל (קארזאמסטאג) אשר שרף ישרפו בו הנוצרים בחצרות בתי קדשיהם את תמונת יהודא איש־כריותי, אשר יטעו בדמיון הילדים והעם שנאה ומשטמה יותר הרבה מאד מאשר יש לאל יד ההשכלה ורוחה לעקר ולשרש. הממשלות האלה, אשר גם רק מסבות הצטרכות המדינה (שטאאטסאֶקאָנאָמיע) רוצים בתקנות טבעיות של שווי הזכיות לכל אנשי מדינתם, מוכרחות הן, למען לא תבושנה ולא תכלמנה מפני רוח האנושות המרחפת על פני כל הארץ, ולמען לא תאלצנה בעל כרחן ע"פ חכמת קורות דברי הימים אשר צדקתם עומדת לעד ומוסר כלימתה סוף סוף תשמענה אזני החרשים; מוכרחות הן קודם כל דבר לאסור איסור בנפש אנשי הבמות (הכהנים והמגידים) לבלתי יהיו עוד מספרי הבלים שהיהודים שואפי דם בחג פסחם, מוכרחות הן להזהיר ולאסור לבלתי יטמאו את מקדשם בשרפת תמונת יהודא איש כריותי, מוכרחות הן לפקוד על הכהנים, אשר עליהם ללמד אהבה וחמלה אם באמת כהני מושיעם הם, כי יעמדו לנגד הספורים הבדויים האלה ויקראו באזני המורים בבתי הספר לאמור: עליכם להורות את הילדים יראת ה' ולהאיר עיניהם ולא לעשותם לחרפת הנוצרים עורי לב וחשוכים.

המנצח המפואר במלחמה אשר אצל אספערן, הנסיך הגדול ערצהערצאג קארל, נתן פקודה מפורשת לבלתי ישחקו בבמות בתי הטיאטראות בווין את מעשה “פרינץ פֿאָן האָמבורג” אשר נפל פחד המות עליו, בעת אשר היה נחוץ מאד שחיל צבא עסטרייך לא ייראו מות ויחרפו נפשם להלחם ביד חזקה בעד ארץ מולדתם האהובה. ככה היה מהראוי לגרש את “הסוחר מפענעדיג” מעל במות־המשחק, עד יבוא יום לא יהיה בו כח עוד לתת טרף לשנאת העם, ועיני הסרים לראות תפקחנה וידעו כלם כי השחוק הזה רק מלאכת מחשבת הוא ואין תכליתו להורות שנאה טנקם לדורות עולם.

ועוד יותר ראוי ונכון לעשות כדבר הזה, אחר אשר ידענו בבירור ע"פ קורות דברי הימים, שבימי האפיפיור סילפעסטער החמישי קרה המקרה הנורא הזה בהפך, כי איש נוצרי ולא יהודי תבע את בעל חובו היהודי בדין למלאות אות באות תנאי שטר חובו הכתוב בו שאם לא ישלם לו לזמן המוגבל יחתוך לו המלוה מגוף הלוה ליטרא בשר. צא וראה שגם המליץ המפואר לדורות עולם בעל דת הפראטעסטאנטים (שעקספיר) לא היה יכול להלוך נגד רוח שנאת הדת של בני דורו, ולב הותל הטהו להפוך הדברים משרש ולתת את היהודי למשל ולשנינה.

אולם אנה הלך רוחנו, הנה אנחנו יושבים בנוה גנים במצרים, עוד היום מזמרים היהודים בליל פסח: “עבדים היינו לפרעה במצרים” על כן אין הדבר זר כי עלו הדברים האלה על זכרוננו. המספר הספורים הבדויים יושב לא רחוק מאתנו ומספר מגבורים אדירים אשר שפכו דם הנוצרים לאלפים ולרבבות או מכרו אותם ממכרת עבד והמושלמנים שומעים ומקשיבים ונענים לו בראשיהם סרוחי טבולים ואומרים: "מאשאללה ימשאללה! ¹⁷

הפראנקים (אנשי איירפה) יושבים סביב לשלחנות על כסאות עץ, ומצווים להביא להם לימאָנאד, אבק השערבעט לערוב אותו במים או שותים קאפֿעע עם מי נילוס מסונן שטעמו כטעם החלב. גם אנחנו שמנו מושבנו סביב לשלחן קטן: האדון טעאַדאָראָ מלך אביסיניאה דאָקטאָר נאטערער מווין דבר מהשלשלאות ומוטי־מתג אשר הוא עושה לאסור בם את האריות נמרים והתנינים (קראָקאָדילע) אשר הוא מקוה להביא עמו ממצרים העליונה, אשר שמה פניו מועדות ללכת עם האדון הייגלין. שר אחד (גראף) מעסטרייך מלא פיהו מנפלאות ציד החיות אשר במצרים. כי לזרא באפיו הארנבת רכת הלב, הקורא (רעבהון) הפתי ההולך בעצמו אל הפח כעכס אל מוסר אויל, החזיר פרא והאילה אשר בארצו ובמולדתו, נפשו גרסה לתאבה לירות כדור עופרת בלב התנין אשר ביאורי מצור, להאבק עם הארי במדבר, ועל כן בא אל ארץ הפרעונים ארץ קדומים תדרוך נפשו עז. ולוּ היה לאל ידו להסיר המסכה הנסוכה על פני הפסל אשר בזאיס, וחדל מזה, אם היו עיניו רואות הרחק ממנו כמטחוי קשת נשר או עיט צבוע חש על טרפו. פארי־העמודים לא קברי מלכי מצרים הם בעיניו, כי אם מקום מצבם ותחנותם במדבר בהלכם לצוד ציד, כי בכל אשר תראינה עיניו ותשמענה אזניו רק ציד בפיו. ואותי, הבא מנקיקי סלעי הלבנון וממרום הריו, ומארץ כנען אשר נחשפו יעריה, הוא שואל תמיד מה הציד אשר יצודו שמה? וכאשר ספרתי לו מהעפרים (גאצעללען) לא שת לבו עליהם בעבור היותם כאילות הקטנות אשר בארצנו, וכאשר ספרתי לו מהליש (לעאָפארד) אשר פגשתי בלילה בנסעי משכם ליפו, התלהטו עיניו ויקרא: “אם בחר בי ה' יוליכני בדרך כזה!”

ואיש רביעי מארץ עסטרייך, החוקר ודורש בחכמת הטבע קראזאלקאָוויטש, אשר לו בקאירה בית עקד דברים השייכים לקורות הטבע (נאטורהיסטאָרישעס קאבינעט) בקש את הגראף ללכת עמו לראות את האקו (שטיינבאָק) העצום, אשר נתפש עודו בקטנותו על הר סיני והוגש לנחשתים, והוא מסוכן מאד גם לאנשים הנותנים לו את טרפו אם לא ישמרו את נפשם. “חצי אכלה בו!” קרא הגראף נמרוד כקדוח אש אהבת הציד בלבו, עד כי מלאנו כלנו שחוק פינו.

מאד שמחנו על זה, כי ארבעה אנשי עסטרייך, שונים בדרכי מחשבותיהם ובמטרת חייהם, נקרינו יחד בחלק עולם אחר והננו יושבים סביב לשלחן אחד בבית משתה הקאפֿעע בארץ הקדם, ובקרב שאון הלשונות השונות אשר אנחנו מקשיבים סביבנו כמו במגדל בבל אנחנו מדברים לשון אשכנזית בשפה ברורה.

ספרתי להם כי הלכתי לבקש עבד לקנות אותו, והמה הורוני והזהירוני איך להתנהג. למדוני ויעצוני בטוב טעם כסוחרי סוסים החפצים להזהיר אח אחד אוהביהם לבלי יונו אתו כמוהו. “פקח עיניך היטב לבדוק בקובדרא (עללענבאָגען) וביחוד בכרעים, כי תקנה ילד כושי; אם שפו עצמותיו במקומות אלה אות הוא כי יש לו חולי במקום חבור העצמות (געלענקסקראנקהייט) השגור אצל המין הזה. שים עיניך אם לא גבח בטנו ואם בשר שניו אדום כשושנה ואין בו מראה לבן. יופי השנים נחוץ מאד. ויותר מכל תתבונן על גלגלתו! אם חדה היא לאחוריה, לא תוסיף עוד לבקר אחרי מומים אחרים, כי גלגלת כזה אות נאמן על סכלותו ופראותו. סוחרי העבדים יודעים יותר לבחון בתמונת הגלגלת מהאיש גאלל, אשר יוכל לקחת לקח מפיהם בדבר הזה. ויותר מכל הטעות מצויה במסחר השפחות. ואם “חי הנביא” ישבע לך מוכר העבדים אכן לשקר ישבע – אפס הלא רופא אתה.”

על תערובת מיני בני אדם המצויה מאד במצרים ועל השינויים היוצאים מזה, קבלתי פה למודים מחוכמים ונסיונות הראויות מאד לקבצם יחד למאמר מיוחד במקום אחר.

ממרחק הקשיבה אזננו קול הֵד התוף אשר אין חליפות לו וכל הקולות היוצאות ממנו דומות זה לזה. החליל אשר קולו כנחש ילך וצלצלי פעמונים התערבו יחד עם תרועת קול זמרה קורא בגרון. והנה הולך הלוך וקרוב אלינו חבר מנצחים בכלי שיר ככל העולה על רוחם, ולפניהם הולך עבד כושי ערום ורק חגורה על מתניו בעמוד אשו, הוא פרח גדול עשוי מניר צבוע בצבעים שונים, אשר בתוכו עששית בוערה. המנצחים ישבו על היריעה אשר פרשו להם על הארץ לא רחוק מאתנו. ובקול המולה גדולה בלי סדרים ועריכות, אשר כפי הנראה נשא חן מאד בעיני הערביים, השביתו כל שיחה. כאשר נפרדנו איש מרעהו היה שתי שעות אחר חצי הלילה, ועוד מלאה העזבקיה אורחים לאלף.

 

מְסַפְּרֵי סִפּוּרֵי דוֹדִים (ראָמאנע).    🔗

הנה אנחנו רובצים על היריעה אשר פרש לנו מחמד־אָמער (הערבי ההולך אתנו להורותנו הדרך) בגן העזבקיה. אלף עששיות מצבעים שונים שופכים אור על הדרכים אשר בין שדרות האילנות על הסכות ובתי־ענג אשר בגן. כוכבים לוהטים יבעירו את הרקיע השחור. תמונות אנשים ממזרח שמש וממבואה מתהלכות או רובצות בקבוץ על הארץ להשיב נפשן בצנת ריח הניחוח. והיה אם יקרה, כי תקום פתאם סערת המון הנאספים לדממה ויחשו גלי שיחתם תקשיב אזננו מרחוק קול שאון מתהלך בגן לרוח הלילה, קול הנילוס הוא הנושא את דכיו אשר תעלומות חתולתם. אולם אנחנו נוטים אזנינו כעת אל המספר אשר קראנוהו הנה.

בטרם נשמע את ספוריו נודיע נא את הקורא מה המה המספרים האלה אשר שלשה הם למיניהם. איש איש מהם מספר מבלי הבט בספר, ומלוה את ספורו בחברת עוד רֵע אחד בכלי שיר של נימין הדומה מאד לכלי הגוסלע של הסערבים. כלי השיר הזה מכונה כנור אבו־צעיד או כנור־המשוררים (דיא דיכטערגייגע). לפעמים קול פשוט אחד מספיק לנגינה באמצע הספור או כמבוא לאיזה מאמר. החלק הספורי (פראזא) יספר, בדרך פשוט והחלק החרוזי ינגן. אין ספור אשר לא נארגו בתוכו חרוזים ועל הרוב תבאנה השיחות בדרך שאלה ותשובה וההרגשות הנשגבות בדבור מליצי ובחרוזים נקשרים.

שמות המספרים יכונו לרוב על פי שמות ההגות אשר הם מספרים.

המספרים את ההגדה המכונה שירת אבו־צעיד מכונים אבו־צעידיה (אבו־צעידיים) או ג"כ שוארא לאמור: משוררים. ההגדה הזאת כוללת כרכים הרבה, יָשנת נושנת היא ונתחברה זה אלף ומאתים שנה. יודעי ספורות הערביים (דיא אראבישע ליטעראטור) לא ירבו בשבח ההגדה ההיא הכתובה מקצתה בדבור פשוט ומקצתה בחרוזים ולפעמים גם בדרך שיחה (דראמאטיש), ובכל זאת רבה תועלתה לאוהבי התחקות על שרשי מדות ומנהגים עתיקים ומצב ההשכלה משנים קדמוניות.

"המוהדיטין" הם מספרי ההגדה הנקראת שירת עצ־צעהיר. תוכנה מאורעות השולטן עצ־צהיר אשר מלך במאה הי“ג למ”הנ, והרפתקי דעדו־עליה.

“האנטערי” מספרים הגדת “אנטער”וקוראים אותה מתוך כתב יד בלי הלוית כלי שיר. תוכן ההגדה זאת האחרונה כבר נודע בארץ המערב ע"י העתקה.

לא חשקה נפשנו לשמוע ספורים ארוכים לקוחים מתוך ההגדות האלה, ושחרנו פני המספר אשר לפננו לספר לנו ספורים קצרים, שתוכנם דבר מוסרי ומשמח לב, והוא יושב נגדנו על רגליו הכפופות שתי וערב, ובטרם פתח את פיו הניח ידו השמאלית על לבו מצחו ושפתיו לברך אותנו בשלום.

 

הַדָּל הַמְּזַמֵּר.    🔗

אברות השמים נפתחו ומטר נתך ארצה כנחל שוטף בחוצות קאירה, ויען כי גם הלילה כסה בחשכו את עין הארץ לא יצא איש מפתח ביתו החוצה ולא יכל רֵע לבקר פני אוהבו בהיכלו. מתרפס על יריעת רקמה ישב השר אבו־סעיד, ועיניו לא תשעינה אל המעדנים היקרים העומדים הכן לפניו, כי ארכו לו הרגעים ולא ידע נחת. עצב ומר נפש עיניו צופיות החוצה בעד ערפל החשך, בבדידות ליל אפל זה כספה וגם כלתה נפשו אל אהובתו, והיא שפחה נחרפת לאיש זקן ועשיר, אשר קול זמרתה וכנורה ימלא גיל וששון לב כל שומע.

וקול דופק בלט בשער הבית, קול עולה למעלה אל ההיכל פנימה, קורא מתחנן: “פתח־נא!”

ברק תקות־ספק נעימה עכר משכיות לבו ויָשַר למטה לארץ:

מִי זֶה בַּלָּט אֵלַי קֹרֵא מִלָּיִל –

הֲאַתְּ הִיא אֲהוּבָה אֵשֶׁת הֶחָיִל!

אִם כֹּה הִנֵּה הַיּוֹם עוֹד עֵץ תַּאֲוָתִי

יִשָּׂא פְּרִי הָדָר צוּף דְּבַשׁ אַהֲבָתִי.

ויקח אבו־סעיד את המנורה מעל השלחן וירד בשלבים, ויהי בפתחו את שער הבית והנה אשה עומדת לפניו ועליה מעיל משי שחור ופניה כסו בצעיף זהב־אדמדם. שמח קרא: “האת היא אמינע?”

ותען האשה ותאמר: “הבעוד דלוף אדלוף מרסיסי מטר תשאלני, וארכה העת עד יבשת המים מעלי?”

אבו־סעיד נתן אותה לבוא אל הבית, ויסגור השער אחריה ולפני המכוסה בצעיף האיר במנורה אשר בידו. ויהי בבואה אל ההיכל פנימה ותשליך מעליה ותסר הצעיף והנה אהובת אבו־סעיד עומדת לפניו ותיף ביפיה מכל אשר היתה לפנים.

ויאמר: מֶה עַזָּה כַּמָּוֶת מַחֲלַת הַתּוֹחֶלֶת,

לְקָרֵב כָּל מֶרְחָק בִּקְסָמֵיהָ פֹּעֶלֶת.

וּמְהֻלָּל אֶקְרָא אֱלֹהִים בַּשָּׁמָיִם,

כִּי הֵבִיאֵךְ הֵנָה וְאֶרְאֵךְ בֵּעינָיִם.

והיא אמרה :

פַּעֲמֵי צִירְךָ מִבּוֹא אֵלַי לֹא חָדֵלוּ,

הוֹבִילַנִּי בְּלֵיל מָטָר סֹחֵף אֵלֶיךָ.

וְאִם כֹּכְבֵי שָׁמַיִם אוֹרָם לֹא יָהֵלוּ,

יָדוֹעַ יָדַעְתִּי כִּי עֵר אוֹר עֵינֶיךָ.

אפס אבו־סעיד לא שלח ציר להביאה אליו, ובכל זאת השיב אמריו לה ויאמר: "לולא באת כי עתה הוספתי גם שני גם שלישי, כי כלתה נפשי אליך. ויצו על אחד עבדיו להחם מים ובידיו רחץ את רגלי אהובתו ויפשט מעליה בגדיה אשר נרטבו וילבש אותה מחלצות; אחרי כן בקש פניה לשבת אתו על היריעה ויתן לפניה מטעמים וימלא את כוסה.

ותאמר: מִי־זֶה אֶל מַשַּׁק גְּבִיעַ יֵינֵנוּ

שִׁירוֹ יַשְׁמִיעַ לְשַׂמֵּחַ נַפְשֵׁנוּ?

"אנכי, אהובתי!" “בהיות אהובתך יושבת על ימינך, תקותי כי יש דבר בפיך אשר ייקר לך מהשמיע בשיר קולך.” האקרא לשפחותי?" “הלא ידעת כי קשה כשאול קנאה?” “לכן את תשירי!” “נעים לי לדבר עמך מהרים בשיר קולי.” “ומי איפוא ישיר לנו?” “סוב נא ברחובות ובקש לנו משורר.” “פרח נעים! בסער מתחולל ובאפלה מנודה איכה אצא החוצה, ומי זה ישוטט כעת בחוצות כי אמצאהו?” “הה, שוכח טובה! הגם אנכי אחרתי מבוא אליך בסופה וסערה? הלא גם אנכי בחוץ הייתי?”

אבו־סעיד ידע את קשי־עורף אהובתו ויתכס בשמיכה ויצא החוצה. והנה איש עור עינים מוט התמוטט לקראתו על משענתו וקולו בשיר השמיע:

הֲשָׁכַח חַגּוֹת אֵל, לֹא יְרַחֵם אוֹתִי?

הֲאֵין אִישׁ לַדַּל פֹּתֵחַ הַשָּׁעַר?

לֹא יַחְפֹּץ בְּשִׁירִי כַּזָּקֵן כַּנָּעַר

אוֹיָה לִי דַּלּוֹתִי! אוֹי לִי דַּלּוֹתִי!

ויקרא אליו אבו־סעיד ויאמר: “אם משורר אתה, הנה ביתי פתוח לפניך, ואכלת ושבעת, ושתית ורוית.” “מהולל שם נביאנו! נהלני נא בידיך, אחריך ארוצה.”

ויביא אבו־סעיד את הדל ויציבהו לפני אהובתו: “הנה משורר עִוֵר עינים!”

טוב היותו עור מהיותו חרש ברוותינו דודים יחד הן לא יחרה לך אדוני! כי הכה זה בסנורים."

הדל אכל ושתה, ויהי כאשר נתן אבו־סעיד את הכנור בידו ותחל רוח השיר לפעמו בקול רנה אשר לא שמעו גם שניהם לנועם, וישורר:

מָטָר סֹחֵף שֹׁטֵף בֶּאֱשׁוּן חשֶׁךְ הַלָּיִל;

הַתּוֹחֶלֶת קוֹרְאָה; אַיֵּה אֵשֶׁת הֶחָיִל?

וּבַלָּט קוֹל דֹּפֵק פֶּתַח הַבָּיִת –

הֲאַתְּ זֹאת, אֲהוּבָה, הוֹדֵךְ כַּזָּיִת?

אבו־סעיד השתומם ויבט בפני אהובתו, כי לא האמין כי שָם המקרה הדברים האלה בפי המשורר. ותחבק את אהובה בזרועותיה ותשק לו, והוא גם הוא נשק לחייה ושפתיה ויחבק אותה.

וישא הדל העור משלו ויאמר:

הִנְנִי לֹחֵךְ אֲבַק זְהַב תַּפּוּחֵי לְחָיַיִךְ,

וְאֵשׁ צָרֶבֶת אֶשְׁתֶּה מִמַּעְיְנֵי עֲדָנַיִךְ,

עַל מִשְבְּרֵי דוֹדִים הִנֵּה שָׁטָה אֲנִיָּתִי,

עַתָּה לְחוֹף אַהֲבָתֵךְ תִּשְׁכּוֹן, אַךְ שָׁם מְנוּחָתִי.

ויוסף אבו־סעיד להביט בפני אהובתו ויא הביטה בפניו, ויאמר אבו־סעיד: “מי יודע אם לא עיניו לנוכך יביטו ומום אין בו, הבה נרחיקנו ונשלחנו מעל פנינו.” ויתן לן דינר זהב ויצו את עבדו להאיר לפניו הדרך, וילך עם המשורר לשלחו ולפתוח לו שער ביתו. אפס בטרם עוד פתח אדוני הבית את הפתח ויפן אל המשורר – ואיננו.

אז ראה אבו־סעיד כי ציר שאוֹל היה הציר אשר לא שלחו, וילך לקרוא אהובתו, והוא זה כמו כן אשר שר לפניהם את דברי השירה הזאת וינגן בכנור. לכן יאמר המשל הערבי: “בכל עת זכר ונקבה יחד ירוו נחת, כשלישי יארח לחברה עמהם שֵׁד משחת.”

 

שלש משוררות.    🔗

המשורר המהולל אַסמאי לא יכל עוד לשאת את חום היום ויבקש להתלונן בצל התמר הפורח על עין מים חיים קרים נוזלים. וירא והנה איש שיבה רובץ תחתיו, ויעבור על פניו ויברכהו, וילך הלאה.

ויבא אל אולם בנוי לתפארת מאבני שיש מצרי צהוב ממסד ועד הטפחות, וריח ניחוח משיב נפשו על פניו יחלוף, וישב על מטה מוצעת, והנה קול נערה מטיבה נגן הקשיבה אזנו, ותשר:

בַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן לַיְלָה קָרַב אֵלַי דּוֹד חֶמְדָּתִי,

וָאֶשַׂק כְּנַף מְעִילוֹ וְהוּא לֹא יָדַע נְשִׁיקָתִי.

וקול נערה אדיר וחזק מקול הראשון נשמע, ותשר:

יָשַׁנְתִּי, וְדוֹדִי חָמַק עָבַר וַיַּעַזְבֵנִי;

הָהּ, מַדּוּעַ לִפְנֵי שָׁנָה הָלְכָה שֶׁבִי עֵינִי!

זאת הפעם השלישית קול נערה נשמע בנעימות, ותשר

הִנֵּה דּוֹדִי בְּכָל לַיְלָה

בַּחֲדַר מִשְׁכָּבִי פֹּרֵחַ,

וּבַבֹּקֶר מַרְבַדַּי

כַּשׁוֹשַׁנִים יִתְּנוּ רֵיחַ.

עוד אזני אסמאי קשובות להֵד הוד קולן אשר השאירו השירים בקרב נפשו והנה שפחה כושית נגשת אליו אל האולם ותושט לו גליון כתובים עליו אלה הדברים: “ירבה אלוה מספר ימיך, אדון נכבד! הנה שלש אחיות אנחנו, ונתערב שלשתנו במאה דרהם זהב, אשר לכל אחת מאתנו לתת לאחותנו זאת אשר ייף שירה משיר אחיותיה. ואותך בחרנו לשומך לשופט עלינו. היה ברוך ושפוט במישרים.”

ויבקש אסמאי את השפחה להביא לו דיו עט וגליון. ותמהר ותביא לו ניר זך ורך כמשי, ודיו נותן ריח כבושם הטוב ועט סופרים מזהב ויכתוב אסמאי הדברים האלה:

יָשַׁבְתִּי שֶׁבִי וְהָיִיתִי אָסוּר בְּזִיקֵי נְעִים זְמִירוֹת,

הִקְשַׁבְתִּי וָאֶשְׁמַע שִׁיר שָׁלשׁ נְעָרוֹת מְאִירוֹת,

שָׁאַפְתִּי רוּחָן אֶל קִרְבִּי וְרִגְשׁוֹת נַפְשָׁן בַּשִּׁירוֹת.

הָרִאשׁוֹנָה שָׁרָה, כְּרוּחַ בְּכִּנּוֹר נשָׁבֶת,

אֶל קוֹל כִּלְיוֹן נַפְשָׁהּ אָזְנִי בַלָּט קַשָּׁבֶת:

"בַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן לַיְלָה קָרַב אֵלַי דּוֹד חֶמְדָּתִי,

וָאֶשּׂק כְּנַף מְעִילוֹ וְהוּא לֹא יָדַע נְשִׁיקָתִי."

הַשֵּׁנִית שָׁרָה, וּבשֶׁת כִּסְּתָה פָנֶיהָ,

לָכֵן אַשְׁרֶיהָ, אֹזֶן שָׁמְעָה וַתְּעִידֶהָ;

יָשַׁנְתִּי, וְדוֹדִי חָמַק עָבַר וַיְּעַזְבֵנִי –

הָהּ מַדּוּעַ לִפְנֵי שֵׁנָה הָלְכָה שֶׁבִי עֵינִי!

הַשְּׁלִישִׁית שָׁרָה, וּבַעַל כְּנָפַיִם בְּרֹאשׁ אָמִיר

הִקְשִׁיב אֶל קוֹלָהּ, וּמִמֶּנָּהּ יִלְמוֹד הַזָּמִיר:

"הִנֵּה דוֹדִי בְּכָל לַיְלָה בַּחֲדַר מִשְׁכָּבִי פֹרֵחַ,

וּבַבֹּקֶר מַרְבַדַּי כַּשּׁוֹשַׁנִּים יִתְּנוּ רֵיחַ."

הָרִאשׁוֹנוֹת אַהֲבָתָן תִּשְּׂאֶינָה יַחַד בְּמֹאזְנַיִם;

אָכֵן אֶת עֲרֻבָּתָן תִּקַּח בַּעֲלַת הַכְּנָפָיִם.

השפחה לקחה הגליון מיד אסמאי ותביאהו אל גבירותיה. ותשב אליו וברכה בפיה: “אשריך, אסמאי, משורר חמודות למלך”. מתשאה ומשתומם קרא אסמאי: “מי הגיד לך אֶת שמי?” ותען השפחה: “שירך גלה אותו.” ותצוהו לשבת על: המטה ולשמור עת בוא גבירותיה. המשוררת הראשונה, לבושה משי תכלת, יפה כלבנה בחצי השמים, נגשה אל המשורר ותערוך לפניו מעדנים נעימים.

ותגש אליו השנית, ולבושה משי אדמדם משובץ זהב מעשה רוקם, עיניה מפיקות נוגה ככוכבי השמים, ובספל כסף הקריבה לפני המשורר משקה שערבעט.

עוד הפעם הורם מסך ההרמון ותצא המשוררת השלישית, ומדיה בד לבן וריח שושנים פרשו סביבם, ותקרב אל המשורר שלש מאות דרהם זהב בקערת כסף, ותאמר אליו: הזהב הזה רכשתי על פי משפטך. לך הוא, אסמאי, אשר ברכך אלהים במתת השיר."

שלשת הנערות רמזו לו לצאת מזה. בלי חמדה יצא אסמאי מאת פני הנערות.

לעת ערב הגיד אסמאי אל הכאליף (המלך) את אשר קרהו. וישאלהו המלך, מדוע נתן היתרון למשוררת השלישית?

“אדון המאמינים!” ענה אסמאי: "הראשונה רק חלום חלמה מדודה ולא ערב לבה לתאבה. השנית גרסה נפשה לתאבה אל אהובה, וכבר השתעשע עמו דמיונה אפס השלישית לא תשבע נפשה בתשוקה ושעשועים, ותבחר בחיים, ואשרה מלאת ספקה. ואני, נשיא המאמינים! יחד עם שלש מאות הךרהם הנחלתי לי כליון נפש אל יפי שלש הנערות ההנה. וישאלהו הכאליף ויאמר: “ואל מי משלשתן תרזומנה עיניך, לוּ שפחותיך היו כלנה?” “נשיא המאמינים!” ענה אסמאי: “אל השנית המלאה לה תשוקה, יען כי הראשונה החולמת עוד ילדה הניה. והשלישית האוהבת למלאות ספקה, הניה מרגלית אשר כבר הובאה בחרוזים.”

לא כל ההגדות אשר יספר אותן המגיד המצרי הבקי בהגדה ראויות הן לחזור ולהגידן. הרבה מהנה הבל ורעות רוח. רובן ענינים גופנים בלי מסוה; ובכל זאת ראוי להעיר, שתוכן רצוף רעיון מוסרי, והבדל גדול יש בּין ההגדות האלה, תועבות נפש נשי ארצות איירפה, ובין אותן אשר תקראינה הנשים האלה מבלי הכלם בינן לבין עצמן.

בפויסט של גאֶטהע אנחנו מוצאים החרוזים האלה:

"לֹא נוּכַל לְדַבֵּר בְּאָזְנֵי טְהָר אָזְנַיִם,

כָּל אֲשֶׁר לֵב טָהוֹר לֹא יַעֲמוֹד בִּלְתּוֹ יוֹם אוֹ יוֹמַיִם."

ועל כל פנים יתרון להגדות האלה על הרבה הגדות ארצות המערב – ראה פויל דע קאָק – בהיותן מסמנות ומתארות בשרד מטבע מדות ומנהגי הארצות המגדלות אותן, ומלמדות לדעת את מדרגת ההשכלה של העם הממציא הגדות כאלה והמתאוה לשמען. וזאת לדעת כי הנה מסופרות רק מפי זכרים לאוזן זכרים. אמנם רק מתי מספר הן מהמין הזה ועתה נספר עוד שני ספורים מחיי הנביא, אחר בדבור הפשוט ואחד במליצת חרוזים:

הִתְנַּיְּרוּת (איינע בעקעהרונג,)

ברוך ה' אלוה! פעמים הרבה דבר עבד-אללאה, אחד מהראשונים אשר קימו וקבלו עליהם תורת מחמד, על לב אוהבו, עובד האלילים, צעיד, להאמין במחמד כי נביא אלהים הוא. אבל כל עמלו ויגיעו היה לריק. על כן השתומם מאד בראותו פעם אחת את צעיד משתחוה ומתפלל בבית מסגד (מאשעע) משתאה שאל אותו מה זה השיב לבו אל האמונה. ויענהו צעיד:

קרא קראתי בספר את חכמת הנביא, ותשוקתי נתעוררה בקרבי לראות אם חכמתו תאיר גם פניו. הלכתי אל בית התפלה. ויותר מאש דברו אשר תבער בהגיגו לקח לבי הדבר אשר ראו עיני ממעשה צדקתו וחסדו. בי-דנאי אחד בא אל בית התפלה, ומבלי פנות אל קדוש דרשת הנביא, השבית אותה בקראו בקול גדול: "כל שבטי ואני בתוכם קבלנו עלינו את תורתך, אבל לא תשביע את רעבון בתינו. תנה לנו לאכול!

לא חרה אף הנביא ויפן אל משנהו וישאלהו: “היש דבר באוצרותינו?” ויען עלי: “לא, אדוני!” ואגש אל הנביא ואומר אליו: “שאל ממני ואתנה לך זהב ובעת אסיף-התמרים השב תשיב לי.” ויקח מאתי הזהב ויתנהו אל הבי-דנאים.

עת האסיף הגיע ואני הלכתי לשוח ושוטטתי בין הקברים, וארא והנה הנביא כורע לפני מצבת קבר ומתפלל בעד המתים.

במתכון להקניטו הרימותי את קולי ואומרא אליו: “נביא אלוה! הלא טוב לך השב לזרים את כספם וזהבם מהתפלל. השיבה לי את זהבי אשר הלויתיך או הבה לי תמרים במחירו!” כמעט יצאו הדברים משפתי, אשר חפצתי לנסות בם את לב הנביא, והנה חרב יוצאת מנדנה הבריקה לנגד עיני, חרב אָמאַר אשר בקש לגמול לי בעד עזוּת פני ולהסיר ראשי מעלי. אבל הנביא פנה אליו ויאמר בהשקט ומרגוע: “לא החרב נחוצה לנו היום הזה, כי אם תמרים. לך תן לו תמרים כמכסת מחיר זהבו אשר הלוה לי, ועוד תוסיף עליהם על אשר החרדתהו!” הנביא קרץ אלי בעיניו כי אלכה לי מזה וישב להתפלל את תפלתו; ואני בכל לבי אהבתי את הנביא בעבור טובו ושקט רוחו, ואבוא בבריתו ואשבע לתורתו.

מוֹת מַחֲמֵד¹⁸

∪ - ∪ - ∪ - ∪ -

לִמְאֹֽד אָרַֽךְ לֵיל עֹֽצֶב בּֽוֹ,

מַחֲמֵֽד אָנוּשֽׁ מַחֲלֵהוּ;

כִּי שָֽׂם הַמָּֽוֶת לוֹֽ אָרְבּֽוֹ,

קֹלֵֽעַ אֶֽל לִבֵּֽהוּ.

יַד-אֵֽשֶׁת חֵֽיק תִּתְמוֹךְ רֹאשׁוֹֽ,

עֵינָֽיו צוֹפוֹֽת לַמָּֽוֶת;

וּכְטַלֽ יוֹם-חֹםֽ יַמְעִֽיט אִשּֽׁוֹ,

בִּבְכִֽי תַקְטִֽין שַׁלְהָֽבֶת.

בִּיגוֹֽן לִבּוֹֽ וּבְאָֽנְחָתוֹֽ,

יֹשֵֽׁב סָבִֽיב כָּל רֵֽעַ;

נֹחֲלֵֽי אַרְצוֹֽ וּתְהִֽלָּתוֹֽ,

אַךְ אֵֽין רוּחוֹ, יוֹדֵֽעַ.

לִיגוֹֽן לִבָּֽם מַרְפֵּֽא הָבִֽיא,

מַחֲמֵֽד פָּתַֽח אֶת-פִּיֽהוּ:

"קַיָּֽם לָעַֽד הֲיֵֽשׁ נָבִיֽא?

מִי לֹאֽ עָזַֽב עַמֵּֽהוּ?"

"מֵאֵֽל תֵּצֵֽא נַפְשֵֽׁנוּ זֹֽאת,

יָמִֽין וּשְׂמֹֽאל נֹסַֽעַת;

וּבְטֶֽרֶם שׁוֹֽב אֶל חֵֽיק אָבֽוֹת

מַר מָוֶת הִיֽא בֹלַֽעַת."¹⁹

וּדְבַֽר מַחֲמֵֽד כָּל לֵֽב הֵרַֽךְ,

כֻּלָּֽם מָלְאוּֽ עֲצָֽבֶת.

לַיל עֹֽצֶב בּֽוֹ לִמְאֹֽד אָרַֽךְ,

ותְּכַֽס עָלָֽיו צַלְמָֽוֶת.

מַחֲמֵֽד שֹׁכֵֽב עַל מִֽטָּתֽוֹ,

נִכְסָֽף אֶל קֵֽץ הָאֶֽמֶשׁ,

פֹּרֵֽשׂ כַּפָּֽיו בִּתְפִֽלָּתֽוֹ,

“לֹא עוֹֽד עָלָֽה הַשָּֽׁמֶשׁ?”

בִּשְׁמֵֽי מָרוֹֽם בִּגְאוֹֽן וּצְבִֽי,

אַךְ אוֹֽר הַיּוֹֽם יָנֽוּחַ;

וּבְיַֽד אֱלוֹֽהַּ הַֽנָּבִֽיא

בַּלָּֽט הִפְקִֽיד הָרֽוּחַ.

 

הַמְצוּדָה.    🔗

הבקר והערב הם העתים היותר טובות לראות את המצודה הבנויה במורד ההר מאָקאטאס. בדרך החוצות הצרים אשר בעיר הגענוּ אל מקום נרחב בתחתית המצודה, ועלינו על נבעה רחבה ורככנו בין החומות ונבוא אל השער הגבוה המוליך אותנו אל המצודה פנימה.

אחד המשוררים משמחי לב אשר בווינא כתב שיחת-שחוק (איינע פאָססע) אשר קרא בשם: “האזרחים בווינא”, שם הוא מספר, כי כאשר צרו הצרפתים על העיר, היה אחד אזרחיה עומד על המשמר באחד המקומות רחוקים,‏ ויהי כאשר כבד עליו נשוא כלי זינו וינח אותו מידו ויקח מילקוטו מכנסי-רגל מעשה אורג להשלים אריגתו בשביל אשתו היקרה. לפני ארמון משנה למלך מצרים ראו עיני איש-מצבה יחף עושה מלאכה כזאת, אשר העירה בקרית ווינא העליזה לפנים שחוק גדול מאד.

באנו אל חצר רחב ידים. יכבד מאד עלינו לקסום לעיני הקורא את ציור התהו-ובהו אשר בבנין ההוא. פה ארמון המשנה, בית חרושת כלי רובה חרבות משכן הסולטאן סאלאדין איש מלחמה הנורא למסעי-הצלב, בית המטבעות, ובנינים קטנים אין מספר להם, בתי השומרים מתי מספר, אילנות ואשרות (באסקעטטע). היפה בבנינים האלה בגבעה מעל היא בית מסגד קבר מחמד-עלי. הבנין ההוא במקום מרובע רחב יָדים אשר משלש רוחותיו יסובו אותו עמודי תפארת ובצד הרביעי עומד בית המסגד. וארבע מנהרות-תמרים עולות עליו מלמעלה גבוהות על גובה גגו החונה עליו כדור. בעיני מליץ נשגב המתנשא על כנפי הדמיון תדמינה בעת יתלהטו ראשיהן כצאת השמש אדום מקדם, כנרות שַעוה לבנים וגדולים כענקים אשר העלה אותם המוּעצים (שמש בית המסגד) לעת התפלה להיות דולקים תחת השמים.

משרת הבית בא לקראתינו ויביא לנו סנדלי-קש, כי רק באלה יבואו אל הקדש אם לא ישלוּ את נעליהם מעל רגליהם.

בעת אשר בדמשק אי אפשר לאיש אשר איננו מבעלי דת מחמד לרמוס חצרי בית תפלתם, ומחדש נעלו דלת בית-תפלת-אָמער בהר הבית בירושלים לכל מי שאינו מושלמני; הנה מאד נקל במצרים לכל איש לבוא בכל בתי תפלותיהם מבלי שיצטרך לקחת רשות תחלה, בעד אגורת כסף אחת אשר יתן לשומר הבית, שכר הסנדלים אשר הוא מביא לו.

מראה הבית פנימה כלו אומר כבוד. היכל עגול (ראָטונדה) אשר גגו חונה עליו כדור על עמודים גדולים ועצומים, מכוסה על פני כלו באבן אלאבאסטער נוצצת כאקדח (בערנשטיין) צהוב אשר מראה לבנת עשן בו, ובאמצעות חלוני-זכוכית מצבעים שונים, כשחמה זורחת עליה היא משתנה לכמה גונים. יריעה ירוקה היתה פרושה על וצפת בהט ושש, אשר עליה כרעו איזה מושלמנים אחד הנה ואחד הנה והתפללו בלחש.

בית מסגד המושלמנים לא יעורר לב המתפללים לכונה לא ע“י קול רנה ולא ע”י כלי שיר, לא יקטירו שם לבונה לריח ניחוח, ופסל תמונת כל סמל וכל תבנית משוחה בששר אין בו, גם הכהן לא יעשה שם עבודתו. רק תבנית הבית ומלאכת בנינו הנשגבה והנעלה תעורר לב המתפלל, והדברים המעטים האלה הכתובים באותיות זהב גדולות: “יי אחד!” כבד על המחמדי להתפלל בצבור. אוהב הוא להתבודד בעת אשר עיניו צופות אל קרבו ולפני יוצרו ישפוך שיחו בענות רוח ממעמקי לבו.

תפארת הבנין עִוּרה את עינינו כבואנו אל הבית והלכנו הלוך וקרוב אל ההיכל פנימה, אפס כאשר שבנו אחור ראינו לימין הפתח תחת שבכת ברזל המריקה מעליה הזהב עומד ארון שיש בגד ארגמן-דמשקי אשר שפתיו פתילי זהב מכסהו כמעט על פני כלו. הוא הארון אשר בתוכו ינוח מחמד-עלי.

ככל פרעה בארץ מצרים בשנות קדם אשר בנה לו בחייו פאר-עמודו העומד לנס על קברו, או חצב בסלע משכן עולמים לו וייפהו בחרוטים, ככה החל גם מחמד-עלי לבנות לו בית עולמים, אבל לא הספיק להשלימו ונשלם אחרי מותו.

אבל מה נורא המקום הזה אשר בחר בו למנוחת נצח. הסכיל מאד לעשות לבחור במקום הזה לשכן שמו שם. החצר השני הנוגע בחצר הזה, הוא המקום אשר שם שפך דם ראשי המאמעלוקים במרמה. כי קרא את שרי המאמעלוקים אל המצודה לאכול ולשתות ולשמוח עמו. השרים באו בבגדי תפארתם רוכבים על סוסים יקרים ומקושטים. המשנה למלך קדם פניהם באהבה רבה, והאנשים האלה אשר לא יראו רע אכלו בשמחה את לחמם ושתו בלב טוב את יינם. אחרי תום המשתה ברכו את אדונם אדון הבית, אשר הלך לנוח בחדריו. האורחים בקשו לצאת והנה השערים סגורים. ואש קני-רובה השמיע קול אדיר וחזק במרחב החצר. השרים נפלו פגרים מתים מעל סוסיהם אשר נבהלו נחפזו ויעמדו כמו נד. ארבע מאות וארבעים איש הפיחו את נפשם כחצר הדמים ההוא. רק אחד השרים נמלט על נפשו, עמין בייא שמו. כראותו כי אין מנוס ומפלט ויעש כאשר עשה הגבור מארץ באֶהטען – פאָרימיר מהראדשין – בפראג, ויזנק מעל החומה אל שן הסלע. סוסו נשא אותו בטח כמו בכנפים אל תחתית ההר, וימלט את נפשו ונפש אדוניו מאש חמסים אשר שלחו אחריהם. אומרים כי באותה השעה מצאו עוד אלף שרים מחוץ לעיר קאירה, את קברם.

המעשה הזה לבדו – אשר אליו תתחברנה עוד אכזריות אין מספר להנה, בגד ונקם – יספיק לתת סימנים מבוהקים להכיר את לב ונפש האיש אשר בו בחר הסופר שכבר אבד זכרו ונשכח “כמת” מלב גם בעולם הספורות (ליטעראטור), לעשות לו כונים בשירי תודה אשר רוח השיר אין בקרבם²⁰.

הנה קראו שמו נאפאָלעאָן המזרחי ועם כל היות ידיעתו בחכמת הממשלה רחבה, ורצונו עז כשחל, בכל זאת ספר תולדות בני אדם העושה שפטים במלכי ארץ, לא ינקהו, ימים יבואו וקוֹרא לו כאשר קראו למלך הפרא יוצא ירך ההוּנים, “שבט אף ה' ומטה זעמו”. המסות אשר הביא על עמי מצרים יכבד מאד משקלם אם במאזנים ישאו יחד עם הנסים והנפלאות אשר עשה בתוכם.

כאשר עזבנו את בית המסגד באנו אל חצר אחר בשכונתו, אשר שם אנשי חיל עומדים לפני בית הנשק ומתחנכים במלאכת הקפיצה (פאָלטיגירען) רק חגורה על מתניהם ומגבעה בראשם. זמן רב עמדנו וראינו בקפיצותיהם אשר הם מעפילים לעלות בחרף נפש. המתרגמן העיר אותנו על זאת, כי כל תנועותהם ודרך קפיצתם למדו מהאריה והנמר אשר התבוננו עליהם בינה.

עברנו את כל פני החצר הזה עד בואנו אל מקום נבעה בחומה נמוכה, והנה לנגד עיננו חרבות, לנצח לא אבד זכרם המה. תחת רגלינו שוכבת אל-קאהירא, לאמור: “עיר חוסן ישועות” הבנויה במקום חרבות מוף (מעמפֿהיס). טור ארוך ומבולבל של בתים צהובים-אמוצים (געלבגרויא) עם גגים שטוחים וביניהם ישאו ראשיהם בתי מסגד ומנהרות גבוהות וקצת תמרים ושקמים.

מקום מצב רגלינו גבוה מאד עד כי לא יניע לאזנינו קול שאון החיים הסוער כים נגרש כתוך הבתים האלה מתחת, ונראה לנו כאילו כל אנשי העיר נסו להמלט מפני רעש הארץ או מתו במגפה. ובאמת מתו בעיר הזאת בשנת 1824 שמונים אלף איש מן שלש מאות אלף אשר היו בקרבה בעת ההיא. קטור אדמדם חונה על פני כל העיר הולך ונמשך על פני כל הככר עד מקום פארי העמודים העומדים על גבולה. מראה הקטור כמראה השחר הבוקע חלוני רקיע, אבל באמת הוא החול האדמדם אשר ישאהו הרוח הנה על כנפיו מערבות הישימון.

זאת הפעם הראשונה אשר תחזינה עיני הנוסע הבא הנה במסלת-ברזל את פארי העמודים, כמעט לא יאמין הנוסע בעצמו כי הוא זה הוא, ועיניו הרואות את זכרונות ימי קדם המפוארים האלה. ואם היה אפשר לאיש לקנא בעצמו היתה עין הנוסע צרה בו בעצמו על רב טוב הצפון לו לראוֹת במראה הגדול הזה.

בין העיר ובין פארי העמודים הנראים כאילו נוגעים בקצה השמים הכל מונח לנגד עינינו כמפה פרושה. בקעה ישרה גדולה ורחבה עד מאד אשר בתוכה הנהר נילוס ילפת ארחות דרכו ועל שפתו ינובו עצי תמר, ועמוד מחודד (אָבעליסק) נושא ראשו כענק נורא, והוא מראה המקום אשר שם עמדה העיר און (בית שמש) אשר כבר אבד זכרה מן הארץ. והיה בכל מקום אשר תשוטט העין הנה והנה לראות בדברים הנפלאים, הנה תשוב תמיד אל פארי העמודים לנוח שמה, והדמיון מועף ביעף אל המדבר הנורא המשתרע להלאה מהם עד בלי קץ.

הרוצה לרעת ראשית הוסדם והריסתם של הממלכות, הזכרונות הכתובים והמצוירים, הדתות והבנינים, למען יקל בעיניו כל מעשה אנוש ותחבולותיו, החפץ לעמוד על בירור עבודת רוח האנושי שהוא עמל לבהלה (סיזיפֿוס²¹), הוא יעלה בהר הזה המגביה ראשו אל על כאילו שם הבינה החכמה את כסאה לקרוא בראש הומיות את ספר תולדות דברי הימים. ולקול תתה המון למודיה נבער כל אדם מדעת וכל הלבבות ישתוממו. איום ונורא המראה אשר עיני האורח הבא מארצות המערב לנוכח יביטו במקום הזה, מקום שם ספורי הגדות ימי קדם ומקרי הזמן הנוכחי יחדו ידבקו, וירגוש בנפשו כאילו נשבו בו כל סופות וסערות הדמיון הכוזב המחריד והמרעיד ולא ישיב אפו, ודבר נביא הישמעאלים ידכא לארץ חיתו, בכנותו את האדם: “עפר על עפר בקרב עפר!”

הלכנו לראות את באר-יוסף, אשר אין לשמו שום יחס עם יוסף בן יעקב אבינו. הסולטן יוּסוּף סאל-האדין צוה לחפור שנית במאה הי"ב את באר אשר כרו וכבר סתמוהו בימי קדם, ועל כן קרא אותו עם הארץ בשם המושל האדיר. עמקו מאתים וחמשים רגל בתוך הסלע ומגיע עד שטח הניל. לאור האבוקה יגיעו עד תחתיתו, כמו במגדול ההולך הלוך וחסור, למען ישתו אחרי עמל ויגיעה רבה מים קרים מעט יותר ממי היאור.

אחרי אשר עזבנו את באר יוסף ירדנו מגבעה ממוצעת ונבוא משמאל להר מאָקאטאס הצהוב-אדמדם, הנראה‏ מעבר מזה כסעיפי הסלע אשר יחצבו שם אבנים, אל חצר-מות של בעלי דת מחמד. משם הלכנו הלאה בדרך רחבה בין בתים קטנים, עד בואנו אל מקום קבר המאמעלוקים. כפות אשר היו למעי מפלה, מצבות מקושטות בפארי המגבעות אשר טבעו באדמה, וחומות הרוסות מראות את המקומות אשר קבר שם מחמד-עלי את אויביו, ודבר זר ומפליא הוא ששם חצב לו גם קברו וקבר משפחתו.

עמדנו לפני חומה נשגבה וע“י פתח קטן באנו משם אל תוך חצר, ומשם הלכנו בדרך אכסדרה ובאנו אל שני אולמות. האור מגיע שמה מלמעלה ע”י כפת התקרה ומאיר על ערך שנים עשר ארונות שיש טהור לבן מקושטים בעדי תכלת וארגמן וזהב.

באולם הראשון, אשר שם ישבו שני מושלמנים וקראו בקול בספר הקאָראן וינועו לפנים ולאחור כאשר יעשו היהודים בהתפללם, שם ארונות נשי מחמד-עלי ובניו ואחיו ואחיותיו. ובאולם השני, אשר יריעות יקרות פרושות על רצפתו, תתנשא מצבת קבר פרעה זמננו האדיר, והוא מכוסה בוילון משי ירוק, ועליה כתובות באותיות זהב תולדות ימי חייו של השר הזה. ועוד ארון אחר גדול ונכבד יותר מתנשא שם מאבני שיש מצבע תכלת ואותיות זהב כתובות עליו, הוא ארון בנו הגבור, ובתוך הקיר אשר נוכח הארון נמצא לוח שיש מצבע תכלת מכוסה בוילון משי ירוק וכתובים עליו באותיות זהב מעשה תקפו וגבורתו של איבראהים-פחה בשדה קרב.

כמו שכל דבר בארץ הקדם שלל צבעים ייפהו ואור זרוע עליו גדול יתר מאד מאשר אצלנו, כן גם מקום קבר השרים האלה. יכול להיות שההתנגדות אשר בין אור השמים וכין חשך הקבר היא הסבה אשר למראה הקברים האלה פלצות יאחזוני יותר ממראה הקברים בארצות המערב המכוסים בעלטה.

כאשר שבנו ללכת לבית מלוננו, דרשתי מאת מחמד-אמער, להובילנו אם הוא אפשר, אל תוך אחד הבתים הקטנים, למען אראה הסדר אשר בקרבו. נטינו מהדרך הרחבה אל אחד החוצות הצרים ובאנו כדרך אכסדרה אל בית מרובע אשר רצפתו מכוסה במחצלת של קש תמרים. שתי נשים אחת זקנה ואחת צעירה, ושתיהן בלי צעיף על פניהן, קבלו אותנו בסבר פנים יפות ובקשו אותנו לשבת על מטה מגועלה, בלעדי המטה הזאת ועוד תיבת עץ עומדת באחת הפנות, לא היה בבית ההוא דבר.

מחמד-אמער, אשר כמו מעפֿיסטאָ על הרי בלאָקסבערג²² התנשא פה לראש ולאדון הבית, עד אשר לא חסר לו גם שבט-הזבובים לגרש הזבובים מעל פני, פקד להביא למעני משקה הבוצא.

בוצא הוא השכר המצרי. ישפכו מים על לחם שעורים או לחם חטה כתות מעורב בדוחן ויעמדו עד המצותם. המשקה הזה המשכר, מראהו צהוב ומגועל כמי טיט ורפש. האשה הזקנה הביאה לי את המשקה ותברך אותי בברכה הנהוגה בארץ הקדם, ואני שתיתי לכבודה כוס מלא, אם אמנם היה טעמו בפי כחומץ.

המשקה הזה מזכיר עוד הסופר העראָדאָט, ובקברי העיר נא אמון (טהעבען) מצאו כדים, שהכירו בהשמרים היבשים שנשארו בקרקעיתם כי מלפנים היה בם המשקה הזה. המצרית הצעירה, בגבה קומתה, מטפחת שלל צבעים חגורה על מתניה וחבושה לראשה המהודר בשער כהה, שדיה כסו רק למחצה בכתונת משי מצבע השושנה, בקשה אותי בקול נעים לאכול מיני מתיקה מטוגנים אשר יקראו המצריים בשם “מאגוּע”, הנעשה מתערובות חלב שומשמין (אָפיום), קנבוס, סם-העיטוש (ניעסוואורץ) ועשבים נותני ריח.

יראתי לאכול מהם הרבה ורק טעמתי מעט מזער, ויצר להנערה מאד ותאמר: “מהמעט הזה לא תלבש גיל וחדוה, אדוני!” ותספר לי ממיני המתיקה ההם השונים למיניהם ומפעולותיהם השונות.‏ יש מהם אשר יעוררו לשירה ולזמרה, ומהם אשר יעוררו למחול, ומקצתם יפילו תרדמה ומתוקה שנת האוכל אותם. האנשים המוכרים בשוק את “לחם שמים” זה נקראים “מאגונגי”. מה שאלתך אדוני! האזמר לך, או אצא במחול לפניך?" “עשי גם שניהם יחד, נערה יפה!” ותקח בידה תוף עם פעמונים. שערותיה הארוכות ומתנוצצות בקשוטי זהב גדולים כעדשים מזהירים ככוכבים, התעופפו ‏ סביבה לא-סדורות כאדרת מלך שחורה; ותפזז ותכרכר סביבה ועגולי מתכת על ארכבותיה דא לדא נקשין, עיניה השחורות הקרועות בפוך האירו כברקים, עד כי עיפה ותצנח ארצה ותשב על יריעת קש התמרים.

כבר באה השמש ואשאל מאת מחמד-אָמער ללכת לדרכנו. הנערה שאלה את פיו בחרדה: “החרה בי אף האדון?” ויען מחמד-אָמער בפנים שוחקות וינחמה לאמר: הנה מראך נאוה לו כפרח לוט (לאטוס) ומחולך כמחול התמר ביום הסער. נתתי לה מתנה ומהרתי לשוב העירה.

בתחתית המצודה ישב איש וסביבו נאספו המון אנשים וטף ונשים מכוסות בצעיף, ויספר להם הגדות וספורים בדויים.

 

בֵּית-שֶׁמֶשׁ (העליאָפאָליס).    🔗

בבקר השכם בשעה השלישית כבר נצב מחמד־אָמער לפני מטתי לעוררני משנתי. בשעה הרביעית כבר רככנו בחוצות קאירה, אשר לא נראה עוד איש על פניהם כמו במדבר שממה. שעות מספר לפני זה עוד גלי החיים היו הולכים וסוערים שם. באחד הפרוָרים הרחק, כמעט נפתחה דלת בית משקה הקאפֿעע, אשר רבצו שם בחוץ איזה גמלים נושאי מיני לפת אל עיר המלוכה, ובעליהם הטיבו לבם במשקה הקאפֿעע ובכלי העשן. ונלוה עם האנשים האלה, אשר עם עלות השחר נדמו לנו כמראה החזיון הדמיוני.

לא התמהמהנו ונרכב הלאה בין כרמי זית ועצי תמר ושקמים, וגם על השֶׂכר אשר בין מדבר זוּעץ ובין עמק המישור אשר על יד הנילוס. גם בשדה שררה עוד הדממה כמו בעיר. רק לפעמים נשמע קול הצפור המברך בשירו את היום הבא המכין את עצמו בפרוזדור השמים להאיר על הארץ; אבל לא כמו בארצות המערב אשר שלל צבעי ענן בקר יקדמו פני האדמה עד לא תשפוך השמש שפעת אורה עליה. פה עוד לפני רגע החשך כסה את עין הארץ, ולפתע פתאם יצא השמש ויהי אור על פני כולה בהיר הוא בשחקים. הרוח הצח אשר נשב עד הנה אפס ואיננו; ולהט היום הבא כבר החל לעשות את מלאכתו, עד כי רעד האויר נראה לעינים.

אחרי כי רכבנו שלש שעות באנו אל כפר מארטאריה, ושם טורי בתים ארוכים סובבים את בית מסגד הישמעאלים. גם שם שררה עוד הדממה, רק לפני הכפר חפרו אנשים ונשים תעלה. הנשים לבושות כתונות מצבע תכלת מגיעות עד קרסוליהן ופתוחות על חזיהן. מטפחת לבנה הקשורה במצחן ותולה לאחוריהן על כתפן ממלאה מקום הצעיף. כאשר קרבנו אליהן כסו את פניהן במטפחת זו בידים מזוהמות מחפירת האדמה. הלכנו בדרך שדות, אשר השקו אותם במים שאובים מבורות ע“י שורים שנאסרו באופנים המושכים מים מגבא. באנו עד גן הפחה אבבאס אשר נטע בישימון ע”י עבודת פרך שהעביד את בני אדם עד מות כדרך שעשו מלכי מצרים העתיקים.

בגן ההוא עומדת שקמה עתיקה, וקבלה בידיהם שתחת צלה נחה מעמל הדרך מרים מנצרת עם בנה בברחה למצרים. העץ ההוא איננו ישן כל כך כאשר היה צריך להיות, ע"פ ההגדה הזאת, ובכל זאת גדול כבודו ותפארתו וכדאי הוא שיבואו אליו הולכי דרך לחסות בצלו, אשר לא יחדל מהשיב נפש כל החוסים בו, בעת אשר אנשים המחזיקים באמונתם יעריצוהו ויקדישוהו על ידי זכרונות מליציות. אבל מהראוי היה שאלה האנשים המחזיקים ההגדה הזאת לאמת גמור לא ישחיתו את העץ ולא יכינו לו כליון חרוץ, בחרתם בקליפתו שמותיהם, אשר לא נודעו לתפארת. המנהג הרע והמשחית הזה (פֿאנדאליזמוס) ראינו גם בשארית הנמצאה בארזי הלבנון העתיקים מאד. גזע העץ ההוא איננו גדול יותר מגובה איש; בעצם וראשונה שני עצים הם, אשר האחד מהם בגפו יגדל והשני בשלשה חוטרים ירום ונשא וענפיהם וצמרתם, אשר יחד יסבכו, יגיעו לאורך ולרוחב אלון גדול וחזק אשר בארצות המערב. גזעי העצים ההם צחורים הם (כצבע הדשן) ומנופצים ומראיהם כמראה שן סלע צחיח מנפץ מני ברק וסער. פרשתי זרועותי וחמש פעמים הנחתי אותן סביב העץ עד אם מדותיו סביב סביב. העץ נושא פרי אדום כזהב למכביר והם גדולים כתפוחים וטעמם כטעם התאנים רק שהתאנים רטובים מהם.

הגנן בא אלינו ברבצנו תחת צל העץ, ויביא לנו פרחים מעשה-עבות לתפארת וכהקריבו אותם לי ויאמר: “שלום עליך, אדון, נעים לי בואך ומרה פרידתך.” כאשר שאלנו אותו: אם הרשות לנו לשבור ענף מן העץ לקחת אותו לזכרון, ויען: “אתה האדון, והעץ חבל נחלתך!” לא נשאר לנו ספק, כי אם היה אפשר לנו לשרש העץ ולהעבירו משם לארץ מולדתינו, לא היה האיש הזה מונע אותנו, אם רק נתנו לו איזה אגורות כסף.

עזבנו את הגן ונרכב על פני השֶׂכר (דאמס) על יד בתים קטנים מפוזרים ואחרי רגעים אחדים באנו אל המקום אשר עמדה שם, אלפים וחמש מאות שנים לפנים, עיר הכהנים והמקדשים הַעליאָפאָליס (בית שמש) בגאון צבי תפארתה. אבן שיש גדולה, שארית פלטה ממשקוף גדול ונורא, מונחת טבועה בגבעת חול. מלאכת כשיל וכילפות הנראה בה, אם אמנם נתקלקלה מרוב ימים עודה יפה עד מאד. ועל כן נפלאינו מאד, כי לא נזכרה האבן הזאת, שארית בנין מפואר מימי קדם, בכל ספרי המסעות המספרים מהעליאָפאָליס.

ירדנו מסוסינו על יד גן פרוע ולפניו גלגל חוזר בכח שור אחד למשוך מים ולהובילם בתעלות קטנות להשקות את הגן. עצי אָראנגען ותאנים, שקמים וצמר גפן נטועים בלי סדרים, מהבשם אשר נתנה מלכת שבא להמלך שלמה ואשר נטעה אחרי כן המלכה קלעאָפאטרא במצרים, לא נמצא כעת שם מאומה ואבד כל זכר לו. בדרך שדרות ראָזמארין הגענו אל שארית פלטת הבנין העתיק בכל הארץ. אוֹפרטזען הראשון בנה, אלפים ושלש מאות שנה לפני חשבון הנוצרים, שני עמודים חדודים (אָבעליסקען) לפני היכל השמש אשר בהעליאָפאָליס. אחרי עבור ארבעת אלפים שנה נשבר האחד, ומשנהו עומד עוד היום על תלו לעינינו. באותיות החרוטים החקוקים בעומק האכן נאספו עדת דבורים ויעשו למו משכן בתוכם.

העליספאליס היא העיר אוֹן הכתובה בספר התורה. היא עיר מולדת הנערה אסנת בת הכהן פוטיפרע, אשר נתן אותה פרעה לאשה לאבי אחד שבטי ישראל, יוסף יפה תאר ויפה מראה. במקום הזה השלים איש הרוח ונביא אלהים ירמיהו את שירי קינותיו. פה דבר דברי חכמתו לישראל וחש עתידות למו. מפה שלח דברו לעמו במגדול, בתחפנחס מוף ונא אמון לעזוב עבודת אלילים, לבלתי תבער בם חמת ה' כאשר בערה בם בארץ נחלתם אשר גרשו משם.

בחמש ערים בגכול העליאָפאָליס גרו יהודים, אשר גם להם כמו לאבותיהם הראשונים נתנה ארץ ‏גושן לשבת בתוכה. פה, במקום אשר מצאו יוצאי ירך אנשים משבטיהם אשר לא יצאו משם עם משה, נדברה שפת עבר ביחד עם לשונות המצריים והיונים²³. חכמות העמים האלה היו לאחדים בבתי למוד הכהנים אשר בהעליאָפאָליס, שם למדו התלמיד לדעת פשר דבר הסימנים החידותים (סימבאָלע) וכוונות ההגדות (מיטהען). בהעליאָפאָליס עמד מקדש היהודים אשר בנה הכהן אָרצי אם בימי מלוך פטאלמעאוס פהילאָמעטער, אשר נהרס, בימי הקיסר פֿעספאזיאן. ויש שם מעי מפלה אשר נקרא עד היום שם היהודים עליו, ואחר אשר כבר אבד זכר כל העיר אומרים על המפלה הזאת שהיא שארית קדש היהודים הנחרב ביחד עם המקדש אשר בירושלים. סטראבאָ ואפלטון הלכו שמה ורצו את אבני החרבות האלה ואת עפרן חוננו וישאבו משם חכמה ואמת פשוטה ועורה מתוספות שוא ומדוחים אשר דבקו בם העמים כל ימי עולם ואשר מבלי הכר את המשנה המדכא תחת רגליו רוח האדם החזיקו טעותם לאמונה. כל אדרת ותפארת בלעו שנות ‏האלפים, ולא נודע כי באו אל קרבינה. יבש מקור כל חכמה ולמודים. רק מעין אחד יוצא עוד היום במקום הזה כמו בימי קדם, ומשיב נפש ההלך במימיו המתוקים מכל מימי מצרים; הוא המעין הנקרא עין שמש, אשר הנוצרים יאהבו יותר לכנותו מעין הבתולה, באמרם כי היא הפכה מימיו המלוחים למתוקים.

רק המעין הזה נשאר לפלטה, והעמוד הגדול העומד כמצבת עולם על קבר עולם שהולך לעולמו וכמורה השעות בצל מעלות הזמן.

 

שֻׁבְּרָא.    🔗

באות נפשם ישאפו אנשי קאירה רוח המגרש שוּבּרא. בין שדרות שקמים ועצי שטים נלךְ כברת ארץ עד בואנו אל בתי המגרש העומדים איש איש לבדו בקרב גנו על פני שדמות אוכל אשר סביבו, ובקציהם נגיע אל הגן המפואר אשר מחמד-עלי בקסם שפתיו צוה ויעמוד, וחול הערבה היה לגן שעשועים. צבא חליפות תחזינה עינינו בדרך הזה. אם למראה עגלות צב ורוכבים בסוסים לבושי איירפה כלם נשכח שכוח כי לחוף יאור מצרים נשכון, הנה חיש מהרה נשוב נזכורה איפה אנחנו. בפגשנו ארחות גמלים נושאות כל משא, נשים מעוטפות רוכבות על חמורים, ועניים מרודים חצי-ערומים ברגליהם ילכו.

אחר אשר רכבנו שלשה רבעי שעה באנו אל שער-השבכה אשר לגן המלך הנשקף מעל פני כך נרחב. על יד השער על הדום-אבן ישב העלם יורש עצר המשנה למלך, אשר בעבור רוח בינתו ואנושותו אליו קיו כל עמי ארץ מצרים וייחלו כעל מלקוש על יום מלכו עליהם. והוא, ביום אנוּש בנסעו מקאירה לאלכסנדריא בשנת 1858, טבע ביאור ואיננו.

המתרגמן הגיד לנו בן מי זה העלם, אשר היה לבוש בגדי קרב מצבע תכלת ומגבעה אדומה על ראשו, מבלי שום אות של כבוד חיצוני על בגדו, ויצו אותנו לברך אותו בכבוד והרר ולפנות אחרי כן אל פאת הקיר הימנית – כי לפאת שמאל ישב בן המשנה וללכת בה הגנה כהולכים אחורי בן המשנה. כן הוא מנהג דרך ארץ במצרים, אמר לנו אחרי כן.

אחרי אשר עשינו כן קרא אותנו בן המשנה ע“י המתרגמן שלו לעמוד לפניו, וישאלנו מי אנחנו ומאנה באנו, אם תקון המדות הולך הלוך וגדול בארצנו, ומה משפט ארצנו על דרכי ארץ מצרים? את אשר ישפטו בארץ אנגליה וצרפת כבר הוא יודע ע”פ מכתבי העתים, אבל שפת אשכנז איננו יודע, אשר על כן יקר בעיניו תמיד לשמוע כדבר הזה מפי נוסעים אוהבי אמת וללמוד מהם. דרכו והנהגתו של בן המשנה אתנו היה בטוב טעם וחן, כדרך שר צבא משכיל בחברת מרעים. מעיניו, אם אמנם עודנו צעיר לימים, נשקף צדק ואמת כמו מעיני איש בא בימים, אבל גם ברק אור עלוּמים אין אתם. אחרי כי ארכו דבריו אתנו ויברך אותנו לאמר, כי יערב לנו הערב הזה בגן כבוד רוממות המשנה למלך, ובהפרדו נתן לנו את ידו.

מראה הגן באפריקא והתהלך בו לשוח יעשה בנפשנו רושם אחר מאשר באיירפה. קור משנה תחת צלו ובריחו כפלים לניחוח. גן המשנה הוא פרדס צרפתי נעשה ע“י אסיפת אילנות שונות ונאות דשא ופרחים. עצי הגן הם מאותם המינים הנקראים אצלינו עצי חוץ לארץ (עקזאטיש). השבילים מלאים צינורות המוליכים ‏ מים להשקות כל חלקי הגן, ובצרוף חום השמש אשר במצרים הארץ תוציא צמח רב לגאון ולתפארת. עד”ז ראינו בלכתנו לשוברא, בגן בעלת בית מלוננו האשה קאלומב, עצים ושיחים אשר נטעה זה שש שנים, ולהם עוּבי וגובה וצל כגני ארץ עסטרייך אחר שתים עשרה או חמש עשרה שנה.

בכל חלקי הגן פגשנו אנשים ונשים הרבה מתהלכים לשוח, בין הנשים ראינו קצתן לבושות בגדי משי יקרים מצבעים שונים, אשר נראו מתחת רדיד משי שחור המכסה עליהן מן הצואר ער כפות רגליהן. זאת היתה נפלאות בעינינו כי הסירו את הצעיף הלבן ותראינה אותנו את יפי תאר פניהן. הן הנה היו הנשים הראשונות במצרים אשר ראינו בלי צעיף; המתרגמן הגיד לנו כי עבריות הנה, אשר גם הן כנשי המושלמנים נזהרות מאד לכסות פניהן בצעיף תמיד. וחרות גלוי פניהן הן מַרשות לעצמן רק במקום הזה לשאוף רוח צח ובבתי תפלותיהן. ראשי הנשים האלה קטנים ותארם כראשי היונים, עיניהן שחורות ועפעפיהן ארוכות וקרועות בפוך, כחוט השני שפתותיהן הארוכות מעט, ומראה לחייהן כמראה זית כהה.

הגענו עד ארמון-הגן הבנוי לתלפיות. עלינו במעלות אבנים‏ גדולות אל שער יפה ומהודר ונכנסנו אל היכל מרובע המלא מים בים של שיש, ובאמצע הים ירום ונשא אי, אשר ישאוהו תנינים (קראָקאָדילע) ושבכות מוזהבות מזהירות תסיבנה אותו. על האי הזה, כה ספר לנו מנהיגנו הערבי, אהב מחמד-עלי להשתעשע בלילות לראות במחול שפחותיו הלבנות ולשמוע קול זמרתן. ארבעה אריים גדולים מאד מאבני שיש ישפכו מים אל הים הזה, אשר סביב לו נתיבות-עמודים רחבים רצופים שיש. סורת דוגה יפה מוליכה אל האי. בכל פאה יובילו פתחים גבוהים מצופים זהב אל היכלי כבוד והדר. כלי הבית פתוּחי-רענעסאנץ²⁴ המצופים זהב ומכוסים אדר יקר ממשי יאספו נגהם מפני קיוות הבית המצוירים בידי גדולי צירי צרפת ומפני יריעות רקמה אשר תראה בם עיננו כל יקר תפארת מלאכת האריגה.

ויותר מכל הדר תפארת היופי ההוא, אשר אין רוח מלאכת מצרים חופפת עליו, יזהירו לנגד עינינו שני ציורים גדולים כגודל-איש, תבנית מחמד-עלי כעומד על רגליו ותבנית איברהים פחה רוכב על סוסו. שניהם ישאו עליהם בגדי קרב וצבע תכלת ומגבעות אדומות. יד מחמד-עלי נטויה על שלחן מכוסה בציורי מלחמה. זקנו לבן ומסובך סביב לראש קטן מצוין בסימני ערמה ומזמה האורבות מעיניו הקטנות, ומעלות על מחשבתנו שועל שנזקן ושיבה זרקה בו. כשחוק נראה על שפתיו היפות, ומי אשר לא ידע את תולדות פרעה זמננו זה יכבד עליו להכיר בתבנית זו את איש הרוח הצלולה העושה סדרים חדשים, העריץ אשר שפוך דם נחשב אצלו למאומה, המכביד עול עמו ופודה משחת את ארצו.

תבנית איברהים-פחה יעשה בנו רושם גדול יותר מהראשון; הנהו שר צבא אשר חרבו על ירכו מונחת בנדנה, המצופה באבנים טובות. עינו צופה למרחוק; על שפתיו מרחפת רוחו החזקה, הן מפקדות צבא מלחמה אשר יד ימינו נטויה עליו. סוסו הערבי, הדר בלבושו ובלום במתג ורסן, נראה כסוס דוהר במלחמה ורגליו כאלו חפצות לרוץ לולא החזיקה בו יד אדוניו בכפל רסנו.

שני הציורים האלה גדול מאד ערך מלאכתם; מנהיגנו ידע רק את זאת שצייר צרפתי עשה אותם. לשוא יגענו למצוא שם הצייר או זכר אות אחת משמו. השמש הנוטה לערוב שלחה קרניה על הציורים האלה. הסבנו עינינו מהם לראות במראה היותר גדול מזה הנראה על פני הרקיע. השמש נטה לשקוע. ראשי ההיכלות המנהרות והארמונות אשר בקאירה להטו באש, ודכיי הניל התגלגלו באש פלדות. שני משרתים לבושי הדר באו אל הבית ויתנו לפנינו שערבעט אשר ריחו ריח השושנים, קאפֿעע שחור, וכלי מקטרת. הכבוד הזה נעשה מאת יורש העצר המצרי אל בן הנכר מארץ “הסולטאן ניעמסא” הוא קיסר אשכנז.

 

יַעַר הַנְֶּהְפַּךְ לָאֶבֶן.    🔗

הימים ימי חודש תמוז (יולי) השמש יצאה מנרתיקה ויהי שרב גדול, עד כי לא יכלנו לצאת לשוח כי אם לפני צאת השמש, למען נשוב עוד לפני עת הצהרים לביתנו. שני נערים חוּמים, שמחי לב ולבושי כתונות תכלת ומגבעות אדומות על ראשם. עמדו לפני בית ‏ מלוננו עם שני חמורים חבושים, מצפים על בואנו. רככנו על הבהמות ונלך לשוח בחוצות עיר המלוכה בעוד דממת שמה שורות בקרבם.

לפני שער העיר קברים אין ספורות למו ועליהם מצבות אבן, ולפעמים ירימו ראשם שם גם בנינים עם כפות. עולם הקברים ההוא הנמשך כברת ארץ רבה, מוסגר מסביב בין גבעות קטנות אשר עליהן רחים של רוח הרבה יפרשו כנפיהם השחורות ומחרידים את כח הדמיון. הכל לפנינו חתול בערפל ובתערובות אור וחושך, קר ומת. פתאום יגיה אור מאחרינו, ונפן כה וכה לראות את המראה הזה והנה ההר מאָקאטאס בוער באש כי עלה עליו השמש.

אחר כי רכבנו הרבה אבדה מעינינו הארץ הנושבת, ונהיה מסוגרים מסביב בין גבעות צחיחות בעמק רחב שלש מאות ולפעמים ארבע מאות רגל, וחול אדמדם מתחולל עליו ויכס את נתיבות רגלינו, היינו בקרב המדבר. רק פה ושם נשא ראשו צמח כמין הברקנים מצבע צהוב כהה עם נקודות שחורות, הידוע בשם צמח סם המות. החום גבר עד מאוד עד כי לא יכלנו לשאת אותו, המים אשר בנאדותינו הקשורות בכר החמורים היו כאש לוהט, ולא יכלנו לשתות אותם כי אם בתערובות מעט יין שרף צרפת (קאניאק).

מהרנו לרכוב, שני הנערים רצו אחרינו יחפים בחול, חיש קל כהולכים בצל נעים עלי דשא. אחרי כי רכבנו שתי שעות ונעבור את באר-משה, הוא בור מים עכורים אשר לא יצליחו לכל, הגענו אל גבעה שחורה, בתחתית ההר ההוא ירדנו מחמורינו לעלות עליו ברגלינו. “על ההר מלמעלה משתרע במשך איזה פרסאות היער הנהפך לאבן” אמר מחמד-אמער, ויצו אל שני הנערים לבשל את הקאפֿעע בצרור עצים אשר הביאו עמם.

כאשר עלינו על ההר ראינו את היער הזה. והוא איננו, כאשר ידמה הקורא הנתעה על ידי כנוי השם “יער הנהפךְ לאבן” עומד על שרשיו וגזעו ירים ראש למעלה; כי אם בקרב חול ואבנים, והם עצמם אבן, שוכבים ארצה מפוזרים ומפורדים גזעי אילנות ארכם עשרים וחמש רגל, אשר שרש וענף אין להם; מהם אשר הכו לרסיסים כעומדים נופלים. שארית פלטה גדולים וקטנים מעצים אשר פרחו והיו כעץ רענן לפני שנות עולמים, וזה אלפי שנים הם מונחים פה וחיים לנצח – חיי אבן! למראה אבני העצים האלה לא יכלתי לעצור בעד הרעיון אשר עלה במחשבתי, לראות את גיא קברות המדבר – את עצמות כל האנשים, והחיות אשר נקברו שם מאלפי שנים – גלוי לעינים פתאם מתחת החול השוכב עליו, ואשר סער נורא ואיום טאטא אותו במטאטא השמד בלילה העבר. לאיש אשר כח דמיונו חזק כמשורר דאנטע יהיה הציור הזה כעין תקומת המתים.

חתיכות עצי אבן האלה מראיהן אמוץ-אדמדם גם תכלת כהה, והם כמלוטשים מהחול הדק אשר יסער סביבם תמיד. הם מזהירים כדונג ונראים כמורכבים מחוטים אשר על כן החזיקו אותם זמן הרבה לעצי תמר שנהפכו לאבן. ויש עוד אות אחד לזה, שלא נמצא עד היום הזה לא שרש ולא ענף מעצים האלה. אחר שהמציא החכם ניקאָל כלי חותך אבנים לפחים דקים, למען נוכל לבחון אותם ע"י כלי מגדלי הראות, בחן החוקר בחכמת הנטועים אונגער את עצי האבן האלה ומצא כי לא היו תמרים מעולם כי אם ממין העץ הנקרא דיקאָטילעדאָנען²⁵ או מאלפֿאצאֶען, אשר אין כמותם היום בארץ מצרים. אונגער קרא אותם לכבוד ניקאָל בשם ניקאָליא-עגיפטיאקא (Nicolia Aegyptiaca.)

עצי האבן האלה הם ככל העצים שנתהפכו לאבן שנמצאו עד הנה עץ בלי קליפה, יען שבהיות הקליפה מהחלקים הרכים שבעץ, תמס כמים והיתה כלא היתה בעת שיתהפך העץ לאבן כדרך כל החלקים הרכים. והסבה היא זאת: כל עסק ההתאבנות (פֿערשטיינערונגס-פראצעס) הוא התכה (אינפֿילטראציאָן). העצמיים ימסו והיו למים, ויעברו בכל חלקי הצומח וישאירו בקרבם החלקים בעלי אי-תאר (דיא אמאָרפֿהען בעשטאנדטהיילע); ויען כי ההעברה הזאת תצטרך לזמן הרבה מאד, יתקלקלו ויתבטלו כל החלקים הרכים, העלים והפרות.

תולדות יער האבנים המתחיל מצל קאירה ומגיע עד זוּעץ, ואשר עד הנה הוא נודע להגדול על פני כל הארץ, לא תוָּדענה בבירור גם אחר אשר יתבררו ויתלבנו היטב סבות התהפכות העץ לאבן. ע“פ אומדנא משערים שלא עמד היער במקום אשר הוא שוכב כעת אחר שהיה לאבן. ההשערה אומרת, כי נשרש ממקום רחוק ע”י מאורע טבעי כמו רעש הארץ, ונשטף במי נהר מתוקים אשר היה בימי קדם‏ במקום שהיום מדבר שממה, ושאריתו שנהפך לאבן נשאר שוכב שם על גבעות החול. ויען שאין במים מתוקים די-חמיצת-חלמיש (קיזעלזיירע) הנצרך לעסק ההתאבנות, ע"כ משערים עוד שבהכרח נמצאו קרוב להם בארץ מים חמים (טהערמען) אשר על ידי טיט האבן (קווארצקיטט) שבהם יהפכו לא לבד את החול לאבני חול כי גם מעט מעט את העץ לאבן. נפלאת היא שבמרחק גדול כזה לא נמצא רק עץ ממין אחד נהפך לאבן, אחר שרחוק להאמין, שביער המשתרע במרחב רב כזה לא ימצאו עצים ממינים שונים. יכול להיות שהעצים ממינים הכבדים יותר, השלכו אל איזה חוף ביום הרעש או טבעו במצולות.

הים אשר נשא על משבריו העצים האלה, היה כפי ההשערה רחב ידים מאד, יען שהעצים האלה שנהפכו לאבן נמצאים ג"כ במקום רחוק מאד ממקום משכבם הכללי. כן ראה אותם החכם בורקהארט (אשר ליגון לבנו מת בנעוריו ועמו מתה חכמה הרבה, וזה לא כביר נמצא קברו אצל קאירה) מונחים למכביר על שפת נחלי נתר (נאטראָן-זעען). ההשערות האלה תגענה אולי אל עשרים אלף שנים לפנים, לעת אשר נהר נילוס לא היה עוד על הארץ, או הלכו מימיו במקום אחר. לפני איזה שנים יגעו לריק לחפור ביער האבנים האלה למצוא גחלים, ויהי בחפרם וימצאו אלפי גזעי-עץ-אבן, רובם עומדים זקופים וקצתם כפופים זה אצל זה, ותארם כתאר חלילי כלי האָרגעל (אָרגעל-פפֿייפען).

