נולד 4.12.1869 בקישינוב (ביסרביה). למד באוניברסיטאות ווינא ומונפליה (צרפת). בשנים 1904 ו־1907־1914 רופא צבאי בתואר “קפיטן המפקדה”. חובב־ציון מנעוריו, פעיל באגודת הסטודנטים הציונים “קדימה” בווינא. חבר הועד האודיסאי, ציר הקונגרס 4־12, חבר הועד הפועל הציוני, 1917־1919 – יו“ר ועד נפגעי הפרעות בדרום רוסיה. יו”ר קרן קיימת באודיסה, ואחרי כן יו“ר ההסתדרות הציונית בדרום־רוסיה. מ־1926 בארץ־ישראל. מנהל מחלקת היולדות בבית החולים “בקור חולים” בירושלים. פעיל בהסתדרות הרפואית, בהסתדרות הציונים הכלליים ועוד. פרסם חוברות על נושאים ציוניים ומאמרים על “חלוצי התחיה” (נאספו בקובץ). עסק בפסול ובציור. נפטר כ”ח אדר א' תרצ"ה בירושלים.

עשרות שנים הכרתי מקרוב את הד"ר יוסף ספיר, ובמשך כל הזמן עקבתי את פעולותיו הצבוריות, הספרותיות ועל כולם את עבודתו הנאמנה על שדה הציונות.

פגישתי הראשונה עם הד"ר ספיר היתה בשנת 1899, בכנסיה השניה של הציונים בדרום רוסיה, שנתקיימה בייליסבטגראד, תחת נשיאותו של מורשה הגליל זאב טיומקין.

בכנסיה זו השתתפו אז כמאה צירים, נבחרי האגודות הציוניות, בפלכי חרסון, חארקוב ופודוליה.

בין חמשת הצירים הצעירים, אשר באו מאודיסה, היה גם הד"ר יוסף ספיר, שעורר התענינות מיוחדת בין כל הצעירים שהתכנסו מערים שונות. חמשה ימים וחמשה לילות נמשכו הוכוחים מסביב לשאלות החיוניות, שהעסיקו אז את טובי העסקנים הציוניים.

רבים מן הצירים התעייפו ולא בקרו כסדרן בכל הישיבות הארוכות, והד"ר ספיר, כאחד מבין המעטים, לא פסח אף על ישיבה אחת, והראה עירנות מתמדת לבעיות הגדולות וגם לא בז לקטנות.

הד"ר ספיר לא היה מן הנואמים המושבעים ולא האריך בדבורו, כי אם הקדיש את רוב זמנו ומרצו לעבודה מעשית ולתעמולה, לרוב במאמרים, בהרצאות, בחוברות ובקונטרסים.

מראשית הספחו לתנועה הציונית היה הד"ר ספיר בבחינת איש־צבא רגיל, אחד מן השורה, ותודות לשקידתו הבלתי־פוסקת ומסירותו המופתית עלה שלב אחרי שלב עד שהגיע למדרגת מפקד מחנה ציוני גדול.

מתחילה היה הד“ר ספיר יושב־ראש באחת האגודות הציוניות באודיסה – עיר מגורו – ולאחר זמן קצר נעשה לראש כל האגודות, שמספרן באודיסה הגיע אז לכמה עשרות. בימים ההם שימשה אודיסה מרכז חשוב מאד לספרות העברית, לחבת ציון ולתנועה הציונית המדינית, והד”ר ספיר הטיל על עצמו את העבודה הגדולה להפיץ את הספרות הלאומית והציונית בחוגי המשכילים המתבוללים ובמערכות ההמונים הרחבים.

המנוח היה מארגן מצוין, והשפעתו הלכה וגדלה משנה לשנה, עד התעלותו למדרגת חבר למורשה גליל ייליסבטגראד – שעליו נמנו כמה ערים מרכזיות חשובות אחרות – שהתנהל מתוך הצלחה רבה על ידי זאב טיומקין וכותב הטורים האלה.

