נולד בי“ג כסלו תרל”א בטלנשטי (ביסרביה). מחשובי הסופרים העברים ומראשוני המחנכים בשיטת “עברית בעברית”. ממיסדי הוצאת “מוריה” (עם ביאליק ורבניצקי) ומחבר ספרי למוד (“בן עמי”, “במשעול” ועוד). בשנת 1905 עלה לא“י. מראשוני תל־אביב ומעסקניה, ובמשך זמן מסוים – סגן ראש ועד תל־אביב. מלבד ספוריו ושיריו המקוריים, תירגם לעברית את “וילהלם טל” לשילר, “הרמן ודורותיאה” לגיטה, “ארץ אשכנז” ושירים רבים אחרים להיינה. ערך והשתתף בעריכת כמה כתבי־עת ספרותיים (“העומר”, “האזרח”, “בוסתנאי”, “החנוך” ו“מולדת”). טיפל גם בהיסטוריוגרפיה של תל־אביב. נפטר בכ”ז אייר תרצ"ב. על שמו – “שדרות ש. בן־ציון” בתל־אביב.

הוא היה לא רק איש הספרות, אמן בחסד עליון, מאלה שההשגחה חוננה אותם בעין מעמיקה ראות, בנפש פיוטית ובלב מלא רגש – אלא גם איש החברה, עסקן צבורי בעל מעוף, החש את דופק הזמן וער לכל תופעה צבורית. הוא נמנה על קבוצת בעלי הדמיונות הראשונים, שהעיזו לתכן תכניות על יסוד נקודת ישוב עירונית יהודית – תל־אביב – והוא השתתף שנים רבות בעיצוב דמותה הגשמית והרוחנית של נקודה זו. ש. בן־ציון היה זמן ידוע שופרה הספרותי של תל־אביב ושל מניחי היסוד האזרחי שלה. בזכרוני נחרת האיש כ“סייפא וספרא”, כפייטן יפה־רוח מצד אחד וכלוחם צבורי שנון מצד שני.

את ש. בן־ציון המספר הלירי, שספוריו – וביחוד הספור “נפש רצוצה” – לקחו לב ונפש, ידעתי עוד מן הגולה. אולם פנים הכרתיו רק באדר תרס"ו.

באחת הסימטאות ברובע הערבי “מנשיה” ביפו, פגשתי באחד מערבי האביב, שני צעירים בלוית צינה דיזנגוף ז"ל. משונה קצת היתה הפגישה: מסביב – צריחות וסלסולי־גרון בנוסח המזרח של תגרנים, נעירת גמלים וחמורים, צהלת סוסים ופרדים, עד אשר “בקעה הארץ” לקולם. ובתוך האנדרלמוסיה הזאת–חוצים להם בקושי העוברים והשבים. וחבורתנו הקטנה נדחקה אף היא לתוך המערבולת, ובקושי רב מצאה את דרכה. לאחר מאמצים רבים הצלחנו להתקרב אל בית משפחת דיזנגוף סמוך לתחנת הרכבת ביפו.

הגברת דיזנגוף הציגה אותי, את שכנה, לפני שני מלויה – גוטמן האב וגוטמן הבן. שניהם היו הדורים בלבושם, זקופי קומה, רעננים ומלאי עלומים, ומתוך כך הייתי קצת במבוכה וקשה היה לי להבחין ביניהם – מי האב ומי הבן. פניו של גוטמן־האב היו יפים, וארשת של פייטן להם.

זו היתה פגישתנו הראשונה. מאז, במשך עשרים שנה רצופות, היינו מזדמנים לעיתים קרובות מאד בעבודה צבורית. ראיתיו בנסיבות שונות ובמצבי־רוח שונים, כסופר וכעסקן וכבונה וכנואם.

זכורני את שמחתו הגדולה, כשבשרתי לו על הגדלת מספר חברי האגודה “אחוזת בית”. אגודתנו מנתה אז כשלשים חברים, שכל אחד מהם הכניס לקופת הבנק אפ"ק ארבעים פראנק על חשבון הקרקע. פני ש. בן־ציון צהלו וקרנו, דרך־אגב הראה לי את החוברת הראשונה של הרבעון “העומר” שהיה מעורכיו, ודיבר ברגש על הנסיון הנועז להוצאת מאסף ספרותי קבוע בארץ־ישראל שיהיה בו מרוח המולדת ומבשורת החדש.

ש. בן־ציון, שהיה מראשוני הסופרים בעלי השם שעלו ארצה בתקופה החדשה, חלם על יצירת מרכז תרבותי וחנוכי בארץ, תלה תקוות רבות בנוער הלומד והאמין באפשרות ליצור פינה עברית אירופית בין חולות ארץ אסיאתית.

חדות הבנין והיצירה הגשמית של ש. בן־ציון הגיע למרום־שיאה, כשזכה להתחיל בבנין ביתו (באב תרס"ט) ברחוב הרצל. באותו זמן נגש גם ליצירה רוחנית – לעריכת הירחון לבני הנעורים “מולדת”, ירחון שנעשה במשך הזמן למכשיר חנוכי ממדרגה חשובה.

בוקר־בוקר הייתי פוגשו בימים ההם כשחבילת כתבי־יד תחת זרועותיו, אץ ונחפז מבית המערכת לבית הדפוס וחזרה. הוא דאג לגורל בית הספר העברי, לחנוך הדור הצעיר ולתחית לשוננו. נחרת בזכרוני משאו שנשא בפני אלפי שומעים באחת האספות הפומביות תחת כפת השמים בחצר הגימנסיה העברית הרצליה, בימי מלחמת העברים נגד חברת “עזרה”, כשזו החלה להחדיר את הלשון הגרמנית והרוח הגרמנית לתוך כתלי בתי הספר העבריים.

בין ראשי הלוחמים היה ש. בן־ציון, אשר חצב בנאומיו להבות־אש נגד הטמיעה הגרמנית. לא היה מן הנואמים המושבעים והשגורים, אבל כל נאום שלו היה עשיר בתכנו ובסגנונו, בחינת מחרוזת של ברקי מחשבה ופניני לשון.

בצד עבודתו הספרותית והחנוכית עסק, כאמור, ש. בן־ציון גם בענינים צבוריים ועירוניים. היה אחד החברים הראשונים בועד תל־אביב ובמשך שנים רבות מילא בו תפקידים חשובים. השתתף באופן פעיל בועדה ליצירת החוקה הראשונה של עירית תל־אביב, שעל יסודותיה הוקמה תבנית העיריה העברית הראשונה. במשך זמן עבודתו כיהן גם כסגן ראש ועד תל־אביב, ובמשך זמן ידוע השתתף בהנהלת ועד הקהלה ליהודי יפו ותל־אביב. עבודתו המיגעת וטירדותיו המרובות לא השפיעו על מראהו החיצוני ותמיד היו פניו נראים צעירים ורעננים.

עם פרוץ מלחמת העולם באב תרע"ד, הוכרח ש. בן־ציון יחד עם שאר הנתינים הרוסים, להתעתמן, כדי שתהיה לו הזכות להשאר בארץ. כשראה המודיר איל נפוש (מנהל ספרי תעודות הלידה) את ש. בן־ציון החליט, שאינו למעלה משלשים. לא הועיל הפאספורט הרוסי ולא הועילה גם עדותו של ראש ועד תל־אביב מ. דיזנגוף, שהעידו על גילו הנכון. המודיר עמד על דעתו הראשונה ורשם את ש. בן־ציון בספרי הלידות שהוא בן 28 שנה. רק לאחר שש. בן־ציון הראה למודיר את הרשום באנציקלופדיה, נאלץ להסכים בעל־כרחו שמלאו לו כבר 45 שנה…

כשחלה חובת עבודת הצבא גם על המתעתמנים החדשים, שילם ש. בן־ציון את הכופר הצבאי בסך 1000 פראנק, ולאחר שהוכרז גיוס כללי גם על אלה ששילמו את הכופר במיטב כספם, נרשמנו¹ שנינו (המנוח ואני) כמכונאים ראשיים במכוני המים של ועד תל־אביב. יום יום היינו באים שנינו למקום מכוני המים, בדקנו את המנועים והמשאבות ואת רשת הצנורות, ועל ידי כך נשתחררנו לזמן־מה משרות ה“עמליה” בעבודות הצבוריות בחזית המלחמה.

בזמן הגירוש הכללי מתל־אביב בניסן תרע"ז נפגשתי עם ש. בן־ציון בפתח־תקוה, ששימשה תחנה ראשונה לגולי תל־אביב. על אף המצוקה הכספית וסבל הנדודים ומאורעות המלחמה, לא נפל רוחו בקרבו, והביט על הכל באופטימיות גמורה ואמונה ובטחון. קיוה והאמין, שפעמי הגאולה והשחרור הולכים וקרבים. ואחר כך – כמה היה שמח לקראת גידולה של תל־אביב. התגאה בזה, שגם הוא זכה לסייע בעבודתו להתפתחותה של תל־אביב. בשעת הפולמוס על הכותל המערבי, התעורר ש. בן־ציון ויצא מוכן למלחמה לטובת הועד “למען הכותל המערבי”. באספות הפומביות התרגש ודיבר בהתלהבות על קדשי האומה ועל הערכים הלאומיים ודבריו הציתו אש גם בלבות השומעים ביחוד מן הנוער. כאחד הקנאים עמד ודרש לא לוותר אף כמלוא נימה על קנינינו הרוחניים ועל שרידי קדשנו העתיקים, המקשרים אותנו עם עברנו הגדול.

ש. בן־ציון אהב אהבה עזה את תל־אביב, ובשנה האחרונה לחייו קיבל על עצמו עריכת ספר גדול על העיר העברית, בצורת הרצאה היסטורית שתקיף את כל קורותיה של תל־אביב במשך עשרים וחמש שנות קיומה. הוא הספיק להכין פרוספקט בהוצאה יפה והדורה, וגם הספיק לכתוב את המבוא ואת הפרקים הראשונים על תל־אביב. ובעצם ימי עבודתו הספרותית חלה; בכל פעם כשרפתה מחלתו התאושש והיה ממשיך לכתוב ולרשום רשימות על תל־אביב. יום־יום היה מעלה על הנייר רשימות חדשות, שדלה מן הארכיון והאמין, שעוד יזכה בחייו לברך על המוגמר.

אולם לא זכה לברך על המוגמר. אחרים המשיכו את אשר החל (עריכת “ספר תל־אביב” עברה אחרי כן לידי הסופר א. דרויאנוב ז"ל, ואף הוא לא סיים אלא את הכרך הראשון).