אחר אשר אספנו מתי מספר חתיכות קטנות משארית הפלטה הזאת אל שקינו שבנו לדרכנו. בדרך פגשנו איש אחד מארצנו אשר הלך לראות את היער הזה בלוית נער אחד. האיש ההוא הוא אופה ושמו ווילהעלם שווייצער. נולד סמוך לשטוטטגארט, ופה במקום אשר אנחנו טבולים בזיעת אפינו, אחזתהו קדחת קרה ורחפו כל עצמותיו. ראינו מעשה ונזכרנו בשחוק של קראבבע (קראבבע’ס לוסטשפיעל), אשר יבוא בו שד משאול תחתיה להתהלך בארץ בימי הקיץ הלוהטים, ויען כי הורגל באש של גיהנם, קר לו מאד בארץ הזאת. ויהי בצר לו ויקח לו עצים ויצת כס אש על הגבעה נוכח השמש בצהרים. נחלתי שפרה עלי כי היה לאל ידי לתת לבן ארצי אבק-כינא אשר היה לי באוצר המרקחים אשר עמדי תמיד על מסעי, ונפל חבלי בנעימים לראותו אח"כ בחוצות קאירה נרפא ממחלה הקדחת. הקדחת באה לו בישבו בחצר הבית בערב אחר בוא השמש להתקרר מחום היום. אחר איזה שעות באנו בחזרה לקאירה. באחד הרחובות פגשנו איש כושי גדול כענק. רק ראשו ומתניו היו מכוסים בבגד, ועל כתפיו תלה עור שחל הדר מאד, כלבוש מלכות אשר ישא נסיך עטיאָפיען.

הכושי נשא את העור למצוא לו קונה. ואקנהו ממנו במאה אריות (פיאסטער).

 

עַל הָאִי ראָדאַ.    🔗

מיד המקרה היתה נסבה כי לא ראינו במחול הנזירים (דַערווישע) לא בקאנסטאנטינאפעל ולא בסקוטארי. על כן רכבנו ביום הששי לשבוע לקאירה הישנה לראות במחול הזר ההוא ולהתבונן בו בינה. באנו אל חצר רחב ידים אשר לבית הנזירים, קרקע החצר היה מכוסה במחצלות של קנים ובירכתים ישבו אחד ועשרים נזירים על רגליהם הכפופות שתי וערב. לא נשתנו בבגדיהם כי אם במצנפת אשר על ראשם. מקצתם נשאו על ראשם מצנפת ירוקה, ומקצתם לבנה ויש אשר נשאו מגבעות תכלת כמגבעות אשר על ראשי הצוקער אחרי הסירך מהם את ראשם החד. ע“י שינוי המצנפות‏ יבדלו הנזירים לחברותיהם. נשים רבות מכוסות בצעיף, ילדיהם על ידיהן או על ידי שפחותיהן הכושיות אשר אין צעיף על פניהן, ישבו על הארץ לנגד הנזירים. האנשים הבאים אל החצר רבו מרגע לרגע, ולנו, אנשים נכרים, נתנו מקום בראש ע”פ מדת הדרך ארץ, כלנו ישבנו על יד קירות החצר על יריעות בלות ומטולאות; המצריים ונשיהם כפופי רגל שתי וערב.

אחר אשר הוחלנו הרבה, והנאספים נדברו איש את רעהו בקול רם, והנה קמו הנזירים ויטו את ידיהם ויאחזו איש ביד רעהו ויעשו חוג ומעגל וינועו בשלוח כל אחד מהם את רגלו הימנית בראשונה, ויקראו קול אחד הלוך וקרא “אללה! אללה!” ובכל פסיעה ופסיעה עמדו וישתחוו. ויהי אחר אשר נעו ונדו אנשי המעגל על דרך זה זמן הרבה ויצא נזיר אחד מבין אחוזי-היד ויתיצב בתוך המעגל. אחר אשר פרש ארבות ידיו כבדי המאזנים ויחל גם הוא לסוב סביבו כאשר תסוב הדלת על צירה, כאשר יעשה האופן בתוך האופן, רק לא אל אשר היה רוח אנשי החוג לסוב סבב גם הוא, כי אם לנגדם, אם הם הימין, והשמאיל, ויקרא גם הוא עם המקהלה: “אללה! אללה!” ומרגע לרגע הלכה תנועתו הלוך וחזוק עד כי חזקה מאד ויתהפך כגלגל לפני סופה. אולם גם הנזירים אשר במעגל הוסיפו על תנועתם שבע, והיה במקום צעדם בראשונה ברגלם הימנית, ויקפצו הפעם, ובקראם הלוך וקרוא “אללאה! אללאה!” וישתחוו פעם בפעם.

ככה עשו לכל הפחות שמונה רגעים, עד אשר כלה הנזיר אשר בתָוֶך להתנועע, וישב אל חוג המעגל וכפי הנראה לא יעף. הפעם יצאו שבעה נזירים מן המעגל הגדול ויעשו בתוכו מעגל קטן. ושניהם החלו להתנועע זה לעומת זה איש לעברו והקול קורא: “אללאה! אללאה!” מספר כל המחוללים: אחד ועשרים, וכן מספר המחוללים מבפנים שבעה ומבחוץ משנה שבעה, הוא כפי הנראה מספר קרוש לאנשי המזרח; וכן יראו עיני משוררי ארץ הקדם דורשי תעלומות במחול הנזירים הזה דמות תנועות גלגלי השמים בארץ מתחת.

אם יפלא בעיני האיש אשר לא מבני דת המושלמנים דרך העבודה הזאת אשר יאמינו המושלמנים לעבוד בה את אלהים, יזכור נא את קדושי העמודים (זיילען-הייליגע) אשר היו בין הנוצרים שנות מאות לפנים, אשר האמינו גם הם לעבוד את אלהים בעמדם לפניו כל ימי חייהם על ראש עמוד כתורן; או ישוה לנגד עיניו קצת היהודים אשר ידמו בלבם כי לא תכון תפלתם ולא תבא באזני אלהים אם לא יחוגו וינועו בתעצומות ועוז, וגם הנה ישכחו הלוך ושכוח את השפה אשר בה יתפללו אל אלהים. המושלמנים הרגלו לראות במחול הנזירים תָו מוחשי מעבודת ה' כאשר הורגלו בעלי אמונות אחרות לכוון לבם לעבודה ע"י סימנים מוחשים, בעת אשר אזניהם תקשבנה התפלות בשפת לא ידעו. אחר אשר רקדו הנזירים כאילים כשעה חדא שבתו וינפשו למען אשר יחלו המחול מחדש. חסידי המושלמנים והחולים המצפים לרפואה ישתרעו על הארץ להיות למרמס לכפות רגלי הנזירים המחוללים, וזה נחשב ומקובל ומרוצה כאלו עלו ברגליהם לאחד המקומות הקדושים.

ותשובה חמורה מזו יעשו ביום הולדת את הנביא, אחרי אשר יטהרו על ידי תפלות ובקשות. בחג ההוא רוכב נשיא (שייק) כל חברות הנזירים במצרים לבית מסגד האדאנעיען ונזירים למאות ילווהו. והנה הרבה מהם ישתטחו על פני האדמה ופניהם למטה ונותנים את השייק לרכוב עליהם ורגלי סוסו תרמסנה על גביהם, והמה קוראים בקול: “ה' הוא אלהים חיים!” ומתחת פרסות הסוסים הם קופצים ועומדים על רגליהם שלמים ובריאים כאלו לא נעשה עמם דבר. לפעמים מונחים שלשים וארבעים נזירים זה בצד זה, עד אשר אין מקום לסוס להציב רגלו בין איש לרעהו והוא אנוס לפסוע עליהם. בעת עבודת “הרמיסה” הזאת יקרה שאיזה נזירים יאכלו בשר נחשים חיים.

אחרי שתי שעות עזבנו בית הנזירים והלכנו לבקר את הרופא המשגיח על בית-חולי-החיל, בית גדול למראה וגן יפה לפניו. הסדרים אשר בבית ההוא, וכמו כן קצת מיני חליים, שהם בעיני הרופא האיירפי חליי-חוץ לארץ (עקזאָטישע), אשר שמנו לבנו להתבונן עליהם, אין מקום למו בדפי הספר הזה. – קרבו ימי נקיבת-שֶׂכר הנילוס אבל למורת רוחנו לא יכלנו להשאר שמה עד אשר נוכל לראות את החג הגדול הזה אשר בו בכל שנה ושנה ישחו כל תושבי קאירה בספינות על פני היאור כל הלילה וכל יום המחרת מנגנים בכלי שיר ומשוררים ומאזרי זיקות (פֿייערווערקע).

את השֶׂכר ראינו עוד עומד על תלו וקרוב לו עמוד-העפר המחודד, אשר יקרו לו “ארוּזע” לאמור כלה, ונעשה לזכרון הבתולה אשר הקריבו לפנים להיאור למען אשר יעשה חסד עם הארץ ויושביה.

מראה מנהג עובדי אלילים כזה נראה גם באיירפה בתבנית איש-המים (וואססערמאנן) וכדומה, אשר רק בזבחי אדם שככו חמתם. המשורר של טעלל (שיללער) עשה זכר עולם להגדות עמי שווייץ בענין זה בדבריו אלה:

"היום יום שמעון ויהודה (קדושי הנוצרים)

הים זועף ואל קרבנו שואף."

דבר נודע ומפורסם הוא שמנהג בנין הארוּזע הזאת יצא ממקור שומרים הבלי שוא, שמזכירו סופר ערבי ישן נושן ושמו אל-מאקריצל. סופר קורות דברי הימים הזה מספר כדברים האלה:

ויהי בימים אשר נלכדה ארץ מצרים ביד שר צבא הערביים אמר אבן יעלד, ויגד לו לאמר, כי משפט המצריים לעת עלות היאור, להשליך אל מימיו בתולה מקושטה בכל עדי יקר, כקרבן, למען יתן היאור את שפעת ברכתו. אומרים, כי בטל אמר' את המנהג המשחת הזה; ואשר על כן עברו שלשה חדשים והיאור לא עלה כאשר יעשה מימים ימימה. ויתחלחל העם מאד וייראו לבלתי יהיה רעב בארץ. ויקם אמר ויכתוב אל הכאליף ויספר לו את אשר עשה ואת אשר קרה על פי פעלו. הכאליף אמאר השיב לו על אגרתו ויהלל את מעשהו, ויצו אותו להשליך היאורה מכתב קטן אשר היה סגור בתוך האגרת. ואלה הדברים אשר היו כתובים במכתב הקטן ההוא:

“מאת אלד אללאה אמאר, נשיא המאמינים אל יאור מצרים!”

“אם באות נפשך ורצונך תזיל מימיך כטוב בעיניך, הנה אל יזולו; אפס אם אל שדי המושל לבדו הוא המוציא מים ממקורך להרוות ארץ, הנה אנחנו מתפללים אל ה' כביר כח, כי יזיל מימיך גם הפעם.”

ויעש אמאר כאשר צוה הכאליף, ובלילה ההוא עלה היאור שש עשרה אמות.

חפירת השֶׂכר ונקיבתו היא חובת קוברי המתים אשר בקאירה – והיהודים, אשר חליפות יחפרו, שנה בשנה. כפי הנראה, העבודה הזאת שארית פלטה היא מסבלות מצרים אשר עבדו את בני ישראל בפרך בימי המלכים אשר נקבו בשם פרעה. בימים האלה לא יפריעו אותם עכ"פ מחקות דתם; כי אם יחול יום החפירה בשבת הרשות ליהודים לפדות את עצמם מעבודה זו במחיר רב.

הנה פה מקום אתי להזכיר מנהג שטות אשר ישתתפו בו היהודים עם המצריים, אשר כפי ידיעתי לא נתעורר על זה איש בלעדי עד היום. היהודים ‏ מאמינים, כי ארבע פעמים בשנה לעת תשובת תקופות ארבע עתות השנה, טפת דם נופלת משמים ארצה, אשר בקרבה רעל ומות. בספר אבודרהם שנתחבר בשנת ה“א ק”א מספר המחבר שראה בספר ישן נושן הזהרה לבלתי שתות מי נהר ברגעי התקופות האלה, לפי שטפת דם הנופל משמים תבא בקרבם לצבות בטן. ובזמן מאוחר נתפשט המנהג להזהר שלא לשתות אפילו המים שבכלי, שחוץ מיין אדום נמצא הארס בכל משקה (ועיין מזה ביורה דעה סי קי"ו). וסברו שהברזל מבטל הארס שבטפת דם זו; אשר ע"כ נזהרות הנשים להניח חתיכת ברזל על כל הכלים שיש בם מין משקה או מאכל רטוב ברגע התקופה. המקובלים אומרים שגדול כח הברזל לבטל הארס בעבור שכתוב בתורה (שמות ז', י"ט): “קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים על יאוריהם ועל אגמיהם ועל כל מקוה מימיהם ויהיו דם והיה דם בכל ארץ מצרים ובעצים ובאבנים”; ויען שברזל לא נזכר כאן מכלל דברזל מבטל ארס הדם.

ואחד המקובלים נותן טעם אחר לכח הברזל לבטל הארס: יען שאותיות ברזל הם ראשי תיבות של שמות ארבע נשי יעקב בלהה רחל זלפה לאה. האמהות האלה הן שומרות את הכלי שהברזל מונח עליו שלא תפול בו טפת הדם. ומקובל אחר נותן טעם מליציי אע“פ שאינו מחודד כל כך ואומר שתקופת ניסן מרמזת שנהפכו כל מימי מצרים לדם; בתקופת תמוז הכה משה את הצור שלא כמצות ה' ויצא ממנו דם; תקופת תשרי מזכרת חולי דם שהיה בעולם בעבור שרצה אברהם להקריב את בנו ע”ג המזבח; ותקופת טבת הוא זכרון לבת יפתח שהקריב אותה אביה והורידו השמים דמעה.

ועוד מקובלים אחרים המאמינים בהזיות חוזי הכוכבים והוברי שמים (אסטראָלאָגיע) סוברים שארבעה שרים בשמים מושלים בארבע עתות השנה. ברגע ששר אחד מוסר ממשלתו לרעהו נשאר העולם בין מלכא למלכא בלי שר ומושל והוא אז בסכנה גדולה. ועל כן ברגעים האלה שהעולם מסוכן בם מושלות האמהות בלהה רחל זלפה לאה, וע"כ הברזל מסוגל לשמירה.

והנה אמונת התקופות הכתה שרש כ“כ בלב חסידי היהודים אשר עוד היום נזהרים הרבנים להודיע בקהל רגע התקופה, למען אשר יזהרו בני ישראל לעשות שמירה מעולה מפני טפת הדם, אע”פ שהיה להם לידע שרב האי גאון (שנפטר בשנת ד“א תשצ”ח 1038) מכנה את הדבר הזה בשם אמונת הבל ומנהג שטות, והחכם המפורסם הראב“ע ז”ל (נפטר בשנת ד“א תתקכ'”ז – 1167) קורא אותו שיחת נשים זקנות.

החכם ר' משה בריק אשר כתב על קצת אמונת טפלות של היהודים²⁶ רואה בטפת דם זו אבק עבודה זרה של אליל אדאָניס אשר ליוני ארץ כנען, שהוא עצמו אליל תמוז, שממנו קבל שמו החדש תמוז אצל היהודים, אשר בו גם התקופה נופלת. אדאניס, בלשון כנעני ועברי: אדון, אשר גם הערביים כבדוהו כאליל השמש, נהרג בהרי הלבנון על ידי קנאת אליל המלחמה על אשר נשא חן בעיני אשתרתא אלילת הירח יותר ממנו. האלילה שנתאבלה עליו בקשה פני צייס (גדול האלילים), שאדאָניס זה לא ירד שאול לנצח, כי אם מחצית השנה ירד מטה ומחציתו יעלה מעלה. ובלי ספק הדברים האלה רק משל הם לשמש העולה הוא למעלה על האופק והיורד הוא למטה מתחת לאופק.

עיני ראו ולא זר בהרי הלבנון את הנחל, אשר עוד היום נושא עליו שם אדאָניס ובימי הקיץ מימיו אדומים, מן החול האדום הבא מעל ההרים ונופל אל הנחל. ועל המראה הזה אומרים הכנענים, שכאשר נפצע אדאָניס רחץ פצעיו במי הנחל הזה, ועל כן מראה דם למים האלה לעולם ועד. ההגדה הזאת נשנית בחוף כנען העתיקה בים התיכון; כאשר ספרנו בפרטות בספרינו “ירושלימה”. החג אשר חגגו הכנענים לזכרון אדאָניס חל בעת שמי הנחל מתאדמים בימים שבין האביב והקיץ. ואז היו מתאוננים ומבכים את מות הנער היפה ההוא, ולזכרו קראו שם החודש ההוא תמוז. והשם הזה לקחו העבריים מהם כאשר קבלו כל שמות החדשים מהסוריים. אבל לא רק את שם החודש קבלו מהם, כי אם גם עבודת אדאָניס, כנראה ברור מדברי הנביא יחזקאל (ח', י"ד): “ויבא אותי אל פתח שער בית ה' אשר אל הצפונה, והנה שם הנשים יושבוֹת מבכּוֹת את התמוז.”

חכמי התלמוד השתדלו להשמיד כל זכר מנהגי עבודת האלילים מתחת שמי היהודים, ויבקשו להכרית גם עבודת התמוז, ומבלתי יכלת לעקור אותה מכל וכל סבבו פני הדבר לתת לה סבה אחרת, אם אמנם גם הסבה הזאת לא בהררי קדש יסודתה, ומשם רועה אבן אמונת טפת הדם הנופלת משמים²⁷. גם למצרים באה השמועה מנחל אדאָניס שמימיו אדומים ויהי לנס. ויקחו גם הם בראשית ימי חג שמונת הימים, ויעשו להם תמונת ראש אדם וישימו אותו בסל ענפי עץ עבות וישימו את הסל על פני המים וילך הלוך ושוט עד בואו אל קצה ארץ כנען, ככה יעשו מדי שנה בשנה.

בלי ספק לא ידעו הרבנים, אשר עוד היום יודיעו רגעי התקופות בבתי הכנסיות, את כל הדברים האלה, ולא יעלה על לבם כי משתדלים הם להחזיק במנהג הגוים עובדי אלילים.

ודבר נפלא הוא, כי נשאר המנהג הזה במצרים עד היום גם אצל מאמיני מחמד: המצריים מכנים את יום שבעה עשר לחדש יוני, הוא תמוז, לעלעת-ען-נוּקתאה, לאמור: ליל הטפה. בלילה ההוא טפת דם יורדת מן השמים ונופלת אל היאור ויעלו מימיו. בעליית מי היאור תולה כל שובע הארץ; ובכן יאמינו המצריים כי הטפה הזאת מביאה ברכה לעולם, בעת אשר היהודים ייראו מפניה כי משחיתה היא את הארץ. לאלה תמלא את הניל על כל גדותיו ותמלא אסמיהם שובע ולאלה תביא מארה ומגרעת לצבות במן ולנפול ירך. המצריים יעירו כל הלילה ההוא לעלעת ען-נוּקתאה על שפת היאור או בבתיהם. הנשים לשות בצק לפני בוא השמש ונתחו אותו לנתחים כמספר בני הבית והניחו אותם על הגג. הנתחים נרשמים בשמות האנשים והנשים אשר לכבודם נתחו. והיה הנתח אשר ימצא בבקר יום המחרת כי עלה יפה ונבקע, אות הוא לאיש אשר שמו רשום עליו כי השנה הבאה תביא לו ברכה הרבה; הנתחים אשר לא הספיקו להחמיץ ולעלות אות מות הם לבעליהם או עכ"פ רעה גדולה. ויש אשר ילישו הגורל הזה לדעת אם ירבה היאור לעלות ואם ימעיט. וכן יאמינו כי לפי גודל טפת הדם כן יוסיף היאור להתאדם. האנשים ישליכו בלילה ההוא פתותי לחם אל היאור.

אם יש איזה התיחסות לטפת דם זו עם עלילות הנוצרים על היהודים שדקרו לחם קדשם ויצא דם, או שישימו היהודים דם ילדים נוצרים במצותיהם, לא נוכל להחליט, וראוי לשום לב לזה. ונכון הוא לחקור על זה ע"פ קורות דברי הימים אם לא נתחדשו עלילות הדם בכל פעם בעת התקופות האלה.

אולם גם השלכת פתותי לחם ביאור תזכירני במנהג היהודים ללכת בראש השנה על שפת הנהר ולהשליך שם פתותי לחם בעת שיתפללו “ותשליך במצולות ים כל חטאותינו.” המנהג הזה שלא נזכר לא בתורה ולא בתלמוד‏ ינהגו כל חסידי היהודים והרבנים יצוו עליו. אם לקחו היהודים המנהג הזה מאת המצריים לא נוכל להראות בבירור, ועכ“פ דמיון המנהגים האלה בשני העמים נראה לעינים. המצריים משליכים לחם אל היאור, יען שהם מצפים על השובע אשר יביא להם בפרי תבואה למכביר. היהודים יחשבו ע”פ למודי הקבלה, להרבות פרי בטנם שידגו לרוב בקרב הארץ כדגים במים.

וע"פ מקובלים אחרים המנהג הזה משל הוא: למראה הדגים יזכור בן האדם כי פתאום יבא אידו ורשת המות פרושה עליו לאספו במכמרתו כדגים במצודה. ובהעלותו זאת על לבו ישוב אל ה‘. וכמו כן ישים אל לבו שכמו שהדגים תמיד עיניהם פקוחות למעלה כן ישא גם הוא מרום עיניו אל ה’ ויבטח בו ושב ורפא לו.

ויש הגדה אחת אשר בהררי הדמיון יסודתה, כי כאשר הלך אברהם אבינו להקריב את יצחק בנו במצות ה' ויואל השטן להפריע אותו. ויקם השטן וישפוך נחל מים על אם הדרך, ולא יכול אברהם לעבור את הנחל לבוא אל הר המוריה; ויקרא אברהם אל ה' ויתפלל עד יבשת המים. ויען כי נעשה הנס ביום שחל בו ראש השנה, על כן, יאמרו המקובלים, מצוה ללכת ביום ההוא על שפת הנהר לזכור חסדי ה' ונפלאותיו ולבקש ממנו שיעשה גם לנו נפלאות כאלה. אחר אשר יתפללו היהודים על שפת הנהר יהפכו את כיסי בגדיהם אשר שמו בם פתותי לחם, למען יפלו אל המים והיה למשל שכן מושלכים שמה גם חטאותיהם. ואולם באמת לא ממקור זה יצא המנהג הזה; כי אם ע"פ צווי המקובלים לנער הבגדים אחר התפלה לגרש המזיקים הנאחזים בם.

ויפה מזה היא התבוננות המשורר הערבי, אשר אלו דבריו ע"פ העתקתם האשכנזית של האממער-פורגשטאלל:

"עֲשֵׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר, וּשְׁלַח לַחֲמֶךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם.

אִם הַדַּג לֹא יֵדַע, הֲלֹא יֵדַע אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם."

החכם הסופר הזה הנודע למבקר זך הרעיון יחוה דעתו הקרובה לאמת, אשר על פי המנהג הזר ההוא אשר ליהודים: להשליך פתותי לחם במים ולהתפלל שם, ינשא החשד הנורא שנחשדו פעמים הרבה במשך אלפי

שנים, כי סם מות הם משליכים במעינות המים. –

הלכנו הלוך ורכוב בחוצות קאירה חישנה עד הגיענו אל חוף הניל ובסירת דוּגה עברנו אל האי ראָדאַ היושב באמצע היאור. הלכנו לשוח בגנים מלאים הוד והדר, והנה לנגד עינינו ארמון מאבני שיש אדומים וצהובים. אשר ביפיו והדרתו יוליך שבי את כח הדמיון. בבנין מרובע אחד עומד כלי מודד היאור, והוא עמוּד ברזל אשר לו מעלות הרבה ובהנה תראה עליית המים וירידתם. באֵם האי ירום ונשא כר דשאים ומים סביב לו; עלינו עליו ולמראה עינינו היינו כחולמים: והנה המנהרות הלבנות על יד כפת קבר מחמר-עלי בגובה קומתן כלבנת הספיר מבריקות לנגד עינינו. מול פנינו יער התמרים אשר בניצעע ואחריו ירימו ראשם עד שחקים פארי-העמודים עמודי-עד. ריח כל צמח האדמה למינו וכל הפרחים יסכנו מכל עבר, כמלאך ממרום בלתי נראה לעינים.

על שפת האי הזה, אשר בימי קדם חברו בו יחדיו ע“י גשר, עיר בבל-המצרית (און) והעיר מעמפֿהיס (מוף), מצאה בת פרעה, ע”פ קבלה נושנת, את הילד אשר שמו משׁה לאמר כי מן המים משתיהו. “ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור ונערותיה הולכות על יד היאור ותרא את התבה בתוך הסוף ותשלח את אמתה ותקחה.”

 

הַגָּדוֹת משֶׁה.    🔗

היהודים יקראו את מחוקקם ויוצר דתם רק בשם “משה רבינו” לאמר: מלמדנו, והמושלמנים יכבדוהו בשם נביא ומספרים ממנו הגדות וספורים נפלאים. הרבה מהם דומים לספורי התורה, ויש אשר יקשרו רק את תקות חוט אגדתם במסכת התורה והלכו וארגו להם ספורים ככל אות נפשם. ויש אשר נולדו רק על ברכי כח דמיונם של הערביים. הקורא ימצא נועם במקצת הספורים האלה וגם “הילדים” אוהבים לשמעם.

 

אֵם הַנָּבִיא²⁸.    🔗

רַכִּים אַף זַכִּים מַרְבַדֵּי הַיְּצוּעַ,

וּמֵעֵינֵי פַרְעֹה שֵׁנָה בוֹרַחַת,

סָרוּחַ עַל עַרְשׂוֹ יָחוּג יָנוּעַ,

מִפַּחַד הַעִבְרִים פַּח לוֹ וָפַחַת.

קוֹל חֲלוֹמוֹתָיו אָזְנוֹ שֹׁמַעַת,

וַיַּפְחִידוּהוּ כַשַּׁחַל וָפֶתֶן:

"הִנֵּה נֹקֵם עַם זוּ נֵעוֹר וַיַּאת,

וִישַּׁלַּח מִפָּנֶיךָ מֶתֶג וָרֶסֶן."

שָׁלַח קֹסְמָיו לַשְּׂעִירִים וּבְנֵי רֶשֶׁף,

עֲצַת תּוּשִׁיָּה מִפִּיהֶם לָקַחַת;

אֶל סַלְעֵי מָגוֹר וּלְהָרֵי הַנֶּשֶׁף

אֶל מִדְבָּר וִישִׁימוֹן וּשְׁאוֹל וָשַׁחַת.

וּבְקָדְשׁוֹ לִכְרוּבָיו שַׁדַּי הוֹדִיעַ:

"חַסְתִּי עַל בַּת עַמִּי בַּפָּרֶךְ עֹבֶדֶת,

עֵת דּוֹדֵי הַכַּלָּה, יוֹם שִׁשִּׁי יַגִּיעַ,

מוֹשִׁיעַ עַם זוּ הִיא תַּהַר לָלֶדֶת."

הַכְּרוּבִים גִּלּוּ סוֹד אֶל מַלְאֲכֵי מַעַל,

וּמַלְאָכִים לִבְנֵי אֵלִים הִגִּידוּ,

כָּכָה הַסּוֹד מִשָּׁמָיִם מִמַּעַל

עַד תַּחְתִּית הַשְּׁאוֹל לַשֵּׁדִים הוֹרִידוּ.

מֶלֶךְ בַּלָּהוֹת לַקּוֹסְמִים הִבִּיעַ,

הֵמָּה הִגִּידוּ אֶל מֶלֶךְ מִצְרָיִם.

“חֵי נַפְשִׁי” כֹּה נִשְׁבַּע: "אַרְאֶה אוֹדִיעַ,

כִּי שֶׁקֶר בִּימִין כָּל צִבְאוֹת שָׁמָיִם!"

וּבְלֵיל יוֹם הַשִּׁשִּׁי קָרָא עֲצֶרֶת,

וּלְמִשְׁתֶּה כָּל עַם יִשְׂרָאֵל נִקְרָאוּ;

דָּגִים וּבָשָׂר יֵין גֶּפֶן אַדֶּרֶת,

אָכְלוּ, שָׁתוּ הַקְּרוּאִים וַיִּשְׂבָּעוּ.

עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ הָעִבְרִים הָאֵלֶּה

סִפְּרוּ חֲסָדָיו, יָגִילוּ בִרְעָדָה;

וּבְבֵיתָם הַנָּשִׁים כַּאֲסִירוֹת כֶּלֶא

בָּכוּ, מֵעֵינֵיהֶן שֵׁנָה נָדָדָה.

וּלְאֵין מִסְפָּר אֲנָשִׁים נִקְבְּצוּ בָאוּ,

אִישׁ אִישׁ אֶת-חַסְדֵי הַמֶּלֶךְ שִׁבֵּח;

כִּי צִוָּה, מֵעָלָיו רֹאשׁוֹ יִשָּׂאוּ,

אֲשֶׁר לֹא יָבֹא טוֹב לֵבָב שָׂמֵחַ.

יָדַיִם רָמְסוּ בַטִּיט וּבַחֵמֶר,

וּבְסִבְלוֹתֵיהֶם הַלְּבֵנִים לָבָנוּ,

מִלְּאוּ הַגְּבִיעִים דַּם עֵנָב וָחֶמֶר,

וּבְמַעֲדַנֵּי הַמֶּלֶךְ הִתְעַדָּנוּ.

וּלְבַדּוֹ רַק אֶחָד לֹא שָׁתָה יָיִן,

בַּחֲדַר הַמֶּלֶךְ הוּא שֹׁמֵר מִשְׁמֶרֶת;

וּפַרְעֹה קֹרֵא: "אַל שֵׁנָה לָעָיִן!

כָּל דֶּלֶת בָּאַרְמוֹן תִּהְיֶה נִסְגֶּרֶת!"

עַמְרָם רָץ חִישׁ וַיָּשָׁב אֶל מַלְכֵּהוּ:

“הַרְגִיעָה, אֲדוֹנִי, וִישַׁן בָּטוּחַ!”

אֶל מִשְׁמַרְתּוֹ הוּא שָׁב בִּיגוֹן לִבֵּהוּ,

וּכְמוֹ אֲהוּבָתוֹ גַם הוּא לֹא יָנוּחַ.

מֵעַל מִשְׁכָּבָהּ הִיא קָמָה כַסַּעַר,

וּכְאִלּוּ קוֹל קֹרֵא אָזְנָהּ קַשָּׁבֶת;

וּלְנֹגַהּ הַסַּהַר לִפְנֵי הַשַּׁעַר

נִצָּבָה, וּבְלִבָּהּ כָּאֵשׁ צָרָבֶת.

הַלַּיְלָה יָפוּחַ בֹּשֶׂם וּקְטֹרֶת,

לִפְנֵי הֵיכָלוֹת וֶאֱלִילֵי מִצְרָיִם

הָלָכָה, הַתְּמָרִים יַטּוּ צַמֶּרֶת,

וּמִמַּעֲיָנוֹת יִרְעֲשׁוּ הַמָּיִם.

עָבֵי הַשַּׁחַק מִנֹּגַהּ נֶגְדָּמוֹ

כִּסּוּ עַל כַּפַּיִם אוֹר וַיִּרְעָדוּ;

כַּחוֹלְמָה רַגְלֶיהָ הֹלְכוֹת הִנָּמוֹ,

עַד לִפְנֵי הָאַרְמוֹן נִצְּבוּ עָמָדוּ.

אֶל קוֹל צִלְצְלֵי שָׁמַע שָׁמָּה נֶעֶצָרָה,

וּבְאָזְנֶיהָ זִמְרַת שִׁכּוֹרִים עָלָתָה;

וּבְאַרְמוֹן הַזָּהָב בָּאָה, עָבָרָה,

וּלְשׁוֹתִים וּמְרִיעִים לִבָּהּ לֹא שָׁתָה.

טָח לִבָּם מֵהַשְׂכִּיל, מַרְאוֹת עֵינֵימוֹ,

תַּאֲוַת-עֲבָדִים עַל נַפְשָׁם גֹּבָרֶת.

אֵשֶׁת הַחַיִל אֵין רֹאֶה בֵּינֵימוֹ,

תַּבְנִית הַחֻפְּשָׁה לִפְנֵיהֶם עֹבָרֶת.

וּבַלָּט נִפְתְּחוּ כָּל שַׁעַר וָדֶלֶת,

וּבְדֶרֶךְ יָשָׁר הַנַּעֲרָה הֹלֶכֶת,

עוֹלָה בַּמַּעֲלוֹת פִּי אִישׁ לֹא שֹׁאֶלֶת,

עַד מִפְתַּן בֵּית מֶלֶךְ רַגְלָהּ דֹּרָכֶת.

אִשְׁתּוֹ רָאָה הַשֹּׁמֵר וַיִּלָּפֶת,

וּבְשָׂרוּ סָמַר מִשִּׂמְחָה וָפַחַד;

הַנַּעֲרָה חִבְּקָה הָאִישׁ לוֹ כֹסָפֶת,

וּשְׁנֵיהֶם נָפְלוּ עַל צַוְּארֵיהֶם יַחַד.

וּבְכִי וִילָלָה נִשְׁמַע מִכָּל עֵבֶר,

מֵרֹאשׁ כָּל מִצְפֶּה וּמִגְדָּל וָעֹפֶל,

כִּי כֹּכָב חָדָשׁ רָאוּ חֹבְרֵי חָבֶר

מוֹפִיעַ בֵּין מִפְלְשֵׂי עָנָן וָאֹפֶל.

וּמֵעַל מִשְׁכָּבוֹ קֹרֵא הַמֶּלֶךְ

לַצּוֹפֶה הַעֹמֵד עַל הַמִּשְׁמָרֶת;

וּלְחַבֵּק אֶת אִשְׁתּוֹ חָדַל, וַיֵּלֵךְ

וַיִּגַּשׁ אֶל פַּרְעֹה, רוּחוֹ סֹעָרֶת.

"שֶׁקֶט הַלַּיִל מַה מַשְׁבִּית מַפְרִיעַ

וּכְמוֹ אֵשׁ יָצְאָה יִצְוָחוּ יָרִיעוּ?"

שֹׁמֵר אֶל שֹׁמֵר אֶת קוֹלוֹ מַשְׁמִיעַ,

מַה מִלֵּיל זֶה לָזֶה אֹמֶר יַבִּיעוּ.

וּפַרְעֹה בֶטַח מִפַּחַד בַּלָּיִל

יָשֵׁן, וּשְׁנָתוֹ הֵן עוֹד לֹא נִשְׁבָּתָה.

אַשְׁרֵי אֵשֶׁת עַמְרָם, אֵשֶׁת הֶחָיִל,

בַּלַּיְלָה הַהוּא אֵם נָבִיא הָיָתָה.

 

עֹנֶש הַמַּלְשִׁין.    🔗

כאשר עשתה אם משה את התבה, אשר תשים בה את הילד לשומו בסוף על שפת היאור למען אשר ימלט מרשת שוטרי פרעה הצמאים לדם העברים, וילך החרש עצים אשר עשה את התבה להגיד למלך את דבר האשה וילדה. ויהי כאשר בא אל שוטרי מצרים ויבקש לדבר, והנה נאלם דומיה, וכבואו לביתו שב וידבר. וילך שנית שמה להביא לפניהם את דבתו, אולם גם הפעם הזאת ועוד פעם שלישית נאלמה לשונו. וכשובו פעם שלישית לביתו הכה בסנורים ויפול אל אחד הבורות.

כה יאבדו כל המלשינים אם שפת ערבית ידברו או – אשכנזית!

ויהי בהיותו בבור וינחם על הרעה אשר חשב לעשות, וכאשר קם משה ויתעודד להוציא את עמו מכור הברזל, היה הוא הראשון אשר האמין בו ויכבדהו כנביא אלהים. עליו אמר הכתוב בספר הקוראן: “איש אמונים ממשפחת פרעה.”

 

בגחלים לוהטים.    🔗

ויהי היום ותצא אם משה לעשות מלאכתה ותעזוֹב את הילד בעריסה ותצו את אחותו הבכירה לשמור אותו. ושוטרי פרעה באו אל הבית לחפש אם נמצא שם ילד עברי. ותקח הנערה את הילד ותשלך אותו עם ערשו אל התנור הבוער באש. והאנשים בחפשם חפש מחופש הסירו גם את מכסה התנור; והנה אש בוערה בתוכו והלהב עולה. ויהי כאשר באה האם אל ביתו ותשמע את אשר עשתה בתה ותעזק זעקה גדולה ותמהר אל התנור להוציא משם את עצמות בנה הנחרים. אולם הילד שכב שקט שלאנן בין הגחלים הלוהטים ומשחק עמהם כאילו היו שושנים.

 

כֹּחַ מַרְפֵּא.    🔗

ההגדה הערבית מספרת לנו ספור מציאות הילד בידי בת פרעה כאשר תספר אותו ספר התורה, רק תוסיף להזכיר את שם בת המלך ותקרא את שמה אסיה, גם את פרעה תקרא בשם וועליד בן מוּסאבּ. בת המלך הזאת היתה מצורעת ובכל מקום אשר נגע רוק הילד בנשקה אותו, נרפא נגע הצרעת.

 

זַגּוּרַה.    🔗

כאשר הכה משה את המצרי ויברח אל ארץ מדין, צוה ה' אל המלאכים מיכאל וגבריאל שילוו אותו וילכו משני עבריו בדמות נערים יפי-תאר וישמחו את לבו בשיחה נעימה. משה הכיר בם כי מאמינים הם בה' וישמח לארוח לחברה אותם. כאשר באה השמש ויהי לילה נעלמו מעיניו, ומשה שכב וישן וישם אבן מראשותיו. ויהי בבקר ויפתח משה את עיניו וישתומם בראותו והנה עיר לנכח עיניו כלבנת הספיר לאור השמש ועדרים יוצאים משעריה, ורועיהם על ידיהם להשקותם מן הבאר בשדה.

ועל יד עדר צאן הולכות נערות שתים בנות הנביא שׁוֹאיב, אשר בלשון ארמית שמו יתרו. ויברך אותן משה וישאל את פיהן אם אין בעיר רק הבאר הזאת הרחק ממנה? ויהי כאשר השיבו אותו הנערות לאמור, כי יש באר קרובה הרבה לעיר מן הבאר הזאת, אבל זה שנים רבות נאטר פיה באבן גדולה, ויען משה: “אנכי אסירהו משם בעזרת ה'.” ותאמרנה הנערות: “הן לא יוכלו מאַת איש לעשות כדבר הזה.” ויבקש אותן משה להוליכהו אל הבאר ההיא, וישם את ידיו על הסלע הגדול ויאמר: “בשם אל שדי!” ויגל את האבן מעל פי הבאר. הנערות ברכו את האורח ותלכנה אל בית אביהן; ויהי בדרך ותהלל הנערה האחת את גבורת האורח ואחותה מלאה פיה ממהלל טובו וחסדו ושתיהן יחד הודו ואמרו, כי לאיש אשר אלה לו, הגבורה והחסד יחד, אות הוא כי אמונת אל אמת אמונתו.

ויהי כראות שׁוֹאיב את בנותיו וישתומם כי מהרו לבא היום ויודע לו כל אשר קרה אותן, ויצו את הבכירה ושמה זאגורה לשוב ללכת אל הבאר ולקרוא את האורח היקר אל ביתו לאכול עמו לחם למען יודה לו על חסדו וטובו. ותלך זאגורה ותמצא את משה עודנו על הבאר, ותבקש אותו ללכת עמה אל בית אביה. ויהי בדרך ותלך לפני האורח והוא אחריה ועיניו שחו לארץ. והשטן גזר אמר לקחת לב הנביא וישב רוח סערה ויגע בכנפות בגדי הנערה ויגל את יפיה לעיני משה. ויחל משה את פני הנערה ויאמר: “הניחי לי ואלך נא לפניך, הנה הרוח מסיר את המסכה הנסוכה על צפוניך ואני לא יש את לבבי לתור אחרי מסתרי הנשים והבתולות.” ויהי כאשר נודע הדבר אל שׁוֹאיב ויכר כי איש אשר אמונת אלהים בו הוא ויראתו על פניו, ויתן לו את זאגורה בתו לאשה בעבודה אשר עבד אתו שבע שנים לרעות את צאנו.

 

מטה הנפלאות.    🔗

ויהי אחרי ימים רבים לשבת משה בבית שׁוֹאיב ותכל נפשו לראות את אחיו במצרים. ויבקש משה בין מקלות הרועים אשר לשׁוֹאיב וימצא מטה-עז ושתי קרנים בראשו להשען בהנה, ויקחהו וילך לדרכו. ואולם המטה הזה, אשר נתן לשׁוֹאיב מאת מלאך אלהים אשר בא אליו כאורח בדמות אדם, היה יקר בעיניו מאד, ויקם וירדוף אחר משה לקחת המטה מידו. וימאן משה להשיב לו את המטה. והנה מלאך ה' נראה אליהם לשפוט ביניהם. ויאמר המלאך אל משה: קח את המטה והשליכהו ארצה. והיה האיש מכם אשר ירים אותו מעל הארץ לו יהיה. ויעש משה כן, ויגש שׁוֹאיב להרימו אולם המטה היה כשן סלע מוצק ולא יכול להרים אותו. וישלח משה את ידו וירם את המטה כהניף שבט חיש קל, וילך לדרכו באין שטן ומפריע.

זה הוא המטה אשר בו הראה הנביא אחרי כן את כל הנפלאות.

 

קבר יוסף.    🔗

בצאת ישראל ממצרים זכרו את אשר דבר יוסף לאחיו לפני מותו לאמור: “פקד יפקד אלהים אתכם והעליתם את-עצמותי מזה.” ואיש לא ידע את קבר יוסף בארץ אשר חול המדבר יכסה את אבני המצבות או טיט יון היאור יעלה עליהן וישבית מאנוש זכרם. רק אשה מצרית אחת זקנה ידעה את קבר יוסף ולא רחוק ממקום קברו היה ביתה. ויסירו משם את המים ואת הרפש וימצאו את האבן המכסה את פי מערת הקבר. האשה הזאת והאיש החרש עצים אשר עשה את עריסת משה אחר הולדו, הם לבדם מכל עם מצרים באו בברית תורת משה ואמונתו.

 

מַלְאַךְ הַיַּמִּים.    🔗

ויהי בנסוע ישראל ממצרים ויסע לפניהם עמוד ענן יומם, אשר הוליך אותו הנה רוח מנגב, ובלילה אור מצפנן האיר לפניהם הדרך. ויהי כאשר צוה ה' את משה להטות מטהו על הים ולבהקיעהו, קרא אל המלאך

המושל בגאות הים, ואשר כסאו נכון על פני הגלים להשביח שאונם. וקומה לו וגובה לו עד כי התנינים הגדולים אשר בים יגיעו רק עד קרסוליו, והסופות והסערות תשחקנה מעל לכנפיו. ואם תדרוך במים רגלו ועלו המים על כל גדותיו ושטפו ועברו. הוא המראה אשר יראו בני אדם ויקראו בשם עלות ורדת המים (פֿלוטה אונד עבבע). ויעש מלאך הים כאשר צוה אותו ה' ותהי רדת המים (עבבע) בנסוע בני ישראל במי ים-סוף, ובנסוע פרעה וכל חילו בים לרדוף אחריהם ויעש המלאך עלות המים (פֿלוטה).

אז תשיר מרים שירת-עז בהכותה בתוף אשר בידה. עוד היום תלכנה הנשים במצרים לקראת שר הצבא השב משדה מלחמה בעז וחיל, ותקדמנה פניו בשיר ותוף, או תמחאנה כף.

האממער-פורגשטאלל היה בשנת 1801, בעת אשר שב חיל הישמעאלים ללכוד את ארץ מצרים ולרשתה, ועיניו ראו את הנשים המשוררות האלה אשר יצאו לקראת המחנה ותשרנה:

“אַלְלַה יַאנְסוּר אִיסוּלְטַאן אַלְמֶנְסוּר, אַל קֶרִים!” – לאמור: אלהים נתן עז אל הסולטאן הגבור והטוב!

 

עגל הזהב.    🔗

האיש אשר עשה עגל המסכה מכלי הזהב אשר לקחו ישראל עמם ממצרים, היה מילידי ארץ פרס ושמו זאמירי. אולם לא היה בעגל הזה הדבור, דבר אשר רק חרשי מצרים הבינו לתת לפסילים אשר עשו ממתכות ומאבן. ותושע לו שׂוּמו לבו ועין השגחתו על אשר ראה הרבה פעמים למלאות רצון ישראל גם בדבר הזה. בכל עת אשר נראה המלאך גבריאל אל משה, שמע זאמירי כצלצל פעמון בעפר הארץ תחת צעדי המלאך. מהעפר הזה אסף מלא חפניו וירא והנה הוא אבק זהב. וישם מן העפר הזה על לשון העגל וקול דברים נשמע מפיו. ויהי כאשר ירד הנביא מעל ההר וירא כי שחת עמו, ותצא אש מחרון אפו ותאכל את העגל ואת עובדיו וגם זאמירי אשר עשהו פסל היה למאכלת אש. הזהב אשר העגל נעשה ממנו נתך ויהי לגוש זהב, אבל משה רצה לאבד כל זכר לו, ויפן אל כרום אשר על פי תפלת משה נתן אלהים חכמה בלבו להפוך זהב לעפר ועפר לזהב.

ההגדה הזאת אין להחליף בהגדת הפרה אשר להערביים, הנמצאת בס' הקוראן ועל שטה נקראת פרשה אחת מהמובחרות שבספר ההוא.

 

ההר כגיגית.    🔗

כאשר מאנו ישראל, עם קשה עורף, לקבל התורה מיד ה' בקש ממנו הנביא לתת לו כח וגבורה לכפות עליהם הר כגיגית, וה' נתן לו שאלתו, ויהי ההר תולה עַל. בלימה ובכל רגע היה נוטה לנפול על ראש העם, וינוסו בני ישראל לכל עבר להנצל מגג נורא זה החופף עליהם. אולם כאשר הרבו לנוס לכל צד כן הוסיף ההר להשתרע על ראשם. ויהי כאשר ראו כי אין מנוס ומפלט, ויואילו לשמוע לדבר הנביא ולקבל את התורה אשר נתן להם²⁹.

 

התענית הנפסקה.    🔗

משפט הנביא היה לענות את נפשו. ויהי כאשר ענה בצום נפשו ארבעים יום וארבעים לילה ויקרא אליו אלהים. ולא אבה הנביא לגשת לפני ה' בריח הרע היוצא מפיו על ידי הצום הארוך, ויקח מעשב הנותן ריח טוב ויטעם. וישאל אותו ה‘, מדוע הפסיק בתעניתו, ויהי כאשר אמר לו משה על מה ולמה, ויאמר אליו ה’: “טוב לי ריח פה המתענה, מכל עצי בשמים.”

 

מִלְחַמַת עוֹג (אַאוּדש).    🔗

בן ענק היה הרפה עוֹג, אשר קומתו לשחקים הגיעה ומי המבול הגיעו רק עד קרסוליו. בידו צד את התנין הגדול (וואללפֿיש) אשר בים וינף אותו תנופה לנוכח השמש למען יחרוך צידו ויאכל אותו בכל פה. וישלח משה לקראתו שנים עשר מרגלים. ויהי כאשר ראו אותו וייראו מאד וירימו קול גדול ויזעקו, והוא בגובה קומתו נדמה לו קולם כשריקות הזבובים. בזרת ידו השמאלית הרים את שנים עשר האנשים אל אזנו. ויגידו לו כי עמם הולך לקראתו להלחם בו, וישחק עוג מאד, ויהי קולו כקול רעם נורא וירגזו ההרים מסביב. ויקר מקרהו להרגיש כאב קטן באזנו, וישלח את האצבע אשר שנים עשר האנשים ישבו עליה וישם אותה באזנו לחכך בה, ויטבעו כלם בבוץ האוזן עד צוארם, ויהיו שם עד יום המחרת. ויהי ממחרת כאשר הקיץ הרפה משנתו וינער, כמרגיש באזנו דבר מה, ושנים עשר המרגלים נפלו משם ארצה.

ויהי כאשר הגידו המרגלים את הדברים האלה אל העם לא קמה עוד רוח בקרבם ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם לצאת להלחם בו, ורק כאשר בא הרפה אליהם, חגור כלי מלחמתו, יצאו לקראתו. “ויהי הוא עצמו גבוה מכל ההרים, נושא הר בידיו מעל לראשו, להשליכו על העם כלו ולאבד אותם כרגע.”

ויתפלל משה אל ה' וימן ה' צפור קטן נושא אבן בפיהן ויעף מעל ראש הרפה. ויהי בהגיעו מעל להר אשר נשא הרפה על ראשו ויפל האבן מפיהו, וימס ההר ויהי לאבק דק, ויגש הנביא אל הרפה ומטהו בידו ארכו עשר רגל באורך הנביא עצמו, ויט הנביא את מטהו וירימהו למעלה שתים עשר רגל ויקפוץ על הרפה; ויגע בעקב רגלו וידקרהו שם ויפול הרפה ארצה וימיתוהו העם³⁰.

 

התחברות משה עם חיסר.    🔗

ומשה ידע את סודות היצירה. נגלו לו כל תעלומות וכל חושך האיר לנגד עיניו. אבל האיש משה היה ענו מאד ורצה להוסיף עוד על חכמתו ולהעשיר את נפשו ורוחו במדעים ולבו באהבה. וישאל את פי ה' אם יש בארץ איש חכם יותר ממנו עבדו הנאמן, למען ילך אליו ללמוד ממנו את אשר לא נודע לו עוד. “יש!” ענהו ה‘, הנה חיסר עבדי, היושב במקום אשר שם יתלכדו ולא יתפרדו ‏ שני הימים, הוא חִכם יותר ממך. ויקם משה ויקח את יהושע משרתו וילכו שניהם יחדו אל המקום ההוא, ודג יבש לקח עמו צידה לדרך כאשר צוהו ה’.

חיסר היה נביא ה' וחי בימי משה, "הוא שמר את מעין החיים בארץ החשך, ותארו כתאר הנער בעצם ימי עלומיו, לבושו ירוק ושער שפמו צומח רענן. צבע הירוק הוא צבע החיים, הצמיחה והתחדשות הנעורים. מראה התקוה, כח התפארת והתהלה, וגם גבורת הזקנה כלם דשנים ורעננים הם ומראיהם ירוק. כאשר תחדש הארץ נעוריה באביב, הנה חיסר הוא השם את עדי העלים הרעננים על העצים והרוקע על פני השדה רקמת ירק דשא. ברצות ה' לתת יפה פרי תאר לאיש אחרי בלותו, או לחדש כנשר נעוריו בעת זקנתו, הנה בידי חיסר יעשה הנפלאות האלה. ובכל עת אשר רוצה ה' להעיר מתים מתרדמתם לחיים, או ללמד דעת ומוסר השכל למלכי ארץ, הנה חיסר הוא כלי למעשה תקפו וגבורתו, על ידו יראה ה' נחת זרועו ואורך אפו וגם מטה זעמו הוא לעשות שפטים בארץ.

משה ויהושע הלכו למסעם על יד לשון ים הערבי עד בואם אל המקום אשר יתאחדו שם הים סוף והים הגדול. וישבו שניהם על אבן אחת לנוח, ויקח יהושע מילקוטו את הדג היבש האחרון. ומעל לאבן הקיר מעין את מימיו ויהי כאשר שאב יהושע ממנו מים ותפול טפה אחת על הדג ויחי ויקפוץ אל הים. וידע משה כי לא לצידה לדרך לבד נתן לו ה' את הדג הזה, כי אם גם למורה דרך, והנה חיסר יושב אצלו מבלי אשר ראה מאנה בא. “היו לי ברוכים מליצי ה' ונביאי בני ישראל!” ויען משה: “הבה, חיסר! היש את נפשך ללוֹתי בדרך שובי, ולתת לי חלק ונחלה בחכמתך ובינתך?”

“יש ויש משה, אבל לא איש ארך אפים אתה. כלכל לא תוכל. את המצרי הכית נפש, ותך את הסלע במטך לתת מימיו תחת דברך אליו, ואת לוחות העדות שברת; ואתה דע לך כי רק ארך אפים יפלס נתיב לחכמה ולמדעים.” ויבטיח לו משה כי מהיום ההוא והלאה יכלכל את רוחו, וילכו שלשתם יחד באניה. בראש חבל ישב צפור קטן ויפל טפת מים מפיו וישורר טוב לב ושמח.

ומשה שכח את הבטחתו. אך זה החלם לנסוע, מחפצו לדעת כל דבר חדש ומקוצר רוח הסבל שאל את חיסר מה המראה הזה. ויענהו חיסר: הצפור משורר: “חכמת האדם בערך חכמת ה' עוד מעט היא מטפת מים בערך אל הים הגדול.”

כה נסעו אלה השלשה ימים רבים. הרבה ממעשי חיסר לא הבין משה, ופעמים הרבה נראו לו כמעשי תעתועים, ובכל פעם שאל אותו וגלה דעתו שלא ישרו מעשי חיסר בעיניו. אולם בכל פעם הודיע חיסר למשה פשר דבר מעשהו, וגלה לו סבּת הדבר ויראהו לדעת כי טובים מעשיו. ויהי אחרי כן ויאמר אליו: "איש קצר רוח הסבל! לך לדרכך לבדך, כי לא תארח החכמה לחברה עם קוצר רוח הסבל. כי רק ארך רוח וסבלנות הוא המפתח אל החכמה ואל שמחת החיים. הנך מליץ גדול ומחוקק נפלא ושר צבא נורא למלכי ארץ גם נביא מאין כמוך, אבל כל ימי חייך לא תהיה בחכמה גדל כח ורב אונים³¹. ויפן משה אל חיסר – ואיננו.

 

מות אהרן,    🔗

ומשה הנביא ידע כי קרב יום מות אחיו אהרן; ויבקש אותו ללכת עמו לשוח בשדה. ויהי בלכתם וכדברם איש אל אחיו דברי אחוה ורעות, והנה הם נצבים לפני עץ אחד אשר לא ראו אותן לפנים. ענפיו סבכו והשתרגו עד היותם כחפה ירוקה, ופרי זהב תאוה לעינים ונותני ריח ניחוח בענפים למכביר. אבל העולה על כל הדברים הנחמדים האלה, היה כסא כבוד ותפארת אשר עמד תחת חפת הענפים האלה; מראהו כמראה זהב טהור, ונוגה לו מסביב כעין אבני חפץ נוצצות. "הנה נא אובה לשבת על הכסא הזה! אמר אהרן. “אנכי אעלך עלה על מעלותיו!”, ענהו משה. וישב אחון על הכסא, ומשה ישב על מעלותיו ותרדמה נפלה על שניהם וישנו.

ויהי כאשר הקיץ משה והנה אין עץ ואין כסא וגם אחיו איננו, וידע משה כי מת אהרן. וישב אל מחנה בני ישראל ויספר להם את תפארת מות אהרן; ולא האמינו לו בני ישראל, ויאמרו בלבם, הכה משה את אחיו מקנאתו בו כי גם הוא נביא.

 

הַנֵּרוֹת.    🔗

בְּעוֹד אֱלוֹהַּ בְּרוֹב חֲסָדָיו

נִגְלֹה נִגְלָה אֶל עֲבָדָיו,

הַנָּבִיא אֲשֶׁר אָזְנוֹ שֹׁמַעַת

דְּבַר אֱלֹהִים, חָפֵץ לָדַעַת,

אִם גַּם אֱלֹהִים מַאֲרִיךְ אַפָּיו

נָתֹן יִתֵּן שֵׁנָה לְעַפְעַפָּיו.

וְאֵל רַב חֶסֶד וְאֶרֶךְ אַפַּיִם,

אֲבִי בְנֵי אָדָם כָּל הַחַיִּים,

אֶל זֶה מֹשֶׁה אִישׁ הַבֵּינַיִם,

שָׁלַח מַלְאָכוֹ מִן הַשָּׁמַיִם:

"שְׁנֵי נֵרוֹת הַבֹּעֲרִים הָאֵלֶּה,

רְאֵה, מֹשֶׁה, לֹא תִיעָף, לֹא תֵלֶא,

בִּשְׁתֵּי יָדֶיךָ תִּקָּחֵמוֹ,

וְעַד אוֹר הַבֹּקֶר כֹּה תֹאחֲזֵמוֹ.

הֱיֵה עֵר, אַל תִּסְגּוֹר עֵינֶיךָ,

רְאֵה כִּי לֹא יִכְבּוּ נֵרוֹתֶיךָ!

וּבְעֵינֵי הַנָּבִיא, לֹא הִסְכִּין בָּאֵלֶּה,

אִם כִּי הָיָה זֶה הַפְלֵא וָפֶלֶא,

בְּכָל זֹאת שָׁמְרָה רוּחוֹ אֶת פְּקֻדָּתוֹ;

כִּי עוֹד לְנֹכַח עֵינָיו חַטָּאתוֹ,

עֵת אַף יְיָ בּוֹ חָרָה,

עַל דְּבַר אֲשֶׁר אֶת פִּיהוּ מָרָה,

וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ,

כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ לְדַבֵּר אֵלֵיהוּ.

עַד חֲצִי הַלַּיְלָה עִם הַלְּהָבִים

הוּא עֹמֵד תַּחַת שְׁמֵי הַכֹּכָבִים,

כִּמְעַט כִּשְׂחוֹק בְּעֵינָיו נִמְשָׁלוּ

לְזֹהַר הָרָקִיעַ הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ.

בְּכָל הֶעָמָל וּבְכָל הַיְגִיעוֹת,

יָדָיו אֱמוּנָה וְהֵנָּה נְטוּיוֹת,

אַךְ לְפֶתַע פִּתְאֹם אָבְדָה תִקְוָתוֹ,

וּלְקוֹל הֲמֻלָּה הֵקִיץ מִשְּׁנָתוֹ,

וְהִנֵּה הַנֵּרוֹת כָּבוּ נִשְׁבָּרוּ,

כִּי יָשֵׁן הַנָּבִיא וְהֵם לֹא נִשְׁמָרוּ.

וְהִנֵּה מִמָּרוֹם עוֹד הַפַּעַם

קוֹל הַמַּלְאָךְ נִשְׁמַע בָּרַעַם:

"הִתְבּוֹנֵן נָא בִינָה וּפְקַח עֵינַיִם,

אִם יָנוּם אִם יִישַׁן שֹׁמֵר שָׁמַיִם,

וְנָפְלוּ כֹּכָבִים גַּם סַהַר וָחֶרֶס,

וְנִשְׁבְּרוּ וְנִפְּצוּ כֻלָּם כְּנִבְלֵי הַחֶרֶשׁ:

 

מוֹת הַנָּבִיא.    🔗

וַיְהִי כִּי זָקֵן מֹשֶׁה רַבּוּ שְׁנוֹתָיו,

וְכַכֶּסֶף טָהוֹר הִלְבִּינוּ קְוֻצּוֹתָיו,

וְקַרְנֵי אוֹר בָּהִיר מִפָּנָיו תֵּצֶאנָּה

הֵן הֵחֵלּוּ כֵהוֹת טֶרֶם תִּכְבֶּינָה,

וַיֵּדַע כִּי עוֹד מְעַט אֵל יִקָּחֵהוּ,

וּמִן הָאָרֶץ אֶל עָל יִקְרָאֵהוּ.

וְלֹא אָבָה מֹשֶׁה לַעֲזֹב אֶת עַמֵּהוּ,

כִּיתוֹמִים אֵין אָב אַחֲרֵי מוֹתֵהוּ;

וְלִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ הוּא הוֹאֵל הוֹדִיעַ,

אֵיךְ יְנַהֵל עַמּוֹ, אֵיךְ קָמָיו יַכְרִיעַ.

וּבְלֶכְתָּם בַּשָּׂדֶה וּמְדַבְּרִים בְּנַחַת

וּלְנֶגֶד עֵינֵיהֶם אִישׁ כֹּרֶה שַׁחַת.

כֹּרֶה הוּא וְחֹפֵר וְעֹדֵר בַּכֹּחַ,

לְאַחַד הֶאָדָם קֶבֶר וּמָנוֹחַ.

וְלֹא אֵחַר הַנָּבִיא לִשְׁאוֹל פִּי הָאִישׁ,

כִּי כֵן דַּרְכּוֹ לַחְפֹּץ לָדַעַת כֹּל חִישׁ,

וּכְבָר עַל הַר חֹרֵב חָפֵץ לִבֵּהוּ,

לַחֲזוֹת פְּנֵי עֶלְיוֹן עַל כֹּל בְּעֵינֵהוּ:

“לְמִי זֶה אַתָּה עָמֵל לַחְפּוֹר הַקֶּבֶר?”

“”רְדָה נָא אֵלַי מָטָּה, אַתָּה הַגֶּבֶר,

וּלְךָ אָז אַגִּידָה לְמִי זֶה אֶחְפְּרֵהוּ:“”

אַךְ יָרֹד יָרַד הַנָּבִיא אֵלֵיהוּ,

לִשְׁמוֹעַ אֶת אֲשֶׁר שְׂפָתָיו יַבִּיעוּ,

הִנֵּה חִישׁ אָטַר הַבּוֹר עָלָיו פִּיהוּ.

יַד מַלְאָךְ מָוֶת זֹאת הָיְתָה, וּבְנַחַת

אֶת נַפְשׁוֹ הִנֵּה הִתְנַכֵּל לָקַחַת;

כִּי אֶל נְבִיא אֱלֹהִים צוּר הָעוֹלָמִים

לֹא יוּכַל זֶה לְקָרוֹב בְּפָנִים נִזְעָמִים,

וִיהוֹשֻׁעַ שָׁב אֶל קֶרֶב עַמֵּהוּ,

מִתְאוֹנֵן מִתְאַבֵּל עַל אֲדוֹנֵיהוּ.

וַיֵּבְךְ וַיִּתְאוֹנֵן כָּל אִישׁ כָּל גָּבֶר,

וַיְּמַהֲרוּ לָלֶכֶת לִמְקוֹם שָׁם קָבֶר,

וּבְמוֹתוֹ לִרְאוֹת אֶת מְנַהֲלָם עוֹד אָבוּ,

עַל יָדוֹ אֶת בֵּית הָעֲבָדִים עָזָבוּ;

וְכַאֲשֶׁר פָּתְחוּ הַקֶּבֶר וּבוֹ רָאוּ,

וְהִנֵּה אַךְ לֵב הַנָּבִיא שָׁם מָצָאוּ.

אָז שָׁבְתוּ מִקּוֹנֵן וְקוֹל לֹא הִשְׁמִיעוּ,

וְאֶת קֶבֶר אֲדוֹנָם שָׁבוּ סִתְּמוּהוּ,

וַתְּהִי נֶחָמָתָם בִּיגוֹן לִבָּמוֹ,

כִּי עוֹד נַפְשׁוֹ מִתְהַלֶּכֶת קִרְבָּמוֹ,

רוּחוֹ, מַחֲשַׁבְתּוֹ, אַהֲבָתוֹ עַמֵּהוּ,

יַעַן אֶל עַמּוֹ עוֹד נִשְׁאַר לִבֵּהוּ.

 

אַיֵּה משֶׁה?    🔗

כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֵל אֶת מַלְאַךְ הַמָּוֶת,

כִּי נִשְׁמַת הַנָּבִיא יָבִיא אֵלֵיהוּ,

וַיֵּלֵךְ וַיְבַקֵּשׁ אוֹתָהּ בָּאָרֶץ;

אֲבָל לַשָּׁוְא – כִּי שָׁמָּה לֹא נִמְצָאָה.

אֶל חוֹף הַיָּם הַגָּדוֹל שָׁב לָלֶכֶת:

“הֲיֵשׁ פֹּה מֹשֶׁה?” אֶל הַיָּם הִבִּיעַ.

וַיַּעַן הַיָּם: אוֹתוֹ לֹא רָאִיתִי

מֵאָז עַל גַלָּי הֶעֱבִיר עָם בָּרָגֶל!"

וַיֵּלֶךְ הַמַּלְאָךְ אֶל הָרֵי קֶדֶם:

"הֲיֵשׁ פֹּה מֹשֶׁה?' שָׁאַל אֶת כֻּלָּמוֹ.

וַיַּעֲנוּ כֻלָּם: "אוֹתוֹ לֹא רָאִינוּ,

מֵאָז הַלּוּחוֹת בָּהָר לוֹ נִתָּנוּ."

וּלְגֵי-הִנֹּם הַמַּלְאָךְ קָם וַיֵּלֶךְ:

“הֲיֵשׁ פֹּה מֹשֶׁה?” וּמִשָּׁם עָנוּהוּ:

"אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת הֵבִין דַּרְכֵּהוּ

וּמְקוֹמוֹ יוֹדֵעַ, וּלְחַיֵּי הַנֵּצַח

הָלַךְ הַנָּבִיא, אַךְ שָׁם תִּמְצָאֶנּוּ."

 

בֵּית תְּפִלַּת הַקָּפְּטִים.    🔗

אחר אשר ישבנו בבית שמש בצל שקמת מרים, אוינו לראות גם בית תפלת הקאָפטים אשר בנו לשמה ולזכרה.

יצאנו משער העיר ורכבנו מול קאירה הישנה וככלות שעה אחת עמדנו ברחוב צר לפני חומה גבוהה, מבלי אשׁר יכלנו להעלות על מחשבתנו כי אחריה עומד בית תפלה. כי עוד לא רבו הימים אשר לא היה עוד המשפט לנוצרים בארצות בעלי דת מחמד, כמו להפראָטעסטאנטען והיהודים בארץ עסטרייך זה זמן לא כביר, לבנות בתי תפלותיהם כמו רמים בפתח עינים.‏ מחצר קטן באנו אל מקום גבוה מרובע ואשה אחת באה לקראתנו ותדליק אבוקה ותוליך אותנו בשלבים מטה אל מערה אחת גדולה וחשכה, ומשם עוד מטה אל מערה קטנה מהראשונה. פה ראינו מזבח קטן וממעל לו עומד ציור משחת מראהו, תבנית משפחת הנוצרי הקדושה להם. על המזבח מונח ס' ברית החדשה מודפס בלשון קאָפטית ושתי מנורות נחשת קלל עומדים. על המקום הזה ועל המערות האלה מתחת לארץ הם אומרים, כי שם נחבאה המשפחה הזאת הנרדפה מפני אויביה ימים רבים.

הקאפטים מכבדים מאד את בית התפלה הזה אשר מתחת לארץ, ושם הם עובדים את עבודתם בחפץ לב. בעלי האמונה הזאת אשר לפנים רבו מאד, הם כיום כפי שאומרים, מאה וחמשים אלף נפש, אשר ערך חלק החמשה עשר מהם חיים בקאירה. חרבות בתי תפלות הרבה ובתי מועד, ביחוד במצרים העליונה עדות הנה, איך רבו ויפרצו לפנים. הסבה שנתמעטו היא, ע"י שהמירו רבּים מהם את דתם בדת האיסלאם, ורבים נשאו נשים מבנות דת מחמד.

בהיותם יוצאי ירך המצריים העתיקים עוד היום תארם כתאר הציורים על אבני הזכרון. אינם גבוהי קומה, שערותיהם תלתלים, עיניהם שחורות, חוטמם ישר ומראה פניהם כהה, ובזה יבדלו מהערביים היושבים במצרים.

כמה מנהגי דתיהם ומדותיהם דומים מאך למנהגי ומדות היהודים.

לשון הקאָפטים כלשון היהודים חדלה להיות לשון העם, ונשארה רק לעבודת ה' ורוב האומה אינם מבינים אותה. ספרי אמונתם כתובים בלשון קאָפטית, וגם בספר התורה יקראו בלשון ההיא בשעת העבודה. הקאפטים מתפללים שבע פעמים ביום, וכמו היהודים הם רוחצים ידיהם לפני כל תפלה, אחרי התפלה הם מזמרים מזמורי תהלים. קדש הקרשים בבית תפלתם יקראו בשם העקעל, ואלה שבבתי כנסיות היהודים נקראים “היכל”. שניהם מכוסים בפרוכת. הנשים נבדלות מאת האנשים בבית ה' ע"י שבכת עץ. הקאָפטי מסיר נעליו, כיהודים הקראים, קודם שיכנס לבית התפלה ומתפלל בראש מכוסה ופניו קדמה מזרחה. ומצוה עליו לעלות לירושלים.

היהודים מתפללים בחגים ובמועדים בעד המתים, וכן עושים גם הקאָפטים. המברך את רעהו יניח ידו על ראש המתברך.

היהודים מאמינים באחדות ה' (מאָנאָטהעאיסטען) והקאפטים מאמינים באחדות טבע מושיעם (מאָנאָפֿהיזיטען). הקאפטים מלים את בניהם הזכרים לשמונה שנה כאשר היהודים נמולים לשמונת ימים; ובכל זאת אין למנהג הקאפטים הזה קדושת הדת כי אם מנהג מקובל, להדמות יותר אל מושיעם. כהניהם יוכלו לקחת אשה, אבל רק בתולה מעמם יקחו. אינם אוכלים בשר חזיר ובדרך כלל לא יאכלו בשר רק מבהמה השחוטה במאכלת. ביום הששי הם אוכלים כיהודים “דגים ובשר.” הם מדקדקים מאד בתעניות הרבות אשר להם וטובלים לפניהן ואינם טועמים שום מאכל ומשקה. וכמו חסידי היהודים הם מתענים גם ביום הששי.

הקאפטים לא ישאו נשים מבנות אמונה אחרת וחוגגים יום חתונתם ביום שלישי לשבוע, כאשר גם היהודים חושבים היום הזה ליום מבורך להתחיל בו כל דבר, בשביל שהוכפל בו “כי טוב” בשעת היצירה, ובשאר הימים לא נאמר “כי טוב” רק פעם אחת. הכלה טובלת קודם חתונתה. כמנהג היהודים בארץ הקדם כן גם מנהג הקאפטים לשחוט ביום החפה שה אחד מן הצאן והחתן עובר על דמו; ואצל היהודים טובל השוחט יד ימינו בדם ויגע בחמש אצבעותיו הפרושות בקיר בית החתונה, ובזה הוא מגרש משם המזיקים והרוחות הרעות. הכהן ישים אחר הקדושין חגורה על החתן; ויהודי ארץ המזרח יעטפו את החתן והכלה בטלית אחרי הקדושין.

הקאפטים הם מתחסדים הרבה (ביגאָטט) ושומרים הבלי שוא, בעלי חשבון וכותבים מהירים, והם עולים על יתר עמי מצרים בכשרונותיהם לכל מלאכת חרש וחושב.

קורות הקאפטים הם דומים לקורות היהודים, מעת אשר חדל להיות להם ממשלה מדינית, היינו מהמאה השמינית למ"הנ, הם נרדפים על צואריהם וכצאן לטבח הובלו, והיו לחרפה ולדראון לכל בשר.

הערביים בעלי דת מחמד הרסו את בתי קדשיהם ועשו מהם בתי תפלות מחמדיים, כאשר בארצות המערב נמצאים הרבה בתי תפלות נוצרים שהיו מתחלה בתי כנסיות היהודים. הקאפטים נאלצו לנשוא בגדים צהובים כמראה הדבש, כאשר נאלצו היהודים בימי הבינים לנשוא על בגדיהם טלוא צהוב. היהודים והקאפטים נאלצו גם שניהם לנשוא על צוארם עץ משא משקל חמשה פפֿונד. הראשונים בתבנית עגולה והאחרונים בתבנית‏ שתי וערב. הצניף על ראש שניהם היה צריך להיות ממראה שחור, להבדילם מהמושלמנים הנושאים צניף לבן. במאה השלש עשרה פקדו על הקאפטים לנשוא צניף תכלת ועל היהודים לנשוא צניף צהוב וחגורה על מתנם ג“כ ממראה זה. לשניהם לא היה רשות לרכוב על סוס כי אם על חמור. ואשר ערב לבו לעבור על הפקודה הזאת היה למשסה ולהרג. הושת על הקאפטים לשלם מס אמונתם, וכמו היהודים היז חפשים עי”ז מעבודת הצבא. ופעמים לא מעט עמד עליהם המון העם בשצף קצף בעבור סבּה של אפס ותהו, להשמידם ולאבדם באכזריות חמה ולשלול שלל בתיהם ולבוז בז. רבים מתו בחרב ובאש, ורבים קבלו עליהם דת מחמד למראה עינים, למען תהיה להם נפשם לשלל.

כזה היה מנת חבלם עד זמן מחמד-עלי אשר הקל עולו מעל בני אמונות אחרות. והיום הזה גורל אחד להם עם כל יתר הנוצרים בארץ המזרח.

הקאפטים, הנקראים כן על שם העיר קאָפטאָס במצרים העליונה, או אולי נקראת העיר ההוא על שמם, הם נוצרים מכת היאַקאָביטען, שנאסרה אמונתם ע“פ עצת האסופה בכאלצעדאָן. השם “יאקאָביטען” בא להם מן יאקאָבוס כאַראַדאַי, או צאנצאלאָס, איש סוּרי מלידה, אשר פרסם אמונתם במאה השביעית למ”הנ. רק מעט מהם בעלי אמונות היונים והרומיים. רבם מבזים את הנוצרים היונים והרומיים ונמנעים מהתחבר עמם מיראתם לבלתי יטמאו בם. ע"פ קבלתם היה קדושם מארקוס הראשון שקרא בשם האמונה הנוצרית בארץ מצרים. ממזבחם אשר מעבר קבר הנוצרי בירושלים ומבית ועדם כבר דברנו בספר המסעות שלנו “ירושלימה!”

 

הַיְהוּדים.    🔗

יש קבלה ומסורת אשר חתולתה ענן וערפל, שזה ארבעת אלפים שנה עד היום בלי הפסק נמצאים מבני ישראל יושבים בארץ מצרים. לא כלם יכלו ללכת אחרי גואלם המדברה בדרך ים סוף. זקנים רפי כח, אנשים חולים, נשים צעירות עם ילדיהן אשר ילדו זה מעט נאלצו להשאר נגד רצונם, בעת אשר גם אנשים חזקים ובריאים, כאשר יקרה בכל זמן, לא שמעו בקול הקורא להם דרור, ולא בטח לבם כי יצלח בידו להושיעם, ובחרו יותר לחיות בסבלות ובעבדות, מהחרות במדבר בארץ לא זרועה, אשר עוד לא נכון לבם אם תהיה להם לנחלה. סיר הבשר אשר במצרים לא נתן אותם לנסוע אחרי גואלם, כאשר הנוסעים ממצרים זכרו בו אחרי כן ואמרו לשוב.

ועם כל היות קרוב מאד להאמין, אשר בעזוב העם כלו ארץ עבודתו, תשארנה שם איזה משפחות עוללות כנוקף זית מסבות שונות, בכל זאת נוכל להחליט ג“כ לאמת שהיהודים הנמצאים כעת במצרים הם יוצאי ירך אלה, אשר שבו שמה הרבה מאות שנה אחרי יצאם משם בּיד משה. הדבר המאמת ומקיים כפי הנראה ההשערה הראשונה היא החידה אשר מגיד אין אותה, היינו מה שנמצא בהרי אביסיניען שבט מישראל שמראה פניו חוּם במספר שלשים אלף נפש אשר להם ממשלה ונשיא מאחיהם. האנשים האלה מפוארים באהבת החרות העצומה ובעוז וגבורה למלחמה, לבלתי תת כל איש זר לעבור בגבולם, ורק לעתות רחוקות יצאו מגבול ארצם החוצה. הֲנשארו האנשים האלה שם מימי משה? או אולי הוא שבט אחד מעשרת השבטים שאבד זכר להם? או אולי הם שבט משבטי עם אביסיניען, היושב בהרים, אשו קבל עליו דת משה ע”י איש אחד מהיהודים אשר בא אליהם ולמדם דתו ואמונתו?

הרב ר' משה יפה, אשר הלך בשנת ה“א תר”ז (1847) לבאָמבייא, שמע מפי הנציב (גובערנער) מעאדען, שנמצאה באפֿריקה, ממשלה שלא נודעה עד יום אז, מהלך ארבעים יום מים סוף, ונשיא מושל עליה ממשלה בלתי מוגבלת, ויש לו חיל וצבא מלחמה. ונוסע אחד צורף יהודי ר' האי לוי ספר אל ר' משה הנ"ל, כי על מסעיו בא לאביסיניען ופגע שם ביהודי מארץ כוש (עטהיאָפיען) שהיה בידו ספר כתוב בכתב עברי מרובע, והגיד לו שקרוב לעיר האדאר יושבים יהודים הרבה.

ע“פ אגרת שכתב דאקטאר אשע איש פרייסען (יהודי) בשנת ה' תר”ז (1847) להחכם המפורסם ר' יוסף שווארץ בירושלים, נמצאים באביסיניען,‏ ע"פ תעודות ומכתבים שהראה לי ראש הרבנים בקאירה, יהודים הרבה, וקרא לו בשם ראש הרבנים בעיר אדען איש אחד ששמו פנחס ממטה דן.

הרב ר' משה יפה הנזכר כתב ג“כ אגרת מבאָמבייא להרב ר' יוסף שווארץ בירושלים, בשנת ה' תר”ח (1848), ששמע מפי איש נאמן מבעלי דת מחמד ‏שיש ממשלת יהודים באביסיניען, שמלכם ששמו צחלן שוכן בעיר שימנאן, מהלך חמשה ועשרים יום מעיר אזיילא על שפת ים האדום (ים סוף). יושבי הארצות אשר סביבותיו יראים מפניו בעבור חיל צבאו הרב, ויש לו ערים וכפרים הרבה, אדמת ארצו פוריה, ויושבי הממלכה הזאת גבורים והם עובדים את האדמה. ואגרת שלישית כתובה מדאָקטאָר אשר מעיר אדען בּשנת ה' תר“ח (1848) מודיעה תקותו שהוא מקוה לראות היהודים האלה פעם ראשונה בעיר גאָנדאר. אמנם לפי דבריו באגרת ההיא לא כל הדעות שוות על דבר היהודים אשר בחאבאש (אביסיניען). יש מחזיקים אותם לקראים, ואחרים אומרים שהם נוצרים שקבלו עליהם המילה ועוד מנהגים אחרים ממנהגי היהודים, ויש אומרים שהם עכ”ום גמורים. ובכל זאת אומרים שהיושבים האלה במערב ובדרום דומים מאד באמונה וכמנהגים ליהודי ארץ המזרח. עד היום לא נודע לנו היוצא מדרישות וחקירות הרב ר' משה יפה הנוטה להאמין בספורים זרים, ומדרישות דאָקטאָר אשע אשר לו דעה מיושבת מיוסדת על חכמה ומדעים³²

הקאנסול הראש ממדינת עסטרייך היושב באלכסנדריאה, דיטטער פֿאָן הובער, ספר לנו, שעלה ביד הקאָנסול מארץ סארדיניען להשיג מידי היהודים שבאביסיניען ספר התורה הכתובה על קלף שהיתה בידם. בספר היקר הזה נמצא, כפי הנשמע, איזה דברים נוספים בספור מעשה בראשית, ועוד שנוים גדולים במקומות אחרים. לדאבון נפשנו נאבד מזכרוננו שם האיש המאושר אשר בידו הכ“י היקר הזה; אבל כפי הנראה הוא נקל להמצא בעיר טורין אשר שב שמה ע”פ מִשׂרת עבודתו. ודבר נפלא הוא שעד היום לא דברו חכמי אייראָפא דבר מהכ"י היקר הזה שראוי לשום לב עליו. או אולי עלה חוח ביד הקונה, כאשר קרה זה שנים לא כביר לכהן קאטוליקי בירושלים שהוציא ספר תורה מן האדמה ברגל הר הזתים –שדרך היהודים לטמון שם ספרים שנספלו שלא יחוללו בידים – והבִיאו לרומא בתאר כתיבת יד עתיקה.

וכמו שהידיעות מהיהודים שבאביסיניען אינן ברורות, כך לא נבררו ג"כ הידיעות שנתפרסמו על דבר היהודים היושבים מעבר לים סוף מזרחה.

הם עצמם מכנים א"ע בשם יהודי חבר (Jehud Chebr) ואומרים על חותן משה שהוא אבי אבותיהם. ואינם עובדי אדמה כיהודי אביסיניען, כי אם רועי מקנה ונוסעים עם עדריהם ממקום למקום לבקש מרעה, ובהיותם גבורי כח לא ייראו רע ולעת הצורך יחליפו את מקל הרועים בחרב מלחמה, אם נאלצים הם לעמוד על נפשם או רכושם. הם נמנעים להיות נכרים מהיהודים לבני אמונתם ומתרחקים מהם בכל יכלתם. כפי הנשמע נמצאים מקצת מהם בעיר יוּגבוּ השוכנת לחוף הים סוף, והם חרשי ברזל. הערביים מכנים אותם אראב-סעבט (ר"ל ערביים שומרי שבת).

ידידנו הרב החכם ר' יוסף שווארץ בירושלים ספר לנו, כי בעת אשר עשה איבראהים-פחה משטרו בארץ ארם וכנען וכל הארץ שכונה לבטח, ערב לב שני בעלי מלאכת יהודים אותם לעבור את הירדן וללכת למצוא מחית נפשם במלאכתם אצל שכמי הבי-דנאים (בעדואינען). ויהי היום ויבואו שני ערביים רוכבים על סוסים אל האוהלים, ויהי כראותם בעת הסעודה כי לא יאכלו שני האנשים האלה את הערביים בלעדי לחם וחלב וישאלו אותם, מי האנשים האלה? וכאשר הוגד להם כי יהודים הם וימלאו שחוק פיהם ויאמרו: “הגם אלה ביהודים, הנה ידענו את יהודי-חבר! והם גבורים כענקים ואינם שפלי קומה וחלשים כאלה.”

