נולד בי“ג שבט תרמ”ז (1856) במוהילוב שעל נהר דניפר (רוסיה הלבנה). מראשית כניסתו לעתונות הטיף לחבת־ציון ולתחיה לאומית. היה ציר הקונגרס הציוני הראשון והנואם הראשון בו עברית. עלה לארץ־ישראל בשנת 1907 ומאז תפס מקום חשוב בחיים הצבוריים, התרבותיים והכלכליים. ממטיפי הקואופרציה האשראית וממארגניה. ממיסדי תל־אביב ומראשי עסקניה. ראש המשרד הארצישראלי (שקדם ל“ועד הצירים”) בירושלים. יוזם אגודת הסופרים העברים. במלאת לו 80 שנה, בתרצ“ו, נבחר לאזרח הכבוד של העיר תל־אביב. נפטר בכ”ג כסלו תרצ"ז בחיפה, ונקבר בבנימינה.
סייפא וספרא במלוא המשמע: איש מעשה וחכם־כלכלה רב יזמה, בקי ויודע בהויות העולם ובתכסיסי הבורסה, גדוש אמצאות מסחריות ותכניות פיננסיות, אדם שהשעה היתה משחקת לו רוב ימיו, עשיר. ועם זה: ספרא רבא, שנון העט וקל העט כאחת, חריף ומפולפל, פובליציסטן רב־כשרון וכותב־זכרונות מצוין, עסקן רב־גוני בשטחי כלכלה וספרות.
כזה היה מרדכי בן הלל הכהן וכך ראיתיו.
כשהכרתיו לראשונה – כשלשים שנה לפני מותו – היה הישוב העברי ביפו דל ומצער ביותר (2500 איש) ומציאותו כמעט לא ניכרה בתוך הישוב הערבי והנוצרי שמנה 25.000 נפש. אנחנו, בני העליה הראשונה והשניה, היינו מצטופפים בסמטאות הצרות והמלוכלכות של השכונות הערביות והיהודיות, והיתה לנו הרגשה כאילו נקרענו מעולם התרבות ושקענו בזוהמה. ור' מרדכי בן הלל הכהן, שנחשב על האמידים, לא יכול להשלים עם הדירות המזוהמות שבשכונות “מנשיה”, “נוה שלום” ו“נוה צדק”, – והתישב עם משפחתו במושבה הגרמנית הסמוכה ליפו. בימים ההם היה זה “מאורע חשוב”, והדירה הארעית1 של משפחת מ. הכהן נעשתה לנקודה מרכזית לעסקנים, לסופרים, למורים, לאנשי הרוח והכלכלה.
שתי משפחות “מרכזיות” היו לנו בימים ההם ביפו: משפחת דיזנגוף ומשפחת ליבונטין, ושתי משפחות “מרכזיות” היו במושבה הגרמנית שמחוץ ליפו: משפחות מרדכי בן הלל הכהן ואליהו ברלין.
כל פעם שביקרתי בביתו של מ. הכהן, מצאתי שם פנים חדשות. אנשים בלי הבדל מעמד ומפלגה היו באים להתחמם לאורו של האיש החביב והנוח לבריות, לשמוע מפיו דבור מעודד, לשוחח עמו על עבודתנו הישובית, ליטול עצה מפיו על מפעלים כלכליים ותרבותיים, וגם לשמוע קצת מילתא דבדיחותא. כי את דבריו היה מתבל תמיד בהומור ובחיוך, ומפעם לפעם היה מעניק לבני שיחתו מאוצרו הרב פתגמים, משלים, ספורים קלים, חדודים מהויות העולם היהודי וביחוד מן המשטר הצארי ברוסיה שהיה בקי בו מאד.
ונושאי השיחה בימים ההם: הסכויים של החברה לבנין בתים “אחוזת בית”, עניני מסחר ותעשיה, חקלאות וקואופרציה, הגמנסיה העברית הבת־יחידה “הרצליה”, בית הספר לבנות ובית המדרש למורות מיסודם של ועד חובבי ציון, הצעות לשפור העתונות העברית, הוצאת “קהלת”, הירחונים “החנוך”, “מולדת” וכו'.
והיכן לא היתה ידו של מרדכי בן הלל? הוא היה אחד המיסדים הראשונים של חברת “עתיד”, אשר הקימה בשנות 1905–1906 בתי־חרושת לתעשית שמנים וסבון בלוד ובחיפה, ובעת ובעונה אחת פתח יחד עם גיסו פבזנר בית מסחר גדול בחיפה, והתענין גם בגורלו של בית החרושת ליציקה ולמכונות של ל. שטיין ושותפיו ביפו.