שבע מכאובים ואכזבות נסתלק מעולמנו. אולם העיר תל־אביב קבעה לזכרו של הסופר והעסקן יפה הרוח שדרות נאות. אשר בצל עציהן ישחקו ילדים ועל ספסליהן ינוחו זקנים בערוב יומם. זכרו של ש. בן־ציון לא יסוף מתל־אביב.

נולד בתרכ“ב (28 פברואר 1862) בפוהוסט, פלך מינסק. בשנת 1887 עלה לארץ־ישראל. מן הראשונים להוראת עברית בעברית, וממחברי תכנית־הלמודים הראשונה לבית־הספר העברי. חיבר ספרי־למוד רבים. תירגם ועיבד הרבה מספרות העולם בשביל הנוער. בעיקר התמסר לבלשנות העברית וחיבר מלונים רבים. עם השלמת ההדפסה של מלונו הגדול, בתרצ”ז, על סף יום־הולדתו ה־75, נתכבד בתואר “אזרח הכבוד של תל־אביב”.

לפני יובל שנים הכרתי לראשונה את יהודה גרזובסקי, שהיה אז מורה במושבה הקטנה עקרון (מזכרת בתיה).

זה היה בקיץ תרנ"א, חדשים מספר לאחר עליתי הראשונה ארצה. מעטים היו בימים ההם אלה שעשו את העברית ללשון חייהם היום־יומית. אפילו המשכילים העברים היו מדברים עם בני משפחתם בלשונות השגורות בפיהם מארצות מוצאם או בלשונות המתהלכות בארץ, לשונות המזרח, לשון הקורפוס הדיפלומטי – – – העברית היתה במקרה הטוב ביותר, לשון בית הספר העברי החדיש שהיה אז עדיין בעצם התהוותו.

גם הנוער הלומד היה נוהג לדבר אחד “מקרא” בבית הספר, ואחד “תרגום” – בבית, עם ההורים.

עול־ימים וחולם־חלומות הייתי בבואי ארצה, ולא מעט נתאכזבתי לשמוע לשונות דור־הפלגה, לאחר שתארתי לי כי בארץ העברים הלשון האחת והיחידה בפי גדולים וקטנים היא – עברית.

בין יחידי הסגולה, שהעברית היתה לשונם בבית ובחוץ, בלי כל סייג והגבלה: אליעזר בן־יהודה (בירושלים) והמורים יהודה גרזובסקי (בעקרון) ודוד יודיליביץ (בראשון־לציון). יתכן, כי בימים ההם היו עוד מתי מספר שהעברית היתה לשון יום־יומם – ואני לא הכרתים.

בצעירותו למד יהודה גרזובסקי בישיבת וולוז’ין. ארצה עלה בשנת תרמ"ז. בשנים הראשונות לבואו ארצה היה פועל פשוט בשדה, שומר בכרמים, עוזר לקצב ומוביל בשר מן האיטליז שבראשון־לציון ליפו, עוזר בחנותו של יחזקאל סוכובולסקי (דנין) ביפו ועובד עבודות פשוטות אחרות. את שעותיו הפנויות מן העבודה המפרכת הקדיש לעניני ספרות ותרבות.

מקורביו ומיודעיו הכירו בו שנועד למטרות יותר חשובות, ובשנת תרמ"ט הוזמן גרזובסקי להיות מורה בעקרון. שנתים עסק בהוראה במושבה נדחת זו. מעקרון עבר לזכרון־יעקב. אולם שמו הלך לפניו ועד מהרה נתפרסם כבלשן, סופר־מחבר ומורה בעל ידיעות עמוקות ורחבות.

באותו פרק זמן החל מפרסם מכתבים מארץ־ישראל בעתונים העבריים בגולה – “המגיד”, “המליץ” ו“הצפירה” – ובעתוני הארץ: “הצבי” ו“האור” (בעריכת בן־יהודה).

מעקרון עבר לזכרון־יעקב, שהיתה אז בבחינת “אם מושבות השומרון”. מעט־מעט החל מגשים את שאיפותיו לשכלול בית הספר העברי ולחנוך הנוער.

היה מן הלוחמים הראשונים להשלטת “עברית בעברית” בכל בתי הספר העברים, שהתקיימו אז בערי ארץ־ישראל ומושבותיה.

בתרנ"ב היה מן היוזמים והמיסדים הראשונים של הסתדרות המורים הראשונה בארץ־ישראל. לעזרתו בא אז חברו המורה דוד יודיליביץ מראשון־לציון, ובכחות משותפים קראו לאספת מורים הראשונה לשם דיון מקיף על בעיות החנוך העברי בארץ.

בימים ההם סבלו מאד בתי ספר העבריים בארץ־ישראל מחוסר תכנית למודים מסוימת, וגרזובסקי הטיל על עצמו את הטורח לחבר תכנית למודים ראשונה לבית הספר העברי.

בשנת תרנ"ג הוציא בהשתתפות אליעזר בן־יהודה ודוד יודיליביץ עתון לילדים “עולם קטן”. העתון יצא אחת לשבועיים, בירושלים, ורכש לו קוראים רבים וגם בחוץ־לארץ. זה היה אז העתון העברי הראשון לילדים.

גרזובסקי כתב כמה וכמה ספורים לילדים “שכיות החמדה”, אף עסק הרבה בתרגומים ועיבודים מספרות העולם, כמו: אנדרסון, דיקנס, מרק־טוין, ז’ול ורן ועוד.

בשנים תרנ“א–תרנ”ו הוציא את ספרי הלמוד “בית ספר” (בהשתתפות המורה ח. ציפרין), ו“הפרוזדור”, ספר לחשבון “המחשב”, ספר למוד למדעי הטבע “ראשית למודי הטבע”.

אחר כך הוציא “אוצר הלמוד העברי”, “אוצר הציורים” ו“הקריאה והכתיבה” יחד עם ש. ל. גורדון. יחד עם יודיליביץ הוציא את “ספר השעשועים” ועם י. י. יחיאלי הוציא את “תרגילי הסגנון” ו“ספר המורה והתלמיד”, ועוד ועוד.

שנים רבות היה סופר קבוע מארץ־ישראל בעתונות העברית בחו"ל, בשמו המפורש ובעילום־שם.

היה מחברי אגודת “בני משה” מיסודו של אחד־העם, והיה הרוח החיה בסניף ואחרי־כן במרכז ביפו.

בתרנ"ט הוזמן כמורה לעברית בבית הספר החקלאי מקוה־ישראל. כאן נאלץ לעמוד במערכת קשה נגד הנהלתו ומוריו של בית־הספר לשם השלטת הלשון העברית בין כתלי בית הספר, כיון שבכל בתי הספר מיסודה של “חברת כל ישראל חברים” (“אליאנס”) ובית הספר של מקוה־ישראל בכללם, היתה הלשון העברית בבחינת לשון זרה. כל הלמודים נלמדו בצרפתית והלשון השלטת בין המורים והתלמידים היתה – צרפתית. העברית היתה כעין בת חורגת.

י. גרזובסקי היה בבחינת “סייפא וספרא”, ושנים על שנים ניהל מלחמה עקשנית בין כתלי בית הספר ומחוץ לתחומיו, כבש עמדה אחרי עמדה וחלק רב לו בנצחונה של העברית בבתי־ספר אלה.

י. גרזובסקי דאג לא רק להקנית העברית לבני הנעורים, כי אם גם לעם. עבודתו בשדה הבלשנות מתחילה בשנת תרס"ג, בה הוציא – בהשתתפות יוסף קלוזנר – מלון־כיס עברי, אשר נפוץ ברבבות טפסים, בעיקר בחוץ־לארץ.

בשנת תרס“ו הוזמן על־ידי מנהלה הראשי של חברת “אנגלו־פלשתינה”, ז. ד. לבונטין, לעבוד כסגן מנהל בנק אפ”ק בבירות (סוריה). במשרה זו שימש עד תרע"א ונתחבב על לקוחות הבנק בעיר זו.

לאחר שש שנות עבודתו בבירות חזר לארץ־ישראל והמשיך לעבוד בהנהלה המרכזית של בנק אפ“ק ביפו עד תרפ”ט.

גם כבנקאי גילה חריצות, זריזות, פקחות וחריפות. רכש לו אמון רב בצבור: כנתין עותומני הוקנו לו זכויות רחבות ברכישת נכסי דלא־ניידי בלי כל הגבלה. וכך נעשה ל“עשיר מדומה” בעל נחלאות גדולות בארץ־ישראל, כיון שעל שמו נרשמו בספרי הממשלה התורכית אלפי דונמים במושבות ובתל־אביב.

הממשלה התורכית וכן ממשלת ארץ־ישראל חשבו את גרזובסקי לעשיר מופלג, ולמעשה היה רק בבחינת שם מושאל לבעלותם של הנכסים העצומים. עם האפשרות החוקית הראשונה הועברו כל הקרקעות על שמות הבעלים האמתיים, בלי כל הפרעה ובלי הוצאות יתירות.

בתקופת מלחמת העמים של 1918–1914 גורש י. גרזובסקי על־ידי הרשות הצבאית לדמשק, ומשם עבר לחיפה. אף שם לא קפא על שמריו. גם בזמן שהשלטונות התורכים עקבו אחרי פעולותיו בשבע עינים, הקדיש גרזובסקי הרבה מזמנו ומרצו לרכישת כמה אלפים דונמים קרקע על הר הכרמל, שהיתה אז קנין הגרמנים.

את הקרקע קנה בעזרת אפ"ק בשביל חברת הכשרת הישוב לארץ־ישראל במחירים ירודים מאד. קרקע זו נמכרה ליחידים, אשר החיו בתום המלחמה את השממה והקימו את “הדר הכרמל”, ועוד כמה שכונות עבריות המתנוססות לתפארה על הר הכרמל. הסלעים והכפים כוסו גינות־ירק, אילנות וחורשות למכביר, והישימון הפך לישוב חי, פורה ומפרה.

גם בימים שגרזובסקי היה שקוע בראשו וברובו בענינים כספיים וכלכליים בבנק, לא שכח גרזובסקי את עניני הספרות והוציא בשנת 1920 בהשתתפות דוד ילין, את המלון העברי, הידוע למדי בחוגי הקוראים העברים.

לאחר עבודתו הפוריה בבנק הלאומי שלנו קרוב לעשרים וחמש שנה הפסיק את שרותו, פרש הצדה ויצא לפנסיה בגלל גילו.