כפי הנשמע ככר נראו אנשים משבט זה בירושלים והכירו אותם בציצת בגדיהם. “זה שנים מעט”, כה הוסיף לספר לנו ר' יוסף שווארץ, הלכו שני יהודים בטבריה להתפלל אצל מערת קבר ר' עקיבא. ויהי בעת התפללם באו שני אנשים מלובשים בבגדי ערביים, רוכבים על סוסיהם, ויעמדו שם עד אשר כלו היהודים את תפלתם. ויהי אחרי כן וישאלו אותם לאמר: מי הוא הצדיק הקבור פה? וכאשר הגידו להם היהודים את שם ר' עקיבא, ירדו האנשים האלה מעל סוסיהם וירדו אל המערה ויתפללו שם תפלה בלשון עבריית בקול רם עד ששני היהודים שעמדו מחוץ למערה שמעו אותה. אחרי רגעים אחדים יצאו האנשים מן המערה ויעלו על סוסיהם. על השאלה, מי הם ענו: יהודי חבר אנחנו! ומשביעים אנחנו אתכם בה' אחד אלהי ישראל, שלא תלכו מן המקום הזה, עד אם נלכה לדרכנו ונתרחק ממראה עיניכם. אחרי כן גערו בסוסיהם וינוסו.

השעריף מן צאַנאַאַ נדב לבו, במאה הזאת לעלות למעקקא עם המון אנשים רבים. ויתעו במדבר וכמעט שכנה דומה נפשם והנה באו פתאם לנוה רועים (אָאַזע) ואוהלים לבנים הבריקו לנגד עיניהם מרחוק. וירכבו ויתיצבו לפני היפה שבאוהלים ויקרא השעריף בקול גדול ויתחנן לתת לו מים לשתות ולאנשים אשר עמו, כי לשונם צחה צמא. ואיש חיל העומד לפני האוהל קרא אליו לאמר: “מי אתה איש עמל ואון, כי ערב לבך להפריע את מלכנו בעת תפלתו?” השעריף הגיד לו את התלאה אשר מצאתהו במדבר, וברגע זו נשלמה התפלה באוהל. ויתנו להם מים לשתות ולחם לאכול ויראו להם את הדרך אשר ילכו בה. ויהי כאשר שאלו בלב מלא תודה מי הם האנשים המטיבים עמהם וחיתה נפשם בגללם? ויענו להם מורי דרכם: “יהודי חבר אנחנו!” וישובו לאהליהם. ספורים נפלאים כאלה ואיזה אנשים אשר נראו במקומות שונים העירו את הלבבות לחקור ולדרוש.

ר' יוסף הגיד לי: “אנכי הסיבותי, בחברת אוהבים רבים בשנת תר”ו, (,1846) לאיש אחד מאפריקא ושמו ר' עמרם, אשר ידע היטב את דרכי שבטי הערביים ולשונם, ללכת לבקש את יהודי חבר ולהוציא לאור תעלומותיהם. מלאנו את ידו בכסף הוצאת המסע הזה ונתן לו מכתבים והורינו אותו הדרך. ככלות שנה כתב אלי מצאַנאַאַ, כי שבטי הבי-דנאים נלחמים ביניהם ואי אפשר לו ללכת הלאה למסעו עד אשר ישלימו. והודיע לי, כי אם אמנם בזזו את כל אשר לו לא נפל לבו ורוחו לא עזבתהו ללכת הלאה, ובפרט כאשר שמע מהערביים כי להלאה מזרחה שוכן לבטח באוהליו שבט בנימין." אם הוסיף ר' עמרם להודיע דבר מה, או שב לביתו, לא ידענו.

ויען אשר הואלנו היום להציג כף רגלנו בנחלת הספורים וההגדות המעשרות את כח הדמיון והידיעות הבלתי ברורות: הנה פה מקום אתו לשמוע עוד קולות אחרים על דבר עשרת השבטים אשר אבד זכרם מאתנו. אין לך כמעט הגדה בעולם, ולוּ גם תהיה מלאה דמיונות, אשר לא נחבא בתוכה כזרע גד זרע אמת שיסודתו בקורות העולם. כדמות הרמש הקטן הנראה באבן הבערנשטיין, אשר לפי הגדת משלי היונים נקפא האבן הזה מדמעות ההעלליאדען, אשר הורידו עיניהן במות אחיהן פֿהאעטאֶן.

הספורים הנוגעים לעשרת השבטים מעוררים בלי ספק את כח הדמיון וגם את הדרישה והחקירה בלב הנוסעים אשר נשאו אותם רגליהם לארצות האלה ששם עלו שבטי יה אלה ע“פ הקבלה שבידינו וע”פ ההגדות והספורים.

ספר “גלילות ארץ ישראל” שחיבר רבינו גרשון, ששרפו המבקרים הכומרים בווארשויא ונשארו ממנו רק העתקות מעטות, יספר לנו כדברים האלה³³:

“כאשר הייתי” – כה יספר המחבר – בשנת חמשת אלפִים שלש מאות ותשעים בקאירה שמעתי ספורים רבים מעשרת שבטי ישראל שנאבדו. וגם אגרות רבות באו מסאלוניק, המדברות מהרבה אלפים יהודים היושבים מעבר לנהר סמבטיון. ושם נאמר כי הם באים לרוב לארץ הכושים הלבנים לעיר פריסטעריאן ונופלים שמה ומחריבים עריהם אם לא ישלמו להם המס. בשנת ח“א שצ”א הלכתי לסאלוניק בעת אשר שמה ארחת אביסיניען לדרך פעמיה ללכת אל הסמבטיון להביא שמה ברזל. התארחתי עמה לחברה ובאתי

למעקקא ולגאָדא בדרך מדבריות‏ אביסיניען אשר לא רחוק משם אקינוס ההודו‏ (?) ושם מצאתי יהודים הרבה אשר להם זהב וכסף הרבה מאד.

הלכתי ברגלי לארץ הודו עד עיר רעבאר ומשם לדאבאָרסאטאן על נהר גוזן (גאנגעס) ואח“כ לכינא עד קאלקוטא. אחרי מדבריות קאלקוטא הולך הנהר סמבטיון, אשר על שפתו נמצאים יהודים כחול הים. כשהייתי עוד במרחק מהלך שני ימים מהנהר סמבטיון שמעתי את רעש המית גליו. כשבאנו אל העיר הוגד לנו כי לא נוכל לעבור את הנהר כי אנשי פריסטעריאן יראים שלא יפלו היהודים פתאם לארצם וע”כ הם עומדים על המשמר. לא אחרתי לחקור ולדרוש על אודות העם היושב מעבר לנהר סמבטיון, ואלה הם הדברים הנפלאים אשר נודעו לו:

"כל ימי השבוע אנחנו משוטטים בארץ ועושים מלאכתנו ולא נירא רע, כי הנהר רועש ומשליך אבנים ואי אפשר לעבור עליו בספינה. אולם שתי שעות קודם שיתחיל השבת ינוח הנהר מזעפו, ואנחנו נתיצב על המשמר, לבלתי יעברו אותו היהודים אלינו. ביום השבת אין אנו צריכים להתיצב על המשמר, כי אם אמנם הנהר ישקוט וינוח ושובת את שבתו, לא יעבור בו שום איש יהודי, כי גם להם קדוש יום השבת לנוח בו.

על דבר הארצות אשר על שפת הסמבטיון שמעתי הדברים האלה:

בין פריסטעריאן ובין הפמבטיון יש עוד שתי ממלכות, אשר שם כל איש המכה נפש חיה מות יומת. רוחב הנהר סמבטיון שבעים שטאדיען³⁴, כל ימי השבוע הוא משליך אבנים וינוח ביום השבת. העמים היושבים על שפתו יקדישוהו ולא ישתו ממנו מים, ולא ישקו שמה את בהמתם ומאמינים כי הרוחץ בו נרפא מצרעתו. מעבר לנהר יושבים יהודים עשירים גדולים, אבל אין להם מטבעות. בעד ככר ברזל אשר לא נמצא אצלם הם שוקלים ככר זהב. ארצם נחלקת לעשרים וארבע ממלכות. המלך העצום והגדול שבכלם רוכב עם אנשיו על סוסים דוהרים נוראים מאד, ועולה על סוסו בסולם של זהב אשר לו שבע מעלות. המלך המושל כעת שמה שמו אליעזר. כשהוא יוצא למלחמה יוצאים עמו מאה ושמונים אלף איש רגלי ורוכבים על סוסים. שתי שעות לפני התחלת השבת הם עוברים את הנהר המתחיל להניח מזעפו ושובתים כל היום. הסוסים חזקים מאד והם נושאים את רוכבם ומשאו שלשת ימים ולא ייגעו. הרוכבים אסורים לסוסיהם לבל יפלו לארץ בהיותם ממהרים מאד ללכת. לא קרה עוד למלך אליעזר שלא תגבר ידו במלחמה.

ומלך אחד מעשרים וארבע הממלכות האלה, שמו דניאל החסיד, והוא גם רב אצלם. מראהו כענק ולבו לב חסד ורחמים. כשהוא הולך לבית הכנסת המלכה הולכת על צדו. וה' ברך אותם בארבעה בנים גבורים כאביהם ושתי בנות יפות עד להפליא. הוד ותפארת בית מדרשו עולה על כל אוצרות המחמדיים והנוצרים.‏ ארמונו מלא מרגליות ואבנים טובות. ואבן ברקת אחת יש בבית גנזיו גדולה עד מאד, ולוקח אותה המלך בכל שבת מארגז יקר להאיר את הלילה, כי לא יבערו היהודים אש ביום השבת. בשנה הזאת שלח לו מלך הודו מתנות לעשות שלום עמו. השלוחים שבו ג“כ עם מתנות לסעביללא מהלך שני ימים מנהר סמבטיון. אדמת ארצו שחורה כזפת ועושה פרי למכביר, ומגדלת חטה ושמן הרבה.”

בשנת חמשת אלפים שלש מאות ושלשים ושלשה עברו שמונה יהודים את הנהר סמבטיון. המלך אשר הובאו לפניו דבר אתם קשות: “חללתם את השבת. ואם לא איפוא איכה עברתם את הנהר?” וישתחוו לפני הדום כסאו ויאמרו: “אדוננו המלך! עשינו זאת רק למען המלט משבי.” ויצו המלך להביא לפניו ספר עברי למען יראה אם יוכלו לקרות בו. ויקראו בספר, ויתן להם המלך מקום לשבת בארצו. ויקחו שם נשים וילדו בנים ובנות.

מקאלקוטא נסעתי הלאה להרי החתים (חיטטים), מאחרי ההרים האלה נמצאים ארבעת שבטי דן ונפתלי זבולון ואשר; ארצם גדולה מאד והם נלחמים תמיד עם מלך כוש הוא אֶטהיאָפיען." ונוסע אחד מירושלים מספר כדברים האלה:

“רציתי ללכת ארצה פרס ויבוזו אותי הבי-דנאים במדבר ויקחו את כל אשר לי וגם את חמורי בזזו ונשארתי בערום ובחסר כל. אכלתי עשב השדה לרעבוני ולצמאי שתיתי טל השמים בלילה, ואחר אשר הלכתי במדבר עשרה ימים עזבני כחי ועוד מעט ומתי. והנה איש גדול כענק נצב לקראתי פתאם וחנית בידו, לא ידעתי מאנה בא, כאילו יצא מן האדמה, ויבקש להמיתני. נלאה ונוטה למות התחננתיו על נפשי, והאיש אשר עורר חניתו שאלני, בלשון עברית, מאיזה עם אני. ואען ואומר: “שמע ישראל! ה' אלהינו ה' אחד!” וכרגע נהפכה חמתו לשמחה, וכאשר הגדתי לו כי מירושלים אנכי בא, ראיתי כי יקר לו הדבר הזה מכל סגולה והיה בעיניו כמוצא שלל רב. ויתן לי לאכול ולשתות מאשר היה אתו ויצוני להשאר כמקום הזה ולבלי אזוז ממקומי כי רצה להודיע לאחיו. אחר שלשת ימים שב האיש הזה אלי ויגד לי כי בזמן הקצר הזה הלך מהלך שלשה חדשים. ויתן לי אגרת אל אחינו שבירושלים, וכתוב בה קנים והגה והי, על היותם עוד בגלות. אחר זה לוה אותי האיש דרך שלשת ימים עד בואנו אל ארץ נושבת. שם עזב אותי בדברו אלי הדברים האלה: לא אוכל ללכת הלאה, פה יכלה גבולנו, ומזה והלאה יושבים שבטי שונאינו.” ויתן לי צידה לדרך וחמת מים וזהב ותלה על צוארי קמיע ויאמר: “כל עת אשר תשא הקמיע הזאת עליך לא תאונה אליך רעה.”

כאשר שאלתיו לשמו, אמר לי כי מלכיאל שמו, ויחבקני וינשקני ויאמר לי כי בטח אבוא בעוד שלשת ימים לשנער. בבכי ואנחה נפרד ממני ויאמר: “עוד ישיב אלהים את צאנו הנדחות ירושלימה. אמן.”

וזה תוכן האגרת שכתבו האחים אשר אחרי הרי החיטטים:

“שמעו נא אחינו שבטי יהודה ובנימין בני אברהם יצחק ויעקב את הדברים האלה מפינו אחיכם בני משה רבינו: אנחנו אנשים חפשים ולנו הממלכה והממשלה על מדינות גדולות ורבות. אין בינינו איש ואשה מעם אחר, כי לא יוכל איש לעבור את הנהר סמבטיון. אנחנו יושבים לבטח וכל בהמה וחיה טמאה לא נמצא בארצנו. ‏יש לנו ארמונות גדולים וכל אבן יקרה. ימי שנותינו מאה ועשרים שנה. אין בן או בת מתים בחיי אבותיהם. אנשינו עצמו מספר ויש לנו כֹל עד בלי די. אפס גם את מצות אלהינו נשמור לעשות ואנחנו שוקדים ללמוד עשרים וארבע ספרי קדשינו והלכות ואגדות ועושים ככל הכתוב בהם. ובכל זאת לא זכינו כמוכם לשבת בעיר הקדושה אשר טמאו גוים זרים את מקדשה. ועוד כותל המערבי עומד בה וה' שוכן שמה. מאוד אנחנו מקוננים ומתאבלים עליכם אשר עודכם נענים תחת יד גוים עריצים. חזקו ואמצו! את אשר יאהב ה' יוכיח, וכאשר עשה נפלאות מעולם, כן עוד יעשה בקרבנו ויגאל את כלנו ויוליכנו קוממיות לעיר הקדושה!”

בספר אשר זכרנו נמצא ג"כ ידיעה מהיהודים אשר בהודו המערבית: "בשנת חמשת אלפים וארבע מאות וארבע (1644) בשמונה עשר לחדש אלול, בא יהודי ספרדי ושמו אהרן לוי ובלשון ספרד אנטאָניאָ דע מאָנטעזינאָס, לאמשטרדם וספר הדברים האלה כדברים ברורים ואמתים. "לפני שנתים ומחצה הלכתי מהענדירא אשר בהודו המערבית לבוא לפאעוויאן. שכרתי פרד אצל איש הודו ששמו פֿראנציסקאָ דע קאסטיללאָ, וההודיים קראו אותו בשם קאסיקווע. אחר אשר אמרתי לו כי יהודי אנכי בקשתיו שיוליכני אל אחי. ‏ויבטיחני להביאני אליהם, אבל יעצני להסיר את חרבי מעל ירכי ולקחת מטה במקומה, וכן עשיתי.

הלכנו בין הרים רבים ועברנו ברגל נחלי מים קטנים ונסענו בדרך עמקים ובקעות ששה ימים; ביום השביעי יום השבת נחנו. ויהי ביום השלישי אחר השבת באנו אל נהר רחב ידים יותר מהנהר דוּעראָ, שם אמר לי כי אראה את אחי. ויקח פֿראנציסקאָ מטפחת מילקוטו וישם אותה על נס להתנוסס ברוח.‏ ומיד ראינו עשן גדול עולה מעבר הנהר, כתשובה על שאלתו. תיכף אחר זה באה אלינו סורת דוגה ושלשה אנשים ישבו בתוכה. האנשים אשר בסורה דברו איזה דברים עם פֿראנציסקאָ בעת אשר הביטו עלי, ויצאו מספינתם, וכאשר הגדתי להם כי יהודי אנכי משבט לוי חבקוני וינשקוני. אחרי כן שב אחד מהם אל הסורה, והשנים הנשארים ישבו על שפת הנהר ויקחוני ויושיבוני ביניהם. פֿראנציסקאָ תרגם לי את דבריהם, אבל הגיד לי ג"כ כי לא אשמע מהם הרבה חדשות אשר קותה נפשי. אחד מהאנשים האלה דבר אלי לאמר, בהרימו ארבע אצבעות למעלה:

אבותינו הם אברהם יצחק יעקב וראובן. כל החפץ לשבת בתוכנו אנחנו נותנים לו מקום בקרבנו. יוסף שוכן באמצע הים. כדברו הדברים האחרונים האלה הרים שתי אצבעות להורות על שני חלקי שבט יוסף

(אפרים ומנשה). בעת אשר נדברנו באו עוד ספינות קטנות הרבה אל עבר הנהר, עד אשר נאספו אלינו שלש מאות איש. אינם בני קומה גדולה ומראה פניהם חוּם, שערות ראשם ארוכות וצניף עליהם. שלשת ימים התארחנו לחברה ונדברנו יחד, אבל לא הרשו אותי לעבור את הנהר. קבלוני בסבר פנים יפות ויתנו לי לאכול ולשתות.

גם הדבר הזה נודע לי מהם: לפני שנים קדמוניות באו הנה ע"י נסים ונפלאות ונאלצו להלחם מלחמות רבות עם ההודיים ותמיד גברה ידם והשמידו את אויביהם. ההודיים נבהלו מאד וייראו לנפשם. ורב מג (איין מאגיער) אחד גלה את אוזן נשיא ההודיים, כי העם הזה הם בעלי האמונה האמתית, וכי טובה גדולה תצמח לההודיים אם יתאחדו עמהם, יען כי בימים הבאים יהיה העם הזה לבדו המושל בקרב הארץ.

לשוא התחננתי אליהם להביאני אליהם אל עבר הנהר; וימאנו ויאמרו: “יבא יום אשר נתאחד כלנו! כבר ראינו אותות ומופתים על זה. הספרדים באו אל הארץ הזאת, למען נשמיד את שונאי היהודים האלה מעל פני האדמה. אניות צור באו אל חוף הים, וגם ביאתך זאת אות נאמן לנו, ואנחנו רואים בחוש כי ימלאו דברי הנביא. ואתה אל תדאג לארץ הזאת, כי בחסד ה' ההודיים על צדנו, וכאשר נשמיד את הספרדים נבוא ונגאלכם מגלותכם ברצות ה'.”

וסופר אחר, גאנעבראדוס, מספר בחלק הראשון מספר דברי הימים שלו, כי באי אחד מאיי אמעריקא מצאו אבן מצבת קבר שהיה כתוב עליה בלשון עברית, אבל נעתקו הדברים משם בשבוש אשר על כן אין מבין אותם. והוא מודיע לנו ג“כ מנהגי יהודים הנוהגים אצל ההודיים אשר בלי ספק קבלו אותם מהיהודים. ההודיים שביאָקסאן ובאַלסאָמאל הם נמולים, וכן היו ג”כ תושבי מעקסיקאָ הראשונים, והם מזהירים לבלתי עבוד אלילים, ובמועדים הם מקריבים על מזבחות ושובתים ביום השבת ומגרשים נשותיהם ע"י ספר כריתות. הדרך אשר באו בה היהודים בשנים קדמוניות לאמעריקא, היא לדעת השליח (מיסיאָנער) הנוצרי מאלפֿענדא, לשון ארץ אמיאן אשר בין כינא ובין אמעריקא, בהיות הארץ ארזארעט שמזכירה פליניוס בשם טאבי, מחברת בין כינא ובין אמעריקא.

למען נחבר לזה גם את הדברים חנובעים לכינא נזכיר את ספר שחבר ניקאָלאַ טריגאָציא (Nikolia Trigoato) (De chirstiana expeditione apud Sinus suscepta) שם נמצאו הדברים האלה:

אחד היהודים בא אל הכומר מאטטהיא ריכיא בעיר פעגוּאין ויספר לו: “מצאתי כתוב בספר בלשון כינא, שהנוצרים עובדים את ה' היחיד ומיוחד.” את הדבר הזה ספר בשמחה גדולה, יען חשב שהנוצרים עושים ג"כ כפי תורת משה, כי לא ידע דבר מהברית החדשה (עוואנגעליום). הכומר הביא אותו אל המקדש ויראהו את תמונת הנוצרי ויוחנן ומרים. והיהודי חשב כי היא רבקה ושני בניה, יעקב ועשו. על ארבע תמונות אחרות בצורות השלוחים (אפאסטעל) חשב שהם ארבעה מבני יעקב. וכאשר הראה לו הכומר את ספר התורה (חמשה חומשי תורה) בכתב עברי, הכיר היהודי את הכתב אבל לא היה יכול לקרוא בו. ויספר לו מעדת יהודים בעיר האם-קאָ במחוז ארעגוויאן (Aregvian) אשר שם בית הכנסת גדולה ובתוכה ספר תורה כתובה על קלף זה שש מאות שנה.

ּהכומר שלח אחרי כן אל העיר הנזכרת ונודע לו בבירור כי אמת דבר לו היהודי. וישלח להם ספר ברית החדשה בלשון עברית, ויענו אותו לאמר, כי לא בא עוד המשיח; אבל בלי ספק בוא יבא ויגאלם. ברצונם הטוב הרשו לו להעתיק הרבה מספריהם.

אלפאנסא דע סעמעדאָ אומר, כי גם מצפון לארץ סינים (סינא) במחוז האָד-ווען נמצאים יהודים הרבה, אשר אינם יודעים כלל ממציאות הנוצרים והם כפי הנראה מעשרת השבטים שנאבדו. ואולי באו משם אל העולם החדש, כאמור למעלה, לקאסטיליען החדשה ע"י לשון ארץ שבין אניאן ובין קוויפירא, ומשם לפאנאמא וכן הלאה.

הקוראים הרוצים לדעת יותר בכל מה שנוגע להדברים האמורים פה יקראו נא בספר “מקוה ישראל” הכתוב עברית מאת הרב ר' מנשה בן ישראל מאמשטרדם. הרב ר' יוסף שווארץ אשר כבר הזכרנו שמו פעמים הרבה הודיע לנו איזה דברים על דבר השבטים הנאבדים, אשר נשים להם מקום אתנו פה.

נזיר (דערוויש) אחד מהודו שעלה לירושלים לשלם נדר ספר לו מממלכה יהודית גדולה הרחוקה מקאשימיר צפונה מהלך מאה ועשרים יום וסביב לה הרים גדולים ורק דרך אחד יש לבוא בתוכה. מלך המדינות הזאת יושב על כסאו בעיר איוּלוּם (Ajulum) אין לאיש זר הרשות לבוא אל ארץ מלכותו; ואם ערב לב איש אחד לבוא שמה ונודע הדבר דמו בראשו. הנזיר הזה היה ימים אחדים בעיר המלוכה, אשר רק העבדים שם אינם יהודים. כפי דבריו בתי הכנסיות והארמונות הם יפים עד מאד ומהודרים בעושר רב.

איש זקן ונאמן בירושלים שנסע לקאלקוטא שמע שם מאיש יהודי אחד מאורע נפלא. האיש ההוא שבא בימי נעוריו מבאגדאד לקאלקוטא הלך אח"כ משם לממלכת הבירמאנים לעשות שם את מסחרו. ויהי כבואו שמה הוכרח למכור את סחורתו ככל יתר הסוחרים מחוץ לשער, כי אין שם המשפט לאיש זר לבוא העירה. ויהי כבוא קונים רבים לקנות ויבוא גם איש יהודי בתוכם אשר רצה לגנוב ממנו סחורתו בסתר. וירא האיש ויך את היהודי ויפול מת ארצה. ואנשי מגן הסבו את הסוחר ויתפשוהו ויביאוהו העירה ויעמידו אותו לפני השופטים, ויאמרו כי משפט מות לו. ויסחבו אותו השוטרים אל מקום רחב ידים לנוכח ארמון המלך, ויפשיטו את בגדיו כמשפט להסיר את ראשו מעליו. והנה המלך אשר ראה את כֹל זאת בעד חלון ארמונו קרץ בעיניו לבלתי שלוח יד ביהודי, ויקרא לו דרור וגם חפשה נתן לו למכור סחורתו בעיר.

אחרי כן נודע ליהודי הסבה אשר בעבורה יצא לחפשי והיתה לו נפשו לשלל. הארץ הזאת היתה למס עובד למלך יהודי גבור עצום. פעם אחת מאנה הארץ לשלם את המס הקצוב עליה, ויבוא מלך ארץ היהודים החזקה וילחם בה. והנה הפשיטו השוטרים את בגדי האיש היהודי הזה מעליו להמיתו, וירא המלך מחלונו והנה בכנף בגדו ציצת כמו בבגדי אנשי חיל הממלכה העצומה ההיא אשר הוא ירא מפניה. ויכר בו המלך כי יהודי הוא ויירא פן יקחו בני אמונתו את נקמתם ממנו ויחננו וישלחהו לחפשי.

בראשית המאה הזאת שלחו היהודים מקהלת צפת משולח ליעמאן (ארץ תימן) לאסוף שמה נדבות בעבורם. ויהי בהיותו בצאנאא ראה שם בבית הכנסת איש אחד אשר נשא חן בעיניו בעבור הדרת פניו וזקנו השחור היורד על פי מדותיו ועיניו המפיקות נוגה. האיש ההוא היה לבוש מעיל רחב מלמעלה וחגורה רחבה אזורה על מתניו מתחת למעילו על בגדיו התחתונים. ועל החגורה היתה כתובה באותיות עבריות נבואת יעקב: “יהי דן נחש עלי דרך שפיפן עלי ארח.” בחגורה הזאת היתה תלוּיה חרב רחבה. האיש ההוא היה משבט דן, הכבוד וההדר החופף עליו הטיל אימה על כל איש, הוא היה יושב בתענית וחי חיי צער (אסקעטיש), ואמרו עליו שיש לו מלאךְ מגיד המדבר עמו וכבדו אותו כנביא אלהים. וישאל את המשולח על דבר ציון והארץ הקדושה, ויהי כאשר ספר לו המשולח מחרבות ציון וירושלים וכי שממה כל הארץ ויבך ויתאונן מאד ויפול על פניו ארצה. וכאשר שאלהו המשולח על שבט דן, היתה תשובתו קצרה כי עצר במלים. “שבט דן, כה אמר, יש לו ממלכה גדולה ועצומה בפני עצמו ממזרח העיר הזאת. הנסיך אשר נבחר למשול בארץ, בעבור חסידותו ואומץ רוחו, נקרא בשם: נשיא.”

יותר מהדברים האלה לא הגיד לו האיש ההוא, אך בקש אותו ללכת עמו לארצו ולמולדתו, אבל המשולח לא מצא את נפשו לעשות כזאת. ויהי כשובו לצפת ויספר את אשר קרהו, ורוח לבשה את איש יהודי אחד, ושמו ר' ברוך משה, ללכת לבקש את שבט הדני. ויתנו לו צידה לדרך וכל מחסוריו וילך בדרך מצרים לצאנאא. משם לקח עמו איש יהודי ירא אלהים להורותו הדרך, וילכו שניהם יחדיו ימים רבים הלוך ונסוע

קדמה. ויהי היום וישך נחש את מורה הדרך, ואחר אשר נרפא לא אבה ללכת הלאה ארצה שבט דן, אשר רק השבט ההוא לבדו לא יירא מחמת הנחשים במדבר כי ברכת אבינו יעקב תשמרהו.

ועוד קרה בראשית המאה הזאת, כי בא נזיר ישמעאלי (דערוויש) לדמשק ויחלוף שם מטבעות אשר היה כתוב עליהן בלשון עברית: “תחת ממשלת אדונינו המלך יצחק” וישאל אותו איש יהודי מאין באו אליו המטבעות האלו? ויספר הנזיר, כי בלכתו חדשים הרבה נגבה מזרחה מארץ פרס, בא לממלכה גדולה, ויהי בהיותו בעיר המלוכה השתוממו מאד על בגדיו הזרים אשר לא ראו כאלה ויביאו אותו לפני המלך. והמלך איש יפה תאר יושב על כסאו, וישאל אותו בלשון פרס מאין הוא, ואם נמצאים יהודים בארצו? וכאשר אמר לו כי יש שם יהודים אבל דבר עליהם רעה, וירא והנה ‏ פני המלך זועפים כי חרה לו, ויירא וישב לדבר טוב עליהם לאמֹר, כי עם כל היותם נענים ונגשים בכל זאת הם אוהבי צדקה וחסד. אחר אשר דבר עמו הרבה צוהו המלך ללכת לדרכו ויצו לתת לו כמה מאות מטבעות זהב.

הרב ר' יוסף שווארץ שמע הדברים האלה מאיש אחד, אשר היו תחת ידו כמה מטבעות מאלה אשר החליף אצלו הנזיר, והם מזהב טהור ומשקל כל אחת ערך שני אדומים (דוקאטען); אבל בעיניו לא ראה אותם.

ועתה נעזבה נא את נחלת ההגדות והספורים המכוסים באופל ותלוים על בלימה, ונשוב להציג כף רגלנו על ארץ רחבת ידים ומוצקה, היא נחלת הרברים הברורים (טהאטזאכען) אשר לא תמוט. היהודים במצרים, במספר חמשת אלפים, רובם יושבים באלכסנדריאה ובקאירה; ורק מעט מזער בערים אחרות. רחוב היהודים בקאירה הוא צר ואפל ומגועל מאד יותר מכל הרחובות. אינם משונים בתאר פניהם מהמצריים; אבל הם נכרים במראה הצניף אשר על ראשם הדומה לצניף הנוצרים, וגם בבגדים הקרועים אשר עליהם לרוב בתחבולה לבלתי יחזיקו אותם לעשירים והיו למשסה. המושלמנים מבזים אותם, כמצוה עליהם מפי הקאָראן, והם מאמינים גם כן שהיהודים שונאים אותם, אשר ע"כ היתה למלה במצרים: “הוא שונא אותי כשנאת היהודים.” כאשר ישפוך המצרי זהמו על חמורו העצל יכנה אותו בשם: יהודי.

לאנע מספר מאורע, אשר נוכל לראות בו מה נורא היה מצב היהודים לפני איזה עשריות שנים לפנים בארץ מצרים בבית המשפט.

איש חיל ישמעאלי היה צריך להרצות מעות, וילך אל שולחני מושלמני, ויתן לו מטבעות טורקיות זהב ויחשב לו כל מטבע בשש עשרה פיאסטער. וילך משם אל אחת החניות לקנות לו אוכל וימאן המוכר לקחת ממנו המטבע בשיווי שש עשרה פיאסטער, באמרו לו כי זה כבר אינם שווים יותר מחמש עשרה. וישב איש החיל אל השולחני וישאל ממנו להוסיף לו פיאסטער א' על כל מטבע, אולם השולחני לא אבה לתת לו. ויחר אף איש החיל וילך ויגד הדבר אל הפחה, ויובא השולחני לפניו. השולחני לא הכחיש בדבר רק הצדיק את נפשו, באמרו כי ככה יעשו כל השולחנים בעיר, וגם הוא עצמו קנה זה לא כביר מטבעות כאלו במחיר שש עשרה פיאסטער. הפחה אשר רצה לאיים על כל השולחנים לבלי יזידון לעשות עוד כדבר הזה חרץ משפטו לשאת את ראש השולחני מעליו בגלל הדבר הזה. ותחס עין המתרגמן על האומלל ההוא וימליץ בעדו אל הפחה לתת לו את נפשו לשלל, ‏ויאמר: “האיש הזה עושה את אשר עושים כל השולחנים בעיר, גם אני קניתי אתמול את המטבע הזה במחיר כזה.” “ממי?” שאל הפחה. “מאת איש יהודי, אשר יש לי עסקים עמו זה ימים ושנים,” השיב המליץ. וישלח הפחה להביא את היהודי ויחרוץ עליו משפט מות תחת השולחני הישמעאלי. לשוא התחנן המליץ ויתנפל לפניו לבקש על נפש היהודי; הפחה רצה לחרוץ משפט אשר יהיה מופת לרבים, וייטב בעיניו להמית יהודי ולתת את נפשו תחת נפש הישמעאלי.

“ראיתי בעיני,” כה חותם לאנע את דבריו, "איך נתלה היהודי האומלל בחלון בנין באר מים,‏ וימשכו אותו בחבל אל תקרת הבית. קרוביו עשו את כל מה שהיה ביכלתם להציל את האומלל הזה, אבל לא עלה בידם רק לתלותו בפניו אל החלון לבלתי יראו העוברים ויתעללו בו. כל יודעי האיש ההוא התאבלו עליו, כי איש מכובד גדול היה, וישאיר אחריו בני ביתו בערום ובחוסר כל, ויהי המליץ להם למשען להם.

היהודים במצרים נותנים מס ידוע להממשלה, כמו הנוצרים הקאפטים, ובזה הם חפשים מצאת לצבא. הפקודה (האט-הוּמאיוּס) שנתן הסולטאן בשנת ה' תר“ו (1846) להיות כל תושבי ארצו, מאיזה עם ודת שיהיו כלם שווים במשפטי הארץ, בכל אשר נאמרה ונשנה פעמים הרבה, לא אבה עוד משנה למלך מצרים לפרסמה ולהודיעה בקהל רב, והיהודים והקאפטים שמחים על זה, יען כאשר יהיה משפטם שוה למשפט הישמעאלים יתחייבו ג”כ לצאת לצבא כמוהם.

מלבד המס הזה משלמים היהודים עוד מס אחר, לבלתי יבוא ‏המאָטהעסיב ברחובם. וכבר הודענו את דבר השוטר הזה אשר ראינוהו בלכתינו ברחובות קאירה.

המחמדיים והנוצרים אוהבים לקנות סחורתם אצל היהודים, יען לא יונו אותם במשקל ובמדה, ורק על המעט יקרה עליהם תלונה כזאת, אם אמנם לא יבא המאָטהאסיב ברחובם ולא יבקר מסחרם.

וכמו כן, השתדלו היהודים לפנים להיום חפשים מבקרת הוואַלי, אשר לו המשפט לקחת אתנן מאת הזונות הקדשות ובכלל להיות עיניו פקוחות על יושר מדות הנשים. אם חטא חטאה אחת הנערות ותכתב בספר לפני הוואלי בין אותן הנשים אשר עליהן לשלם מס ידוע. ואשה כי תשטה ומעלה מעל ונתנה להוואלי שוחד כופר נפשה כאשר יושת עליה, לבלתי תהיה לחרפה ולדראון ולא תמות לשחת. נשי היהודים ובנותיהם אשר לא תכרנה בחוץ מפני נשי המחמדיים בלבשן מלבושים כמוהן ופניהן חבושות בטמון ומכוסות בצעיף, אבל בבתיהן פניהן מגולות, גם כי יבואו שׁמה אנשים זרים, הנה נודעו לתהלה במדותיהן הישרות ובהצנע לכתן, וגם העניה שבעניות לא תמכור כבודה במחיר להיות לחרפה לעמה.

היהודים במצרים ונשותיהם על הרוב מראיהם רע ונראים כנפוחים. הרופאים אומרים שסבת הדבר הזה היותם אוהבים לתת במאכליהם שמן הרבה. המושלמנים אומרים על היהודים שהם קמצנים, אבל הם ממלאים ביושר לבב את חובתם אשר קבלו עליהם פעם אחת. ועם היותם מחזיקים אותם לכופרים, בכל זאת יאמרו שהם מאמינים יותר מן הנוצרים, אשר לפי דברי הקאראן, “נותנים שתוף להש”י. מצב היהודים המדיני הוטב מאד, ביחוד מעת אשר עכ"פ עשירי העם חוסים בצל מלכי אייראפא. והיו להם למגן אוסטריאה אנגליה וצרפת. מצבם בחברה עוד יעיק תחתם זמן רב, יען כי הם מתבודדים בבתיהם, וחוץ מעסקי מסחרם הם מתרחקים הרחק מאד מהמחמדיים והנוצרים.

ר' בנימין מטלטולה (טאָדעלא) ומאקריצי מזכירים בספרי מסעותיהם בית הכנסת אחד בקאירה, אשר כבר היתה קבלה בימיהם שנבנה שלש מאות ושלשים וחמש שנה אחרי אלכסנדר הגדול, היינו ארבעים וחמש שנה קודם חורבן בית שני. בבית הכנסת ההוא נמצאת ספר תורה כתובה על קלף אשר היא קדושה בעיניהם עד מאד, ואומרים שעזרא הסופר כתב אותה.

בקאירה נמצאות שתי קהלות יהודים, עדת הקראים ועדת הרבנים; העדה הראשונה היתה גדולה ומרובה באוכלסין במאה החמש עשרה למ“הנ, ועתה לא נשאר מהם כ”א כחמשים משפחות, רובם עניים ועוד יותר עניים בדעת. בראש העדה הגדולה (עדת הרבנים) שמספרה שלש מאות משפחות, ערך אלף וחמש מאות נפש, עומד רב. הוא מנהיגם ושופטם אין לו לתת דין וחשבון לפני איש.

רוב היהודים בקאירה הם עניים, הרבה מהם מתפרנסים מאשר יקרה להם בשכר עבודתם; והם נושאי סבל ושואבי מים. רק מעט מהם בעלי מלאכות, והמה אורגי משי ועושי מורי שעות (אוהרמאכער). הרב מהם שולחנים (מחליפי מטבעות), סרסורים (סענזאלע), וסוחרים. בית פינטאָ גדול מאד בעושר ובכבוד, והוא בית חלואה (איין באנקהויז).

בכל היהודים שבמצרים, הדומים במדרגות השכלתם לכל יתר היהודים יושבי ארץ המזרח, אין גם אחד אשר הקדיש זמנו לחכמות ולמדעים, זולת דאקטאָר ראָססי יוצא ירך משפחה שבאה מאייראפא. והוא רופא כבוד רוממות הַאליל-פחה. שמונה בתי כנסיות בקאירה ואחד מהם של הקראים. בשנים קדמוניות היו שם יותר, אבל ברבות הימים ובאין איש שם על לב לתקנם כאשר התחילו להתמוטט, וביחוד כאשר נתמעטו היהודים היושבים שם, גם בתי הכנסיות הלכו ונתמעטו ועמדו על המספר הנזכר. שנים מהם מכובדים בעבור גדלם והדרת קשוטיהם. באחד משני בתי כנסיות אלה נמצא חדר קטן בנוי מאבנים והוא סגור, ואומרים ששם קבר הרמב“ם, וזה סותר למקום קברו הנמצא בטבריה, על פי צואתו להעלותו שמה. וכן נמצא שם בארון של עץ ספר כתיבת יד, שאומרים עליו שנכתב בידי הפילוסוף והרופא המפואר הרמב”ם ז“ל, לדאבון נפשנו לא יכלנו לראותו למען נוכל להודיע עכ”פ שער הספר.

 

תִּשְׁעָה בְּאָב.    🔗

יום התשיעי לחדש אָב הוא בקורות ימי היהודים יום פקודה ובכיה לדורות. בתשעה באב נודע לאבותינו במדבר משפט אלהים, כי לא תבוא רגלם לארץ המבורכת. בתשעה באב נחרב המקדש הראשון והשני. בתשעה באב נפלה העיר ביתר, מצודת ישראל האחרונה, ועל אדמת העיר הקדושה חרשו חורשים האריכו למעניתם. בתשעה באב גרשו היהודים מארץ ספרד (שפאניען) וילכו באשר הלכו. בתשעה באב יתענו היהודים אשר בכל קצוי ארץ, חמש מאות רבוא איש (5,000,000) ישירו שירי יגון ואבל.

מה עצמו זכרונות הקורות ומה נורא כחם בלב העם, אשר מבלי היות לו אחדות-מדיני (פאָליטישע אייניגונג), והוא מפוזר ומפורד בכל אפסי ארץ, יחוג עוד היום, אחרי עבור אלפים שנה, את חג אבל-עם, כל העם מקצה, כמו ביום הראשון יום אבד מקדשה וגלה כבוד מציון.

ומי בכל גויי ארצות תבל אשר לו יום גדול וקדוש כזה מדור דור?

עיני ראו בירושלים בהתאסף היהודים בבכי ואנחה ביום הששי מדי שבוע בשבוע על יד כותל חומת המקדש המערבי הנשאר לבדו, להתאבל ולהתאונן על כבודם כי גלה והדרם כי אסף נגהו, ומה נורא קול

וזעקה היוצא משבר לב חמשת אלפי היהודים יושבי ירושלים, זקן ונער נשים וטף, הנאספים יחף במקום הקדוש ההוא ביום התשיעי לחדש אב לתנות שם קינותיהם אשר לא נכזבו ולשפוך כנחל דמעה! ואני נפל חבלי לראות ביגון יום תשעה באב בארץ סבלות ועבדות הישנה, במצרים.

צויתי את מחמד-אָמער להובילני אל רחוב היהודים. ויבט בפני ויקרא משתומם: “מה תבקש אדוני! בין ארוּרי אל אלה?”

“”שאלתי ובקשתי להיות ביום מספד ואבל כבד יום הגדול והקדוש הזה יחד עם אחי.“” משתאה משתומם הביט מחמד-אָמער בפני, ובכל זאת לא נתבלבלה דעתו מדברי, ויען: “צר לי, אדוני! כי הנך ארור גם אתה וגם עליך קללת מחמד הנביא! אפס נשמתך אך תועה הלכה בבואה אל גוף יהודי, ולעת קץ ליום המשפט הגדול עוד תדע נפשך למצוא הדרך ולשוב אל הנביא הגדול. ואני הנני להוליכך כעבד נאמן אל כל המקום אשר תצוני אדוני!”

כבר תארנו לעיני הקורא את הרחובות והחוצות הצרים אשר בקאירה; ואולם ברחוב אשר באנו בו הפעם, הבתים העומדים אלה לעומת אלה קרבו כה, עד אשר על הרוב לא יוכלו שני אנשים ללכת ביניהם איש על יד רעהו. ובהיות לעליות הבתים האלה עוד מעקות לפניהם, הנה הגגות כמעט אחד באחד יגשו ולא יתנו את קרני האור לעבור שמה. אשר על כן כמעט בחשך ילך ההולך ברחוב הזה, אולם גם צל הבתים יהיה לו למחסה מחום היום הבוער כאש. כל הבתים היו סגורים ומסוגרים ואיש לא פגענו בדרך, יען כי כבר נאספו כל יושבי הרחוב הזה אל בית הכנסת.

באנו אל חומה ארוכה וגבוהה, אשר לא תאר ולא הדר לה מרוב ימים, בעבור אשר לא חלו בה ידים ליפותה, ולה חלונות קטנים ורק מבוא קטן וצר ואפל. עברנו את המבוא הזה ונבוא לחצר גדול מרובע, אשר באמצעיתו באר כמו בחצרי בתי תפלות הישמעאלים ותמר גבוה יפרוש סכת צלו על הבאר ההיא. המון אנשים הרבה ישבו על עפר הארץ מעוטפים בטליתים לבנים והתפללו.

מן החצר ההוא באתי בדרך שער גבוה לבית הכנסת. גם פה ישבו המתפללים מעוטפים בטליתים לבנים על הקרקע, משתחוים וכורעים ומתפללים חרש ורק שפתיהם נעות, בעת אשר לפני ארון העדות שָׁר השליח-צבור את שירי הקינות בדרך זר לאזנינו.

נגינת היהודים בבתי כנסיותיהם בארץ המערב, יללת נחרת מנגינותיהם אשר ברעד גרונם ישמע יבין רק האיש אשר שמע נגינת הערבי במדבר ובהרי הלבנון. לוּ חכמו ישכילו המנצחים בנגינות בבתי כנסיות, לשמוע בקול שירי הערביים וללמוד דרכיהם, ולבלתי יזנו אחרי נגינות פולין סרות טעם, כי עתה קרבו ויאתיו יותר אל דרך היהודים ומנגינותיהם, ולא היתה שירתם בבית ה' לשחוק ולקלס. בארץ המזרח, אשר זה אלפי שנים עמד טעמה בה ולא נשתנה דבר מאז ועד עתה, ארץ אשר נשי הבי-דנאים עוד היום שמלותיהן כשמלות הנשים שבא זכרן לפנינו בספר התורה, גם קול זמרה אשר ישמע שם היום, בלי ספק לֶא שנה טעמו מאשר היה בימי קדם. מקצת הקולות האלה נשארו עוד לזכר בבתי כנסיות הספרדים. המנצחים בנגינות אשר אי אפשר להם לשאוב מי הנגינות ממקורם, יוכלו לשמוע בבתי כנסיות ההם עוד פלטת קולות אשר השמיעו אבותיהם בארץ הקדושה ואשר נשארו שם עוד עד היום הזה. אפס אנחנו היום בבית הכנסת בקאירה ואזנינו תקשבנה מפי השליח צבור את הקינה אשר לא ימות זכרה מקרב ישראל, אשר קונן המשורר מקסטיליאה אבול האסאן: ר' יהודה הלוי: צִיּוֹן הֲלֹא תִּשְׁאֲלִי כו' כו'³⁵ בשעה השביעית בבקר נשלמה תפלת שחרית.

אנכי ישבתי על הארץ סמוך לפתח בית הכנסת, וכאשר קם כל העם קמתי גם אני והלכתי לברך את החכם-באשי (הרב הראשון) בשלום. אפס הרב לא החזיר לי שלום ויאמר: “גר אתה בארץ הזאת, כאשר אני רואה ומכיר בבגדיך ומנהגיך. אנחנו מתאבלים על כבודנו אשר גלה ממנו ומקוננים על ציון עיר קדשנו, והנה כאשר נבוא אל בית אבל, לא נברך אותו בשלום, ולא יחזיר לנו שלום, כי גדול יגונו ובוער כאש.”

אחר זה בקש אותי ללכת עמו ועם כל קהל עדת ישראל אל חצר-מות, להשתטח עמהם יחד ביום כאב אנוש על קברי מתים. המסע הזה היה זר ונורא מראהו, האנשים כלם מעוטפים בטליתותיהם הלבנים והארוכים, רבים מהם הוליכו ילדיהם בידיהם, או הילדים הלכו סביבם.

בארצות המערב היה מסע כזה מושך עליו עיני כל הרואים. אכן פה במקום אשר הסכינו לראות בגדים מבגדים שונים ככל העולה על רוח דמיון האדם, וגם ערומים כביום הולדם ישוטטו בחוצות, לא שם איש לבו אל המסע הזה. לכל הפחות בכל מקום אשר עברנו שם לא נראו המושלמנים לא כמתפלאים על דבר חדש וזר ולא כמשתוממים.

חצר-המות הוא מקום רחב ידים באין חומה סביב. מצבות הקברים שוכבות ולא עומדות זקופות, אין עץ סוכך עליהן בצלו, וכל ציץ ופרח לא יצמח שם. כי שמיר ושית מלא שדה קברות היהודים, כמזכירים את המתים את דרך קוץ ודרדר אשר הלכו עליו כל ימי חייהם. הרחק משם בערפלי חול האדמדם אשר במדבר ישאו ראשם פארי-העמודים, אשר כוננו אותם בפרך ידי אבות המתים השוכנים פה. האנשים ישבו על הארץ בין הקברים, מהם שפכו שיח, ומהם הביטו נכחם מבלי דבר מאומה. גדול כבוד התמונות האלה, אשר קצתן נערמו יחד כתאר פני ציור משוח בששר וקצתן ישבו אחד אחד לחשוב מחשבות, ולבכות ולחלום בהקיץ. הרואה את התמונות האלה מרחוק כמעט יחשוב לבו כי בא הקץ, הקיץ ה' את המתים מתרדמת עולם והנה קמו מקבריהם, ומקצת מהם חרדו ממראה עין השמש אשר לפתע פתאום, אחר כי נדמו בחשך ימים רבים, שלחה קרנים וברקים רב לעיניהם, וַתְּעַוְּרֵם, והנם יושבים כחולמים עוד את חלום קברם עד תמו, או כמעלים על זכרונם כי זה בשכבר הימים עברו ראו המראה הזה בהתהלכם על פני האדמה בארצות החיים.

אולם הילדים המתהלכים בין הקברים האלה לרוח היום ששו משוש ויחדו בשמחה. יש אשר שתו עליהם עדי קשתם ותלים, וחצים לדולקים אחריהם יפעלו, ויש אשר שכבו על פניהם על מצבות האבן ורעיהם יכום אחור בכפות תמרים. רבים נאבקו איש את רעהו ויעשו מלחמה ביניהם, בהתיצבם כשני מחנות אויבים זו מול זו, וכאלה רבות שעשועים. שעשועי הילדים האלה, יתארו לנגד עינינו מראה מלחמת אבותם נגד הרומיים בירושלים. והיה לזכרון. חום היום היה הולך הלוך ובעור; פניתי ללכת משדה הקברים, אשר נשארה שם העדה עד עת מנחת הערב.

 

אַבּוּל הַאסַאן: ר' יְהוּדָה הַלֵּוִי.    🔗

המשורר ר' יהודה הלוי, אשר נסינו לתרגם את קינתו על ציון, הוא נכבד ויקר לבני ישראל בעבור שיריו ההולכים לרוח האמונה. וכאשר גדול שמו בישראל, בהיותו בחיר משוררי האומה, כן הוא מזהיר ג"כ בין אסיפת משוררי ספרד הגדולה כאחד הכוכבים הגדולים, ולא נופל הוא מכל אנשי השם אשר רוח השיר נוססה בם, בכל עמי מזרח ומערב.

היהודים יודעים אותו זה כבר, ויהי להם לגאון ולתפארת, ואחר משורר שירי תהלים גדול שמו בקרבם, ובהעבירם לפני עיניהם תמונות גבור אנשי השם אשר רוח ה' דבר בם, בהגיעם לתמונתו לא תשבענה עיניהם והביטו בו עד בוש. נפל חבלו בנעימים! כי לא דור אחרון לבד נתן כבוד לשמו. בן דורו, המשורר חריזי, כבר השמיע תהלתו וכבודו אשר מלאו כל הארץ, וישר לו את השירה הזאת לאמור (תחכמוני שער ג'):

“ושירי הלוי ר' יהודה, לוית חן לראש התעודה, ועל צוארה טור אודם פטדה, הוא לבית השיר העמוד הימיני, יושב בשבת תחכמוני, הוא עדינו העצני והוא עורר את חניתו על הנפילים, ועזב גבורי השיר חללים, וכל שיריו לב החכמים יחיתון, וכמעט לפניו סף אסף ואזלת יד ידיתון, ויהי שיר בני קרח, לטורח, הוא בא באוצר השיר ושלל בית נכותה, ולקח כל כלי חמדתו. ויצא וסגר השער אחרי צאתו, וכל היוצאים בעקבותיו, ללמוד מלאכת שירותיו, לא השיגו אבק מרכבותיו, וכל המשוררים ישאו מדברותיו, וישקו מרגלותיו, כי במלאכת הפיוט לשונו ברור ושחוט, ובשירי תפלותיו, ימשוך כל לב ויכבשנו, ובשירי חשק ניבו כשכבת הטל וגחלים בערו ממנו, ובקינותיו יזיל ענן הבכי ויבקיענו.”³⁶

הרב מקרטובא ר' יוסף בן צדיק אומר עליו. “כי הנהו אבי הזמרה, כמו היותו באמנה על ברכי דבורה הנביאה ואגור החכם. הנהו צודה את הנפשות בלי רשת ומכמרת רק בצוף פיהו ובנעימות מדברו, בחלקת חכו אשר כמן לשד השמן, ובטל אמרתו הנוזלת ומתהלכת בחן ובמשרים. האם גור אריה יהודה או אילת אהבים, על כי התלכדו בו כעפרים תאומי צביה חן הנעימות עם עזוז הכח והעצמה לאחדים? – הנהו ענק לחמדת היופי, אחי החכמה, אבי הלמודים ובן הדעת ותורת אלהים.”

אם אמנם דמיון האיש היושב בארצות הצפון ימצא בשבחים כאלה הפרזה גדולה על המדה, בכל זאת גם בחסיר מהם כל ההפרזות ישארו עדים נאמנים על רוממות האיש שעליו נאמרו, ועוד יותר על אלה המשבחים, אשר עם היותם בני אומנתו וגם נפשם חשקה לנחול את כל הכבוד הזה, בכל זאת לא מנעוהו ממנו ונתנוהו לו בלי קנאה, ואף כי היו ביניהם משוררים אשר עשו להם שם עולם, כר' משה בן עזרא ור' שלמה בן גבירול.

זה שלשים שנה, אחר אשר נמצא הדיוואן של ר' יהודה הלוי ע“י החכם מהרש”ד לוצאטו, נודעו בישראל שירי חול של ר“י הלוי ודברים הנוגעים לקורות ימי חייו. בעלי אסופות אנשי רוח כדוקעס, זאכס, גייגער וקעמפף שמחו על המציאה הזאת כמוצאי שלל רב. וביחוד השלשה האחרונים – זאכס בספרו בל”א: “שירי קודש אשר ליהודים בספרד,” גייגער ע“י ספרו האשכנזי: דיוואן אבול האסאן יהודה הלוי מקסטיליאה,” קעמפף ע"י ספרו האשכנזי: “שירי משוררי אנדלוסיא,” נטעו את שירי המשורר הזה שורק בגן ספרוּת האשכנזים.

אפס לפרסום גדול הגיע שם המשורר הזה ומאורע מקורות ימי חייו בקרב אנשים אשר לא מבני ישראל המה וגם לא נמנו בין גדולי החכמים, זה לא כביר על ידי אחד המשוררים. קסם על שפתי היינריך היינע ותפארת התולים (איינע איראָנישע פראכט) עמו בשירו אשר שר בספרו “ראָמאנצעראָ” על ר' יהודה הלוי. והנה אנחנו בתתנו היום לפני הקוראים מקצת ימי חיי המשורר, כונתנו להוסיף פרסומו בין קהל קוראים רבים, ועוד יותר למען יתעורר אחד האנשים, אשר רוח השיר נוססה בם אשר יש לאל ידו לשום את שירי ר' יהודה הלוי כמתכנתם באוצר ספרוּת האשכנזים.

אולם בטרם יהיח הדבר הזה, נחוץ הוא שתצא לאור מחברת כל שירי ר“י הלוי, אשר עד הנה נדפסו רק קצת מהם. לא יאומן כי יספר, ועכ”ז אמת גמור הוא, שעד הנה לא נדפסה כל המחברת הזאת מחסרון כסף ההוצאה. ואם איש אין בארץ אשר יעמוס על נפשו הוצאות המחברת ההיא לאור הדפוס כתמה, היפלא מחברת ארץ הקדם אשר באשכנז לעשות כדבר הזה? הקצר תקצר יד בית עקד המדעים (דיא אקאדעמיע דער וויססענשאפֿטען) אשר בקרית מלך ווינא לעשות כזאת? הן אמת זה האיש המפואר החכם לוצאטו איננו מאנשי החברות האלה, אבל בכל זאת איש עסטערייכי הוא ומורה גדול (פראָפֿעסאָר) בבית מדרש הרבנים אשר בפדובה ונמנה בין גדולי החכמים, וכמעט אין איש בלעדו אשר יוכל להעמיס עליו המשא הכבד הזה להוציא המחברת הזאת לאור הדפוס.

ר' יהודה הלוי, אשר ע“פ מנהג משוררי ספרד הוסיף עוד לפני שמו העברי את כנוי הערבי אבו”ל האסאן, נולד בשנת ד“א תת”ם (1080) ואביו איש עשיר אשר לא ידענו ממנו דבר, זולת שהיה שמו ר' שמואל. בהיותו כבר בנעוריו בקי בתלמוד ובספרי הפילוסופים הנהוגים בעת ההוא למד גם את לשונות ספרד וערב, ועסק במליצה ובחכמת השיעורים (מאטהעמאטיק) והרפואה. בעודו בעצם ימי עלומיו רוח השיר נוססה בו, ויחבר שיר להמשורר המפואר כבר בימים ההם אבוּ הארון: ר' משה אבן עזרא, שהכיר את גודל כח האיש הצעיר לימים אשר יגדל ממנו בימים הבאים, ויעש לו כבוד גדול.

גם במשוררנו זה ראינו את המראה אשר כבר נתאמת ע“י אלפי משלים בקורות החכמה אצל הערביים הפרסיים והישמעאלים ולרוב גם בארצות המערב: היינו שחברו לו יחדיו חכמת השיר והמליצה עם חכמת הרפואה והיה רופא אמן מהיר במלאכתו. ואם אמנם היה עסקו הרבה בחכמת הרפואה והיה נקרא לעמוד גם בחצר המלך כרופא אמן, עכ”ז הרגיש בנפשו כפי הנראה את הסתירה וההתנגדות שבין התעסקות הדמיון והמחשבה ובין עבודת מעשה. והתלונן “על הבל הרפואות שהוא. נאלץ להיות עמל בהן כל היום, ואף לילה לא ינוח.” ופעם אחרת הוא מתלונן ביגון רוחו: “העיר גדולה ויושביה עזי פנים וקשי ערף, ואני עבד אשר נטל עליו לבלות כל שנותיו להעלות מזור למחלת אדונים קשה.” וכאשר חלה בעצמו והכין לו רפואות תעלה, התפלל אל ה‘, מבלתי היותו בטוח בכח הרפואה: "אל תעזבני ה’ אלהי! הנכון לבי בטוח ברפואותי כי אִוָּשֵׁעַ בהנה³⁷.

שירי דודים של המשורר הזה הם המובחרים שבמין זה ורשפיהם רשפי אש שלהבת יה; אבל לא נודע אם בריאה ברא לו המשורר במחשבתו אשר אליה נפשו תערוג, או היתה כזאת בפועל. יכול להיות שבחריזי פנינים אלה אשר לא יראו מות נאוה צוארי בתולה יפת תאר שכבר אבד זכרה ולא נודע שמה.

דבר ברור הוא שהיה בעל אשה, כפי הנודע ע“פ ספור ר' גדליהו אבן יחייא בספרו שלשלת הקבלה וז”ל: “ושמעתי אומרים שר' יהודה הלוי בעל הכוזרי היה עשיר גדול ולא היה לו זולתי בת אחת יפה וכשהגדילה היתה אשתו לוחצתו להשיאה בחייו, עד שפעם אחת כעס הזקן אישה וקפץ בשבועה להשיאה אל היהודי הראשון שיבא לפניו. ויהי בבקר ויכנס ר' אברהם ן' עזרא במקרה לבוש מלבושי הסחבות, ובראות האשה העני הלז נזכרה משבועת אישה ויפלו פניה. עכ”ז התחילו לחקוֹר אותו מה שמו ואם היה יודע תורה ויתנכר האיש ולא הודיע ממנו האמת. ותלך האשה אל בעלה למדרשו ותבכה לפניו כו‘. ויאמר אליה ר"י אל תפחדי אני אלמדנו תורה ואגדלה שמו. ויצא אליו יהודה וידבר אתו. ויגנוב ן’ עזרא את לבבו ויכס ממנו את שמו. ואחרי רוב תחנוני יהודה הערים ן' עזרא להתחיל וללמוד ממנו תורה והיה מתמיד בערמה ומראה עצמו בעושה פרי, ויהי לילה אחת ויתאחר ר“י לצאת מבית מדרשו וזה כי נתקשה, מאד על חיבור תיבת רִ' בפזמון: אדון חסדך, והיתה אשתו קוראה אותו לאכול לחם ולא בא, ותלך האשה ותפצור בו עד כי בא לאכול. וישאל ן' עזרא על ר”י מה היה לו במדרש שנתאחר כל כך ויהתל בו הזקן ון' עזרא הפציר עד שהאשה החשובה ההיא הלכה אל מדרש אישה, כי גם היא היתה חכמה. ותקח מחברת אישה ותראה אותה לן' עזרא. ויקם ן' עזרא ויקח הקולמוס והתחיל לתקן בב' או בג' מקומות וכשהגיע לתיבת רי“ש כתב כל הבית ההוא הראשון המתחיל: רצה האל לשמור כפלים וכו'. וכראות ר”י הדבר שמח מאד ויחבקהו וינשקהו ויאמר לו עתה ידעתי כי ן' עזרא אתה וחתן אתה לי. ואז העביר ן' עזרא המסוה מעל פניו והודה ולא בוש, ויתן לו ר' יהודה את בתו לאשה עם כל עשרו ור“י לאט לו חבר הבית של תיבת רי”ש בפזמונו שמתחיל: רחשה אסתר למלך וכו' ורצה שגם תיבת רי"ש תשאר שם בכתובים לכבודו³⁸.

נודע ומפורסם כי ברית אהבה היתה בין המשורר הזה ובין הרבה גדולי חכמי דורו. וככר זכרנו את בריתו את ר' משה אבן עזרא. המשורוים ר' שלמה בן אל-מועלם, ר' יהודה ן' גיאות, ר' יוסף ן' צדיק, ר' יהודה ן' אבון, ר' אברהם אבן עזרא ועוד חכמים ומדקדקים אנשים ידועים ומצוינים ע"פ מעמדם בחברה, היו חבריו ורעיו. הרבה משיריו נולדו על ברכי האהבה והברית שבינו ובינם, אשר שר לעת מצוא לברך חתן וכלה למועד כלילותם או לקונן על מת ועל הרוב לקח מחשבות מוסר השכל ויעש להם כנפי השיר. וכבר נשמע בשירים האלה קול לב בחון ומנוסה בנסיונות מרים והתבוננות מחוכמות ומאוס בחמדות הזמן, והמה כמבוא לשירי הכבוד, הנשגבים הנעשים לעבודת הקודש אשר עשה לו המשורר שם עולם בעבורם וחיתה נפשו בגללם לנצח.

ויהי בעלות המשורר על גפי מרומי כבוד המשוררים ותהי עמו פתאם רוח אחרת מסבות בלתי נודעות לנו, אולי לא מצאה נפשו די שבעה בתמונות מליציות ומצא ענג יותר בחכמת התורה, וידום ימים רבים ולא נשא לשיר נפשו.

בימים ההם כתב ספר פילוסופי בלשון ערבית, אשר נעתק פעמים הרבה ללשון עברית, רומית, ספרדית ואשכנזית. ע“פ משפט החכם גייגער אין מטרת הספר ההוא לעשות שלום בין הפילוסופיאה והאמונה, כ”א יותר לברוא פילוסופיאה חדשה בארץ יוצאת ירך האמונה. על פיו האמונה תבחר דרכה ותשב ראש ולה לבדה משפט הבכורה והפילוסופיאה תלד על ברכה וממנה תחבולות תקנה לחיות על פני האדמה כי ממנה תוצאות חייה. לא ישים כסלו בתבונה הנקנית ע“י הקשים בעמל ויגיעה, כי רוצה הוא באור ה' המאיר לנפשות רמות ונכבדות, כי מקורו מקור חיים ממקום קדוש יהלך, ממקום משכן הנפשות והרוחות. נר אלהים אור רוחני הנבדל ומופרש מאוד כלל בני האדם נמצא רק בקרב ולב אנשים חכמים וידועים, שהם בערך יתר בני אדם כערך הלב אל שאר האברים. אור כזה נתן לאדם הראשון, אבל לא כל יוצאי חלציו לקחו חלק ונחלה באור זה, אלא רק אלה שנמצאו בם כל התנאים הנחוצים המכשירים אותם לקבלתו. ואם אמנם, כאשר חשכו עיני דור אחד מראות, יוכל בן בנו לרשת האור ההוא מאביו הזקן, בכל זאת אם עבר החשך על פני דורות הרבה קדר האור הזה וכסה בערפל. נתק הפתיל האלהיי העולה ומשלב עד אדם הראשון. הכשרון האלהיי ההוא נמצא רק באבות הקדושים ואחריהם זרע יעקב שנים עשר שבטי יה ומהם קבלוהו עם בני ישראל. וההבדל הזה אשר בין בני אדם נמצא ג”כ בין ארצות, שיש ארצות ידועות מסוגלות ‏ יותר אל שפע האור הקדש ההוא וכבוד ה' שוכן שם וחוט של חסד משוך עליהם תמיד. ארץ מבורכת כזאת היא ארץ כנען, אשר נגלה שם ה' בימי קדם. בעת אשר ישבו בה אנשי סגולה שזכו לגלוי שכינה. גלוי שכינה זו והקבלה הקשורה בו הן הם לבדם, בצרוף אור ה' השוכן בנו, המקור הנאמן לאמונת ה'.

הספר הזה נודע ומפואר בקורות הספרוּת (געשיכטע דער ליטעראטור) בשם “כוזרי.” תמונת השיחה שבין איש לחברו (דיאלאָג). מלך הכוזרים שנכנס באמונת היהודים עם עמו אשר במאה השמינית למספר הרגיל קבלו עליהם דת היהודים והיתה להם מלוכה בפני עצמם עד המאה הי"ג בערי קו-קז, מדבר עם מורו המלמד אותו דת היהודית. אחר ההפסקה הזאת שב המשורר להעיר את כנורו ולהתנשא על כנפי השירים המספרים תהלות אל שדי, ומודיעים כבוד תפארת ברואיו וקוראים לתשובה ולענוה, ומלאים תשוקה וכליון נפש אל הארץ הקדושה. התשוקה הזאת לא נתנה לו מרגוע, ותהי מחשבתו ביום וחלומו בלילה, כל ימי חייו.

עד מה גדלה בלבו התשוקה ללכת אל ארץ הקדושה אשר לא היה אפשר לעשות בימים ההם בלי סכנת נפש, אנחנו רואים מחתימת ספרו הפילוסופי ההוא, כמו בשיריו. אחר אשר השלים המורה (החבר) את ויכוחיו על דבר אמונת היהודים, הוא נותן את ברכתו להמלך טרם הפרדו ממנו ומודיע לו כי הוא רוצה לשאת רגליו ללכת לשלם נדרו בירושלים. המלך אשר קשה עליו פרידתו שואל אותו לאמר: "מה תבקש היום בירושלים ובארץ כנען והשכינה נעדרת מהם והקורבה אל אלהים מושגת בכל מקום בלב הטהור ובכוסף החזק? ולמה תכניס עצמך בסכנות המדברות והימים והאומות המתחלפות?

וזאת תשובה המורה החבר: “השכינה הנראית עין בעין היא אשר נעדרה, כי איננה נגלית כ”א לנביא או להמון ונרצה במקום המיוחד, והיא אשר אנחנו מצפים לה באומרו כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון, ובאמרנו בתפלתינו ותחזינה עינינו בשובך לציון. אך השכינה הנסתרת הרוחני היא עם כל ישראל אזרחי ועם כל בעל דת האמתית זך המעשים טהור הלב אשר נפשו ברה לאלהי ישראל. וארץ כנען מיוחדת לאלהי ישראל כו' והלב והנפש אינם טהורים וזכים כי אם במקום שיודעים בו שהוא מיוחד לאלהים כו' ותטהר הנפש בו, כל שכן מי שהולך אליו ממקום רחוק וכל שכן למי שקדמו לו עונות והוא מבקש כפרת האלהים ואי אפשר לו בקובנות כו' ויסמוך על מה שאמרו רבותינו גלות מכפרת עון, כל שכן אם תהיה הגלות למקום רצוי אבל הסכנה בים וביבשה אינה נכנסת באמרו לא תנסו את ה' אלהיכם, אך סכנה שהוא מסכן בכמו מי שתהיה לו סחורה מקוה שירויח בהם. ואלו היה מסכן יותר מצד כספו כפי תשוקתו כו' ואם יצילנו אלהיו ישבח ויודה, ואם ימיתהו בעונותיו, ירצה ויודה ויאמין כי התכפר לו במיתתו רב עונותיו כו'."

אמר הכוזרי: “לפנים היית בוחר בחירות, ואני רואה אותך עתה, שאתה רוצה להוסיף עבדות וחובות שתהיה חייב בהם כשתדור בארץ ישראל ממצות שאין אתה חייב בהם עד הנה.”

אמר החבר: “אני מבקש החירות כו' ועבודתו (עבודת ה') היא החירות האמתי וההשפלה לו היא ההְכָבד על האמת.”

אמר הכוזרי: “כאשר אתה מאמין בכל מה שזכרת, כבר ידע האל מצפונך, ורחמנא לבא בעי יודע המצפונים ומגלה הנסתרות.”

אמר החבר: “זה אמת כאשר ימנע המעשה; אבל האדם מונח לו בינו ובין מאוויו ומעשהו, והאדם נאשם כאשר איננו מביא השכר הנראה אל המעשה הטוב הנראה, ועל כן נאמר והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלהיכם זכרון תרועה, לא שהאלהים צריך אל הזכרה והערה אך שהמעשים צריכים לשלמות ואז היה ראוי לגמול כו' וכאשר יהיו המעשים והכונה שלמים כראוי יהיה עליהם הגמול כו' כו' כמו שנאמר: אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו, רוצה לומר כי ירושלים אמנם תבנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה.”

אמר הכוזרי: “אם הדבר כן מנעך אשם כו' האלהים יעזרך על כונתך ויגזור לך הטוב כו'.”

והנה ר' יהודה הלוי עצמו הוא המדבר בספרו וישם דבריו בפי החבר מורה המלך. ויהי בשנת ד“א תת”ק (1140) בהיותו בן ששים שנה, עזב את אוהביו ומכבדיו ובתו היחידה אשר הולידה לו נכד אהוב לו, ויעבור בארץ ספרד, ובשמחה יצאו לקראתו בקארדובה ובגראנאדא וינשאוהו וינטלוהו בכבוד והדר. בשוטו על פני הים חבר שיר נחמד ונעים גהאזעל שתוכן ענינו לתאר הפחד והרעדה ביום הסער, הבדידה על פני מדבר-המים הנורא, ואיך האדם הוא אין אונים לנגד חוזק יד כחות הטבע הנוראים.

ויבא לאלכסנדריאה אשר במצרים העתיקה והמלאה נפלאות. ואולם תהלתו אשו מלאה הארצות באה לפניו, ובשמחה רבה ברכו את בוא המשורר המוכתר בכתר שם טוב. באלכסנדריאה בקאירה ובדאמיעטע התקנאו אוהביו איש ברעהו וכל אחד חפץ להביא את האורח הנכבד הזה תחת צל קורתו. בבואו בחברת משוררים ורבנים שרים וחכמים, ועל ידי התעוררות אשר פעל בקרבו המסע עצמו, הקיצה בו רוח השירה כבימי נעוריו וישר את מיטב‏ שיריו.‏ ובעמקי לבו נשמע כפעם בפעם קול הקורא אותו לירושלים ולכנען, “אשר שם שער השמים.”

לשוא עמלו ויגעו אוהביו במצרים, אשר נשאר שם מחג הסכות עד ימי חנוכּה, לעצרהו שם בדבריהם ובשיריהם, לא שמע אליהם וילך מאתם ויבא אל ארץ הקדושה. אין קול ואין קשב ואין שיר אשר הגיע משם אל אוהביו, כמו כוכב מזהיר אשר נראה במהלכו ימים רבים על חוג השמים ופתאם נעלם ואיננו, ככה נעלם המשורר ההוא בין קברות וחרבות עיר האלהים. כקבר אבי הנביאים ככה גם קברו לא נודע. גם המשוררים אהובי-אל מתים קל מהרה מיתת נשיקה.

הספור ממות ר' יהודה הלוי לפניי שער ירושלים, בעת שחיבר שיר קינה על חרבותיה, בחרב ערבי שבא רוכב על סוסו, אין לו יסוד מוסד בקורות הדורות. המשוררים והצַיָּרים מאמינים בספור זה בעבור היותו הגדה מליצית. גם היינריך היינע קבע אותו בשירו. ולצַיָּרים הספור הזה חומר נאות להעיר הלבבות להפעלה. משורר אחד אשר לא נודע שמו חיבר שיר זה על מצבת קבר ר' יהודה הלוי, והוא ישן נושן:

אֱנוֹשׁ דֹּרֵשׁ מְעוֹן צֶדֶק וְחֶסֶד,

וְאָן פָּנוּ עֲנָוָה עִם תְּעוּדָה;

שְׁלָשְׁתָּם נִקְבְּצוּ יַחַד וְאוֹמְרִים:

הֲלֹא הֵן פֹּה אֲנַחְנוּ בִיהוּדָה! ³⁹

 

בְּבֵית הֶחָכָם (הָרַב).    🔗

העם אשר עוד לא נמחה מזכרונו היותו עובד עבודת פרך ארבע מאות שנה, אשר בכל ליל פסח מדי שנה בשנה עד היום הזה, מדי ספרו יציאתו ממצרים, מתחיל: “עבדים היינו לפרעה במצרים!” מה יפה היתה הנהגתו, אחר אשר היה לעם חפשי וגוי עצום, עם העבדים, ומה טוב מעשהו עמהם עוד היום בארצות אשר קנין עבדים עוד נהוג שם. ביום השבת אחר התפלה נתבקשתי אל חכם (רב) אחד נכבד לסעוד אצלו פת שחרית. השב הנכבד, מעוטף בטלית לבן עם ציצית בכנפיו וצניף תכלת-אמוץ חבוש לראשו, קבלני בסבר פנים יפות והוא יושב על מטת משי, גבוה רגל אחת מעל קרקע הבית המכוסה ביריעת רקמה. רשמי תאר פניו העידו כי בן ארץ הקדם הוא, הארץ אשר שם תאר פני הגבר עולה ביפיו על תאר פני האשה; אשר לא כן בארצות המערב, ששם נשי היהודים אשר עוד תָו-העם נראה בהנה, יפות הן מהזכרים.

החכם ברך את בואי בדרך הנהוג בארצות הקדם בכלל, בהניחו יד שמאלו על מצחו על לבו ועל שפתיו; אחוי כן נתן לי את ידו הימנית בברכת השלום הנהוגה בינינו גם בארצות המערב: “שלום עליכם!” אחרי כן בקש אותי לשבת לשמאלו, מקום הכבוד בארץ הקדם, וימחא כף. עבד שחור בא אל הבית ויתן לפני בקערת כסף תערובות איזה אבק ממראה לבן-כהה עם כף כסף. ויהי בלקחי מעט, אחר אשר ברכתי את בעל הבית, כמנהג בארץ הקדם, ואטעום, ואדע כי הוא אבק הקאפֿעע שחוק ומעורב עם נופת (צוקער), הנתן ביום השבת במקום קאפֿעע מבושל אשר לא יעשה בשבת.

ועבד שני, לבוש כאדוניו, רק רגליו יְחפות. הביא אחר זה בספל-בדולח יפה מרקחת ומים שנצטננו בקרח, אשר השתוממתי על זה מאד. כאשר הגד לי, יובאו ספינות מלאות שלג מלבנון לאלכסנדריאה, ומשם על מסלת הברזל לקאירה. אחר הדברים האלה פתח בעל הבית את פיו וישאלני לאמר: הברך ברכך אלהים ביום הזה בתפלה בכונה מעומק הלב? “”תפלת הצבור יראי ה' “” עניתי אותו, “”הבעירה גם בי שלהבת יה. ומאד שמח לבי על המראה אשר ראיתי בבית תפלתכם, כי רק השליח צבור לבד התפלל בשיר ובקול רם, ויתר הקהל חקה אחת להם להתפלל בלחש והשקט. אצלנו בארצות המערב לא כן הוא, וצעקת כל הקהל, כאלו כל אחד רוצה שתבא תפלתו באזני ה' לפני תפלת רעהו, היתה נסבה להביא עלינו חרפת בעלי אמונות אחרות וחלול השם.“”

“התפלה ראויה שתהיה בלחש,” השיב החכם: “מלאך אלהים כותב על לוח זהב תפלת כל איש אשר הוא מתפלל בלחש ונותנה לפני ה' כבואו אל השמים. ורבי אחד צדיק אשר היה דרכו להתפלל בקול רם, ראה על לוח הזהב ההוא במקום תפלתו הרבה מקומות רקים וחסרים. וישאל את פי המלאך לאמר: “על מה זה לא נרשמו כמה דברים מתפלותי אשר יצאו ממקור לבי?” ויענהו המלאך: “בעת אשר הרימות קולך יחד עם כל קהל המתפללים, וכל אחד מכם הרים קולו יותר מרעהו, נתבלבלתי כמה פעמים ולא יכלתי לשמוע דבריך. ומלאכים אחרים לא שמעו כמו כן ע”י צעקתך את תפלת יתר המתפללים, וע”י כן נחסרו דברים בלוחות הזהב." ומי זה הגבר אשר ישוע לפני מלך בשר ודם בצעקה, ולפני מלך מלכי המלכים על אחת כמה וכמה?"

כבר בעת שיחתנו באה אשת החכם אל הבית, לבושה לתפארת בבגדי ארץ הקדם, והיא מחרשת ושומעת את שיחתנו. עליה בגד משי אדום ועליו מלמעלה בגד קצור ירוק דמשקי. מגבעה אדומה על ראשה ועליה חבוש צניף מטפחת משי מעשה רוקם, שלל צבעים רקמת צצים ופרחים. אבני חפץ ירוקות ודר הזהירו ככוכבים על הצניף ההוא. מטבעות זהב טורקיות מגודל טהאלער כסף עד גודל רביעית הדוקאטען תלו בחרוזים על צוארה. עיניה נקרעו בפוך והבריקו מפניה היפות ביפי נעוריהן. שני שדיה פרשו אור, לדבר בלשון מליצת ארץ הקדם, כשני ירחים אשר לא כסו בענן.

כאשר עמדנו רגע מדבר, ותפן אל אישה בכבוד והדר ותאמר: “תן לי רשות, אדוני, לשאול את האורח שלנו – ברוך בואו לביתנו! – אי-מזה הארץ הוא?” “”לא נכון וישר לשאול את האורח מאין בא ומתי ילך. אפס האורח הזה כבר נודע לי מאנה הוא;‏ מלאי משאלותיך למען“” כה השלים דבריו בשחוק, “”למען לא תקצפי על אישך!“” ותקם מעל המטה, ותקרב אלי בברכה אותי ע"פ מנהג ארץ הקדם, ותעש כאלו היא נושקת את ידי, מבלי אשר נגעו שפתה את ידי באמת. ותשאל אותי לאמר: “מאיזה ארץ אשר במערב בא אדונינו הנה!”

ויהי כאשר השיבותי לה ותשב ותשאלני על דבר נשותינו ומנהגיהן, מלבושיהן, וביותר השתוממה על זאת שבתולות אוץ המערב חפשיות הנה בבחירתן בהנשאן לאיש. “ואיכה תדע ותכּיר ילדה בת שתים עשרה שנה לבחור בטוב לה?” שאלה אותי. כאשר הגדתי לה כי בתולותינו נשאות ע“פ הרוב בנות שמונה עשרה שנה וּלפעמים עוד בזמן מאוחר הרבה, השתוממה ותאמר: ומי האיש אשר יקח לאשה כתולה זקנה כזאת?” ותוסיף ותשאל: “התשאינה הנשים עדי זהב ואבני חפץ?”

“”בלכתן להתרועע ‏בתוך קהל ועדה, או במקומות הועד הפתוחים לכל.“” החפץ תחפוצנה לשאת חן בעיני איש זר?" “”כפי הנראה כן הוא!“” “אנחנו פה נושאות עדינו תמיד, בכל אשר אנחנו עוסקות בעסקי ביתנו, ואנשינו שמחים על ההוד וההדר אשר הם פורשים עלינו, ובזה אנחנו מעלות על זכרוננו תמיד להודות להם חסדם”.

בעת שיחתנו באו אל הבית הלוך ובוא אנשים שונים, “לכבד ביחד עם בעל-הבית את האורח” ובלי ספק גם מתשוקתם לשמוע חדשות הנעשות בארץ, מבלתי היותם קוראים לא עלים מגידים חדשות‏ ולא ספרים ממין זה, גם פה מצאתי כמו בארם וכנען, כי כיהודים כנוצרים דואגים יחד לבלתי יאָנסו לעבוד עבודת המלך לצאת לצבא בסבת פקודת הסולטאן (האט-הוּמאיוּם) להשוות משפט כל יושבי ארצו. ורק בזאת ינחמו, כי לא פרסמו השרים עוד את הפקודה ברבים במצרים ואין לה עוד כח מעשה. המשנה למלך אשר במצרים עוד לא גלה את הפקודה הזאת, זה ארבע שנים אחר שנתנה, אם אמנם נצטוה על זה פעמים מאת הסולטאן:

שנינו פני שיחתנו וּפנינו לענינים אחרים, והנה נשאל נשאלתי מאחד האנשים על מצב אחינו בני אמונתנו בארץ הקדושה, כי שמעה אזנם את אשר נלחמו בי בירושלים שוטני ולא יכלו לי. בשום לב ובאוזן קשבת שמעו את הדברים אשר ספרתי להם. איזה שאלות אשר שאלו אותי בינתים על אודות ארץ ישראל ומקומותיה המקודשים הראו לי את חסרון ידיעת הרבה רבנים, ועוד יותר היא נפלאת בעיני שבהיותם עוסקים כל ימי חייהם בתורה ובתלמוד, ועכ"ז אינם יודעים מאומה מגלילות ארץ ישראל ומקורות היהודים שם.