ברבות הימים נבחר הד"ר ספיר לחבר הועד הפועל הציוני הגדול, והשתתף כציר בכמה קונגרסים ציוניים וועידות של ציוני רוסיה. עם זה נחשב גם לחבר פעיל בועד חובבי־ציון באודיסה. ספיר השתתף בכל העבודות הציוניות המעשיות, כגון: הפצת שקלים, מכירת בולי הקרן הקיימת, מכירת מניות “אוצר התישבות היהודים” בלונדון, חברת אנגליה־פלשתינה, חברת גאולה ועוד. כן לקח חלק חשוב במלחמה הגדולה עם חברת “מפיצי השכלה”, שבראשה עמדו מתבוללים קיצוניים.

בתקופת אוגנדה הלך הד“ר ספיר עם המיעוט – עם “אומרי הלאו”, ונכנס בראשו ורובו למערכת “ציוני־ציון” לשם מלחמה ב”ציוני אוגנדה", הציונים הטריטוריאליסטים.

הציונים באודיסה נתפלגו אז לשני מחנות, בראש המחנה הראשון עמד המצביא הד“ר ספיר, ובראש המחנה השני עד הד”ר אבינוביצקי – והמלחמה היתה נטושה לאורך כל החזית.

אם כי הד“ר ספיר העריץ מאד את ד”ר הרצל והיה מתלמידיו המסורים, לא יכול היה להשלים עם הצעת המנהיג ללכת לציון דרך אוגנדה. הד"ר ספיר היה חדור הכרה, שהעליה למולדת צריכה להיות בדרך ישירה ולא בעקיפין, דרך טריטוריה אחרת, אפילו בבחינת “לינת לילה” לפי בטויו של מכס נורדוי.

ציוניותו של ד"ר ספיר נבעה מעמקי הנפש והרגש הפנימי, והיא סימלה אידיאליות נשגבה והקרבה עצמית ללא גבול.

המנוח עסק הרבה גם בעבודה ספרותית ותרבותית. פרסם בכתבי־עת ומאספים שורה ארוכה של מאמרים על הציונות, וגם הוציא חוברות תעמולה, שנפוצו לאלפים ולרבבות בכל רחבי רוסיה הגדולה.

אני זוכר את הרושם הכביר שעשה בשעתו ספרו “מהות הציונות”, שזכה בשנת 1903 לפרס בסך 300 רובל. בספר פּופּולרי זה הצליח המחבר בפשטות ובבהירות לתת סקירה כללית על תולדות התנועה הלאומית, על מהות הציונות, על מטרותיה ותפקידיה בהווה ובעתיד הקרוב. הספר “מהות הציונות” תורגם לכמה לשונות, קנה לו פרסום גדול, ושנים רבות שימש מעין אנציקלופדיה ציונית בשביל הנוער הלומד, ששאב מתוך יצירה ספרותית זו כמה ידיעות יסודיות על תחית עמנו ורעיוננו הלאומי.

הד“ר ספיר היה קרוב גם לאמנות ונגינה, והוא הוציא מתחת ידו כמה עבודות יפות של פסול וציור. בין עבודותיו החשובות ביותר הצטיין הפסל של ד”ר הרצל. העתקות מן הפסל הזה קבלתי במתנה מהד"ר ספיר בראשית 1905, ובמשך חדשים מספר הצלחתי להפיצן בין עשרות אגודות ציוניות שבדרום רוסיה.

בפעם השניה נפגשנו בתל־אביב הזעירה באביב 1914. הד"ר ספיר בא אז לבקר בארצנו ולהתבונן לעבודת התישבותנו בערים ובמושבות. הוא מסר לי אז דרישת שלום מן העסקנים הציוניים שעבדנו במחיצתם משנת 1897 עד ראשית 1906.

המנוח התעניין הרבה מאד בבריאות הצבורית, בעבודה התרבותית ובשאר השאלות הישוביות.

אז, באביב 1914, היתה תל־אביב שכונה קטנה בת 140 בית עם אוכלוסיה מצערה בת 1500 נפש. מסיבה של תל־אביב הפעוטה – ישימון רחב־ידיים וים של חול עמוק. אחת הגבעות הגבוהות ביותר (במקום זה קיים עכשיו בית־החולים העירוני “הדסה” על כל אגפיו) נועדה להקמת בנין בית החולים.