מאז התמסר כולו לתורה ולבלשנות ולמחקר, עבד שנים על שנים בהתמדה בלתי־פוסקת עד שזכה להוציא את המלון הגדול “מלון השפה העברית” ומלונים קטנים שונים. ליחו עומד בו גם בהגיעו לגבורות והוא מקיים במלואו את הכתוב “והגית בו”. נכנס אתה לחדר עבודתו – ולפניך ים של ספרי מחקר ובלשנות מכל הדורות והזמנים, ואיש הגבורות שוחה בים זה כשחיין מנוסה¹ ובדוק, דולה פנינים מפה ומשם, חורז אלמוגים, מעשיר את אוצר ספרותנו ומגדיל את נכסינו התרבותיים.

העיר תל־אביב, שגרזובסקי יושב בה שנים רבות ובה הוא עובד ויוצר את מפעל חייו התרבותי – כיבדה אותו, במלאת לו שבעים וחמש שנה, בתרצ"ז, בתואר “אזרח כבוד של תל־אביב”.

נולד בי“ג שבט תרמ”ז (1856) במוהילוב שעל נהר דניפר (רוסיה הלבנה). מראשית כניסתו לעתונות הטיף לחבת־ציון ולתחיה לאומית. היה ציר הקונגרס הציוני הראשון והנואם הראשון בו עברית. עלה לארץ־ישראל בשנת 1907 ומאז תפס מקום חשוב בחיים הצבוריים, התרבותיים והכלכליים. ממטיפי הקואופרציה האשראית וממארגניה. ממיסדי תל־אביב ומראשי עסקניה. ראש המשרד הארצישראלי (שקדם ל“ועד הצירים”) בירושלים. יוזם אגודת הסופרים העברים. במלאת לו 80 שנה, בתרצ“ו, נבחר לאזרח הכבוד של העיר תל־אביב. נפטר בכ”ג כסלו תרצ"ז בחיפה, ונקבר בבנימינה.

סייפא וספרא במלוא המשמע: איש מעשה וחכם־כלכלה רב יזמה, בקי ויודע בהויות העולם ובתכסיסי הבורסה, גדוש אמצאות מסחריות ותכניות פיננסיות, אדם שהשעה היתה משחקת לו רוב ימיו, עשיר. ועם זה: ספרא רבא, שנון העט וקל העט כאחת, חריף ומפולפל, פובליציסטן רב־כשרון וכותב־זכרונות מצוין, עסקן רב־גוני בשטחי כלכלה וספרות.

כזה היה מרדכי בן הלל הכהן וכך ראיתיו.

כשהכרתיו לראשונה – כשלשים שנה לפני מותו – היה הישוב העברי ביפו דל ומצער ביותר (2500 איש) ומציאותו כמעט לא ניכרה בתוך הישוב הערבי והנוצרי שמנה 25.000 נפש. אנחנו, בני העליה הראשונה והשניה, היינו מצטופפים בסמטאות הצרות והמלוכלכות של השכונות הערביות והיהודיות, והיתה לנו הרגשה כאילו נקרענו מעולם התרבות ושקענו בזוהמה. ור' מרדכי בן הלל הכהן, שנחשב על האמידים, לא יכול להשלים עם הדירות המזוהמות שבשכונות “מנשיה”, “נוה שלום” ו“נוה צדק”, – והתישב עם משפחתו במושבה הגרמנית הסמוכה ליפו. בימים ההם היה זה “מאורע חשוב”, והדירה הארעית¹ של משפחת מ. הכהן נעשתה לנקודה מרכזית לעסקנים, לסופרים, למורים, לאנשי הרוח והכלכלה.

שתי משפחות “מרכזיות” היו לנו בימים ההם ביפו: משפחת דיזנגוף ומשפחת ליבונטין, ושתי משפחות “מרכזיות” היו במושבה הגרמנית שמחוץ ליפו: משפחות מרדכי בן הלל הכהן ואליהו ברלין.

כל פעם שביקרתי בביתו של מ. הכהן, מצאתי שם פנים חדשות. אנשים בלי הבדל מעמד ומפלגה היו באים להתחמם לאורו של האיש החביב והנוח לבריות, לשמוע מפיו דבור מעודד, לשוחח עמו על עבודתנו הישובית, ליטול עצה מפיו על מפעלים כלכליים ותרבותיים, וגם לשמוע קצת מילתא דבדיחותא. כי את דבריו היה מתבל תמיד בהומור ובחיוך, ומפעם לפעם היה מעניק לבני שיחתו מאוצרו הרב פתגמים, משלים, ספורים קלים, חדודים מהויות העולם היהודי וביחוד מן המשטר הצארי ברוסיה שהיה בקי בו מאד.

ונושאי השיחה בימים ההם: הסכויים של החברה לבנין בתים “אחוזת בית”, עניני מסחר ותעשיה, חקלאות וקואופרציה, הגמנסיה העברית הבת־יחידה “הרצליה”, בית הספר לבנות ובית המדרש למורות מיסודם של ועד חובבי ציון, הצעות לשפור העתונות העברית, הוצאת “קהלת”, הירחונים “החנוך”, “מולדת” וכו'.

והיכן לא היתה ידו של מרדכי בן הלל? הוא היה אחד המיסדים הראשונים של חברת “עתיד”, אשר הקימה בשנות 1905–1906 בתי־חרושת לתעשית שמנים וסבון בלוד ובחיפה, ובעת ובעונה אחת פתח יחד עם גיסו פבזנר בית מסחר גדול בחיפה, והתענין גם בגורלו של בית החרושת ליציקה ולמכונות של ל. שטיין ושותפיו ביפו.

בשעה שבית החרושת ליציקה, אשר העסיק למעלה ממאה פועלים יהודים, היה מפרפר בין החיים והמות, הסכים מ. הכהן להטיל על עצמו את הנהלת התעשיה המסובכת. במשך חדשים מספר הצליח לתהות על קנקנו של מפעל תעשיתי זה ורצה להכניס בו כמה תקונים חשובים, וכשלא נשמעו לו, הסתלק. לאחר זמן־מה נסגר בית החרושת ובעלי המניות הפסידו את כל הונם.

ובראשית בנינה של תל־אביב עבדו כל חברי הועד עם דיזנגוף בראשם מתוך התנדבות עסקנית (בשכר היה רק מזכיר אחד), והם חלקו ביניהם את התפקידים הצבוריים. ומ. הכהן העמיס עליו כמה שרותים חשובים, שסייעו הרבה להתקדמות תל־אביב הקטנה.

בשנת תר“ע ותרע”א חיבר מ. הכהן את התקנות הראשונות של תל־אביב, ובאותו זמן ערך גם את ספר־האחוזה הראשון, שבו נרשמו כל הנכסים הפרטיים והצבוריים בתל־אביב ועם זה היה גם גזבר הועד בשנת הבנין הראשונה.

בימים ההם לא היו נוהגים בתל־אביב להביא ענינים שבין אדם לחברו לערכאות הממשלה, אלא כל התביעות הכספיות והסכסוכים שבין הועד תל־אביב ותושבי השכונה, היו מובאים לפני הועדה המשפטית של הועד, או לפני משפט השלום העברי בתל־אביב. ברוב המקרים היה מ. הכהן מופיע כבורר, שופט וסניגור, כמובן שלא על מנת לקבל פרס.

ובשנים ההן לא היתה גם ועדה מתמדת לקביעת שמות לרחובות בעיר, וכשחברי הועד התלבטו בשאלת השמות לרחובות הראשונים היו נמלכים לעתים קרובות במרדכי בן הלל. כשעמדה בראשית תרע“א השאלה בדבר קריאת השדרות הראשונות על שם הברון בנימין רוטשילד, הטיל הועד על דיזנגוף וכהן לנסח את המכתב לבארון רוטשילד, ואת המכתב מסרו לידי מר ז. גלוסקין, שיגישו לבארון בעת ביקורו בפאריס. בכל הענינים הספרותיים ועריכת תזכירים לממשלה, למוסדות ולאישים חשובים היה דיזנגוף נמלך בדעתו של “היועץ המושבע” מ. הכהן. כשנבחרה בטבת תרע”א ועדת גננות בת שלשה, שצריכה היתה להחליט על בחירת העצים לנטיעות בשדרות רוטשילד ובשאר הרחובות, היה אחד מן השלשה מ. הכהן.

העבודות הספרותיות של תל־אביב היו תמיד נעשות על ידי דיזנגוף ומ. הכהן, והם מצאו ביניהם לשון משותפת תמיד. החוברת הראשונה של “ידיעות תל־אביב”, שיצאה לאור בטבת תרע"ב, נערכה כמעט כולה על ידי מרדכי בן הלל הכהן.

בשנים הראשונות לא היה בתל־אביב כל מוסד בנקאי והתושבים היו מוכרחים לנסוע ליפו, כי שם היו: בנק אנגלו־פלשתינה, בנק עותומני, קרדיט ליאוני, ובנק דויטשה־פלשתינה. מ. הכהן הבין את הערך הגדול שיש לבנק מקומי בשביל התפתחותה של תל־אביב, והוא עיבד, בראשית שנת תרע“ד, הצעה מפורטת ליסוד בנק עירוני של תל־אביב, כדוגמת הבנקים הקיימים בערים הגדולות והמפותחות באירופה. ובעוד הוא שקוע בהגשמת הצעתו החשובה, פרצה, באב תרע”ד, מלחמת העמים. מיד נסגרו כל הבנקים ביפו והוכרז מורטוריום. בעלי הפקדונות לא יכלו לקבל את כספם בבנקים, והמצב הלך והחמיר מיום ליום. ובימים קשים אלה ריכז דיזנגוף מסביבו את העסקנים החשובים מכל השדרות ומכל החוגים, לשם חפוש דרכים להקלת המצב החמור. בין עסקנים אלה נמנה גם מ. הכהן, שנבחר ל“ועד להקלת המשבר”. הכהן השתתף באופן פעיל בכמה ועדות כמו: ועדת הכספים, ועדת החטה, ועדת הקמח וכו'. באופן מיוחד התמסר לענינים הכספיים שסבלו הרבה מאד מפאת סגירת הבנקים. ובשעת חירום זו עיבד הצעה להוצאת פתקאות נייר של מטבעות קטנות בנות פרנק אחד ובישליק אחד (שוויו של בישליק אחד היה 56 סנטים), ומכיון שבתורכיה לא היתה כל רשות לשום בנק או איזה מוסד שהוא להוציא בנקנוטים (זכות זו היתה רק בידי הבנק העותומני), הציע מ. הכהן לועד תל־אביב להוציא פתקאות בנוסחה כזו, שלפיה אין הפתקה בבחינת מטבע של כסף, אלא מעין פקודה לחנויות מכולת, למאפיות, למחלבות ולשאר המספיקים, לתת סחורה בשיעור פרנק או בישליק. ועד תל־אביב קיבל ברצון את ההצעה, ומיד הוציא סריה ראשונה, אחר כך סריה שניה ושלישית בסך כמה עשרות אלפים פרנקים. פתקאות אלו רכשו להם אמון גדול בכל החוגים היהודיים בתוך תל־אביב ומחוצה לה, ואפילו המושלימים והנוצרים היו מוכרים את תוצרתם בשכר פתקאות ועד תל־אביב, והן עברו מיד ליד כמטבע של זהב או כסף העוברת לסוחר וליצרן.