ותהי זאת נחמתי, כי נזכרתי שאלה אחת אשר שאלני קארדינאל רומי, בהיותי ברומא ובקרתי את פני האדון מעצצאָפֿאנטע בהיכלו: אם יש הבדל רב בין לשון פרייסען ללשון אשכנז? אחר אשר הגדתי להם את כל דבר הריב, אשר התקוממו היהודים בירושלים נגד בית הספר אשר יסדתי שם, חוו דעתם כל עדת השומעים, כי רע עליהם מעשה אנשי ירושלים.

אדון הבית פתח פיו ויאמר: “תודות לה'! כי לא היו אלה האנשים אחי הספרדים, כי אם האשכנזים בני ארצך המה היו במורדי אור ולא רצו בתקנה זו ליסד שם בית ספר. אנחנו הספרדים” כה השלים דבריו כמתגאה על זה, “מונים בין אבותינו את ר' יהודה הלוי, ר”ש בן גבירול, ר“י אלחריזי, ר”י אלבו, אבן תבון ובן מימון! ועוד אורות החכמה כאלה למאות."

נהפך עלי הגלגל להלחם בעד לוחמי ולריב את ריב יריבי, כי לא רציתי שתהיה שתיקתי כהודאה, כאלו אין בין יהודי אשכנז אנשי רוח אשר עשו להם שם גדול בחכמתם העמוקה ובידיעתם הרחבה ובתפארת כל מלאכת מחשבת, וחתמתי דברי בשאלתי: מדוע גם היהודים הספרדים אינם הולכים בדרך אבותיהם החכמים אנשי השם מעולם ואינם עושים כמעשיהם?

“הנה גדול ונכבד בעיניכם הרב הרמב”ם, אשר חי בארץ מצרים, ואשר לפני חכמתו וצדקתו יכרעו ברך גם היהודים בארצות המערב. הכי לא ידע הרמב“ם ולא למד גם החכמות ההכרחיות לנו על פני האדמה ומדוע יוצאי חלציו ישאו שמים עיניהם ויחפצו לדעת רק את אשר בשמים? הרמב”ם ידע טבע הצמחים והכין מהם רפואות תעלה, שמש וככבים ידע מבואם, ולא נכחד ממנו אשר בבטן האדמה. הנבחר שבספריו אשר יחיו עוד לנצח, הלא הוא הספר “מורה הנבוכים” אשר ממנו יתד וממנו פנה לחכמת היהודים, הלא כתב את הספר הזה בשפת עם נכר ולא בלשון עברית? לא רק במצרים לבד יכבדו בני אמונתו את שמו, כי אם גם על פני כל הארץ יכבדו את האיש משה הזה כעבד נאמן לה'. וכי לא הוציא גם הוא את עמו מסבלות הסכלות ומארץ חושך ואפלת הבלי שוא ומדוחים? הכי לא למדו גם בעלי דת מחמד את ספרו זה בבתי מדרשיהם עוד בחיי המחבר? וטאָמאס מאקווינא, ואלבערטוס מאגנוס הגו בו אחר שנעתק ללשון רומית, לשון כל העולם."

החכם הביט בפני במנוחת נפש, ואחר אשר החריש מעט לאסוף רעיוניו פתח פיו ויאמר: “הרב ר' משה בין מימון, זכר צדיק לברכה! ועוד חכמים גדולים בזמנו וקודם לו היו קרובים יותר אל מסירת התורה שבעל פה מאשר אנחנו היום, ובאו בסוד ה' בכמה ענינים אשו כבר נאבדו מאתנו. המה היו גבורי כח ובטוחים מן הטעות, אם אמנם נטו ימין ושמאל ללכת אורח לא סלולה המה ידעו דרך ה' לשוב ללכת בו בכל עת ולא יָראו רע. לא כן אנחנו, החיים היום על פני האדמה, תש כחנו, חשכו עינינו ולא נראה באור השכינה אשר נכבה לנו שביב אישה האחרון, חלילה לנו ללכת אורח לא סלולה, כי בדרך המלך נלך, פן נתעה בישימון ונאבד דרך לבלתי שוב עוד אל ארחות חיים. התורה לבדה היא אור לנתיבותינו, דגלה עלינו אהבה, ועלינו להרחיק מאתנו כל חכמה חיצונית וכל עסקי האדמה הזאת למען לא נתורה אחרי עינינו ונלך תועה.” “הגם מסחר וקנין תאשר על נפש בני אמונתינו?” “”נחלת ע“ה (הבלתי מלומד) הוא.”"

הלא גם האיש אשר ביראת כבוד דברנו ממנו, הרמב“ם ז”ל, היה לו סחר אבנים טובות? בעבור אשר נבזה בעיניו נמאס ע“פ דברי חכמי התלמוד, לעשות את התורה קרדום לחתוך בה. ולך, רבי הנכבד, נגלו כל החכמים הרבים אשר היו לפנים בישראל, אשר כלם כמחשבת הרמב”ם היו מחשבותם וכמוהו עשו גם הם. וגם בדורות מאוחרים חיו בארצות המערב אנשים חכמים גדולים ויראי ה', ולא היו מבזים את המלאכות והמסחר, כשפינאָצא שהיה לוטש כלי מחזה ובן-מנחם שהיה סוחר."

השמות האלה אנכי שומע פעם ראשונה, ולא ידעתי את תהלתם אשר אתה, האורח הנכבד, תשמיע באזני, ובלי ספק אמת הוא. אפס בדבר הנוגע להאדם הגדול ר' משה בן מימון, זכר צדיק לברכה! כמדומה לי שהשמועה שהגיעה לאזנינו שהיה עושה מסחר בְאבנים טובות רק משל הוא. והכוונה בזה שהוא הביא מרגליות של ההלכה ואבני חפץ ההגדה למצרים להפיץ אותם בין תלמידיו.“”

לא נשא אותי לבי להשיב אותו דבר על השקפתו המליציית הזאת. שחוק הודאה שנראה על שפתי מצא חן בעיני אדון הבית ונראה כנהנה מזה מאד, ויתר האנשים אשר היו עמנו לקחו הדברים כפשוטם והוטבו בעיניהם מאד. צאת ובוא שני המשרתים השחור והלבן, בכל עת אשר בא אורח חדש, להביא לפניו קאפֿעע ומיני מתיקה, הסיב לי לשאול, אם יש רשות להיהודים במצרים לקנות עבדים ולהחזיקם בביתם?

תשובתם היתה שאין להיהודים רשות על זה. ואחד הרבנים הוסיף לאמר: “אם גם היה לנו הרשות לא היינו עובדים בעמיתנו בארץ אשר ידעו אבותינו, מה רע ומר גורל העבדים.” ואחר ענה ואמר, כי במלכות היהודים‏ אשר באביסיניען מחזיקים היהודים עבדים, אבל העבדים ההם הם עכ“ום. ע”י השאלות והתשובות האלה הגענו אל שקלא וטריא על אודות משפט העבדים ועניניהם אצל היהודים בימי קדם.

הרבנים נתוכחו זע"ז ואלו הביאו ראיות לדברי חבריהם מכתובי התורה וממאמרי התלמוד וקורות הדורות. כאשר ישחקו לפנינו המשחקים בכדורי נחשת קלל, עד כי תלאה העין לראות ונשתאה ונשתומם ממראה עינינו ככה האירו והבריקו מפה לפה הויכוחים והתשובות, הראיות והסתירות. והיה בעיני כדמות מלחמת הרעיונות, אשר איש מהלוחמים לא גבר על רעהו, ולבסוף עשו שלום ביניהם בהודותם כי לדבר אחד נתכוונו להורות איך התנהגו היהודים עם עבדיהם בחסד וברחמים גדולים.

והנה רשמתי לי לזכרון דברים אחדים על הענין המדובר ויעדתים להודיעם להקוראים. זה לא כביר באר לנו את הענין הזה באר היטב החכם ס. סאנטאָ, (S. Szanto) ולא לבד כי נמצא בדבריו הרבה מדברי השיחה אשר שמעו אזני, כי אם השלים עוד את דבריו יותר. לכן מצאתי לנכון יותר לשום לי דבריו המסודרים והמבוארים היטב לקו, מלשום לפני הקורא רק לקוטי אמרים, אשר אולי לא נשמרו היטב בכח זכרוני.

 

עַבְדּוּת הָעֲבָדִים אֵצֶל הַיְּהוּדִים.    🔗

“לעולם בהם תעבודו (ויקרא כ“ה, מ”ו)” אמרה תורה על עבדים עכ“ום, ועם כל היות מקח וממכר העבדים בימים ההם דבר שאי אפשר להיות בלתו, בכל זאת נחלקו על זה חז”ל, אם דברי הכתוב האלה הם מצוה או רשות. ולכולי עלמא היתה העבדות ענין רע שראוי למנעו בכל מה דאפשר. כה עשתה התורה חפשי את העבד הכנעני אם חבל בו אדוניו ועור את עינו או הכה את שנו ולא הספיק זה להרבנים והם מונים עוד ארבעה ועשרים מומין שהעבד יוצא בהם לחפשי. ולא זה בלבד, אלא אפילו אם אדוני העבד הוא רופא ורצה לרפאות את עבדו מחליו, ועשה בו שלא בכונה אחד מן המומין האלו הרי הוא יוצא לחירות. מלבד אשר הרשות תמיד ביד האדון לשחרר את עבדו, הנה יש אופנים אשר הוא מוכרח על זה ע“פ הדין. עד”מ אם ימכור יהודי הדר בא“י את עבדו לחוץ לארץ או לנכרי בארץ, הרי הוא חפשי; וכן הוא ג”כ חפשי אם יעלה בידו לברוח מאדוניו מח“ל לא”י; או כשנשבה וברח מבית כלאו; כשבעליו הקדישו או הפקירו. ‏אם צוה שכיב מרע שעבדו יירש אותו אחרי מותו וקם מחליו, העבד חפשי מאדוניו. אם הרשה יהודי לעבדו לעשות אחת מהמצות שנצטוו אליהם רק בני ישראל, כמו להניח תפילין ולקרוא ג'

פסוקים בתורה, הרי זה כאלו נתן לו שטר שחרור.‏ מי שהגיד על עבדו שהוא בנו שוב אינו חוזר. שנים שלקחו עבד כנעני ושחררו האחד כופין את השני להוציאו ולקחת ממנו שטר חוב על חצי דמי שוויו. וקרה שאחד שהיה לו עבד שנשתחרר חציו וכדי שלא יכופו אותו לשחררו גם הוא נתן אותו במתנה לבנו הקטן, לפי שאין ב“ד מוציאין מן הקטן. מה עשו חכמים? עשו לו אפוטרופוס וכפו אותו לשחרר את העבד ע”פ דין תורה.

עכ“ום שנתגייר עם עבדיו, הרי אלו העבדים שנתגיירו קודם לאדונם משוחררים הם. המשפט הזה נעשה גם במלכה אחת שנתגיירה עם עבדיה, והיה שמה ברוציא, וי”א בלורית, ולפי דעת אחד הסופרים החדשים היא עצמה בעטוריא פוליא, אשר יסדה את בתי הכנסיות בקאמפוס ובוואָלומניא, אשר מצאו זה שנים הרבה את קברה ברומא. על ההשתדלות הגדולה לפתוח שערי החירות להעבדים יעיד גם המאורע הזה: פעם אחת נאספו אצל ר' אליעזר תשעה אנשים להתפלל וחסר עוד אחר למנין עדה שלמה ולא אחר ר' אליעזר לכתוב שטר שחרור לעבדו הכנעני אשר קנה בכסף מלא, כדי שיצטרף למנין. והוקבע הדבר הזה הלכה לשחרר עבדים לצורך מצוה. וח"ה לשפחה שחוששין לצניעותה.

ע“פ משפטי חסד אלה נהגו ג”כ עם העבדים אשר לא יצאו לחירות. כבר ע“פ תורת משה הכתובה לא היו רשאים להסגיר עבד הבורח אל אדוניו, ושופך דם עבדו דמו ישפך. שבת ומועד נחו העבדים מעבודתם והיו נוטלים חלק בשמחת החג ובמשתה יו”ט. ורז"ל הוסיפו להזהיר שלא למכור עבד בתנאי שלא יפרנסהו בעליו בשנת בצורת.

וספרו בשבח ר' אבוהו בר אמי, שלא היה די לו להשביע רעבון עבדו, אלא מאכל אשר אכל הוא בעצמו צוה, לתת מקודם לעבדיו ולשפחותיו – ואשר ע“כ, תוסיף ההגדה לאמר, נגלה אליהו בביתו. ר' יהודה לא אכל בשר ולא שתה יין שלא נתן חלק מזה לעבדו; יען, כה אמר, יוצרי הוא ג”כ יוצרו. עבדים הכנענים של רבן גמליאל הנודע לתהלה, נשארו לזכר עולם בקורות ישראל ע“י חסדי אדונם. הוא בקש תחבולות לשחרר עבדו טבי הנודע לשם, וכשמת טבי קבל עליו הנשיא רבן גמליאל, הנחומים כמתאבל על שארו ובשרו. בבית המשפחה הזאת אשר היתה גדולה בישראל ע”י הנשיאות, הרשו לשפחות להקרא בשם הכבוד “אֵם.” ואחת מאלה השפחות הרהיבה עוז בנפשה פעם אחת לנדות איש מישראל אשר ראתה אותו מכה בנו הגדול, מעשה אשר לא יעשה בישראל בשביל שנקל עי"ז להעיר חרון הבן להרים יד באביו. והיה האיש בנדוי שלש שנים, כאלו יצא הדבר מפי רב ומורה בישראל.

שמואל שלם קנס לשפחתו בעבור שפגע בכבודה, כי אמר, אין לי לצוות רק על עבודתה ולא על כבודה. במות עבד כנעני קברוהו בכבוד וספדו עליו על קברו כמנהגם אז לאמר: ספדו לעושה מלאכתו באמונה ונהנה מיגיע. כפו." וכל הדברים האלו לא הספיקו עוד להרמב“ם ז”ל וחתם דבריו בהלכות עבדים בזה הלשון: “מדת חסידות ודרכי החכמה שיהיה האדם רחמן ורודף צדק ולא יכביד עולו על עבדו, ולא יצר לו, ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומכל משתה; חכמים הראשונים היו נותנים לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין, ומקדימין מזון העבדים לסעודת עצמן כו' וכן לא יבזהו ביד ולא בדברים, לעבדות מסרן הכתוב לא לבושה; ולא ירבה עליו צעקה וכעס, אלא ידבר עמו בנחת וישמע טענותיו כו' ואין האכזריות והעוות מצויה אלא בגוים עובדי ע”ז אבל זרעו של אברהם אבינו הם ישראל שהשפיע להם הקב“ה טובת התורה וצוה אותם בחקים ומשפטים צדיקים, רחמנים הם על הכל. וכן במדותיו של הקב”ה, שצונו להדמות בהם, הוא אומר, ורחמיו על כל מעשיו. כל המרחם מרחמין עליו כו'."

והנה פה יש מקום לשאול: אם כך המדה להתנהג עם עבד כנעני, מה נשאר עוד לעשות לעבד עברי בעל בריתנו, להאיש החפשי הנשכר לעבודה? על זאת נשיב בדברי רז“ל: “כל הקונה לו עבד עברי כקונה אדון לעצמו.” כי ימוך איש מישראל ונמכר לאחיו לעבד, או מכרוהו ב”ד בגנבתו שאין לו לשלם, היו משגיחים בעין פקוחה שתשאר בקרב לבו אהבת החירות וכבוד האנושיות; נשים לא נמכרו גם בגנבתן, ואנשים, בין שמכרו את עצמם, בין שמכרו אותם ב"ד, לא נמכרו בפרהסיא על אבן הפקח ולא בסימטא ובהכרזה כדרך שהעבדים נמכרים אלא בצנעה ובדרך כבוד; כי אין למכור את האדם כסחורה בשוק ולעשות מסחר וקנין עם הנברא בצלם אלהים. מחיר העבד היה משנה שכר שכיר הנשכר כפי המנהג אז לשלש שנים⁴⁰. כי לא נמכר איש עברי לשנים הרבה יותר מימי עבודה שבשבוע. וחייב העבד להשתדל לפדות את עצמו עוד קודם תשלום שש שנים לעבודתו, שלְא תכבה בלבו הרגשת החירות וישתקע בסבלות ובעבדות. ועל האדון לנחמו ולמשכו חסד ולא ישכח כי אחיהו העני הוא ואי אפשר לו להיות עבד לו לעולם.

כשהולך האדון עם עבדו העברי בשוק, לא יעשה דבר המראה שהוא האדון וזה עבדו, לא ישען עליו, ולא יוליך העבד אחריו כליו לבית המרחץ; ובכלל לא יעבידהו בדברים המגלים לרבים חרפת עבדותו, לא יעשה אותו בלן ולא ספר ולא נחתום לרבים וכדומה, וכשהוא מסיב על שלחנו יסיב העבד אצלו, וחייב האדון להשוותו לו במאכל ובמשתה, לא שיהיה הוא אוכל פת נקי ועבדו פת קיבר, לא הוא שותה יין ישן ועבדו יין חדש, לא יהיה הוא ישן על גבי מוכין ועבדו ע"ג תבן. ואם אין לו יותר מכר אחד יתנהו לעבדו והוא ישן על הארץ. ואם יש לעבד אשה ובנים האדון חייב במזונותיהם.

ועוד יותר משכו חסד את האמה העבריה. כי מכר איש עני מישראל את בתו הקטנה לאמה, היא יוצאת לחרות במיתת אביה או אדונה, או כשבגרה; כי אין דין נחלה נוהג בנקבות ואין מכירה ע"י אחרים תופסת בגדולים. ועבד ואמה שיוצאין בשש מענקין להם ולא יצאו ריקם מאת אדוניהם, לבלתי יוכרחו להמכר עוד הפעם בדחקם. ואם לא יאבה העבד לצאת לחפשי, כי אבדה מלבו הרגשת החרות, ישאר בבית אדוניו עד שנת היובל ולא יותר. ולאות חרפתו ירצע אדוניו את אזנו ששמעה ולא הקשיבה אל דבר ה': "עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לא ימכרו ממכרת עבד (ויקרא כ“ה, מ”ב). אבל אמה עברית אינה נרצעת, כי חסה התורה על מינה, וכן עבדים מזרע הכהונה אינם נרצעים, כי ברית כהונתם תגן עליהם מחרפת עולם.

מכל המשפטים האלה אנו רואים כונה כפולה; ראשונה להטות לב בני אדם לחסד ורחמים, ולנעול דלת מפני האכזריות, וללמד לעשירי העם להתחסד עם עבדיהם ולא יהיו אדונים קשה. וזאת שנית להרים בכבוד גם את האנשים העובדים לאחרים ולעורר בלבם התשוקה לחרות ושלא יהיו נבזים בעיני עצמם, וזה יסוד ושרש החנוך הטוב. וממילא מובן, שהנשכרים לעבודה לבד, כמשרתים אשר אצלינו היום, לא נגרעו מהעבדים דבר ולא הרעו אדוניהם, לעשות עמהם מאשר היו עושים עם עבדיהם הנמכרים להם. ובפה מלא אמר משה רבינו ע"ה “שחוטבי עצים ושואבי מים” נצבים כלם לפני ה' כמו ראשי העדה זקניהם ושוטריהם, ומשפט אחד לכלם בעיני ה'. בדיני השכיר אין שום הבדל בין יהודי לאינו יהודי; ובדרך כלל הוראת מלת “שכיר” בספר התורה, כשאינה נגדרת בתאר אחר, הכונה בה על אינו יהודי, וזה נראה ברור במה שלא יאכל “השכיר” בקרבן הפסח. והנה באה המצוה שלא להלין פעולת שכיר, ובעת עבודתו בשדה ובכרם הרשות לו לאכול ולשתות מכל מאכל ומשקה אשר הוא עובד בהכנתם. וכל הדברים האלו נאמרו כדברים שכבר הם גלוים וידועים מעצמם, עד שספר התורה לא מצאה רק להוסיף שלא יגרע העבד העברי מהשכיר שאינו יהודי.

התלמוד השוה את השכיר בכל דבר לאדוניו, ואינו אלא מחליף עבודתו בשכרו. התנאים שנעשו בינו ובין בעליו היו נשמרים ונעשים כל כך כפי משמעות הדברים הכתובים בשטר, עד שכעס ר' יוחנן על בנו על שלא נשמר בדבריו והתנה עם אריסיו לתת להם מזונות בכלל, מבּלי שיבאר מה יהיו מזונותיהם. “ואם תתן להם סעודה כסעודת שלמה, הלא להם המשפט לבקש עוד טובה ממנה. לך עוד הפעם אליהם והתנה עמהם מה יהיו מזונותיהם.” ועוד יש להשכיר יתרון בדין במה שלו המשפט לישבע וליטול, תחת אשר לשאר בני אדם אין להם המשפט על הרוב רק לישבע וליפטר. ועד כה גדלו משפטי זכיות השכיר עד שברבות הימים הוכרחו לתקן תקנות להגן על הבעלים מפני האריסים, “כדי שלא תנעל דלת בפני העבודה.”

וכן הביאם ההכרח ג“כ לתת גבול וקצבה לחסד היהודים ורחמיהם הרבים, בהיותם נסבה אל גניבת-אדם. כי לא מנעו ישראל כל הונם ורכושם לפדות עבדים יהודים מידי עכ”ום אשר עבדו בם בפרך ובאכזריות חמה. והגוים האכזרים כראותם חסדי היהודים לאחיהם כני אמונתם גברו חיל לצודד נפשות ולשלול שלל אדם, למען יפדו אותם מידם בדמים יקרים. ויהי חסד היהודים סבה להגדיל הרעה ולהאדירה. ועכ“ז, כאשר כבר אמרנו, לא מחו ביד הגוים שישבו בקרב ישראל לקנות עבדים עבריים ולעבוד בם. ומצד השני היתה החובה על כל איש מישראל לעורר לב אנשי ביתו ומשרתיו ולהרגילם להרגשות טובות ע”י מוסר וסדרים נאים ומנהגים טובים.

מי לא ידע את שיר “אשת חיל” המתאר את האשה הטובה הצופיה הליכות ביתה: “דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה, לא יכבה בלילה נרה, ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה, חגרה בעוז מתניה ותאמץ זרועותיה, צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל, ידיה שלחה בכישיר גו' כפה פרשה לעני גו' פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה.” – “וכי יש תורה של חסד ויש תורה שאינה של חסד?” שאל חכם אחד. “הן” השיב אותו חכם אחר, תורה ללמדה (ר"ל שעושים את הכתוב בה) זו היא תורה של חסד, שלא ללמדה (פי' שאינם עושים על פיה) תורה שאינה של חסד." (סוכה דף מ“ט ע”ב).

אלה הם צפרני הארי אשר תֻכר בם היהודות, ולא יפלא בעיני איש כי ישראל גוי אחד בארץ, אשר לא בא בספורי קורותיו זכר מלחמה על דבר עבדים, דבר אשר לא יוכלו להתהלל בו גם שני העמים המפוארים אשר היו למופת לאייראפה.

טרם נכלה לדבר בענין זה נשים עין כמעט רגע על מצב בני בית היהודים בזמנים מאוחרים. בעבור חסדם וטובם נהרו אליהם מכל הגוים מסביב עבדים ומשרתים, ויבקשו לעבוד לאדונים יהודים, עד כי נתעוררה עי"ז קנאה ומשטמה בלב העמים. והדת נתנה לבלתי ימכרו עבדים ליהודים. ובכל זאת לא חדלו עוד במאה החמישית למספרם אף כהני הנוצרים לתת כבוד ותהלה לחסדי היהודים בדבור ובמעשה.

האפיפיור גרענאָר הראשון אסר על היהודים קנין עבדי עולם נוצרים רק באופנים מיוחדים, והתיר למשרתים חפשים לעבוד בבית היהודים. כאשר נתן היהודי באזיליוס, אשר התנצרו בניו, כל עבדיו לבניו לנחלה בחייו, למען לא יאבד כל זכות ומשפט על קנין כספו, פסק האפיפיור עצמו שמחויבים העבדים לשמוע בקול אדוניהם היהודי; יען, כה דבר נשיא הכנסיה איש החסד, גם בניו עצמם לא נעשו חפשים ע"י מי נדה אשר נזרקו עליהם מכבוּד אביהם ומשמוע בקולו.

עם כל זאת נשתנו העתים פעם בפעם ועלטה כסתה פניהם, אם אמנם היתה יד הממשלה המדינית את היהודים בדבר הזה. לודוויג התשיעי נתן פקודה חמורה, לבלי יפתה איש את העבדים העכ“ום של היהודים לקבל דת הנוצרים, כי עי”ז יאבד הישראלי משפטו עליהם ויאבד קנין כספו בענין רע. צוה למשרתים הנוצרים לשמוע בקול אדוניהם היהודים, וליהודים צוה לפקוח עיניהם על משרתיהם הנוצרים שישבתו ביום הראשון לשבוע. ולעומת זה אסרו במקומות אחרים כל עבודת הנוצרי בבית היהודי, ולא זה בלבד, כי אם גם למילדות נוצרים פקדו לבלתי תת יד עזרה ליולדות עבריות, כי אם בהיותן בסכנת מות⁴¹ – אלה הם עצם דברי הפקודה הישרה אשר תורת-חסד על לשונה – יערוך נא הקורא את הדברים האלה מערכה מול מערכה עם מה שאמרנו למעלה אודות הנהגת היהודים עם עבדיהם העברים בחייהם ובמותם.

 

עַבְּד-אֶל-קַדֶּר.    🔗

שר אחד בירושלים, אשר השתעשעתי עמו בחברת מרעיו פעם אחת לעת ערב, בעת אשר נקרא לפנינו מכתב מאת עבד-אל-קדר, נתן לי אגרת אל אחד אוהביו באלקאהירא לקבלני בסבר פנים יפות. וזאת היתה הסבה אל הדבור הזה: אנכי זכיתי לדעת ולהכיר את העמיר המפואר (נציב ושר צבא) בדמשק, למלאות רצון השר אשר השתעשעתי בחברתו רשמתי לו רשמי פני העמיר ותארתי לו קול דברו ומהלך רעיוניו. ולא שבעה אזנו משמוע ופיו משאול אותי על כל דבר קטן ותאר חיצוני.

עבד-אל-קדר יש לו אוהבים לאלפים מפוזרים ומפורדים בכל ארץ הקדם, המאמינים כי ישוב לשבת על כסאו ועוד ידו תעשה נוראות בארץ. “עוד יתנשא כארי במדבר, ויתעורר כאור שמש, כי יבוא מועד!” כה ידברו המאמינים איש אל רעהו, בהשתוחח עליהם נפשם על כי ירד כבוד האיסלאם, ובהתנחמם בתשועה הקרובה לבוא. השר בירושלים חפץ לעשות נחת רוח לאוהבו אשר בקאירה, ולעשות לו היכרות עם איש אשר יש לאל ידו לתאר לו את העמיר, דרכי מחשבותיו ומעשהו בדמשק קריה נאמנה, ע"פ ידיעתו אותו פנים אל פנים.

על פי הדברים האלה נתן לי אגרת אל עבד-אללה-בייא, ויקבלני בסבר פנים יפות בגן המפואר אשר לירכתי ביתו בקאירה. אחר אשר הושיבני ושאלני לשלומי כמדת דרך הארץ: אם בריא אנכי? אם גברו חסדם עמדי גלי הים ועבי שחקים?" וכאלה רבות, הסיב דבריו על אודות העמיר, וכאשר עשיתי לאוהבו בירושלים הוכרחתי לעשות גם לו ולתּאר לו יפה את העמיר וכל דרכיו. אזנו הקשיבה לדברי רב קשב, ולפעמים נראה שחוק שמחה על פניו בתארי לו את יפי העמיר, או שניתי לפניו דבר חכמה אשר יצא מפיו בעת אשר דבר עמדי.

עיני ראו איך היה כבודי הולך וגדול בעיניו, וכמעט שנתקנא בי כל עוד הוספתי לספר בשבח העמיר, איך הוא מדבר לכל החפץ לשמוע מתורת מחמד ומגלה סודות אשר לא נודעו לאיש בלעדי הנביא, אשר כל שומעי דבריו ישתוממו ויגילו ברעדה ויהללו את ה'. אחר אשר ישבתי אצלו שעות הרבה בקשתיו לתת לי רשות ללכת לביתי. “אתה האדון בבית הזה!” השיב לי הנסיך השב, “ועוד תשוב לכבדהו באור פניך.” הוכרחתי לקצוב לו היום ומועד השחר אשר אבוא אליו, על פי מנהג בני ארץ הקדם, לשבת עמו כל היום; אחרי כן קם עבד-אללה-בייא וילך לפני עד מפתן הבית, וישלחני.

משרתי הבית והעבדים נצבו לפני לסוך את דרכי, לא לבד בעבור כבדני, כי אם גם לקחת מתנת ‏כסף מידי. ביום המיועד בא מאָהאמעד-אָמער אל חדרי ויגד לי, כי באו משרתי הנסיך לבקשני אל אדוניהם. סוס חוּם בלום במתג ורסן לתפארת, כר המרדעת מכוסה בבגד סאממט מצבע תכלת מרוקם בכסף רב, נצב לפני בית מלוני, ועבד כושי לבוש לבן כלו אוחז אותו. ועבד שני נפל על פניו ויכרע ארצה למען אשר יהיה גבו הדום לרגלי לעלות על הסוס. כאשר החזקתי בידי הרסן המכוסה כסף וישבתי על כר המרדעת, הלוך הלכו שני העבדים לפני הסוס, לסול לי דרך בין המון העוברים. אחרי חצי שעה באנו לפני בית עבד-אללה בייא.

אם אמנם הורגלתי כבר עם הכנסת אורחים של הערביים, בכל זאת פה עלתה על כל אשר ראיתי עד הנה. כי באמת קבלוני פה כאלו הייתי אדון הבית, ועבד-אללה עצמו עם כל בני ביתו הזכרים לא משכו ידם כל היום מלשרתני.

בבואי, בטרם ראיתי פני בעל הבית, הובילוני לבית המרחץ, אשר קירותיו המצופים באלאבאסטער צהוב קבלו כל מראות הקשת ע"י חתיכות זכוכית מצבעים שונים שנקבעו בכפה הגבוהה. אל האמבטות משיש לבן הקבועות בקרקע ירדתי בשלבים מכוסים יריעות רקמה. בקערות כסף גדולות הכין אחד העבדים קצף-בורית וישם בתוכן מטפחות לבנות רכות מצמר גפן. אחר רחצי את בשרי הובילוני לחדר אחר אשר על יד בית הרחצה ועליתי על מטה מכוסה ביריעות יקרות ויגישו לפני משקה השערבעט, קאפֿעע וכלי מקטרת.

אחר אשר עברו שעות הרבה קבלני אדון הבית לשאול בשלומי. על כֵן גבוה רגל אחת העמד גליל נחשת ועליו מיני מתיקה ופירות ויין שרף הנעשה מפרי הגפן. העבדים הגישו לי מכל הדברים האלה ואח"כ לבעל הבית אשר לא נגע מאומה בטרם ברכתיו וטעמתי מהם ראשונה.

אחרי הדברים האלה הלכנו לשוח בגן הסגור מסביב בחומה גבוהה, בעציו, פירותיו, וריח הניחוח אשר בו נדמה לי כגן-עדן קטן. מעט מעט החל חום השמש לשום משטרו על פני הארץ. ויצו עבד-אללה בייא את

עבדיו לפרוש יריעה וכרים על יד באר של שיש תחת תומר רענן ומצל, למען אנפש שם. הוא עצמו הלך לשוח בין סבכי ראָזמארין ושושנים. הבאר ירתה מימיה מעלה כחצים מיד גבור וקרנים עבות מידה עלו למעלה עד כפות התמרים ומשם שבו לנפול אחור אל המקום אשר בּאו משם, ומראיהם כמראה ערבי-נחל מכסף נוזל.

ואני הייתי בעיני כאיש אשר הובילוהו רגליו פתאם אל ארמון-מקסם, אשר לבלתי ‏ יספר את המוצאות אותו שם והתעלומות אשר ראו עיניו, קסם על פניו יחלוף ונהפך לאיש אחר. המרחץ המשיב נפש, המראות הנפלאות, ריח הפרחים, שאון מי הבּאר, תארו המשונה של בנין הבית המוליך שולל את כח הדמיון, כל אלה חברו יחדו להוליכני תועה וישימוני כחולם ודמיתי לראות בעיני את הדברים המסופרים בספורים הבדויים (מאֶרכען). הטיתי אזני ואקשב אם לא ישָּׁמע קול שרים ושרות, ועיני תשוטטנה לראות אם לא תבואנה נשים יפות לבושות מכלל כולן להראות לפני, וקנא אותן פתאם אדוניהן מלך הכושי….

השמש רד לבוא ואיקץ. עלי התמר הסוככים עלי, הלוהטים מקרני השמש האחרונות, נדמו כזהב מקשה אדום והשמים הזהירו ככפה גדולה בענק, נוצצת מאבני חפץ המשובצות בה. כפי הנראה הגידו לאדוני הבית כי הקיצותי, יעַן קרב אלי וישאלני: “ההיתה מנוחתך (כעף) מבורכת?” כאשר השיבותי לו כי כן, ויאמר: “שש אנכי כי טוב לך בבית עבדך.” מטעמים נעשים כאשר יאהבו אותם הערביים, אשר הובאו לנו בשלשים קערות ונאכל אותם בכפות ידינו מסובים על היריעה, נתנו שמחה בלבי על ידי חזרות אשר לא הורגלתי בהנה. אחרי אכלנו ואחרי שתותנו פנינו משם אל חדר אחר, אשר בא שמה אלינו איש אחד ובידו כנור. אדוני הבית קרץ אליו בעיניו וישב על היריעה הרחק מאתנו.

עבד-אללה בייא הגיד לי, כי זה האיש ברח זה איזה שנים לפנים מאלגיר, להחבא מפני חמת הצרפתים. “שיר-נקם אשר נתחבר בימים ההם נפוץ על פני כל הארץ ע”י העתקות שנעשו ממנו וישירו אותו בראשונה בפרהסיא בבתי משתה הקאפֿעע, בבתי מלון אורחים וברחובות קריה. ויהי כאשר נודע להצרפתים תוכן השיר ויתנו דת, לבלתי ישאהו איש על שפתיו. אפס לא יכול לב הערביים ואזנם לשכוח השיר הזה אשר האמינו כי חברו עבד-אל-קדר, ויזמרו אותו בבתיהם באמרם בלבם כי אין שומע אותם. וישימו הצרפתים משפט מות לאיש אשר ימצא אצלו השיר הזה או ישמע על פיו. ושנים משוררים אשר מלא אותם לבם לעבור את פי הפקודה הזאת הומתו בכדורי עפרת, והשלישי נמלט ותהי לו נפשו לשלל. אותו תשמע היום, אדוני!"

סאיד-בן-מימון נגן מעט בכנור ויחל לשיר בדרך שזכרנו כבר בתארנו את מספרי ספורי-דודים את “שיר הנקם” לעבד אל קדר.⁴²

ואנחנו ישבנו מחרישים ומקשיבים לקול השיר, הארוך מארץ מדה, עדי כלו דברי המשורר.

ויבא העבד ויגש לו את השערבעט להשיב נפשו העיפה באמת, כי בכל כחו ובקול גדול שר את השירה הזאת, ולפעמים רחפו כל עצמותיו. לבקשתי לתת לי העתק מהשירה הזאת, השיב לי כי רק על לוח זכרונו היא כתובה; וכאשר שאלתי ממנו כי בפיו יקרא לפני ואני אכתבנה עלי ספר, ענני כי יוכל הדבר הזה להביא אותו בסכנה. ובאמת לא היה בזה שום סכנה, יען כי כבר עברו יותר מעשרים וחמש שנים מעת שנתחבר השיר הזה באלגיר, ואין עוד שום סבה להצרפתים לשלוח יד באנשים אשר ישאו אותו על שפתם. ועם כל זאת גם הבטחתי לתת לו מתן זהב, אשר לב הערבי סר למשמעתו תמיד, לא הועילה לי מאומה. מחמד-אָמער הגיד לי אח"כ בטוב טעם ודעת, כי לא אכה המשורר לתת לו את שירו, כי ירא פן יבולע לו כי יהיה השיר הזה לנחלה עוד למשורר זולתו.

והנה ע"פ מקרה זר ורחוק, השיר-נקם הזה, אשר נתחבר בין הרי אלגיר ואזני הקשיבו אותו במצרים, הגיע לידי – בוויען. כשובי ממצרים, הגדתי לידידי הנכבד, האדון אייגען אָבערמייער אפס קצת מתוכן השיר וענינו; באזנים קשובות שמע דברי. ככלותי אמר אלי בקצרה ובשמחה: “השיר הזה בידי הוא.”

בשנת 1830 היה בעיר אָראַן, והיה קרוב לשרים המושלים. כאשר הגיע לאזנו השמועה משיר זה ומעונש מות אשר לאיש השר אותו,‏ הנה החכם ההוא, אשר ניקאלויס לענויא כבד אותו בשם מליץ שירי-זמרה (לירישער דיכטער), נכספה וגם כלתה נפשו עוד ביתר עז שיגיע השיר הזה לידו או עכ"פ תשמענה אותו אזניו.

איש גדול ונכבד מממשלת צרפת הוביל אותו אל הראש (אימאם) הנכבד אשר באראן וזה האחרון שלח אותו לבית קטן ודל אשר שם ישב אחד מקנאי המושלמנים. ואם אמנם שלח אתו הראש איש נאמן אחד אל הקנאי ההוא, לא האמין בו ולא אבה לשיר השיר ההוא עד אם ישמע מפי הראש עצמו כי יוכל לעשות כזאת מבלי אשר יחרף נפשו. ממחרת היום ההוא מלא את משאלות “הפֿראנדשי⁴³” אשר לנו להודות לו על השיר הזה שיר קהל גוי כלו (איין פֿאָלקסליעד) אשר בהררי קורות העולם יסודתו, שיר אשר מפאת ענינו כן מפאת מה שהוא מיוחס אל עבר-אל-קדר הוא יקר הערך מאד. והנה נוסיף פה איזה הערות לקצת דברים אשר לא כל הקוראים בארץ המערב יבינו אותם בלשונם.

א. בית תפלה (מאראבוט) לפני שערי אלגיר.

ב. סאהעל, כה יכנו יושבי אלגיר את הככר אשר על שפת הים.

ג. הנשים הכושיות יעטפו מעל לבגדיהן מטפחת צמר מצבע תכלת והנה נושאות אותה כאשר תשאינה הנשים הערביות את הלבוש שקורין האיק, או תחגורנה אותה על מתניהן. המטפחת הזאת נקראת פֿוּתה (Foutha).

ד. הרמחים (באיאָנעטע).

ה. כך נקראים אצלם בתי התפלה מלבד בתי-המסגד (מאָשעען).

ו. חודבא יכנו הערביים את דרשת האימאם (הכהן וראש בית המסגד).

ז. כן יכונו הארצות אשר למבוא השמש (כמו בלשון עברית).

ח. ארץ הכושיים.

ט. השם שייק יורה בעצם על כל איש מלומד בן שלשים שנה. ע“פ שרשו הוראת שייק זקן. כמנהג כל החברות יש להם גם להשייקים בערים שייק אחד הגדול שבכלם, שיש לו נשיאות גם ע”פ הממשלה המדינית. איש כזה מושל לפעמים על ארץ רבה, כמו עד"מ שייק אל-געבעל שהוא נשיא נשיאי ההרים הגבוהים.

י. תַּלב, תלמיד, ככה יכנו הערביים את יודעי ספר, הקוראים בצבור בספרים הקדושים להם.

 

הַמְּחֹלְלוֹת.    🔗

‏על אבני המצבות העתיקות לזכרון מלכי קדם, אשר הוצבו עוד לפני צאת בני ישראל מארץ מצרים, נמצאים ציורי תמונות נשים מחוללות, המרקדות ערומות כביום הולדן לקול כלי שיר.

תמונות המחוללות החיות היום על פני אדמת מצרים, דומות לרוב מאד לאלה פסולי-אבן שנפסלו לפני אלפי שנים, עד שמביאות אותנו ‏לחשוב, כי בכונה הן מחקות את המחולות העתיקות האלה, למען תרוה נפשנו ענג במראות נפלאות ימי קדם אשר כבר היו לעולמים. כאשר גם לבושי העם בארץ מצרים נשארו על תכונתם ודומים לרוב לאלה הנמצאים על אבני המצבות.

דעת האומרים שמחולות העגבים אשר בספרד באו להם ע“י הערביים שהלכו שמה שבי, היא סתורה ע”י מה שכבר בימי קסרי הרומיים הראשונים עשו להם שם הנשים המחוללות מחולות עגבים אשר בקאדיקס היא גאדעס העתיקה. ובכל זאת האיש אשר ראה בעיניו את מחול פֿאנדאנגאָ⁴⁴ ועוד מחולות אחרות עוברות גבול המוסר, אשר תחולנה הנשים המחוללות במצרים, לבבו יחשב וישפוט שפוט, כי רק כח הדמיון החזק אשר לאנשי המזרח הוליד והמציא את המחולות האלה. לפי דעת אחרים הביאו הכנענים (דיא פֿאֶניציער) את מחולות ארץ הקדם האלה לספרד, ואם נשפוט ע"פ הרושם אשר המחולות האלה עושות בנפש ידמה מחול בת הורודיא אל המחול אשר תחולנה עוד היום הַגַהֲצִיֶהות במצרים.

‏בס' ברית החדשה מארקוס ו', כ“ב-כ”ג נאמר: "וַתָּבֹא בַּת

הוֹרוֹדְיָא הַהִיא וַתְּרַקֵּד וַתִּיטַב בְּעֵינֵי הוֹרְדוֹס

וְהַמְּסֻבִּים עִמּוֹ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל הַנַּעֲרָה שַׁאֲלִי

מִמֶּנִּי אֶת-כָּל-אֲשֶׁר תֹּאבֶה וְאֶתֵּן לָךְ׃ וַיִשָּׁבַע לָהּ

אֶת-כָּל-אֲשֶׁר תִּשְׁאֲלִי מִמֶּנִּי אֶתֶּן לָךְ עַד-חֲצִי

מַלְכוּתִי."

עד שנת 1894 היתה הרשות למחוללות לרקד בכל מקום גלוי לעין כל בלי צעיף על פניהן. ויהי כי השחית כל בשר את דרך המוסר בגלל הדבר הזה, ותנתן דת על פי השתדלות כהני דת מחמד לבלי תעשינה עוד כדבר הזה. ומאז והלאה תֵרָאנה המחוללות רק בבתי הנשים (הארעם) לשוש אתם משוש בשמחות חתונה ומילה. אבל לעומת זה יראו לפעמים אנשים לבושי שמלות נשים מחוללות, ומראים נפלאות מחולם בשוקים וברחובות.

עבד-אללה בייא, אשר לי להודות לו על רוב ענג אשר הרוח נפשי בו, הוא אשר הכין לי גם את הענג הזה לראות במחול מצרים בהלוית כלי שיר, בחברת אוהביו אשר האסיף אל ביתו לראות במראה הזה.

רבצנו על מחצלות של קש-תמרים וכרים חטובות אטון דמשק סמכו את ראשינו והיו למשען ידינו. עבדים שחורים הגישו לנו שערבעט וקאפֿעע שחור וכלי מקטרות שראשם אבני אקדח (בערנשטיין) משובצות זהב ואבני חפץ. כל קנה מקטרת (טשיבוק) עולה למחיר חמשה עשר אלף פיאסטער, הוא ערך אלף טהאלער כסף. אפס רק בדבר הזה נכר עושר הבית. קירות החדר הגבוה אשר ישבנו בו טוחות בשיד לבן ורק התקרה ממעל חקוקה בששר, כל כלי בית אין בחדר: אבל לפני החלון הפתוח הרים צמרתו תמר גבוה אשר בתוך הגן, מזהיר לאור הלבנה, ושאון מי הבאר אשר כחצים ביד גבור ירה יירו למעלה עולים ויורדים נשמע לאזנינו. עששיות נייר מצבעים שונים בתבנית פרחים האירו את הבית.

אחרי אשר הרגענו כשעה אחת אחרי שמענו את שיר-נקם של עבד-אל-קדר, אדון הבית מחא כף וארבע עלמות באו אל הבית הלוך וטפוף בכבוד והדר; אחריהן באו ארבעה מנגנים בכלי שיר. בעת אשר ישבו המנגנים על רגליהם שתי וערב בירכתי הבית לנגדנו, הלוך הלכו העלמות לאט במעגל לתת ברכת שלום לכל אחד האורחים הרובצים על הארץ, ובלכתן תעמודנה בכל פעם ופעם ותגענה בימינן ללבן ומצחן ותשק למו פיהן.

האות נתנה מאדון הבית והמנגנים קמו ממקום שבתם לקרוב אלינו וינגנו בכלי שירם איזה נגינות מעוררי יגון, בעת אשר שמנו עינינו על כלי השיר. האחד נגן בכנור של שני נימין שגופו מאגוז הקאָקוס, חציו נקוב חור ועור רקוע עליו ועל העור עומר נסר משענת הנימין (דער שטעג). צואר הכנור הזה, אשר עליו תשוטטנה אצבעות המנגן כמו על כלי הפֿיאָלאָנצעללע או הנוסלע של הסערבען, היה ארוך, חצי עגול, מעץ הָבנים משובץ שן. המצרים יכנו את הכלי הזה בשם פרסי “קעמענגעה”. הנימין והקשת הם משערות סוס.

המנגן השני אחז בחיקו מצלתים (צימבעל) אשר יכנו בשם “קאנון” ע“פ המלה הפרסיית “קאנאָן”. ארכו ערך שלש רגל ורחבו רגל וחצי. תיבתו העמוקה ערך שלש רגל היא מעץ משובץ שן. לכל קול וקול (נאָטע) שלשה נימין, וכל ניטי הכלי ששים ושנים והם עשויים ממעים. נסר משענת הנימין באמצעותו, חמש רגלי נסר המשענת עומדות על חמשה חורים ארוכים אשר עור דג רקוע עליהם מלמעלה. המנגן מכה על הנימין בשני מקלות קטנים עשוים מקרן ויושבים על אצבעותיו כעין כובעי-האצבעות (פֿינגערהיטע) הנעשים לתפירה. המנגן השלישי נגן בכלי שיר הנקרא “אוד” אשר תכניתו ושמו לקחו אח”כ לכלי הנבל הנקרא “ליוטא” באיטליא או “לויטע” באשכנז. המנגן הרביעי חִלל בחליל הנקרא “חליל-הנזירים” (דערווישפֿלאָטע), יען כי הנזירים ירקדו לקול הכלי ההוא. שם הכלי הוא “נייא” בלשון ערבי. התוקע בכלי “נייא” אוחז אותו בין שפתיו כתוקעי האבאע אצלינו, ואצבעותיו תרקדנה מסה על ששת חוריו. ומעבר השני נמצא ג"כ חור אחד. הכלי הזה הוא קנה ברזל נקוב.

מחמד ואפלטון מתלוננים שניהם על מלאכת הנגון ואומרים כי מאתה נסבה להפוך אנשים לנשים ולהתעות לב הנשים. ועכ“ז כמעט לא נשמע בעולם קול נגינת עגבים כנגינת היונים (דיא יאָניער), ועם אין בארץ אשר יאהב את הנגון כעם הערביים, אם אמנם המנגנים והיוצאים במחול כטמאים הם בעיניהם. ובכל זאת גם מנהגי קודש הדת לא יחסרו כל טוב הנגון והשיר אצלם. הספן, הקוצר, הבונה, הפועל (דער האנדלאנגער), השואב מים, כלם ישאו קולם וירונו ויבקשו להקל עבודתם ע”י הנגון והרנה, ואין זבח משפחה אשר לא ישמע בו קול כלי נגון ושיר.

את עם מצרים קראו לפנים: עם של סופרים וכותבים, ובמשפט וצדק יוכלו לכנות אותם ג"כ עם מנגן. הנער עודנו באבו ילמד בקול נגינה בספר הקאָראן. ואולי ילמדו גם היהודים לסבה הזאת בקול נגינה את

התלמוד למען יקל להם לזכרו.

נגינת המצריים לא תנעם לאוזן איש האייראפי: כל קול הברה תחלק לשלשה חלקים, וסימן המעמיד עצמותה (איחר קאראקטער) הוא יללה רבה ופשוטה (ווייכע אונד מאָנאָטאָנע קלאגע). החכם המתבונן לאנע אומר, שנגינת המצרים היא תערובות נגינות היהודים הפרסיים והיונים, אשר מאלה האחרונים לקחו הערביים גם השם מוזיקא, אבל יתר השמות המלאכותיים השייכים למלאכת הנגון לקחו משני העמים הראשונים. אחר אשר נגנו המנגנים בכלי שיר איזה נגונים נגשה העלמה⁴⁵ וביד שמאלה התוף, ותברך בתנועות ידה את היושבים לפניה כדרך ארץ הקדם. ותשר:

עַפְעַפֵּי עֵינַיִךְ, אֲהוּבָתִי!

כַּחֲנִית מִיַּד גִּבּוֹר מְעוֹפֶפֶת –

בֹּאִי, רַפְּאִי מַחַץ מַכָּתִי,

אַתְּ מָרָה וּמְתוּקָה כַנֹּפֶת.

הַלַּיְלָה מִסָּבִיב חָשְׁכּוֹ שֹׁלֵחַ

רַק פָּנַיִךְ אוֹר יִגְּהוּ כַּיָּרֵחַ.

בְּמֶתֶק שִׂפְתוֹתַיִךְ תְּהַפֵּכִי

לִקְנֵה בֹּשֶׂם קְנֵה הַמִּקְטֶרֶת;

וּמֵחַשְׁרַת עָבִים תְּשַׁלֵּחִי

פָּנַיִךְ כַּלְּבָנָה לְתִפְאֶרֶת.

עֲתַר עֲנַן הֶעָשָׁן סְבִיבֵךְ יִכָּפֶל

יָשִׂים כַּקֹּסֶמֶת חֲתוּלָתֵךְ עֲרָפֶל.

בְּיַרְכְּתֵי מִדְבָּר אַתְּ בָּאֹהֶל יֹשֶׁבֶת,

וְכַחֲלוֹם נָעִים הִנֵּךְ בְּחֵיקִי שֹׁכֶבֶת.

אֵלָּה וְתָמָר רֹאשָׁם לָךְ יַטּוּ,

מִגֹּבַהּ קֹמָתֵךְ בֹּשׁוּ גַּם חַתּוּ;

אֶל רֹאשׁ צַמַּרְתֵּךְ עֲלוֹת מִי יִתְּנֵנִי

וּנְשִׁיקוֹת אֶקְטוֹפָה וְדִשְׁנֵךְ יַרְוֵנִי.

לא כל בתי שיריה כללו יופי והדר כבתים האלה, והרעיונות והתמונות אשר בחרה העלמה הזאת, בדברה מחשוקה או אליו, היו על הרוב עוברות ‏גבול המוסר ומעוררות החושים. דבר זר ומפליא אבל עצמיי לשירי העגבים של הערביים הוא, כי החושק מדבר אל חשוקתו כאילו הוא מדבר אל זכר; אשר על כן הרבה משירים כאלה יקשה הבנתם.

העלמה שרה את שיריה לאט, ותמלל כל מלה בפה מלא ובקול רועד (טרעמולירענד). רעידת הקול היא אות, כי המשוררת ההיא מטיבת שיר היא ויודעת לכלכל דבריה במשפט. הנגינים אשר שמענו כמעט כלם היו דומים אחד לחברו, ועל הרוב שרו בתים הרבה בנגון אחד, אם אמנם היו הבתים משונים מאוד בתוכן ענינם ולכל אחד מהם נדרש נגון אחר מתיחס אל ענינו.

לפעמים הכתה העלמה ביד ימינה על התוף, המנגנים בכלי שיר לוו את חרוזיה בקולות אחדים וירימו קול רעש כללי (איין לערמענדעס טוטטי), כאשר באו בשיר דברים שאין לתרגמם לאיש אשר לא הסכין לשמוע דבר שאינו הגון. כאשר כלתה העלמה את דבריה קראו המושלימין: “יתן לך אללאה חן וחסד!” “קולך ברוך!” “דלתי גן עדן את פותחת!” העלמה נגעה בימינה את מצחה ופיה ותצב את תפה לרגלינו. כל האורחים הניחו על התוף מטבעות זהב וכסף.

המחוללים והמחוללות, המנגנים והעלמות (אלמעה’ס) במצרים מתהללים כצוענים (ציגיינער) כי יוצאי ירך שבט הגהאוואצי הם המשונה רק מעט מיתר אנשי מצרים בתאר פניו, ומתיחס לאבי אבותיו בארמאקי, הוא בארמאקי אשר נשא בראשונה חן וחסד לפני הרוּן-אל-רשיד, ואחרי כן נשא זעם אפו וכל יד עמל בא לו ממנו. שם השבט תשא עליה כל אשה משבט זה ויקרא שמה גאציה: השמות האלה היו אח"כ במצרים לשמות התאר למחוללות ומחוללים. הגאציהות והאלמעהות, הנחשבות להיפות שבנשי מצרים, יושבות באחת פנות העיר, או באהלים הרחק מאדם והנה לבזיון ולחרפה לכל סביבותן. בימי משתה ושמחה וחתונות הנה נקראות לבוא אל בתי הנשים ופעמים לא מעט ילוו את העולים לשלם נדר במעקקא ונספחו אל המחנה היוצא למלחמה ביום קרב. לא רחוק לדמותן להקדשות אשר בא זכרן בספר התורה. והנה מעלות על זכרוננו גם נערות המקדשים (נאָננען) אשר ביאפאן, והנה נשים סרות טעם העוברות ממקום למקום, אשר תתנה מאתננן חלק לבתי מקדשיהן ביום שובן אליהם.

נשי מצרים אלה היפות, אבל מעוררות את לבנו ליגון ואנחה, משלמות לאוצר המדינה מס, ומכס תזנותן זה עולה בקאירה לבד לסך ארבעים אלף זהובים כסף לשנה. אם ישתומם בן ארץ המערב על השחת המוסר של משלמות ומקבלי המכס; יעלה נא על זכרונו עיר אחת חפשית בארץ מולדתו ארץ אשכנז המלאה לה מוסר ומדות טובות.

האנשים והנשים אשר לשבט גאוואצי יתחתנו רק ביניהם, ועל המעט יקרה שאיש משבט אחר יעלה על לבו לקחת לו לאשה אחת המחוללות, אבל אם יקרה כזאת, הנה יעשה לה כל הכבוד שהאיש עושה לאשתו, רק בני שבטה ימנעוה מכבוד, כי תהיה בעיניהם כסוררה עוזבת אלופי נעוריה ומשפחתה. האנשים הם סרים למשמעת נשותיהם, והם עבדיהן עושי מלאכתן, והמה המנגנים כאשר נשותיהם תצאינה במחול. כצוענים כן גם הם חרשי ברזל וכדומה.

מאז אסרו על הנשים לצאת במחול לעין כל, יקרה פעמים לא מעט שישימו הגברים עליהם שמלות הנשים המחוללות ויקרעו בפוך עיניהם, ויצאו במחול ברחובות או בחצרות. המה מכונים בשם קהאווא"ל, ואין לחחליפם בבחורים ונערים אשר גם הם ילבשו בגדי הנערות ויצאו במחול ויקראו בשם טורקי “גינק” אשר יגיד למדי מה מלאכתם, אולם נשובה לראות את המחוללות אשר לפנינו, שבע פעמים תסבינה במעגל לאט, ודי עת לנו להתבונן בם בינה.

הנה ארבע תמונות ישרות אבל לא גבוהות קומה, יפות תאר וכמו מתוארות במחוגה. הצעירה היא בת שתים עשרה שנה והבכירה בת שש עשרה. פניהן מפיקות חן, מפיהן הפתוחות מעט בכונה תראינה שנים לבנות כשלג. עיניהן שחורות וגבותן ארוכות וקרועות בפוך, והנה נוצצות ומבריקות מפניהן שמראיהם כמעט מראה הזהב החוּם, כפות ידיהן וצפרני אצבעות ידיהן ורגליהן מָאֲדָמִים בצבע העננא. לבושי הנערות האלה יוסיפו עוד להפליא אותנו על לבדוּת (אייגענטהימליכקייט) וזרות המראה הזר.

על מצחן הבריק תור מטבעות זהב סדורות בכליל יופי העוצר בעד השערות לבלתי תרדנה על פניהן; והנה יורדות אחור עלי עורף, פרועות ובלולות בפתילי משי שחורים אשר יזהירו בהם רִקֻּעֵי פַחֵי זהב למֵאוֹת. בגד של סאממט קצר מצבע תכלת-הדודאים (פֿיאָלעט), מעשה רוקם רקמת זהב רב צפוד עליהן, בתי ידיו פתוחים והולכים הולך וחסר עד שראשם נעשה חד והמה מגיעים עד הקרסולים, והיה כאשר תרים המחוללת את ידיה ורחפו בתי יריה סביבה ככנפים. כתונת משי לכן מעשה אורג-רשת (גאצע) פתוחה על החזה ויורדת עד המתנים. חגורה במטפחת שלל צבעים יקרה עלי מכנסי משי רחבי ידים ארוגי ציצים ופרחים. אצעדה וצמיד מזהב משובץ באבני חפץ על זרועותיהן, ובידיהן ישתקשקו צלצלי שמע.

ויהי כאשר הקיפו ארבע הנערות במעגל שבע פעמים, פנו שתים מהנה ותשובנה אחור אל המנגנים, ותשבנה על רגליהן שתי וערב, ויובא לפניהן קאפֿעע ותשתינה. ככה עשו פעמים הרבה בערב ההוא, לפחת בקרבן רשפי אש שלהבת מחולות העגבים. ושתי הנערות האחרות יצאו במחוֹל אשר לקח את עיני יותר בעבור זרותו מאשר בגלל יפיו. במחול ההוא רק הלוך הלכו הנערות לאט פנימה ואחורנית פעם בפעם בהרים ידיהן באופן אשר גבי הידים פונים מעלה ואצבעותיהן הנפרדות נטויות מטה. אחרי כן מהרו ללכת עד רקדן אשה אחר רעותה ומשיקות בצלצלים. ובעוד רגע והנה זרועותיהן כפופות כקשת נטועות על מתניהן, והנה סובבות אשה סביבה כדלת על צירה, לא כגלגל לפני סופה כי אם לאט. וחצי גופה העליון נוע ינוע הנה והנה כקנה. שתי המחוללות לא נגעו אשה ברעותה. קולות הנגינה החלו להשמע במרוצה ובחפזון, ועל פיהם החלו גם הנערות למהר‏ ולרוץ, לחייהן להטו, ופתאם החלו לפסוע או לרחף אלינו כאילו היו רגליהן קשורות ואסורות יחד, ובלכתן נטויות גרון בהדר גאון עוזן נוע ינוע החזה ככברה ונראה כמרקד במרום שבתו; כמעט רגע קמה סערת החזה לדממה, ורק רגלי הנערות נעות במהירות ע"פ הסער המתחולל בנגינות כלי שיר הזרים האלה כנור ומצלתים וחליל.

האריכו במחול ההוא עד כי עיפה נפשן ותשובנה שתי הנערות האלה בפיק ברכים אל המקום אשר המנצחים בנגינות יושבים שם, למען תת לשתי רעותיהן האחרות לבוא על מקומן ולעשות מלאכתן גם הנה. ותקם אחת מהנה, היא הנערה בת שש עשרה שנים, ותצא במחול היותר עז בכל מחולות מצרים, הוא מחול “הדבורה”.

גם הנערה הזאת החלה כאלה אשר ראינו לפניה, ותהיינה תנועותיה לפעמים יפות אבל על הרוב פראות ודומות לתנועות גולמי עץ הנעשים כתפארת אדם (מאריאָנעטען). פתאם תזעק זעקה גדולה ומרה, כי נשכה הדבורה את ציץ פרח צבי תפארת מצרים ותתא בין שלמותיה. תבקש ולא תמצאיה. חרון אף ונקם נראו על פניה וברמיזותיה. והנה שתי אצבעות יד שמאלה שלוחות כאלו הן אוחזות את הדבורה אשר לא מצאה עוד בכנפיה, ובימינה היא מראָה לעינינו, בחרוק שנים ובעינים חוצבות אש נקם, את המות המר והאכזרי אשר ימצא את הדבורה החוטאת הזאת כאשר תשיג אותה ידה. המנצחים משמיעים קול רעש גדול, המחוללת פושטת מעליה את מעילה העליון וחופשת ובודקת למצוא את הדבורה, קורעת לגזרים את כתונת המשי מעשה רשת אשר עליה, ונופלת ארצה ערומה לוהטת כיקוד אש, עיפה ויגעה.

קולות המנצחים יחדלון, המחוללת תקום לאט והנה היא שבה מלאה יגון, לולא המשקה ינחמה, אל האנשים והנשים שארי בשרה, אשר לא ישבתו לשמח לבם במשקה שכרון, אשר יקריבו להם העבדים השחורים פעם בפעם. עוד לא לקחה הנערה הרביעית חלק במחול. כי רק הלוך הלכה עם רעותיה הלוך והקף שבע פעמים במעגל בראשית המחול. הנערה הזאת היתה “אלמעה” לאמר “מלומדת” הוא השם אשר נקבו בו המשוררות במצרים. וספרי המסעות אשר יקראו את כל המחוללות הנקראות גאוואציה, בשם אלמעה, שוא ידברו ואינם אלא טועים. הכושיים הביאו לנו עוד הפעם כלי מקטרות, ועשן הטאבאק בריחו הניחוח עלה כלבונת בית הנשים למעלה אל תקרת הבית המשוחה בשלל צבעים. ותשר הנערה; המנצחים נגנו בקצרה אחרי כל בית ובית מבתי שיריה:

התלתלים: שְׁחוֹרוֹת כְּאֵלֵי שְׁאוֹל מִתַּחַת, בָּאִים בִּגְדוּד וָחָיִל,

שַׂעֲרוֹתֶיהָ מִקָּדְקֹד תֵּרַדְנָה, נוֹצוֹת צִפֳּרִי לָיִל.

המצח: אָשְׁרִי, תִּקְוָתִי וְאַהֲבָתִי נֶצַח,

חֲרוּשִׁים עַל לְבֶן-לוּחַ הַמֶּצַח.

האוזן: אָזְנָהּ הִיא שַׁעֵר כָּל בֵּית נְכֹתַי,

בּוֹ יָבוֹאוּ פְּנִינֵי אִמְרוֹתַי.

גַּבּוֹת העינים: גַּבּוֹת עֵינֶיהָ לִי מִשְׁקָל וָפֶלֶס,

אִם חֵן נָשָׂאתִי אוֹ הָיִיתִי לַקֶּלֶס.

העין: הוֹי שׁוֹדֵד נַפְשִׁי, לְחָפְשִׁי נָא שַׁלְּחֵנִי;

לָמָּה אָמוּת, רְאֵה, כּוֹרֵעַ הִנֵּנִי.

שערות העין: יַעַר חֲנִיתוֹת וְחִצִּים לִקְרָאתִי.

הוֹי, מִי יְמַלֵּט מִמָּוֶת חַיָּתִי?

שִׂקּוּר עָיִן בַּלָּט:

אֹשֶׁר שָׁמַיִם הוּא, אַף אִישׁ צַיִּד כּוֹנֵן חֵץ עַל יָתֶר,

אָסוֹן וְשָׂשׂוֹן יַחַד, שִׂקּוּר עָיִן בַּלָּט וּבַסָּתֶר.

הלחיים:

סֵפֶר תּוֹרַת הַיּוֹפִי, בִּדְיוֹ שׁוֹשַׁנִים כְּתוּבָה, עֲלֵי עֲלֵה חֲבַצֶּלֶת,

נָקִי מִשֶּׁמֶץ דֹּפִי; הֵמָּה לְחָיֵי הָאֲהוּבָה, בְּלִבִּי וּבְנַפְשִׁי מֹשֶׁלֶת.

האף: ‏ אַפָּהּ הוּא אֶצְבַּע נְבִיא הַמּוּשְׁלְמַנִּים,

בֵּית יַד הַבְּדוֹלַח בִּגְבִיעַ הַשּׁוֹשַׁנִים.

הַתָּו הַשָּׁחוֹר: הִנֵּה זֶה הַכּוּשִׁי אִישׁ קַנָּא הִנֵּהוּ,

עַל שׁוֹשַׁנֵּי לְחָיֶיהָ יִפְקַח עֵינֵיהוּ.

השפתים: אָנָּא, הַרְווּ אֶת נַפְשִׁי הַשּׁוֹקֶקֶת,

מִיֵּין הַחַיִּים בְּכוֹס אֹדֶם וּבָרֶקֶת.

השנים: עֵת חֵן הַשְּׂחוֹק מְרַחֵף עֲלֵי פִיָּה,

דַּר בְּמִשְׁבְּצוֹת פְּנִינִים עֵינִי צֹפִיָּה.

הפה הקטן: אַךְ נְקֻדָּה הִיא אֲשֶׁר לְפֶה דִמִּיתִי,

וְנִשְׁבַּע לִי לְאַהֲבָה רָאֹה רָאִיתִי.

הלשון: פִּי פֶה הֶאָדוֹם וּלְשׁוֹן הַצַּפַּחַת

הוֹשִׁיטִי נָא לַאֲהוּבֵךְ, יִרְוֶה נַחַת.

הלחי: וַיְהִי בְּנָשְׁקֵי בְשָׂפָה מִתְלַקַּחַת

כַּדּוּר הַכֶּסֶף, וָאֶפּוֹל בַּפַּחַת,

כָּרוּהָ בְשָׂשׂוֹן מַלְאֲכֵי גִיל וָנַחַת.

הצואר: מַה-פִּשְׁעִי, כִּי בִתְפִלָּתִי אֶפְרוֹשׂ כַּפָּיִם,

אֶשָּׂא מָרוֹם עֵינַי וָאֹחֲזָה בְּשׁוֹק הַשָּׁמַיִם.

השדים: אֶת רֵיחַ הַנִּיחוֹחַ הַזֶּה מִי יִתֵּן וָאֵדַע שַׁחַר.

הִנֵּה שְׁנֵי שָׁדֶיהָ שְׁתֵּי שׁוֹשַׁנִּים כְּצֶמֶר צַחַר.

שְׁנֵי שָׁדַיִךְ שְׁנֵי חֲרוּזֵי שִׁיר הִנָּמוֹ,

אֶתֵּן כָּבוֹד לַמְּשׁוֹרֵר כִּי אֲנַשְּׁקֵמוֹ.

הזרועות: כַּמֶּלֶךְ עַל מַסָּעָיו הִנֵּה יָצָאתִי לָשׂוּחַ,

וּבְתֵבַת כֶּסֶף וּבְדֹלַח שָׁם אָלוּן אָנוּחַ.

האצבעות: כְּמוֹ אֶל גְּבִרְתִּי, שִׁפְחָתִי, אֶקְרַב אֵלַיִךְ,

בִּשְׂפָתַיִם דּוֹלְקִים אֲנַשֵּׁק שׁוּלַיִךְ.

המתנים: שָׁאַלְתִּי מֵחָכָם כִּי מוֹסְדוֹת כַּדּוּר הָאָרֶץ יְבִינֵנִי,

וַיִּעֲצֵנִי כִּי עַל שְׁתֵּי מָתְנֵי אֲהוּבָתִי אָשִׂים עֵינִי.

הרגלים: גְּוִיָּתֵךְ מִקְדָּשׁ הַחֵשֶׁק וְהַשָּׂשׂוֹן לְכָל רוֹאַיִךְ,

וּשְׁנֵי עַמּוּדִים לְפָנָיו כְּלִבְנַת הַסַּפִּיר רַגְלַיִךְ.

הגויה: שִׁית קַל וָקַר שִׁיתִי נָא עָלַיִךְ, יָפָתִי,

עַל בִּגְדֵךְ מֶשִׁי כִּי עוֹד אָנוּחַ, תִּקְוָתִי.

הקומה: דַּמּוֹת קוֹמָתֵךְ לַחֲנִית וְתָמָר אֶשָּׂא מְשָׁלִי,

וַאֲנִי מַדּוֹתִיךְ בִּשְׂפָתַי, מַה-טּוֹב גּוֹרָלִי!

החשוקה: אַתְּ גַּן עֲדָנַי, אַתְּ כּוֹס יְשׁוּעוֹת,

לָךְ לִכְאֵב אָנוּשׁ תְּעָלָה וּרְפוּאוֹת,

אַתְּ סֵפֶר תּוֹרָתִי,

וְאֵלַיִךְ תְּפִלָּתִי.

האהבה: אוֹרֵחַ נִכְבָּד בְּלֵב אִישׁ, בְּפִידוֹ לוֹ שׁוּעַ,

לְצוֹדֵד נַפְשׁוֹת בְּנֵי יוֹנָה עַיִט צָבוּעַ,

יַם מָלֵא פְּנִינִים נִגְלֶה כְּסֵפֶר וְנֶהֶפַךְ לְיַבֶּשֶׁת,

חֶרֶב נְטוּשָׁה, חֵץ שָׁנוּן בָּרָק וְרִשְׁפֵּי קֶשֶׁת,

גִּלָּיוֹן כָּתוּב עָלָיו בְּדַם שׁוֹשַׁנָּה וַחֲבַצֶּלֶת:

מִי יָבֹא שַׁעֲרֵי גַן עֵדֶן וּלְמִי סְגוּרָה הַדֶּלֶת.

היופי: הַיֹּפִי הוּא חֲזִיז חֲלוֹנֵי הַלֵּב בֹּקֵעַ,

הוּא סֵפֶר הַתּוֹרָה גָּלוּי לְכָל מֵבִין יוֹדֵעַ.

חֲשׁוּקַת הַנֶּפֶשׁ, הָאָבִיב, הָאוֹר בָּאֶמֶשׁ,

הוּא הַדַּם, הַיַּיִן, כָּל אֶרֶץ מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ.

ויהי כאשר תמה לשיר ותברך אותנו ותשק ידה למו פיה אחר כי נגעה בימין כל האורחים. עבד-אללאה בייא דרש מאתה, בתתו לה כמה מטבעות. זהב, לשיר לנו את התשובה הנמרצה אשר השיבה המשוררת

פֿאדהל (אשר היתה שפחה משוחררת במאה התשיעית למ"הנ בעיר באססאָרא) לעת משתה הערב אשר עשה הכאליף, אל המשורר אבו-דאלף על חרוזיו.

ותחל המשוררת ותשר את שיר אבו-דאלף:

"יֶלֶד תּם וְנָקִי אַנְשֵׁי בִּין יֶחְשָׁקוּ.

סוּס לֹא רָכַב עָלָיו אִישׁ הֵן יֶאֱהָבוּ.

פְּנִינִים אֲשֶׁר בַּחֲרוּזִים לֹא עוֹד דֻּבָּקוּ.

עֲרוּכִים בְּעֶצֶם תֻּמָּם וְלֹא נִקָּבוּ."

ותען פֿאדהל ותאמר:

סוּס לֹא לֻמָּד, לֹא הָיְתָה בוֹ יַד מֹשֶׁלֶת,

מַה יִסְכּוֹן לְרוֹכְבוֹ, לֹא תִּתְעַנֵּג בּוֹ נַפְשֵׁהוּ.

פְּנִינִים לֹא נִקְּבוּ אֵין לְאִישׁ בָּם תּוֹעֶלֶת,

בַּחֲרוּזִים אִם בָּאוּ יַעֲדֵם עַל צַוָּארֵהוּ.

הן אמת בקצת חרוזי השירים האלה ישב רוח התאוה, ובכל זאת יכיר וידע כל משכיל כי כלם רוח המליצה נשבה בם, ואם לפעמים יעברו גבול המוסר, הנה ילמדו אותנו לדעת מדות משוררי ארץ הקדם ותהלוכות נפשם. מה רב ועצום כח ההשכלה בעם אשר ילדו על ברכיו שירים כאלה והמה שומה בפי משוררות קלות הערך. הנערות המנגנות בכנור (הארפֿע) בארץ אשכנז ומשוררי המון עם הארץ בעסטרייך לא יתהללו בכמו אלה, ומעת אשר החלו לשיר במקהלות ובהלוית כלי שיר בהיכלי השרים את השיר הנקרא “שנאדאהיפפֿעל” אין עוד המשפט לאשה קוראה בספרים, בכל יקרת ערך הרגשותיה, לקרוא תגר על הדברים האלה, אשר שרו באזנינו המשוררות המצריות.

 

הַמֶּרְחָץ.    🔗

ויהי היום ויובילני המתורגמן אשר לי אל בית המרחץ, אשר הוא דבר נחוץ ונעים באיקלומים החמים, ואשר על כן אנשי ארץ הקדם אוהבים אותו עד מאד. “שם תראה, אדוני,” אמר אלי מחמד-אמער, נערים קטנים שחורים וחוּמים. שים נא עינך עליהם, אבל איש אל ידע כי יש בלבך לקנות לך עבד. למראה עין תהיה כאיש אשר לא ישים לב עליהם, ובקרבך תּשים ארבך."

רק אנשי ארץ הקדם יבינו את כל נועם הרחצה. אנשי ארצות המערב רק ירחצו את בשרם, ובהדחה בעלמא סגי להם. לאיש המזרח המרחץ הוא ענג אשר יבקש להאריכו עד בלי די, ולאיש אייראפה הוא ענין אשר ימהר לכלותו. המזרחי ירחץ גם את נפשו והאייראפי רק את בשרו. החפץ ללמוד לשתות עשן (עשן הטאבאק), לרוות מדשן הקאפֿעע וריחו הנעים, ולהרגיש את כל נועם ועדן המרחץ, ילך אל ארץ הקדם לנסות שם שלשה דברים אלו.

אולם לא רק ענג לבד ירגישו במרחץ הישמעאלים, כי אם גם ענויים, והמה נהרי נחלי מים של גיהנם המכינים את האדם לבוא אל שערי שמים ולהתענג שם בנעימות נצח. מראה בית המרחץ מבחוץ בערים הגדולות – כאשר ראו עיני בקאנסטנטינאפעל, בביירוט, בדמשק ובאלכסנדריאה, – כלו אומר כבוד. בנין עגול גדול וכפה נטויה עליו מלמעלה ולו שער שיש טהור. האורח יבא בו; והנה תדרוך רגלו בחצר רחב גבוה מלא אור ואויר צח ומכסהו מלמעלה גג קל יפה ומהודר עשוי מעץ. ספסלי עץ ארוכים נמשכים לאורך קירות החצר ועליהם שטוחות יריעות וכרים.‏ שם ינוחו סרוחים על משכבותם צנופי תכריך בוץ בראשם ועטופי מטפחות לבנות כל בשרם ושותים עשן. אין אומר ואין דברים ואין משבית הדומיה זולתי קול כלי מקטרות המים אשר כנחש ילך. האנשים האלה הביאו במי המרחץ את בשרם, והנם מתענגים כעת על רב טוב המרגעה.

ואלה אשר בוא יבואו לרחוץ, בחצר הזה יפשיטו את בגדיהם והנער המשרת יקשרם בחבל ויניחום למשמרת על היריעה במקום אשר בחר בו האורח למקום מנוחתו אחרי רחצו.‏ הנער ההוא יחגור את מתני האורח במטפחת צמר לבנה וישים סנדלי עץ תחת כפות רגליו. הסנדלים ההם גבוהים הם בעקב הרגל ותחת האצבעות ומהודקים ברצועה מתחת כף הרגל ולמעלה. אשר אינו רגיל לשאת על רגליו הסנדלים האלה אשר גם הנשים בבתיהם תשאינה אותם, הנה הוא כפוסח על שתי הסעיפים ובנקל יסוט וכשל ונפל ארצה. על כן ילוה המשרת את כל אורח מארץ אחרת, ויוליכנו בזרעו במשעול צר ואפל. אויר חם ולח נושב נגד פני הפיק ברכים המרגיש פתאם כאילן קסם על פניו יחלוף.

בכפת שיש גבוהה נטויה כעין רקיע נוצצים אלפים כוכבים מצבעים שונים אדום, לבן, ירוק ותכלת, ומהם זרוע אור-מג (מאגישעס ליכט) לאולם עגול ורחב ידים כמלא רוחב היכל כל הקדושים (פאנטהעאָן) אשר ברומא. קרקע האולם רצוף שיש מעשה משכית (מאָזאַאיק) ועתר ענן הקיטור אשר כשטף יבוא אל האולם ע"י פתח בלתי נראה, הוא חם כאש לוהט; ועל כן נחוצים מאד סנדלי העץ, אשר אמנם נחוץ מאד לאיש הנושא אותם לשום לב לבלתי יכשל בהליכתו בחלקלקות הרצפה המרוטה כראי מלוטש. באמצע מרצפת-השיש נמצא עגולה של שיש גבוהה רגל אחת מעל הרצפה, אשר שם אינו חם כל כך, עליה ישב או ישתרע המתרחץ.

בשתים עשרה קֻבּוֹת (אלקאָפֿען) – עוד הפעם יעלה על זכרוננו היכל כל הקדושים ברומא, אשר שם היו עומדים לפנים במספר קבות כזה פסילי האלילים – עומדות אגנות שיש בגובה כמה מעלות מעל רצפת האולם, ומים חיים נוזלים בהנה בשאון נעים לאוזן. על העגולה של שיש שכב כושי ערום משתרע לארכו כאיש מלחמה נופל מת. זאת הפעם הראשונה אשר ראיתי איש כזה ערום מבלי לבוש. מראהו כפסל סמל משיש שחור מבריק, והיה כאשר הטה את ראש-הכושי אשר לו עם צמר שערותיו ויסתירהו תחת אצילות ידיו, ותהי תמונתו באמת אחת היפות בתמונת כל פסל (איינע קלאססישע שאֶנהייט), עד אשר קם ויתנשא וראש הכושי אשר על כתפיו השחית התעיב את כל המראה; רק מבטיו הבריקו מתוך לבן-האדמדם אשר לאישון עינו ויתנו למראה הזר הזה תואר דמיוני פרא. בכל קבה וקבה רחץ איש אחד ע"י עבד. אחר אשר נשארתי כחצי שעה מבלי אשר שם איש לבו עלי וחום הטוב נשפך על כל גופי, ויגש אלי עלם יפה תאר כבן ארבע עשרה שנה ששזפתו שמש מצרים, והוא ערום ורק חגורה על מתניו, ויברכני בנגעו בימינו על מצחו לבו ושפתיו.

ויחל את עבודתו עמי בלי חמלה, אחז בבשרי ויפרפרני וירמסני כרמוס טיט וילושני כלוש בצק לעשותו כתבנית איש. וזה החלו לעשות בכרעו לפני על ברכיו, וישם כפות ידיו על החזה אשר לי ויעבור עליו בחוזק יד מלמעלה למטה ומלמטה למעלה עד הצואר עבור ודחוֹק. כדבר הענוי הזה עשה גם לידי ולרגלי עלה וירד. בברכו אשר שם עלי וילחצני, אלצני לשבת שקט כשבת הרועה על נאות דשא מֻטה על צדו ונשען על ידו, ואת בהן ידו שלח בכל עצם מעצמי ואת כל הֵעָצֶה מדד בכפיו ויחרש על גבי מבלי תת לי חנינה כאילו אופן עגלה עליו יוסב. ויהי מקץ הדברים האלה וינפץ את כל עצמותי כמפרך אגוזים ביד חזקה. “בוּאָנא?” – “יעס?” – “בֹאן?” (טוב?) שאל אותי בכל פעם בשלש לשונות, אשר נודעו לו מהנה רק המלות היחידות האלה, למען אשר יבין על פיהן אי-מזה הארץ אני. אחרי כן הגיד לי המתורגמן שלי, כי היטב חרה להעלם ההוא כאשר נודע לו ע“פ המתורגמן כי סר למשמעת סולטאן ניעמסא (קיסר האשכנזים) אנכי. “הניעמסים” (האשכנזים), כה אמר, אינם נדיבי לב.”

אחרי התמו לענותי בלושו אותי כלוש בצק, ויצוני הנער לשים הסנדלים על רגלי, וימלא שחוק פיהו, כאשר מעדו קרסלי ואפול על הרצפה הבוערת כמחבת בוערה מאופה. ויקימני על רגלי בקראו בקול המלה “גיאוּר!”⁴⁶, ויוליכני אל אחת הקבוֹת, אחר אשר ישבתי שם כאיש נרהם המוסר נפשו אל כל יד עמל אשר תבואנו, והנער הביא סיר-רחצה, ותהי ראשית דברו לשאוב מים חמים, וישפכם עלי בלי חמלה, ויחל לחכך ולחוף אותי במסרק של חוטי תמרים, חיש מהר אדם עורי כשני וכתולע. ועלה על זכרוני, איך יושבי קארלסבאד ברצותם להסיר את הנוצות מעל עוף כנף יטבילו אותו במעין החם.