בשעה שבית החרושת ליציקה, אשר העסיק למעלה ממאה פועלים יהודים, היה מפרפר בין החיים והמות, הסכים מ. הכהן להטיל על עצמו את הנהלת התעשיה המסובכת. במשך חדשים מספר הצליח לתהות על קנקנו של מפעל תעשיתי זה ורצה להכניס בו כמה תקונים חשובים, וכשלא נשמעו לו, הסתלק. לאחר זמן־מה נסגר בית החרושת ובעלי המניות הפסידו את כל הונם.
ובראשית בנינה של תל־אביב עבדו כל חברי הועד עם דיזנגוף בראשם מתוך התנדבות עסקנית (בשכר היה רק מזכיר אחד), והם חלקו ביניהם את התפקידים הצבוריים. ומ. הכהן העמיס עליו כמה שרותים חשובים, שסייעו הרבה להתקדמות תל־אביב הקטנה.
בשנת תר“ע ותרע”א חיבר מ. הכהן את התקנות הראשונות של תל־אביב, ובאותו זמן ערך גם את ספר־האחוזה הראשון, שבו נרשמו כל הנכסים הפרטיים והצבוריים בתל־אביב ועם זה היה גם גזבר הועד בשנת הבנין הראשונה.
בימים ההם לא היו נוהגים בתל־אביב להביא ענינים שבין אדם לחברו לערכאות הממשלה, אלא כל התביעות הכספיות והסכסוכים שבין הועד תל־אביב ותושבי השכונה, היו מובאים לפני הועדה המשפטית של הועד, או לפני משפט השלום העברי בתל־אביב. ברוב המקרים היה מ. הכהן מופיע כבורר, שופט וסניגור, כמובן שלא על מנת לקבל פרס.
ובשנים ההן לא היתה גם ועדה מתמדת לקביעת שמות לרחובות בעיר, וכשחברי הועד התלבטו בשאלת השמות לרחובות הראשונים היו נמלכים לעתים קרובות במרדכי בן הלל. כשעמדה בראשית תרע“א השאלה בדבר קריאת השדרות הראשונות על שם הברון בנימין רוטשילד, הטיל הועד על דיזנגוף וכהן לנסח את המכתב לבארון רוטשילד, ואת המכתב מסרו לידי מר ז. גלוסקין, שיגישו לבארון בעת ביקורו בפאריס. בכל הענינים הספרותיים ועריכת תזכירים לממשלה, למוסדות ולאישים חשובים היה דיזנגוף נמלך בדעתו של “היועץ המושבע” מ. הכהן. כשנבחרה בטבת תרע”א ועדת גננות בת שלשה, שצריכה היתה להחליט על בחירת העצים לנטיעות בשדרות רוטשילד ובשאר הרחובות, היה אחד מן השלשה מ. הכהן.
העבודות הספרותיות של תל־אביב היו תמיד נעשות על ידי דיזנגוף ומ. הכהן, והם מצאו ביניהם לשון משותפת תמיד. החוברת הראשונה של “ידיעות תל־אביב”, שיצאה לאור בטבת תרע"ב, נערכה כמעט כולה על ידי מרדכי בן הלל הכהן.
בשנים הראשונות לא היה בתל־אביב כל מוסד בנקאי והתושבים היו מוכרחים לנסוע ליפו, כי שם היו: בנק אנגלו־פלשתינה, בנק עותומני, קרדיט ליאוני, ובנק דויטשה־פלשתינה. מ. הכהן הבין את הערך הגדול שיש לבנק מקומי בשביל התפתחותה של תל־אביב, והוא עיבד, בראשית שנת תרע“ד, הצעה מפורטת ליסוד בנק עירוני של תל־אביב, כדוגמת הבנקים הקיימים בערים הגדולות והמפותחות באירופה. ובעוד הוא שקוע בהגשמת הצעתו החשובה, פרצה, באב תרע”ד, מלחמת העמים. מיד נסגרו כל הבנקים ביפו והוכרז מורטוריום. בעלי הפקדונות לא יכלו לקבל את כספם בבנקים, והמצב הלך והחמיר מיום ליום. ובימים קשים אלה ריכז דיזנגוף מסביבו את העסקנים החשובים מכל השדרות ומכל החוגים, לשם חפוש דרכים להקלת המצב החמור. בין עסקנים אלה נמנה גם מ. הכהן, שנבחר ל“ועד להקלת המשבר”. הכהן השתתף באופן פעיל בכמה ועדות כמו: ועדת הכספים, ועדת החטה, ועדת הקמח וכו'. באופן מיוחד התמסר לענינים הכספיים שסבלו הרבה מאד מפאת סגירת הבנקים. ובשעת חירום זו עיבד הצעה להוצאת פתקאות נייר של מטבעות קטנות בנות פרנק אחד ובישליק אחד (שוויו של בישליק אחד היה 56 סנטים), ומכיון שבתורכיה לא היתה כל רשות לשום בנק או איזה מוסד שהוא להוציא בנקנוטים (זכות זו היתה רק בידי הבנק העותומני), הציע מ. הכהן לועד תל־אביב להוציא פתקאות בנוסחה כזו, שלפיה אין הפתקה בבחינת מטבע של כסף, אלא מעין פקודה לחנויות מכולת, למאפיות, למחלבות ולשאר המספיקים, לתת סחורה בשיעור פרנק או בישליק. ועד תל־אביב קיבל ברצון את ההצעה, ומיד הוציא סריה ראשונה, אחר כך סריה שניה ושלישית בסך כמה עשרות אלפים פרנקים. פתקאות אלו רכשו להם אמון גדול בכל החוגים היהודיים בתוך תל־אביב ומחוצה לה, ואפילו המושלימים והנוצרים היו מוכרים את תוצרתם בשכר פתקאות ועד תל־אביב, והן עברו מיד ליד כמטבע של זהב או כסף העוברת לסוחר וליצרן.
