נולד 1864 בבוגופול (פודוליה). גמר את האוניברסיטה בקיוב. בשנים 4–1980 – רופא בבוגופול; 1984–1920 – בייליסבטגראד, מיסד שם חברה למלחמה בשחפת. 1894 – ממיסדי הקואופרטיבים הראשונים של בעלי־המלאכה ברוסיה; מיסד האגודה הראשונה ברוסיה להגירה; ציר הקונגרסים הציונים ה־6 וה־7 וציר ועידת מינסק. 1918–1920 – יו"ר העיריה וועד הקהלה בייליסבטגראד.

2–1920 – יו“ר ועד הקהלה היהודית באודיסה, חבר מרכז ציוני אוקראינה מ־1922 בארץ־ישראל. עד 1932 ראש ההסתדרות הרפואית בא”י, עורך “הרפואה”. נפטר כ“ז חשון תרצ”ו (1937).

את הד"ר יוסף בן אברהם שטיין הכרתי מתקופת הקונגרס הציוני הראשון, ולנגד עיני עברה עסקנותו המסועפת משנת 1897 ועד שנות חייו האחרונות.

מלא כוח עלומים התמסר הרופא הצעיר בכל חום לבו לעבודה הצבורית, ובכל מקום הבליט מתוך גאוה לאומית את המגמה הציונית. והמלחמה היתה נטושה אז לאורך כל החזית: צריך היה להלחם בפנים המחנה עם מתנגדי הציונות הרבים, עם מחרימי הלשון העברית והתרבות הלאומית, צריך היה לכבוש את הקהלה העברית, את המוסדות החנוכיים, התרבותיים והסוציאליים, שנתקיימו בכספי התורמים היהודים, אך בראשם עמדו מנהיגים ועסקנים מן המתנכרים לתנועה הציונית – “הריאקציונית והשוביניסטית”. ובחוץ צריך היה לנהל מלחמה מתמדת עם הממשלה הצארית נגד קפוח זכויותינו.

בימים ההם עוד לא היתה לנו פקידות בשכר, וכל העסקנים עבדו מתוך התנדבות גרידא. והד"ר יוסף שטיין צעד בראש המחנה הציוני, היה הולך מאספה לאספה בבתי הכנסיות, במועדונים, בנשפים הציוניים.

יצאו לו מוניטין כרופא מנוסה ודיאגנוסטיק מצוין. על דלתות ביתו צבאו עשרות חולים, אבל אם נזדמן אליו אותה שעה עסקן ציוני בענינים צבוריים היה הרופא דוחה בשבילו את חוליו.

עם היותו עמוס עבודה רפואית, מצא לו ד“ר ש. זמן להשתתף באספות הפומביות, בישיבות המצומצמות של ועדי מוסדות צבוריים שונים, לקחת חלק באופן פעיל בלשכה הציונית כאחד מסגניו של מורשה הגליל הציוני זאב טיומקין, ליסד חברה למלחמה בשחפת, לשמש כיושב ראש לעיריה ולועד הקהלה בייליסבטגראד, ואחר כך כיו”ר ועד הקהלה באודיסה, לארגן את הקואופרטיבים הראשונים ברוסיה, להיות ציר הקונגרסים הציונים (הששי והשביעי) ולהיות ציר ועידת ציוני רוסיה במינסק. שנים אחדות ערך את הירחון הרוסי “סיוניסטסקויה אובוזרניה” (השקפה ציונית). אמנם, בין חברי המערכת נמנו זאב טיומקין, ד“ר קניבסקי וכותב הטורים האלה, אולם הרוח החיה בין חבר העורכים היה הד”ר שטיין.

ימים על לילות ישב על התורה ועל העבודה. “ביד אחת” כתב וערך את הירחון הציוני, ו“בידו השניה” – מלון לטיני־רוסי של רפואות, ובצותא חדא הוציא מתחת ידו לוח רפואי ברוסית (במשך 8 שנים) וכתב עשרות מאמרים רפואיים וחוברות מחקר מקצועיות ברוסית.

בקונגרס הששי, בשעה שהתגלע הפרץ בין ציוני־ציון ובין האוגנדיסטים, הלך הד“ר שטיין אחרי “אומרי ההן” ועבר למחנה האוגנדיסטים, ובשנת 1905 היה אחד המיסדים הראשונים של חברת “יט”א” ברוסיה, שאליה נספחו האוגנדיסטים והטריטוריאליסטים, אך בהיותו מראשי התנועה הטריטוריאליסטית הביט על אוגנדה ועל כל שאר הטריטוריות כעל “מלון לילה”.