לא רק עורי לבד חפף הנער, כי אם רחץ וחפף את כל נקבי הזיעה לעמקם, ויגע, אם לא שוגה אנכי, עד הנפש! ובכל עת שאל וחזר ושאל אותי: “בוּאָנאָ?” – “יעס?” – “באן?” ואנכי בשחוק על שפתי וביאוש בקרבי עניתיו “טאיב!” אשר הכונה בלשון ערבית “טוב!” וישפוך עלי מים עוד הפעם וירבה לי בורית נמס, עד כי הייתי כאיש לבוש סריון כסף. אחרי כן מלא עוד הפעם את הכיור במי בורית ויתן אותו בידי, ובלכתו מאתי צוני לרחוץ את מתני, כי כל אשר עשה הנער ההוא היה במדת הבושה והמוסר. אחרי רגעים אחדים שב אלי שנית, והנה החל לעבוד עבודתו הפעם בנועם ועדן. וישב ויחגור את מתני במטפחת צמר לבנה, וכן עשה לראשי, ויוליכני אל אולם אחר עגול ועוטה אור כראשון, אשר לא היה אוירו חם כמוהו וגם היה בהיר ממנו, אם אמנם גם האולם הראשון לא כסה בערפל מחשיך אף רגע אחד. מדי שבתי באולם ההוא אמרתי בלבי כי תחת זרם מים קרים יביאוני, או ישליכוני באמבטי של מים קרים כשלג, כמנהג בתי המרחץ אשר להרוסים באייראפה אולם המנהג המבהיל והמכאיב הזה איננו נהוג בארץ הקדם ולא נודע שם.

אחר הדברים האלה, ואחר אשר נגבו את בשרי בבגדי בד לבנים וטובים, הובאתי עוד הפעם אל חצר-האולם הרחב והגבוה הבנוי מעץ ומלא אויר צח וקר, ופה החלה עבודה חדשה בבשרי, כאשר יעבוד איש את אלילי כספו ואלילי זהבו.

העטני עטה סדיני בד לבנים אשר כסה את כל גופי מסביב, מבלי אשר הרימותי יד לעזור לדבר הזה, כי חרפה הוא לשר ואדון לשית ידו את משרתו בעת ישים בגדיו עליו, והנער החליק בכף ידו את הסדינים למען יצמדו לבשרי הדק היטב. אחרי כן חבש צניף לבן לראשי, וירזום אלי בעינים להשתרע על המטה.

עוד הפעם שאל אותי: “בוּאָנאָ?” – “יעס?” – “באָן?” ואנכי השיבותיו “טאיב!” ומדי שלחו אצבעות ימינו על כף שמאלו כמונה מטבעות אמר אלי: באקשיש!" (שכר שימוש). הכנסת האורחים אשר בבית הזה עוד לא תמה, כי הנה זה בא אלי נער חוּם לפרוש עלי מסכת משי, ועוד שני הביא שערבעט, ואח"כ ספל קאפֿעע מאָקהאַ מן המבחר ולבסוף את קנה הקטורת (טשיבוק) עם עשב הטאבאק השחור הבא מלאטאקיא הנותן ריח ניחוח, ואשר במצרים נקל למצוא המבחר ממנו מאשר ימצא בארם (סיריען) מקום גדולו. הנערים האלה הלכו הלוך רצוא ושוב לשרתני, וישימו כל מעינם בי לעשות את כל אשר יתאוה לבי. המתורגמן, אשר מצא נכון להשאר על יד מלבושי בכל העת אשר התרחצתי, קרץ אלי בעיניו ויעוררני לשום עיני בנערים האלה, באופן אשר כסתה כלמה פני ונפשי נבהלה מאד.

כמעט לא היה ואין גם היום משורר אחד בארץ הקדם אשר לא חבר שירים על נערים יפי-תאר, ואיש לא יתפלא ולא ישתומם שם על שירים כאלה, כאשר לא ישתוממו בארצות המערב על השירים אשר יכתוב עליהם המשורר למעלה: “אֵלֶיהָ!”

אם יעלה על לב איש לכתוב ספר, אולי בלשון לאטיין, על משוגות בני אדם והתעות כח דמיונם כהתעות שכור, הנה הדבר אשר רמזתי עליו במקום הזה ימלא פרק גדול ונכבד מפרקי ספרו. כרופא כחכם בחכמת הנפש ימצאו בו למלאות נפשם, קורות ההשכלה (קולטורהיסטאָריע) וחכמת המדינה (פאליטיק) יחד יקחו ממנו חלקם להשכיל בדבר ולהתבונן בו בינה. הערת המתורגמן העלתה על זכרוני דברים שכבר נשכחו כמת מלבי, אשר קרו לי ברומא ובנעאפעל ואשר הראו לי לדעת כי האיקלום ורגילות כח הדמיון ידם רב להטות את המוסר והדת אחריהם, צייס, מחמד ודומיהם, כל אנשי חיל אלה לא מצאו ידיהם לשמור רגלי מאמיניהם מלכד החטאים אשר יצאו לפעולות אדם למרות דרכי הטבע ותהלוכותיה.

הנערים האלה, הגיד לי המתורגמן, עבדי עולם הם, ואדוניהס ימכרם במחיר שלשת אלף או ארבעת אלף פיאסטער. שלש שעת התמהמהתי בבית המרחץ. בן ארץ הקדם ישב שמה משנה העת הזאת. בית המרחץ ימלא לו חסרון כל ענג-בפרהסיא (אָפֿפֿענטליכעס פֿערגניגען) אשר יחסר לו. בית ועד הוא לו, אשר שם יראה פני אוהביו ורעיו ויתרועע עמהם בשיחת אוהבים, וגם פני אורחים זרים ונכרים יראה שם וישמע מפיהם חדשות. ומבלעדי זאת גם הזיעה אשר תרבה לצאת מגוף האדם באיקלום החם הזה תדרוש מאתו לרחוץ את בשרו פעם בפעם.

נפלאת בעינינו ההתנגדות הגדולה אשר בין נקיות וטהרת הגוף ובין חלאת וזהמת בגדיהם אשר לרוב יישן בהם בן ארץ הקדם, ואשר ישב בהם בתוך עפר הארץ, ויקום וילך לדרכו, כאילו לא עלה עוד על לב בן-חלוף להמציא בחכמה רבה את – מטאטא-הבגדים.

הקורא האהוב המלוה אותנו ברוחו, הנה היה אתנו יחד בבית המרחץ, וראה ארבעה אנשים אשר שלש שעות רצופות התעסקו רק אתנו, בגדי בד יפים ולבנים הרבה נתנו לנו לכל אַות נפשנו, ונוסף על זה נתנו לנו עוד דברים משיבי נפש, ובמחיר כל אלה שלמתי משנה כסף אשר ישלם האזרח: ארבעה עשר פיאסטר היינו פֿלאָרין אחד וארבעים קרייצער (ערך 70 קאפיקים כסף).

כאשר עזבתי את הבית ההוא הדומה לארמון, הרגשתי ברוחי ובנפשי ענג ועדן. הן אמת ולא כביר מצאה יד גופי לשאת את חום היום הבוער כאש, אבל הזיעה אשר יצאה מכל אברי נגלה לאט קל ובנחת. וידעתי

היום והשיבותי אל לבבי כי זאת הפעם הראשונה בכל ימי חיי אשר התענגתי על רב טוב המרחץ.

 

מוּזַא.    🔗

מחמד אמער דבר אלי בלט ובסוד גדול, אם אמנם לא היה איש עמנו בבית, ללכת עמו אל בית איש אחד העושה מסחר וקנין עם עבדים, והוא לעיני בני-אדם עושה מלאכה והוא חרש מסגר, ובעתות המרגוע הקדיש את נפשו באהבה רבה למסחר בני אדם. אחר אשר עברנו מבוכה וערב-רב של חוצות צרים, עומדות היו רגלינו לפני בית אחד, אשר בעבור זרותו, כאשר לכל בית ובית בקאירה, נשימה עינינו עליו.

תחתית הבית עד העליה הראשונה היה מצויר לרחבו קוים אדומים וצהובים מלא רוחב יד, עד שנראה כאילו נבנה שורה אבני שיש אדום ‏ושורה אבני חול צהוב זו על גבי זו. העליה הראשונה הנשענת על גבי קורות יוצאות מהבית התחתון, היתה מלבנים אדומים בנין חיץ וטוח תפל וגג שטוח סוגר אותו. בראש הבית לפניו דלת עץ וכעין קשת עגול עליה מלמעלה, והיא צבועה בצבע ירוק ובאמצעיתה נראה עגולה משוחה בצבע לבן, ובה כתובים באותיות אדומות הדברים האלה מס' הקאראן: “אללאה הוא בורא העולמים ובני האדם והוא נצחי:” די בכתוב זה יראת שדי וישרת לב להיות כתוב על בית עושה מסחר וקנין עם בני אדם. משני צדי הדלת בגובה החומה, חלון מזה ומזה והמה לוטים בשבכת עץ. בקיר הלבנים של העליה היו חלונות הרבה בלי סדר וערך. שבכות העץ נעשו בתמונת תניני היאור (קראָקאָדילע); באחת מאלה תלו כדי-חרש מלאי מים למען יצא מהם הקיטור.

הבית הזה רק עליה אחת לו. בתים רבים בקאהירה אשר להם שתי עליות ועל המעט שלש, ותמיד כל עליה יוצאת החוצה כמה רגל לפני זו שתחתיה, באופן שהבתים העומדים זה כנגד זה מתקרבים והולכים למעלה, עד שכמעט נוגעים זח בזה ועושים כעין גג ותקרה לכל הרחוב למחסה ולצל מחום השמש. מחמד אמער דפק בדלת בקורנוס שהיה תולה עליה. אחרי שאלה קצרה מבפנים ותשובה קצרה מבחוץ נפתחה הדלת.

עלם כושי שפתח לנו הדלת הראה לנו דלת שניה מהצד, נכנסנו בה והנה אנחנו בבית-קבוע (עמפפֿאנג-ציממער) של הבית הזה. הוא חדר מרובע המקבל אורו מחצר הבית ע"י חלון גדול. מחצית החדר ההוא תמלא במה (באלוסטראדע) גבוהה רגל אחת על פני הקרקע, מכוסה במחצלת של קנים, ואשר לאורך קירותיה מטות (דיוואנע) נמוכות, ועליהן כרים ממולאים בצמר גפן ומכוסים בד מצבעים שונים.

מחמד אמער הסיר מעל רגליו את נעליו האדומים והחדודים בטרם עלה עמדי הבמתה. ישבנו על המטה ואיש לא היה עמנו והיה לנו פְּנָי לשום עינינו בחדר הזה: התקרה גבוהה ועשויה מקובות מונחות זו אצל זו, משוחות בצבע אדום וירוק, ועששית תולה באמצע. קירות הבית טוחים לבן ושתי קבות נראות בם ושבכות לפניהן. השבכות והדלת אשר בבית הזה לא נמשחו בצבע, ומראה הטבעי של העץ נראה בם. אולם לפני הבמה אגן של שיש קטן ושטוח עומד על כנו וגלי מים ירומו ממנו וישלחו קרנים בגובה רגל אחת. לא נשאר לנו זמן הרבה להתבונן על הטורים אשר בבית, והנה זה בא אל החדר, אדון הבית, איש זרוע עם גבורה, עוטה שלמת הוד והדר מבגד תכלת כדרך בני ארץ הקדם, וצניף לבן חבוש לראשו, וישב על המטה הרחק מאתנו מעט. אח“כ ברך אותנו בברכה הנהוגה ובתנוּעות יד ויאמר בשומו פניו אלי: “אתה אדון הבית הזה!” וימחא כף והנה שני נערים חומים הביאו כלי מקטרת וקאפֿעע. אחר אשר סעדנו לבנו פתח מחמד אָמער את פיו ויגל את אוזן אדוני הבית, ואם אמנם לא נכחד ממנו דבר עוד קודם לזה, על מה ולמה באנו אליו ומה שאלתינו. לקנות שפחה אותה נפשך, אדוני?” לא נערה, כי אם נער לעבד. “קנה לך נער ונערה.” איץ נפשי אל הדבר הזה.

“הלא תאבה עכ”פ לחזות בנועם פנים מאירות כירח?" ויצו והנה באה אל הבית אשה מכוסה בצעיף, ועמה נערה מאביסיניען בת שתים עשרה שנים, ועליה ממתניה ולמטה בגד קצר ממשי לבן עם ציורי צצים ופרחים מצבעים שונים, מצומד עליה באזור אדום, ומכנסי משי אדום, ופעמיה יפו בנעלים מעשה רוקם רקמת זהב. וממתניה ולמעלה כתונת משי לבן פתוחה לפניה על החזה, וממעל לה מעיל סאממט תכלת מרוקם זהב עם בתי ידים ארוכות ופתוחות. על מצחה המעוטר בתלתלי שערותיה תלו מטבעות זהב, אדומים טורקיים קלים. עיניה היו מצבע תכלת-אמוץ, שפתיה אדומות-כהות ועבות, אפה קצר ויפה תאר. מעל פני הנערה נשקפה דאגה ויגון, ותהי בעיני כאחת התמונות אשר יבא זכרן בספורים הבדוים (מאֶרכען). אדוני הבית מלא פיהו תהלת ענות רוחה, כשרון נפשה לנצח בנגינות ואהבתה את הנקיות. “הנה עבוד תעבדך,” אמר אלי, ותשמור את בריאתך." מחירה היה ששת אלפים פיאסטער, הוא שש מאות זהובים כסף (פֿלאָרין).

יען לא עלה על דעתי לקנות לי נערה שפחה, ע"כ לא אביתי גם לשום עיני יותר על הנערה הזאת.

אדוני הבית אשר חשב כי גדול המחיר בעיני, אמר להביא לפני שתי נערות אחרות כושיות. האחת היתה בת עשר שנים והשנית בת שתים עשרה, וגם שתיהן לא היו מהיפות שבבנות כוש. והנה לבושות בגדי צמר, אשר הראה לדעת כי לא ירבה אדוניהם במחירם, ולא יקר ערכן בעיניו כערך הנערה היפה מבנות אביסיניען. גם הנה נוגות היו, ויכול להיות כי חשבו בלבן את אשר תקרינה אתהן, אם תהינה לשפחות לאיש הזר והנכר אשר לא מבני אמונתן הוא.

אדוני הבית השתמש בתחבולה מיוחדת לפקוח עיני על אחת הנערות האלה ולהראות לי כי נאמנה רוחו לי הגיד לי על הצעירה, כי בלילה תשמיע נחרה ותדבר מתוך שנתה, ואשו על כן אין עצתו שאבחור בה; אולם השנית היא חותם תכנית כל המעלות הטובות. בראותו כי עומד אני על דעתי לקנות רק נער, הניע ראשו כמתפלא על דרך אנשי אייראפא הזר בעיניו ויצו להביא לפנינו שני נערים בני עשר או שתים עשרה שנה. ויבואו אחד אחד ויפשיטו את בגדיהם מעליהם במצות אדוניהם. העליתי על זכרוני הלמודים אשר נתנו לי להבין על ירם תכונות בני הכושים הגופנים והרוחנים, וגליתי דעתי כי אין לי חפץ גם בשני הנערים אשר מחיר כל אחד מהם עלה לסך ארבעת אלפים פיאסטער. והנה החל אדוניהם למנות מעלות הילדים האלה עד כי היו לזרא באפי ותקץ נפשי לשמעם. מוכר סוסים לא יוכל יותר למנות מעלות סוסיו מאשר מנה האיש ההוא מעלות הנערים, ובתם לבב שאל אותי: אם לא נחשב בעיני למאומה הענג הרב אשר יהיה לי מהנערים האלה.

הבטחתיו לשית עצות בנפשי בדבר הזה ולשוב לבוא אליו. “שוב תשוב אלי,” השיב אותי, “כי הנערים יפי-תאר הם ומחירם מעט, ובכל ארץ מצרים לא תמצא כמוהם, אדוני!” הלא תוכל למצוא למעני נער עברי? “אם נער חוּם תחפוץ, הנה נמצא כמוהם במצרים, אשר נדחו הנה ממלכות היהודים באביסיניען, אבל לא נודעו.”

על יהודי שחור כונתי.

“מאלה לא שמעתי דבר מעודי. אבל מי ימחה בידך להכניס תחת כנפי דת היהודית אחד משני הנערים האלה אשר הם עובדי אלילים? כה השיב לי בערמה כדרך הערביים; קח ממני גם נערה כושית ותנה אותה לו לאשה ותוכל להתפאר, כי הרכבת פרי שחור בגזע הלבן של היהודים.”

אתבונן בדבר כאשר אמרתי לך ואשובה אליך. בקשתי ממנו לתת לי רשות לראות את יתר חלקי הבית. אדוני הבית הבטיח למלא שאלתי, אבל קודם כל פקד לאמר לנשים ללכת אל חדרם (הארעם). באנו אל החצר אשר היה רצוף אבנים דקים ומשלשה עברים נראו בו תאים גבוהים ורמים ופונים החצרה, ובהיות הצר הרביעי פתוח נראו כבית משחק הטיאטראות. בצד הרביעי הזה אשר לא היה בו כותל נצב רק עמוד עץ למשען התקרה, על כן מעקה גבוה שתי רגלים עשוי מעץ ביופי והדר, והעמוד ההוא מבדיל בין החדר ובין החצר. בתוך החצר נתנו ריחם שני עצי אַראנגען ועץ זית אחד.

לתאים הפתוחים האלה היו להם פתחים מימין ומשמאל אשר הוליכו לחדרים קטנים שאין להגיד מהם דבר חדש ומצוין. רצפתם מכוסה ביריעות, ומטות (דיוואנע) לאורך קיר החומה. שבנו אל החצר ועלינו במעלות אבנים אל יציע פתוח אשר לעליה, ובו איזה פתחים מכוסים ביריעות המוליכים לחדרים אשר גם בם כמו בחדרים התחתונים אין כל דבר חדש. “אם שוב תשוב אלי”, אמר לי אדוני הבית אשר הלך עמנו ללַוֹתנו, “תודיע לי טרם בואך, ואשלחה את הנשים מזה למען תוכל לראות גם את חדריהן.” הלכנו מזה ולא יספנו לבוא.

ממחרת היום ההוא הובא לי נער שחור לבית מלוני. הוא היה נער יפה תאר באמת ותמונתו העלתה על זכרוני תמונת אפאללינאָ בארמון פיטטי אשר בפֿלארענץ. ויהי בעיני כאלו מעשה ידי חרש הוא אשר עשהו מעץ הָבנים. ראשו ראש כושי, עיניו מפיקות נגה שכל טוב עד להפליא. אישון עינו נוע התנועע בקרב מחשף הלבן הנוטה לצהוב, ואשר, כפי שראיתי אח"כ פעמים רבות, בחרות אף הנער נתערב בצבע אדום. שם הנער היה מוּזַא סַאִיד סַאאַד סְרוּה אַחֲמֶט עַבְּדְ-אַלְלַה, דבר המראה שהעבדים הכושים בני הרבה שמות הם כבני מלכי אייראפא, וכדי הוא לאוספי כתבים עתיקים (Regestra) המתברכים בלבם כי סופרי קורות הדורות הם, לדרוש ולחקור אם לא בא מנהג השמות הרבים ממלכי ושרי אייראפא לבני הכושים העבדים השחורים האלה.

השם הראשון של הנער ההוא, מוּזא, שענינו בלשון ערבית משה, היה נסבה אל השמועה אשר עשתה לה כנפים בכתבי העתים, שקניתי לי עבד עברי והוצאתיו מעבדות לחרות. הנער ההוא נגנב בילדותו מבית אבותיו, ובהיותו חי בין מושלמנים קבל אמונת האיסלאם.

שר אחד אשר בקש ממני לקנות למענו עבד שחור נתן בידי ארבע מאות פֿלאָרין, ומכסת הכסף ההוא שלמתי בעד הנער ההוא לאדוניו.

מהיום ההוא לִוָּה אותי בקאירה אל כל אשר הלכתי, ועיני ראו כי יודע הוא לרכוב על סוס בעוז ותעצומות ולהראות נפלאות ונצורות בּרכבו. בפני עצר במלים והתאפק ועוצב על פניו יחלוף; ועכ"ז לא נכחד ממני, כי בחשבו שאינני רואה אותו, נטה לבו לשחוק ילדים ויהי אך שמח.

אחרי עבור ימים אחדים נראה כאילו בטח לבו יותר באדוניו החדש. העוצב מעל פניו חלף הלך לו, ויחל לעבוד אותי באהבה רבה, ולעוררני על איזה ענינים אשר לפי משפט לבו יהיו לי למשיב נפש. כאשר קניתי את מוזא לא היה לו כי אם כתונת צמר לבן מגיעה עד כרעיו, בגד בד צבוע צר, מגבעה אדומה ומנעלים חדודים אדומים. חליפות בגדים כמנהג ארץ הקדם מבגד צמר תכלת, ועוד חליפות שמלות מצמר גפן לבן, אזור אודם, ומגבעה חדשה, אשר קניתי לו בשוק בקאירה, שמחו את לבו מאד. מיני מתיקה ובשר צלי כלו את מלאכתם לקחת את לב הנער ויהי אוהבי.

בגלל הדבר הזה נצלתי מאבידה רבה ומהפסד ממון. הדבר הזה קרה בחוף אלכסנדריאה בהיותי מוכן למסעי לשוב לאייראפא. מחמר אמער לוּה אותנו אל החוף. בבית המכס הושבו לי תיבותי שנשארו שם, לא נגרע ‏דבר, בשכר מיעוט אשר נתתי להשומרים. אפס בדבר מוזא, אשר כתבו עליו שרי בית מועצת המסחר אשר לעסטרייך (עסטרייכישעס גענעראל-קאָגזולאט) במכתב המסע אשר לי, כי משרתי הוא, שמו לפני שומרי החוף מכשולים, ולא נתנו אותו לבוא אתי אל הסורה אשר שכרתי להביא אותי אל אנית-הקטור. לשוא הראיתי להם מכתב-המסע, וישיבו אותי דבר, כי מסחר העברים הוא אסור ע"פ חקי המדינה, ועלי להמתין עד בוא הנה שר הפאליצייא.

אנית-הקטור המפאורה “אויסטריאה” תחת יד רב החובל איש חיל רב פעלים ונודע לתהלה בטוב ויושר לבבו ראססאָל, אשר עמדה הכן בחוף הים הרחק מזה דרך חצי שעה, כבר העלתה ענן עשן קל מארובוֹתיה להתנוסס ברוח לאות כי רגעי עמדה בחוף לא עוד ימשכו, ואני הייתי במבוכה גדולה, מבלי ידעתי מה לעשות. על סדר זמנים של שוטר ומושל בארץ הקדם אין לסמוך ולבטוח כי יבא לזמן המוגבל, ואם יקרה כי יתמהמה עד בוש, הנה לא נשאר כי אם אחת משתי אלה, או לראות בנסוע האניה ולהוחיל עוד במצרים ארבעה עשר יום בעמל ותלאה עד המסע השני, או לאבד בידים לא לבד את מחיר הנער הכושי, כי אם גם לעזוב את הילד בידי זרים מבלי דעת מה יקרהו. המתקתי סוד עם מחמד אָמער ומשפטים דברתי עמו על בלי הגיד לי מקודם כי יוכל לקרותי כדבר הזה, כי עתה לא שלחתי לביתו את האיש אשר נתנו לי שרי הגענעראל-קאנזולאט ללוֹתי עד החוף, ויכלתי להודיע על ידו המקרה הזה להשר הממלא מקום הגענעראל-קאָנזול אשר לא היה בעת ההוא במקומו.

מחמד אמער נשאר שקט ושאנן כקדם כדרך אנשי המזרח, וברוח שקטה הראה לי לדעת כי אין לאל יד הגענעראל-קאנזול להועיל לי מאומה ולהתערב בדבר הפאליצייא, אף אם היה את לבבו לעשות כדבר הזה אשר אין לו שחר. ומלבד זה הנה המרחק רב ואנית הקיטור הנה כבר עלה עשנה כאשר עינינו רואות וממהרת היא לדרכה. “אבל הנער ילך אתך, אדוני!” חתם דבריו השקטים והשאננים עד ענוֹת נפשי.

כאיש אשר אש הקדחת בערה בו הלכתי הנה והנה עלי שֶׂכֶר החוף, וכאשר גדל עמוד העשן היוצא מארובת האניה כן גדלה דאגתי. מקץ הדברים האלה ויבוא האיש אשר בידו עתותי ועתות מוזא, והוא איש מצרי בריא ושמן, וישב על היריעה הפרושה בחדר המשרה אשר לו שם, ויצו להביא למענו ולמעני, כי הגיד לו מחמר אָמער מי אנכי, כלי מקטרת וקאפֿפע, בבקשו אותי לשבת עמו יחד על היריעה. ההכנות ודרכי הכבוד האלה הוסיפו‏ עוד לענות אותי וכשל כח סבלי עד מאד ואפצור באיש מחמד אָמער להגיד לו את דברי. זה דבר בלתי אפשר, אדוני! כל זמן שלא שתית עמו הקאפֿעע. כי תכה בחרפה את לחיי המכניס אורח אם תדבר מעסקים בטרם תסעד לבך."

ויהי מקץ והנה תמו סדרי הכבוד ושאלות הבריאות וכו' ומחמד אָמער ספר לו את הדבר אשר קרה בלשון העם ותרגם לי בכל פעם את תשובת השוטר. “הנער,” כה אמר בסוף דבריו, “הוא משרתך, הנה אנכי שומע הדברים מפיך, ואתה איש נאמן, כי שר וגדול אתה, וכן אני קורא ג”כ במכתב-המסע אשר לך," אשר באמת לא קרא בו דבר בהיותו כתוב בלשון אשכנז. “אמנם עלי לשאול את פי הנער אם חשקה נפשו ללכת אחריך מרצונו הטוב. הילדים האלה רובם גזולים הם או גנובים, אין להם אב ואם ולא כל שאר בשר. המשנה למלך, ה' יתן לו ישועה ועז ואורך ימים, שם אותנו שוטרים ושופטים בארץ להיות אבות יתומים אלה, אשר עצה ותושיה נדחה מהם.”

אחר הדברים האלה פנה אל מוזא וידבר אליו את הדברים האלה: “מדוע אתה הולך מארצך? הן פה השמש תתן חומה, ובמקום אשר אתה הולך שמה קור וקרח, ואתה הולך לארץ הכופרים! המכור מכרך איש, או הולך אתה עם האדון הזה שלא ברצונך?” מוזא החריש ולא ענה דבר. השוטר מלא חובתו כאב וידבר על לב הנער להשאר פה. אם אמנם היוצא מהשיחה הזאת נגע עד לבי, ואם כי הזמן היה קצר מאד ורגעי ספורים, בכל זאת שבעתי עונג מדברי האיש ההוא, אשר תמו וישרו לא שבו ריקם מלבי כי השאירו ברכה בקרבי.

צויתי לשאול את פיו, אם בהשאירי את הנער פה ידאג לו הוא, או איש זולתו? ויען: “אין גם אחד!” והיה הנער הזה עבד לאיש אחר? כי לא יוכל לדאוג לעצמו ולמצוא חית ידו. “כה יהיה! אבל טוב עבד בארצו מחפשי בארץ נכריה. אפס אין רצוני לקחת ממך משרתך ביד חזקה, אדוני! אם רצונו ללכת עמך. – מוזא! הגידה לי, האוהב אתה את אדונך ורוצה אתה ללכת עמו?” מוזא אשר החריש עד הנה כאיש נדהם, גם הפעם לא ענה דבר, כי אם הקריב אלי ויפול על צוארי. פעולתו זאת גמרה את הדבר, והשוטר אמר אלי: “לך לשלום ויהי ה' עמך!”

עוד קודם לזה אמרתי למחמד אמער שיבקש את פני השוטר לקחת מאתי שכר טורחא (באקשיש), אולם השוטר לא אבה לקחת ממני מאומה גם אחרי כן; וגם נתן מכיסו איזה פיאסטער להמשרתים אשר הביאו לנו כלי מקטרת וקאפֿעע. זאת הפעם האחת אשר קרה לי בארץ הקדם לבלתי ידרש ולא יקח שכר טורחא. מראה כבוד השוטר ההוא ודרך דבורו עשוים באמת וביושר למחות מעל לוח הלב איזה רשומות אחרות שנחקקו עליו בארץ הקדם, ולעשות לו זכר עולם, בהיות הוא השומר האחרון אשר ראיתי שם.

על האניה אשר הלכנו בה לאייראפא משך מוזא אליו בחבלי אהבה שעירת עזים אחת וכבש אחד אשר התהלכו למו חפשים על מכסה האניה, וירוצו שניהם אחריו ככלבים נאמנים אל כל אשר הלך, ועיני אנשי האניה רואות ומתענגות. ככה שמח לב אנשי האניה בהתוליו, וכגמול ידיו השיבו לו בתתם לו מכל מאכל טוב ונעים.

פעם אחת מצאתיו יושב לבדו, והוא לא ראה אותי, והנה הוא שָׁר אחר השירים ועיניו צופות ימה לראות במראה השמש בבואה. את דברי השירה לא הבינותי, כי שפת לא ידעתי שמעתי. אפס קול הנער הזך והצולל באזני ירד אל חדרי לבי והרגשתי גם אני עמוק בתוך לבי את כלות נפש הילד אל ארץ התמרים אשר עזב סלה. ויהי כאשר ראה אותי, ויפן חיש ויכרע לפני על ברכיו וינשק את שולי בגדי. כאבני חפץ לבנות ירדו דמעותיו על לחייו השחורים והמזהירים. בכל הדרך היה בריא אולם, כראותו בטריעסט פעם ראשונה בנין בתי אייראפא, וביותר ירקרק דשא וחציר ההרים והיערים הרעננים. השתומם למראה עיניו. שלשה עשר חודש חי בביתי, והספיק לי הזמן הזה לשום עיני על תהלוכות הנער הזה בן שתים עשרה שנה, עד אשר היתה מריבה ביני ובינו ואשלחהו אל ארץ הקדם.

אם אמנם הדברים אשך היו ביני ובינו היו בזמן מאוחר אחרי שובי מארץ מצרים, הארץ אשר לה הקדשתי ספורי הספר הזה, בכל זאת לא ירע בעיני הקורא אם אפסיק בתוך ספורי אלה, ואדבר דבר באזניו על אודות הנער הזה הנפלא בדרכיו ועלילותיו.

בעיר וויען הלכתי עמו במקרה לשוח על המצודה הנשקפת על פני בית תפלת הנוצרים הנקראת בשם קארלסקירכע, העשויה בתכנית הפעטערס-קירכע אשר ברומא. הבית הזה יש לו כפה מלמעלה ולפניו שני עמודים גבוהים לתפארת. כמעט ראה מוזא את הבנין הזה ויכרע על ברכיו ויקרא בקול ששון “מאסקע! מאסקע!” (לאמר: בית מסגד!) וכל העוברים ראו כן תמהו כאשר השתחוה אפים ארצה ויגע במצחו על הארץ ויתפלל בקול רם.

צויתיו להתפלל בכל יום ערב ובקר וצהרים, ונפלאת היא בעיני, כי בטרם דרכו עוד רגליו על אדמת הרחוב הפונה צפונה וכמעט לא ראה פני השמש, והנה כבר הכיר ארבע פנות העולם ותמיד פנה בתפלתו בביתי קדמה מזרחה. אחרי כן כאשר היתה מריבה בינינו פעם בפעם היתה זאת נקמתו, כי חדל להתפלל; חיש מהר ראה ויתבונן כי שמח לבי בהתפללו.

הנער מוזא היה בעל בינה יתירה, והראה למדי כי האומרים כי טפש לב הכושים ולא בינת אדם להם, אין בפיהם נכונה. הן אמת דבר זר ומפליא הוא, כי העם הזה אשר נודעו עקבות חייו זה אלפי שנה, עוד לא עלה במעלות ההשכלה עד היום הזה ואין לו חלק ונחלה בקורות העולם. בני הכושים לא נופלים הם ברוח בינתם מבני האדם הלבנים; אפס בואם בברית הנשואים באביב חייהם הוא הדבר אשר יכבה נר שכלם ככל אנשי ארץ הקדם. האקילום החם יסבב להם עצלות ורפיון ירים ובהיות אדמתם פוריה וחמה מסתפקים במעוט כטבע כל יושבי הארצות החמות, הנה אין דבר אשר יעוררם לכל מלאכת עבודה. אם היה אפשר להוציא שבטי עמם במספר עצום מארצם להושיבם באיקלום ממוצע, אין ספק כי יעלה בידינו להפוך אותם לעם בינות ומועיל לחברת בני אדם. וכבר נסתרה ע"י משלים ‏אחדים דעת הסוברים, כי בנין גלגלת ראשם איננו מוכשר לקבל חכמה ודעת.

את אשר ביד הרוח וביד זרוע רמה לעשות לבדם, גם מבלי עזר חיצוני מלידה ומבטן משעה משחקת וממראה הפנים, הראה למדי הכושי אנטארא, גבור החיל מבני אב הנולד שלא בדת הנשואין, העבד, אשר במתק לשונו, בגבורתו ובנדבת רוחו עלה למעלה להיות למופת לגבורי הערביים, וינחול כבוד להקרא בשם: אבי הפרשים, והיה למחבר אחד משבעת השירים הנשגבים הערוכים ושמורים לדורות בבית תפלת מחמד (קאאבא) אשר במעקקא.

הרגשת הנקיות חסרה למוזא כמו לכל אנשי המזרח. נקל היה לו להתפלש בעפר חוצות ולעשות סחי ומאוס כתונת ‏בד לכן וצח, לקרוע בגדיו ולנשוא אותם כבלויי סחבות על בשרו. אבל היטב חרה לו בכנותי אותו בשם “חאמזיר” (חזיר), השם הזה חרפה הוא לבעלי דת מחמד ביחוד, בהיות החזיר טמא בעיניהם, כמו בעיני היהודים, ולא יאכלו את בשרו. אשר על כן השתוממנו מאד על תשובתו פעם אחת, כאשר שאלוהו אם אללאה הוא שחור או לבן? ויען: “אללאה יפה, לבן, לא שחור, אללאה אינו חאמזיר!” פעם הוליכתהו משרתת ביתי אל בית תפלת הנוצרים הגדול הנקרא בשם שטעפֿאנס-קירכע, ותראהו את פסל הנוצרי העשוי מעץ הנודע ומפורסם בוויען, אשר לפי אמונת המון העם שערות זקנו גדלים. כבואו לביתו ויספר איך נואלה נבערה המשרתת: “בעץ לא גדל זקן!”

מוזא היה בעיניו יפה תאר ויפה מראה מאד, ועל סבות שחור-תארו הגיד לנו, כי הוא בעבור שהשמש אוהבת יותר את השחורים מהלבנים. “הלבנים”, כה הגיד לנו כדבר ברור לו, יש להם נשמות שחורות, והשחורים נשמותיהם לבנות כשלג, והנה הלבנים ידמו לשאול ביום המשפט מאת אללאה."

כאשר הראו לו פעם אחת את המנקה ארובות-עשן (שאָרנשטיינפֿעגער) ואמרו לו כי אחיו מבני שבטו הוא, ויאמר: “מוזא שחור מאת אללאה.” הצייר האמן ראַהל נתן חיים נצחיים לתאר פניו. צלם דמותו של מוזא עומד עמי בחדר אשר אנכי כותב שם את קורות ימי חייו. הרבה מאוהבי לקחו העתקות מציור הזה. למען תמהר לשונו דבר צחות לשון אשכנז הבאתיו אל אחד מנבחרי בתי ספר הנערים, אשר בהיותו שם בחברת ילדים רבים עשה חיל בלמוד שפת אשכנז, וביחוד במלאכת הכתיבה, כי בכלל נראתה בו הכנה גדולה למלאכת הציור, ומפתותי לחם מצאה ידו ללוש תבנית חמור וקוף ליש ועפרה יפה מאד.

מעט מעט שם החורף משטרו בארץ, ולמען שמור מקור וקרח את הנער אשר הסכין בלהט חום ארץ כוש, עשיתי לו מכנסי פֿלאנעלל לבן וגם מגבעה חמה לראשו ממין זה. ויהי כלבשו הבגדים האלה ויאמר בלבו כי די בבגדים אלה לצאת החוצה, וימהר אל בית הספר. ויהי שם שחוק גדול ויברח ויצא משם אל ביתו, וימהר ויסר מעליו את בגדיו אלה, ויקח אותם ואת אדרת שער (פעלץ) אשר הכינותי לו וישליכם החוצה בעד החלון. כראותו פעם ראשונה את השלג התפלא הפלא ופלא, ויחשב כי נופת (צוקער) הוא, וכאשר לקח אותו אל פיו חרד מאד ויזעק זעקה גדולה. מזג האויר בוויען, אשר איננו כמו טבע ארצו, הסב לו כאב החזה ושיעול נורא מאד עד אשר נאלץ להשתאר כמה ימים שוכב על ערשו. הנערה המשרתת אשר בבית עשתה לה שחוק באולתה ותגד לנער לאמר כי מות ימות. וישא קולו ויבך בכי תמרורים ויאמר: “רע ומר למתים פה, בעפר ארץ קרה יבואו. טוב ויפה בסענאאר יישנו ויחם להם.”

ביתי היה מקום משכן עצב ויגון בימים ההם, כי בצל קורותיו שכבה על ערש דוי האשה הכבוּדה, אשר התעתדה למות זה ימים רבים. הנער ‏מוזא בכל עת אשר בא מבית הספר, היה כל מעינו בה, ולעשות רצונה כל תשוקתו, לא היה איש בבית אשר ידע כמוהו להניח הכרים למשען לה, לתת לה לשתות ולהשיב לבה באהבה כמוהו. והיה כאשר נחה שקטה לפעמים וכאבה הניח לה מעט, וישר לפניה מוזא בקול נעים את שירי ארצו, אשר ישירו הדיגים, או הנוסעים במדבר, או הקרואים בשמחת החתונה. לפעמים הראה איך יעשי הקופים בעלותם למרום עצים ויקטפו פירותיהם ויאכלום. ויהי עשותו כמעשה הקופים או כחיתו מדבר יפה מאד להלל, והעיר אותנו לשחוק ולששון.

ובכלל ידע מוזא מאד לחקות את המעשים (נאכאהטען). פעם אחת הולכתיו אל הפראטער⁴⁷ וצויתי לשחוק לפניו שם שחוק התולים אשר ישחקו גולמי עץ בתפארת אדם (מאריאָנעטטען). ויעמוד לפני הגולמים ויבט בפניהם וכאלם לא פתח פיו. כפי הראה היו בעיניו כעצמים חיים. אחרי עבור איזה חדשים מבלי אשר הגיד מזה דבר לאיש מאנשי הבית, והנה שחק את כל השחוק ההוא לפני אשתי החולה, אשר לא ידעה כי היה מוזא בעיר הפראטער, ותבן לה ע“פ תנועתיו את כל דברי השחוק ההוא. פעם אחרת פגע באיש חרש אינו שומע ואינו מדבר, וידבר עמו ע”י אותות וסימנים זמן רב, וידעו שניהם ויבינו איש את רעהו, ואנחנו העומדים עליהם לא ידענו דבר.

ויהי כאשר היתה יד אלהים בביתי וערפל היגון והאבל כסה אותו, ואוליך את הנער ואציבו לנכח אשתי המתה, ויחרד וישאל: “הֲזֶה הוּא מָוֶת?” ויהי בלילה ויעזוב את משכבו ויתגנב וישכב על עפר הארץ אצל הגוף המת, וישר כל הלילה שירים ונגונים אשר שומר המת רחפו כל עצמותיו משמוע. בקברי את מתי מלפני בכה הרבה וימים רבים עשה מספד ואבל מר. מוזא הרבה לו רעים בבית הספר, חבריו בקשו פניו לבקרם בביתם, ויכבדוהו ויחבקוהו וינשאוהו למעלה. וזאת היתה ראשית משחתו בו. וזה החלו למצוא עדות דבר בתורת הבית ובסדר ההנהגה הפשוטה והנכונה. ויאמר מוזא בלבו כי יתר שאת לו על שאר בני אדם, יען כי כלם יכבדוהו ויבקשו לשמחו: ולענגו. נתעוררו בקרבו הרגשות כאשר העבירו הנשים את ידיהן על לחייו הרכות והענוגות כשושנים, או כאשר הללו את עיניו, אז אש קדחה בעיניו ולהבה להטה במו, ונקל היה להתבונן כי בארצו ילדים כמוהו כבר ישאו נשים.

כאשר חדש האביב פני האדמה ויחלו בני העיר לצאת לשוח ולשאוף רוח צח, ויצא מוזא גם הוא, כי ע“פ מצב בריאות גופו לא טוב היה לפניו לשבת בית תמיד, ותהי ראשית דרכו לארוח לחברה את הנערים הפראים המתהלכים בחוצות. ויכאיבוהו וימררוהו בחרפה וקלס, ובאהבתם ובשנאתם ובהכותם אותו. מוזא היה מוכן ומזומן תמיד למלחמה, ויהי לו לעונג נפש להתיצב פעמים לא מעט נגד עשרה נערים ליסר בשבט פשעם עדי נוסם מפניו להמלט על נפשם. הכח הגדול אשר הצטיין בו ע”י קלות ומהירות תנועת אבריו היה לו לעזר בזה.

פעם אחת רדפו אחריו עצרת נערים על הסוללה אשך במצודה, ולבלתי תת אותם להשיגו קפץ על החומה הגבוהה כשלש רגל וירץ עליה כברת ארץ, וירא כי השיגוהו הנערים, ויזנק, לזַעֲוַת כל האנשים המתהלכים על המצודה, מעל חומת הסוללה הגבוהה מדת עשרת אנשים⁴⁸ או ששים רגל, אשר היתה אז אצל שער הדגים, ועתה כבר אבדה ואיננה, ויקפוץ ארצה, וירץ כחתול חיש מהר לביתו.

לא רבו הימים וכל יושבי העיר וויען ידעו את מוזא בעבור עלילותיו ומעשיו אשר עשה. אם אמנם, בלעדי המקרה אשר ספרנו, לא הפליא לעשות יותר מכל בני גילו הנערים אשר לא ישגיחו עליהם בעין פקוחה לעצור בעדם, בכל זאת השתוממו רק עליו, בהיותו שונה במראה פניו, ודבריו בלשון אשכנז הביאו פעמים לא מעט לשחוק, ובכל דרכיו היה זר ונכר. לא אבה ללכת עוד אל בית הספר, או בלכתו שמה וינס ויצא בסתר. ולכל מלאכת עבודה בבית לא הצליח מעצלותו, אשר לא עצרנו כח להסירה ממנו.

אפס לא לבד הנערים הפראים בחוצות, כי גם האנשים שגדלו כל צרכם, החברה – ואת אשר נכנה בשם תקון המדות (ציוויליזאציאָן), השחיתו התעיבו אותו, כי למד תועבותיהם וישכח תומת ארצו, ארץ הפראים. לא פעם ולא שתים שב לביתו והוא שכור, יען לקחוהו אוילים לבית משתה וימלאו גרונו יין שאמפאניער. ויהי להם רק כתבנית קוף אשר יצר אותו אלהים לשחק בו, גם הרגשת הבושה השחיתו בו ויסיתו בו ויפתוהו לשלוח יד במלאכת רעהו ולעשות מעשים אשר לא יעשו.

מצאתי את עצמי מחויב בדבר למחות בידו, בראשונה עשיתי זאת ע“י דברי מוסר ותוכחות, אשר בכל פעם ששמע אותם הנער מפי זלגו עיניו דמעות. אולם תיכף אחרי כן, גבר יצר לבו הרע, ויעש עוד תועבות גדולות מאלה אשר עשה בתחלה. ויהי כאשר החל לשוטט בחוצות כל הלילות ולא בא הביתה, ויפגעוהו אנשי חיל הסובבים ברחובות ויקחוהו וישימוהו במשמר פעם בפעם. אמרתי ליסרהו בשוטים. הדבר הזה היה לי למורת רוח עד מאד, כי אהבתי את הילד אשר עתותיו בידי. קראתי לאיש אחד מעושי רצוני ואצוה להניח אותו על הארץ לארכו, והנה הזכירני באשתי המתה היושבת בשמים ובכה תבכה אם יֻכה בשבט.” הדברים האלה המסו את לבבי ולא יכלתי לעשות לו מאומה, השתוממתי איך עלה פתאום הדבר הזה על זכרונו, כי מיום מותה, אשר הראה לה בו אמונת רוחו כבן אל אמו, לא נשא אותה על שפתיו, ומני אז עברו כמה חדשים.

והנה קרה עוד הפעם דבר אשר אלצני ליסרו ולענשו. הסגרתי את הנער בחדר עבודתי בעליה השנית הגבוהה אשר באחד בתי העיר הגבוהים והרמים. כמעט הלכתי מביתי ויפתח את החלון ויצא וירד בשלבים (געזימזע) רחבים שלש אצבעות, וילך הלוך לאורך החומה מדת ארבעה עשר איש (שמונים וארבע רגל) עד החלון הקיצון אשר ראה פתוח, ויבא דרך שם אל בית איש זר להמלט דרך שמה. האנשים אשר הלכו בחוץ – כי היה הדבר לעת הצהרים – ראו כן תמהו ורעדה אחזתם, איך הנער הכושי מתהלך על הקיר, ובחלחלה על מתניהם דמו בכל רגע כי יפול אחור על רצפת האבנים וינפץ ככלי יוצר.

מרגע זה זחלתי ואירא פן יקרני רע עם הנער הזה או על ידו. משרתת אחת אשר בעמדה מאחרי חלון הבית קראה אליו: “מוזא, קוף שחור אתה!” ויך מוזא בחלון ובפניה ויקרא: “בן אדם אנכי, אנוש כערכך!” המשרתת הזאת חלתה שבועות הרבה חלי אָנוש, כי טבעו רסיסי הזכוכית בפניה ובידה. ובכל זאת לא יכלתי לשפוך חרון אף על הנער בדבר הזה, כי לא יכול שאת חרפתו ולשמוע מוסר כלמתו אשר חרפוהו בכל יום תמיד הולכי בטל, אנשי און ובליעל, וימררו את חייהו. בכל עת שישב בית הרנין לב כל אנשי הבית, בהיותו אוהב שעשועים ורוחו משחקת תמיד. שכל טוב והן וחסד מהול באף וחימה הן המה האדנים אשר עליהם רוחו הטבעה.

כמה פעמים נסיתי לחקור אחר קורות ימי חייו; כבד היה להוציא דבר מפי הנער, אולי מעט היה אשר נשאר בזכרונו –כאשר התבוננתי בכלל שכֹחַ זכרונו רפה מאד – ויכול לחיות ג"כ שהדברים אשר היו לו לספר הכאיבו את רוחו. ויהי היום ויבוא אלי ויראני פרח אחר אשר צץ וישמח בו שמחה גדולה, כי הוא עצמו שם הזרע בסיר-הפרחים, כי אהב מאד לנטוע ולזרוע. ואשאל אותו לאמר, אם יש את נפשו להיות גַנֶָן, ויען: “מוזא כבר גַנָן הנהו, אבל מוזא רוצה להיות עובד-ארלוגין (אוהרמאכער).” שמחתי על תשוקתו זאת המתיחסת אל הכנתו למלאכת הציור והפסל אשר הזכרתי כבר.

דבריו כי כבר הוא גַנָן, היו לי דברים חדשים, ואוסיף עור הפעם לשאול אותו על קורות חייו. והנה נפלא וזר היה לראות איך הילד הזה, אשר זה רגע היה שש ושמח, נהפך לבו בקרבו ויהי עצב.‏ עיניו נרטבו מרסיסי דמעה כאבני חפץ שחורות; וישם שתי ידיו על עיניו. הבטחתיו לתת לו מטבע כסף אם יספר לי. “מוזא רוצה שנים,” השיב אותי. הנחתי אותם על השלחן ואקח בידי המפה מאפריקא, למען אהיה לעזר לכח זכרונו ע“י שמות המקומות אשר אזכיר לו. מוזא שת עיניו על מטבעות הכסף, כאילו חפץ לחזק ע”י המחיר הזה, אשר עיניו רואות, את לבו⁴⁹.

 

קוֹרוֹת יְמֵי חַיֵּי מוּזַא.    🔗

שם אמי בּאחיטא, היא היתה אם יפה וטובה, ושם אבי ראחאמיר, איש גדול למראה, והוא רועה את צאן אדונינו. מוזא היה נער קטן, ויהי יוצא השדה על נאות דשא לרעות שור ופרה ועז. שמי היה דיגעם. אמי ואבי היו שחורים, ויהיו עובדים את ראחמעט איש חוּם. הכושיים עניים הם, ואנַחנו תמיד עבדים, עובדים בפרך, אבל האנשים החוּמים עשירים המה, אוכלים ושותים וישנים הרבה ביום. אבי ואמי היו עבדי ראחמעטאללא, שם אשתו היה סיטאננע, ובנו אליאמענע, הקטן כמוני, משחק עמי תמיד. ויהי היום ואבי היה לבדו, ויבואו גנבים ויגנבו גמלים הרבה ויאסרו את אבי בחבלים, ואיש אחד עומד עליו לשמרו, והנשארים הלכו לגנוב עוד. ויישן הגנב אשר נשאר אצל אבי, ויקח אבי את המאכלת אשר לו באמתחתו ויגזר את החבלים וידקור את הגנב וימת.

הגנבים האחרים ראו את זאת וינוסו כולם וישאירו את כל אשר גנבו. ויבא אבי אל ביתו ויספר לבאחיטא ולדיגים את כל אשר עשה. ויהי היום ותצא אמי השדה, וישמעאל אחד בא אל ראחמיטאללא לקנות שמן, וירא אותי משחק על עפר הארץ, ויאמר אל ראחמיטאללא מכרה לי כיום את הנער השחור הזה, וימכור אותי ראחמיטאללא. ויתעצב אבי מאד אל לבו ויתחנן אל ראחמיטאללא לבלתי ימכרני, אבל לשוא. בכיתי הרבה בכי, ואלכה עם הישמעאלי לדרכו.

שני ימים רכבתי על הגמל, ויהי לעת ערב ונבוא אל עיר גדולה ושמה וואטמאדאנע, ושם בית הישמעאלי. העיר היתה יפה ובתי מסגד שם לרוב, וגנים ופרדסים, ועצים נחמדים למראה. הרים לא ראיתי שם, אבל נהר רחב ידים ושמו ניל. שם הישמעאלי היה אוּעוועדא, ורק אשה אחת לו ושמה איסעלא, ולו בן נער לבן, ושמו איבראהים. אוּעוועדא היה שר החיל, אנשים רבים באו אליו, ויהיו לו עבדים כושים הרבה, והיה עשיר גדול ויקרא את שמי סאיד. כל האנשים היו טובי לב ויאהבו את סאיד. ויהי כאשר היו לו עבדים הרבה וימכור אותי אל גנן אחד איש חוּם זקן, אשר לו גן גדול למראה ובו פרחים יפים ועצי פרי, תמרים, תפוחי-זהב וציטראָנען הרבה מאד. עבודתי היתה להשקות את הגן בידי, צפרים יפים נתנו קול בגן תמיד. בגן הזה עבדו שלשה כושים גדולים ושלשה קטנים.

אשה לא היתה לו כי כבר מתה. ולו שני בנים קטנים, הנערים האלה הלכו לבית הספר. ואני חליתי שם מחום השמש, ויזב דם מראשי, ויהי לי כאב אנוש, וימכרני הַגָנּן לישמעאלי אחר.

שם הישמעאלי ההוא היה דירוויש ולו בן קטן כשמו, שם הייתי כובס תמיד בגדי פשתים. ושם כושים גדולים וקטנים כלם כובסים בגדי פשתים, עבדתי שם הרבה מאד. ויהי היום ויבוא שמה איש עשיר גדול, הולך ונוסע אל הפחה היושב בעיר גדולה, ויאבה לקנות נער כושי, ולקחת אותו עמו על מסעיו וימכור אותי דירווייש בשלשה חאיריטי (שם מטבע) אל האיש ההוא. וילבישני מחלצות ואהיה משרת לפניו, ויאכילני וישקני. ונלך מוואטמאדאננע לקאירה.

שם חייתי אצלו שנתים, ויבא סוחר אחד אל אדוני ויאמר אליו: מכור נא לי את הכושי הקטן אשר לך וארבה לך מחירו, ויואל אדוני וימכרני לו. ואלכה עם הסוחר ואהיה אצלו יום אחד, ויבא מחמד ויקחני ויביאנו אל דאקטאר פֿראנקל, ויקן אותי בכסף מלא ויביאני באניה ואלך עמו לדרכו עירה ווינא. היראה עוד מוזא פני אמו? אֵם יפה וטובה היתה. נחל דמעה הורידו עיניו, ואחרי כן פתח פיהו וישר שיר בנגון מלא עצב ויגון, כשיר אבל-אם וכמספד על מת. כאשר נתתי תקוה בלבו כי ישוב עוד לחזות בנועם פני אמו, אם ייטב את דרכו ‏מעלליו, וינשק את שתי ידי ויקרא בששון ובצהלה: “אמו תמרים, קראָקאיל עָפְרָה עוד ישוב מוזא לראות!”

פעם אחת ספר לי הגדת-ילדים כושית (איין היאפישעס קינדער-מאֶרכען), הראויה לתת לה מקום הנה, כן מפאת פשוטית תוכן ענינה, כן מפאת דרך הספור הזר והחדש.

 

טוּפֶּירִל.    🔗

טופירל הלכה לשוח, ויבואו ילדים ויאמרו לטופירל: “לכי, בואי והביאי תמרים לאכול.”

טופירל אזנה קשבת, ותאמר: “אלכה בראשונה ואשאלה את פי אבי העור ואמי העורת.” אביה ואמה הרשו לטופירל ללכת. כל אחד הילדים היה לו שק קטן לאסוף אליו התמרים, וילכו כלם אל התומר הרחק מאד ביער. וטופירל לבדה עלתה על העץ, ותפל משם ארצה תמרים רבים אדומים וירוקים, הילדים לקחו האדומים והירוקים נשארו לטופירל הדלה. טופירל אספה תמריה בעצב ויגון. אין תמרים אדומים לתת לאביה ולאמה. הילדים נסו מהר ויעזבו את טופירל ביער לבדה גלמודה.

טופירל לא יכלה למצוא הדרך לביתה ותלך הלוך ובכה, רעבה וצמאה ולשונה נשתה. ותבוא אל נחל קטן, ותשת. ויהי לילה וימש חשך, וטופירל יראה מאד ותבך הרבה בכה, ותלך הנה והנה על יד המים ותרא והנה עץ רענן, ותדבר אל העץ לאמר:

“יא סאגגערע אומי אבוטוילי גאצערע קעדיר.”

הדברים האלה שר מוזא בקולו הצולל כפעמון, וכן שר את כל יתר החרוזים הבאים בספור הזה, ויתרגם אותם לי לאמר:

“אתה העץ, פרי בטן אמך, עץ מכושף, הֱיֵה גדול!”

וימהר העץ לשמוע בקולה ויגדל מאד, ותרא טופירל כי העץ המכשף הוא, כי שמעה טופירל פעמים הרבה מפי אמה העורת, אשר ספרה לה מן העץ המכשף אשר ביער.

ותשר טופירל:

“יא סאגגערע אבוטוילי גאצערע קאָראגער.”

"אתה העץ, פרי בטן אמך, העץ המכשף, הֱיֵה קטן!

ויקטן העץ מאד, ותשב טופירל על העץ הרענן ותשר:

“יא סאגגערע אומי אבוטוילי גאצערע קעדיר.”

“אתה העץ, פרי בטן אמך, העץ המכושף, שוב וגדל!”

ויאריך העץ דליותיו ויגדל, וטופירל ישבה עליו, ותרא כוכבים קטנים בשמים ולא יראה מחיה רעה, ותעלה על רעיוניה את אביה העור ואמה העורת, ותישן., ויהי בבקר והשמש יצאה על הארץ, וטופירל לא ידעה אנה תלך, ומה תעשה, ותרעב ותצמא, ותבך. ויבא היערה איש חוּם גדול למראה ולו קופים קטנים, וירא את טופירל על העץ המכשף ויקרא אליה, ותמאן טופירל לרדת אליו, ויקרא אליה שנית, ותשר טופירל:

“יא סאגגערע אומי אבוטוילי גאצערע קאָראנער.”

ויקטן העץ ותרד טופירל.

ויקח האיש את. טופירל ויוליכה הרחק הרחק מאד. הילדה העניה עבדה בפרך בבית האיש החום ההוא, ותבך יומם ולילה על אביה ואמה. כי אין לטופירל אח ואחות אצל אבותיה העורים.

ובכל עת אשר בכתה טופירל ויבא קוף וישב אצלה וישחק עם טופירל, וישר לה, ויהי לב טופירל טוב אל הקוף. ויהי היום וילך האיש עוד הפעם היערה לשאוב מים על יד העץ המכשף, ויבא כושי שחור כמוזא, רוכב על הגמל, ויאמר אל האיש: "הלא ראית פה ילדה קטנה זה כמה ימים אני מבקש אותה פה ביער ולא אוכל למצוא אותה. ויען האיש: “לא ראיתי את טופירל, לא ידעתיה.” וישר העץ המכשף: “האיש הבליעל לקח את טופירל עמו הרחק מזה, הילדה העניה, הנה הוא מכה אותה תמיד, וטופירל בוכיה.”

וירכב הכושי על הגמל וילך הרחק הרחק מאד ויבקש הלוך ובקש את בית האיש הבליעל וימצאהו. וילך האיש החום ויחפור בור עמוק וישם שם את טופירל ויאטור את פי הבור. ויבקש הכושי את טופירל, ויאמר אליו האיש: “מתה טופירל וזה קברה.” ויבך הכושי ויואל ללכת לדרכהו, והנה הקוף בא וישר: “טופירל לא מתה, טופירל חיה, הניה בבור הזה, האיש הכליעל שם אותה בבור.” ויבקש אותה הכושי בבור וימצא את טופירל, ותשמח טופירל מאד, לבשה גיל וששון גם נכספה ללכת אל ביתה ותקח את הקוף עמה. ותלך את הכושי ואת הקוף ותבא אל אביה העור ואל אמה העורת, אשר לא ראו את טופירל אבל שמעו את קולה, וישמחו כל האנשים על בוא טופירל, זקנים ונערים, בתולות ובחורים, כלם באו לראות את טופירל והקוף אשר עמה.

וטופירל היתה טובת שכל וישרה, ותהי נושאת חן בעיני כל איש ואשה."

דאגתי על דבר הנער הלכה הלוך וגדול יום יום. לגדלו על ברכי החכמה ולפקוח עין על כל דרכיו ועלילותיו, והיה דבר בלתי אפשר ע"פ תכונת ביתי ועסקי. אומנים ובעלי מלאכות מאנו לקחת אותו ללמדו אומנתם בעבור מראהו הזר, וגם יראו כי תאונה אל הנער רעה רבה מכל סביבותיו. אף שוטרי העיר פקחו עיניהם על היות הנער מבעלי אמונת מחמד, ואנשים אשר לא היו לי למשיב נפש באו אל ביתי בגללו. החורף היה הולך הלוך וקרוב, וַחֲזֵה הנער החל עוד הפעם להרגיש חולי ומכאוב.

על פי כל הדברים האלה שמח לבי כי מצא הנער חן בעיני פיצצאמאנאָ ראש מועצת המסחר (גענעראל-קאנזול) לממלכת עסטרייך היושב בירושלים, אשר היה בעת ההיא בוויען, וייטב בעיניו לקחתו לביתו בעבור ידיעתו במלאכת הגנה (גארטענקונדע) ובשפת אשכנז. ואתן לו את הנער לתשורת שי, ולא יכלתי להפרד ממנו בלי עצב ויגון, ורק זאת היתה נחמתי, כי הפרידה הזאת היא לרפואת נפשו וגופו, והיה יהיה בבית נכבד ויקר אשר אנשי הבית ההוא אוהבי אדם הם.

בראשונה לא האמין מוזא, כי אשלחהו מעל פני. אמנם כראותו ההכנות‏ למסעו וכי יתקנו ויסדרו בגדיו וחפציו, שאל אותי אם מכרתיו וכמה רביתי במחירו? ואומר לו כי לא עבד הוא הפעם, כי אם איש חפשי ולא במחיר מכרתיו. ויוסף לשאול, אם יש לגראף פיצצאמאנאָ המשפט ‏למכרו לאיש אחר ממכרת עבד? ויהי כאשר השיבותיו גם על השאלה הזאת, כי אין לו המשפט למכרו, ויהי כמרוצה ומתפיס, אולם אבל ויגון גדול משלו בו עוד. ויבקש ממנִי לתת לו רשות לראות עוד הפעם את פני כל האנשים אשר הבאתיו אל בתיהם, לברכם בצאתו ולקחת ברכתם. ויהי כאשר הולכתיו בליל חשך אל מסלת הברזל, אחר אשר היה בביתי שנה תמימה ושלשה חדשים, ויבך מאד ויתעלף מרוב כאב לבו ובמצב זה הושיב אותו משרתי במרכבת מסלת הברזל.

בדרך היה ימים רבים, כפי שכתכ לי גראף פיצצאמאנאָ, כאיש נדהם ויאלם דומיה. ורק למראה העיר קאנסטנטינאפעל נתעוררה נפשו מתרדמתה ותשב רוח שמחה אל קרבו. ויותר מכל נתן שמחה בלבו חום האיקלום, וישלך את אדרת השער אשר נתתי לו ללבוש בדרך, על האח המבוערת באניה. מקאנסטנטינאפעל והלאה על מסעם באניה היה שם איש אחד ישמעאלי, ויהי בישנו את שנתו ויקם מוזא וישלח ידו אל זקן הישמעאלי וימשכהו בשערותיו פעם בפעם, וירא עבד הישמעאלי את הנער הכושי משחק עם זקן אדוניו ויחר אפו, ויאמר להשליך אותו הימה, לולא נשא את פני הגענעראלקאנזול ושאתו יבעתהו.

כעת הוא חי בעיר הקדושה, והנהו נושא, כפי ששמעתי, השכלת וויען ארצה קדם.

בהיותו עצל ורפה ידים, אם אמנם כל עבודתו היתה רק להושיט כלי מקטרת לאדונו ולאורחיו (טשיבוקטשי), הנה אהב בתחלה לשכב על הגגים השטוחים, ולהשליך אבנים על העוברים בחוץ מבלי אשר ראוהו. גם הפעם הזאת רק כבוד הגענעראלקאנזול ושאתו הצילהו וישב אותו מבית כלא הישמעאלים אשר נתן שמה בפלילים. וזאת היא אחת עלילותיו החדשות אשר עשה בעיר הקדושה משולשת, בירושלים.

בערוב היום כאשר נִטו צללי ערב נכנס אֶל בית איש ערבי ואיש לא ראה אותו בבואו. וירא והנה השלחן ערוך לאדוני הבית אשר עוד לא בא.

ולא יכול מוזא להתאפק לבלתי ימלא תאות לבו לאכול מכל מאכל הערוך על השלחן. וישב על היריעה על יד השלחן הנמוך, מבלי שום לב פן יבא איש וראה אותו והפריע אותו ממלאכתו אשר הוא עושה, והיתה מכתו אנושה. וגם אחר אשר כלה לאכול לא נס להמלט, כי אם שלח ידו אל קנה המקטרת אשר הוכן לאדוני הבית ויעשן שמח וטוב לב כאילו בביתו הוא יושב. עשן הטאבאק ועוד יותר משקה ראקי (מין יין שרף הנעשה מענבים) אשר שתה הפיל תרדמה על עפעפיו, ולא אחר הנער וישתרע על המטה המוצעת לאדוני הבית ויישן. ותבא שפחה אחת ותרא והנה נער ישן ושנתו ערבה לו. ותלך ותגד לרעותיה וכרגע כל הנשים נסבו את הישן ותשתוממנה עליו, כי הנה הובילוהו רגליו אל קודש הקדשים אשר בבית המחמדי, הוא בית הנשים.

לאט לאט הרימו הנשים קולן ותהי זעקה‏ גדולה, והנה אדוני הבית איש נכבד ופארו הלבן חבוש עליו יבא אל הבית וישתומם גם הוא, כנשים לפניו, על השערוריה הנעשה כי חלל מקדשו. בין כה וכה הקיץ מוזא משנתו, וירא והנה רעה נגד פניו, ויקם וימהר לנוס משם בחפזי, ובטרם יכול איש לשלוח בו יד והנה עזב את בית הנשים ואת כל הבית לשום מפלט לו דגל לבן-אדמדם אשר לקאנזולית עסטרייך.

אדוני הבית דבר בחרונו: “את מעדני אכל ושקויי שתה ועל יצועי עלה; הגוזל ומחלל כבוד איש ענשו מות, מי יתן ואפגשהו.” מוזא חי עודנו, אולי למודי נזירי הפֿראנציסקאנים ישימו חחים באפיו ובמתג ורסן יבלמוהו. מי יודע מה עוד יקרנו? לא היה דבר בכל ימי חיי אשר הרבה לי כים דאגה, חרון, זעוה ורחמי לב, כנער הזה. כשד שחור עולה משאול אחז בכנפי חיי החזיקני ולא ירפני, ועוד כל ימי חיי לא אובה להיות כאלהים להיות צופה ומביט על דרכי איש ולקחת עתותיו בידי.

 

יוֹם הַשִּׁשִּׁי בְּבֵית הַמִּסְגָּד.    🔗

בקאירה נמצאים יותר משלש מאות בתי מסגד, הרבה מהם חרבות ומעי מפלה נשגבות למראה, כאלה אשר בקאירה העתיקה עם אולמי-העמודים אשר להם; רובם במצב רע ומשחת מראיהם. בן ארץ הקדם אוהב יותר לבנות בית חדש מאשר יתקן ויחזק בדקי בית ישן. בתי המסגד בקאירה נכרים מבחוץ ע“פ הרוב ע”י שורות אבנים אדומות ולבנות, ולא לכלם יש להם מנהרות (מינארעטע).

בימים הראשונים יכול להיות, שבתי המסגד עמדו במרחב והוד והדר סביבם; אולם היום הזה ע“פ הרוב בנוים סביב להם בתים, קרובים אליהם מאד, עד כי כבד למצוא מקום אשר נוכל לראותם משם על פני כל הבית ולהתבונן על סדר הבנין. היותר קדושים אשר בבתי המסגד אלה הם: ההאצא נעין ואל-אצאהר. לפני איזה עשירות שנים לא היה רשות לשום יהודי או נוצרי לעבור לפניהם, ומכ”ש לבוא בתוכם. כעת הרשות לכל איש לכנוס בתוכם אם רק יסיר נעליו מעל רגליו; ורק העיר דמשק עודנה עומדת בקנאת אש דתה בדבר הזה ולא תתן איש זר לבוא מקדשיה. בתי המסגד בקאירה נבדלים רק בגדלם ובקטנם, אבל דרך הבנין ומשטרם כמעט שוה בכלם.

גמרנו בדעתנו, אחרי אשר ראינו הרבה בתי מסגד, לראות את עבודתם שם ביום הששי שהוא יום שבת המושלמנים. ונלך לפני עת הצהרים לבית-מסגד אל-אצאהר, ונבוא שמה ברגע אשר קרא הגבר (מועצצין) מראש מגדל המנהרה לבוא אל הרנה ואל התפלה. וישר: שלום וברכה למאמינים! שלום וברכה ינוחו על ראש הנביא אשר נגלה אליו אללאה ויאמר: אני ה'! שלום וברכה לכל הבאים בשערים האלה להתפלל ולהשתחוות ארצה ביראת קודש. שלום להם ולכל אשר להם!

בעל דת מחמד מקדש יום הששי וחוגג בו, בהאמינו כי ביום הזה נוצר האדם הראשון אבי כל בני האדם, ומת בו ביום, וביום הששי יקומו המתים לעתיד לבוא, אשר ע“כ יקרא היום הזה ג”כ “יום העצרה”. רק התפלה לעת הצהרים קדושה היא ואז ישבתו מעבודתם. המושלמני עושה כל עסקיו ביום הששי כמו בכל יתר ימי השבוע, אפס התפלה הזאת היא בכל לב ובכל נפש ואסור להפסיקה. ואם יקרה שיפסיק המושלמני באמצע תפלתו יחזור ויתפלל מראש התפלה. והאיש אשר השבית אותו חטא חטאה גדולה.

באנו ביחד עם מתפללים הרבה בדרך שער גבוה אל חצר מרובע אשר נתיבות-עמודים סביב לו. בתוך החצר אגן מים גדול ורחב ידים, בו רחצו ידיהם ורגליהם אלה אשר לא עשו עוד ההכנות האלה בביתם. מן החצר היפה הזה הרצוף באבנים חלוקות ודקות, באנו ממול השער אשר נכנסנו בו, אל בית-המסגד עצמו אשר בָּמַת-התפלה שבו עומדת, כמו בבתי כנסיות של היהודים, בכותל מזרח, מכוון כנגד העיר מעקקא.

פנימיות הבית עושה רושם נשגב בנפש רק ע“י מלאכת בנינו. קירותיו לבנים, ועליהם תלוים לוחות ירוקים ארוכים, אשר עליהם כתובים פסוקים מס' הקאָראן באותיות זהב. הרצפה היא מעשה-משכית מאבני שיש. עכ”פ ראיתי כמוהם במקומות שונות ע"י חורים וסדקים שנעשו במחצלות של קש תמרים הפרושות על הרצפה. אור צח ובהיר יורד ובוקע מלמעלה מעל הכפה הגבוהה העומדת על עמודים גבוהים. בכותל המזרחי נמצאה קבה אחת, ועל צדה רחוק ‏ ממנה מעט קתדרא (איינע קאנצעל), אשר עליה מונח ספר הקאָראן פתוח, והאימאם (סגן בית המסגד או הכהן) קורא מתוכו פרשת היום.

הבאים להתפלל הסירו כבר בשער החצר את נעליהם וישאו אותם ביד שמאלם והנם דורכים ברגל ימינם על מפתן הבית. ובבואם אל הבית, אלה אשר כלי זַיְנם עליהם, יסירו אותם מעליהם בכרעם על ברכיהם.

אחר אשר התפלל כל אחד מהם תפלה קצרה בכרעו על ברכיו, יתיצב לפני הקתדרא, ובא רעהו ועמד אצלו עד אשר יעמדו שורות שורות. אל הקתדרא, המקושטת בשני דגלים אשר עליהם כתובים פסוקי הקאָראן, יעלו במעלות‏ אשר לפניהם דלת המבדלת בינה ובין בית המסגד. והנה כהן משרת אחד פתח את הדלת ויקח מאחריה חרב⁵⁰ ארוכה. וישרה ויציגיה לפניו על ראשה וישם שתי ידיו על נציבה ויקרא: “חסד אל על נביאו ומלאכיו יברכוהו; לכן ברכו שמו ביראה!” המתפללים התפללו תפלה קצרה. אחרי כן הביעו שפתם תפלות, בצבור וביחיד, ככל אשר קרא לפניהם הכהן המשרת.

והנה סגן הכהנים (אימאם) עלה הבמתה וישב על המדרגה העליונה וידרוש את דרשתו, הכתובה במליצה פשוטה בחרוזים (געריימטע פראָזא), וכל תנועותיו כתנועות היהודים בלמדם את ס' התלמוד. ואחרי כלותו דרשתו אשר דרש כרבע שעה, העיר את לב השומעים להתפלל אל ה‘. כל העדה התפללו תפלה בלחש, וישם כל איש עיניו על כפות ידיו ואחרי כן העביר אותן על עיניו, כאשר יעשו היהודים במוצאי שבת בשעת ההבדלה בהריחם את ריח בשמים ומכבים נר ההבדלה ביין הנשפך. אחר התפלה הזאת התפלל הסגן עוד תפלה אחת, אשר ענו אותה אחריו כל העדה: "ברך נא ה’, יתברך שמך! את היאור ניל, יעלה נא על כל גדותיו ויפרה הארץ."

אחר הדברים האלה יצאו כלם מבית המסגד ורבים מהם נתנו צדקה לעניים הרבים הנאספים בחצר, אשר היא חובת כל מושלמני ירא אלהיו לעשות אחר התפלה. ביום הששי לא תבא כל אשה לבית התפלה, אבל באות הן ביתר ימי השבוע ובכל שעה, כי בית התפלה פתוח תמיד; ורק מתפללות הן במקום מיוחד ומוגבל כנשי היהודים בבתי הכנסיות. מחמד לא אהב לראות נשים מתפללות לעיני כל, ועצתו היתה שתתפללנה כל אחת בביתה, אע"פ שלא אסר עליהן בכל זאת התפלה בצבור.

אם אמנם גדול מאד כבוד הבית בעת התפלה, ואף כי יכבדו המושלמנים את המקום ההוא הקדוש להם, בכל דרכם ועלילותם, בכל זאת יקרה בימי השבוע שנראה שם איש ישן שנתו או אוכל סעודתו או גם עושה מלאכת יד קלה. והדבר הזה לא יפריע אנשים אחרים אשר יתפללו את תפלתם בעת ההיא עצמה וישפכו שיחם לפני ה' בכל לבם ונפשם.

אל בית התפלה אל-אצאהר, לאמר “המזהיר” מחובר ג"כ בית מדרש החכמה הגדול אשר למושלמנים בקאירה, המפואר בכל בתי מדרש החכמה אשר בארץ הקדם ומכובד מאד בעיני כל. ויש לבית הזה בית עקד ספרים גדול מאד והוא פתוח לכל המלמדים ותלמידיהם.‏ בבית המדרש ההוא ילמדו בסדר מדרגות לשון ערבית, חכמת הדבור והמליצה (רהעטאָריק אונד פאָעזיע), חכמת השעורים ואלגעברא, הגיון, ידיעת המשפטים (רעכטס-וויססענשאפֿט), למודי הדת (טהעאָלאָגיע), פילוסופֿיא מוסרית (מאָראל-פֿילאָזאָפֿהיע), באור הקאָראן וכו'.

מספר התלמידים הנקראים “מוגאווימין” נתמעט בזמן הזה החדש, לפנים עלה מספרם מאלפים עד שלשת אלפים. הסבה לזה כי נתמעטה הכנסת בית המסגד מעת שלקחה מהם הממשלה הקרקעות שהיו נכסים משועבדים להם. מהנכסים ההם נתנה לתלמידים פרנסתם מלבד מה שלא שלמו שכר למוד. כעת חדל מהם משען ומשענה, וגם למלמדים שכר אין.

המלמד מוכרח להסתפק בכבודו אשר יחלקו לו תלמידיו, והוא מתפרנס בצער בעמלו אשר הוא עמל לתת לקח בבתי העשירים, הבוחרים לבניהם מורים ומנהלים ממלמדי בית מדרש החכמה. התלמידים מתפרנסים במלאכת הכתיבה שהם מעתיקים ספרים בכתב ידם, ובשכר קריאתם בספר הקאָראן בצבור, ובשכר תפלתם על קברי המתים. בזמננו זה בקשו לעשות באלכסנדריאה בית למוד חכמת הרפואה כבית הזה אשר בקאנסטנטינאפעל אבל נועצו אח"כ כי טוב יותר לשלוח התלמידים לוויען ללמדם שם ביחד עם חכמת הרפואה גם לשונות שונות.

ובהיות הארץ ההיא חסרה אנשים חכמים וידועים משכילים בחכמות ובלשונות ובידיעות העולם, לכן כאשר ישובו הרופאים הצעירים ההם מוויען לבתיהם ילקחו לבתי הכתיבה הרמים של הממשלה, לעבוד עבודת ‏המלך והמדינה, ולא יוכלו להועיל לעם הארץ במלאכת הרפואה אשר למדו. איש מצרי, האדון חאמיל, אשר למד ארבע שנים מלאכת הרפואה בוויען, התאונן רע באזני, כאשר דברתי עמו בארץ מולדתו, על אשר שמו משרה על שכמו בבית מועצת המשנה למלך, תחת אשר קוה לעשות טוב בעמו בחכמת הרפואה אשר למד לרפאות נגעי בני אדם ולחבש לעצבותם.

ממשלת מצרים, הנוטה כעת יותר אל הצרפתים ואוהבת את לשונם, שלחה זה לא כביר המון אנשים צעירים לפאריז ללמוד שם מלאכת הרפואה, ויכול להיות שגם אותם תקח אח"כ לעבוד עבודת המדינה והדיפלומאטיא.

המראה אשר ישתומם עליו ויחרד האיש הזר הבא לראות את בית מדרש אל-אצאהר, הוא התלמידים העורים הנמצאים שם כמה מאות והם לומדים ומתפרנסים שם. בן הארץ ההוא כבר הסכין לראות מראה היגון הזה, בהיות שם העורים מצויים מאד מסבת חול המדבר הבא שמה על כנפי הרוח הנושב תמיד, ומסמא את העינים. התלמידים העורים עשו להם שם בקאירה בקנאת-הדת שלהם ובבקשם תמיר מצה ומריבה. מספרים, כי בזמן שלפנינו קרה פעמים לא מעט, שכאשו לא נתן להם מאכלם כאות נפשם, או לא ישר בעיניהם אחד המורים, שטטו ברחובות קאירה נשענים על יד מנהלם, וזעקו זעקה גדולה ומרה ויקללו קללה נמרצת, עד אשר עלה בידם לעורר לב העם לחוס עליהם ולעשות רצונם.

מבית מדרש החכמה אשר לבית מסגד אל-אצאהר יצאו לכל הארץ מורי בתי הספר, שופטים וסגני שופטים (מופטי) וסגני בתי התפלה (אימאם). וקצת מהם ישארו כל ימי חייהם יושבי בית המדרש ולומדים תמיד וכל ישעם וכל חפצם להמנות בין החכמים יראי ה' וחושבי שמו (אולמא)⁵¹. די לנו לראות איזה בתי מסגד לעשות לנו דמות ותמונה מכלם; ונזכיר רק עוד אחד, הוא בית מסגד הסולטאן האססאן, בעבור סבת יסודתו אשר יספר ההמון, אם אמנם לא נדע בבירור, אם אמת נכון הדבר.

באחד הרחובות הגדולים אשר בקאירה נעלה על גבעה קטנה ונראה שם בית-מסגד נעזב ושומם. העמודים החזקים אשר בחצר, הכפה הגבוהה הבנויה לתפארת, הבדידה השורות בחדרים רחבי ידים, יביאו התפעלות בנפש הסר לראות, אם אמנם רבה העזובה בבית הזה ושתותיו מדכאים.

הסולטן האססאן עלה למעקקא לשלם נדרו כמצוה על כל מושלם ירא אלהיו. ויהי בהיותו בדרך ימים רבים ויגזול המשנה (פֿעציר) את כסאו וימשול בשבט עברה וירע לעם מאד. צבאות מחנה הסולטאן מתו במדבר, וישאר אך הוא לבדו, ויהי כשובו לעיר מלכותו עני וחסר כל ומדיו קרועים ובלויים, ולא הכיר אותו איש, ויירא לנפשו לבלתי יומת ביד משנהו. ויבקש וימצא איש אחד, אשר העשיר אותו לפנים עושר רב ויאמר כי נאמן לבו עמו. ויגל את אזנו מי הוא. וילבש בגדי נזיר (דערוויש) ויבן את בית המסגד המפואר הזה תפארת בניני הערביים, בכסף אשר לקח מאת אוהבו. ויהי אחרי שנים ‏רבות ותכל כל המלאכה והבית עמד על מכונו כליל בהדרו, ויבקש את הסולטאן וכל שריו ועבדיו לחניכת הבית הזה. ויהי כאשר נאספו כלם, ועיניהם לא שבעו לראות הדרת הבנין והם משתאים ומשתוממים, והנה אנשי חיל, אשר שכר אותם הסולטאן האמת, באו פתאם וימיתו את חומס הכתר ואת כל האנשים, אשר הרימם עמו. ואחרי כן הפשיט הנזיר את בגד עדים אשר עליו מלמעלה, והנה הוא נצב לעיני כל העם לבוש מחלצות ובגדי מלכות בהוד והדר. ויכירו כל העם את מלכם הטוב והישר ויקרא: יחי המלך! בשמחה ובטוב לב.

אם רצונך, עפֿענדי (אדון), לראות את שְׁיָרֵי סימני הדם, הנה אראם לך, אמר אלי משרת בית המסגד; ויראני והנה איזה כתמים על הרצפה, ואתנה איזה מטבעות ליד המשרת בעבור זה

 

בֵּית מִשְׁתֶּה קַאפֶֿעע אַיירָאפִּי.    🔗

האיש המתהלך ימים רבים בחוצות קאירה הנראים כעולם חדש וזר בהיותם שונים ומתחלפים מחוצותינו וכאילו הם רוחפים על כנפי הדמיון, אשר אזניו תשמענה כל היום זרות הלשון ונכריות הקולות והטעמים (אקצענטע) ועיניו תראינה הבגדים השונים הדומים לאלה הבאים בספורים הבדוים, ואנשים ערומים בלי לבוש, הנשים המכוסות בּצעיף כאשר יעשו אצלו עוטי המסכות (מאסקען), והחיות הטורפות אשר לא נודעו לו הנה כי אם מספרי הציורים עוברות לפניו ונגד עיניו, הנה לפעמים יעלה על מחשבתו פתאם, אם כל הדברים האלה כנים הם ולא בחלום נראו לו. הפחד והרעדה אשר יעוררו בלב הילד הגולמים המשחקים (מאריאנעטטען) או הסתערות כח בדמיון בתוך המון חוגג לוטי פניהם במסכות, תמהון לבב איש בהקיצו מחלום מבוהל ודמיוני, ישוו אל מצב האיש המערבי בבואו מאייראפא, ופתאם יראה את עצמו בעולם הקהאיריני ההוא.

