נולד בתרכ“ב (28 פברואר 1862) בפוהוסט, פלך מינסק. בשנת 1887 עלה לארץ־ישראל. מן הראשונים להוראת עברית בעברית, וממחברי תכנית־הלמודים הראשונה לבית־הספר העברי. חיבר ספרי־למוד רבים. תירגם ועיבד הרבה מספרות העולם בשביל הנוער. בעיקר התמסר לבלשנות העברית וחיבר מלונים רבים. עם השלמת ההדפסה של מלונו הגדול, בתרצ”ז, על סף יום־הולדתו ה־75, נתכבד בתואר “אזרח הכבוד של תל־אביב”.

לפני יובל שנים הכרתי לראשונה את יהודה גרזובסקי, שהיה אז מורה במושבה הקטנה עקרון (מזכרת בתיה).

זה היה בקיץ תרנ"א, חדשים מספר לאחר עליתי הראשונה ארצה. מעטים היו בימים ההם אלה שעשו את העברית ללשון חייהם היום־יומית. אפילו המשכילים העברים היו מדברים עם בני משפחתם בלשונות השגורות בפיהם מארצות מוצאם או בלשונות המתהלכות בארץ, לשונות המזרח, לשון הקורפוס הדיפלומטי – – – העברית היתה במקרה הטוב ביותר, לשון בית הספר העברי החדיש שהיה אז עדיין בעצם התהוותו.

גם הנוער הלומד היה נוהג לדבר אחד “מקרא” בבית הספר, ואחד “תרגום” – בבית, עם ההורים.

עול־ימים וחולם־חלומות הייתי בבואי ארצה, ולא מעט נתאכזבתי לשמוע לשונות דור־הפלגה, לאחר שתארתי לי כי בארץ העברים הלשון האחת והיחידה בפי גדולים וקטנים היא – עברית.

בין יחידי הסגולה, שהעברית היתה לשונם בבית ובחוץ, בלי כל סייג והגבלה: אליעזר בן־יהודה (בירושלים) והמורים יהודה גרזובסקי (בעקרון) ודוד יודיליביץ (בראשון־לציון). יתכן, כי בימים ההם היו עוד מתי מספר שהעברית היתה לשון יום־יומם – ואני לא הכרתים.

בצעירותו למד יהודה גרזובסקי בישיבת וולוז’ין. ארצה עלה בשנת תרמ"ז. בשנים הראשונות לבואו ארצה היה פועל פשוט בשדה, שומר בכרמים, עוזר לקצב ומוביל בשר מן האיטליז שבראשון־לציון ליפו, עוזר בחנותו של יחזקאל סוכובולסקי (דנין) ביפו ועובד עבודות פשוטות אחרות. את שעותיו הפנויות מן העבודה המפרכת הקדיש לעניני ספרות ותרבות.

מקורביו ומיודעיו הכירו בו שנועד למטרות יותר חשובות, ובשנת תרמ"ט הוזמן גרזובסקי להיות מורה בעקרון. שנתים עסק בהוראה במושבה נדחת זו. מעקרון עבר לזכרון־יעקב. אולם שמו הלך לפניו ועד מהרה נתפרסם כבלשן, סופר־מחבר ומורה בעל ידיעות עמוקות ורחבות.

באותו פרק זמן החל מפרסם מכתבים מארץ־ישראל בעתונים העבריים בגולה – “המגיד”, “המליץ” ו“הצפירה” – ובעתוני הארץ: “הצבי” ו“האור” (בעריכת בן־יהודה).

מעקרון עבר לזכרון־יעקב, שהיתה אז בבחינת “אם מושבות השומרון”. מעט־מעט החל מגשים את שאיפותיו לשכלול בית הספר העברי ולחנוך הנוער.

היה מן הלוחמים הראשונים להשלטת “עברית בעברית” בכל בתי הספר העברים, שהתקיימו אז בערי ארץ־ישראל ומושבותיה.

בתרנ"ב היה מן היוזמים והמיסדים הראשונים של הסתדרות המורים הראשונה בארץ־ישראל. לעזרתו בא אז חברו המורה דוד יודיליביץ מראשון־לציון, ובכחות משותפים קראו לאספת מורים הראשונה לשם דיון מקיף על בעיות החנוך העברי בארץ.

בימים ההם סבלו מאד בתי ספר העבריים בארץ־ישראל מחוסר תכנית למודים מסוימת, וגרזובסקי הטיל על עצמו את הטורח לחבר תכנית למודים ראשונה לבית הספר העברי.

בשנת תרנ"ג הוציא בהשתתפות אליעזר בן־יהודה ודוד יודיליביץ עתון לילדים “עולם קטן”. העתון יצא אחת לשבועיים, בירושלים, ורכש לו קוראים רבים וגם בחוץ־לארץ. זה היה אז העתון העברי הראשון לילדים.

גרזובסקי כתב כמה וכמה ספורים לילדים “שכיות החמדה”, אף עסק הרבה בתרגומים ועיבודים מספרות העולם, כמו: אנדרסון, דיקנס, מרק־טוין, ז’ול ורן ועוד.

בשנים תרנ“א–תרנ”ו הוציא את ספרי הלמוד “בית ספר” (בהשתתפות המורה ח. ציפרין), ו“הפרוזדור”, ספר לחשבון “המחשב”, ספר למוד למדעי הטבע “ראשית למודי הטבע”.

אחר כך הוציא “אוצר הלמוד העברי”, “אוצר הציורים” ו“הקריאה והכתיבה” יחד עם ש. ל. גורדון. יחד עם יודיליביץ הוציא את “ספר השעשועים” ועם י. י. יחיאלי הוציא את “תרגילי הסגנון” ו“ספר המורה והתלמיד”, ועוד ועוד.