עברו שנים מספר והטריטוריאליזמוס לא נתן פתרון מהיר לשאלת ההגירה ההמונית. הד"ר שטיין בעל הטמפרמנט הער, שהיה רגיל לעסוק בעבודה מעשית וליצור מפעלים קונסטרוקטיביים, עלה לראשונה באביב שנת 1914 לארץ־ישראל.

היריבים האידיאולוגיים (ד"ר שטיין הטריטוריאליסט וכותב הטורים האלה – מציוני־ציון) נפגשו שוב על אדמת המולדת והשלימו ביניהם, וכל הוכוחים החמים על אוגנדה ועל חפוש טריטוריה מחוץ לארץ־ישראל נשכחו מן הלב.

ד"ר שטיין עבר את הארץ לארכה ולרחבה. הלב הציוני החל לפעם בקרבו כבימים הראשונים, והוא החליט להשתתף באופן פעיל בבנין הארץ.

הוא עשה אז בארץ שבועות מספר ותיכן תכנית לייסד מושבה גדולה על ידי ציוני ייליסבטגראד. לפני צאתו את הארץ הבטיחני לשוב אלינו בינואר 1915, בראש משלחת ציונית מייליסבטגראד, לשם הגשמת המפעל ההתישבותי באמת־מדה רחבה. בשובו לרוסיה הדפיס ב“ראזסוייט” מכתב גלוי, הכריז על שובו למחנה הציונים ופנה בקריאה חמה לכל חבריו הטריטוריאליסטים להסתפח לציוני־ציון. מכתבו הגלוי הכה גלים.

הספקתי לקבל ממנו כמה מכתבים מייליסבטגראד, בהם הודיעני על נצחונותיו בדרך להגשמת תכנית ההתישבות הרחבה, אולם בינתים פרצה מלחמת העמים, והד"ר שטיין נשאר ברוסיה.

ארבע שנים רצופות נפסק הקשר בינינו. אך כבר באניה הראשונה הבאה מרוסיה “רוסלאן”, בתחלת 1919, קבלתי מכתב מד"ר שטיין, ובו בקשני להכין לו דירה בתל־אביב, מכיון שהוא מתכונן לצאת מאודיסה באניה הקרובה. שלש שנים עכבה הממשלה הסוביטית את צאתו מרוסיה, ורק בשנת 1922 זכה להתישב בעיר העברית הראשונה.

מאז ראיתיו בפעם האחרונה, בשנת 1914, עברו רק שמונה שנים וכאילו נזדקן בעשרות שנים, שערות ראשו ושפמו הלבינו, פניו ומצחו נחרשו קמטים עמוקים, גוו התכופף, קומתו הגבוהה הנמיכה וקולו הצלול והעז נחלש. גם מלבושיו בלו מזוקן, והרי הד“ר שטיין היה תמיד מהודר בלבושו. מנכסיו הרבים לא נשאר כלום. בני ביתו התפזרו בבלגיה וברוסיה, ואשתו גם היא עברה לברוסל. בערוב יומו בא הד”ר שטיין לתל־אביב ערירי, רצוץ ושבור מבחינה פיסית, והזקנה קפצה עליו לפני זמנה, ואילו רוחו ומרצו הכביר היו עוד אתו. ואני זוכר אותו בשנת 1922, כשהוא יושב שעות ארוכות על “שפת ילדים”, על המלון של גרוזובסקי ולומד עברית בשקידה והתמדה.

והדברן המושבע נשתתק – לא פתח פיו באספות ובישיבות, כי לא רצה לחלל את כבוד הלשון. זאת היתה גבורה נפשית שלא רבים מחוננים בה. כשרונותיו הטובים וחריצותו המיוחדת עמדו לו גם בשנות העמידה, ולעת זקנותו שלט בלשון העברית בדבור ובכתב, עד כדי כך שבשנים האחרונות היה עורך את הירחון “הרפואה” בעברית וכתב מאמרים מדעיים בעברית.

הרוח של עסקנות ערה שבה אליו. נעשה פעיל בהסתדרות הרפואית ועמד כעשר שנים בראשה, היה חבר ועדת הבקורת של הברית העולמית של רופאים יהודים, יסד מטעם ההסתדרות הרפואית שתי מרפאות צבוריות בתל־אביב והיה חבר מועצת ברית הציונים הכלליים עד יומו האחרון.

שנה ורבע לאחר שהמות גזל ממנו את אשת נעוריו, – מת מיתה חטופה בחדר־עבודתו, בחצות הלילה, גלמוד וערירי בלי שיהיה על ידו מישהו מבני משפחתו, מקרוביו וממכיריו הרבים.