באותו זמן הציע מ. הכהן ליסד קופת מלוה בשביל כל אלה, שהיו זקוקים להלואות קטנות וגדולות נגד בטחונות טובים, כמו: המחאות של בנקים, מכתבי אשראי, ניירות ערך וכו', שבגלל סגירת הבנקים לא באו לידי פרעון. הועד להקלת המשבר הקציב בראשונה לקופת מלוה זו 300 פרנק, ומ. הכהן התנדב לנהל את עניני הקופה בהשתתפות ש. אשכנזי וכותב הטורים האלה. עברו ימים אחדים וקופתנו התרוקנה לגמרי, מפני שהביקוש עלה הרבה על ההצע. אולם ידי מ. הכהן לא רפו, ובהשפעתו האישית הצליח להשיג אשראי בסך כמה אלפים פרנקים בבנקנוטים מחברת אנגלו פלשתינה (אפ"ק). מלבד זה קיבל הקצבה הגונה מכספי קרן הסיוע האמריקאית, נוסף על כך ריכז בקופת מלוה זו גם את הקרנות של החברה גמילות חסדים “יקותיאלי” ושל מושב הזקנים, ובעזרת המוסדות המאוחדים התבססה קופת מלוה זו ושמשה גורם כלכלי חשוב בשנות 1914–1917.

עם צאת הגזירה הצבאית מאת המפקד הראשי של המחנה התורכי ג’מל פחה בדבר גירוש תושבי יפו ותל־אביב בניסן תרע“ז, נפוצו הגולים, במושבות יהודה, שומרון והגליל. ומ. הכהן עבר עם משפחתו לחיפה, ואם כי חבר העסקנים נתפרד, המשיך מ. הכהן לפעול בעניני ועד ההגירה, ועד החנוך ובשאר המפעלים הצבוריים. באחד הימים – בחשון תרע”ח – השיג מ. הכהן רשיון מיוחד ללכת מחיפה לפתח־תקוה לשם השגת אמצעים כספיים לנפגעי הגירוש החדש, מהגרי יפו ותל־אביב, שהתגוררו אז בחיפה. למזלו של מ. הכהן התחילה עם בואו לפתח־תקוה נסיגה גדולה של הצבא התורכי, אשר חנה בדרום ארץ־ישראל, והצבא האנגלי התקרב בצעדים מהירים לבאר־שבע, עזה, יפו והמושבות שבנגב ויהודה. התורכים נחפזו לעזוב את עמדותיהם הדרומיות ונסו בבהלה לצפון. מ. הכהן מיהר לעבור מפתח־תקוה לתל־אביב יחד עם עוד כמה משפחות של הגולים. לאחר ימים מספר – ביום י“א כסלו תרע”ח – התיצבה משלחת של העדה העברית ביפו בפני המושל האנגלי ומ. הכהן היה ראש המדברים.

לאחר הכבוש הבריטי עבר לירושלים, ואף שם הקים מפעלים כספיים (בנק “הלואה וחסכון”, ועוד) ולקח חלק פעיל בחיי מוסדותיה המקומיים והארציים. זכה לחיים ארוכים בכבוד וברווחה, וגם בימי זקנותו היה ער ותוסס ורענן ורב יזמה ופעולה.

חיים יפים ומלאי תוכן מכל הבחינות. אדם שראה עולמו בחייו וגם השאיר נכסי רוח לא מעטים בצורת מפעלים וספרים. רוב ימי חייו ומעשיו עשה בעיר, אולם מנוחת עולמים בחר לו – בצוואתו – בכפר שקט בשומרון, בבנימינה, רחוק משאון קריה – – –

נולד בתרמ“ג (1883) בעיר דינבורג־דוינסק. בן י”ג נכנס לבית הספר החקלאי במקוה־ישראל. המשיך השכלתו באוניברסיטה בשוויץ. חזר לארץ בשנת 1906. מראשוני המורים בגמנסיה “הרצליה”, חיבר ספרים וכתב מאמרים רבים בעניני חנוך, ספרות ואמנות. היה עסקן פעיל בעיקר בשטחי תרבות שונים. מראשוני הבמה העברית בארץ־ישראל. נפטר בי“ב מרחשון תש”א (13.11.40).

אף הוא, ד"ר חיים הררי, שהלך מאתנו בלא עת – היה מסוג “סייפא וספרא”. מזיגה מצוינה של פדגוג וסופר, איש הבמה ומבקר תיאטרלי דק הטעם, נואם אמן ועסקן צבורי, מן הסוג המעולה, לוחם מלחמה־בשלום להגשמתן של אידיאות נשגבות ועושה עצמו כלי־שרת למטרות נעלות. כזה ראיתיו תמיד וכזה ראוהו רבים.

יליד דוינסק שבארץ לטביה הרוסית. בנו של ר' יונה דוד בלומברג, מראשוני חובבי־ציון ומ“בני משה”, תלמיד־חכם ומחבר ספרים. ובהיותו לבר־מצוה – בתרנ"ח – נשלח ארצה, ללמוד בבית הספר לחקלאות מקוה־ישראל.

מן החניכים היחידים בבית־ספר זה – אשר הרוח הצרפתית שלטה בו – שהביאו עמם “מטען” עברי ושמרו עליו בתוך הסביבה הזרה. אחרי מקוה־ישראל הלך להמשיך את למודיו בשווייץ, ארץ שלא היו בה כל הגבלות לסטודנטים יהודים.

בג’ניבה היה הררי ממיסדיה וממפעיליה של האגודה הציונית האקדימאית “השחר”, שבראשה עמדו שנים מספר גם ד"ר חיים וייצמן ואחרים שנתפרסמו אחרי כן בעולמנו. אגודה זו מילאה תפקידים רבי־ערך בהכשרת הלבבות למען ציון, ובעיקר בוכוחים הפומביים עם הסוציאליסטים, הבונדאים וכל יתר המתנגדים לרעיון הציוני ולנושאי דגלה.

הררי לא היה מאנשי הפולמוס, אלא כל מעיניו שם בספרות ובמדעי החנוך. כאלה ראה את המהפכה העתידה בחיי ישראל, ומיד בסיימו את למודיו חזר לארץ־ישראל. בראשית תרס“ז נצטרף לד”ר י. ל. מטמון־כהן, אשר יסד את הגימנסיה העברית הראשונה ביפו. העדיף הררי את בית הספר העברי הזה, שהיה עדיין בראשית צעדיו, מגשש בדרכו ומעורר אי־אימון והיסוסים – על פני בתי הספר הותיקים והמבוססים של “עזרה” ו“אליאנס”. נמשך אחרי ההעזה ליצור בית־ספר תיכוני עברי ראשון וזכה להיות בין מעצבי דמותו ומתוי תכניתו.

הררי נתחבב עד מהרה על התלמידים, שומעי לקחו, על המורים חבריו־לעבודה ועל הורי התלמידים, שמסרו את גורל החנוך של ילדיהם לאדם תרבותי, שבו התמזגו למזיגה יפה ההשכלה העברית וההשכלה האירופית.

הכרתיו מראשית בואו ליפו, וקשרי ידידות נקשרו בינינו. הוקרתי את מזגו הטוב, את אפיו הנוח, את אצילותו ואת מדותיו הנעלות. לא פלא, שהוא חינך לנו דור שלם של אישים, התופסים כיום מקום נכבד בחברה ובצבור, כי הוא היה המחנך בה"א הידיעה וכל אשר שתו ממעינו – אהבוהו והעריצוהו.

ועם היותו מחנך ופדגוג־אמן – אהב גם את האמנות לכל סוגיהַ, ובעיקר את אמנות התיאטרון. היה בין מניחי היסוד ל“חברת חובבי האמנות הדרמתית” (אחרי כן: “אגודת חובבי הבמה העברית”), היא אם הבמה העברית. להקת חובבים זו – שהצגתה הראשונה, המחזה “היהודים” לצ’יריקוב, הוצגה בי“ד חשון תרס”ז – העלתה אחרי כן על הבמה ביפו ובירושלים שורה של מחזות: “אוריאל אקוסטה” לגוצ’קוב, “אדם, אלהים ושטן” ליעקב גורדין, “הדוקטור שטוקמן” לאיבסן ועוד ועוד. הצגות אלו היו מאורע חשוב בחיי הישוב העברי הקטן, וסללו דרך לתיאטרון העברי.

הררי היה במאי ושחקן כאחד, ובכמה מן החזיונות הגדולים מילא בעצמו את התפקידים הראשיים בהצלחה רבה. את מסרתו התיאטרונית־האמנותית המשיך הררי גם אחרי כן, כאשר התיאטרון והאמנות העברית יצאו מחתולי הנסיונות והחובבות ונעשו למפעלים קיימים ויציבים. הררי עמד בראש מועצת “חוג הבימה” מ־1928 ועד יומו האחרון. כן היה הררי חבר ועד הנאמנים של מוזיאון תל־אביב ומן העסקנים הפעילים בייסוד בית הנכאת הראשון בתל־אביב, יחד עם מיסדו מ. דיזנגוף ז"ל.

ד“ר חיים הררי, ורעיתו יהודית לבית אייזנברג איש ביל”ו (אף היא אישיות רבת פעלים ובעלת זכויות רבות בחנוך ובתרבות, שהיתה לו חברה ובת־לויה נאמנה בחיים וביצירה), היו גם מראשוני הבונים של “אחוזת בית”. זכו תחילה בהגרלה במגרש אשר ברחוב הקרוי כיום “יהודה הלוי” והחליפו במגרש “קרוב יותר לגמנסיה”, ברחוב אחד־העם. בית קטן וצנוע בן 3 חדרים הקים לו הזוג הררי, אבל הבית היה תמיד מלא אורה ושמחת יצירה. בימי מועד היה מתמלא מורים ותלמידים, שהיו בימים ההם בבחינת משפחה אחת. כאן, בבית הזה, טעמו טעם אמנות.