הד"ר ספיר – שהשתתף בהנחת אבן־הפנה לבית החולים – עלה על הגבעה והשקיף על גלי ים התכלת מצד מערב, ועל הים שלרגליו, העיף עין על הרי יהודה המעורפלים ועל הפרדסים שהפיצו את ריחם המשכר, והיה מלא רגש של התפעלות מיופי הטבע הנהדר ומהנוף המקסים.

אגב שיחה גולל לפני הד"ר ספיר את פרשת תכניתו הרחבה על עבודה ישבנית, תרבותית ובריאותית בארץ־ישראל, העומדת להתגשם בשנים הקרובות.

הד“ר ספיר יצא את הארץ במאי 1914, בתקוה לשוב אלינו לאחר שנים מספר. בינתים פרצה מלחמת העמים, והד”ר ספיר הוכרח, בתוקף מצב המלחמה, להשאר ברוסיה כעשר שנים.

וגם בימי מלחמת העולם לא נסתלק העסקן המובהק מחובתו הציונית, ואפילו במשטר הקשה של תקופת הבולשביים לא עזב הד"ר ספיר את המערכה, וכנשיא הועד הפוליטי לפליטי אוקראינה פעל ועשה הרבה מאד להקלת מצב אחיו הסובלים והמגורשים. פעמים רבות סיכן את חייו והקהיל אספות וכנוסים והרצה על הכרזת בלפור, על הצורך להגביר את העליה לארץ־ישראל, על החלוציות, על ארגון התישבות גדולה באמת־מדה רחבה וכו'.

בשנת 1922 עבר מאודיסה לקישינוב על מנת ללכת לארץ־ישראל. אולם מסבות שונות נתעכב לשנה אחת בקישינוב, וגם פה לא נח ולא שקט, ובמשך כל זמן שבתו בקישינוב היה נשיא קרן היסוד, ועד היום האחרון לשבתו בגולה המשיך לעבוד ולפעול לתחית העם העברי ולבנין מולדתו.

עם האפשרות הראשונה עזב הד"ר ספיר לאחר הרפתקאות מרובות את רוסיה ואת רומניה, ועלה אל הארץ אשר למענה הקריב את חייו במשך עשרות שנים.

בראשית 1925 נפגשתי שוב עם הד“ר ספיר בביתו של דיזנגוף, ובקושי הכרתיו. לפני עמד איש בעל ראש שיבה, פניו מפיקים סבל קשה וכולו רצוץ ושבור מכל התלאות שעברו עליו ועל משפחתו ברוסיה הסוביטית, אולם התפתחות הישוב העברי בתקופת שנות 1914־1925, אשר ראה במו עיניו, עודדה את רוחו של הלוחם הותיק והוא התאושש מדכאונו, מתוך רצון להכנס שוב לעבודה הצבורית אשר מילאה את כל חייו. קשה היה לו לסגל לעצמו את הלשון העברית, ולא כל שכן לנאום בעברית. מתוך כך כאילו נאלם לשנים רבות ונשא בדומיה את סבלו – את סבל השתיקה הארוכה. בהמשך הזמן הצליח להתגבר גם על מכשול זה, והתחיל לכתוב מאמרים על אמנות, על נגינה ועל אישים, בציונות ובאמנות. מכל מאמריו שופעת רוח נאצלת יחד עם חמימות פנימית וטוהר נפשי. ביחוד התמסר הד”ר ספיר לבית הספר “בצלאל” מיסודו של הפרופיסור שץ, מתוך שהחשיב מאד את חלוץ האמנות המקורית על קרקע המולדת. לאחרונה התקרב למפעל האופירה הארצישראלית מיסודו של מ. גולינקין ושנים רבות היה חבר בועד המרכזי למען האופירה. ספיר חלם הרבה על פיתוח מרכז אמנותי ונגינתי בארץ תחיתנו והיה מלא שאיפות עילאיות.

אם כי מטבעו היה הד"ר ספיר מענוי הרוח וממצניעי לכת, ידע להגן תמיד בעוז ובגבורה נפלאה על כבוד האומה וקניניה הלאומיים והתרבותיים. במותו הלך מאתנו חולם־לוחם אמתי.