באותו זמן הציע מ. הכהן ליסד קופת מלוה בשביל כל אלה, שהיו זקוקים להלואות קטנות וגדולות נגד בטחונות טובים, כמו: המחאות של בנקים, מכתבי אשראי, ניירות ערך וכו', שבגלל סגירת הבנקים לא באו לידי פרעון. הועד להקלת המשבר הקציב בראשונה לקופת מלוה זו 300 פרנק, ומ. הכהן התנדב לנהל את עניני הקופה בהשתתפות ש. אשכנזי וכותב הטורים האלה. עברו ימים אחדים וקופתנו התרוקנה לגמרי, מפני שהביקוש עלה הרבה על ההצע. אולם ידי מ. הכהן לא רפו, ובהשפעתו האישית הצליח להשיג אשראי בסך כמה אלפים פרנקים בבנקנוטים מחברת אנגלו פלשתינה (אפ"ק). מלבד זה קיבל הקצבה הגונה מכספי קרן הסיוע האמריקאית, נוסף על כך ריכז בקופת מלוה זו גם את הקרנות של החברה גמילות חסדים “יקותיאלי” ושל מושב הזקנים, ובעזרת המוסדות המאוחדים התבססה קופת מלוה זו ושמשה גורם כלכלי חשוב בשנות 1914–1917.
עם צאת הגזירה הצבאית מאת המפקד הראשי של המחנה התורכי ג’מל פחה בדבר גירוש תושבי יפו ותל־אביב בניסן תרע“ז, נפוצו הגולים, במושבות יהודה, שומרון והגליל. ומ. הכהן עבר עם משפחתו לחיפה, ואם כי חבר העסקנים נתפרד, המשיך מ. הכהן לפעול בעניני ועד ההגירה, ועד החנוך ובשאר המפעלים הצבוריים. באחד הימים – בחשון תרע”ח – השיג מ. הכהן רשיון מיוחד ללכת מחיפה לפתח־תקוה לשם השגת אמצעים כספיים לנפגעי הגירוש החדש, מהגרי יפו ותל־אביב, שהתגוררו אז בחיפה. למזלו של מ. הכהן התחילה עם בואו לפתח־תקוה נסיגה גדולה של הצבא התורכי, אשר חנה בדרום ארץ־ישראל, והצבא האנגלי התקרב בצעדים מהירים לבאר־שבע, עזה, יפו והמושבות שבנגב ויהודה. התורכים נחפזו לעזוב את עמדותיהם הדרומיות ונסו בבהלה לצפון. מ. הכהן מיהר לעבור מפתח־תקוה לתל־אביב יחד עם עוד כמה משפחות של הגולים. לאחר ימים מספר – ביום י“א כסלו תרע”ח – התיצבה משלחת של העדה העברית ביפו בפני המושל האנגלי ומ. הכהן היה ראש המדברים.
לאחר הכבוש הבריטי עבר לירושלים, ואף שם הקים מפעלים כספיים (בנק “הלואה וחסכון”, ועוד) ולקח חלק פעיל בחיי מוסדותיה המקומיים והארציים. זכה לחיים ארוכים בכבוד וברווחה, וגם בימי זקנותו היה ער ותוסס ורענן ורב יזמה ופעולה.
חיים יפים ומלאי תוכן מכל הבחינות. אדם שראה עולמו בחייו וגם השאיר נכסי רוח לא מעטים בצורת מפעלים וספרים. רוב ימי חייו ומעשיו עשה בעיר, אולם מנוחת עולמים בחר לו – בצוואתו – בכפר שקט בשומרון, בבנימינה, רחוק משאון קריה – – –
-
במקור “העראית” – הערת פב"י ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.