הררי היה מאציל מרוחו ומנשמתו לא רק בשמחות המשפחתיות, כי אם בכל הנשפים והחגיגות של תלמידי הגמנסיה – המוסד שהיה אז במרכז השכונה – היה מראשי הפעילים והמנצחים ויצר אוירה אמנותית וספרותית, לימד כמה תלמידים ותלמידות דקלום שירים וקריאות־הטעמה בתנ"ך.

כידוע, רבו בשעתם מותחי הבקורת על תכנית הלמודים של הגמנסיה “הרצליה”, שמטרתה היתה: “לברוא בית ספר בינוני בשביל המשכילים בעלי אומניות חפשיות, שהתישבו בארץ־ישראל, כדי שיוכלו לתת לבניהם ולבנותיהם השכלה בינונית או להכנס במשך זמן למודם לבית מדרש עליון, ולא יצטרכו לעזוב את הארץ”, ובתכניתה היה כתוב: “בגימנסיה ילמדו את כל הלמודים הלאומיים – תנ”ך, תלמוד, גם תפלות ישראל ולקוטי דינים, אבל הכל לשם הספרות העברית ולא לשם הדת".

אחד־העם, לאחר בקורו בארץ בתרע"ב, הזכיר במאמרו “בין הקצוות” (“השלח”, טבת תרע"ב) את בקורו בגימנסיה של תל־אביב: “נזדמנתי במקרה לאחת המחלקות בשעת “הקריאה המבוארת” (בתכנית הלמודים העבריים תפסו מקום: תנ"ך ותלמוד בתור למודים מיוחדים, בעוד שתפלות ומנהגי הדת “מסתתרים” בה תחת מסוה הספרות העברית, אולי כדי להרחיק “לזות שפתים”, קורא אתה בתכנית: עברית, קריאה מבוארת, הרצאה, שיחות וכו') ושמעתי את המורה קורא לפני התלמידים מתוך איזה ספר־מקרא פרק על אודות יום הכפורים, דברים מלאי רגש על קדושת היום ויחס ישראל אל אלהיו ביום זה, המורה מוסיף ביאור ברוח האמונה המקובלת והתלמידים שואלים שאלות שונות המעידות עליהם, כי מושגי הדת ומנהגיה לא רחוקים מלבם. שלא ברצוני זכרתי את הכתוב: “אכן יש אלהים במקום הזה, ואנכי לא ידעתי”. ומפני השמועה למדתי כי באמת גם “תפלות” ממש “מבארים” בשעת “הקריאה המבוארת” ולפני החגים מבארים עניני החג וכדומה”.

אותו שעור שאחד־העם שמע היה של – הד"ר חיים הררי.

חלק גדול משעותיו הפנויות הקדיש הררי גם לספרוּת, המקורית והתרגומית.

כתב, תירגם וערך כמה וכמה דברי ספרות. ערך זמן ממושך את הירחון הפדגוגי “החנוך”, הוצאת הסתדרות המורים בא"י. מתוך זה סייע בשעתן הרבה מאד להשתלמות המורים בפדגוגיה העיונית¹ והמעשית, גם עזר לא מעט לקביעת טרמינולוגיה אחידה בחינוך.

השתתף זמן ידוע גם בעריכת הירחון “מולדת” יחד עם א. לודויפול ועוד.

הוסיף להשתלם כל ימיו, ובשנת 1913 נכנס לפאקולטה לספרות ושפות בסורבונה, והוכתר בתואר “ד”ר לספרוּת" על עבודתו המדעית “הספרות והמסורת” (ספר בן 424 עמודים, יצא לאור בהוצאת “ארנסט לרוא” בפאריס).

בימי שבתו בפאריס היה מקורב לסופרים ולמנהיגים הציוניים שהיו אז בעיר זו: מרמורק, יעקובסון, אדמונד פלג ואחרים.

בימי מלחמת העולם הראשונה נעדר מן הארץ, וחזר אליה ואל מוסד שעשועיו, הגימנסיה “הרצליה”, בשנת 1919.

חזר לתל־אביב, חזר לחיים הצבוריים, לפעולתו הפדגוגית, לעסקנותו הצבורית. היה פעיל גם בתנועת הבונים החפשים. בשנת 1928 נתקדש בלשכת “ברקאי” בתל־אביב ועלה משלב לשלב עד הגיעו לכסא הנשיאות. חמש שנים רצופות (1933–1937) שמש כנשיא “ברקאי”, ורק על פי בקשתו הסכימו הבונים החפשים לשחררו בשנת 1938 מן הנשיאות.

במשך כמה שנים היה העורך הראשון והיחידי של הירחון “הבונה החפשי”, ומאמריו הראשיים בכל חוברת וחוברת היו² נקראים בענין מיוחד על־ידי האחים הבונים החפשים.

בתולדות החנוך העברי בארץ, בתולדות הגימנסיה העברית הראשונה, בתולדות הבמה העברית וכמה מפעלי תרבות אחרים – ישאר שמו של ד"ר חיים הררי כאחד החלוצים והבונים הראשונים.

נולד בי“א באדר ב' תרכ”ד בירושלים. למד בת“ת ובישיבת “עץ חיים” ובבית הספר של כי”ח. בתרמ“ה נשא לאשה את בתו של ר' יחיאל מיכל פינס. בתרמ”ט פרסם את הספר “מקרא לילדי בני ישראל”, שחיבר יחד עם אליעזר בן־יהודה. באותה שנה פרסם ספר “מקרא לנערי בני ישראל”. וספר גיאוגרפיה על ארץ־ישראל בשם “ארץ אבותינו”. בתרס“א פירסם על־ידי הוצאת “תושיה” בוורשא ספר “מקרא לפי הטף” (ספר התלמיד) וספר “לפי הטף” (ספר המורה). ב”ביבליותיקה עברית" של תושיה פירסם ספר “רמב”ם" שתורגם אחרי כן לאנגלית ולאיטלקית, וספר “הגיטות¹ העתיקות” של ד. פיליפסון שתירגם מאנגלית. מתרנ“ו פירסם ב”המליץ“, במשך שש שנים, “מכתבים מירושלים” וספורי מסעות בארץ־ישראל (מבחר גדול מהם נתפרסם בספר “כתבים נבחרים”, שהוצא בתרצ"ד, במלאת לילין 70 שנה). בתרפ”ז ובתרצ“ט פירסם את ספרו בשני חלקים “חקרי מקרא” למליצת התנ”ך. בת"ש פירסם את ספרו האחרון “תורת שירת ספרד”.

את התואר “דוקטור” קיבל במכון הישראלי לדת בניו־יורק, והתואר “פרופיסור” על־ידי האוניברסיטה בירושלים. נפטר בכ' כסלו תש"ב ונקבר בהר הזיתים.

דוד ילין, שנאסף אל עמיו בכ' כסלו תש"ב, היה מיקירי קרתא דירושלים, חטיבה בלתי נפרדת מירושלים, פרק היסטוריה חשוב של הישוב העברי בארץ ישראל בשני הדורות האחרונים.

הוא היה אמנם יותר “ספרא” מ“סייפא” – בלשן, חוקר, מחנך ומורה, אשר הקדיש את מיטב שנותיו למדע, לחנוך ולתרבות והקים אלפי תלמידים. אבל לא מנע ידו גם מעסקי צבור, מנשיאות וממנהיגות, וגם ממלחמה לדעותיו בשעת הצורך, אף על פי שבטבעו היה מספירת השלום והפשרה והויתור.

“איש ירושלים” – בתואר כבוד זה, אשר בו היו רגילים להכתירו בכל הזדמנות, לא היה מי שישוה לו.

נולד בירושלים ובה נתחנך ואת כל שנות חייו עשה בעיר מולדתו (פרט לשנה אחת, 1925, בה כיהן כמורה במכון הישראלי לדת בניו־יורק והרצה באותה שנה בעברית ובערבית באוניברסיטה “קולומביה” בניו־יורק).

בן ארבע־עשרה ערך והוציא לאור בירושלים דו־שבועון בשם “הר ציון”, שנפוץ בכמה טפסים בכתב־יד. בדפוס ממש נתפרסמה הקורספונדנציה הראשונה שלו, על המצב בירושלים ועל השלג הגדול שירד באותה שנה ב“הלבנון” שיצא במיינץ בשנת 1878. מאמריו של דוד ילין מלפני יובל שנים ערך היסטורי להם לתולדות ירושלים, וראויים להקבץ יחד.

בהיותו בן שבע־עשרה (בתרמ"ב) הוזמן דוד ילין למורה בבית הספר של כי“ח בירושלים ושימש בהוראה בבית אולפנה זה עד תרמ”ט. הוא לא הצטמצם בכתלי בית הספר בלבד, אלא התמסר גם לעבודה צבורית ולהחיאת הלשון העברית ולהשלטתה גם מחוץ לתחומי בית הספר. לשם כך יסד בירושלים – בתרמ“ח – את “ועד הלשון”, שבראשו עמד שנים רבות. באותה שנה יסד בירושלים את הלשכה הראשונה של “בני ברית” בארץ ישראל, ומתרמ”ח ועד יומו האחרון היה פעיל בה, ולבסוף שימש נשיאה הראשי של הלשכה הגדולה בירושלים, אשר תחת חסותה עומדות לשכות בני ברית שבתל־אביב ובחיפה. זמן־מה לפני פטירתו הספיק עוד לחנך שתי לשכות חדשות בפתח־תקוה וברמת־גן.

בין פעולותיו הרבות בשדה החנוך והתרבות יש לציין את בית הספרים “מדרש אברבנאל”, שיסד בתרנ"ב, אשר שימש גרעין לספריה הלאומית והאוניברסיטאית בירושלים.

דוד ילין, שהיה כאמור בעיקר איש הספר, הפסיק מפעם לפעם את משנתו ודאג לישוב הארץ ולהרחבת תחומי הישוב העברי בירושלים. היה מן המיסדים הראשונים (בתרס"א) של שכונות מזכרת משה מונטיפיורי וקרית־משה, שתי שכונות מפוארות המאכלסות כיום מאות משפחות, רובן מותיקי ירושלים.

ובכל שאתה מוצא את גדולתו, אתה מוצא את ענותנותו. איש העם, חביב ונוח לבריות.

מראשית הופעתו על הבמה הצבורית רכש לו אהדה רבה בקרב כל תושבי הארץ. גם בין הערבים והנוצרים רבים היו ידידיו ומעריציו.