שנים רבות היה סופר קבוע מארץ־ישראל בעתונות העברית בחו"ל, בשמו המפורש ובעילום־שם.

היה מחברי אגודת “בני משה” מיסודו של אחד־העם, והיה הרוח החיה בסניף ואחרי־כן במרכז ביפו.

בתרנ"ט הוזמן כמורה לעברית בבית הספר החקלאי מקוה־ישראל. כאן נאלץ לעמוד במערכת קשה נגד הנהלתו ומוריו של בית־הספר לשם השלטת הלשון העברית בין כתלי בית הספר, כיון שבכל בתי הספר מיסודה של “חברת כל ישראל חברים” (“אליאנס”) ובית הספר של מקוה־ישראל בכללם, היתה הלשון העברית בבחינת לשון זרה. כל הלמודים נלמדו בצרפתית והלשון השלטת בין המורים והתלמידים היתה – צרפתית. העברית היתה כעין בת חורגת.

י. גרזובסקי היה בבחינת “סייפא וספרא”, ושנים על שנים ניהל מלחמה עקשנית בין כתלי בית הספר ומחוץ לתחומיו, כבש עמדה אחרי עמדה וחלק רב לו בנצחונה של העברית בבתי־ספר אלה.

י. גרזובסקי דאג לא רק להקנית העברית לבני הנעורים, כי אם גם לעם. עבודתו בשדה הבלשנות מתחילה בשנת תרס"ג, בה הוציא – בהשתתפות יוסף קלוזנר – מלון־כיס עברי, אשר נפוץ ברבבות טפסים, בעיקר בחוץ־לארץ.

בשנת תרס“ו הוזמן על־ידי מנהלה הראשי של חברת “אנגלו־פלשתינה”, ז. ד. לבונטין, לעבוד כסגן מנהל בנק אפ”ק בבירות (סוריה). במשרה זו שימש עד תרע"א ונתחבב על לקוחות הבנק בעיר זו.

לאחר שש שנות עבודתו בבירות חזר לארץ־ישראל והמשיך לעבוד בהנהלה המרכזית של בנק אפ“ק ביפו עד תרפ”ט.

גם כבנקאי גילה חריצות, זריזות, פקחות וחריפות. רכש לו אמון רב בצבור: כנתין עותומני הוקנו לו זכויות רחבות ברכישת נכסי דלא־ניידי בלי כל הגבלה. וכך נעשה ל“עשיר מדומה” בעל נחלאות גדולות בארץ־ישראל, כיון שעל שמו נרשמו בספרי הממשלה התורכית אלפי דונמים במושבות ובתל־אביב.

הממשלה התורכית וכן ממשלת ארץ־ישראל חשבו את גרזובסקי לעשיר מופלג, ולמעשה היה רק בבחינת שם מושאל לבעלותם של הנכסים העצומים. עם האפשרות החוקית הראשונה הועברו כל הקרקעות על שמות הבעלים האמתיים, בלי כל הפרעה ובלי הוצאות יתירות.

בתקופת מלחמת העמים של 1918–1914 גורש י. גרזובסקי על־ידי הרשות הצבאית לדמשק, ומשם עבר לחיפה. אף שם לא קפא על שמריו. גם בזמן שהשלטונות התורכים עקבו אחרי פעולותיו בשבע עינים, הקדיש גרזובסקי הרבה מזמנו ומרצו לרכישת כמה אלפים דונמים קרקע על הר הכרמל, שהיתה אז קנין הגרמנים.

את הקרקע קנה בעזרת אפ"ק בשביל חברת הכשרת הישוב לארץ־ישראל במחירים ירודים מאד. קרקע זו נמכרה ליחידים, אשר החיו בתום המלחמה את השממה והקימו את “הדר הכרמל”, ועוד כמה שכונות עבריות המתנוססות לתפארה על הר הכרמל. הסלעים והכפים כוסו גינות־ירק, אילנות וחורשות למכביר, והישימון הפך לישוב חי, פורה ומפרה.

גם בימים שגרזובסקי היה שקוע בראשו וברובו בענינים כספיים וכלכליים בבנק, לא שכח גרזובסקי את עניני הספרות והוציא בשנת 1920 בהשתתפות דוד ילין, את המלון העברי, הידוע למדי בחוגי הקוראים העברים.

לאחר עבודתו הפוריה בבנק הלאומי שלנו קרוב לעשרים וחמש שנה הפסיק את שרותו, פרש הצדה ויצא לפנסיה בגלל גילו.

מאז התמסר כולו לתורה ולבלשנות ולמחקר, עבד שנים על שנים בהתמדה בלתי־פוסקת עד שזכה להוציא את המלון הגדול “מלון השפה העברית” ומלונים קטנים שונים. ליחו עומד בו גם בהגיעו לגבורות והוא מקיים במלואו את הכתוב “והגית בו”. נכנס אתה לחדר עבודתו – ולפניך ים של ספרי מחקר ובלשנות מכל הדורות והזמנים, ואיש הגבורות שוחה בים זה כשחיין מנוסה¹ ובדוק, דולה פנינים מפה ומשם, חורז אלמוגים, מעשיר את אוצר ספרותנו ומגדיל את נכסינו התרבותיים.

העיר תל־אביב, שגרזובסקי יושב בה שנים רבות ובה הוא עובד ויוצר את מפעל חייו התרבותי – כיבדה אותו, במלאת לו שבעים וחמש שנה, בתרצ"ז, בתואר “אזרח כבוד של תל־אביב”.