גם נפשי לקחה שמץ מן המצב ההוא, ותבא בי רוח החפץ והתשוקה לבקוע את הים הדמיוני הזה ביד חזקה ולהבקיע ברגע אחד אל ארץ המערב אשר שם התבונה יושבת לכסא, להשכיח שאון נפשי כאיש שקט מילידי ארץ אשכנז, ולארוח לחברה עם תקון המדות (ציוויליזאציאן). בתוך הרחוב הגדול נמצא בית משתה הקאפֿעע, הנעשה כתבנית בתי הקאָנדיטערייא ‏ בברלין, אשר שם יאספו האורחים באות נפשם, ואנשי אייראפה המתגוררים בקאירה יאהבו לבא שמה למצוא שם אנשי ארצם ולפעמים אוהבים ורעים.

האדון דאטטעלבוים בא מארץ אונגארן לגור במצרים, אולי בעבור שבארצו רבו הדקלים (דאטטעלביימע) ובמצרים מעטים הם מאד, ויעש לו את בית הקאפֿעע היפה הזה, אשר מכתבי עתים איטלקים ואשכנזים מונחים על שלחניו וכל הדברים המשיבים נפש כרצון איש ואיש, כמנהג אייראפא או כמנהג הערביים, נתונים על שלחנות יפים משיש לבן, בוא אל הבית הזה מבית הקאפֿעע הערבי יהיה בעיני איש אייראפא אשר הסכן חסכין בנקיות לטהרה, כבוא אל שערי גן עדן מאש של גיהנם.

האדון דאטטעלבוים הוא בעל אכסניא ערום ונחמד, היודע לשונות רבות, ויודע לקרב אורחיו איש לרעהו על פי ארצם ומולדתם. ולי היה שמור בבית הזה לרעת ולהכיר פתאם שני בני אדם מארץ מולדתי, את האדון פֿרייהערר פֿאָן ערבען ואת העלמה יוזעפֿא קיסעלא, שניהם ילידי ארץ באֶהמען, וזאת האחרונה נולדה מהלך שתי שעות ממקום מולדתי. זה לא כביר שבה מאשדות היאור (נילקאט ראקען) והנֶיהָ מתעתדת להנשא לאיש ישר אשכנזי בעל מלאכת יד. כאשר נקרה נקרינו ביום אז בגן האזבקיה בתוך המון רב מאנשים מחמדיים ערבים, לשבת יחד ארבעה אשכנזים בשלחן אחד קטן, ככה נקרינו במקום הזה שלשה בני אדם מילידי ארץ הטשעכים (באֶהמען) מדברים שפת מולדתם.

האדון דאטטעלבוים הוא ג"כ מאסף עתיקות ארץ מצרים ומסדר אותם בטוב טעם ודעת, ומוכן בכל עת להראותם לכל דורש. ואני חייב להודות לו על העונג אשר עשה לי כמה שעות והרבה למדתי בהתבונני בדברים הנבחרים אשר אסף.

בין זכרונות ימי קדם כתובים בחרוטים (קארטושען) ומטבעות עתיקים, בין פסילי אבן בדמות מלכות-מצרים וחגורות הנשים הכושיות החדשות עשויות מעורות פולים, בין חצים מרעלים וכלים מכלים שונים זרים ונפלאים, נמצא אצלו גם מתי מספר ספרים, הלא המה ספרי אנאקרעאן העסטרייכי" כשם אשר קרא לו וואָלפֿגאנג מענצעל. את אספת ספרי קאסטעללי, רק אותם לבדם הביא האדון דאטטעלבוים עמו מכל תבואות ההשכלה, לשם ולזכר ארץ עסטרייך, אל ארץ הקדם.

כתבי העתים מטריעסט, ספרי קאסטעללי, יפת התאר מארץ הטשעכים, הדקל (דאטטעלבוים) מארץ אונגארין – כל אלה חברו יחדו ברגשת נפשי ורוח ארץ מולדתי נשבה בם, ואראה בעיני כאלו בביתי אנכי יושב.

וה' חפץ כי זכור נזכור פתאם שבכל זאת בתוך עם נועז אנחנו יושבים. היינו בעליה הראשונה שבבית, והנה קול שאון וזעקה גדולה נשמע ונמהר אל בית הקאפֿעע לראות מה נעשה.

ילדה יפהפיה אחת כבת שש שנים והיא בת אורח מארץ אנגליה, אשר עמדה לפני פתח בית-הקאפֿעע לבושה בגד לבן, אבדה פתאם. אכן נודע הדבר תיכף שאשה אחת מנשי הבי-דונאים עשתה עמה שעשועים ותנהג אותה אחריה. והנה רדפו מהר אחר השודדה וישיגוה ותושב אל בית הקאפֿעע. וכבר עלה ביד האשה הזאת לשנות פני הילדה למען לא יכירוה, ותמשח פניה בצבע צהוב סחי ומאוס ותעטוף אותה כל פני כולה במטפחת צמר גפן. אשת הבי-דונאי צעקה: “אללאה! אללאה!” ותכס בצעיף פניה ותפול ארצה. והבית מלא מקול רעש גדול ומקללות נמרצות. אבי הילדה שמח מאד כי מצא את בתו ויחבקה וינשקה. האורחים הפצירו בו להוליך את האשה אל הקאדי (השופט) ולמסור אותה בידו לענשה. והאשה שכבה על הרצפה ותוסיף לקרות: “אללאה! אללאה!”

אחר אשר הסכימו כל אנשי הבית פה אחד, שאם גם ענוש תענש האשה הזאת בפלילים, לא תהיה למשל מזכיר עונש ושודדי הילדים אשר רבים הם במצרים, לא יקחו מוסר למען לא יזידון עוד, ואחר אשר הילדה יפת העינים כבר היא משתעשעה על חיק אביה המאושר; נועצו לב יחדיו לתת חפשה לאשה השודדה. אפס לא אבתה האשה לקום מעל הארץ, כי יראה פן תובל אל הקאדי. ויחר אף העבד הכושי וירמוס אותה בטיט חוצות ויסחוב אותה ברגליו על פני כל הבית סחוב והשלך החוצה. ומפי האשה לא יצא קול אחר זולתי: “אללאה! אללאה!”

אחר אשר קם השאון על דבר השוד לדממה וכלה זעם מוּסר האכזרי ותם רומס מן הבית ונשאל את אנשי הארץ, מה היה משפט הילדה ומה נעשה בה אם היתה לשלל אל השודדה. “אין ספק,” ענה אותנו איש היודע ובקי בדרכים הפראים של ארץ מצרים, “שהיו מגדלים את הילדה הזאת בסתר באחד אהלי המדבר או במערת חמר אשר באחד הכפרים הרחק מקאירה עד היותה כבת שתים עשרה שנה, למען תמכר אז אל בית הנשים אשר לאחד הפחות.”

על פי הדברים האלה הגיעה שיחתנו על דבר מצב הנשים בארץ הקדם בכלל, ובפרט בארץ מצרים. כל אחד מאנשי אייראפא אלה אשר נאחדו בארץ מצרים ידע לספר איזה מאורע או דבר חוק ומשפט דתי הנוגע לענין זה. בכל הדברים הרבים שנכתבו בספרים בזמן העבר וההוה על דבר מצב הנשים בארץ הקדם, עוד נראה רבים ‏ ממשכילי אייראפא משתוממים ומתאוים לשמוע ‏ דברים כאלה. וביחוד תחרד לב הנשים כשמע לעדתן דברים רבים מבהילים מענין זה, אם אמנם ברוב דברים אלו לא יחדל פשע, והשמועות שוא תדברנה.

על כן אמרנו לאסוף הנה יחד בקצרה את הנודע לנו, אם אמנם קצתם כבר נודעו, למען נחבר אליהם גם את הבלתי נודע ומפורסם. מלת הארעם פירושה: קדוש, דבר האסור (חרם). במלה הזאת יכוון בן ארץ הקדם על הנשים עצמן וגם על החדרים אשר הנה יושבות בהם. והנה נרים נא מעט את מסך החדרים האלה:

נשי מצרים מלידה ומבטן, הנה כנטיעים מגדלים, אבל לא רמות קומה. עוד היום תארן דומה לתארי הציורים על זכרונות ימי קדם. האשה המצריית, ביחוד אם היא מבנות העם, תגביה ראשה בהליכתה ותלך מישרים כבנות מלכים ביקרותיהן. סבת הדבר הזה היותן נושאות על ראשיהן כדי מים וכלים אחרים וכמו במאזנים ישאום למען לא יפלו ונשברו, אשר ע"כ הסכן הסכינו ללכת במישרים, למען ינוח מחצית גופם ממתניהן ולמעלה ורק ירכיהן נעות ומניעות את כל הגוף. גם האיקלום החם לא תתן אותן ללכת בחפזון, ולכן תהיה הליכתן כהולך בתוך המון חוגג, ונפשו תדרוך עז וכל הרגשותיו מדודות ושקולות, ויכול להיות שבארץ המערב תכונה הליכה כזאת בשם: הליכה טהעאטרית.

תאר פני הנשים מגדולי העם, לבן כהה. בנות העם אשר השמש תשלח עליהן יותר את קרניה, מראיהן לפעמים חוּם-זהב מבריק, ועל הרוב הנה כהות ונוטות לירקרק זית.

מצח המצרית צר כמצח פסל האלילה‏ פֿענוס המעדיציא⁵².‏ מי יתן וישיתו על לב נשי אייראפא כי בבקשן להרחיב מצחן בהיותן סורקות שערותיהן אחור, תראינה בזה כי עם אין בינות הנה ולא חלק להן במשפט המלאכיות היפות. מצח רחב טוב ויפה רק לבעלי עצה ומחשבה, והמה האנשים. תאר פניהן נבדל מתאר פני הנשים היונית, במה שמצחן ולחייהן נסוגים אחור מעט. שפתיהן המלאות והאדומות פתוחות מעט ומאחריהן נראות השנים הלבנות כשלג והישרות העומדות זו אצל זו. עיניהן מְשׁוּקָדות, גדולות ושחורות וגבותן קרועות בפוך, ידיהן ורגליהן צרות (שמאל).

עוד שמור ציור פני המלכה נאָפֿרע-ארי אשת המלך אמענאָף הראשון, המצוין ע“י אף כפוף ועינים גזורות עקלקלות (שיעף געשליטצט); ובציור אשת פרעה מענעפֿטאף השני מלך מצרים, ושטה טזירך, הלחיים עגולות כתפוחים. באטיאנטע בת רעמסס השלישי, הצטינה ע”י עינים גדולות, אף ישר ולחיים בולטות; ובציור טאיא אשת אמענאָף השלישי נראה אף ארוך וישר ושקוע מעט, שפתים מלאות וענוגות, ולחיים נסוגות אחור אבל עגולות. כל המלכות ובנות מלכים אלה שערותיהן המקושטות בכל עדי יקר שרוקות אחורנית על ערפן; כאשר תעשינה הנשים גם היום הזה המקשטות שערותיהן בפתילים מצבע שחור-תכלת ועליהם עדי זהב, והנה שרוקות אחורנית.

מלבושי נשי המצריים כבר דברנו בספרנו זה פעמים הרבה. נשי מצרים תבכרנה בטרם עתן ובנות שתים עשרה או שלש עשרה שנה ופעמים גם בנות עשר שנים תהיינה לאיש, אם אמנם לא גדולות הן ואינן שונות בתמונתן החיצונית מהילדות שבארצנו בנות שנים כאלה. וכבר ראינו במצרים בנות שלש עשרה שנה חובקות בן או בת. בנות מצרים פוריות מאד, בנות אייראפה הבאות למצרים תשארנה על הרוב עקרות, ואם בנים תלדנה ומתן בנעוריהן ע"פ הרוב. האבות משיאים את בנותיהם לאיש בטרם עתן מבלי שאול את פיהן. ואם אין לה אב ואם תוכל לבחור לה אפיטרופוס הנקרא “וועקיל” אשר אליו להשיאה לאיש.

כמו אצל היהודים עוד היום בארצות המערב, נמצאות גם אצל המצריים נשים שדכניות הנקראות “חאטבה” והנה מפריזות על המדה מאד בהיותן מתארות את תפארת הבתולות ומעלותיהן. החתן רואה את הכלה בעיניו בפעם ראשונה בליל האפריון. המוהר אשר לו לתת לאבי הכלה הוא לא יותר מחמש מאות זהובים כסף ולא פחות משלושים.

המון מנהגים הרבה יש להם שהם נוהגים בשעת השידוכין והחתונה, מהם מנהגי חול ומהם מנהגי קודש, וימים רבים ולפעמים גם שבועות הרבה דרושים למלאות כל פרטי המנהגים האלה, אשר כמו בכל העמים הקרובים עוד אל מצר הטבעי, המה עזר לא מעט להתחקות על ידם על שרשי קורות המוסר וההשכלה של העמים האלה.

הנשים המצריות לא עשו למו שם גדול לתהלה ולתפארת במה שנוגע לאמון לבם לבעליהם; לא תדענה קרוא בספר ולא כתוב, והדבר הזה לא ירע בעיני בעליה, מבלתי יכולת ביד הנשים עי“ז עכ”פ למשוך אנשים ברשתן ולהרבות הרפתקאות של אהבה (ליעבעסאבענטהייער). בארץ מצרים הן יותר חפשיות מאשר ביתר ארצות הקדם, וכל עין יחזה בהן כי הולכות הנה בעקבות “נחש היאור קלעאָפאטרה. הנה הולכות לבקר רעותיהן בבתי הנשים באין מוחה בידן; גם תצאינה לשוח כאות נפשן, רק תכסינה בצעיף פניהן לבלי יראה אותן איש זר. הדבר הזה איסור חמור הוא, עד כי בחצרות הקברים מקום שם קבר הנשים הנביאות לא ידרוך שם רגל איש ורק הנשים תבאנה בם. ושות לכל בעל דת מחמוד לישא לו ארבעה נשים, והדבר הזה אפשרי רק לעשיריהם, יען כי כל אשה יש לה בית מיוחד. ובכל זאת מרבים עניי העם ‏לשאת נשים הרבה, בהיות הנשים עוזרות לבעליהן לפרנסת ביתם ע”י מלאכות ידיהן.

פלגשים יקח לו המחמדיי כמה שירצה ואין מוחה. אכן גם אלה דורשות כסף הרבה והוצאתן מרובה, ע"כ יבקש לו תחבולות להוציא את נשיו ולקחת לו בכל פעם אחרות תחתיהן. יש אנשים אשר הוציאו שלשים נשים ויותר; ויש נשים צעירות לימים אשר כבר היו נשואות לעשרה אנשים ויותר. אנשים כאלה אינם לשם ולתהלה ולא תרום קרנם בכבוד; ובכל זאת לא יחשבו להם עון בגרשם את נשותיהם אם לא ילדו להם, או לא ילדו בנים זכרים.

אם יאמר בעל דת מחמד לאשתו “ענתי טאליקה” (הרי את מגורשת) הנה היא מגורשת ממנו בלי שום פעולה אחרת לא ע“י עצמו ולא ע”י ב"ד. האשה תשוב אל בית אבותיה אם עודם בחיים, או אל בית קרוביה. האיש יכול להחזיר גרושתו, ולגרשה עוד הפעם ולהחזירה פעם שנית אבל לא פעם שלישית, אם לא כשהיתה בינתים לאיש אחר ושלחה, אז יכול הראשון להחזירה אליו.

באופן זה יעשו מעשים זרים. האיש הרוצה להחזיר גרושתו פעם שלישית ישכור בכסף איש אחד, על הרוב איש עִוֵר עינים, אשר ישא את אשתו המגורשת ממנו פעמים, וממחרת יום הנשואין יוציא אותה ושלחה מאתו ויצאה והיתה לאישה הראשון. ובהיות שקרה כמה פעמים שהאיש בעל לילה אחד לא רצה לגרש את האשה אשר לקח, לכן כה יעשה האיש הרוצה לשאת פעם שלישית את גרושתו, ידבר על לב עבדו הכושי אשר לא תאר ולא הדר לו, לקחת לו את הגרושה הזאת לאשה וגם מוהר יתן לה. והיה ביום השני ונתן האיש את העבד הזה במתנה לאשתו הגרושה, ושוב אינה צריכה להגרש ממנו, כי לא תוכל אשה בעלת דת מחמד להיות אשת עבדה אלא א"כ תתן לו חֻפשה.

השפחות שהן קנין כסף האשה לא תוכלנה להיות לאישה לפלגשים, אם לא תתן אותן האשה עצמה לבעלה, כאשר עשתה שרה אשת אברהם ככתוב בספר התורה. ואם יבוא האיש אל שפחת אשתו בסתר וילדה בן או בת, הנה הילד הזה יהיה לעבד אם לא נתנה או נמכרה אמו בטרם ילדה לבעל האשה.

אם יקח המחמדיי נשים על אשתו הראשונה, הנה לה תמיד משפט הבכורה, וזה שמה אשר יקראו לה “על-זיט” לאמר: הגבירה. מעשים כאותה מעשה שבא זכרה בספר התורה, ששכור שכרה האשה האחת את בעלה מאת רעותה בדודאים אשר נתנה לה, תקרינה גם היום בבתי הנשים, אבל לא בדרך מוסר וכבוד כזה.

השפחות לא כלן שוות הנה. הלבנות הן במעלה הראשונה, ואחריהן במעלה הן החוּמות מאביסיניען, אשר לא נופלות הן בעיני עצמן מהלבנות ותמאנה הענות מפניהן, אפס הנערות השחורות יודעות ומכירות כי נופלות הן במעלה מן הלבנות, אבל לחוּמות לא תתנה היתרון. גורל השפחות כמעט טוב ויפה מגורל הנשים.

האשה תוכל, כאשר כבר זכרנו, להגרש מבעלה ע"י מלות שתים, אשר יוציא מפיו לפעמים בחרות אפו, ויצאה מביתו והיתה לשלל לכל עוני ומחסור. אולם השפחה אם רעה היא בעיני אדוניה לא תצא ממנו בידים רקניות, כי הענק יעניק לה, ועל פי הרוב לאיש ייעדנה. אם ילדה השפחה לאדוניה בן או בת, אז לא ימשול בה למכרה או לתתה לאיש אחר. והיה במותו ויצאה לחפשי חנם. אם אדונה יתן לה חפשה, כטוב לבו בשמחתו על כי ילדה לו בן, לא יוסיף עוד לבוא אליה אם לא יקח אותה לאשה כדת.

ע“פ הדברים האלה והמצב הזה נקל לראות, כי חסר להממשלה המחמדיית העיקר הגדול והיסוד האמיץ אשר עליו כל אדני הצלחת המדינה הטבעו; הוא יסוד אושר-הבית הנשען על מדות ישרות. גדול בנים מוסרי ורוחני הוא דבר שאי אפשר בממשלה ההיא, אשר מלבד זה בניה ובנותיה ישארו בוסר ולא יתבשלו כל צרכם ע”פ נשואיהם בנעוריהם, וגם רוחם תיעף ותחדל תת כחה. והנה הדבר הזה הוא רק סבה אחת להשחתת אושר המדיניי, אבל סבה גדולה וחזקה רבת פעלים; יתר הסבות אין להן התיחסות עם המדובר בפרק זה.

הממשלה המחמדיית תסוב על צירה ומתגלגלת ע"פ היד החזקה אשר הניעה אותה פעם ראשונה, אם אמנם כבר יצאה פעמים הרבה ממעגלה, עד אשר יבא יום ולא תוסיף לסוב, אם לא פור תתפורר והיתה מעי מפלה.

רק דבר טוב אחד נמצא ברבוי הנשים. האשה אשר לא תאבה להיות נעזבת מפני צרותיה, תשתדל תמיד להיות אהובת בעלה. כל הימים תתיפה לבקש אהבתו, והיא דורשת תמיד למלאות כל מאוייו למען תאסור אותו אליה בחבלי אהבה. נופת תטופנה שפתיה בדברה עמו, ותעש לו מטעמים כאשר אהב, ותשתדל למצוא חן בעיניו בהליכתה המיוחדת אשר יקראו בשם “גהוּנג”. והיא אומנת ומגדלת את ילדיו באהבה וברחמים גדולים.

האשה בארצות המערב, בידעה כי הקשר אמיץ בינה ובין בעלה וכבד מאוד להתיר את הקשר הזה, אם אמנם ידה רב לה ביתר שאת וביתר עז לקחת את לב בעלה, הנה ע"פ הרוב תחדל מעשות את זאת. ממאה נערות בתולות מעופפות על כנפי הדמיון אל מרום שמי האהבה, תשעים מהנה בהיותן לנשים תתקרר דעתן וכנפיהן תרפינה. ומה טוב היה אם היו משתדלות להחזיק במעוז יפין הרוחני כאשר תעשינה הנשים המחמדיות ביפין הגופני.

האמצעים הם זרים מאד. אם נשותינו מבקשות אמצעים ותחבולות לחזק בדקי יפין החיצוני, הנה נשי מצרים מוסיפות עוד תחבולות להתיפות מבפנים, כאשר תעשינה הנשים באיזה גלילות הארץ עסטערייך, אשר למען תהיה תמונתן עגולה ועורן חלק תקחנה פעם בפעם מעט מזער מסם ארזעניק – תחבולה הנעשית גם לסוסים ולפרות – הנה הנשים המצריות למען אשר תהיינה בריאות בשר וטובות רואי תאכלנה אבק הנעשה ממיני זבובים (סקאראבעען, קאֶפֿער) כתושים, אשר טעמו משחת מאד. ולמען יצא ריח טוב מפיהן הן לועות לבונה ומיץ לאַנדאַן (לאנדאנגוממי). הטאבאק הטוב הבא מלאטאקיא אשר בארם, גם הוא ימלא ריח טוב ונעים את כל סביבותן, והנה עושנות אותו בכלי מקטרות מפוארים אשר קניהם מעצי שטים (אקאציען) וראשיהם אלמוגים. מהתהלות והתשבחות, אשר יקריבו המשוררים להדום רגליהן, מיפין ותפארתן אשר יתארו בשרד המליצה, כבר דברנו בקצת שירינו בספר הזה.

ודבר נפלא הוא, שבארצות אשר הנשים עומדות בשפל המדרגה בכל הנוגע לנחלת ההשכלה, ואין להן חלק ונחלה בכל כבוד המוסרי והחברה, הנה מפוארות בפי המשוררים אשר קסם על שפתם להרים קרניהן בכבוד ולשום את שמן תהלה בארץ. את האהבה העזה ידמו לאהבת הזמיר אשר באלפי קולות יעגב על השושנה בעלת מאה עלים, ולאהבת הזבוב (שמעטטעולינג) אל השלהבת. הערביים יש להם ספר כעין ספר “שיר השירים” המדבר בשבח הנשים, אשר מחברו הוא המשורר המפואר יבגוֹל פֿארידה המכונה בשם הכבוד “סולטאן-אל-אוֹשׁאק”: מלך החשוקות. כמו שבארץ המערב נודעו לשם זוגות של אהבה: דאנטע ואהובתו בעאטריצע, פעטרארקא ולוירא, אבעלארד והעלאָאיזע; כה תחוג ארץ הקדם את חג האהבה של יוסוף (יוסף) וסולייקא, פֿארהד ושירין וכו' אשר מהם יתד ופנה לשירים ספוריים הרבה.

 

אֶל פַּאֲרֵי-הָעַמּוּדִים.    🔗

"יַד הַזְּמָן אֶת־כֹּל תּוֹרִיד שַׁחַת

וְיַד פַּאֲרֵי־הָעַמּוּדִים עַל הַזְּמָן נִצַּחַת."

משל ערבי.

אם ידבר איש על לב רעהו באיקלום הממוצע, עד"מ בעסטרייך, כחום היום בחדש תמוז (יולי) בצהרים בין השעה השנית והשלישית, לעלות עמו על ראש המגדל של השטעפֿאנסקירכע, כמדומה לי כי בשחוק על שפתיו יענהו: “המשוגע אתה?” בעלות איש על ראש מגדל-שטעפֿאן, הנה בשלבים יעלה כמה מאות מדרגות שוות ונערכות במרחק שוה זו מזו, והוא חוסה בצל החומה מדי עלותו, והיה כאשר יגיע אל מרום קצו והוא עיף והושיט לו שומר המגדל מים קרים להשיב נפשו. אבל העולה על מרומי פארי-העמודים!

האיש הרוצה לעלות שמה כבר עיפה נפשו מדי רכבו במדבר כברת ארץ רבה ולשונו בצמא נשתה מדבק מלקוחיו, המים אשר בחמת לוהט כאילו עמדו כמה שעות על תנור בוערה. כל קרן מקרני השמש בוער כשמש כלה בארץ צפון. מקץ כל הדברים האלה הנה הוא עומד בתחתית פארי העמודים בשעה השלישית בצהרים, ועתה לא בשלבים במדרגות שוות הערך ולא תחת מחסה צל החומות יעלה עליהם, כי אם יתן את גוו לבי-דונאים אשר ישליכו אותו ממדרגה למדרגה הרחוקות זו מזו שלש רגל! והיה כאשר יעשה איש את כל זאת רק למלאות תשוקתו לראות חדשות; הנה זר מעשהו וכח דמיונו השיא אותו, את נפשו הוא חורף, שגעון הוא! משוגע כזה הייתי אני בעצמי ביום שלשים לחדש יולי בשנת 1856.

מיודעי וביניהם רופא מובהק הזהירו אותי; אבל אנכי ידעתי כי עוד כל ימי חיי לא ידרכו רגלי על עפר ארץ מצרים למען אוכל לראות את פארי העמודים ולעלות עליהם בפעם אחרת. את אשר נכספה וגם כלתה נפשי לראות נשאר מעל, וכאב אָנוש נצח היה נשאר לי לדעת, כי רק מרחוק ראיתי את פארי העמודים ולא קרבתי אליהם ולא עליתי אל מרום קצם. משה נביאנו ראה את הארץ הטובה מעל הר נבו וידע כי לא יבא שמה. ונקל לו זאת! יען אחרי כי שבעה עינו לראות את אשר נכספה ותצא נפשו ותשב אל אלהים. ואני אנוש אנוש, עוד חפצתי בחיים אבל מבלי אשר יהיה כאב תשוקתי נצח. ועל ‏ כל אלה הצלָחָתי כל הימים אשר אנכי הולך ונוסע השיאה אותי ולבי בטח בה מאד.

לפני איזה שנים עמדתי על ההר פֿעזוף בהקיאו אש, על הרי הקרח הנורא, ובעברי פי פחת הרי הלבנון רכבתי ולא מחצתי קדקדי ומפרקתי לא נשברה, לוע הים לא בלעני ביום סער וסופה ואלפי פרסה נסעתי במסלות הברזל, מכלי אשר קרה מקרה ופגע קטן, אף לא נעצרתי רגע.

ובכן רכבתי גם אל פארי העמודים. מורה מדת החום (טהערמאָמעטער) הראה ^o45 תחת הצל. בשעה השלישית אחרי החום היותר גדול בצהרים הלכנו למסענו. גמל נושא מעילינו וצידה לדרך, היינו תרנגולות צלויות, בצים, לחם, חריצי החלב, רהוּם ויין אדום, הלך לפנינו, ונער מצרי קטן חצי-ערום נוהג בו. אחריו הלכתי אני רוכב על הגמל ומחמד אָמער רוכב על צדי על חמור קטן, אשר על כן כבדה לנו מאד שיחתנו בדרך; כי הגיע ראשי עד בטן הגמל אשר רכבתי עליו, ולמען נבין איש שפת רעהו הרימונו קול ונצעק. ועוד נער אחד הלך אחרינו ג"כ רוכב על עַיִר בן אתונות.

בגדי ובגדי מחמד אָמער בדרך הזה היו רק כתונת ומכנסי בד לבן, ועל רגלינו היו נעלים אבל לא בתי רגלים (שטרימפפֿע), ומעיל לבן ורחב קשור לפנים על צוארינו כסה אותנו על פני כל הגוף, וראש כל אחד מאתנו היה מכוסה במגבעה אדומה אשר מתחתיה נראה עוד מגבעה אחרת לבנה לשמור את ראשינו לבלתי תך עליהם השמש.

קנאתי בנערים המשרתים אותנו, על כי ערום ילכו בלי לבוש. הן אמנם יכולנו גם אנחנו ללכת ערומים כמוהם מבלי אשר שם איש לבו לזה ברחובות קאירה. אין ארץ בכל קצות תבל אשר יהיה שם האדם חפשי במלבושיו, חפשי בכל מפעליו במנהגיו ובמעלליו כמו בארץ הקדם, ארץ העבדים וממשלת העריצים; ובפרט בן הנכר מארץ אחרת, אם הראה את מכתב-המסע אשר לו אל הקאנזול מארצו, או אם גם לא הראה. אין לך ארץ מתנהגת ע"פ משפטים (קאנשטיטוציאנעללער שטאאט) או ארץ חפשיה (רעפובליק) אשר האיש הפרשי בה חפשי ובלתי תולה בדעת אחרים, כמו תחת ממשלת הפחה הישמעאלי.

ארץ טורקיאה היא תהו ובהו, אבל יש דֵעה בתהו ובהו ההוא, איש הישר בעיניו יעשה, אבל ע"פ כללים ידועים. ממלכת טורקיאה הגדולה והרחבה שוכבת ארצה כענק אשר נפל חלל על שדה קטן, ואבריו מפוזרים אחד הנה ואחד הנה ועודם מתנועעים. אין עוד הרגשה כוללת בכל הגוף הזה. הצאַר (קיסר רוסיא) אשר אמר על הפאדישא (הסולטאן) כי איש חולה הוא, לא הטיב לראות, כי איש נוטה למות הוא ונאבק עם המות.

ובכל זאת, בכל החירות אשר לשרירות לב איש ואיש, באפס יד הפאליצייא, בכל הזרוע אשר לשופטים ולשוטרים לעשות איש כרצונו, בכל זאת עינינו הרואות ע"פ השטאטיסטיק, כי מעטים שמה מספר החטאים והעבירות שבין אדם לחבירו מאשר בארצות אייראפא אשר רבו בה המושלים, והמוסרים והמלשינים מקבלים שכר. אין זאת כי אם החוק המוסרי אשר יש לאדם בטבעו מצא קן לו יותר בלב העמים האלה, אשר יש לאל ידם לעשות כל אשר יחפצו והם מושלים ברוחם, נראים כהולכים בשרירות לבם ובכל זאת ישרים דרכיהם, הנקראים בפי כל עם נועז, ובכל זאת הם מרגישים כל דבר טוב ויפה אשר תתענג נפש האדם בו.

יד הדת המחמדיית עשתה הנפלאות האלה ורוחה היא קבצן. היא יסדה בספרד ממשלה נחמדה פורחת כגפן, היא בנתה בית ההשכלה החכמה והמדעים, ותעש לה שם במלאכת הבנין, היא נפחה רוח חדשה בלב האנשים לעשות גדולות ונצורות בגבורת ישע ימינם, ותתן חן ושכל טוב בלב הנשים ללכת הצנע, ותלד את האמונה הזכה והטהורה באל יחיד ומיוחד. לא כל האמונות אשר על פני האדמה נוכל להלל בכמו אלה, אין גם אחת אשר הגדילה לעשות ממנה, ואם אמנם כפי הנראה בא הקץ אל אמונות האיסלאם וככר כלתה מלאכתה על הארץ, מי זה יתן ערובתו אל יתר האמונות כי תחיינה עוד לנצח לא תראינה השחת?

כָּל נָבִיא הִבְטִיחַ עֲדָתוֹ,

כִּי אִם תִּשְׁמוֹר אֱמוּנָתוֹ,

תָּקוּם עַד בִּלְתִּי שָׁמָיִם. –

וּמָחֲמַד לְמַאֲמִינָיו הִבִּיעַ:

לְכָל עַם וָאָרֶץ יַגִּיעַ,

קֵץ וְסוֹף תַּחַת הַשָּׁמַיִם."

כבר השיבו פעמים הרבה על השאלה: מה יהיה אחרית הדת הנוצרית. בארץ אשר מבטנה יצאה, בארץ הקדם? הנהרות לא ישובו עד עולם אחור אל מקורם, וזה דבר חוק ומשפט, כפי הנראה, גם בעולם הרוחני.

ראיתי רבים מנוצרי ארץ הקדם, ארחתי עמם לחברה ודברתי הרבה עמהם. ובכלם ראיתי הבדל עצמיי בינם ובין הנוצרים אשר בארץ המערב, עד שהם דומים יותר אל בעלי דת מחמד מאשר אל הנוצרים. הדתות והאמונות כאשר שומה בפיהם להגיד לבני אדם כי יש סדר נצחי לכל העולם, כי יש אלהים חי וקיים לעד ויש לאדם נפש אשר לא תמות, כן גם הנה חקות הטבע הנצחיים תשמורנה ולא תמרנה את פיהם, אשר על כן הן תלויות בארץ ובאיקלום, כמשפט הצמחים ותאר ההרים בעולם הגשמי.

הנזירות הרבה והרחקת תאות עו“הז אשר פנות הדת הנוצרית מטבעות עליה תכבד מאד על בן ארץ הקדם האוהב ללכת בשרירות לבו. השליח (אפאסטעל) החפץ לפרסם הדת הזאת בארץ הקדם הנה הוא מוכרח להטותה יותר אל טבע האיקלום, אל הרגליות של אלפי שנים, אל המנהגים הישנים ועכ”פ בראשית מלאכתו מוכרח הוא לקרבה אל הדת המחמדיית ‏הממלאה רצון החושים; כאשר עשה השליח יעקב אשר הרבה להדת החדשה נסים ונפלאות וספורים מבהילים למען תפעול יותר על כח הדמיון של עובדי האלילים, ונקל עי"ז להביאם תחת כנפיה.

האיש הבלתי נוטה לאחד משני הצדדים, אשר איננו מחמדי ולא נוצרי, ומתבונן על מצב הדתות בארץ הקדם, הנה עיניו תחזינה מישרים את כל הדברים האלה, אשר ע"כ שמנום הנה לנכח עיני המשכיל מבלי שנגיד משפטנו עליהם. – הגמל נשא אותנו על כתפיו הרחק בין חוצות קאירה, אשר מקצתם מלאי תשואות מהמון אדם רב ומקצתם בדד ישכנו, יצאנו משער העיר על יד רחוב הולך ישר ורחב ידים בין חרבות ובנינים מפוארים, בין מעי מפלה וגנים,‏ בין מקומות בודדים מלאי חול ותמרים מפוזרים אחר הנה ואחד הנה. גמלים טעונים ורוכבים על סוסים וחמורים, נשים מעוטפות בצעיף, אנשי חיל ונושאי סבל פגעו אותנו בכל הדרך, ובכל פעם התנשא האבק כעמוד ענן ונוסף גם הוא על חום היום לענות את נפשנו.

אחר אשר רכבנו שעה ומחצה באנו אל שפת הנהר ניל, אשר איננו רחב במקום הזה יותר מנהר טיבער ברומא, וכמוהו גם הוא פניו חורו. תחת אשר במקום אשר לא יצרו צעדיו ובמרחב נראהו, מדי עלותו מראה הדודאים מראהו ומעט מעט יאדים עדי היותו כדם. האי ראָדא ככר תארנו לפני הקורא.

הפעם ראינו תפארת הארמון והגן רק מדי עברנו על פניהם בספינה קטנה. מקץ עשרה רגעים עברנו את הניל ובעמל ויגיעה משכנו את בהמותינו אל החוף העקוב ומלא אבק. באנו אל ניצע וראינו שם התנורים מחממי-בצים המפוארים הנותנים בכל שנה מאה רבוא עוף כנף נפש חיה לעם היושב בקאירה.

מדי רכבנו בקרב חוצות הרבה ימין ושמאל ראו עינינו חנויות זו אצל זו, תמכרנה בהנה סחורות אשר חדשות הן בעיני הנוסע האייראפי, ורובן כלי בית ושדה, לבית המבשלות ולמכלת הצאן. ולרוב ראינו חנויות למשתה הקאפֿעע ובתי משתה יין שרף, ומוכרי מים ובוצא (שכר המצרי).

עברנו מהר את הרחוב הגדול מלא תשואות ונרכב על יד גלי-חמר ולהם מלמעלה פתח כחצי קומת איש, דלת ומזוזה אין לפתח זה, ואין חלון אשר יביא אור למערות חמר אלה. כל איש בונה לעצמו בית כזה, אשר יסכון לשמור בתוכו מזונותיו – ונשיו. בין הבתים הצרים והדלים האלה השתעשעו ילדים אשר השתוממנו על מראה פניהם כמראה פני איש אשר לו חולי הקדחת, בטנם היתה על הרוב מלאה כאילו היא צבה, ויען שבשרם כחש מאד ויתר חלקי גופם דלים ורזים, ע"כ היה מראיהם עוד יותר לזרא. אבל מאד נורא היו עיני הילדים האלה. בהיותן קודחות מאש צרבת וזבות טריה עמדו עליהם זבובים קטנים ויסבו את האישון בת עין כצהר-עינים (בריללע) חי מתנועע לענותם. כל הילדים האלה ערומים כיום הולדם, נערים ונערות יחדיו. מראה גדול ונכבד התנשא נגד עינינו כצאתנו את הכפר הזה: יער תמרים!

האיש אשר ראה בעיניו תמר ערֹעֵר פעם ראשונה בנשאו שמים ראשו ויתן את צמרתו אל בין עבותים וארבות ידיו נטויות ארצה, כמלך אוהב עמו ועושה חסד לחוסים בצלו, הוא לא ישכח את המראה הזה עוד כל ימי חייו. תפארתו וחסנו, עליו הרעננים הגדולים כענקים ופריו המתוק לחיך ישו לנגד עיניו תמיד ואת תכלת השמים החמים אשר עליו מלמעלה. ואף כי יער צומח עצים כאלה.

אפס גדול כבוד הערער ונשגב ממנו. כי הנה ביער ראיתי שערורה, תמרים שוכבים על הארץ ורמי הקומה גדועים, ונקף סבכי היער בברזל, ויש אשר גבול עליהו, או סערה תשופנו ושח רום קומתו והשפילה גאותו עם ארבות ידיו.

הנוסע האייראפי וביחוד האיש אשר הסכין לראות בעושר כבוד תפארת הצמחים ואחרי כל ירוק רענן יתור וריח ניחוח יתן קטורה באפיו, אשר לא תשבע עינו לראות כל שיח השדה, הנצנים נותני ריח ופרחי שלל צבעים, ואזנו לא תמלא משמוע זמרת הצפרים מבין עפאים יתנו קול, האוהב לרוות צמאונו ממקור מים חיים נוזלים בין עצי היער, האיש הזה כי תראינה עיניו יער תמרים וידע כי דמיונו התעה אותו ותוחלתו נכזבה.

כי הנה התמרים יפרו רק בארץ צמאון בין רגבי חול, והמה נטועים כמעט במרחק שוה למען לא תגענה צמרתם זו בזו והשביתו אשה רעותה. כל דשא עשב וכל צמח השדה ומעין מים לא יצא מעפר הארץ המכוסה באבק וחול, המתנשא כגלגל לפני סופה בלכת הנוסע ברגליו ביערו כאשר הלכנו אנחנו, ורגליו תטבענה, עד קרסוליו בחול. ובעד העלים הרחוקים זה מזה יבא שוב השמש ויך על ראשו.

כצאתנו את היער ראינו את פארי-העמודים מרחוק, אבל לא קרבנו אליהם, כי מטרת מסענו כיום הזה היה סאקארא אשר שם חפצנו ללון הלילה. רכבנו על תללים (דעממע) ארוכים עלה וירד בשפלה ובגבעה בכל מרחב המישור הפרוש לפנינו אשר לא ראינו את קצהו. שמרנו רגלינו מלכד, כי היה עפר הארץ ככברה וכרשת פרושה, כי נבקעה מחום השמש ותפתח את פיותיה, למען תרוה ממי היאור ופערה פיה לבלי חוק לבלעם ולהשיב נפשם השוקקה. ע"כ שמנו עינינו לבלתי נפול במהמורות‏ אשר על הרוב היה רחבם שתי רגל.

אחרי חצי שעה באנו אל כפר סאייט-מיקי, אשר כתבנו פה את שמו מפי מחמד-אָמער. בתי החמר של היושבים שם מפוזרים בין תמרים יחידים ושקמים. בית מסגד טוח לבן עם כפה של עץ ישא ראשו על בתי-חמר אלה המגועלים. קצת נשים נאספו על פי הבאר לכבס כתונות. ותעשינה מלאכתן בדרך חדש, כי טבלו את הכתונות בשוקת אבן ותרקעינה אותן באבנים חלוקות, בורית לא היה להן.

עמדנו לשתות. ותשאב לנו אחת הנשים מן הבאר ותגש לנו ספל מים;‏ אולם חמים האלה מלאו רפש והיו חמים ולא יכלנו לשתותם, כי אם בשומנו בם מעט רהוּם לבלתי יהיו לנו לגועל נפש.

אחר אשר שתינו ותשאב האשה גם לגמלינו בשוקת האבן אשר הכרנו בו כי ארון מת הוא ישן נושן ועליו חרוטים אשר ככר נמחו רובם.

והנה עמד חי לפנינו המראה אשר קראנו בספר התורה, ורבקה מכוסה בצעיף יוצאת לשאוב לנו מים. אצעדה וצמיד לא היה לנו הפעם הזאת לתת אותם אל השואבת כאשר עשינו בארם וכנען, למען ידמה המראה הזה עוד יותר אל המסופר בתורה. אמנם האשה שמחה מאד באגורת כסף (באקשיש) אשר נתתי לה, ומקהלת יתר הנשים המקנאות בה על השכר הזה פשטו ידיהן לבקש אגורה אחת כמבקש אושר החיים.

אחר כי הרגענו מעט הלכנו לדרכנו ונשמע מרחוק קול מנגנים בכלי זמר בשאון ורעש גדול מבלי כל סדר וערך. ונבוא אל כר נרחב גדול ועקוב ובלי סדרים, אשר קצת צריפי-חמר ואילנות סביב לו. המון רב אנשים ונשים וטף מלאו את המקום הזה בתָוֶך, איש את אחיו ידחקון כי סרו לראות. ונסור גם אנחנו שמה.

והנה שלשה אנשים מנצחים בכלי שיר, ואיש כושי גדול כענק, ערום ורק מתניו חגורות ותכריך אדום חבוש לראשו, יוצא במחול. מקפץ ומדלג במעגל פעם ברגל הימנית ופעם בשמאלית, והוא כמשחק קולע מקנה שרפה אל האנשים העומדים סביבו. ויהי כאשר עיפה נפשו ויכל לקפוץ, ויקלע ויוֹר. כרגע שב וימלא, את הקנה אבק שרפה, וירץ אל המעגל, ויתיצב לפנינו, הרוכבים על הגמלים, וישתגע לפנינו לעשות מעשהו זר מעשהו, ולשמחת כל הנצבים אשר מלאו שחוק פיהם שם ‏אותי למטרה ויבער את האבק ויוֹר עלי. בעבור הדבר הפתאומי (אימפראָוויזאציאָן) המשיב נפש הזה דרש ממני גמול (באקשיש) ואתנהו לו, אם אמנם לא הרביתי לשמוח על גיל זה, כי מתנועות השחור הזה ראיתי כי מלא גרונו יין שרף, ומה נקל היה לו לקלע אל המטרה אשר רצה לעבור אותה.

המון הנאספים לבשו גיל על המראה הזה, והנה פתאם השתוממו כאשר השתוממנו גם אנחנו לראות, ארבעה אנשים ובידם חניתות קצרות באים אל המעגל. ויצאו במחול שנים שנים, אלה לקראת אלה, ויהי הם עושים כאילו הם סוגרים הדרך איש לפני רעהו לבלתי תת אותו עבור בגבולו, וירימו את חניתותיהם, והנם נלחמים לקול רעש כלי השיר ההולך הלוך וגדול עד אשר נשברה חנית אחד מהם. אחרי הנלחמים האלה אשר הלכו להרגיע, באו שלש נשים, וגם הנה הניפו בידיהן שלשה מקלות לבנים. והנה לבושות כתונות תכלת מגיעות עד קרסוליהן, אשר בתי ידיהן פתוחים והולכים הלוך וקצור ומגיעים עד הארץ. הכתונת פתוחה לפנים עד כי כל החזה מגולה. שערות שחורות בלתי סרוקות תסבינה את פניהן הפראות כפני הצוענים, ומעל הפנים האלה מאירות עינים שחורות כעורב וקרועות בפוך. התמונות האלה סחי ומאוס הנה מן האבק המכסה אותנה. מטפחת לבנה, מראיה כמראה מטפחת יד אשר לא באה במים זמן רב, תלויה עליהן מאחוריהן על כתפן, קשורה מתחת לראשן.

הנשים האלה אשר להן תאר המכשפות הבודדות על פני השדה באישון לילה על דוד-הכשפים, רקדו כאילים פעם ברגל הימנית ופעם בשמאלית ואת הרגל השנית סחבו סחוב. ותשאינה את מקלותיהן כבד המאזנים כאשר תעשינה המרקדות בחבלים, רק לא נלחמו ביניהן. אחרי כן השליכו מידיהן את הבדים האלה ותפזזנה ותכרכרנה בכל עז ותשאינה קול אדיר וחזק קול ענות תרועה הנעשה ע"י תנועת הלשון ברעדה, כפראים במדבר. גם הנה בקשו מאתנו באקשיש ונתן להן ותִתֵּנה לנו את ברכתן בעבור זה. ויחל הכושי עוד הפעם להראות נפלאותיו בקנה השרפה אשר בידו ונסע הלאה כי נלאינו לראות, למען נפגע במסע אשר לכבודו נעשה כל השחוק הזה מהנלחמים והמפזזים.

בראש המסע הלך איש אחד ובידו הדום קטן, בעל ארבע רגלים, תוכו, הנסר אשר נעשה לשבת עליו, רצוף קליפת שבלולי-מרגליות וחתיכות זכוכית-רְאִי, ופני ההדום מול פני העם, אות הוא לספָר (בארביער) כאות קערת נחשת קלל אשר לספר באייראפא. אחריו הלכו שני אנשים, האחד מכה בתוף והשני מחלל בחליל. אחרי המנגנים הלך איש מבני התערובות (מולאטטע⁵³) והנהיג בידו סוס נאה בלום במתג ורסן יקרים, ועליו ישבו שתי נערות, האחת כבת שלש שנים והשנית כבת שתים עשרה שנה. עליהן בגדי משי אדומים ומקושטים בעדי זהב ומטפחת אדומה חבושה לראשן, ומטבעות זהב מבריקות בה. שתיהן החזיקו בידיהן לפני פיהן מטפחת קטנה לבנה.

מחמד-אמער הגיד לי, כי לא נערות המה כי אם נערים, והמה רוכבים אל בית-המסגדי להמול שם, המטפחות אשר הם מחזיקים לפני פיהם, הוא מגן בעדם לבלתי תשלוט בם עין הרע. אחרי הנערים האלה קרוביהם ושארי בשרם ועמהם הספר, אשר עליו למול את בשרם, דבר אשר ישמרו לעשות גם הנוצרים הקאָפטים במצרים עוד היום, כאשר עשו היהודים אשר סרו מאמונתם וקבלו דת הנוצרים במאות הראשונות למספרם. אחרי המסע הזה למולות הלך עוד מסע אחר. שני לוחמים ובידם מקלות לבנים כאלה אשר תארתי למעלה באו במחול הנה, ואחריהם עוד שני אנשים אחרים נושאים על קערות שטוחות, מסרקות, בורית, קליפות תמרים וספוג, אשר בם תֵשָׁרת הכלה המובלת בהמון חוגג לרחוץ את בשרה. נושא מים נותן לשתות לכל מבקש ואיש אחר זורק מי-שושנים על הסרים לראות את המסע הזה.

אחריהם באה הכלה וסביבה שארי בשר הקרובים אליה ורעותיה, והיא לוטה כלה במטפחת אדומה ועטרת זהב דק מחספס על ראשה. לפניה הלוך הלכה אחורנית שפחה אחת ובידה אגודת נוצות בת-היענה ותַשֵּׁב רוח צח על פני הכלה המכוסה בצעיף. על כל כבוד הכלה חֻפה משוחה בצבע צהוב ותכלת, וארבעה אנשים נושאים אותה עליה במוטות. ויהי בעבור המסע על פנינו ויזרקו גם עלינו מי-שושנים, ויבואו המים בעיני הגמל אשר אני רוכב עליו, וישא קולו ויצעק צעקה גדולה ומרה בקולו הנודע לדראון. מאד התאויתי ללכת ביחד עם המסע אל בית המסגד לראות את מנהגיהם בהמול להם כל זכר; אפס מחמד אָמער, אשר כבר בחנתי ונסיתי כי כל אזהרותיו ופקודותיו נאמנים, דרש מאתי ללכת הלאה אם יש את נפשי לבוא היום לסאקארא.

מחצי שעה לחצי שעה היינו בכפרים טארצא, האמוּדייה ושאבראמאנט. השמש נטה לערוב, פארי-העמודים נשאו ראשם בשמים הטהורים כצללי הענקים, ותאותי לראות בבוא השמש תחתיהם הטתה את לבבי להביט מאחרי כמה פעמים, ויהי כפנותי כה וכה ואשמוט מעל הגמל ואפול ארצה. וימהר מחמד אָמער על חמורו הקטן ויקרב אלי להקימני. למען לא תהיה נפילתי חנם לא אויתי ללכת הלאה עד אם אראה בבוא השמש תחת פארי העמודים.

ראיתי השמש, והנה היא כאגן ברזל (איינע אייזערנע שייבע) אשר הוחם באש עד כי פניו הלבינו, וכאילו היא יושבת ככתרת על ראש אחד העמודים האלה. מעט מעט ירד האגן ההוא מטה מטה עד כי לא נראה עוד. רגעים אחדים האדימו העבים ויהיו לוהטים כאש, ראשי העמודים בערו בצבע דודאים-מוצהב, כמראה אשר ראיתי בהרי הקרח (גלעטשער) – והנה לפתע פתאם נהפך מראיהם למראה שחור, והמה נגזרו מאור הזהב, אשר עוד זמן רב פרש כנפיו על השמים בפאת מערב מקרני השמש בבואה.

כנשמת הרוח הצח אשר תעבור עלי ראשי השבלים בשדה, ככה עברה על נפשי רוח תפלה, ודמעות יוצאות ממקור הרגשות נשגבות נראו על עיני. מחמד-אָמער התבונן עלי בנפש שקטה, כי נראיתי לו משתאה ומשתומם על המראה הגדול הזה ויאמר: “ראיתי עוד רבים מארץ המערב, אשר הורידו דמעה כאשך הולכתי אותם אל פארי-העמודים. הגידה לי מה הוא הדבר אשר ימלא לך בביתך מקום פארי-העמודים?” “”אין כל דבר, מחמד אָמער יקירי!“” ויברך את הגמל ואעלה עליו ונרכב הלאה אחר אשר העטינו עטה מעילים לבנים מצמר גפן. שנוי מזג האויר אחרי בוא השמש גדול ומורגש ומחמד אָמער הקריב לי קנה מקטרת, למען יעלה עתר ענן הקטרת על לחיי ואל צוארי ויחם לי.

מלבד האנשים אשר ראינו בכפרים לא פנשנו בדרך הזה אשר הלכנו בו שעות הרבה כי אם שלשה אנשים הולכים יחידים, ובעת אשר רכבנו בין שדמות חטי מאיס בא לקראתנו איש יוצא מבין שבלי יער החטים האלה, אשר נשמע קול המולה מרוח הלילה הנושב בם. מחמך אָמער דבר עמו איזה דברים, כפי שספר לי אח"כ העיר אותו האיש הזה למהר לרכוב, כי אין המקום הזה בטוח מפחד בלילות.

זוהר אור הזהב כבר כבה מעל פני השמים, החשך כסה פני הארץ וינטו הצללים, וכאשר רכבנו על יד הכפר אבוזיר העומר על גבעה קטנה לימין דרכנו, שמענו מרחוק קול זמרת כלי שיר ומשוררים, ומחמד אמער הכיר כי המה חוגגים שם חג חתונה. עוד שעה אחת היה לנו לרכוב, ויהי לילה ונבוא אל יער תמרים. רוח חם נושב ממדבר הניע בכח את צמרת התמרים וירעשו ויהמו כהמות גלי הים, ונחרד למראה הכוכבים אשר נראו כקרובים אלינו מאד, גדולים ולוהטים ותולים בין עלי התמרים כמאת אלף מנורות כסף קשורות בחבל ומתנועעות יחד עם העצים. אימה גדולה נפלה עלי על שפת המדבר, בליל מלא נפלאות ואורה, בראותי לנגד עיני רק את הכוכבים היורדים מטה, ואשמע אך את קול המית עצי היער בתוך שקט בדידת הלילה. והנה לקראתנו על גבעה קטנה כפר אשר לאור הכוכבים נראה רק כצללים, הוא כפר סאקארא, ונעמוד לפני בית אבוּ-סעהא. מַחמד אָמער הלך לפנינו בשער אשר בקיר חמר לבקש למענינו מקום ללון, ואנחנו ובהמותינו עמדנו בחוץ.

אחר עמדנו זמן מה – כי בני הבית כבר ישנו את שנתם – נפתחה הדלת. נהגנו את עֲיָרינו אחרינו בעד הפתח השפל. אפס את הגמל לא יכלנו להביא בקופת המחט של הפתח הקטן הזה ונשאר עומד בחוץ ואחד נערינו נשאר אצלו לשמרו.

באנו אל חצר צר וקטן ומשם עלינו במעלות אבן פתוחות לכל רוח אל בית גדול שנתמלא אורה מהרה, תקרת הבית הגבוה ההוא ומלא אור צח מגזעי עצי תמרים, וקרע לו חלון עגול כקשת ועמוּד מאבני חול מחלק אותו לשנים והוא פונה החצרה. בעל בית מלוננו, אשר היה לפנים מתורגמן ומליץ של החוקר החריף והמצליח בכל דרכיו מאריעטטע, פקד חיש לשתי נערות מאביסיניען לשטוח יריעות על קרקע הבית הטוח בחמר ולהניח כרים, ואחר אשר רבצתי על האדמה צוה ויציגו לפני על שלחן עגול גבוה רגל אחת את מיני מזונות אשר הבאתי עמדי. בעל הבית הוסיף עליהם אפרסקים ותאנים, בכּוּרי הפרות ממינים אלה אשר ראיתי במצרים, ובמחירם שתה עמדי, אחר אשר רחקו השפחות מאתנו, מייני האדום אשר היה עמי.

אבו-סעהא הוא איש משכיל ובקי בדרכי העולם ע"פ נסיונותיו הרבים, ועיניו ראו פעם אחת גם ארץ המערב משכן הנוצרים, אשר דרך ממשלתה, תקון מדותיה ומוסרה לא הרבו לשאת חן וחסד לפניו. כאשר חפצתי להראות לו, איך עוד האנושית העמיקה לשבת בארץ הקדם ולאמת דברי הבאתי לו ראיה מעבודת העבדים הנהוגה עוד שם, נראה שחוק על שפתיו ויעביר ידו על זקנו הלבן ויאמר: "הנך מדבר, אדוני, כאיש המעלה על מחשבתו מסחר העבדים אשר באמעריקא, או כאשר יעשו עמהם מסחר וקנין בסתר עם הצרפתים נוצרי עדות הנוצרים בכל מאודם וכפיהם ובשפתם יכבדו תמיד את תקון המדות (ציוויליואציאָן). לא נכחד ממני איך הערם תערימו כלכם לקחת לב המשרתים את פניכם ולעבוד אותם בפרך! שכור תשכרו את אונם ורצונם של עבד או שפחה במחיר איזה שקלי כסף מדי חדש בחדשו, והיה אם לא ייטיבו בעיניכם ומחרתם ושלחתם אותם לנפשם, ולפעמים עוד תתאכזרו יותר כי שלוח תשלחום אחרי שנים רבות. העבד כבר הקריב לכם את ימי עלומיו והשפחה את ראשית בכוּרי עבודתה כחה וראשית אונה, והנם זקנים באים בימים גם שיבה זרקה בהם, תש כחם ולא תעשינה ידיהם תושיה, ואתם נחוץ לכם עבדים חדשים גבורי כח לעבוד עבודתכם. והיה כי יחלה עברכם או שפחתכם ונפלו למשכב, ושלחתם אותו אל בתי החולים אשר לכם, אשריהם כי מות ימותו שמה, כי אין איש דואג להם לכלכל שיבתם, לא אדוניהם ולא הם עצמם, כי לא יוכלו לעזור לנפשם במעט שכרם אשר יקחו.

גם אנחנו שוכרים עבדים חפשים כמעשה עמי אייראפא; אבל גם קנה נקנה לעולם את כחם ורצונם של עבד או שפחה. ומהיום ההוא והלאה הם נחשבים כאברי המשפחה, ונדבר אליהם כדבר איש אל רעהו ואוהבו, נועצה עמהם ונמתיק סוד יחד בעסקי בתינו ומלאכת ידינו גם בדברים שחוץ לבית. נתנה להם בגד ללבוש ולחם לאכול; כפרי בטן המה לנו ודאגנו להם כי יחלו. אין איש נכבד מוכר את עבדו אחר כי עבד אותו שבע שנים, כי אם לחפשי ישלחנו והענק יעניק לו למען יוכל להיות בעל הבית בפני עצמו. והעבד אשר יפול בידי אכזרי ואדוניו יענה את נפשו, הנה ע“פ דבר חוק ומשפט יוכל לאלצהו כי ימכור אותו לאיש אחר.” “”אבל שפחותיכם, אבוּ סעהא? מה העבודה הזאת לכם?“”

“ידעתי, אדוני, את אשר תכחיד תחת לשונך? בין מאת אנשים במצרים תמצא לכל היותר חמשה אשר להם שתי נשים, או אמנם הנביא הרשה לקחת ארבע נשים בנשואין כדת. לא מצדקתם לא ירבו המושלמים לקחת נשים. כ”א באשר לרובם יחסר הכסף להוצאת הבית אשר תרבה בעבורן. נשותינו לא שפחות הנה, והנערות השפחות באמת באשר הן קנין כספנו הנה ברוב דברים ‏טוב משפטיהן ממשפט הנשים הנשואות כדת. כי הנשואות יוכל האיש לשלוח מעל פניו ולגרשן מבתי תענוגיהן והיו לשלל לכל עוני ומחסור, ואת השפחות, אם לא יחפוץ להיות דראון לכל בשר, לא ישלח מאתו מבלי אשר יעניק להן מטובו, למען אשר תוכלנה לחיות בכבוד חיי שלוה." “”לא תכחיש, אבו סעהא! כי יוסיף המושלמני על נשיו כמספר השפחות אשר לו, והשפחות ירבה לו ככל אות נפשו?“”

אבו סעהא החריש רגע בשחוק על שפתיו ויעביר עוד הפעם את ידו על זקנו. אחר כן פתח את פיהו ועיניו תצפינה עלי כאיש אשר התולים עמו ויאמר: “המצב הזה אצלינו לא ירע ולא ישחית בהיותו על פי חוק ומשפט וחובה מוטלת על האיש לדאוג לשפחותיו וליוצאי חלציהן כרחם אב על בניו. הגם אתם תעשו כה בארצות אייראפא אשר דת הנוצרית מושלת בהנה? הגם אצליכם בין מאה אנשים תשעים ותשעה אין להם רק אשה אחת? האין לכל אחר מכם בערים הגדולות הארעם שלו, בהבדל זה בלבד שנשיו הרבות אינן נאספות בבית אחד?” “אבו סעהא! היית בארץ המערב ולא טחו עיניך מראות!”

“ומדותינו, אנחנו בעלי דת מחמד, הלא טובות הנה ממדותיכם? כאשר תשמחנו אשתנו בבשורה כי הרה היא ללדת, עלינו להפרד ממנה, כי נמלאה תכלית הנשואין וכל קרבת בשר מהיום והלאה לחטא תחשב. על כן נשותינו בריאות בשר וטובות מראה, תחת אשר נשותיכם אתם סובלות כל מחלה וכל מדוה, ובנינו ובנותינו גבורי כח וכל המושלמים יפי-תאר ויפי-מראה. וכי תהיה האשה למשכב אישה אחרי עמדה מלדת האין רע? אדון העולמים, יתברך שמו, עשה את האשה לשאת פרי רק פעם אחת בשנה! לא כן האיש – הנך רואה, אדוני! בעקבות הטבע אנחנו הולכים, ע”כ מדותינו טובות! אנשי ארצות אייראפא הם אנשי מדות טובות רק למראה עינים ומדרך הטבע סרו."

השיחה הזאת כתבתי כמעט מלה במלה בספר זכרון לפני ועזבתי רק עצם דבר אבוּ סעהא, שהם עצם דברי כל איש מושלמני במקום שאין אוזן איש אייראפא סובלתם, למען אשר אתן לשיחה הזאת מקום בספרי זה, אם אמנם יכול להיות שיש לחקות המוסר הנהוגות אצלינו טענות צודקות על זה. יהיה איך שיהיה, יקר בעיני מפאת הזרוּת אשר לו, הלקח אשר לקחתי מפי אבו סעהא, המאמין באמונה שלמה באללאה ובנביאו, על שפת מדבר ליביאה, בין מוף ובין פארי העמודים.

מחמד אמער אשר תרגם לי כל השיחה הזאת, לא יכול להתאפק משחוק, על הנצחון אשר נצח אותי אבו סעהא, לפי ראות עיניו, ונראה לי שתיקתי כהודאה. שתינו קאפֿעע והעלינו עשן הנארגילה, ויגשו אלינו הנערים אשר נתנו מספא לבהמותינו, לאכול אתנו לחם.

אבו סעהא מחא כף ותבאנה שתי נערות מחוללות בהלוית מנגנים בכלי שיר, לשמח נפשי במלאכת מחולן. דרכן ועלילותן כבר תארנו. לא נשתנו אלו מאלו אשר ראינו בקאירה‏ כי אם בהבדל אשר מצא הפילוסוף העגעל בין המחוללות אשר בוויען לאלה אשר בבערלין. באגרת אחת אל אשתו כתב: “אין בין המחוללות בוויען לאלה אשר בבערלין, כי אם אשר תשאינה הראשונות רגליהן בזוית ישרה והאחרונות בזוית עקומה.”

עיף הייתי, נסיעתי לחום השמש הבוערה, המון המראות הרבים אשר ראיתי, השיחות, הנגונים והמחולות, ובינתים השמועות לא טובות אשר באו אלי מארצי ומולדתי – כל הדברים האלה השתרגו עלו על צוארי – התאמצתי להיות ער ולהיות עיני פקוחות – השתדלתי להעלות קול שאון והומה ממי הנארגילה – כל המחזות נתערבו ונתבוללו: פארי העמודים והמחוללות, היאור והכוכבים, אשר פרשתי כפי לאספם והמה צללו באזני, המדבר ומלחש הנחשים, עצמות הגמלים, מעין אשר נכזבו מימיו, הֵד קול נגינות, חיים – –

בבקר השכם בשעה הרביעית, בטרם יצא השמש על הארץ, הלכנו לדרכנו. פני השמים הלבינו, ורוח צח יקר ונעים, כרוח הנושב באייראָפא בבקר בימי חודש יולי, בבוא אחריו יום חם, נשב אלינו. שבנו לרכוב בין התמרים האלה אשר בין ענפיהם החרידונו אמש הכוכבים המזהירים, ועד מהרה הגענו אל גבעות החול אשר במדבר. שם בשפלה עומד בית עצים חרב ושומם, אשר בנה החוקר איש הרוח והמצליח בכל דרכיו מאריעטטע, וישב שם שש שנים.

בשעה החמישית באנו אל המקום הנקרא סעראפיאָן וירדנו לעומק הר חול לאור האבוקות אשר לקחנו עמנו מקאירה, בשבילים ארוכים עד מאד אשר לימינם ולשמאלם קבות גבוהות ובהן ארונות גדולים כענקים. רובם הוסרו מעם מכסיהם והם שוכבים לצד הארונות, ומהם אשר נשברו ונפצו. במצב ההוא מצאם גם מאריעטטע, וככר הורקו הארונות ושודדו. ארבעה תושבי הכפר אשר לוו אותנו ספרו לנו, כי מצא ארבעים אקות, פפֿונד, אבק זהב בארונות האלה. על אחד השבילים מצאנו תיבות עץ גדולות עמוסות לדרך רחוקה, אשר שכחם מאריעטטע במקום הזה או חשב עוד לקחתם מזה. בלכתי בשבילים האלה עלה על מחשבתי לכתי זה לפני כמה שנים במערות (קאטאקאמבען) אשר ברומא, ורק הדברים אשר ראיתי פה נכבדו בעיני יותר מקדושת זקנתם החופפת עליהם זה אלפי שנים.

שבנו מהשבילים האלה ובאנו אל היכל אשר קירותיו ועמודיו מצופים בחרוטים ורובם עוד עמד מראיהם בם ירוק אדום ותכלת והצבע בולט מעל הקיר. כפרי אחד הביא לנו לוח אבן גדול חקוק בחרוטים למכרו לנו. לדאבון לבי לא יכלתי לקנותו מרוב כובד האבן; רק לקחנו אתנו מתיבת עץ אשר לקבר חנוטים, פסל אחד מעץ בדמות אדם, צבוע שחור, אשר הוא אולי דמות תבנית האיש עצמו השוכב בקבר. הציור נעשה ע"פ משפט המלאכה וחוט של חן ושכל טוב משוך עליו, הוצק חן ואהבה בשפתיו. ברגע אשר אנכי כותב הדברים האלה לנגד עיני דמות איש אשר חי לפני אלפי שנים, ואשר שדדו מקברו את צבי תפארת עדיו.

בגבעת חול הרחק מעט מזה הלכנו על גחוננו בעמל ויגיעה רבה לבוא בנקרת הצורים ובמערות עמוקות אשר שם קבורים חנוטי צפרים וחתולים בארונות‏ של חרט ארוכים וצרים. הארונות האלה ארכם לא יותר משתי רגל, נפצנו הרכה מהם לראות את חנוטיהם הכרוכים בבגדי בד ופשתים. לרבבות ישכבו ארונות נבל יוצרים אלה מפוזרים בלי סדרים בשעה השביעית בבקרר מלאכתינו במקום הזה ונעלה על כתף בהמתנו ונרכב הלאה על שפת המדבר, והנה לשמאלנו העלו ראשם חרבות פארי-עמודים גבוהים כענקים.

החוקרים החדשים גלו לנו נצורות בדבר בנין פארי-העמודים ונכבדות מדובר בם: העמוד הקטן היה ע“פ הרוב היסוד והפנה אל הגדול, אשר גבהו היה ערך ארבעים רגל ונוספו עליו מעט מעט אבנים עד רוחב עשרים רגל מסביב. המעלות נוספו אח”כ ונעשו מאבנים שטוחות למען תת אל הבנין הזה תמונת פארי-העמודים. ויען שכל מלך החל לחצוב לו קבר ‏בראשית ימי מלכו ולבנות עליו מלמעלה את פאר-העמוד, ע“כ היה העמוד בהתחלתו קטן. כל עוד נמשכו יותר ימי מלכותו כן נתגדל ג”כ בנין העמוד עד הגיעו לגודל כזה אשר אנחנו משתוממים ומתפלאים עליו אחרי אלפי שנים.

הדעות הרבות שנאמרו ונשנו בשנים קדמוניות על דבר מטרת פארי העמודים ולתכלית מה נעשו, תולדות כח הדמיון הנה כהעמודים עצמם. אבל יותר מכלם צחוק תעשה לנו דעת קצת הנוסעים, כי נבנו העמודים האלה להציב גבולות לחול הבא מן המדבר לתת לו חוק ולא יעבור אל בקעת היאור הפוריה.

הדעה המשובשת הזאת העלתה על זכרוני מחשבת הקאפֿאליער האונגארי, הנודע באהבתו להיות מנהיג התיאטראות וחי לפני שלשים שנה, אשר יעץ לבנות מספר רב רֵחַיִם של רוח על יד הרי הסיד אשר אצל העיר וויען, למען יתפש הרוח ויצרר בכנפיהם, ולא יבולע לעיר המעטירה מאבק הסיד אשר ישאהו הרוח שמה מעל ההרים האלה.

אחרי שתי שעות באנו אל הכפר על-קוֹם-לעזוט העומד ככל הכפרים במצרים על גבעה קטנה מחרבי אדמה אין ספורות למו ומצריפי-חמר שנבנו ברבות הימים זה על גב זה. יושבי הכפר יצאו מבתיהם לראות את מסענו ושתי נשים באו לקראתינו נושאות חלב בשני כדי חרס למכור לנו.

כצאתנו את הכפר דמינו, כי כבר עומדים אנחנו לפני פארי-העמודים, אם אמנם עוד רחקו מאתנו; אבל לא נראו לעינינו גדולים כל כך כאשר בנה אותם כח הדמיון בנו מנעורינו. וככר קרה לי כדבר הזה ברומא כבואי לראות את הפעטערסקירכע, אשר ברגע הראשון לא ישתומם הבא בתוכה, אולם אם לאט לאט יבא איש להתיצב לפני דמות המלאכים הקטנים הנושאים על כתפם את באר המים הקדושים, הנה הם הולכים וגדולים לעיניו, ועיניו תראינה ענקים גדולים ועצומים במקום שנראו לו לפנים ילדים קטנים: ככה צריכה העין להתחנך מעט מעט במדידת אורך הגופים והגודל העצום (קאָלאָסאליטעט) יִוָּדַע לנו לאט לאט.

ביננו ובין ובין פארי העמודים לא היה דבר זולתי עמק השוה של חול, לא היה לפנינו דבר אשר יגביה ראשו מעל פני האדמה, למען יראה לנו, כי העמוד של חעאָב (דעס כעאָבס פיראמידע) יכיל בתוכו את מגדל השטעפֿאנסקירכע אשר בוויען או את מגדל מינסטער שבשטראסבורג, מבלי אשר יצא ראש המגדל ויראה מעל הפאר-עמוד. וכן היה אפשר להפעטערסקירכע אשר ברומא בכל עוצם גדלה לארכה ולרחבה עם הכפה הגבוהה והנשאה אשר עליה להיות נבלעת בקרב הפאר-עמוד הזה ולא נודע כי באה אל קרבו. כמדומה לי שכבר עשה חשבון בנאי אחד (ארכיטעקט) צרפתי, שמאבני הפאר-עמוד תל חעאָב יכלנו לעשות חומה גבוהה שלש רגל סביב לכל העיר הגדולה פאריז. בשעה העשירית נצבים היינו לרגלי פארי-העמודים.

עיפה נפשנו ממסענו ומחום היום הבוער כאש, ונבקש לנו מחסה בצל אחת המערות לנוח מעט. כמעט רבצנו על היריעות ונקח את משקה הקאפֿעע אשר מהר מחמד אָמער לעשות, והנה סבונו כדבוֹרים אנשים ונערים יוצאים מן המדבר בקול המולה גדולה. כל אלו באו לשמשנו וכלם מקבלים עליהם להעלותנו על גפי מרומי פארי-העמודים ולכל אחד היה דבר מדברים העתיקים למכור: ראשי חנוטים, פסילי אלילים, כלים, אבנים וכדומה. וידברו אלינו בשפת עלגים בלשונות אנגליה, צרפת, איטלקית וערבית. לשון אשכנז נשמע רק מפי אחד מהם, אשר שנה כמה פעמים רק המלות האלה: “איך בראף מאן, קליין באקשיש!” (אני איש ישר ורוצה שכר מיעוט). איש את אחיו דחקו ויכו איש את רעהו ויריבו ביניהם.

מחמד אמער הגיד להם כי ננוח עד אחר הצהרים ורק אז כאשר ינטו הצללים מצד אחד של פאר-העמוד, נעלה עליו, ויצב את מנהיג גמלינו לפני המערה לשומר הפתח, והאנשים והנערים רבצו בחול תחת השמש, עד אשר לא יכולנו לצאת מתוך המערה מבלי אשר תדרוך רגלנו עליהם, ונהיה כשוכבים במצור. בשעה הרביעית מסר אותי מחמד אמער ליד ארבעה ערביים, להעלותי על גפי פאר-עמוד של חעאָב, ונלוו אלינו שני נערים נושאים מים בכדי חרס. כל דברינו לא הועילו להם לבלתי עלות עמנו.

כל אשר נתקרב יותר אל פארי העמודים, כן תאבד מעינינו תמונת העמוד אשר להם. והנם כהר אבנים גדול נושא ראשו השמימה. אבנים מרובעות ארוכות ממראה צהוב גבוהות שתים או שלש רגל הם המעלות, אשר בעת גמר הבנין, כאשר נראה עוד היום במקצת בפאר-העמוד של צעפֿרען, היו מכוסות באבנים חלוקות והנה כללו את יפי תמונת פאר-העמוד.

לעלות במעלות האלה נחוץ לפסוע פסיעה גסה ולפשוט את הרגל עד מאד, ועל הרוב יגיעו רק ראשי אצבעות הרגל אל שפת המעלה השנית, ואז יקומו הערביים ויעזרו. שנים מהם החזיקו איש איש באחת ידי וימשכוני בכח, והשלישי למען יקל להם עבודתם דחפני מאחרי. הרביעי הלך לפני, וכאשר הגענו למעלות גבוהות מאוד החזיקני בחגורה אשר על מתני. כה משכוני, דחפוני, סחבוני עד כי עֻנתי מאוד תחת ידם, ואעמוד אחרי רגעים אחדים ואפקוד על האנשים האלה לחדול ממני ולתתי עלות בעצמי. היטב חרה להם על הדבר הזה, ויאמר האחד: “עלה קל הדעת! עלה, ונשאת את עונך!” והשני אמר: “ראה, יאחזך תמהון והפילך אחור!” לא פניתי לצעקתם ואעלה לבדי כמה מעלות ובאחת מהן נאלצתי להעזר בידי לעלות עליה. והנה החזיקו בי האנשים מבלי שאול את פי וימשכוני וישליכוני עוד הפעם ככדור, וישירו מאין הפוגות:

"האללא, האללא! באקשיש באָנאָ!

באקשיש באָנאָ! האללא, האללא!

(הידד, הידד! שכר טוב!

שכר טוב! הידד, הידד!)

אחרי אשר השליכוני וסחבוני עד שלישית ‏גובה העמוד, המלטתי נפשי מידי סוחבי ומשליכי, ואשב על אחת המעלות להנפש. והאנשים ישבו גם הם נגדי. ראשם היה עטוף במטפחת ורק כתנתם עליהם. עור גופם היה חוּם, ונקל היה לראות כי רחוק היאור ממקומם ואינם אוהבים מאד לרחוץ את בשרם במים.

והאנשים שאלו ממני לתת להם כסף במקום הזה, ויהי כאשר השיבותי להם, כי שלם אשלם להם השכר אשר הבטחתי לתת כאשר נרד מטה, כפי המדובר אשר היה בינינו, ויחר אפם ויאמרו, לא, כי נתן תתן לנו עתה את שכרנו, כי שוב נשוב ונעזבך לעלות לבדך אל ראש העמוד! הן אמת גם אני אביתי כי אעלה בלעדם, ובכל זאת לא טוב היה לפני להשאר לבדי, אבל שאלתם וזעקתם השביתו כל משוש מנפשי וישביעוני מרורים. הנחתי להם לדבר ולזעוק ואחרי אשר הרגעתי ונחתי מעמלי רמזתי להם בידי ללכת לפני. ויוסיפו עוד סרה ויוציאו עתק מפיהם, ויאמרו כי שוב אשוב עמהם אל הזקן (שעך) העומד בתחתית העמוד, למען אשמע מפיו כי כבר המשפט להם עתה לדרוש מידי את שכרם. תחת אשר אשיב להם דבר הוצאתי קנה השרפה (פיסטאָלע) מתחת האזור אשר על מתני ואדרכהו, והמה רואים ומשתוממים; ואדבר אליהם לאמור, כי בעוד רגע אצית אש בקנה השרפה, ואשמיע קול רעמו באזני המתורגמן שלי, לתת לו האות המדובר בינינו כי בא יבוא כרגע עם השעך.

השעך הזה הוא השוטר אשר עליו החובה מוטלת לדאוג בעד שלום הנוסעים ולראות שלא יגיע להם כל רע מאת מלויהם ולא יפגעו בכבודם. נפל פחדי על האנשים האלה ויכנעו לי. וכאילו לא היה דבר שלחו ידם להחזיק בי ולשאתי הלאה, וישחקו וישירו: “האללא, האללא! באקשיש באָנאָ!” לא משתי ממקומי ואצו אותם לאמר, כי איש מהם לא יהין לנגוע בי, כי בלעדם אעלה על במתי העמוד, ובעוד עשרים רגע והנה הגעתי עד מרום קצו, ועמדו רגלי ביום ההוא במרחב פאר העמוד מלמעלה, ולו כשנים עשר צעד רבוע.

מיגיעת בשר ורוח ומחום השמש לא יכלתי לעמוד על רגלי ואכרע על האבנים, והנה הנערים הושיטו כדי החרס אשו בידם לשתות מים, אבל המים היו כמעט חמים וטעמם רע, וכאשר רחצתי ידי מהם ראיתי והנה מראיהם כמראה הרפש הנמס במים ואֵלֶא לשתותם. מים קרים נוזלים היו לי ברגע זו כמו אושר, אבל יכול להיות כי גם את המות הביאו לי. מסכתי מעט רהום מצנצנת הדרך אשר עמדי במים האלה למען הסר מהם טעמם ומראיהם לבלתי יהיו לזרא באפי.

הגעתי אל המטרה הנשגבה אשר אליה כלתה נפשי מנעורי, אפס ברגע זו לא ידעה נפשי דבר מהעונג הזה ולא שָמחה על גיל, כי עיף ויגע הייתי וכל גיד כל עורק בי נלאו ועיפו. לא ראו עיני מרחקי ארץ הפתוחים לפני מכל פאה, כי אם לנוכח הביטו זמן רב על האבן אשר שכבתי עליו. ויהי מקץ והנה עברה הרוח הרעה ורָוַח לי, השמש נטה לערוב ואנכי קמתי ואתעודד ואעמוד על רגלי, למען תקח נפשי למשמרת בקרבה את הציור הנפלא אשר יחיה עוד לנצח ולא יראה מות.

שׂקירות עיני עפו ויטושו מעבר לבקעת היאור הגדולה והרחבה עד מאד אל הררי מאָקאטאם האדומים, אשר עליהם מלמעלה עומדת המצודה לא תשורנה עין מבלי כלי הבטה, אשר לרגליה תכרע ברך העיר קאירה כעבד לפני אדוניו ותחבק עפרה. היאור ניל, אשר שפתו שטוחה ונבדל רק מעט משטח היבשה שמראהו כמראהו, שוכב כנחש צהוב, המתחמם בעצלתים לנוכח השמש.

מרחוק נראה עמוד רם ונשא, ציון למקום אשר עמדה שם לפנים העיר בית שמש ותחתיה הלאה ארץ גשן, אשר נתן יוסף לאחיו לשבת שמה. אחר אשר הבטנו הרבה פנינו על העבר שכנגדו. והנה שם גבעות צהובות-אדומות, בקעות ערומות מבלי עץ ושיח. ותחת גלי החול עוד גבעות צחיחות עד אין קץ. – הוא: מדבר ליביאה.

שם, במקום אשר יפרד ונחלק מאדמת בקעת היאור הפוריה, עלי בקעה רחבת ידים בתָוֶךְ שוכב פסל-ענק, הוא פסל המלך סעזאָסטריס, והוא שוכב במקום אשר עמדה שם לפנים קרית מלך העתיקה בכל הארץ – העיר מוף. ואנחנו, הנה אנחנו עומדים על מקום שם קבר משפחות המלאכים, אשר מלכו זה ארבעת אלפים שנה לפנים, ואשר משם “תעיר החכמה מתרדמתם, במטה-משה אשר בידה, את הרפאים ישני אדמת עפר מאלפי שנים קדמוניות.” לנגד עינינו, קרוב אלינו מאד ישא ראשו פאר-עמוד המלך צעפֿרען הקטן רק מעט מהעמוד אשר אנחנו עומדים עליו, ולרגלינו ישכב ורבץ פסל-ענק סמל הספֿינקס, אשר חציה קבור בחול המדבר, ובפניה השוחקות ומפיקות חן נראה עוד היום כאילו שואלת היא את החידה אשר אין מגיד אותה.

מח גדלו המראות, מה רבו הזכרונות! שארית פלטות המחזות אשר שם קרו מקריים נוראים ושם פרחו המדעים, אשר כבר נשכחו ועקבותיהם לא נודעו, פלטות, אשר אם לא תפצה האדמה את פיה ביום רעש גדול לבלעם ושאון מים כבירים לא ישטפום אחרי אלפי שנים, עוד תהיינה לפלא לדור יבא ועם נולד ישתוממו עליהן! קשה היה לי להפרד ולרדת מבמתי המקום הזה, אבל הזמן אלצני. שבנו אחור, קפצנו ממדרגה למדרגה ונגיע עד חצי העמוד, פה רבץ לפתח העמוד השעך השָׂב, עוטה מעיל שחור, ויברכנו בשלום. על יד הפתח הזה נמצא כתבת-קעקע, אשר חרת בעט ברזל, לעפסיוס באהבתו את ארץ פרייסען, וישם גם את שמו שם בין אלפי שמות האנשים אשר לא יוכלו עבור על זכרון ימי קדם מבלתי השחיתוֹ בשמותיהם אשר יחוֹקו שם לזכר עולם.