הוא היה שקדן ומתמיד, וידיעה רחבה לו בלשונות המזרח והמערב: ערבית, אנגלית, צרפתית, ספרדית, גרמנית ועוד. בחקירת הלשון העברית וחקירת שירתה השקיע כשרון ומרץ רב.

שמו הטוב הלך לפניו ויצאו לו מוניטין בכל רחבי העולם, ובעת שנוצרה באמריקה קרן הסיוע ליהודי ארץ־ישראל בתקופת המלחמה הקודמת, נבחר דוד ילין לנשיא הועד.

בזמן מלחמת 18–1914 הוגלה על־ידי המושל התורכי לדמשק ונשא בדומיה את סבלו יחד עם כל אחיו הגולים. בחשון תרע"ט חזר לירושלים, וחידש ביתר מרץ את עבודתו הצבורית. אותה שנה נבחר לראש ועד העיר ליהודי ירושלים.

עם הוסד ארגון “האזרח” מיסודו של דיזנגוף, היה דוד ילין מן הראשונים שנענו לקריאתו ושנים אחדות היה חבר הועד המרכזי ומראשי סניף “האזרח” בירושלים.

ממשלת ארץ־ישראל בחרה בילין לחבר המועצה המיעצת שלה. במועצה זו כיהן יותר משלש שנים עד תרפ"ג, ובזמן כהונתו זו תבע בעוז ובגאוה לאומית את זכויות הלשון העברית כאחת הלשונות הרשמיות המתהלכות בארצנו. באותם הימים עסק בשאלת חוק ההתאזרחות ועוד בכמה בעיות חשובות הנוגעות לעניני הארץ כולה.

בתר“פ יסד את החברה לחקירת ארץ־ישראל והיה נשיאה עד תרצ”א, ובשנים תר“פ–תרפ”ה היה סגן ראש עירית ירושלים. משנת תר“פ עד תרפ”ט היה נשיא אספת הנבחרים הראשונה, ובשנת תרפ"ד נבחר לראש הועד הלאומי.

מתלמידיו של אהרון הכהן היה – רודף שלום ומוחל על כבודו. אולם ברגע שהעיז מישהו לפגוע בקדשי האומה הישראלית ובנכסי התרבות העברית, התאזר עוז וגבורה והרים את דגל המלחמה והקריב את עניניו הפרטיים לשם כבוד ישראל ועם ישראל.

סופר וחוקר רבגוני: עסק בחקירת התנ"ך ומפרשיו המרובים, בחקירת תורת השירה הספרדית והדקדוק העברי², בחבור ספרי למוד ושמוש (מלונים), בכתיבת זכרונות ופרקי הואי, וגם מצא לו שהות לתרגום האגדות הערביות “אלף לילה ולילה” בסגנון עברי קלסי.

משנת 1926 ועד יום פטירתו הרצה באוניברסיטה העברית בירושלים, וחשף את אוצרות השירה העברית בתקופת ספרד.

סגנונו בספריו ובנאומיו³ היה מנופה וצלול, בלי סלסולי מליצה, פשוט ובהיר כמוהו. ניב שפתיו הצטיין במבטא מיוחד משלו שלא רבים יכלו לחקותו. בתוך דבורו קל היה להבחין בין האותיות א' ע' ס' וש' שמאלית, כ' וק' וכו'. כל הברה וכל אות יצאו מפיו מתוך הטעמה מזרחית ערבה לאוזן.

ליצני הדור אמרו עליו ש“ישב על תריסר כסאות”, אולם באמת ידע את סוד הקמוץ והעבודה שהם נחלת מעטים.

נזכר אני במומנט חשוב מאד שאירע באחד הערבים, חדשים מספר לפני פטירתו, בעת שהבונים החופשים התאספו במערת צדקיהו בירושלים לשם סדור טכס בחירות הנשיא הגדול של הלשכה הלאומית הגדולה בא"י – את ר' דוד ילין.

לאספה זו התכנסו כמה מאות בונים חופשים יהודים, נוצרים וערבים, בהם כמאה קצינים של הצבא הבריטי בעלי דרגות שונות.

הנשיא הגדול ר' דוד ילין עמד על רגליו שעה ארוכה ונשא את נאומו על ירושלים, על מערת צדקיהו ועל הבונים החפשים. מתחלה דיבר עברית, אחר כך עבר לאנגלית ולערבית. דבורו בכל שלש הלשונות היה שוטף ומסוגנן בצורה ספרותית מלוטשת.

כל הקהל הרב עמד על רגליו והקשיב מתוך חרדת קודש ויראת הכבוד לדברי הנואם הנערץ, שדיבר בבת אחת בשלש לשונות אשר שלט בהן שליטה גמורה כבשפת אמו. זה היה מחזה מרהיב עין, נדמה היה כי כהן גדול עומד על הדוכן ומברך את צאן־קדשו.

למרות גילו וחולשתו הגופנית לא פסק מלהרצות עד יומו האחרון את הרצאותיו באוניברסיטה. פרסם שורות מאמרים, עסק במחקר, השתתף בעבודה צבורית מסועפת והיה ער ופעיל כבימי עלומיו. אצילות רוחו וסגולותיו הנפשיות עמדו לימינו בכל דרכו הארוכה עד הסתלקותו מעולם החיים.

נולד ז' אדר תרל"ד בכפר טלפינו פלך קיוב. משנת 1890 בארץ־ישראל. תחילה – פועל חקלאי בראשון לציון וחדרה. מ־1893 בעל כרם ופלחה ברחובות. עסק בהתנדבות גם בהוראה, חבר “בני משה” מיסודו של אחד־העם. בשנת 1900 ממיסדי התאחדות המושבות, ובימי מלחמת העולם ממנהלי ההתאחדות הזאת. בשנת 1918 חבר פעיל בועד ההתנדבות לגדוד העברי, חייל בגדוד העברי. אחרי מלחמת העולם פעל בגאולת קרקעות. נשיא התאחדות האכרים ומנהיגה. לאות הכרה הוציאה ההתאחדות במלאת לו ששים שנה את כתביו, ב־12 כרכים. ובני בנימין יסדו על שמו את כפר משה.

פעולתו הספרותית (מאמרים פובליציסטיים) החלה ב־1898. ספורים החל מפרסם בשנת 1906. ראשון לתאור חיי הערבים בספרות העברית החדשה. מיסד ועורך השבועון “בוסתנאי” (1929–1939).

משה סמילנסקי הוא מן האישים הטפוסיים ביותר של “ספרא וסייפא”, חולם ולוחם. רומניסטן ומספר פופולארי מאד שקנה לו שם בספוריו מחיי הערבים, פובליציסטן רב־כשרון שלדבריו מצפים המונים – ועם זה מנהיג ועסקן כביר השפעה, אדם שכתב כמה פרקים מצוינים בתולדות ההתישבות החדשה בארץ ושהוא עצמו היה אחד הגבורים הראשיים בהיסטוריה הזאת, אחד מראשוני החלוצים, מקודחי חדרה וממחיי הישימון.

לא על משה סמילנסקי הסופר ואיש הרוח ארשום כאן את דברי הערכה, אלא כמה שרטוטי זכרונותי על ראשיתו של משה סמילנסקי החלוץ וסולל הדרך, איש היזמה והמעשה. כבן משפחתי ידעתי את האיש מילדותו, ועד ראיה הייתי לדברים המסופרים ברשימתי זו.

אביו של משה סמילנסקי, ר' שמעיה ז"ל, היה בעל־אחוזה, בעל משק כפרי גדול, שהשתרע על שטח בן עשרות אלפי דונמים באוקראינה הדשנה והפוריה. הילד משה גדל בין השדות הנרחבים ואהב את הכפר ואת השדה.

בהיותו כבן חמש־עשרה ביקש להכנס לבית־הספר לחקלאות בעיר אומאן, פלך קיוב; אולם באותו זמן התחיל הנער גם לחלום את חלום התחיה של המולדת העתיקה. אביו עלה לארץ־ישראל (בשנת תר"ן) על מנת לתור אותה וללמוד את תנאי התישבותה, שהה בה כמה חדשים, ובשובו הביתה מסר את רשמיו על הישוב הישן (ירושלים, חברון, צפת וטבריה) ועל הישוב החדש (גדרה, ראשון לציון, זכרון יעקב וכו'), והרבה לתאר את גבורת הבילויי"ם על שדמות ציון. הנער משה הקשיב בחרדת־קודש לספורי אביו, ולבו נמשך לארץ־אבות.

אחרי היסוסים נפשיים החליט משה לבטל את מחשבתו הראשונה על למודים בבית הספר החקלאי שבאומאן, ויביע את רצונו לעלות לארץ־ישראל. מלחמה קשה היתה לו עם הוריו, וביחוד עם אמו, שהתנגדה לרצונו של הנער הרך, אולם משה עמד בכל תוקף על דעתו.

בראשית תרנ"א עזב משה סמילנסקי את בית הוריו ואת הכפר שבו גודל מילדותו, ויסע ביחד עם אביו לייליסבטגראד על מנת להלוות לזאב טיומקין, שהתעתד לעלות לארץ־ישראל כבא־כח מטעם ועד חובבי־ציון. נסיעתו של טיומקין נתאחרה לשבועות אחדים, ומשה סמילנסקי (שהיה אז כבן שש עשרה) לא הסכים לחכות. עם קבוצה קטנה של עולים מבוגרים הפליג באניה מאודיסה ליפו.

תחלה חשב להכנס כתלמיד לבית הספר החקלאי במקוה־ישראל; אולם כשנוכח כי לשון־הלמודים באותו בית־הספר היא צרפתית, חזר בו ובחר לעבוד כפועל יומי בכרמי ראשון־לציון.

זוכר אני את הרושם הכביר שהיו עושים עלינו, בני משפחתו, המכתבים שהיו מתקבלים מאתו מראשון־לציון. היינו שותים בצמא את תאוריו היפים מן הארץ: על השדות והכרמים, על הרי יהודה, על תחית הלשון העברית, על ראשוני המתישבים, חלוצי האומה הישראלית, על העבודה העברית, ועל כל המתרחש שם.

באחד מימות החורף תרנ“א נפגש אביו שמעיה עם הרב יעקב מזא”ה ז“ל, ותוך כדי שיחה הראה לו את מכתבי בנו מארץ־ישראל. הרב מזא”ה שאל לגילו של כותב המכתבים, ואמר: “זה הקטן גדול יהיה. צעיר זה עתיד להיות סופר בישראל”.

החלוץ הראשון של משפחתנו, משה סמילנסקי, המשיך את תעמולתו במכתביו הנמרצים, ודבריו שיצאו מלב חם נכנסו אל לבותינו – בני־הנעורים ממשפחתו; ומקץ חצי־שנה, בתחילת אייר תרנ"א, התגייסנו גם אנו (הנערים זאב, מאיר ודוד סמילנסקי, וגם אחותנו שפרה ז"ל), נפרדנו מבית הורינו ועלינו אל הארץ על מנת לחיות ולעבוד בה.

אם כי לא היה הפרש גדול בגילנו, הבטנו אנחנו על משה – בן השבע־עשרה – כעל ראש החבורה.

על פי השפעתו קנה ר' שמעיה אביו כאלף דונם אדמה בחדרה, ואחרי עשותו אתנו כחדשים חזר הוא לרוסיה לשם הנהלת משקו הגדול יחד עם שאר בני משפחתנו.

כולנו הנערים עבדנו מתוך חדות־יצירה כשכירי־יום בכרמי ראשון־לציון, ואחותנו הצעירה והמפונקה שפרה כבסה את הלבנים, בשלה, אפתה לחם ועשתה את כל עבודות הבית. העבודה החקלאית לקחה אותנו שבי. חכינו ליום שנזכה לעלות בין החלוצים הראשונים על אדמתנו במושבה החדשה חדרה.

מר יהושע חנקין יעץ לנו שלא לעלות על הקרקע ולחכות עד שיבצע את ענין קבלת שטרי־המקנה על נחלתנו ועד שישיג את הרשיונות לבנין הבתים הראשונים. מקץ חדשים אחדים ללא תוצאות חיוביות ניתנה פקודה ממנהיגנו משה סמילנסקי לעזוב את ראשון־לציון, ובאב תרנ"א עבר המחנה שלנו לחדרה הרחוקה מישוב אדם.

הדרך היתה ארוכה וקשה, מלאה אבני־נגף ומכשולים, גשרים וכבישים טרם יהיו אז בארץ, ואנחנו עברנו נחלים זורמים בעגלות טעונות משא כבד. עתים שקעו העגלות בבוץ עמוק שכיסה את הגלגלים; עתים טבעו במי הנחלים, ועתים שקעו בחול. מקומות רבים זרועים היו אבנים גדולות שחסמו לפנינו את הדרך. עגלה אחת היתה נהוגה בידי משה סמילנסקי והשניה על־ידי אחד מאכרי פתח־תקוה. שתי העגלות, רתומות לשני צמדי סוסים, התנהלו בכבדות במשך שני ימים ולילה אחד, עד בואנו לחדרה.

העולים הראשונים התישבו ב“חאן” הידוע – בנין עתיק וחרב שלא הצטיין בנוחיות מודרנית, ואנחנו – “גדוד הכובשים” – עם “המצביא” הצעיר משה סמילנסקי בראש בחרנו לנו גבעת חול שוממה, במרחק קילומטר אחד מן ה“חאן” המיושב. הקימונו לנו על הגבעה הבודדה צריף עץ והתישבנו בו ישיבת־קבע.

הצריף הלך ושקע יום יום בתוך החול, והמטות לא עמדו על רגליהן, כי אם השתטחו על פני החול. בקיץ הציק לנו השרב הגדול, ובחורף קפאנו ורעדנו מצנה ומטחב. הגשמים העזים נתכו על ראשינו וחדרו לתוך מעוננו. אורחים בלתי־קרואים – נחשים, עקרבים, ומרבי־רגלים היו באים אל צריפנו לעיתים קרובות. ערב ערב, שעות ארוכות, היו מקיפים אותנו תנים רבים, כאילו בקשו את קרבתנו, ויללתם לא היתה ערבה לאוזנינו. נוסף על “אורחינו” אלה הדריכונו מנוחה לילה ויום מחנות זבובים, דבורים, יתושים, פרעושים, פשפשים, וכל מיני רמשים ושרצים, ש“התידדו” אתנו למורת רוחנו.

הכינונו לנו חמרי־בנין להקמת בתי אבן; אולם ההשתדלויות לפני הרשות התורכית להשגת הרשיונות לבנין לא הצליחו. פעם בפעם היינו מובילים “שי למולך” – הקרבנות והמנחות נתקבלו בסבר פנים יפות, לפי המסורת הפקידותית של השלטונות התורכיים; אולם הרשיונות היו ממנו והלאה.

קבלנו באהבה את יסורינו הרבים ולא התרעמנו בפני “מצביאנו” הנועז, שעמד בגבורה על משמרתו ולא נרתע לאחור.

אולם הקדחת הממארת תקפה אותנו בלי הרף, ויותר מכולנו התענה בקדחת הצהובה משה סמילנסקי עצמו. באותו זמן התפשטה בסביבתנו מגפת החלירע. החאן התרוקן מתושביו, והצריפים עם האהלים, שהיו מיושבים על ידי משפחות חנקין, פינברג, סמסונוב, סלוצקי ואחרות, התרוקנו אף הם. כולם נוגעו בקדחת הצהובה והוכרחו לעזוב את חדרה.

שבועות אחדים היינו נתוקים מנקודות הישוב העירוני והכפרי ונמצאנו כבתוך הסגר, אין יוצא ואין בא. צרכי המזון וחמרי הדלק אזלו, גם האמצעים הכספיים אפסו לגמרי. מנהיגנו משה היה מעודד את רוחנו הנכאה, ועל־פי פקודתו לא זזנו מעמדותינו.

אחד מחבורתנו שנמנה על משפחתנו, ברוך לדיז’ינסקי, הצליח, אחרי מאמצים רבים, לעשות את קפיצת הדרך ולעבור בשלום דרך ההסגר התורכי. בעזרתו נוצר קשר זמני עם מפקדנו משה, ובכל יומים היינו מקבלים מזון והשגנו גם את האמצעים להוצאות הדרך המסוכנת. המצב החמיר יותר ויותר, ואחרי הסבל הממושך ניתנה פקודה להכון לדרך.

קשה היתה עלינו הפרידה מן הגבעה ומן הצריף שנתקשרנו אליהם, בחבלי יצירה; אולם – פקודה היא פקודה. ארזנו את חפצינו, ובמפח־נפש יצאנו את חדרה ושבנו, לאחר טלטולים רבים בתחנת ההסגר, אל תחנתנו הראשונה: ראשון לציון.

חדשים ארוכים התענה משה בקדחת החדרתית וחייו היו בסכנה גדולה.

בקיץ תרנ“ב בא, בפעם השלישית, האב שמעיה בלוית אמנו רחל, ולאחר שראו את כשלונותינו בחדרה, החליטו לשים קץ לנסיונותינו החלוציים. ההורים דרשו מאתנו לשוב לרוסיה, בקשו לעשות ליקוידציה למפעלנו ההתישבותי. אולם משה סמילנסקי, אם כי היה אכול קדחת, עמד בכל תוקף על דעתו ולא נעתר לבקשת הוריו. תשובתו היתה קצרה ונמרצת: “לא אלך ולא אזוז מפה, איני יכול”… באב תרנ”ב יצאו ההורים את הארץ ולקחו אתם את שני הנערים הצעירים שבצעירים, ומשה סמילנסקי נשאר בארץ להמשיך את מלחמתו הקשה בפגעי הישוב.

נער רך בשנים עלה משה סמילנסקי אל הארץ, ובמשך יובל שנים נשא על שכמו את סבל הישוב ואת סבל הצבור. מן הכפר האוקראיני בא אל הארץ ויך את שרשי חייו בכפר העברי. יחד עם אחיו האכרים הוא עוסק בחקלאות עד היום. הוא עובד בכרמו ובפרדסו ומנהל בהצלחה וברוב דעת־המקצוע את המשקים החקלאיים של מתישבים חדשים. את מיטב כחותיו ואת מיטב שנותיו ומרצו הקדיש לעמו, לארצו ולספרותו. את כל חייו קשר משה סמילנסקי עם הקרקע ועם גאולת הארץ, ויזכה לראות בעיניו אתחלתא דגאולה. הוא זכה לעבוד שכם־אחד עם רבבות אכרים ופועלים, מאחינו, המרוים בלשדם את אדמת המולדת.

וגם היום, בהתקרבו אל סף השבעים – עוד כחו אתו. המרץ וההתמדה מלוים אותו על דרכו, וכאז כן עתה הוא רב פעלים ורב־יכולת בשדה החקלאות, גאולת הארץ, הצבוריות והעתונות. חוט היצירה הולך ונמשך – –

נולד בר“ח אלול תרל”ד באולקניקי (פלך ווילנא). בשנת 1902 הוסמך בתואר “דוקטור לפילוסופיה” באוניברסיטה של היידלברג. בשנים 8–1907 - מרצה בישיבת אודיסה. בשנים 19 -1917— דוצנט באוניברסיטה של אודיסה.

עסקן ציוני מנעוריו. ציר בכמה קונגרסים ציוניים, חבר הפרקציה הדימוקרטית. בשנים 3־4– 1903— ראש ועד “ציוני ציון” למלחמה בהצעת אוגאנדה. במשך כמה שנים חבר ועד חובבי־שפת־עבר באודיסה. בשנים 1909 –1918 — חבר הועד האודיסאי.

בקורו הראשון בארץ־ישראל היה בשנת 1912. מ־1919 ישיבתו קבע בארץ־ישראל. מ־1926 — פרופיסור באוניברסיטה של ירושלים, חבר הסינאט של האוניברסיטה והפאקולטה למדעי הרוח ויו"ר המכון למדעי היהדות, חבר ועד החברה לחקירת ארץ־ישראל וחבר הנהלת ועד הלשון (מתש"ב — חבר הנשיאות).

פעולתו הספרותית מתחילה ב־1893 (ב“המליץ”9. כתב מלבד עברית גם רוסית.

ערך את “השלוח” בשנים 1903- 1927 ועוד כתבי־עת ומאספים. בשנת תש“ב זכה בפרס־ביאליק של עירית תל־אביב בסוג חכמת ישראל, על ספרו המונומנטלי”ההיסטוריה של הספרות העברית החדשה" (ד' כרכים).