מצבת זכרון זאת הָקדשה למלך פֿרידריך ווילהעלם הרביעי, “אשר שמו שמש ומגן לארץ פרייסען, וסלעה ומצודתה הוא, לבן-השמש אשר קרא דרור לארץ מולדתו, לפֿילאפאטאר (אוהב אביו) ואבי הארץ, לאיש אשר נשא חן וחסד בעיני החכמה וקורות הדורות, לנוצר נהר רהיין, אשר בחרה בו ארץ אשכנז, לנותן חיים בכל עת.” וכו' וכו' בשנת 1842."

רבים הרבו לגנות את לעפסיוס וידברו עליו עתק על כל אודות אשר שלח ידו והרבה להשחית בזכרונות מצרים. אפס האיש הרואה בעיניו איך היו לשמה הזכרונות האלה במצרים ואין איש שם על לב, מה מאד תגדל תשוקתו כי ירבו לבא שמה אנשים חכמים וידועים כלעפסיוס, אשר יד ממשלתם תכון עמם וימינה תסעדם, להביא אוצרות מצרים אל בתי החכמה באייראָפא, אשר שם יביעו חידות מני קדם, ויגלו צפונות דור דור אשר נצפנו לפני אלפי שנים בארץ אחרת ובאיים רחוקים.

בארץ מצרים היה השם לעפסיוס למלה בפי כל. בכל מקום אשר יראו עיניך אבן משחתה, מצבה נפצה, לוח חרוטים נשבר, אשר כלה הזמן חציו בו, או נוסעים ממרחק שלחו בו יד, הנה הערביים יגידו, כי לעפסיוס עשה את הדבר הזה.

הערביים הדליקו נרות שעוה ואנחנו החילונו, לא להתהלך בקרב פאר-העמוד, כי אם ללכת על גחוננו במורד במשעול צר על רצפת אבנים חלוקות. עשן האבוקות, האויר העצור במקום צר, עמל תנועותינו זאת הכבידו את הדרך הזה למקום שם קבר, וענה בדרך זה כחי יותר מכל מה שסבלתי בכל המסע הזה.

אחרי רגעים רבים באנו אל כפת קבר גבוהה, ששם עומד פתוח ארון גוית המלך אשר על שמו נקרא פאר-העמוד. מהרנו לשוב מן המקום הזה שאוירו משחת מאד, ויבקשנו השעך להרגיע אצלו על היריעה הפרושה; ויצו את עבדו הכושי ויתן לנו קנה מקטרת ויין צמוקים מסוך בחומץ בספל עץ. אחרי אשר הרגענו, ואתן אל השעך חמשים פיאסטער ערך חמשה זהובים כסף, הוא השכר אשר הבטיח מחמד אָמער לתת לו ולאנשים. אולם האנשים האלה אשר בוש לא יבושו והכלם לא ידעו בקשו עוד באקשיש (שכר עמלם). השכר הזה, הם אומרים, יקח השעך כלו, ולהם לקבל שכרם ממני. ויתיצבו לנגדי ולא נתנוני הלוך לדרכי, גם אחזוני בידי, עד אשר הגדתי להם כי אין עמדי פה כסף, וכאשר אמרתי כן היה. כי מחמד אָמער לקח ממני טרם עלותי את הכסף ואת מורה השעות ואת הטבעת אשר על אצבעי, מדאגה מדבר פן יגנבו ממני מוליכי בדרך אלך. נזכרתי באשה הכבודה היקרה לי אידאַ פפֿייפער, אשר מדי עלותה על פאר העמוד גגבו הבי-דונאים את טבעותיה מעל אצבעותיה והיא לא ידעה.

לקול זעקות ומריבות חיל מגיני הערומים, אשר כל אחד מהם התאמץ להראות לי, כי רק הוא לבדו הגדיל לעשות עמדי, הגעתי אל המערה אשר יצאתי משם, ואשר שם כבר הוכנה למעני סעודה קטנה. מחמד אמער נתן איזה מטבעות כסף אל נוגשי אלה, וישליכו אותן בחרפה לרגלי. ואנכי, אשר כבר נודע לי דרך הערביים, הרימותים ואשימם בכיסי, ואתן להם תודה ותשואת חן בעבור חסדם אשו עשו עמדו לשרתני. וילכו מאתי ברוגז, למען שוב אחרי רגעים אחדים לבקש מאתי הכסף אשר השליכו ארצה. ולמען ענוש אותם ולעשות לי שחוק תחת הכסף הבאתי נחשת כמספר המטבעות אשר היו לפנים ואשליכם ארצה.

כל עוד נפשי בי לא אשכח דברי בלע ובוז אשר הוציאו מפיהם בראותם את אשר אני עושה. ראיתי את התרגזם ומכאובם, ואומר להם כי נתן אתן להם את מטבעות הכסף אם רק הרחק ירחיקו מזה ולא יעמדו רגע. “יעס, מילאָרד!” – “אוּאי, מאָנסיעה!” – “סי, עקסצעללענצא!” (כֵן, אדון!) קראו כלם יחד וילכו אחרי אחזם בכנף בגדי ונשקוהו. ועדת אנשים אחרים כמוהם באו תחתם ובידם מכל טוב העתיקים, למען ימכרום לי. מחמד אָמער פקח עיני על רובם כי מזויפים הם, וחדשים מקרוב נעשו על תבנית העתיקים.

אולם להפטר בלי כלום מערביים הנכספים לכסף הוא דבר כבד ואולי בלתי אפשר. אמרתי למוכרי העתיקים כי ימתינו, ואצו לחבוש החמורים והגמל. הגמל כרע רבץ, עליתי על הכר וארכוב לדרכי. הערביים רצו אחרינו כברת ארץ רבה וסחורתם בידם. לשוא הניף מחמד אָמער שבטו עליהם ויך ביניהם. בהכותו וינוסו וכרגע שבו לרדוף אחרינו, עד אשר השלכתי ארצה איזה מטבעות ויחלו להתקוטט עליהן. אז גערתי בגמלי ואמהר לרוץ.

ואי לו לרוכב בלתי לֻמד, אשר יערב לבו לעשות כדבר הזה; הגמל יהדפהו למדחפות וכל עצמותיו תשברנה כשבר נבל יוצרים ומאת כל אחת מהנה תצא נפשו, אלף המות ימות. רָכבי שבועות הרבה על סלעי וסעיפי הלבנון הוא שעמד לי ויאזרני חיל ויהיו לי גופי ונפשי לשלל. הלכנו בחפזון למען בוא קאירתה עוד בטרם תבא השמש, ע"כ הרחקנו מהרה מאת פארי העמודים ונעזבם אחרינו הרחק מאתנו; ויהי השמש לבוא וילהטו ראשיהם בראשי הרי הקרח הנורא. כבדולח-הררי-אל יגה אור כמראה דודאים-אדמדם, התנשאו פארי העמודים מעל אופל הבקעה.

ואם אמנם מהרנו ללכת, לא יכלנו לבוא אל היאור בטרם בא החרסה ויהי חושך וארכה לנו העת שם עד אשר באנו אנחנו ובהמותינו אל הספינה ועד צאתנו משם מעבר השני. הן יעלה כל איש על מחשבתו, כי בעיר כזאת אשר יומם השמש כאש בוערה, הנה יושביה בלילות יעשו את מלאכתם וכל עבודתם ויאירו את הלילה, כאשר יעשו יושבי נגב איטאליא. רק בגן העזבעקיה אשר בקאירה לבדו ראינו כדבר הזה, וזולתו כל הרחובות והחוצות בעיר ההומיה הזאת, קרית-תבל, בעלת מאות אלפי ידים ולשונות רבות, כשממות המה בלילה והיו לחרדה.

בנשף בערב יום בשעה התשיעית רכבנו מן היאור בדרך קאירה העתיקה אל העיר החדשה עד העזבעקיה. ברוב הרחובות היה חשך ואפלה, ובקצתס האיר כמעט קט עששית של שמן על חלון אחת החנויות. על פתחי החנויות ישבו אנשים יחידים מעלים עשן מקטרתם, ושחים ביניהם בלחש, הפך מנהג הערביים הנושאים קול רעש בדברם. באנו בחוצות אשר עדת כלבים סבבונו והמה רודפים אחרינו ונובחים עד בואנו לרחוב אחר, אשר שם כלבים אחרים מלאו מקום הראשונים וישאו קול יללתם לגועל נפש.

אלה הם הנגינות, השירים הערביים, שירי דודים, אשר נכסוף נכסף הדמיון האייראפי לעדות בם את הלילה בארץ הקדם. רק אחרי בואנו לקאירה עצמה פגשנו אנשים יחידים נושאים בידים עששית של נייר טבול בשמן להאיר את האפלה. והנה לנגד עינינו הבתים והארמנות אשר חשך ישופם ואין אורה, ומי יודע מי בקרבמו ישמח בחייו ועצמותיו כדשן תפרחנה, ומי יהפוך משכבו בחליו ונפח נפשו בליל אמש ודומיה. בשעה עשתי עשרה בלילה, אחר אשר ישבנו ארבע עשרה שעות על הגמל עלינו על פארי-העמודים, ושרב השמש הבוערה נתך עלינו כמטות עוז, באנו אל בית מלוכנו.

 

מַשָּׂא מִדְבַּר־יָם.    🔗

המנהג אשר בכל הלשונות המתוקנות לקרוא את המדבר בדרך מליצה: מדבר־ים (וויסטענמעער) הוא ישן נושן.

הים והמדבר דומים זה לזה, במה ששניהם הם מאז מעולם עומדים בפראותם, ולא ידעו רחם, אין חקר להם, שניהם נשגבים ושניהם מכלים ומאבדים! הסופה תגרש לפניה את החול לעשות ממנו גבעות-גלים⁵⁴, למען אשר תפיח בהם כרגע ותסערם כמוץ. כאשר יצפון הים על קרקעיתו צמחים הרבה, כן הם נאות-המדבר במדבר. החיות הגדולות ביתם בים ובמדבר. הים והמדבר נשגבים הם גם יחד ביום סופה וסערה. ולמען אשר לא יחסר למדבר גם סגולת ראי מלוטש ותמונת השמים, יראה כמים הפנים אל הפנים, לכן יש לו גם הוא חזיוני-השמים (לופֿטשפיענעלונגען).

אכן בזאת יבדלו, כי בקרב המדבר המות שוכן לנצח והים חיה יחיה תמיד וכל קרביו חיים ומתנועעים. מתוך המים יצאה הארץ ומלואה, במדבר נראה דמות השחת הארץ וחרבונה. במים ראשית כל בריאה והאבק קץ כל בשר. אלה הם שני קצות החיים, ראשיתם תנועה ואחריתם מנוחה, ים ומדבר המה אותותם. כהתנגדות הזאת אשר בין שניהם כן תתנגדנה גם פעולות שניהם ביושביהם.

כהולך במדבר כעובר ארחות ימים עיניהם למרחוק תצפינה.‏ אבל היושב במדבר מקום הדממה גם אזניו תוספנה אומץ לקשוב רב קשב ממרחק. יורדי הים באניות, אם גם לא מבני דת מחמד הם, יאמינו בגזרה קדומה (פֿאטום) כמושלמנים. עוברי ארחות ימים ושוכנים במדבר ישאו שמים עינם ועל הכוכבים במסלותם יביטו יותר משאר בני אדם בארץ נושבת. גם שניהם ישיבו נפשם במים אשר הם נושאים עמהם בכלי; ואם יכלה להם בדרך צידה ומזון, הנה המלחים יחיו נפשם בדגים אשר יצודו, והנוסע במדבר ימות ברעב.

הולך בצי עלי ימים ישים ערפו ברזל וילחם מלחמת תנופה עם שאון גלים ביום סער, ונָגֹלוּ כַסֵּפֶר מִפְרְשֵׂי-נֵס לצרור הרוח בכנפיהם, ותפש משוט לפנות לו דרך במצולה ובמים עזים נתיבה, וזרועו מושלה לו אף חכמתו תעמוד לו להמלט. ואם לא תושיע לו ידו והרעים בקול כלי תותח וישמעו רחוקים באניות אחרות ויבואו למלט נפשו מיד שאול, ואם אין מושיע לו והשליך מנגד נפשו וירכב על גלים ועל משברים ישליך יהבו ועוד יש תקוה אולי ישאוהו על כתפם אל החוף והיתה לו נפשו לשלל.

והולך בציה, רוח זלעפות כי יבוא, לא ירוץ אליו בצואר גבוה להלחם עמו; כי אם יפול על פניו ארצה ויתן בעפר החול פיהו, ושכב כאיש נדהם וכגבר אין איל מבלי עשות מאומה עד יעבור הזעם, ויכול להיות כי שם תהיה קבורתו ושפעת חול תכסהו. לא יתיצב בכח אל מול כל אשר נגזר עליו ולא ימלט מפח יוקשים. אולם שונות הנה פעולות שניהם על דמיון בני האדם:

הים יציב גבולות לכח הדמיון, חוק אשר לא יעבור, ובמדבר אין קץ לדמיון. על פני הים ינשא הדמיון על כתף גלים ומשברים ונסע עמהם, אבל שניהם לא יעברו נבול אופק הראות ובנטות עמודי השמים יתמו. שלל צבע מראות הים המשתנה לכמה גוונים ככרום (Chamäleon) כקסם על פניו יחלוף מרגע לרגע. ובכל זאת גם העבודה הגשמית אשר על האניה תצרור כנפי הדמיון ולא תתנהו לעוף ביעף.

במדבר יראה הנוסע יומם אך את השמים ובלילה אף הכוכבים. בעצלתים וכמעט בלי כל עבודה ישאהו הגמל על כתפו. לכל הדרך הרב משפט אחד ותמונה אחת, צחיח סלע ומות בקרבו, ובעבור יום או יומים לא יראה עוד הנוסע כל חדש אשר ישים עליו עיניו ולבו. כח הדמיון יקסום לפני המהלך במדבר לרוב כאילו הוא רואה נהרות ומעיני מים, ידמה לראות בעיניו נאות דשא וגני חמד. כחולם בהקיץ הנוסע בערבה, דמיונו כעלם עושה מלאכת קסמים תחת יד אוב וידעוני, יאסוף בחפניו בכל פעם מכל הציורים והתמונות אשר בעולם להעבירם לפני אדוניו.

המדבר לא יתן עונג וגם שמחה, נזיר אלהים הוא, כדת הנוצרים, ובשמחת החיים לא יקח חלק ונחלה, ומורה באצבע אל הכוכבים, אשר ממעל להם יחלו החיים האמתים (עלמא דקשוט).

המדבר הוא ארץ המות ושממות ‏ עולם, ופארי-העמודים, מצבות עד לקברי מלכי מצרים, המה השער הגדול לארץ השממה הזאת.

המדבר יקרא דרור לאסיר ההשכלה ויוציאהו ממסגר הליכות עולם ויפח באפיו, עם המראה הנשגב השוכן עליו ממעל לו, נשמת רוח מצב הטבעי, יגון ועצב יבא בו ונפשו יודעת מאד כי אדם לעמל יולד וידו תקצר מהושיע. אם יסגור איש את עפעפיו ויאחז שמורות עיניו, ידמה לראות בחשך תמונות קרני אור, אופנים ונקודות וקוים מעשה אורג וכיוצא באלה תמונות דמיוניות. המראות האלה ימשכו עד תום נקודות האור אשר נקבצו בתוך העין בטרם סגרה. גם המדבר יסגור את עין הנוסע בעד כל המראות החדשות אשר בעולם, וכל המראות אשר באו ונקבצו מקודם בנפש הנוסע. כל הציורים והתמונות כקסם על פניו יחלופו וידמה לראותם בעיניו.

השירים והבנינים של הערבי, יען שכֹחַ דמיונו שונה הוא מדמיון האיש המערבי, ידמו לנו כמעופפים על כנפי הדמיון, לא נבין אותם, כהתולים הם עמנו, הפכפך וזר. ורק אחר אשר דבק דמיון העברי בשכל האיש המערבי היושב בחצי-אי הפירענעען, אשר בידו פלס ומאזני משקל והיו לבשר אחד, נולדו על ברכם השירים הנפלאים וזכרונות הבנינים המפוארים, אשר בם יתלכדו ולא יתפרדו הסוד והבירור, הרמז, והטבעי, ואשר בבארותיהם המקושטות באריות וביערי עמודיהם ימלא נפשנו עונג אין קץ. וכה גם פה יתאמתו דברי המשורר הנפלא (גאֶטהע):

"אֲשֶׁר הֵבִין הַמְּשׁוֹרֵר יֶחְפֹּץ לִבֵּהוּ

אֶל אֶרֶץ הַמְּשׁוֹרֵר הוּא יִשָּׂא רַגְלֵהוּ."

בכל העושר אשר ידמה יושב ארץ המערב להעשיר את כח דמיונו ע" קריאתו בספרים וראותו ציורים רבים, כמעט תדרוך רגלו על אדמת ארץ הקדם, יכנע לבבו וידע כי כל הציורים האלה אשר באו בנפשו מאפס ותהו המה, משחתם בם, וחשנותיו לא נכונות הנה. אין דבר נכבד ונשגב מלינת לילה במדבר.

האויר אשר ע"י חום השמש יראה לעינינו כרועד, ישפיל וירים גליו מעל לראשינו. מטפחת לבנה שטוחה על מגבעת הנוסע ושתי כנפות המטפחת תולות על שתי רקותיו כמחסה מחורב, הוא כתריס בפני דקירת קרני השמש ויקרר את הראש, אם אפשר לנו להשתמש במלת קר במקום שם שרב תחת קו המשוה. הגמל, אשר על מרדעת-העץ שבין כתפיו פרושה יריעה מלמעלה, נושא אותנו ומרומים נשכון עליו, ויאכוף את רוכבו על כל פסיעה ופסיעה להרכין את ראשו עד ידכה ישוח. לפניו ולאחריו יסעו עוד רוכבים אחרים; מנהלי המחנה והבהמות, לבושי בלויי סחבות שונות במראה ובצבע, הולכים ברגליהם. כל רוכב ירכב לבדו, בפני עצמו, להתרועע איש את אחיו בשיחה אי אפשר, מלבד אשר לא יתאוה לזה איש בחום הבוער כאש. צלצל פעמוני הגמלים ילוה לפעמים ונוסף גם הוא אל קול השירים כקול הסירים תחת הסיר, אשר יריע אף יצריח אחד מנהלי הגמלים בקול נהי היוצא מנחוריו ומתגלגל בגרונו, ועל ידו תתעורר התשוקה בלב אחוזת מרעיו, ועד רגע והנה כלם ישאו קולם לגועל נפש השומע, רגע ישקטו וינוחו, ורגע יריעו אף יצריחו, והקול קול אחד, הנה מגרון יצא, קנים והגה והי.

החום, העמל והתלאה, השיר הזה והבטלה יפילו תרדמה ויביאו את הרוכב בסכנה, פן ישן ונפל אחור, אם אמנם תחתיו רפד חול, אבל הוא מרומים ישכון, וממקום גבוה כזה כי יפול הנופל וקרהו אסון. בעת חום הצהרים אשר איש לא יוכל שאתו ינוח המחנה. הנוסעים ירבצו בצל גמליהם, או ימתחו כאוהל על ראשם מגן-שמש (זאָננענשירם). בשעה השלישית יסע המחנה, אשר יצא ממקומו בטרם עלה השמש, הלאה לדרכו.

השמש נוטה לערוב ואחרי שעות מספר תשקע תחת גבעות חול, קרניה השבים אחור ישנו פני המדבר, חול העמקים והגבעות הצהוב יהיה לזהב אדמדם. השמים הם ככפה גדולה ורחבה שחברו בה יחדיו אבני חפץ מצבע תכלת, ירקרק-הים וצהוב. ואור בהיר הוא בשחק המדבר המעורר בנפש תמהון, פחד וגיל יחד. כבוא השמש יבא גם קץ למסע היום הזה. הגמלים נושאי האוהלים מהרו עם מנהליהם לפני המחנה. האנשים האלה יתקעו יתדות רחוקות זו מזו כעשרים צעד, ואל כל ארבע יתדות יציבו בד אחד בתוך ועליו יחזקו במוסרות את יריעת האוהל, הצבועה על הרוב קוים קוים.

לא רחוק מהאוהלים יבעירו אש מקנים דקים וצפועי הגמלים אשר יבשו למען היות לבער כאשר יבער הגלל, על האש הזאת עומד יורה גדול ובו ירתיחו מים שמורים, אשר ישימו עין עליהם לבלתי ישפך מהם חנם. מעט מעט והנה באה כל המחנה הנה. הגמלים כורעים על ברכיהם, ואחר כי ירדו הרוכבים יקח הכר מעליהם ונתנו להם מספא מעט מאד לפי גודל הבהמה הזאת, ואחרי כן יאסרו בחבל ארוך אל יתדות לא רחוק מן האוהלים.

באהל יכסו בשמיכה את כר הגמל ואת החול, ואת צרור הנוסע וכלי זיינו יניחו בירכתי האהל. בעמוד התוך אשר באהל קשורה עששית-נייר ארוכה. המבשל אשר למחנה יביא אל הנוסע ספל קאפֿעע, לימאָנאדע ואת קנה המקטרת, וכה ינוח על משכבו מעמל הדרך, עד אשר יביאו לו מכל מאכל אשר יאכל: אורז מבושל בחלב, תרנגלות, תמרים וכדומה. אפס אין מים חיים להשיב נפשו, אם אמנם יש לו יין אדום מצרפת. וטוב ממנו יין שרף צרפתי (Cognac).

הלילה שם משטרו בארץ, והנוסע יוצא לפתח אהלו. מעל השמים השחורים לוהטים באויר הדק, הכוכבים הגדולים, הנראים קרובים אליו כאילו יוכל לקחת אותם ביד. והנה עולים על רעיוניו מולדתו ובני-ביתו, אשר אולי ברגע הזה ישאו מרום עיניהם ומביטים על אותם הכוכבים עצמם. אם יכול יוכלון לראותו עתה בודד במדבר נורא, מה יפחד לבם ומה יחתו ודאגו לו. והוא, נפשו יודעת כי בריא אולם הוא, ולבו שמח על אשר צלח חפצו בידו להיות “עובר ארחות,” הולך במדבר ואיננו אובד ותועה. אחת היא תאותו אשר אליה נפשו תערוג: מי יתן והיו עמו גם אלה הדואגים לו, למען ירגישו גם הם עמו יחד את כל קסם ההרפתקאות האלה. מה יקר חסד צנת הלילה!

הגמלים רובצים, מנהיגי הגמלים והמשרתים עודם שמחים וסועדים את לבם, והמה שחים כדרך הערבים, מאין הפוגות; כי האנשים האלה מספרים המה מלידה ומבטן, כאשר יש משוררים מלידה. הנרות בעששיות אשר באוהלים יגיהו שביב אשם על המדבר. להב האש תחת היורות נותן אימה בלב התנים והנמרים לבלי קרוב הנה.

הנוסע ישוב אל אהלו, ישתרע על משכבו וישים מראשותיו כר הגמל, וכה ינוחו בדי עורו יגעי כח. דמו אשר רֻתח יום תמים בלהט השמש, עוד לא הרגיע בקרבו, שנתו נדדה, וכחלום מהקיץ הנהו. הערביים, אשר עד הנה הֶגֶה מפיהם יצא, נאלמו דומיה כי נמו שנתם; אפס תחתיהם קול ממדבר יצא. נהם ממרחק נשמע, קול אדיר וחזק כרעם בגלגל, יודיע כי נעור ממקומו מלך הערבה. האיים (היענען) ידמו פתאם ויחדלו להשמיע קול בכיתם. והנה קול רעש גדול תחת השמים, קול כנפי העיט הוא, אשר פלצות בעתוהו ויעף ממקומו, כראותו את הארי בזעם אפו עובר לפניו. הנה הנוסע מוּער משנתו, ונדמה לו כאילו כמעט שכב ויישן, ככה עודנו עיף ויגע ונפשו לא חיה, האש עודנה בוערה בטרם תכבה, ותפרוש אור על המחזה הדמיוני הזה. גם הכוכבים בשמים עוד יגהו אורם וממרחק בקצה השמים השחר עולה ותופע נהרה.

האהלים יצענו יסעו יתדותיהם, יריעות האהל נעטפות סביב לבדים והנם טעונים על דבשת הגמלים! ועל גמלים אחרים יעמיסו כלי הבשול ויתר הכלים וסחורות וצרורות הנוסעים. פה ושם יכרע על ברכיו מושלמני על יריעה פרושה, ובתפלתו ישתחוה מול פני המזרח, ומצחו מגיע ארצה. פעמוני הגמלים יצלצלו, כאילו קול המוּעצים המה, הקורא אל הרנה ועל התפלה. האורחה נוסעות ממקומה, כי הנוסע מאחריו יראה עוד כידודי אש יתמלטו בטרם יכבו, במקום אשר נחה שם אורחה. עוד מעט וכבתה האש, עוד רגע יתנשא שביב אש – ואיננו, כבן האדם מקרב הארץ, אשר כמוץ תדפנו הרוח במדבר החיים. עוד שעה אחת נוסעת האורחה לזוהר הככבים, ופתאם יכבו הככבים את לפידם ויהי יום בהיר, כמעט מבלי אשר האיר מתחלה פני המזרח לאט לאט, ומלא לב אורח המדבר תקוה, כי יגדל חסדו עמו כיום אתמול, ואל עבר ים-המדבר ינהלהו ויביאהו אל ארץ נושבת בשלום.

 

הָרַבִּי וְהָאַרְיֵה.    🔗

מדי רכבי בודד במדבר, מקום אשר הדמיון נכסף להשתעשע בתמונות משמחי לב מזמן העבר, וביותר יאהב לשום נגד עיניו תמונות העצים וצליהם וטל אורות ומעיני מים, והנה עלה על זכרוני ספור מאורעה, אשר לדברי המספרים קרה במדבר הזה, אשר אנחנו נוסעים בו היום, ואשר שמעו אזני על כר נרחב מלא אשכלות ענבים דשנים ורעננים, תחת צל עפאים על מעין מים חיים. הדבר הזה היה בחברון. שם ישבתי עם רב הקהלה, הצדיק והישר, במגרש הגבוה אשר לפני ביתו. כאשר נשאנו את עינינו יכולנו לראות בנוגה ברק כפת בית המסגד הבנוי לתפארת על פני מערת המכפלה, מקום שם ישכנו לבטח אבות העולם. ומשם ולמעלה, העיים על כתף ההר, בטרם היו מעי-מפלה היו ארמון המלך דוד. העיר עצמה תשתרע לארכה בעמק נחמד למראה בעצי זיתיו ובאשכלות ענביו. וממרחק ישא ראשו עץ אחד לבדד ישכון מבין הצמחים הסובבים אותו, עד כי ימשוך עליו כל עין רואה. ידמה למלך שאול הגבוה משכמו ומעלה מכל העם, הוא העץ אשר ישב שם אבינו הזקן כאשר באו אליו מלאכי אלהים להגיד לו קץ סדום ועמורה, וכי יפרח ביתו באחרית הימים והיה לקהל גוים.

והיה כאשר שמנו עינינו שמאלה, ונראה את מצבת קבורת הנביא ישעיהו עלי גבעה, וממנה והלאה, רחוק עד אין קץ, הבריק לקרני השמש הבאה, המדבר אשר האדים כזהב. מה נכבד המראה הזה! ומה נשגבו התמונות על פניו, אשר השבע השביע אותן הדמיון להתיצב חי לפנינו, בכח השמות הקדושים הלקוחים מספר התורה הזאת! אשת הרב הזה, אשה יפת תאר מארץ פולין, הביאה לנו ענבים מרוקחים בנפת מעשה רוקח, על קערת כסף; מאלה הענבים‏ אשר עוד היום ארכם שתי רגל, וגדולים כבצי-יונים, ומסירים מלבינו כל ספק, כי נשאו אותם המרגלים במוט בשנים, אם לא בעכור כובד משאם, אמנם לבעבור לא ישחתו בדרך, ולמען הביא אותם שלמים כתומם להיות לעדה כי פוריה הארץ כגן אלהים.

ענבים כאלה והרמונים אשר בארץ כנען ראוים היו להיות לאותות ולמופתים בפי הנביאים משוררי אל לפרי הארץ ולתפארת, ולהיות הבונים אשר רוח המליצה נוססה בם עושים כתבניתם בחרשת-אבן לעדות בהם את הארמונות המפוארים.

אחר אשר טעמנו מהענבים הקריבה לפנינו בעלת הבית קאפֿעע נבחר בגביע כסף קטן, כנהוג בארץ הקדם, ואחר כן את קנה המקטרת, בנגוע ידה בלבה ובמצחה לברכני; כי נשא חן בעיניה המנהג היפה הזה אשר בארץ הקדם ותבחר בו.

הרב ספר לי מחיי חברון בזמן הזה ומחזיוני לבו ותקותיו על מלך המשיח שיבוא במהרה בימינו, כי כבר באו כמה אותות בעולם שקרובה הישועה לבוא. רק את קול דבריו הקשיבו אזני, ועיני ראו את המראה הגדול והנכבד אשר יראה תמיד בארץ הקדם כבוא השמש. האור האדמדם והצללים הרחבים ממראה הדודאים, רשימת גבולות ההרים והעצים מסביב, הנכרת בעת ההיא יותר, אגן השמש עצמו הקודח כאש לבנה, הם הפלא היותר גדול בארץ הנפלאות הזאת; המה צבי כל תפארת אשר יוחק על לוח הלב לזכרון כל ימי חיינו על הארץ, לא ישכח. גם על צבי תפארת זה בא הקץ, ומבלי נשף ובין השמשות היה פתאם – לילה. ליל ארץ הקדם, אשר כוכביו גדולים וקרובים אלינו יתלקחו; ולשמחת לבנו ולהשתוממותנו המה תולים בין עלי התמרים, מקלעות פרחי אור נקלעו באצבע אלהים, לחוג חג עולם. רוח צח חרישית התנשא ויניע את התמרים והאורות.

הרב הזה, האוהב אורחים ואוהב שיחה, ספר לי את הספור הנפלא הזה: למן היום ההוא עברו שתים עשרה שנה ומאת שנה, אשר שלחו עדת הספרדים בירושלים משולח למצרים לאסוף שם צדקה לעניי ירושלים עיר הקדושה. ויבחרו אנשי העדה רב אחד המיוחד בתורה ויראת ה' ובניב שפתים למען אשר יטה לב אֶחיו לחסד ולרחמים. בעיר חברון לוח אל האורחה אשר הוכנה ללכת לזוּעץ בדרך המדבר. ויען כי היה הדרך רב, והרב ידע כי יתמהמה בדרך שנים עשר או ארבעה עשר יום, ובתוך הימים האלה יהיה גם יום השבת, ע“כ התנה הרב הירא את דבר ה' עם זקן האורחה אשר על פיו יחנו ועל פיו יסעו, כי ישבתו ביום השבת הקדוש. ויקח השעך את הכסף ויסעו אל ים החול הבוער ועל ה' השליכו יהבם. ויהי ביום הששי והשמש נטה לערוב, ולא אבה השעך לעמוד, אחר אשר הזכירהו הרב כמה פעמים, ויאמר כי נסוע יסע לדרכו ולא ינוח רגע, ויתעצב הרב אל לבו מאד, כי לא ידע מה לעשות. אם נסוע יסע עם האורחה וחלל את השבת, ואם השאר ישאר לבדו במדבר וחרף את נפשו למות. ויאמר הרב בלבו: “אם אשאר לבדי במדבר; יכול להיות כי טרוף אטרף; אבל אם אחלל את השבת, דבר ברור הוא כי לא יהיה לי חלק לעו”הב.” ויעלו על רעיוניו עוד מחשבות ותמונות אחרות: ראה את דניאל בגוב האריות, אשר רצה יותר להיות מושלך שמה מאשר לא יתפלל אל אלהיו. ראה את הנביא אליהו על נחל כרית אשר הביאו לו העורבים בשר ולחם, אשר התהלך נע ונד נעזב ומשולח כמדבר הזה עצמו לבלתי הענות מפני המלך אחאב עובד הבעלים⁵⁵.

הרב החסיד ירד מעל הפרד אשר רכב עליו ויקח את ילקוטו עמו, ויעמוד במקום ההוא בנסוע האורחה הלאה, ויהי כמשתגע בעיני אנשי האורחה וישחקו על תעתועיו, ויש אשר הניעו ראש וינודו לו על כי היה בעיניהם כאיש אבד, טרף למות. ויהי השמש לבוא ומראהו כאגן כסף נתך באש; ויסב הרב פניו מזרחה ויתפלל, ויקח מילקוטו יין ולחם ויקדש ויאכל סעודתו הדלה והרזה, וישר שירי זמרה ותהלה לכבוד השבת. איך חרד לבבו ויתר ממקומו כראותו פתאם לא רחוק ממנו ארי גדול ונורא. ויאמר בלבו כי בא קצו! ויהי כאשו לא קרב אליו הארי, כי אם כרע רבץ ובעיני אהבה וחמלה הביט על הרב, ויעלו עוד הפעם על מחשבתו האריות אשר הסבו את דניאל, ויוסף לאכול ולשיר שירי תהלות ותשבחות לה'! השירים האלה, כפי הנראה, נשאו חן בעיני הארי כי. עיניו הפיקו נוגה חן וחסד, עד אשר סגרן ויישן.

הככבים כבר הבריקו על פני הישימון, הרב החסיד קרא ק"ש שעל המטה וישתרע על חול המדבר. ויהי כצאת השמש ויקץ ותשוטטנה עיניו סביב סביב, וירא והנה מרעהו אשר רעה לו עודנו שוכב כיום אמש, ועיניו תצפינה עליו באהבה וחסד, ויאמין הרב בלבו כי לשמור אותו שלח אלהים את הארי הנה, ויהי שמח וטוב לב כל יום השבת ויתפלל וישר שירי קודש, ולא שת לב ללהט קרני השמש ויֵשְתְּ, בבטחו בתשועת ה', את שארית יינו, ויאכל את יתר פלטת לחמו. ובא השמש עוד הפעם תחת זרועות גבעות חול לוהט אשר במדבר. ויתפלל הרב, ויברך את צאת שני המלאכים המלוים כל איש ישראל מבוא השבת ועד צאתו, וידליק את נר ההבדלה, וירח את ריח הבשמים, למען יעלה באפיו ריח ניחוח השבת ויחזקהו.

והנה הארי נעור ממקומו, אשר רבץ כל היום שלאנן ושקט ויניע את זנבו הנה והנה, ככלב נאמן לאדוניו, וילקק בלשונו את יד הרבי ויכרע לרגליו, כמבקש ממנו לעלות על גבו. הרב החסיד הבין את הרמז הזה, ויצרור את צרורו וישם אותו על כתף הארי, ואחר עלה גם הוא וירכב עליו. הארי העז רץ כל הלילה הקר ההוא במדבר עם רוכבו, אשר ישב עליו, כשבתו על מטח מוצעת, ואת תלתלי קוצות הארי הארוכים והיפים אחז בידו כרסן זהב. לפעמים ראו עיניו נמר רץ לפניהם ושללו בפיו, או לביאה אוכלת עפרה מתבוססת בדמיה. מרחוק נשמע יללת איום, והירח העולה על חוג השמים הטה צללים מפחידים. הבקר אור, והרב החסיד רוכב על כפיר אריות השיג את האורחה אשר עזבתו, והנה האנשים מעתיקים את אהליהם וחובשים את הגמלים ואת הפרדים. וישתוממו כלם על הרוכב ועל החיה אשר הוא רוכב עליה, כי כרעה קרסה כגמל, למען ירד הרוכב מעליה. אחרי כן קם הארי וינהם ויחפוץ זנבו ותלתליו התנוססו ברוח וימהר וירץ המדברה, ואחרי רגעים אחדים לא שזפתו עוד עין איש במחנה.

וירא כל העם ויהי הרב בעיניהם כאיש אלהים קדוש. השעך איש תככים ומרמה חלה פניו לבלתי יכעוס עליו תמרורים ולא תבוא עליו קללת אלהים על תרמיתו וזדון לבו. ויקראו כלם את שם הרב: אֲרִיאֵל, כי שלח לו אֲרִי אֵל אלהי עולם. ‏ עוד היום המשפחה המיוחסת בישראל בשם אריאל, היא כפורחת בחברון. והיא יוצאת ירך הרב, אשר ירא את דבר ה' ויהי ה' אלהיו עמו ויפליא לעשות למלט את נפשו."

 

שׁוֹשַׁנַּת יְרִיחוֹ.    🔗

אַתְּ הַשּׁוֹשַׁנָּה בַּמִּדְבָּר פֹּרַחַת

מִנְּשִׁיקוֹת פִּי הַטַּל לֹא תִרְוִי נַחַת,

כָּל קֶרֶן שֶׁמֶשׁ עָלַיִךְ שׂוֹרֶפֶת,

מוֹלַדְתֵּךְ חוֹל לֹהֵט, עֹבֵר שָׁם אָיִן,

עַד מוֹת תָּמוּתִי לֹא תִרְאֵךְ בַּת עָיִן,

נֶחְמָדָה אַתְּ לִי, לָךְ נַפְשִׁי נִכְסֶפֶת!

הִנֵּה יוֹמָם יַכֵּךְ שָׁרָב וָשָׁמֶשׁ,

וִישׁוּפֵךְ בַּלַיְלָה חֹשֶׁךְ וָאָמֶשׁ,

וּלְבַעֲבוּר יַשְׁנֵךְ, הָהּ, יַלְדָּה עֲנִיָּה

תַּנִּים בַּמִּדְבָּר קוֹל בּוֹכִים יַשְׁמִיעַ,

קוֹל יִלְלָתוֹ עֲדֵי לִבֵּךְ יַגִּיעַ,

וִינִיעֵךְ הָרוּחַ וְיֶרֶב תַּאֲנִיָּה.

מֵעַל הַגָּמָל נָא אֵרְדָה אֵרֵדָה

עִמָּךְ, נֶפֶשׁ יְקָרָה, נָא אֶכָּבֵדָה,

אֶקָּחֵךְ מִזֶּה וּבְחֵיקִי תִּשְׁכָּבִי.

וְהָיִית אֶצְלִי שַׁעֲשׁוּעִים וּמְשַׂחֶקֶת,

כָּל הוֹדֵךְ וַהֲדָרֵךְ כִּשְׁבוֹ וּבָרֶקֶת

לִי בִתִּי תִּתֵּנִי וְאוֹתִי תֶאֱהָבִי.

נָחָה הָאֹרְחָה עַל פְּנֵי כָּל הַחֶבֶל,

מִשֶּׁכֶם הַגְּמַלִּים הוּסָר הַסֶּבֶל,

וּמַנְהִיגָם יָשֵׁן, אַךְ לֹא יַרְגִּיעַ;

וּתְנוּעַת פָּנָיו הֵן בָּרוּר נֹאֶמֶת,

כִּי גַם בַּחֲלוֹמוֹ לוֹ רִיב וּמִלְחֶמֶת,

עַל אוֹיְבוֹ עָז יַצְרִיחַ אַף יָרִיעַ.

כַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדְבָּר נִגַּשׁ הָעָבֶד,

וַיִּזְבּוֹד מַיִם מֵחֵמֶת לִי זָבֶד,

רַוּוֹת צִמְאוֹנִי וּשְׂכָרוֹ לָקַחַת.

לְלִבְנַת הַלְּבָנָה וּלְנֹגַהּ הַסַּהַר,

הִנֵּה חָשַׁךְ מִשְּׁחוֹר תֹּאַר הַנַּעַר

הַכּוּשִׁי, וַיְהִי לִי כַשֵּׁד מִשַּׁחַת.

וַיְהִי אַחֲרֵי כִי שָׁתִיתִי רָוִיתִי,

וְאֶת זֶה הָעֶבֶד הַכּוּשִׁי צִוִּיתִי,

לָשׂוּם הַשּׁוֹשַׁנָּה בְּסֶפֶל הַמָּיִם.

וַיְהִי בַּבֹּקֶר, מִמִּשְׁכָּבִי אַךְ קַמְתִּי,

וְעַל הַמַּרְאֶה נִפְלֵאתִי, הִשְׁתּוֹמַמְתִּי,

כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ מִמִּזְרָח בַּשָּׁמָיִם.

עֲלֵי הַשּׁוֹשַׁנָּה חִישׁ הִתְפַּתָּחוּ,

רֵיחַ נָתָנוּ, הֵנֵצוּ, פָרָחוּ,

וְרוּחַ קֶסֶם עַל פָּנֶיהָ חָלָפָה.

מַרְאֶיהָ הַנָּאוֶה וְרֵיחָהּ הַנִּיחוֹחַ,

כְּמוֹ הָאָבִיב בַּמִּדְבָּר הֶחֱלִיף כֹּחַ,

וְיַד עֹשָׂה נִפְלָאוֹת לְהַפְלִיא נִכְסָפָה.

וּבְקֶרֶב לִבִּי מַחֲשָׁבוֹת נִקְהָלוּ;

שִׁבְטֵי עַם אֶחָד מִמִּצְרַיִם עָלוּ,

עֵת הִשְׁלִיכוּ מֵעֲלֵיהֶם עֻלָּמוֹ;

בַּמִּדְבָּר הַזֶּה הָלָכוּ, נָסָעוּ,

עַד כִּי לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ בָּאוּ

אֲשֶׁר דִּבֵּר יְיָ לָתֵת לָמוֹ.

וּמָתַי תְּאַסְּפֵמוֹ יַד אֵל מֹשֶׁלֶת?

גַּם הֵם הַיּוֹם הַזֶּה כְּעָלֶה נֹבֶלֶת,

אָכֵן מֵרֵיחַ מֵי יֶשַׁע יִפְרָחוּ;

כִּי עוֹד לֹא נָס לֵחָם עָמוֹק קִרְבָּמוֹ,

עוֹד חָיֹה יִחְיוּ, עוֹד נִשְׁמָתָם בָּמוֹ,

וְאַחֲרֵי בְלוֹתָם עוֹד מֵעָפָר יִצְמָחוּ.

 

זוּעֶץ.    🔗

כבר נעשו ההכנות למסלת ברזל בין זוּעץ ובין קאירה, ומוטות הברזל כבר רֻקעו לחבר בין ים התיכוני ובין הים האדום (ים סוף). מה גדול כח הזמן החדש מהזמן ההוא אשר הדאָנע (מושל גענוּא) והים באו בברית חתונה-דמיונית. הזמן החדש מקשר לנצח שני ימים, הן אמנם לא בטבעת זהב, אבל בשלשלאות של ברזל, כמו שהזמן עצמו הוא הזמן הברזל. ולולא מהרתי לבוא בזמן הזה, מי יודע אם עלה בידי לנסוע לזוּעץ כמו שנסעו בדרך זה לפני אלפי שנים עם בני ישראל אשר יצאו לחרות מסבלות מצרים; ולראות את מצר-הארץ (לאנדענגע) בטרם יחפרוה לשום אותה לתעלה בין שני הימים. כבר נמשכו קוי הדלוג-רב על בקעת החול אשר במדבר ויצאו כברק חצם, וכמו דבר אמצעי ובינוני בין רכב גמל ובין רכב אש ומסלת ברזל, נוסעים היום בעגלה אשר יאסרו בה בכל שתי שעות ארבעה סוסים אחרים.

נסענו על פני עמקים וגבעות מחול אשר אין קצה להם. אין עץ אין שיח אשר תשמח העין בו, כי אם ענני-אבק מתגולל ועל ראשנו להט שמש הקיץ המצרי אשר לא למשיב נפש הוא. בעבור חפצנו לראות את הים האדום נשאנו וסבלנו ענוים קשים, מלהט השמים הבוערים ומאפס מים במדבר לשבור צמאוננו. בקאירה ובאלכסנדריאה היתה חפירת מצר-הארץ למלה בפי כל. דורשי קדמוניות וסוחרים, בני משק לאומים (נָאציאָנאל-אֶקאָנאָמען) ומנהיגי גמלים, שרי המדינה ושוטרי בי-דואר, תחלה וסוף כל שיחתם הוא זוּעץ.

המחשבה הזאת לחפור את מצר הארץ ולעשותו לתעלה, לא חדשה היא. המלך רעמסס השני, אשר יקראוהו היונים בשם סעזאָסטריס, אשר משל ממשל רב אלף וארבע מאות שנה לפני מ“הנ, חפר כבר תעלה מן היאור על פני ארץ גשן אשר בשתי קצותיה יסד, כמסופר בתורה, את שתי ערי מסכנות את פיתום ואת רעמסס, בידי בני ישראל אשר עבד בם בפרך. ופרעה סטעכאָ השני ערב לבו אחרי כן, שבע מאות שנה לפני מ”הנ, לנסות כחו בדבר הכבד הזה, לחבר בין היאור ובין הים האדום ע“י תעלה; אומרים שמאה ועשרים אלף אנשים תמו לגוע בעבודה הקשה הזאת. מאתים שנה אח”כ ערך חמש מאות שנים לפני מספר הנוצרים, החל דריוש היסטאספעס, כפי שמספר דיאָדאָר, עוד הפעם לעבוד בעבודה הזאת, יען כי הגידו לו חכמיו, שהים האדום גבוה מעל ארץ מצרים, ויכול להיות שהתעלה תשטוף מי הים המלוחים על פני הארץ הפוריה. העראָדאָט, אשר נסע בארץ מצרים ארבע מאות וששים ושתים שנה לפני מ“הנ, מספר שראה-בעיניו את התעלה הזאת כתומה, ואומר שהיה ארכה מהלך ארבעה יום ורחבה כל כך ששתי אניות גדולות יכלו לעבור על פניה זו בצד זו. תלמי (פטאָלאָמעאוס) השני פֿילאדעלפֿוס, שמלך במצרים ערך מאתים ושמונים וחמש שנים לפני מ”הנ, שב לתקן את התעלה המחברת בין הים התיכון ובין הים האדום, ועשה לה שֶׂכֶר וארובות להקל את מהלך האניות. סמוך למקום אשר שם היום העיר זוּעץ עשה חוף, אשר קרא שמו בשם אחותו ארזינאָע, לכבודה. לא רחוק משם נבנתה עוד עיר בשם קלעאָפאטריס. כפי הנראה לא מלאה התעלה את תעודתה לתַוֵּךְ המשא ומתן בין הערביים וההודיים, אשר ע“כ לא שמו עליה לב לעשות לה תקונים, ומעט מעט נתקלקלה ונסתמה בעפר. כאשר אבתה המלכה קלעאָפטרא, אחר שנפל חילה שדוד במלחמה אשר היתה באקציום, שלשים ואחת שנה לפני מ”הנ, למלט אוצרותיה אל הים האדום, טבעו ספינותיה בהתעלה הזאת עם כל שכיות החמדה. ויהי כאשר היתה מצרים למס עובד לממשלת רומא ואעליוס גאליוס הפקיד-נגיד אשר במצרים בנה צי אדיר (איינע פֿלאָטטע) למען יוכל להוליך את צבאותיו אל ארץ ערב, היו לו היאור והתעלה להועיל ולעזר להביא לו העצים לבנין האניות. ורק הקיסר טראיאן היה הראשון אשר שם אל לבו, לשוב ולתקן את התעלה, כפי הנראה רק למען הקל על המסחר עם שאר ארצות ולהגדיל כבוד עושר תבואות הארץ. האחרון אשר נסה את כחו לתת בתעלה דרך ובמימיו נתיבה היה הפקיד-נגיד אמרוּ תחת ממשלת הכאליף אָמאַר בשנת שש מאות שלשים ושמונה למ“הנ. סבת הדבר הזה היה הרעב אשר חזק בערים הקדושות אשר לערביים. כבד מאד היה להביא שמה לחם ממצרים על דבשת גמלים אשר התנהלו לאטם. על פני התעלה יכלו למהר מעשיהם ולהמעיט המחיר. עוד מאה ועשרים ותשע שנים אחרי כן היתה התעלה הזאת לעזר ולהועיל, עד אשר פקד הכאליף מחמד-אל-מאנצור, בשנת שבע מאות וששים ושבע למ”הנ לסתמה ולמלאותה עפר, למען לא יוכלו להביא מחיה וכלכלה לערים הקדושות אשר מרדו בו. המצריים נתנו יד לדבר הזה בחפץ לבם, יען כי התעלה היתה בעוכרם לשאת את פרי אדמתם אל אוץ אחרת ופעמים לא מעט עלה עי"ז מחיר התבואה בארץ מצרים ויקר היה להם לחמם לנפשם.

בימי הבֵינַיִם (מיטטעלאלטער) עלה זכרון התעלה הזאת לפני מלכים ושרים, אשר נתעוררו על זה ע"י נוסעים שראו חרבותיה, וככל זאת לא הרים איש את ידו לתקנה.

ורק במאה אשר היתה לפנינו, חשב מחשבות צעזאר זמננו, לחדש כנשר נעורי התעלה, לתת למצרים מקום מכובד בין ארצות תבל, ולהביא עי"ז תועלת גדולה ועצומה למסחר התבל כלה. וילך בעצמו ובכבודו, בהלוית מורדים המקרים במים עליותם, בשנת 1798 לזוּעץ, והוא היה הראשון אשר נודעו לו עקבות התעלה אצל זוּעץ והלך בעקבותם מהלך חמש שעות על פני הארץ. ובשנה השנית חפש ומצא עקבות התעלה בקצה השני אצל בעלבעיס. ויפקוד נאפאָלעאָן את המודד (Ingenieur) לעפֿער לחוות דעתו הרחבה בספר כתוב מאתו, על אודות אפשרות בנין התעלה הגדולה הזאת, ואיזה דרך ישכון אור להגיע אל המטרה הגדולה הזאת, ולעפֿער מלא את פקודתו. אם אמנם נכבדות מדובר בספר ההוא, בכל זאת מאתו היתה נסבה לשנית את טעות הימים הראשונים; בגלותו את דעתו, נשען על מדידות בלתי ברורות של המודדים הצרפתים, כי פני לשון הים אשר בזוּעץ גבוהים 9.908 מדות (מעטער) משטח המים אשר בלשון ים הפעלוזי הרחוק ממנו רק שש עשרה פרסה (מיילען). לעפֿער גלה דעתו כי, יחפרו את התעלה להעביר בה רק ספינות קטנות (בארקען) ולכלכלה במים מן היאור, כמו בובאסטוס בימי קדם; וצנור יוצא ממנה יחבר את קאירה עם התעלה הגדולה. גם את הרעיון לבקוע את מצר-הארץ ולעשות שם תעלה אשר ילכו בה גם אניות מלחמה, לא דחה בשתי ידים. ההוצאות על התחדשות התעלה הזאת נחשבו לשלשת אלפים רבוא (30 מיליאנען) פֿראנק. בין כה וכה הגלגל החוזר בעולם עשה את דרכו הגדול מאין פנות אל מחשבות בני אדם ועלילותם, ויהי כאשר מסר לעפֿער בשנת 1801 את הספר אשר כתב אל הקאָנזול הראשון, כבר היתה ארץ מצרים מסורה לידי הסולטאן ונאפאָלעאָן השיב אמריו: “הדבר הזה דבר גדול ונכבד הוא. יחוקו דברי הספר הזה גלוי לכל העמים, ויאלצו את הישמעאלים למצוא חפץ ולעשות להם שם לתהלה ולתפארת בהוציאם לאור את הדבר הגדול הזה.”

מחמד-עלי, אשר יקראוהו נאפאָלעאָן המזרחי, שב להעלות על דעתו את הרעיון הנשגב הזה, אפס נתעוררה בקרבו הדאגה פן יבולע לארץ מצרים, בהקרע את רשת מימיה ושלטו בה ידים זרות. והנה גם ארץ אנגליא שמה עיניה על חבור שני הימים. שרי צבא בריטאניא העמיסו על עצמם מדידת מצר-הארץ והעלו בהפך ממה שעלה בבחינת הצרפתים ששני הימים במאזנים ישאו יחד, לא יגבה האחד על חברו. בימים ההם ובזמן ההוא עצמו. הואילה חברת-הודו מזרחית להתחקות על שרשי רגלי הים האדום ולגלות תעלומותיו. התועליות הגדולות אשר יצמחו מזה אל המסחר למעט הוצאות עם ועם, לתקון המדות, נגלו לעין כל, ובכל פעם נודע יותר מה נחוץ הוא לבקוע מצר-הארץ ולעשות התעלה.

בשנת 1843 הסיב הנסיך מעטטערניך את המשנה למלך אשר במצרים לשוב ולבחון עוד הפעם את מדידת המים. המודדים נעגרעללי העסטרייכי, שטעפֿענזאָן האנגלי וטאלאבאָט הצרפתי נבחרו לדבר הזה להוציא תעלומות לאורה. המה חקרו ומצאו כי לשון ים הערבי, שלא בעת מלאת-המים (פֿלוטה-צייט) גבהה שוה עם פני הים התיכון. אפס החכמים הבקיאים נחלקו לשני דעות. לינאט-בייא, שטעפֿענזאָן ונעגרעללי חוו דעתם לעשות לשון ים (באָספאָרוס), וטאלאָבאט אמר לחפור תעלה מן היאור אשר תבקע ותגזור את הדעלטא ונפלה אל הים באלכסנדריאה.

שבע שנים אחרי כן שָׂם לעסעפס לבו אל הדבר הזה. וירם כשופר קולו ויקרא אל כל העמים המתוקנים, לשלוח מצרימה את חכמי המודדים אשר לעם ועם למען יקהלו שמה יחד ויחקרו וידרשו ביניהם להתיר השאלה הזאת ולדעת עכ"פ אחרית הדבר במשפט החכמה. בשלשים לחדש אָקטאָבער בשנת 1855 נקהלו שמה הנבחרים והמה היו שמונה חכמים: קאנראד, לעסעפס, ליעסאָן, לינאט-בייא, מאק-קלעאָן, מוגעל-בייא, רענאָד ונענרעללי. ונלוו אליהם חברי עקד-המדעים הצרפתי: בארטהעלעמי וסט. הילער.

היוצא מהחקירה והדרישה האחרונה הזאת ומהמדידה הברורה הוא דבר אמת וקיים לעד אשר אין עוד להרהר אחריו, ואם חדול תחדל ארץ אנגליה המלאה קנאה לשום מכשולים לדבר הזה הנה יצא לפעולת אדם ויצלח, רק אם ישימו מתחלה לכסף מוצא כי נדרש לזה סך 162,000,000 פֿראנקס. וזה יתכן להשיג ע"י שִׁטְרֵי חֶבְרָה (אקציען). הדברים אשר נעשו מאז התאספו החכמים האלה במַלאכוּת ארצותם לגוייהם עודם באבם בזכרון כל איש. – –

באנו אל אחד בתי הבי דואר מן השלשה עשר אשר תחת כל אחד מהם בנוי לתלפיות מגדל-תלי-קרב, אחרי רגעים אחדים נתנו לנו סוסים חדשים והננו ממהרים לרוץ הלאה על פני המישור, בדרך המלך ומסלה ישרה, אשר מימינה ומשמאלה תללים שפלי הקומה הנעשים לעצור בעד החול המעופף שלא יכסה פני המסלה. רק חצי הדרך מקאירה לזוּעץ (לצד זוּעץ) רֻצפה המסלה באבנים כמעשה מאק-אדאם⁵⁶. בדרך ראינו הרבה אבני אקדח (פֿייערשטיינע) שחורות ובתוכן גם אבני ישפה (יאספיס) אדומות ואבני ערפל (כאלצעדאָן) צהובות, ויותר מכלם ראינו גזעי עצים גדולים שנהפכו לאבן, כאשר ראינו אותם ביער האבנים אשר אצל קאירה.

כי נפנה ימינה ונראה והנה הרים בינונים מגבילים אֶת אופק הראות, והם הולכים ושפלים כל אשר נסע הלאה, אולם משמאלנו ראינו רק גבעות חול. אחר אשו נסענו הרבה שעות הגענו אל מקום אחד, אשר שם שיח השדה הרבה מאד צומח מתוך החול. מעולם לא התענגתי בירקרק דשא כמו בפעם הזאת. והנה אורחת נוסעים רבים רבצה תחת צל השיחים השפלים האלה. אנשים לבושי בגדי צבעים שונים, כושים אשר רק מתניהם חגורות, בי-דונאים חוּמים וגדולי קומה מצאוּ פה מרגוע; הגמלים אכלו למעדנים את החרולים אשר עליהם פרחים אדומים ופרחי תכלת. על יד דאר-אָל-ביידא נמצאים חרבות טירה בצורה, לפנים גדולה ורחבה, אשר בנה אבבאס-פחה, אשר היה אז משנה למלך במצרים, והוציא על זה הון עתק. סביב הטירה ההיא, מהלך שעות הרבה, לא נמצא מעין מים וכל שיח השדה, ואין איש אשר ידע מה היה לפרעה החדש הזה, לבנות לו ארמון כמו רמים במדבר ישימון זה. ויהי כאשר מת ויחדלו לבנות את הארמון, והנה מעי מפלה.

לעת נטו צללי ערב עברנו על יד המצודה אגערוד אשר שם מעין מי מרים עמוק; מעט אח"כ באנו אל ביר-זוּעץ אשר שם בארות מוקפות מסביב בחומות אבני-חול וארבעה מגדלים עליהם. המים מרים מאד, ורק הגמלים ישתו אותם. אחר אשר עברנו שמונה עשרה פרסאות אשכנזיות במשך שלש עשרה שעות באנו אל זוּעץ ונראה את פני הים האדום. לעיני איש אייראפי העיר זוּעץ מראיה ככפר גדול ורחב ידים, אשר לא תאר ולא הדר לו, ורק על שפת הים נבנו קצת בתים גדולים מעט, ובתוכם בית מלון אורחים אשר בו ימצא הנוסע – אחר אשר ענה בדרך כחו – מנוח לכף רגלו ורָוַח לו אפס תקותו לרוות צמאונו ולהשיב נפשו במים חיים נכזבה. המים יובאו ממקום רחוק מהעיר, וטעמם מלוח ותמיד הם כמים פושרים.

כבר ‏ פרש הלילה כנפיו השחורות על פני הארץ ואנחנו התהלכנו על פני גג הבית ונשמע את קול שאנן גלי הים האדום, אשר לא יכולנו לראותו, כי אם רוח חיים ומשיבת נפש נשבה לנו ממנו. מעל ראשנו הבריקו הכוכבים הגדולים והלוהטים. רעיוני שוטטו בימי קדם, עת אשר נחו פה משה ועמו “וַיּוֹלֵךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה.”

עוד היום, אחרי בוא השמש יתעורר הרוח הקדים ויוליך את הים עד אשר בבקר השכם יחסרו המים. שכרנו לנו גמלים, למען לא נאחר בבקר השכם קודם עלות השמש את עת חסרון-המים (עבבע), ונעבור הרחק כמהלך חצי שעה מצפון לעיר זוּעץ, את לשון הים. בקצת מקומות הגיעו המים רק עד קרסולי הגמלים, ובקצתם עד הכרעים, אבל לא יותר, ובשני מקומות הלכו ביבשה בתוך הים. רוחב לשון הים ע"פ מדידת ניבהור, שלשת אלפים וארבע מאות וחמשים רגל. מראה הים הזה יעלה על זכרוננו יאורי (לאגונען) פֿענעריג, כאשר נביט עליהם ממגדל-מארקוס בעת חסרון המים. אחרי עשרים רגע הגענו לעבר הים המזרחי, ובזמן קצר כזה שבנו לזוּעץ “וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ.” הגיע עת מלאת-המים ‏ (פֿלוטה).

הספור הבא בתורה, באמרו בפה מלא שהרוח הקדים היה סבת חסרון המים, הנה יורה כאצבע על מראה טבעי, אשר עוד היום נראהו עין ‏ בעין מדי יום ביומו, ולא על נס ופלא. לא כן נס טביעת פרעה וחילו, אותו תספר לנו התורה כי לא מבטן הטבע יצא: וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת

הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָּל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים

וּבִמְחֹלֹת׃ וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם."

רחצנו בים, אבל לא התענגנו בו כמו בשאר הימים אשר רפד חול רך תחת רגלינו, כי פה כשלו רגלינו בקליפות צב ואלמוגים הרבה מאד.

אחר אשר סעדנו לבנו בפת שחרית שטנו על פני הים, בספינה קטנה אשר פרוש עליה נס, לעין-מוזא ולרוח דרושה לחפצנו הגענו שמה במשך שעה תמימה. רב החובל העיר אותנו, כפי דבריו, על חזיון-רוח, עַל צל-אש כעין עמוד, אבל אנחנו לא יכלנו לראותו. ניבהור מספר, כי ראה לחוף הים ערבי רוכב על הגמל גדול כמגדל ופורח באויר. ונוסע מקרוב ששמו טישענדאָרף מספר, כי בנסעו כמונו היום לעין-מוזא ראה פתאם את אהלו אשר תקע מעבר לשון הים על גבעה, כפאר-עמוד גדול ונורא באויר השמים.

עין-מוּזא שפירושו עין-משה, הם שמונה מעינות יחד. קצת תמרים סוככים עליהם. מימיהם טובים מכל מימי זוּעץ. אין אות נאמן כי נקראים המעינות האלה על שם המחוקק הגדול הזה והמוציא את עמו מסבלות ועבדות, מאז ומקדם; אבל עוד יותר הדבר אצלי בספק אם שתו מהם בני ישראל, אף כי לא אלה המה, כאשר החליט נוסע אחד ממאה הט“ו, אשר היו מימיהם מרים ונהפכו למים מתוקים ע”י משה. מלבד התמרים האלה איזה גנים נטועים בידי אנשי אייראפא, אשר יפריחו וינובו מאד ומשמחים עין הנוסע ומשיבים נפשו בקרב המדבר.

ממחרת היום ההוא שבנו לקאירה. דממת הבדידה אשר בדרך הזה, השמם והכבד מאבק החול ומחום השמש, הָשבתה ע"י חזיון הטבע יקר המציאות ונפלא מאד. בבקר כמו בשעה התשיעית, החלו השמים לשום ערפל חתולתם מפאת המדבר, וענן כבד מאד ורחב ידים חשך משחור תארו נסע הנה הלוך ונוסע חיש מהר כסה אותנו עב העין וימטר עלינו ארבה. במעט רגעים היינו כמו בשטף מים רבים. והארבה כסה את עין הארץ ותמלא הבקעה אותם, עד כי נראתה האדמה כחיה ורומשת. ומראיה כמראה הים אשר על פניו גלים ירקרקים ידודון לנשיבת הרוח.

הערביים לא התפלאו על המראה הזה אשר איננו חדש אצלם, אבל על הדבר הזה השתוממו כי בא הארבה הפעם הזאת אל בקעת היאור לעת אשר ערוֹת עליו וכל מזרע יאור כבר נאסף ואיננו וכל קנה וסוף קמלו ואין כל מאכל אשר ישביעו בו רעבונם החזק ע"י מסעם במדבר ימים רבים. שלש שעות רצופות היה הארבה למטר על הארץ, עד אשר ירד וינח על הארץ ורק קצת קבוצים נראו עוד בשמים כקבוצי סיס ועגור ההולכים למסעם. גם לעפסיוס ראה כמראה הזה, אשר הוּא מדמה לירידת שלג ירוק, ובחדש מאֶרץ בשנת 1848 אז עלה הארבה על ארץ מצרים ששה ימים וששה לילות רצופים ויהי לחרדת כל הארץ. הערביים הציתו אש על פני השדות, וירימו קול גדול, ויכו אבן באבן למען השמיע קול נורא, אבל כל זאת לא הועיל להם מאומה, הארבה נשאר על הארץ וישחית את כל תקות שדמתם.

מאד נתפלא ונשתומם על הבינה אשר נתנה לארבה, וכסיס הנגבה כן יפרוש כנפיו למקום שם צמח השדה, יתנשא מעל נאות מדבר אשר כבר אכל שם את כל ירק דשא ויעופף על פני המדבר וידע למצוא הבקעה אשר שם ימצא מחיה וכלכלה חדשה.

האממער-פורגשטאלל אומר בזכרונות מסעיו, בדברו על הנגעים אשר הביא משה על מצרים "כי מאז נשארו הנגעים האלה שמה לזכר עולם וחדשים לעתים ישובו להזכיר אותות ה' ומופתיו בארץ חם.

המון זבובים מכסים פני הארץ; בגדי הנוסעים נראים כשחורים בעבור הזבובים המכסים אותם, ועל גבות עיני הילדים ישבו הזבובים כזר סביב סביב וילאו לגרש אותם, והיו לזעוה ולזרא. עוד היום יסגרו עשירי עם את חלוני בתיהם אשר יאכלו שם ויעמידו את עבדיהם ומשרתיהם ובידיהם זנבות תֻכיים לגרש הזבובים. כל המאכלים מכוסים בזבובים. יתגנבו לבוא תחת צעיפי הנשים וסדיני המטות, ויגזלו שנה מעינים. עוד היום ישאיר היאור אחריו, כאשר יחסרו מימיו, המון צפרדעים וצבים‏ רבים. עוד היום יביא רוח קדים מן המדבר ארבה לרוב אשר יכסו את עין הארץ ויאכלו כל תבואות השדה. עוד היום יהיה עפר הארץ לכנים באדם ובבהמה. פעמים רבות אם לא יעלה היאור על כל גדותיו יהיה רעב בארץ, ואם ירבה עליו מטר השמים ויסחוף את אדמת אפֿריקא האדומה ויזרומו מימיו הנה, יראו על פניו משברים וגלים אדומים כדם. ואם יעלה היאור מעלה מעלה וישטוף את הארץ, הנה שחין אבעבועות פורח ביושב הארץ, אשר יקראו בשם צרעת-היאור (נילאויסשלאג) וצבו עיניהם; מלבד לקויי השמש אשר תקרינה לרוב ומלבד החשך אשר יבוא שמה מהמון הארבה המכסה את עין הארץ, הנה פעמים לא מעט גם הרוח זלעפות (זאמוס) יחשיך פני הארץ בקטור ואבק, ואור חשך בעריפיה. ויותר מכל אלה ינופף ידו מלאך המות על הארץ הזאת בשבט עברתו ויכיה בדבר, ולא ישא פני כל בכור באדם ובבהמה.

 

אַלֶכְּסַנְדְְּרִיאָה.    🔗

הגיעה עת בוא הבי-דואר מבאָמבייא ומהרנו לשוב לאלכסנדריאה, למען נוכל לשוב אל ארץ מולדתנו באנית הקטור (Lloyddampfer) אשר עליה להוליך צרור המכתבים לאייראפא. מסלת הברזל נושאת את הנוסעים לאלכסנדריאה רק פעם אחת בשני ימים כמו משם לקאירה. הרוצה שלא לאבד מעותיו – בשגיאת הסוכנים אשר במסלת הברזל הטרודים מאד בעבודתם, יראה להביא בידו מחיר הדרך לא פחות ולא יותר; כל חלוף מטבע מביא הפסד, כאשר נודע לנו ע“פ הנסיון. אחרי תשע שעות, אשר מהן לנכות שלש שנתעכבנו על יד היאור, הגענו עוד הפעם לקרית אלכסנדר העתיקה. האיש אשר אין לו מ”ומ או עסקי משפחה באלכסנדריאה המכריחים אותו להתמהמה שם, עד מהרה תשבע נפשו מכל תענוגיה, ובפרט אם כבר ראה אותה ואת יתר הערים הגדולות בארץ הקדם פעם אחת.

כאשר נתבונן על מאורעות הערים הישנות אשר במצרים הנה בצדק נוכל לומר כי אלכסנדריאה היא המאושרה שבכלם. אם אמנם אין להעיר הזאת בהקיפה יותר משלש פרסאות אשכנזיות וחצי, ויושביה עולים למספר שש מאות אלף איש, בכל זאת גדול כח השפעתה על מסחר התבל כלה ותהי סחר גוים. להתחרות את צור המעטירה אלכסנדר הגדול יסדה בשנת 331 (קודם מ"הנ) במקום אשר היה שם לראשונה קולוניא יונית ראקאָטיס, וידה עשתה חיל ותעוז ימינה על העיר הכנענית אשר הלכה בתוהו ואלכסנדריאה עודנה חיה וקימה. אם אמנם משל החול (פֿהאֶניקס), המחדש נעוריו אחר כי שׂרף והיה לאבק, כבר לא עמד טעמו בו, הנה באלכסנדריאה ישוב ויעמוד חי לנגד דמיון הצופה ומביט, אם כי תפארת ארמנותיה וכבוד היכליה אבד זכרם המה.

העיר החדשה נבנתה על התל הארוך שבעה שטאדיען אשר חבר לפנים בין ארץ היבשה ובין האי פֿהאראָס, אשר קרוב לה עמד על שן סלע כבד המגדל-המאיר (דער לייכטטהורם), הפלא האחד משבעת פלאי ימי קדם, אשר בנה זאָסטראטוס על קנידאָס משיש לבן, והוציא על זה שלשה מיליאן זהובים כסף, סך עצום ונורא בימים ההם.

בכל פעם אשר יזכירו הסופרים את מאורע אבוד עקד הספרים אשר באלכסנדריאה נראה כאילו הם מדברים רק מעקד אחד, אם אמנם היו שנים אשר אבדו בזמנים שונים. עקד הספרים האחד היה נחלת המוזעאום, והשני בהיכל סעראפיס; הראשון נשרף במלחמה נגד יוליוס צעזאר, ושל סעראפיאָן תחת ממשלת הכאליף אמאר, אשר ע"פ מסורת ההגדה, השיק ארבעת אלפים מרחצאות בספרי כתיבת יד. אבל אין לנו להעמיס רק עליו לבד את דבר ההשחתה הרעה הזאת; כי הוא מצא רק את שארית פלטת הספרים הגדולה, אשר החלק היותר גדול אבד עור תחת ממשלת טהעאָדאָזיוס בידי הנוצרים בהרעישם על הסעראפיאָן.

מה מאוד נוטים אנחנו לקרוא מעשים כאלה בשם משחתים ונוראים, ולאמר כי הם מעשים אשר לא יעשו בימינו המתוקנים האלה. ובכל זאת הן קרה כזאת גם בימינו ועינינו הלא ראו, איך באחת ערי אשכנז הגדולות, העריכו המצירים עליה והמציקים אותה את כלי משחיתם בראשונה על בתי עקד הספרים! מה רב “מרפא, לנפש” אבד לנצח ע"י אבדון שש מאות אלף הספרים כתבי-יד אשר באלכסנדריאה! והנה עלה על זכרוננו הכתובת אשר ראינו על אחד בתי עקד הספרים בקאנסטנטינאפעל אשר נבנה בשנת 1771, הזרה והנפלאה בארץ אשר הנשים לא תדענה כתוב ולא קרוא בספר: “התשוקה אל המדעים היא חובה על כל איש מאמין ועל כל אשה מאמינה בדת אמת.”

בעוד זמן קצר ראינו את מחטי-קלעאָפטרא ומרחצאותיה, ולא רחוק מהם מערות אחוזת קבר (קאטאקאָמבען), עמוד פאָמפעיוס, ונרכוב בערב בין התעלה ובין בתי החצרות היפים, ונראה את ארמון המשנה למלך. עוד נראו ונכרו עקבות החגים ע"י שארית העששיות אשר נשארו תלויות ביונקות הפרחים, אשר חגג המשנה לכבוד שמחת מילת בנו, אשר הרים אותו הסולטאן ביום ההוא למעלת הפחה.

באלכסנדריאה שמעתי חברת בני אדם מספרים בגנות החגים האלה, אשר נאלצו גם הם לבוא שמה למרות רוחם. רבה מאד ההוצאה על החגים האלה. אומרים כי הוציאו מן ארבעה עד חמשה מיליאָן פֿראנקס, אשר בלי ספק מחצית הסך ההוא גנבו האנשים המתעסקים בסדורם. לקבוץ הון רב כזה, אשר אלמלא הוציאו אותו לתועלת המדינה, היה מביא ברכה הרבה לארץ, הוטל מס על פקידי המדינה ואף על הרופאים, אשר אחד מהם ספר לנו את הדבר הזה, לתת כל אחד חלק גדול משכרו הקבוע לו מאת הממשלה. בין עמוד פאמפעיוס וכין הארמון הדומה לאחר בתי החצרות הגדולים אשר גן לו מסביב, התענגנו במחזה אשר היה לנו למשיב נפש: ראינו את מערכת חיל המשנה, שומרי ראשו, ושמונה מאות כושים, מלמדים ידיהם לקרב. הם היו לבושים מכנסי בד לבן חגורים באזור ובגד קצר מצמר גפן עליהם, וראשם מכוסה במגבעת אדומה. איש חרבו על ירכו חרב עקומה תלויה בחגורה אשר על מתניו. האנשים האלה, כמעט כלם גבוהי קומה, מלאו את חקי מלאכתם בהשכל לכל משפטם. שר צבאם לבוש כלו ככל אנשי הצבא, ומצוין רק באות כבוד (אָרדען) ישמעאלי משובץ אבני חפץ, ישב על סוס בלום הדר במתג ורסן מסאממט וכסף וסביבותיו אנשי חיל ג"כ רוכבים על סוסים.

אנחנו באנו שמה כמעט קט בטרם כלו מלאכתם. שורותיהם ועמודי צבאם (קְאָלאָננען) התפרדו, אנשי החיל העמידו כלי זיינם בתבנית פארי-עמודים ויחלו להתחנך במלאכת הדלוג (Voltigirübungen) בשמחה ובטוב לבב בשירה ובזמרה, אספות אספות גדולות וקטנות. אינני זוכר אם ראיתי מימי כמוהם אנשי חיל מערכה כלם ששים ושמחים, וכפי הנראה מאושרים.

מדי היותנו סובבים בעיר בשוקים וברחובות באנו גם אל בית תפלת הקאטוליקים העומד במרחב וצללי עצים סוככים עליו. הבית ההוא בנוי במדה נכונה ויפה, אבל עמל הוא בעיני כי נבנה מאבני חול, אשר כהבל נדף הנה, ובזמן קט יהיו הבנינים חרבות לנצח. תוכו, אשר באותה שעה ברכו שם במקהלות בתפלה ובמינים ועוגב את לידת גיזעללא בת קיסר עסטעררייך, יפה ומהודר גבוה ורחב ידים, כבתי התפלות אשר באחד ערי המדינה הגדולות. וכפי הראה לא גדל ונשגב מאד כח דמיונו של הבונה, אשר בבנותו את הבית הזה בארץ מולדת בניני זכרונות ימי קדם לא היה לאל ידו לברוא דבר (אם גם יכול להיות שלא היה לו לכסף מוצא) אשר ידמה ברוח דעת ובכלקטרין⁵⁷ עכ"פ מעט מזער אל הזכרונות האלה.

יותר מכל התענגנו בשוטנו באניה על פני המים על יד החוף וברחצנו בים בטרם באה השמש, ובהתהלכנו לשוח על שפת הים לעת ערב. בלכתנו לבקר את מערות הקברים (קאטאקאָמבען) ראינו מראה נכבדה: נזיר אחד (דערוויש) מארץ הודו כורע על ברכיו על שן הסלע, התפלל לנוכח השמש הבאה. ואחרי צאתי מן המערות לשוב לבית מלוני ראיתיו מטייל על שפת הים.

נכנסתי עמו בדברים, ונכספתי להאריך שיחתנו, אחרי רואי כי יודע הוא הרבה מקורות אלכסנדריאה בזמן העבר, וקורות הקברים והחרבות. וביותר השתוממתי על שאלתו אותי, אם ראה ראיתי קבר המלך “איסכענדר הנביא בעל שתי הקרנים.” כאשר השיבותיו כי לא ראיתיו ובקשתיו להראותו לי, ויראני קרוב אל השער המוליך אל עמוד-פאמפעיוס, ערמת עפר הדומה למקום שם קבר. הארון עצמו, אמר לי, כבר נלקח מזה בידי האנגלים. כפי הנראה כונתו על אותו הארון אשר נמצא מקדם באחד בתי המסגד באלכסנדריאה ונחשב לארון אלכסנדר הגדול. אפס אחר שהובא לאנגליה והָעמד במוזעאום הבריטאטני נודע ברור ע"פ כתובת החרוטים אשר עליו כי הוא ארון פרעה אמירטעאוס.

עוד כמה פעמים ארחתי לחברה עם הנזיר ההוא, אשר חוה לי דעתו, דעה מיוחדת, על העולם והאדם, ונראה לי שדבריו הם מחשבותיהם וחכמתם של אנשי מצרים אשר בזמן הזה. כל ענין וענין שדבר חתם בדברים יפים האלה: “אני המדבר ואללאה הוא החושב.” ובדברו כה העביר ידו על זקנו הארוך והשחור והביט בפני בלב בטוח בעיניו הגדולות והשחורות אשר הן לבדנה מלאו חיים והאירו פניו הדלות והרעות מנזירותו.

כאשר עברנו על פני חצר-מות, אשר נשאו עליו ראשם אילוני-אֵבֶל (ציפרעססען) גבוהים, ויאמר: “זה הוא איפוא עץ-הדרור. לא ישח אחד מענפיו ארצה, כלם ישאו ראשם השמימה.” בין הפרחים החבצלת היא תבנית הדרור, כי לבנה היא ומום אין בה, חפשיה מכל תועבות הארץ, חפשיה מתאות החושים אל הצבעים השונים." הזדככות מתאות החושים ומאוס בעושר ונכסים ארציים, אלה הם לבדם אשר יתנו לאדם החרות האמתית, אשר בשלמותה תמצא רק בקבר." על כן אוהב אילון-האבל לפרוש צלו על הקברים, והחבצלת פורחת עליהם בשמחה ובטוב לב!" וחייב אני לשלם תודות להנזיר הזה, על כי ספוריו היו לי לחומר אל הגדות-אלכסנדר הבאים תיכף אחר זה, ואשר נסיתי לתת להם צורה ותמונה בהתהלכי על שפת הים אל אדמת מצרים, הארץ העתיקה.

 

הַגָּדוֹת־אֲלֶכְּסַנְדֶּר.    🔗

רק אלה הגבורים אנשי השם יחיו עוד לנצח באמת ולא יראו מות, אשר החזיק בם כח דמיונו של גוי כלו ולא ירפמו. הן אמת זכרון קורות העולם ישא את שמות אנשי הרוח הגדולים ומעשיהם אל דור אחרון על עפר יקום אחרי אלפי שנים; אבל רק אלה יעירו ויעוררו את האהבה בלב הדורות האחרונים וילהטו את רוחם, אשר מלבד גבורות ישע ימינם היה לאל ידם להרעיש את דמיון בני דורם ולעורר כנור המשוררים ע“י הדר כבודם, ע”י הקסם אשר יחלוף על פנימו, ע“י מאורעות של יגון ועצבון, ע”י מותם מיתה יפה, או מות אשר הרעיש את העולם. כמעט רק זה אשר כלו ביגון חייו הוא הגבור אשר חלקו בחיים לנצח, רק זה אשר ערפלי כוכבי ההגדות המליציות (מיטהען) ינוחו סביביו כשכבת הטל. ואיש אין בארץ אשר יעלה למעלה מן המדרגה הזאת, להיות למלה בפי ההגדה המליצית.

לא ספורי הקורות, כי אם ספורי המליצה והזמרה לבד ימלאו את משאלות לב הגדולים אשר בארץ אשר כלתה נפשם ורוחם אחריהן. ובמעמקי לבו הרגיש זאת האדיר העתיק אשר לו הקדשתי הדפים הבאים, בעת אשר מלא פיהו קנים והגה, כי איש אין כהאָמערוס חי עוד על פני האדמה אשר בכנור וקול זמרה יספר פעולותיו לעם נולד כי עשה.

גם צאֶזאר זמננו עצמו, גדול כבוד אל-מות החופף על מיתתו בסט. העלענא, מאשר על מנוחתו כבוד וסרת כל טעם מליצה תחת כפת הבית הגדול והקדוש של – האיני-אונים (אינפֿאלידען). נאפאָלעאָן בין איני-אונים! הלא יוציא הרעיון הזה את כל נפש ורוח מאת ההשקפה המליצית עד היותה כאבן דומם? האין זאת חתימה סרת טעם אל האיליאדא הגדולה של זמננו⁵⁸? ומה שונה מזה הדר כבודו הנפלא, אם נעלהו על דעתנו בדמיון הענק הנורא אסור באזיקים אל שן הסלע בלב ים, והעיט סביב לו ושניו ישלח בו, את נפשו הוא אוכל.

העקאלעס ופערזעאוס, המלך ארטוס ומארקאָ קראליעוויטש הסערביי, נמרוד וסרדינופול, סעמיראמיס וליבוססא, מהמעט ידעו מהם קורות דברי הימים, אבל כח הדמיון של עמם, הגדול והעצום שבכל המשוררים, נתן להם חלק ונחלה בהגדה המליציית, ורמו ונשא מאד והיו כאלהים.