כחמשים שנה מכהו הפרופיסור ד“ר יוסף קלוזנר בהיכל הספרות והמדע העברי. בין הסופרים מבני דורו (פרט, אולי, לנחום סוקולוב ז"ל) אין כמעט אחד אשר ישוה לו בתנובת היצירה ובפרי הרב שהעניק לספרות העברית בכל הסוגים המרובים אשר הוא מומחה להם — בהיסטוריה ובחקר העבר, כמסות על אישים ובמאמרי בקורת, בבלשנות ובפובליציסטיקה, בפילוסופיה ובחקר המדינה וכו' וכו'. רושמי ביבליוגרפיה מנו בראשית תש”ב ארבעים ספרים ואלף מאמרים שנתחברו ונתפרסמו עד אז על־ידי הפרופ' קלוזנר. זהו כמדומה, שיא בפוריותו של סופר עברי, אשר רובם מזדקנים בלא עת ומעין יצירתם פוסק בעודם צעירים. גם כיום, יובל שנים מאז החל קלוזנר מפרסם את מאמריו ב“המליץ”, עודנו כמעין המתגבר אשר לא יכזבו מימיו. התמדתו ושקידתו אינן פוסקות אף לשעה קלה, עבודתו המחקרית רבת ענפים היא, ומאמריו ומנאמיו על עניני השעה ברוכים בטמפרמנט חי ומלבב כלפני שנים רבות.

את מאמריו הראשונים של הסופר הצעיר יוסף קלוזנר התחלתי לקרוא ב“המליץ” בימי נעורי — בשנות 95 -1894. נושאי המאמרים: החיאת הלשון העברית, “כתיבה תמה ומלים מחודשות”, “שפת עבר — שפה חיה”, על ההיסטוריון רינאן, אחר כך המשיך לכתוב על התנועה הלאומית ושאלות היהדות והאנושיות. מאמריו הצטיינו תמיד בהסברתם המלבבת ובסגנונם החי. והנוער היה קוראם בענין ורואה במחברם מורה ומדריך.

במשך ארבעים שנות עבודתו נגע הפרופיסור קלוזנר במאות מאמריו — בכל שאלות חיינו וספרותנו. מלבד מאמריו המרובים שנדפסו בעתונים, מאספים, שבועונים, ירחונים והוצאות שונות, ערך קלוזנר שנים רבות את הירחון “השלח”. בזמן עריכתו הצליח לתת מהלכים לעשרות סופרים צעירים, שהתרכזו מסביב לבמה הספרותית הזאת.

מן היצירות החשובות ביותר שיצר במשך יובל שנים יש לציין את ספריו “היסטוריה ישראלית”; “ההיסטוריה של הספרות העברית החדשה”; “יוצרים ובונים”; “הרעיון המשיחי בישראל”; “עולם מתהוה”; (רשמי מסעו בארץ־ישראל בשנת 1912). אחד מספריו החשובים של הפרופ' י. קלוזנר, “ישו הנוצרי”, תורגם לכמה לשונות אירופיות ועשה רושם רב בעולם המדע הכללי.

הפרופיסור קלוזנר הוא גם אחד מלוחמי התרבות הגדולים שקמו לנו. בגולה נלחם במתבוללים שעמדו בראש “החברה למפיצי השכלה” מסיעת מרגלית וחבריו. ובאסיפה הכללית של ועד חובבי ציון, שהיתה באודיסה ב־4 בפברואר 1912, הרצה קלוזנר על בתי הספר בארץ־ישראל. בהמשך הרצאתו הציע ליסד בא“י בית־ספר גבוה למדעים הומניטריים. בין שאר דבריו אמר: “אם יש גימנסיה עברית, צריכה להיות גם אוניברסיטה עברית, הרי יש לנו בעלי השכלה גבוהה משלנו בשביל למודי היסטוריה, פילוסופיה וספרות”… להלן הדגיש, כי החנוך בבתי הספר בא”י אינו רק מפעל תרבותי, מתוך שעל־ידי החנוך הלאומי נצליח למזג לחטיבה אחת את כל העדות של הישוב העברי בא“י ולהקים עם שלם ומיוחד בארץ העברים, עוד לפני עשרות שנים חלם ד”ר י. קלוזנר על האוניברסיטה העברית בירושלים, ואת משא נפשו זה הביע במאמרים ובהרצאות. גם ב“עולם מתהוה”, שנדפס ב“השלח” בשנות תרע“ב־תרע”ד, כתב שבפגישתו עם הד“ר מארקוס (מנהל בית ספר “עזרה” בקושטא) נתגלע ביניהם וכוח עצום בדבר “בית מדרש עליון למדעי הרוח”. הד”ר מארקוס חשב, כי צריך ליסד בארץ ישראל בית מדרש לרבנים במקום “בית מדרש למדעי הרוח”, בנמקו, שרבנות זוהי תכלית מעשית, בעוד ש“מדעי הרוח אין בהם משום תכלית”. קלוזנר חלק על דעה זו ואמר: “בתי מדרש לרבנים כבר יש בתוכנו. ומלבד זה הרי אנו שואפים ביסוד בית המדרש העליון — לא למוסד קולטורי חדש (מוסדים קולטורים יש לנו ברוך־השם די והותר בארץ־ישראל ), אלא למרכז של יצירה. אנו צריכים לדאוג לא לאלה הצעירים שהם מוכשרים להשתעבד לצורות הישנות של חיינו, אלא קודם למבקשי דרכים חדשות. בית מדרש עליון יתן השכלה ממוזגת בהשכלה עברית, יכין לנו כל מיני עוסקים בצרכי צבור לא רק באמונה, אלא אף בידיעות הראויות לכך”… לאחר ימים ספורים — בניסן תרע“ב — נפגש קלוזנר עם הד”ר י. ל. מאגנס בתל־אביב. שניהם עלו אל הארץ כתיירים והלכו לסייר את הפרבר העברי המודרני. בדרך סיורם התגלעה ביניהם שיחה ארוכה בדבר “בית המדרש למדעי הרוח” הד"ר י. ל. מאגנס אמר, בין שאר דבריו, שבית מדרש עליון עברי נחוץ מאד בארץ־ישראל, אבל לדעתו חשוב שיפתח בית מדרש לחכמת ישראל בלבד. קלוזנר טען: “מוסד ישן בטבעו כבית מדרש לחכמת ישראל אי אפשר שיהיה מעין נובע של חיי רוח חדשים. קשה למלא קנקן ישן בחדש — או הקנקן מתבקע, או החדש מתישן. צריכים אנו עכשיו לדבר חדש מעיקרו, לכל הפחות חדש בישראל, כחדושה של הגימנסיה העברית “הרצליה”. רק מוסד עברי חדש יעורר תנועה רוחנית חדשה. והעיקר — אל נא נחדש את הקרע שבין היהדות ובין האנושיות, שאך התחיל להתאחות על ידי הגמנסיה העברית”…

דעתו של קלוזנר הכריעה. כיום אנו מוצאים את הד"ר י. ל. מגנס כנגיד האוניברסיטה העברית בירושלים וקלוזנר — פרופיסור לספרות העברית.

אין בדעתי למצות ברשימתי הקצרה את כל השפע אשר העניק הפרופ' יוסף קלוזנר גם בספרות, גם במדע ומחקר וגם בעסקנות התחיה הלאומית והתרבותית. לשם כך יש צורך במסה מקיפה ועבודה שקדנית כזו שרק קלוזנר עצמו מסוגל לה. אולם לא אוכל שלא להביא במאמרי הקצר כמה ציטטות מתוך כתביו, המעידות על רוחב דעתו ועל ראיתו המרחיקה.

בספר־מסעותיו “עולם מתהוה” (“השלח” כרך כ“ז - טבת תרע”ג 1913) הוא מספר על בקורו בנשף תלמידי הגימנסיה העברית “הרצליה” בתל־אביב: “הילדים והילדות הסתובבו במעגל ושרו בהתלהבות רבה את אחד משירי התחיה “פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות”… ואני חולם ולבי ער, ימים יבואו וגמנסיות עבריות כאלו תהיינה לא רק ביפו (תל־אביב) ובירושלים, אלא גם בצפת, טבריה, חיפה ובחברון. בירושלים תתנוסס אוניברסיטה עברית, ובחיפה יעמוד טכניקום עברי, ומאתים אלף היהודים שיהיו אז בארץ־ישראל, יחיו כולם מעמל בפיהם וידברו כולם עברית, ויהיו כולם אנשים שלמים ועברים גמורים, ואז הלא יהיה בארץ ישראל עם עברי קטן, אבל שלם ברוחו”.

ובפרק אחר של “עולם מתהוה” כתב קלוזנר:

“כולם יש בורים בטרנסבל יותר ממאתים אלף, ומונטיניגרים הרבה יותר ממספר זה? והם עמים, והם כח מרוכז במקום אחד, והם אילנות ששרשיהם מרובים וענפיהם לא מועטים”.

על המצב הכלכלי של ארץ־ישראל כתב באותו ספר: “יותר שתגדל התפתחותה המדינית והכלכלית, יותר יוטב מצבם של היהודים היושבים בה זה כבר, או המתישבים בה לשם מסחר וקנין, ואולם יותר תכבד קנית קרקעות ויותר יתחזקו הערבים בארץ ולא יניחו את מקומם לנו, וכן הדבר אם תעבור ארץ ישראל לידי ממלכה אירופית, יוטב המצב החמרי ויורע המצב הלאומי, הצבור העברי מלחמה לו מפנים ומאחור”.

ואנו עדים כיום להגשמת דברי חזונו והרהורי לבו של איש החזון.

כחמשים שנה נמצא הפרופ' קלוזנר במערכת התחיה הלאומית, קנאי כדעותיו, ועמדתו תמיד ברורה, איתנה ומוצקה. את כל מאמריו ונאומיו עובר רעיון מרכזי אחד, כמין חוט־שדרה. אמונתו הרבה בהגשמת האידיאלים האנושיים ושאיפתו הגדולה לחזון הגאולה השלימה מאירים לו את דרכו בספרות, במדע ובחיים הצבוריים.

ועל הכל ולמעלה מכל — המוסר העליון, האמת והצדק החברותי. “אי אפשר לו לרעיון מדיני גדול כיום בלא אידיאל חברותי, הציוניות בתור היורשת של הרעיון המשיחי העברי לא תצויר בלא אידיאל של חירות מדינית, של שויון כלכלי ושם אחות עמים” (מאמרו ב“ביתר” חוב' ינואר 1933).

קלוזנר נלחם תמיד על השקפותיו הפוליטיות והחברותיות בלי להרתע, וכל הרוחות שבעולם לא יזיזוהו ממקומו. לבו תמיד ער לקראת עתידותיה של האומה הישראלית, והוא מאמין אמונה שלימה ביעודי הארץ ונביאיה הקדמונים.

קלוזנר נלחם בכל תוקף במחייבי הצמצום של האידיאל הציוני, והוא התריע על זה ומשנן; “אידיאל מצומצם אינו אידיאל כלל”.