זמננו החדש עמל ויגע לחפור ולהוציא מן הארץ את קורות משפחות מלכי מצרים העתיק החתולות בערפל החרוטים; והגח אנחנו קוראים קורות אלפי שנים לפנים, ובכל הזרות הנשקפה אלינו מעיני הפרעונים העתיקים, רק סעזאָסטריס לבדו יעורר את כח דמיוננו ורגשות לבנו, בעשותו נוראות ונפלאות בכח אלים. המכה מלכים רבים ועצומים בקסם רוחו החזקה, ויחשה בדממה באמור אלינו אחד מהם, אשר נאלץ למשוך כסוס במרכבת עזו, ויעמוד פתאום ויפן ויבט על גלגלי המרככה ויאמר: “פה דרך ההצלחה! תמול הייתי מלך, על גפי מרומי תבל המתגלגלת עלה וירד, והיום ככלי נפץ הנני שוכב תחת אופניה. סעזאָסטריס, מרכבת הצלחתך מתגלגלת היום מלמעלה!”

אלכסנדר המקדוני, אם אמנם גם סופרי הקורות אשר בארצות המערב מספרים תהלותיו, וירוממוהו על כנפי השיר, הנה גדול כבודו בעיניהם רק כגבור חיל עצום, שר צבא מאין כמוהו, וכובש ארצות רבות. לא עלה על דעתו, כאשר נכסף לאיש גדול כהאָמער אשר בכח זמרתו ינהגהו על-מות, כי עוד דמיון גדול עצום מכח דמיונו של האָמער, הוא הדמיון השוכן בקרב כל עמי ארץ הקדם, יקחהו על אברתו, ינשאהו וינטלהו וישים בין הכוכבים קנו. לבן ארץ המערב הוא רק תמונה דשנה ורעננה מתמונות קורות העולם, אבל בן ארץ הקדם תמונת ההגדה המליציית יביט בו, תמונה מזהירה ומבריקה לדור דורים. כאשר הגיד על עצמו, כי הוא בן ליופיטער-אמון, כבר חלף ‏עבר בנפשו הרעיון כי כחו ורב אונו חיה יחיה לנצח ע"פ התעוררות כח הדמיון של העם.

אלכסנדר, הנקרא בארץ הקדם איסכענדר, מכונה ג"כ בשם הכנוי “בעל שתי הקרנים” יכול להיות יען שכבש כל העולם והחזיק בה כמחזיק דבר בין קרניו, או יען כי קרן אור פניו וממנו יצא אורה לכל העולם.

איסכענדר נולד בעת התחברות הכוכבים נוגה (פֿענוס) וצדק (יופיטער), אשר ע"כ הגידו הוברי שמים החוזים בכוכבים, כי ימשול בכל העולם, יען כי העוז (אשר לצדק) והתפארת (אשר לנוגה), הממשלה והאהבה כובשים את כל העולם. הפילוסוף אריסטוטלוס היה מלמדו. והוא לא ידע כי הרוחות הרעות והטובות באו גם הנה אל הנער הזה, אלה להביא בלבו הוללות וסכלות, ואלה ללמדו בינה. בקורת הרוחות כזאת נתאר בשרד המליצה בחרוזים הבאים האלה:

הַשֵּׁד וְהַנָּבִיא.

אֶל אֲלֶכְּסַנְדֶּר, עוֹדוֹ נַעַר,

יוֹעֲצִים שׁוֹנִים בַּעֲצָתָם בָּאוּ;

עֵת יֵשֵׁב עַל כִּסְאוֹ בַשַּׁעַר,

אֵיךְ יִמְשׁוֹל כָּל אֶחָד יָעֲצָהוּ.

הִנֵּה זֶה בָּא לַחֲצַר הַמֶּלֶךְ,

נָבִיא וּמְלַמֵּד לְהוֹעִילֵהוּ,

וְרֶגַע וְהִנֵּה שֵׁד בָּא כָהֵלֶךְ,

מִתְחַפֵּשׁ וּמְדַבֵּר אֵלֵיהוּ.

וְכִמְנַהֵג הַדּוֹב בָּא הַפַּעַם,

אֶל בֵּן הַמֶּלֶךְ לְלַמְּדֵהוּ,

וַיְחַלֵּל בֶּחָלִיל בְּטוּב טַעַם

וַיְהִי הַדּוֹב מְרַקֵּד לְפָנֵיהוּ.

בֵּן הַמֶּלֶךְ מָחָא כַּפָּיִם.

"יָבֹא יוֹם וְנָשָׂאתָ הַכֶּתֶר,

אִם כֹּה בְעַמְּךָ תִּשְׁלַח יָדָיִם,

וּמָשַׁלְתָּ וְהָיְתָה לְךָ שְׂאֵת יֶתֶר.

בְּטֶרֶם כֹּל הֲרוֹס בְּפִימוֹ שִׁנֵּימוֹ,

וְאַחַר לַחֲסוֹם אֶת פִּיהֶם תֵּרֶא;

כֹּה בַּבַּיִת, בַּחוּץ תִּמְשׁוֹל בָּמוֹ,

וְאָסַרְתָּ בְזִיקִים זֶה הַפֶּרֶא."

גַּם נָבִיא בָּא פַעַם אַחֶרֶת,

לֶקַח לַנַּעַר תֵּת לֹא יֶרֶף;

וּלְבַת מֶלֶךְ הֵיכַל תִּפְאֶרֶת,

בִּשְׂעָרָה הוֹלִיךְ אֲרִי טֶרֶף.

"רְאֵה, בֶן-מֶלֶךְ, דְּרָכַי, וַחֲכָמָה!

בִּשְׂעָרָה תְּנַהֵל עַמְּךָ, בְּנַחַת

וּבְטוּב, אֶל אֲשֶׁר תַּחְפּוֹץ שָׁמָּה,

וְזִיקִים יְנַתֵּק וְיִכְרֶה לְךָ שַׁחַת."

חָלְפוּ יָמִים שָׁנִים עָבָרוּ

וְהַנַּעַר גָּדַל וַיְהִי מֶלֶךְ;

דִּבְרֵי מַנְהִיג הַדּוֹב לוֹ יָקָרוּ,

וְיוֹתֵר בַּעֲצָתוֹ הָלֹךְ יֵלֶךְ.

נודע לכל איך גברה יד איסכענדר על דריויש הנקרא בארץ הקדם בשם דאדא. ויעש למלך משתה-מתים (איין לייכענפֿעסט) גדול, לחוג את מות שני שרי צבאות פרס מאקאר ומאהיאר אשר המית אלכסנדר במשתה ההוא, על כי, לפי דעתו, לא הטיבו להלחם נגדו, אם אמנם עזרו עי"ז לטובתו. על מסעו אל נהרות איתן תיגרים ואקסום חלם חלום, וירא בחלומו שבעה נחשים, שבעה פנינים, שבע שושנים, שבעה נרות, שבעה נהרות, שבעה הרים, ושרף מעופף אשר לו שבעה ראשים.

מלמדו החכם דרוש דרש בספר פתרון החלומות ליוסוף (יוסף) ויפתור לו את חלומו לאמר:

שבעת הנחשים שבעה שרי צבא המה אשר יכול תוכל להם בערמה. שבעת הפנינים שבע ממלכות הנה, אשר תלכוד וירשת אותם ואת אוצרותיהם הנה שבע השושנים. שבעת הנרות שבעה חכמי תבל הם; שבעתּים ינהר הניל אל הים, ועל גפי שבעת הרים הנה עומדת העיר המעטירה גברת לכל ערי תבל עם שבעת החכמים תרועע ובעצתם תיסד שתי הערים אלכסנדריאה וביצאנץ על פי הניל ובאָספאָרוס. השרף המעופף בעל שבעת הראשים, שבעת העמים הפראים המה אשר תלכדם ותשים רסן על לחייהם: גוג, מגוג, יושבי הרי אטלאס, יושבי הרי קויקאזוס, הבי-דונאים ‏ממדבר ערב וממדבר נובי ואת הגינים המה מלאכי שאול מתחת."

בסיסטאן שלח את רבו אריסטוטלוס אל חמלך ארדשַׁספ ויבקשהו לתת לו את בתו לאשה. ויהי כאשר מאן המלך לתת לו את בתו, ושמה גבעול-שושנה, ויצר אלכסנדר על קרית המלך ובקש בכל זאת לקחת את לב בתו בחן ושכל טוב. ויצו לנטוע, מול פני הארמון אשר ישבה בו בת המלך, אוהלים מצבע‏ השושנה, ולמשוח את יתדות האהלים ובדיהם בצבע ירוק, להיות לאות לשמה: גבעול-שושנה. מלת-הסימן (דאז לאָזונגסוואָרט) של חילו היה שם בת-המלך. בצאת השמש ובבואה השליך איסכענדר על פני חוץ אבני אודם אין מספר להנה, לאות על דמעותיו אשר שפך בכלות נפשו שארו ולבבו אל בת-המלך. מדי השליכו חיל צבאותיו אבני קלע וסלעי מגור על חומת העיר לנפצה, ירה איסכענדר חצי אהבה לארמון בת המלך, ויהיו חציו זהב ועליהם כרוכות אגרות אהבה. ובת המלך גם היא משכתהו חסד, ותענהו בשכל טוב באותות ובמופתים, ואחרי קראה ברגשת לב את מכתביו המלאים אהבה, ותקח את חצי הזהב ותתקעם בּתלתלי שערותיה היפות, ותעדה עליהן מלמעלה עדי אבני חפץ אבנים יקרות בדמות ירח בעל שתי קרנים, לאות על שם כנויו של אלכסנדר. ותהי לחוק בהרמונות הנשים לשאת חצים ודמות ירח בשערותיהן, והיו לאותות למכתבי אהבה – ולקרנים.

כמלאת ימי המצור ותלכד העיר ולב בת-המלך. ויתר דברי שמחה וששון ביום חג כלילת איסכענדר ובת-המלך הלא הם כתובים בשיר ומליצה בשפת פרס בספר “אִיסְכָּנְדֶּרְנַפֶה,” למנצח בנגינות ובמזמורי שיר את מעשי תקפו וגבורתו של הגבור האדיר הזה, כאשר שוררו מליצי הזמן האמצעי את גבורת קארל וגבוריו. ולמען הביא לאשתו הצעירה הזאת עדי עדים, יאמר השיר הנזכר, גזר אמר גבורנו זה, ללכת ארצה הודו ולהלחם בה.

אחר הרפתקאות דמיונות הרבה בא איסכענדר ארצה הודו אשר חתולתה ערפל תעלומות ונסתרות, ואחד מכהני בראהמא קוא באזניו את דברי אמונות-היצירה וידבר אליו כדברים האלה: “בראשית ברא אלהים את ההרים. וחמשים וארבעה אלף שנים אחרי כן ברא את המים המתוקים והמרים. ויהי בכלות עוד חמשים וארבעה אלף שנים אחרים ותִבָּרא חיה אחת בדמות שור, ותשב בקרב הארץ לבטח ימים רבים, ואחרי כן רם לבבה ותטרוף בפיה ענפים מעצי השדה. ענף אחד מענפים האלה נפל מפיה ארצה במקום אשר שם עומדת היום העיר מעקקא. הענף השריש בארץ ויהי לעץ רענן, אשר חרדה מפניו החיה ההיא ותברח להמלט על נפשה. אחרי ימים רבים שבה החיה ותואל לעקור את העץ ההוא. והנה רוח גדולה וחזק בא וינער את העץ ויפל פריו ארצה, ותשבר קליפת הפרי וצבא רב זבובים יצא ממנו. ויעמדו כלם על החיה וימצו את דמה עד כי נפלה ולא הוסיפה קום. אז היו הזבובים על פני כל הארץ וישתררו עליה. אפס גם המה לא יכלו לחיות בשלום יחד וישלח ה' רוח סערה ותשמידם. ויהי כאשר הרבה הרוח להרע ולהשחית, ויברא ה' מן הרוח סוסים וכאשר גם המה השחיתו עלילה ויברא ה' את הגינים (השדים) מזיקי אש לבלום את הסוסים, ומאלה יצאו בני האדם.”

ויהי כאשר שלח איסכענדר את דברו אל מושל ארץ הוֹדו, כי יכנע לו, וישב המושׁל אותו דבר לאמר: “הנה את כל ארצות תבל לכדת ולא היתה ארץ אשר שגבה ממך, ועתה ידך שלוחה גם על ארצי לכבוש אותה, הגידה נא לי למה יגאה לבך על העולם העובר הזה, ובמה זה כחו גדול למשוך אותך אחריו?” ויענהו איסכענדר לאמר: “ובמה איפוא יגאה לבך?” ויען מושל ארץ הודו: “בחכמתי אשר לא תוכל לקחת מאתי, ולא ביד חזקה.” עוד הרבה דברי מוסר ודעת שמעו אזני איסכענדר בארץ הודו; מנכבדי הדברים האלה הוא דבר מוסר אשׁר לקחו אזניו מאת חופר בקברים מתבודד.

הַמִּתְבּוֹדֵד חוֹפֵר קְבָרִים.

אַבִּיר הַמְּלָכִים אֲלֶכְּסַנְדֶּר,

הָאֲגָדָה רוֹֽמְמַתְהוּ וּשְׁמוֹ קֹדֶשׁ,

יצְהִיר מִבֵּין שׁוּרוֹתֶיהָ,

בַּהֲדַר אַרְגָּמָן וּזְהַב תִּפְאָרֶת;

יַחַד עִם חֵילוֹ זֶה הַמֶּלֶךְ,

בָּא, עֹטֶה עֹז חֹסֶן וָחָיִל,

אֶל אֶרֶץ מֶרְחַקִּים נָכְרִיָּה,

אֶרֶץ מִמֶּנָּהּ אַדִּירֶיהָ,

מֵאָז מִקֶּדֶם בָּהּ מָשָׁלוּ,

וּבְשִׁבְטָם, הֲדַר הוֹד הַכֶּתֶר,

מִדֹּרוֹת עוֹלָם אוֹר הִגִּיהַ –

עַד כִּי תַּמּוּ וַיֵּרְדוּ קָבֶר.

מַצְבוֹת אֶבֶן שֶׁכְּבָר נֻפָּצוּ

וּתְמוּנוֹת הַמְּלָכִים עָלֵימוֹ

נִשְׁחָתוּ, לֹא תַכִּירֵן עָיִן,

רַק הֵנָה לִפְלֵטָה נִשְׁאָרוּ,

וּשְׁמוֹתָם שֶׁחֶצְיָם נִמָּחוּ,

עַל מַטְבֵּעוֹת זָהָב וָכָסֶף!

אֲלֶכְּסַנְדֶּר שָׁאַל וַיֹּאמֶר:

“הֲיֵשׁ עוֹד נִיר אֶל בֵּית הַמֶּלֶךְ?”

וּלְמַֽעֲנֵהֶם תָּמַהּ תָּמֹהַּ:

"אֶחָד הוּא מִגֶּזַע זֶה חֹטֶר,

פִּי כָל הָעָם כֹּה יִקֳּבֶנּוּ,

רָשׁ הוּא, בֵּין הַקְּבָרִים יָשׂוּחַ,

עַרְשׂוֹ לַיְלָה מַצֶּבֶת אָבֶן."

וּלְקוֹל תֹּף, חָלִיל וּמְצִלְתָּיִם,

בִּגְאוֹן עֹז הַמֶּלֶךְ נֹסֵעַ,

אַחֲרָיו יֵלְכוּ שָׂרֵי הֶחָיִל,

בִּגְדָּם עוֹר נָמֵּר זָהָב הַקּוֹבַע,

עָלָיו תִּרְעַשְׁנָה כַנְפֵי הַנֶּשֶׁר.

אֶל הַמִּתְבּוֹדֵד בַּחֲצַר-מָוֶת

בָּאוּ, וּבְיָדָיו שֹׁקֵל הִנֵּהוּ,

מִשְּׁנֵי מֵתִים אֶת גֻּלְגָּלְתָּמוֹ,

מִתְבּוֹנֵן בָּם בִּינָה, לָאֹרֵחַ

לָבוּשׁ אַרְגָּמָן לֹא יִשָּׂא עָיִן:

עַל שַׁאֲלָתוֹ: "וּמַה מַּעֲשֶׂיךָ

בֵּין הַקְּבָרִים?" לֵאמֹר עָנָהוּ:

"אֲבַקְּשָׁה לָדַעַת מֵאֵלֶּה

הַשְּׁתָּיִם, מִי הָיְתָה לַמֶּלֶךְ

גֻּלְגֹּלֶת, וּמִי זוֹ לָעָבֶד."

וַיּוֹסֵף הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר:

עֲזוֹב חֲצַר-מָוֶת וּבֹאָה,

יַעַן לַמְּלָכִים בֵּן הִנֶּךָ,

וּבְאַרְמוֹן זָהָב עִמִּי תִּשְׁכֹּנָה,

אוֹ אוּלַי לֹא תֹאבֶה לָלֶכֶת,

דַּבֵּר אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבֶךָ!

הַדָּךְ לַמֶּלֶךְ הֵשִׁיב אֹמֶר:

"הוֹי, נֹשֵׂא כֶתֶר וָחָרֶב רֶצַח!

הֲתוּכַל תֵּת חַיִּים בְּלִי מָוֶת,

וּמִבְּלִי זֹקֶן נְעוּרֵי נֶצַח,

אַף שִׂמְחַת עוֹלָם בְּלִי עֲצָבֶת?

אֶל מֵתָיו שָׁב לַחֲשׁוֹב מַחֲשֶׁבֶת,

מִבְּלִי שׂוּם לֵב אֶל דִּבְרֵי הַמֶּלֶךְ:

"הֵן רַבָּה חָכְמַת זֶה הַגֶּבֶר

מֵחָכְמַת זֶה בִּקֵּשׁ מִמֶּנִּי

לַעֲזוֹב אוֹתוֹ אֶל חוּם הַשָּׁמֶשׁ."

וּלְקוֹל תֹּף, חָלִיל וּמְצִלְתָּיִם,

בִּגְאוֹן עֹז הַגִּבּוֹרִים שָׁבוּ;

אַךְ נֶפֶשׁ הַמֶּלֶךְ הֶעֱמִיקָה

מַחֲשָׁבוֹת, לִשְׁאוֹל מִתַּחַת

לָאָרֶץ אֵיךְ יֵרֵד אַף יַעַל.

לא רק סופרי הקורות וההגדות אשר לעמי ערב, פרס וישמעאל, תהלות הגבור הזה ידבר פיהם; כי גם ביהודים אשר יכנוהו בשם “אלכסנדר מוקדון” גדול שמו ומהולל מאוד. הן השתחוה בְהדרת קדש לפני הכהן הגדול אשר יצא נגדו עם עדת הלוים בבוא המלך ירושלימה. ועל מסעו לארם בקר בכבוד והדר את קבר דוד המלך, והמערה אשר נחבא שם אברהם מפני נמרוד, ואת ארמנות המלך שלמה אשר בתדמור ועיר התמרים.

הרבה אגדות מאלכסנדר מפוזרות בתלמוד הנה והנה, המצפות ליד חרוצים אשר תבקש משם את המטמון הזה היקר מפז, לשום לו מקום בין השתולים בחצרות השירה. אבן יקרה אחת מן המטמון הזה היא ההגדה, הבאה בתלמוד במסכת תמיד דף ל“ב ע”ב, ממסע אלכסנדר לארץ תחתית אשר ננסה לספר בחרוזים האלה:

גֻּלְגֹּלֶת הַמֵּת.

מֵאָה מְדִינָה וּמֵאָה כִּסְאוֹתָמוֹ,

לַעֲפַר הָאָרֶץ הֵן נָפְלוּ הוּטָלוּ,

וּכְבוֹד הֲדַר תִּפְאֶרֶת עַטְרוֹתָמוֹ,

יְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲלֶכְּסַנְדֶּר נָחָלוּ.

לוֹ, אַךְ לוֹ עַתָּה כָּל מִזְרַח הַשָּׁמֶשׁ,

וְעֻזּוֹ אַיֵּה אֵיפוֹא יַרְאֶה הַפָּעַם;

לְשַׁעֲרֵי שְׁאוֹל דֶּרֶךְ צַלְמָוֶת וָאָמֶשׁ,

נִכְסָף לַקְּרָב, הִנֵּה יָשִׂים הַפָּעַם.

וַיָּלֶן מֵעֵבֶר לְנַחֲלֵי בְּלִיַּעַל,

אַךְ אָרַךְ לוֹ לֵילוֹ בִּשְׁאוֹל מִתַּחַת;

כִּי בָעֵת הַהִיא בָאָרֶץ מִמַּעַל

זֶה שָׁלשׁ פְּעָמִים הַשֶּׁמֶשׁ זֹרַחַת.

חָֽרְדָה נֶפֶשׁ הַמֶּלֶךְ אָחֲזָה שָׂעַר,

ויּוֹאֵל לָשׁוּב מֵאֶרֶץ עֵיפָתָה,

אֶרֶץ שַׁמָּה וּשְׁאִיָּה יֻכַּת שָׁעַר,

אֶרֶץ אֵין קְרָב בָּהּ, אַךְ פַּחַד אֵימָתָה.

וִידֵי שׁוֹעֵר אֶרֶץ תַּחְתִּית הוֹשִׁיטוּ

גֻּלְגֹּלֶת מֵת, מַתַּן יָקָר לַמֶּלֶךְ,

אוֹת הוּא אֶל חֵילוֹ, בּוֹ יִרְאוּ יַבִּיטוּ,

כִּי אֶל אֶרֶץ צַלְמָוֶת בָּא – וְיֵלֶךְ.

וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ, אִישׁ רוּם עֵינָיִם,

וַיִּשָּׂאָהּ חִישׁ קַל מִחוּץ לַשָּׁעַר;

שָׁם מִקֹּלוֹת אֶלֶף צָֽלֲלוּ אָזְנָיִם.

קֹלוֹת הַחַיִּים, קוֹל זָקֵן וָנָעַר.

בַּתְּחִלָּה לִנְשׂוֹא אַךְ קַלָּה הָיָתָה

וַתִּכְבַּד עָלָיו מֶרֶגַע אֶל רָגַע;

נֶפֶשׁ הַמֶּלֶךְ נִבְהֲלָה נִבְעָתָה,

מִפְּנֵי הַגֻּלְגֹּלֶת כְּמוֹ מִפְּנֵי פָגַע.

וְלֹא יָכוֹל לִנְשׂוֹא עוֹד אֶת הַקָּרַחַת,

וּבַחֲרוֹן אַף קָרָא הַמֶּלֶךְ עָתָּה:

"הֲבַגֻּלְגֹּלֶת הַזֹּאת שֵׁד מִשַּׁחַת,

אֲשֶׁר בְּכֹחוֹ יִמְשְׁכֶיהָ מַטָּה מָטָּה?

קְחוּ בַרְזֶל וּנְחֹשֶת וְאֶת הַגֻּלְגֹּלֶת

וְשִׂימוּ אֶת שְׁנֵיהֶם עַל כַּפּוֹת מֹאזְנָיִם!"

אֶפֶס הִיא הִכְרִיעָה אֶת הַמִּשְׁקֹלֶת,

וְהַבַּרְזֶל עָף מַעֲלָה כְבַעַל כְּנָפָיִם.

"שִׂימוּ זָהָב, אֶת הָעֶצֶם יַגְבִּיהַּ,

אִם בַּרְזֶל וּנְחֹשֶת לֹא חַיִל גָּבָרוּ!"

גַּם אֶת הַזָּהָב הָעֶצֶם הִכְרִיעַ,

וּפְנֵי הַמֶּלֶךְ הַגִּבּוֹר חָוָרוּ.

"הֲאֵילֵי תָפְתֶּה וּשְׁאוֹל אֲפָפוּנִי,

הֲמִמַּרְאֵה עֵינַי מְשֻׁגָּע הִנֵּנִי?

כָּל גִּבּוֹרֵי אֶרֶץ עוֹד לֹא נִצְּחוּנִי

וְאַתָּה עֶצֶם נִבְזֶה בְּחֶרְפָּה תַכֵּנִי?

וּמֵעַל רֹאשׁוֹ גָּז חיש הַכֶּתֶר,

וַיַּשְׁלִיכוֹ עַל הַכַּף בְּיַד רֹעֶדֶת;

אַךְ הַגֻּלְגֹּלֶת בִּשְׂאֵת וּבְעֹז יֶתֶר

אַכְפָּה הִכְבִּידָה, אֵינֶנָּהּ גֹדֶדֶת.

וַיָּקָם אִישׁ שֵׂיבָה יָמִים שָׂבֵעַ

וַיִּקְרָא: "מַלְכִּי, אַל יִפּוֹל לִבֶּךָ!

נִכְלֵי אֵילֵי שְׁאוֹל אָנֹכִי יוֹדֵעַ,

מִקְסַם שָׁוְא הוּא אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ.

מְלֹא כַף עָפָר אָרֶץ צַוֵּה לָקַחַת,

כְּמִשְׁקָל גּוּף אָדָם בַּקֶּבֶר יָנוּחַ –

יִכְבַּד עַל הָעֶצֶם הָֽעֳלָה מִשַּׁחַת

יַֽעֲלֶה עָל חִישׁ קַל כַּמּוֹץ לִפְנֵי רוּחַ."

אָמַר וַיֶּהִי, עֲצָתוֹ הִיא קָמָה,

וַיַּעַל הָעֶצֶם לֹא עוֹד יִתְגָּאֶה,

וַיִּרְאוּ זֹאת כָּל הַנִּצָּבִים שָׁמָּה,

וְהַמֶּלֶךְ כְּחוֹלֵם מִשְׁתּוֹמֵם מִשְׁתָּאֶֽה.

וְהִנֵּה זֶה הֶֽחָכָם פָּתַח אֶת פִּיהוּ:

"זֶה מִשְׁפָּט כָּל גֶּבָר פֹּה עַל הָאָרֶץ,

שָׁוְא גַּֽאֲוַת עָרִיצִים רֹאשָׁם יַגְבִּיהוּ,

מֵֽעָפָר יִקַּלּוּ כִּי בָא הַקָּרֶץ.

רַֽעֲיוֹנֵי מֶלֶךְ הֵם רַק רַֽעֲיוֹן רוּחַ,

צִיץ הַשָּׂדֶה חַסְדּוֹ, חָצִיר הַקֶּצֶף;

אָפַס אוֹנוֹ עֵת בַּקֶּבֶר יָנוּחַ,

כָּל אָשְׁרוֹ כְּמוֹ עַל פְּנֵי מַיִם הַקֶּצֶף.

בעת כתבי הדברים האלה מונח לנגד עיני, בחסד ידידי כבוד החכם מו“ה מענדל בר”י שטערן נ“י בוויען, ספר כתיבת יד, שנתחבר בעצם וראשונה בלשון יון ונעתק ללשון ערבית מאת חוּניין בן יצחק (Honein ben Ishak) אבל אבד זכרו בשתי הלשונות האלה ונמצא רק בהעתקה עברית אשר ממנה העתיקו החכם הנ”ל ללשון אשכנז. שם הספר “מוסרי הפילוסופים” וכשמו כן הוא, דברי מוסר השכל שיצאו מפי הפילוסופים, ושם מסופר ג"כ ממות אלכסנדר בחרוזים בלתי שקולים. המשורר האנדלוזי המפואר ר' יהודא אלחריזי העתיקו לעברית והשאיר לו שם ושארית בנחלת (ליטעראטור). ויען כי יש לנו עוד דברים מחיי אלכסנדר לא נוכל למהר לספר ממותו. אבל נשוב בסוף הפרק אל דברי הספר ההוא.

כּוֹס אַל-מָוֶת.

עַל עוֹרוֹת נְמֵרִים הַמֶּלֶךְ יַרְגִּיעַ –

מִקּוֹרוֹת הָאוּלָם מְצֻפּוֹת בַּכֶּתֶם,

יִזַּל אוֹר אַרְגָּמָן מִמְּנוֹרוֹת בְּדֹלַח,

וְיִשְׁלַח קַרְנַיִם אֶל אַבְנֵי הַנֶּזֶר,

מִתְנוֹסְסוֹת בַּעֲטָרוֹת שְׁבוּיִם מַלְכֵימוֹ,

אֶל חֶרֶב וָדֶגֶל וְכִידוֹן וָרֹמַח

מִקְּרָבוֹת רְבָבוֹת אוֹתוֹת עֹז וָיֶשַׁע.

וַיְהִי לָיְלָה. וְהִנֵּה שָׂרֵי הֶחָיִל,

כֹּֽהֲנִים, אַשָּׁפִים וְהוֹֽבְרֵי הַשָּׁמָיִם,

מִשְׂתָּֽרְעִים וְנָחִים עַל יַד הַמֶּלֶךְ,

מֵֽטִיבִים לִבָּם שׁוֹתִים בְּמִזְרְקֵי יָיִן,

וּבְנוֹת כּוּשׁ לְבוּשׁוֹת בוּץ אֵטוּן מִצְרַיִם,

מְמַלְּאוֹת הַגְּבִיעִים מִכְּלֵי פָז וָכֶתֶם.

קוֹל תֹּף וְצֶלְצְלִים מֵֽרָחוֹק יִשָּׁמֵעַ, ‎–

הָלֹךְ וְקָרֵב הָאוּלָמָה תָבֹאנָה

נַעֲרוֹת חֵן כְּפִרְחֵי זָהָב וַחֲבַצֶּלֶת,

מְכֻסּוֹת בִּצְעִיפֵי אַרְגָּמָן פָּנֵימוֹ

קְשׁוּרִים בַּחֲגוֹרַת זָהָב עַל מָתְנֵימוֹ,

וְשַׂעֲרֽוֹתֵיהֶן הַפְּרוּעוֹת, כַּֽעֲנַן חֹשֶׁךְ,

מַסְתִּיר חָזֶה וְעֹרֶף וּמְגַלָּם פָּעַם.

תְּנוּפַת אֶזְרֹעוֹתֵיהֶן חֵן וָיֹפִי,

וְהֵנָּה הַמְּנִיפוֹת הַתֹּף וּמְצִלְתָּיִם.

לְאָט גְּוִיּוֹֽתֵיהֶנָה תָנַעְנָה נוֹעַ,

כַּתָּמָר גְּדָל הַקּוֹמָה נָע מִסַּעַר.

אֶפֶס בְּרַֽעֲיוֹנָיו תָּפוּשׂ לֵב הַמֶּלֶךְ,

שַׁח רֹאשׁוֹ אָרְצָה וְאֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ.

וְלִמְחוֹל הַנְּעָרוֹת יֶתֶר עֹז כָּל רָגַע,

וּלְקוֹל נְגִינָתָן תָּחֹגְּנָה תָּנַעְנָה,

מִזְמוֹר לַמֶּלֶךְ שְׂפָֽתֵיהֶן תַּבַּעְנָה:

"אַרְגָּמָן לָבָשְׁתָּ, פָּז עַטְרוֹתֶיךָ,

רוֹעֲשִׁים יַמֶּיךָ, פֹּֽרְחוֹת אַרְצוֹתֶיךָ,

כָּל כַּדּוּר הָאָרֶץ חֶלְקֶךָ!

עֶרֶב וָבֹקֶר בִּרְכָתְךָ יַבִּיעוּ,

קוֹלוֹת שִׁיר בָּאָרֶץ מִמְּךָ יוֹדִיעוּ:

אַל-מָוֶת כָּאֵל גּוֹֽרָלֶךָ!"

וּבְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה שָׁנָה הַמֶּלֶךְ,

כִּמְדַבֵּר בַּֽחֲלוֹם דִּבְרֵי נְעָרוֹת אֵלֶּה:

"אַרְגָּמָן לָבָשְׁתָּ, פָּז עַטְרוֹתֶיךָ,

רוֹֽעֲשִׁים יַמֶּיךָ, פֹּֽרְחוֹת אַרְצוֹתֶיךָ,

כָּל כַּדּוּר הָאָרֶץ חֶלְקֶךָ."

וְהַנְּעָרוֹת הַמְּשַֽׂחֲקוֹת לָשִׁיר הוֹסִיפוּ:

"אִם אַֽהֲבָה חָפַצְתָּ? אוֹ כוֹס אָבִית?

קָחֵמוֹ מִידֵי הַנְּעָרוֹת שָׁבִיתָ,

וּלְךָ כָּל חֶמְדַּת הָעֵינָיִם!

כָּל גּוֹיֵי אָרֶץ אֵלֶיךָ יִכְרָעוּ,

כָּל שִׂמְחוֹת אֵלִים יִגָּלוּ יֵרָאוּ

אֶל בֵּן אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם."

וְהַמֶּלֶךְ לָטַשׁ עֲלֵיהֶן עֵינֵיהוּ,

אַךְ קָרַץ בְּעֵינָיו וַיִּתֵּן עֲצָבֶת,

בֶּרֶךְ כָּרָעוּ וְדוּמִיָּה נֶאֱלָמוּ.

כָּל שֹׁמְעֵי דְבָרָיו נִבְהֲלוּ רָעָדוּ:

"אַךְ לִי כָל הָאָרֶץ וְלִי עַטְרוֹתֶיהָ

אֵין מַֽחֲסוֹר דָּבָר לְבֶן-אֵלִים כָּמוֹנִי?

אוּלָם כָּל אֵלֶּה עַד מְהֵרָה יֶחְסָרוּ.

לִי אוֹֽצְרָם יַחַד, עֵת שְׁאוֹלָה אֵלֵכָה

אֶל אֶרֶץ נְשִׁיָּה, שָׁם אֶשְׁכַּח, שָׁם אֶשִׁי,

כָּל גְּבוּרָה, כָּל יֹפִי: אֲשֶׁר נֶֽאֱבַקְתִּי

עִם אֵלִים, עִם אֲנָשִׁים לְנֶגְדִי קָמוּ,

וָאֶבְלוֹם אֶת עֶדְיָם בְּמֶתֶג וָרֶסֶן.

אֶשְׁכַּח, כִּי דְבָרִי חֹק הָיָה בָאָרֶץ,

וְאֵל לִבְנֵי אָדָם הֵן הָיֹה הָיִיתִי,

יִרְזְמוּן עֵינַי יָרִיעוּ, אוֹ יְיֵלִילוּ –

הֲזֶה כָּל גְּמוּל עֲבוֹדָתִי בָאָרֶץ

כִּי אָשׁוּב אֶל הֶעָפָר וְשָׁם אָנוּחַ?

אֶת אֲשֶׁר תְּהִלָּה, תִּפְאֶרֶת תִּקְרָאוּ

הֲלֹא אַךְ חֲלוֹם הוּא וְתֹהוּ וָאָפֶס,

דּוֹר יָבֹא יַזְכִּירוֹ יְדַבֵּר יָשִׂיחַ,

וְלִבּוֹ יִתְגָּאֶה כִּי זֹֽכְרוֹ הִנֵּהוּ."

וּמֵאֵת הַקֹּֽסְמִים סְבִיבָיו נֶאֶסָפוּ

אִישׁ שֵׂיבָה קָם וְאֶל הַמֶּלֶךְ הִבִּיעַ:

"מִשְּׁנוֹת עוֹֽלָמִים דְּבַר סֵתֶר יָדַעְנוּ

וְשָׁרִים יָשִׁירוּ חִידוֹת מִנִּי קֶדֶם:

בְּאַרְצוֹת הַחֹשֶׁךְ תָּקִיר בַּיִר מַיִם

יְרַקְרַק חָרוּץ גַּלֵּימוֹ, וּמוֹֽצְאֵימוֹ

מָצָא חַיִּים וְשׁוֹתָם לֹא יִרְאֶה מָוֶת."

לְעִמְקֵי מַחְשְׁבוֹת לִבֵּהוּ שָׁב הַמֶּלֶךְ, –

וּנְעָרוֹת שְׁחוֹרוֹת מִכְּלֵי פָז וָכֶתֶם

מְמַלְּאוֹת הַגְּבִיעִים בַּפְּרָחִים עֻטָּרוּ,

שֵׁנִית יִשָּׁמַע קוֹל תֹּף וְצִלְצְלֵי כֶסֶף,

הַשִּׂמְחָה חִדְּשָׁה נְעוּרֶיהָ כַּנֶּשֶׁר.

נַעֲרוֹת חֵן כְּפִרְחֵי זָהָב וַחֲבַצֶּלֶת

מְשַֽׂחֲקוֹת חֵן וּמְזַמְּרוֹת לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ:

"יֶהֱמָיוּ יֶחְמָרוּ גַּלֵּי הַמָּיִם,

סַלְעֵי אֲפֵלָה עַד לֵב הַשָּׁמָיִם

כַּשֹּֽׁמְרִים מִסָּבִיב נִצָּבוּ.

חַיּים מָצָאתָ, הַמֶּלֶךְ, אַשְׁרֶיךָ!

אֵלִים יִשְׁאֲבוּ יַגִּישׁוּ אֵלֶיךָ

הַמַּיִם לֶהֳבוֹת יֶחְצָבוּ!" – –

הַבֹּקֶר אוֹר וְקוֹל שׁוֹפָר יִשָּׁמֵעַ,

מֵרִֽבְבוֹת אֹהָלִים צְבָאוֹת הֵקִיצוּ.

בִּשְׁלַל צְבָֽעֵיהֶם הַדְּגָלִים יִסָּעוּ

וְאַֽחֲרֵיהֶם הָרֹֽכְבִים חֶרֶב עַל יָרֶךְ,

אֲחַשְׁדַּרְפְּנִים, פַּחוֹת וְשָׂרֵי הֶחָיִל,

וְלִפְנֵי כֻלָּמוֹ בִּכְבוֹדוֹ הַמֶּלֶךְ.

לְהַשְׁמִיד גּוֹי אוֹיְבוֹ לֹא יָצָא הַפָּעַם,

לְמַגֵּר לָאָרֶץ כִּסְאוֹת מַלְכֵי קֶדֶם;

מוֹלִיךְ צִבְאוֹתָיו בִּישִׁימוֹן בְּלִי דָרֶךְ,

לִמְצוֹא נְאוֹת מִדְבָּר שָׁם חַיִּים יִזּוֹלוּ,

מַֽעֲיָן בְּנֵי אֵלִים מִמָּרוֹם יִנְצֹרוּ,

מֵימָיו חַיֵּי נֶצַח לְשׁוֹתָם יִתֵּנוּ!

רַק מוֹרֶה הַמֶּלֶךְ, גְּדָל חֲכָמֵיהוּ,

לְבַד הוּא לֹא הָלַךְ עִם צִבְאוֹת הֶחָיִל.

בָּדָד מִתְהַלֵּךְ בְּעִמְקֵי הֶגְיוֹנֵהוּ;

כִּי לֹא בְדֶרֶךְ הָֽרְחָבָה וּלְפִי קָרֶת

חָכְמָה תִּמָּצֵא נַפְשׁוֹ מְאֹד יוֹדַעַת,

בְּרֹאשׁ כָּל דֶּרֶךְ חִידוֹת לֹא תִּמָּצֶאנָה.

בֵּין הַֽרְרֵי עַד וְסַלְעֵי מָגוֹר וָפַחַד,

עַמּוּדֵי שָׁמַיִם, שְׁחָקִים יִתְמֹכוּ,

אֲרִיסְטֹטֵלוּס לְדַרְכֵּהוּ נוֹסֵעַ,

עֵץ לַצֵּל אָיִן, וְאֵין עַיִט צָבוּעַ

אִם יָמוּת שָׁם וְהָיָה בִטְנוֹ לוֹ קָבֶר.

יָמִים רַבִּים הָלַךְ רַק מְעַט הִרְגִּיעַ,

וְהִנֵּה פִתְאֹם נֶגְדּוֹ מִתְחוֹלֵל סַעַר

מִבֵּין הָרִים, לְבַל יָהִין לַעֲלוֹת מָעֳלָה.

חֹשֶׁךְ וַעֲרָפֶל מִסָּבִיב יְשׁוּפֶנּוּ.

וַיֵּדַע כִּי כַנְפֵי כְרוּבִים הִנָּמוֹ,

עֲבוֹר לֹא יִתְּנוּהוּ וְגָדְרוּ הַדָּרֶךְ,

וְלִבּוֹ לוֹ נִבָּא כִי דַרְכּוֹ צָלֵֽחָה;

פִּתְאֹם, וַיַּרְא, וְהִנֵּה הַפְלֵא וָפֶלֶא:

מֵרֹאשׁ צוּרִים כְּעֵין כֶּסֶף מַעֲשֵׂה רֶשֶׁת

מְקוֹר חַיִּים תַּאֲוַת נַפְשׁוֹ יזִּיל מָֽיִם,

וְרִשְׁפֵי אֵשׁ בֵּין הַמִּשְׁבָּרִים יַזְהִירוּ,

רָצוֹא וָשׁוֹב כְּעֵין זֹהַר הַחַשְׁמַֽלָּה,

בַּלָּט יִפְּלוּ מַטָּה לְאַגָּן מִתָּחַת,

וְהָיוּ לִרְסִיסִים כַּבְּדוֹלַח לָטֹהַר.

וּפְנֵי הַמִּשְׁבָּרִים לְנֹכַח הַשָּׁמֶשׁ

יְכַסֶּה אוֹר וּכְמוֹ נִתְּכוּ אַבְנֵי נֹפֶךְ;

יָרוֹק מַרְאֵיהֶם: כְּמוֹ תִקְוָה פֹרַחַת,

כֶּאָבִיב, כַּלֵּב מְלֹא דוֹדִים וָנֹעַר.

הֶחָכָם שָׁח וְכָרַע עַל עֵין הַמָּיִם,

קוֹל רִנַּת בְּנֵי אֵלִים אָזְנָיו הִקְשִׁיבוּ,

וְרוּחַ עַל פָּנָיו כֶּאָבִיב יָפִיחַ.

מִגַּלֵּי הַמַּעֲיָן שָׁאַב בְּכַפֵּהוּ,

וּבָם מִתְבּוֹנֵן יְדַבֵּר אֶל לִבֵּהוּ:

"הִנְּכֶם בְּכַפִּי, הַגַּלִּים, תַּאֲוַת נָפֶשׁ!

כִּמְעַט תִּגְעוּ בִּשְׂפָתַי, וְהִנֵּה קֶסֶם

עַל פָּנַי יַחֲלוֹף, וְשַֽׂעֲרוֹתַי הִלְבִּינוּ

לְשָׁחוֹר תָּשׁוֹבְנָה, אָבִיב נֶצַח יֶהִי.

עַד בְּלִי תִכְלָה הַחַיִּים יִשְׂתָּרֵעוּ

לְפָנַי! – אַךְ מָה אָשׁוּב לִרְאוֹת עוֹד פַּעַם

אֲשֶׁר כְּבָר רָאִיתִי. יָגוֹן וָנַחַת,

קֵץ כָּל דַּעַת הֶבֶל וְכִלְיוֹן עֵינַיִם.

אָשׁוּב אֲבַקֵּשׁ פֶּשֶׁר דְּבַר כָּל סֵתֶר,

עוֹד חִקְרֵי לִבִּי כְּמוֹ עַיִט צָבוּעַ

יֹאכְלוּ בַדֵי עוֹרִי, וְיֹאכְלוּ לָנֶצַח.

כָּל יְפִי הַחַיִים, כָּל עוֹנִי וָנֹעַם,

בְּנַפְשִׁי כֻלָּמוֹ הִתְהַלְּכוּ בָרֶגֶשׁ,

בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי עֶשְׁתֹּנוֹת כָּל גֶּבֶר.

עַל סְבִיבוֹתֵיהֶם הַחַיִים יָשׁוּבוּ,

רַק יְשָׁנוֹת יִשְׁנוּ כָּל חָדָשׁ בָּם אָיִן,

עִתּוֹת הַשָּׁנָה חֲלִיפוֹת תְּסֻבֶּינָה,

וּתְקוּפָתָם אַחַת עַל פְּנֵי הָאָרֶץ.

לֹא אֵשְׁתְּ! – אַךְ אֲלֵיכֶם תְּשׁוּקַת הַמֶּלֶךְ,

אוֹתָהּ תְּמַלְּאוּ, נָפְשׁוּ תִרְוֶה מִדֶּשֶׁן.

הֵן שׁוֹנֶה לְבָבוֹ מִלְּבַב אִישׁ כָּמוֹנִי,

חֲדָשׁוֹת הוּא בֹרֵא! הוּא יִשְׁתֶּה וְיֶחִי!"

וַיִּשְׁאַב הֶחָכָם בְּכַדּוֹ הַמָּיִם,

וּבִנְתִיבוֹת יְשִׁימוֹן הוּא שָׁב לָלֶכֶת,

לְבַקֵּשׁ אֶת מַלְכּוֹ אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה.

וְהִנֵּה נֶגְדּוֹ הֵלֵךְ וּבְשׂוֹרָה בְּפִיהוּ:

“הַמֶּלֶךְ בְּבָבֶל הוּא חֹלֶה עַד מָוֶת.”

בְּשַׁעַר הַבִּירָה אַךְ רַגְלָיו דָּרָכוּ

וְקוֹל מִסְפֵּד מֵֽרְחֹבוֹת אָזְנָיו קָשָׁבוּ,

וְכָל פָּנִים נִזְעָמִים, פָּארוּר קִבֵּצוּ.

וּלְעֶרֶשׂ תַּלְמִידוֹ גָוַע וְאֵינֶנּוּ

בְּאַרְמוֹן הַזָּהָב נִגַּשׁ אִישׁ הַדָּעַת.

עוֹד מִקְלְעוֹת פְּרָחִים מִסָּבִיב בַּבַּיִת,

עוֹד בְּכוֹס זָהָב נֹתֵן עֵינוֹ הַיָּיִן

אַךְ יֵמַר לְשׁוֹתָיו נִבְהֲלוּ נֶחְפָּזוּ,

כִּבּוּ הַלַּפִּידִים לְהֵחָבֵא נָסוּ.

אָז גִּלָּה הֶחָכָם אֶת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ –

וְעַפְעַפָּיו כַּנַחַל דִּמְעָה נָזֹלוּ.

וּמִכְּאֵב לִבּוֹ דְּבָרָיו אֵלֶּה:

"הִנֵּה הַמַּיִם, לְמַלְּאוֹת תַּאֲוָתֶךָ;

וְאַתָּה לֹא תִּשְׁתֵּמוֹ! תִּתְּךָ מֵאֵנוּ

אֵלִים שְׁתוֹת, כִּי תִשְׁוֶה לָהֶם גַּם אָתָּה.

צִמְאוֹן לְחַיֵּי נֶצַח, תַּאֲוַת אַל-מָוֶת,

הוֹי, יְמַהֲרוּ יָחִישׁוּ לַחֲצוֹב פֹּה קָבֶר –

וְאַתָּה, הוֹי, מַלְכִּי גַם זֶה הוּא חֶלְקֶךָ!"

וְעַל רֹאשׁ הַמֶּלֶךְ שָׁפַךְ נִטְפֵי מָיִם,

יְרַקְרַקִּים כֶּאָבִיב וּכְנֹעַר נֶצַח,

וְהִנֵּה הָה פֶּלֶא, וּפְנֵי הַמֵּת אוֹרוּ,

רְגָעִים אֲחָדִים כַּחַיּים נִרָאוּ.

איסכענדר לא מת מבלי אשר לא נודע לו בתחלה. ויהי היום, והוא שוכן לבטח בתוך אהלו, והנה תמונה נוראה לנגד עיניו, ויחרד המלך וישאל: “מי את?” “המחלה!” ענתה לו התמונה, ותקפוץ עליו כשטן המשחית, והמלך נבעת מפניה אחז בשרו פלצות. וירא רופא המלך כי פניו חורו, ויעש לו כוס רפואה. ויהי כאשר שתה המלך וירא והנה ברח השטן, ויתחזק המלך ויצא החוצה לפני האהל, והנה שפך הרופא את הנשאר בכוס. וישאל אותו המלך: “מדוע אתה עושה ככה?” ויען הרופא: “יען כי סרה המחלה ממך!”

וישתומם המלך על חכמתו הגדולה, ויוסף לכבד את הרופא על כל אשר כבדהו לפנים. על כן יאָמר בספר הקאָראן: “הֲיִשְׁוֶה אִישׁ יוֹדֵעַ דַּעַת אֶל אֲשֶׁר לֹא יָדַע מְאוּמָה?” ומגיד עתידות (אָראקעל) הגיד לאיסכענדר לאמר, כי מות ימות במקום אשר עפרו ברזל ושָׁמָיו זהב. ולא הבין המלך את הדבר הזה, אפס שעות אחדות לפני מותו ראה ויתבונן כי שוכב הוא על סריונו וחופת רקמת זהב פרושה על ראשו. ויכתוב מגלת ספר לאמו, ובה כדברים האלה:

“דעי, כי אם בני-תמותה השחת ואביהם המות. העבוט אשר נתן לאיש נדרש ממנו ברוב ימים להשיבו לבעליו. הירח ימלא ויחסר והתמותה היא משא כבד, אשר נִשאהו אתנו תמיד. אם גם תכה ממלכתי הגדולה רסיסים הנה זכרונות חכמתי ישארו לנצח. הן המה הברואים אשר יברא האדם! ילדי אשה אך שאולים הם אתנו. אמונה וסבלנות רק הם לבדם מלוים את האדם בדרך החיים. על כן אשריך, אמי! כי תבחר במו ותקרבן לשכון חצריך. ודעי איפוא, כי אם גם לא אשוב אליך עוד, הנה אַתְּ שוב תשובי אלי שמה. אשריך!”

בספר כתיבת ‏ יד אשר זכרתי, המתאר את המאורעות והאבל בעת שכב אלכסנדר על ערש-מות ומטת זהב, נמצא ג"כ אגרת אשר כתב לאמו לנחמה, ואשר עם היותה גדולה ורחבה מאותה אשר העתקנו למעלה, הנה מהלך הרעיונות שוה בשתיהם. ואם נניח כי המליץ היוני שאב מליצתו ממקור “האיסכענרנאמא” אשר נכתב בלשון פרס, או אולי העתיק משם דבריו; הנח, נמצא אתנו כיום ספר בלשון אשכנז, אשר נתחבר בעצם וראשונה בלשון פרס ועודנו חי וקיים, בעת אשר ההעתקה הערביית, אשר החזיקוה לעצם המחברת (אָריגינאל) והמחברת העצמית בלשון יון אבדו ואינמו.

בספר כ“י הנ”ל המונח לנגד עיני, בפתח דבריו, יספר את אשר כתב הגבור ההוא, אשר נחלה בסבת סם מות, לאמו קודם מותו⁵⁹. האם לא השיבה לבנה ההולך למות בקול נהי וקנים, כי אם מתבוננת היא בינה בתהלוכות התבל: “גם העץ אשר רב צלו לעת קץ ייבש, ועלה דשא ורענן נבול יבול כי בא יומו. גם הכוכבים המזהירים יאספו נגהם וירח יקר הולך לא יבטח כי לא יחשך משחור תארו, והאש כי לא תכבה. כל הנותן ישוב יקח, וכל מלוה ידרוש כי ישלמו לו. אשר יפקיד דבר ביד רעהו יבא יום וידרוש הפקדון מידו. זאת נחמתי. ויען כי עוד כל ימי חיי לא אוכל ראות פניך, הנה זאת שאלתי מאת מלך המלכים, ימהר יום שבתי עמך יחד לאורך ימים!”

אחר כי נאסף המלך ויגוע בבבל וישימו אותו בארון זהב וישאוהו אל אמו ארצה נא אמון לעיר אלכסנדריאה. ויהי כאשר העמד הארון בארמון, ותבוא אמו לבושה בגדי אבל ותסיר את הסדין הלוט על פני בנה, ותדבר את הדברים האלה: “שׁוֹמו עליו! אשר חכמתו עד שחקים הגיעה, וממשלתו עד קצוי ארץ, אשר מלכים השתחוו לפניו, הנה ישן לבלי הקיץ, מחריש לבלי דבר עוד לנצח.” ותשאנה כל הנשים אשר עם המלכה את קולן בבכי ואחת מהנה אמרה לאמר:

“בהחרישו פתח את שפתינו לבכי ולמספד.” ותען השנית ותאמר: “מלמד מוסר השכל היה אלכסנדר תמול, בהיותו עוד חי על פני האדמה, והיום בהיותו מת, הנה ביתר עז הוא מדבר אל לבי.”

והשלישית אמרה: “הוי יגון וכאב אנוש, תמול מלוא תבל סר משמעתך, והיום אין איש אשר ילך בעקבותיך!” ויקרבו כל האחשדרפנים והפחות ושרי החיל והחכמים, וכל אחד פתח בחכמה פיהו ושפתיו תבענה מכתם לאושר, לחוסן, לחכמה, לשמחה ולכל אשר אליו תשוקת לב גבר, אשר כלמו כצל עובר המה. ואחרי כן דברה ראסטוק בת המלך דריוש ותאמר:

“המות הזה גמול ידיו הוא, וכאשר עשה נעשה לו. לא עלה על דעתי מעולם, כי האיש אשר המית את דריוש, מות ימות גם הוא!”

והנה נהרו הנה כל בני בית המלך. וידבר הסוכן על אוצרות המלך ויאמר: “אתה צוית לי לאסוף ולאצור. ולמי כל החוסן הזה היום?” ועורך השלחן הביע אומר: “האיש אשר לפניו שלחן ערכתי, מאכל למות הנהו!” ויען השוער ויאמר: פקודתך היתה עלי חזקה לבלתי תת בֹא בשערים האלה איש מבלי אשר צוית. אויה! בעד המות עצור לא יכלתי."

ויבואו החכמים ויסבו את ארונו, וידרשו באזני כל העם לשאת ולסבול אשר נטל עליהם מאת ה' ולהענות מפניו, וילמדו אותם מוסר השכל וידברו על המות ועל בני האדם כי בני חלוף המה. ויביא שנית את הארון לפני המלכה אשר רצתה לראות את בנה עוד הפעם. עפעפיה נזלו דמעה ותקרא: “את היית הנבחר בין החיים, ועתה במתים הנבחר הנך.” ותצו לקבור את המלך בכל הדר תפארת.

ובעת הלוית המת לבית מועד כל חי בכל הכבוד וההדר בדרך רחובות אלכסנדריאה, באו החכמים לנחם את אמו. כל דבריהם ודבריה מלאים אבל ויגון ושבר רוח. ואחד החכמים אמר:

“רק זה האיש דורש תנחומים, אשך נפל שדוד לפני צערו, אך את זה נבקש לדבר על לבו, אשר גברה עליו יד היגון והעצב. אשר ישפוך כנחל דמעה וישא קנים והגה, אליו נאמר, הרף, כי יד ה' עשתה זאת ולך להענות מפניו ולהצדיק עליך את הדין, פן ירא ה' ורע בעיניו. ואַתְּ המלכה. הנה בגד המנוחה לבשת ושלות השקט עטית ועדי יראת ה' שמת עליך, אות הוא כי ישרה נפשך בך, אשריך!”

ותען המלכה: "ה' ישלם לך ולרעיך, על כל הדברים המסולאים בפז אשר דברתם לנחמני. לכו לוו את המת ואותי עזבו היום לכדי להגות בבני המת הגדול אשר אין על עפר משלו. ותתעטף בצעיף ואזניה קשובות לקול המקוננים, אל מַשַׁק החרבות וכלי נשק אשר נשמע ברחובות אלכסנדריאה בעת הלוית גוית המלך. והנה ציר בא ויביא לה אגרת: מאריסטוטלוס החכם אשר תחת נַחֵם אותה מאבלה, הוא מתאבל עמה יחד.

כצאת מסע המת והמלוים אותו את שער העיר, והנה דומיה נוראה בכל חוצותיה. אז חרדה המלכה ממקומה ולא יכלה שאת את הדומיה, ברגע הזה שמעה נפשה ותבן לה כי מת בנה. ותמהר ותרץ, ושמלותיה מעופפות סביבה, בחדרי השיש ואולמי הארמון: ויהיו לה כלמו כארון מת גדול. הכל סר סביבה, הכל רֵק, חשך, כל העולם מת, מת, מת.

 

קְהִלַּת הַיְהוּדִים.    🔗

יום אחד הלכנו לבקר את פני האדון גבריאל פעריירע סופר (סעקרעטער) קהל עדת ישראל באלכסנדריאה, אשר הגענעראל-קאנזול מעסטרייך הרבה לספר בשבחו ויהללהו אלינו בתור איש חכם נכבד מאד, ונמצאהו בבית עבודתו. האיש הזח יודע הרבה מלשונות אייראפא – רק לא את לשון אשכנז – ושמחנו לראות בו איש חכם ונבון ומלומד גדול, אשר ענות רוח וחן ושכל טוב הם כתר לחכמתו, ולבו היה נכון לפנינו ללמד אותנו לדעת את מצב היהודים במצרים וביחוד באלכסנדריאה.

ויוליכני אל בית ספר הקהלה, אשר שם כמה מאות נערים יתחנכו לקרות ולכתוב בלשונות ערבית, איטלקית, צרפתית, וילמדו חכמת השעורים (מאטהעמאטיק), גלילות הארץ (געאָגראפֿיע), ולא פחות מהלמודים האלה ילמדו בספר התורה בלשון הקודש. לא כל המורים היו עברים, ובכן מצאתי בית ספר עלה למעלה מבית הספר אשר ראיתי בקארפֿו, אשר עמד אז תחת השגחת הרב הכולל לאיי יון (יאָנישע אינזעלן) החכם הגדול האדון חזן, ואשר נדרש אחרי כן לכהן פאר באלכסנדריאה.

וכאשר גליתי תמיהתי לראות בית ספר כזח מקהלת ישראל מחזיקי ישנות אשר בארץ הקדם, השיב לי האדון פעריירע, אשר שמע מהריב ומלחמה אשר היה לי בירושלים: “היהודים הספרדים עודם זוכרים זמן הזהב של החכמה והמדעים אשר פרחו בתוכם כמה מאות שנים רצופות, ואם אמנם אבדו כבר המתנות הטובות האלה, הנה בכל זאת אוהבים הם את ההשכלה ונוטים אליה יותר מיהודי פולין ורוסיא, הבאים בשערי ירושלים שכורי אש קנאת דת, ומבלי הסיר מקרב לבם רעיוני חול ומחשבות הבלי עולם הזה, הנה הסירו והרחיקו מאהליהם כל למוד חיצוני הנחוץ לחיי עולם הזה. ומלבד זה הנה אנחנו באלכסנדריאה לחוף ים נשכון, אלפי אניות מביאות תמיד בכל עת אנשים חדשים ותמונות חדשות והצטרכות ‏חדשות. כל השוכן לחוף הים, הגולל לפניו מדי יום ביומו כספר את האין-קץ (דיא אונענדליכקייט), הנה האיש ההוא לא יוכל לשום לנפשו גבול מסביב ולהסיך בעד עצמו בדלתים ובריח. המסחר והקנין מושך את הלב ומכריח לקנות לו איזה יריעות מחכמות העולם, הנראות כמותרות ליושבי ההרים הרחוקים מנתיבות ארחות העולם. בירושלים, עיר שהרים סביב לה והיא יושבת גלמודה, רק שם יתכן שתמצא אש קנאת דת בוערת בנפש האדם לשחת כל חלקה טובה בה, אשר לא כן ביפו. גם בקאירה כבר תמצא התנגדות לדבר שבאלכסנדריאה הוא טוב ויפה; תקותנו שמסלת הברזל תראה גם במצרים את נפלאותיה ומלאה הארץ דעה.”

כאשר בא העורך דין הצרפתי המפואר, אשר היה אח“כ סגן בתי-המשפט (יוסטיץ-מיניסטער) האדון אדאָלף קרעמיעוּ פעם ראשונה עם זיר משה מאנטיפֿיורי למצרים בשנת 1840 בסבת העלילה הנודעה בדבר פאדרע טאָמאזָא (פאטער טְאָמאַס) אשר היתה בדמשק, ראו עיניו בהשחתת חנוך הנערים ונפשו מרה לו. והנה האיש ההוא, אשר מסבות בלתי נודעות הפך לבו אחרי כן להכניס את יוצאי חלציו בדת הנוצרים, דאג לבני ישראל באלכסנדריאה ללמדם תורה וחכמה ודרך ארץ. בחסד המשנה מחמד-עלי, וע”י משענת כסף אשר נדבו היהודים הצרפתים לאחיהם שבמצרים, עלתה בידו ליסד בית ספר לקריאת וכתיבת לשונות צרפת, איטליא וערב. אבל הבית הזה כבר חדל לתת את פריו בשנת 1842 שנתים אחר הוסדו. הדבר הכביד אכפו על ארץ מצרים, ומאת ארץ צרפת חדל פתאום לבוא משען כסף⁶⁰.

ויהי בשנת 1854 כאשר בא האדון אלבערט קאָהן (הוא הרב החכם הצדיק מוהר“ר אברהם הכהן מפאריז נ”י) לאלכסנדריאה, העיר את לב אחיו לשוב לפתוח את דלתות בית הספר, וחפץ ה' בידו הצליח וביום 15 נאָוועמבער 1855 נתחנך הבית קודש לה'. והנה היום הזה לומדים שם מאה נערים⁶¹ והוא פורח כגפן תחת השגחות שני מנהלים (דירעקטאָרען) וארבעה מורים.

בית הספר אשר בקאנסטנטינופול לא עלה למעלה גדולה כזאת ביחס אל הענינים שנלמדו שמה תחת ההשגחה החרוצה של האדון ברונסוויק, ועם כל זאת הכה זה לא כביר הרב הכולל משם את הבית הזה חרם בזעם לשונו, מבלי אשר עלה בידו בכל זאת לקחת ממנו עמדתו ולהשמידו מן הארץ. אפס נשאלה נא את הרב הכולל הזה אשר לא יקום שום רב בכל ארץ ישמעאל בלי הסכמתו, מדוע הוא מחשה להצדיק והחסיד הרב הראשון מאלכסנדריאה הסובל בעירו בית ספר שלומדים בו הרבה יותר ענינים חיצונים, ולא יגורהו בחרמו? ולא עוד אלא שהחכם-באשי ההוא עצמו פקד במגלת ספר כתוב מאתו לכל הרבנים בארצות ישמעאל תיכף אחר שנתפרסמה פקודת שווי הזכיות (האט-הומאיוּם) של הסולטאן, ליסד בתי ספר איש כמקומו. ופקודת החכם-באשי הזאת היא שעמדה גם אל הבית אשר יסדתי בירושלים בשם: בית ספר שמעון מאצילי לעמעל (סימאן עדלען פֿאן לעמעלישען לעהראנשטאלט):

כל אחד מתלמידי בית הספר באלכסנדריאה ישלם ארבעה זהובים כסף בכל חדש שכר למודו, מלבד בני העניים אשר לא ישלמו מאומה. העדה נותנת מקופת הקהל לתמוך את בית הספר אלפים וארבע מאות ז"כ בכל שנה.

עדת היהודים באלכסנדריאה אין לה בית עקד ספרים או כתבי יד, כאשר בדרך כלל לא ינוח שם שבט המ“ומ על גורל המדעים, יען שאלה האחרונים לא מצאו יד כלל בעיר אשר ישב שם לפנים פילון היהודי (פֿהילא הוא ידידיה האלכסנדרוני), על יד העיר פֿאסטאד, המקום אשר שם חי ופעל הרמב”ם! אין בין יהודי מצרים גם משורר ומליץ אחד, ורק מעט מזער יבינו במלאכת המוזיק ובנגון בפח. כאילו עוד קללת העבדות הישנה על היהודים היושבים בארץ אשר צוה אותם ה' לבלתי ישובו שמה. רק עם חפשי אוהב להתחקות על שרשי המדעים והמלאכות היפות, רק ממצב הדרור יפרח המדע. ואם יאמר לך אדם שיש מדע בארצות אשר לא קראו דרור, הנה רק אולת היא לו וכלימה, או יעשה חנף והחנופה מדברת מתוך גרונו. בבל מקום היהודים הם כראי מלוטש לראות בו את מצב הארץ הכללי. השכלת ארץ מצרים, בכל הנסיונות אשר נסו להרים שם דגל תקון המדות והדרך ארץ, והנה היא עומדת עוד בשפל המדרגה וָעֳנִי דעתם מוֹרה מאד.

כאשר אין בזמן ההוה באלכסנדריא דבר אשר ירבה כבוד יפיה, כן גם משארית פלטת זמן העבר נשאר רק מעט מזער אשר תוכל העיר הזאת להתפאר בו. היהודים באלכסנדריא מראים חורבה אחת קרובה לבית החולים מאמודיה, שארית בית הכנסת של רבי בן גוריון (?) הנזכר בתלמוד. בית הכנסת הזה היה, ע"פ המסורת שבידם, גדול ומפואר מאד כבית המקדש בירושלם.

חצר-המות, הממלא תמיד מקום זכרונות דברי הימים במקום שאין שם ספר קורות ימות עולם, גם הוא לא יראה מאומה באלכסנדריא. אבני החול אשר מהם יחצבו במצרים מצבות הקברים מתפוצצות מהרה, ומצבה הישנה יותר מעשרים שנה, כבר הכתוֹבה אשר עליה מחוקה ולא נוכל לקרותה. בין מצבות הקברים החדשים מכבדים מאד את קבר הרב הגדול מירושלים רבי קובו (Covo). בן שמונים שנה הלך למסעו לאייראפא בשנת 1855 ומת פתאם באלכסנדריאה.

חצר-המות אשך יקראוהו היהודים בשם היפה “בית עולם” או “בית החיים” היה, ככל אלה אשר בארץ הקדם, בלי גדר מסביב והיה עי“ז למפגע לכל איש משחית בזדון לב. ע”י השתדלות הגענעראל-קאנזול מעסטרייך האדון ריטטער פֿאָן הובער קבלו היהורים רשיון מן ‏סאיד פחה אשר הוא כעת המשנה במצרים, לעשות לחצר-מות זה חומה סביב, ועלה מחירה לסך שבעים אלף פיאסטער. גם על הדברים הבאים האלה הנוגעים לקורות היהודים באלכסנדריאה עלי להודות חסדו להאדון פעריירע אשר מסרם לי בטובו.

עדת ישראל באלכסנדריאה הם ארבעת אלפים וחמש מאות נפש⁶², שלשת אלפים מהם נולדו במצרים ואלף וחמש מאות באייראפא; הקהלה מתנהגת ע“פ שבעה טובי העיר פרנסי הקהל הנבחרים ע”י שלשים בוררים מאצילי העדה בעלי כח והרשאה, על שנתים, סופר מהיר (סעקרעטער) הוא מנהל כל עסקי הקהלה. האצילים יחוו דבר משפט ופרנסי הקהל יתנו יד להוציא דבריהם לפעולת אדם, ראש הפרנסים הוא ג"כ ראש האצילים, והוא יבחר דרכם וישב ראש בהתאסף שני אלה יחד, ימי מִשְׂרת עבודתם של האצילים הם שלש שנים.

הסופר עוסק בעסקי הקהלה בלשכה מיוחדת וכל הדבר הקטן ישפוט הוא על אחריותו, וכל הדבר הגדול יגיש לפני ראשי הקהל הפרנסים, ולפעמים ילוו אליהם גם איזה אנשים ממועצת האצילים. הרב ומורה צדק הוא הראש לכל דבר שבקדושה, והוא כעת הרב החכם הנכבד ה“ר מ”י חזן מירושלים, שהיה בתחלה הרב הראשון ברומא, ואח“כ ראיתיו בתור הרבנות בקארפֿו. ונספח גם הוא אל הפרנסים, והוא ובית דִינו יחוו דעתם רק בעניני אמונה ודת ודיני אסור והיתר. ורב שני לו ממלא מקומו בעת אשר לא יוכל לעבוד עבודתו. שכר הרב הראשון, מלבד בית לשבת אלפים זהובים כסף, ושכר ממלא מקומו חמש מאות ז”כ. ומלבד זה יש להם עוד הכנסות מנשואין ומילות ומנות ישלחו להם עשירי העיר לפני החגים.

הבתים המיוסדים לתועלת הקהל והאנשים העובדים בתוכם איש למשטרת עבודתו מתפרנסים מתרומת הערכה שהוטלה על אנשי הקהלה לשלם. ואם אמנם רבו אנשי הקהלה משלמי ההערכה הם רק מאתים וחמשים איש, והם נותנים ממאה עד אלפים וחמש מאות פיאסטער, איש לפי עשרו. הסך הכולל מכל כסף ההערכה ההיא הוא מאת אלף פיאסטער לשנה. תרומת ההערכה יקחו מאת כל איש ע"פ אשר יעריכו אותו הנבחרים לזה מאצילי העדה אנשי צדק שונאי בצע, אשר להם לדעת מצב איש ואיש מעדתם. מלבד הנדרים והנדבות אשר יתנדבו בבתי הכנסיות ומלבד מכס הבשר הכשר. מאלה ההכנסות יתנו הפרנסים גם צדקה לעניים ולהכנסת כלה ולאביוני אדם ההולכים למסעם וכדומה.

רוב יהודי אלכסנדריאה הם סוחרים, או עובדי עבודת הסוחרים. בתי המסחר הנודעים גם באייראפא הם בית איסמאלום ובניו, האחים נחמן, אנהיאָן מנדולפו וחבריו, קלוידיאָ אדדא, וואָללהיים, סימאָנאָוואָ, יעקב לוי, משה וואלענזין; שני אלה האחרונים הם מהראשונים במצרים והם נכבדים ביתר שאת בעיני המשנה.

מדרגת ההשכלה של יהודי אלכסנדריאה היא עכ"פ בעסקי העולם גדולה ממדרגת ההשכלה של כל היהודים בארץ הקדם ושכניהם אשר בקאירה. מצבם במחסר מכריח אותם ללמוד קריאה וכתיבה, והים המביא שמה אנשים מכל קצות תבל מכריח אותם ללמוד לשונות נכריות רבות. רוח קנאה הדת אשר ליהודי כנען זרה להם. אולם הנשים אשר לא תדענה לא קרוא ולא כתוב ואינן יודעת אפילו להתפלל בלשון עברית, רחוקות הן מכל השכלה ובקיאות רק בקשוטיהן ובתמרוקי הנשים המתחדשים חדשים לבקרים ככל אשר תלמודנה מארצות אייראפא.

מלבד ערי אלכסנדריאה וקאירה מתגוררים רק מעט יהודים במצרים, ברוזעטטע, במעלת-אל-כביר (Mahallet-el-Kebir), בדאמיאטע ובדאמאנקור נמצאות משפחות מעטות. במעלת-אל-כביר נמצא בי“הכנ המכובד מאד בעיני היהודים שבאלכסנדריאה ויבואו שמה פעם אחת בשנה. ונמצא שם ספר תורה כתובה על קלף אשר לא יהין איש לשלוח ידו לפתחה. ומסורת בידם כי שם התחבא הנביא ירמיה אחרי חורבן הבית הראשון בירושלים, ולפי דבריהם העיר מעלת-אל-כביר היא העיר תחפנחס, אשר הנביא ההוא מזכירה בספרו פרשה מ”ג פסוק ז'⁶³.

 

שוּבִי לְבֵיתִי.    🔗

אנית הקיטור הבאה מהודו נתעכבה בדרך ע“י סופות וסערות ובאה לזוּעץ ימים הרבה אחרי הזמן הרגיל. כל הנוסעים לאייראפא אשר בצפיתם על האניה הלכו יום יום לשאול מתי תבוא, שמחו מאד כהגלות נגלות להם כי נודע ע”פ התִּלֵּי-קְרָב מקאירה כי בא הבי דואר מבאמבייא. ולא נשאר לנו כי אם לחכות עוד עשרים וארבע שעות עד אשר תוציא האניה עיגונה מתוך המים ללכת ארצה אייראפא.

יקר היה בעיני הזמן הקצר ההוא, לשוב לראות עור הפעם את הדר תפארת אלכסנדריא וזכרונות כבודה והדרה אשר היו לה בימי קדם. כל פרוד הוא מות. מי זה לידנו יתקע כי עוד נשוב לחזות את אשר נפרדנו ממנו רק על לילה אחד, רק מן הערב עד עלות השחר! ואף כי להפרד מן חלק עולם כלו, מבלי היות לנו תוחלת ותקוה לראותו עוד פעם אחת. תאותי לראות ארץ הקדם נהיתה, חלום ילדותי נמלא. והארץ הזאת מלאה את לבי ונפשי בכל קסמיה ונפלאותיה, ועתה הנה אנכי הולך להפרד ממנה לעד ולנצח!

עוד בין הארץ הזאת ובין אייראפא ים גדול ורחב ידים ומלא סכנות, ומעבר לים זה חִכה עלי כאב אָנוּש לקבל פני בצעיף יגון ואבל. –

רכבנו אל החוף אני ומוזא ומחמד-אָמער. כבר ספרנו את כל המוצאות אותנו שם על דבר מוזא. האניה המפוארה “אויסטריאה” תחת השגחת רב החובל החכם וטוב הלב ראססאָל, אשר עמדה בחוף רחוק רבע

שעה משפת הים, ככר החלה להעלות ענני עשן וקיטור, לאות כי קרובה עת לכתה מזה. התיבות אשר השארנו כבית המכס כבואנו ארצה מצרים הושבו לנו ערוכות ושמורות יפה, והנה הניע העת לשום בים דרך. בשעה החמישית לעת ערב נשמע קול פעמון האניה. ‏אוהבי ומיודעי, וביניהם שרי קאנזולאט עסטעררייך, באדונים קיארי וליפיך, אשר חייב אני להודות להם על ידידותם, עזבו את החוף. ספינותיהם הקטנות עפו כחצים לבנים על פני המים הטהורים כראי מוצק אל היבשה. קול דפיקת שלשלת העיגון עלה באזני, ועשן הארובה עלה השמימה בענן זהב-חוּם, רוח צח חרישית נשב בנס הדגל הלבן ולאט לאט הלכה אניתינו על פני הים הפתוח לפנינו.

בראשונה נעלמו מעינינו תורני אלפי האניות אשר בחוף, אחרי כן נעלם גם מגדל-המאיר, ראשי בתי המסגד, התמרים ועמוד פאמפעיוס!

הכל צף בים ריח ניחוח, הלוט על כל חלק אפֿריקא בנטות צללי ערב. אחרי אשר נסענו בשלום ובהצלחה חמשה ימים וחמשה לילות, ועמדנו רק פעם אחת להרגיע על איי יון (דיא יאָנישען אינזעלן) דרכו רגלינו בטריעסט עוד הפעם על אדמת אייראפא.

בית חנוך ותלמוד “שמעון עדלען פֿאן לאֶממעל בקרית ירושלים תוב”ב"

העומד תחת מחסה מלך אֶסטעררייך יר"ה.

על כי תמו בחלק הלזה כל ספורי קורות הנוסע מיום עזבו ארץ מולדתו עדי שובו בשלום הביתה, אמרנו להשיב ולהפנות פה את עיני הקוראים על מטרת מסעו. היא מוסדת בית החנוך הנ"ל, ולהעיר “במאסף למחנות הנוסע” את לב העם לצדקה ולחנינה להרמת כבוד הבית,‏ כאשר נעשתה זאת בסוף המחברת: “ירושלימה”.

“מוסדת התושיה הזאת הולכת וצולחת תמיד, כפי הודעת הקאָנזולאט הראשי למלכות אֶסטערייך אל המיניסטעריום על פני חוצות ואל ראשי אלופי עדת ישראל בקרית וויען, באשר לה משמר הפקודה עליה, מדי יום ביומו, בהוספת עצמה ואומץ לפעול ישע, ונספחו אליה כפי משטר תקנותיה ארבעים חניכים, אשר לעשרים מאלה נתנה מבלעדי התלמוד, ארוחתם ולחם חוקם דבר יום ביומו וערך בגדיהם שתי פעמים בכל תקופת השנה. ולב מי לא יתאוה, כי תבוא ותקרב העת, אשר בה תהי הברכה הזאת אצולה גם אל העשרים החניכים הנשארים, וכי תגדל ותעל המוסדה מעלה מעלה במפעלה להועיל ולתושיה, עדי יוכלו להסתפח בנחלת אלהים כמוה כל אלה, המתפרצים לשבוע נעימות בשר ורוח, עד בלי די:”

"מכסת הכסף אשר התנדבה המיסדת היקרה מ' ליפעט הערץ מולדת אצילי לאֶממעל בראשונה לכונן את המוסדה ולהניח אבן פנתה בחמשים אלף כסף בשטרי ממלכת עסטעררייך, המביאים ארבעה ומחצית כסף למאה מדי שנה בשנה, רבתה וגדלה כעת במתנות יקרי רוח ופועלי צדקות, כפי הגדת מודיעי החדשות בקרית וויען, באלה:

מאת אשה נדיבת לבב, אשר כסתה שמה בצעיף ענות חן –.fl 200

ועל פי הערת הרב דר' ע. ר. בליכער:

מאת הנגיד כ“ה שמעון קויפֿמאן נ”י בק"ק באיא 5 fl.

מאת הנגיד כ“ה שמעון באשאן נ”י 5 "

מאת האשה היקרה מ' חיה פֿישער 10 "

מאת הנגיד י. וו. בק"ק קאססעל, מדי קראו ספר “ירושלימה”

מהמליץ פֿראנקל, שטר לממשלת עסטעררייך, המביא

חמשה כסף לשנה, במכסת 100 "

ביד הרב דר' ד. אויב, ראש הרבנים דק"ק מאינץ, כאשר

קבצם על יד ממתנדבים בעם לתושיה 192 "

_____

מכסת הכסף על פני כולה: 512 fl. B. B.

וכפי אשר ירבו להתראות אותות החן מאת המתנדבים בעם בעד המוסדה להפיק לה רצון וחנינה, ככה תתחזקנה גם אשיות תקותינו ועמודי בטחוננו, כי תרב להפליא לעשות ולהפיק מימי ישע ונטפי פלגי תושיה לחיי בשרים ולהשכלת הרוח, עדי תמסוך את יין טובה ותושיט את כוס ברכתה אל ילדות ירושלים, המשולחה ונעזבה באין דורש ומבקש, על פני כולה.

המוסדה הזאת עומדת תחת פקודת שלשה רבנים נכבדים ונשואי פנים מיושבי שבת תחכמוני לבית דין הגדול בירושלים, אשר האחד המיוחד מהם נבחר זה ימים לא כבירים לר“מ ואב”ד היושב ראשונה תחת שם הכבוד: חכם באשי, ושני רבנים ידועי שם מבחרים ע“פ הבית דין, עומדים עליה למשמרת, ותחת צל קורת הקאָנזולאט לממשלת עסטעררייך. ותחת דגל חסד הקיסר האדיר מעסטעררייך יר”ה.

מדי יום ביומו יגדל וירב מספר אלה, אשר איש באחיו ידחקון ויתפרצון להביא את בניהם, למען ספחם אל בית החנוך, בעת אשר לא תשיג ותגיע מכסת המחיר, הבא מדי שנה בשנה, רק די אסיפת עשרים ילדים ולעצבת כל לבב ולמורת כל רוח נתנה מגרעת אל כל הנשארים הבאים, עדי יגרשו מהסתפח בנחלת התורה וההשכלה.

על כן מצודת בקשתינו פרושה, לצוד כל נפש יקרה, לחוס ולחונן את מטע הצדקה הלזה ולהשקותו במימי פלגי רחמים, למען יפרח רענן להתפאר ויחוסו תחת צמרת צלו כל שוקקי תלמוד וחכמה!

וביתר שאת ויתר עז נכון ונאוה וכמעט חובה הנהו על כל איש אשר ברכו ד' בהון ועושר להרים ולהרבות את הכנסות המוסדה הזאת בארץ הקדושה בעת הנוכחית, אשר בה ירד מחיר כסף נְיָר ארצות עסטעררייך אחורנית כמעט עד שליש ערכו בעברו לסוחר מול ארצות נכריות ‏(ע"י הוספת האגגיאָ הנתנת להשלים פְחַת הכסף) ובזאת נתנה גם ‏מגרעת למבואות שטרי עסטעררייך אשר נדבה אותם המיסדת התמימה אל קיום והעמדת בית החנוך והתלמוד, עדי היו שני אלפים וחמש מאות כסף הבאים מהם לשנה, במגערת אשר נפלה בהם כהיום, כמעט רק חמש עשרה מאות! (באשר לא ישולח ויקובל שם רק כסף צורה וההכנסות אינן נגבות רק בשטרי נייר, באנקנאטען.) על כן קול פי שנים אומר כהיום קרא: כי עת לחננה, כי בא מועד לרצות את אשיות המוסדה החמודה לבלתי תמוטנה אשיותיה כגדר הדחויה – והיה מעשה הצדקה שָׁלֵם? –

וכל נדבת לבב וחנינת חסד, אשר תעלינה על לב איש, השלוחה אל מאשרי המוסדה, הנמו: ראשי ופקידי מקהלת ישורון בקרית וויען: אן דיא פֿערטרעטער דער איז. קולטוסגעמיינדע אין וויען, שטאדט נא' 494, אשר ישלחו את מבוא כסף הנדבה הזאת כמו נשך הנשארים ע“י המיניסטעריום ע”פ חוצות לירושלים – רצויה כקרבן צדקה וכהקטרת נחוח על מזבח התורה והתושיה, ונשואה ברוב תודה, לְהִסַּפַח אל מכסת כסף המוסדה, לאות צדקה ולזכר חסד עולמים למחוננו, להפרות ולהרבות פרחי ההשכלה, ולהגדיל פרי תנובת התורה ולהאדירה!

פה קרית וויען בחודש אדר שני תרכ“ב לפ”ק.