נולד ז' אדר תרל"ד בכפר טלפינו פלך קיוב. משנת 1890 בארץ־ישראל. תחילה – פועל חקלאי בראשון לציון וחדרה. מ־1893 בעל כרם ופלחה ברחובות. עסק בהתנדבות גם בהוראה, חבר “בני משה” מיסודו של אחד־העם. בשנת 1900 ממיסדי התאחדות המושבות, ובימי מלחמת העולם ממנהלי ההתאחדות הזאת. בשנת 1918 חבר פעיל בועד ההתנדבות לגדוד העברי, חייל בגדוד העברי. אחרי מלחמת העולם פעל בגאולת קרקעות. נשיא התאחדות האכרים ומנהיגה. לאות הכרה הוציאה ההתאחדות במלאת לו ששים שנה את כתביו, ב־12 כרכים. ובני בנימין יסדו על שמו את כפר משה.

פעולתו הספרותית (מאמרים פובליציסטיים) החלה ב־1898. ספורים החל מפרסם בשנת 1906. ראשון לתאור חיי הערבים בספרות העברית החדשה. מיסד ועורך השבועון “בוסתנאי” (1929–1939).

משה סמילנסקי הוא מן האישים הטפוסיים ביותר של “ספרא וסייפא”, חולם ולוחם. רומניסטן ומספר פופולארי מאד שקנה לו שם בספוריו מחיי הערבים, פובליציסטן רב־כשרון שלדבריו מצפים המונים – ועם זה מנהיג ועסקן כביר השפעה, אדם שכתב כמה פרקים מצוינים בתולדות ההתישבות החדשה בארץ ושהוא עצמו היה אחד הגבורים הראשיים בהיסטוריה הזאת, אחד מראשוני החלוצים, מקודחי חדרה וממחיי הישימון.

לא על משה סמילנסקי הסופר ואיש הרוח ארשום כאן את דברי הערכה, אלא כמה שרטוטי זכרונותי על ראשיתו של משה סמילנסקי החלוץ וסולל הדרך, איש היזמה והמעשה. כבן משפחתי ידעתי את האיש מילדותו, ועד ראיה הייתי לדברים המסופרים ברשימתי זו.

אביו של משה סמילנסקי, ר' שמעיה ז"ל, היה בעל־אחוזה, בעל משק כפרי גדול, שהשתרע על שטח בן עשרות אלפי דונמים באוקראינה הדשנה והפוריה. הילד משה גדל בין השדות הנרחבים ואהב את הכפר ואת השדה.

בהיותו כבן חמש־עשרה ביקש להכנס לבית־הספר לחקלאות בעיר אומאן, פלך קיוב; אולם באותו זמן התחיל הנער גם לחלום את חלום התחיה של המולדת העתיקה. אביו עלה לארץ־ישראל (בשנת תר"ן) על מנת לתור אותה וללמוד את תנאי התישבותה, שהה בה כמה חדשים, ובשובו הביתה מסר את רשמיו על הישוב הישן (ירושלים, חברון, צפת וטבריה) ועל הישוב החדש (גדרה, ראשון לציון, זכרון יעקב וכו'), והרבה לתאר את גבורת הבילויי"ם על שדמות ציון. הנער משה הקשיב בחרדת־קודש לספורי אביו, ולבו נמשך לארץ־אבות.

אחרי היסוסים נפשיים החליט משה לבטל את מחשבתו הראשונה על למודים בבית הספר החקלאי שבאומאן, ויביע את רצונו לעלות לארץ־ישראל. מלחמה קשה היתה לו עם הוריו, וביחוד עם אמו, שהתנגדה לרצונו של הנער הרך, אולם משה עמד בכל תוקף על דעתו.

בראשית תרנ"א עזב משה סמילנסקי את בית הוריו ואת הכפר שבו גודל מילדותו, ויסע ביחד עם אביו לייליסבטגראד על מנת להלוות לזאב טיומקין, שהתעתד לעלות לארץ־ישראל כבא־כח מטעם ועד חובבי־ציון. נסיעתו של טיומקין נתאחרה לשבועות אחדים, ומשה סמילנסקי (שהיה אז כבן שש עשרה) לא הסכים לחכות. עם קבוצה קטנה של עולים מבוגרים הפליג באניה מאודיסה ליפו.

תחלה חשב להכנס כתלמיד לבית הספר החקלאי במקוה־ישראל; אולם כשנוכח כי לשון־הלמודים באותו בית־הספר היא צרפתית, חזר בו ובחר לעבוד כפועל יומי בכרמי ראשון־לציון.

זוכר אני את הרושם הכביר שהיו עושים עלינו, בני משפחתו, המכתבים שהיו מתקבלים מאתו מראשון־לציון. היינו שותים בצמא את תאוריו היפים מן הארץ: על השדות והכרמים, על הרי יהודה, על תחית הלשון העברית, על ראשוני המתישבים, חלוצי האומה הישראלית, על העבודה העברית, ועל כל המתרחש שם.

באחד מימות החורף תרנ“א נפגש אביו שמעיה עם הרב יעקב מזא”ה ז“ל, ותוך כדי שיחה הראה לו את מכתבי בנו מארץ־ישראל. הרב מזא”ה שאל לגילו של כותב המכתבים, ואמר: “זה הקטן גדול יהיה. צעיר זה עתיד להיות סופר בישראל”.

החלוץ הראשון של משפחתנו, משה סמילנסקי, המשיך את תעמולתו במכתביו הנמרצים, ודבריו שיצאו מלב חם נכנסו אל לבותינו – בני־הנעורים ממשפחתו; ומקץ חצי־שנה, בתחילת אייר תרנ"א, התגייסנו גם אנו (הנערים זאב, מאיר ודוד סמילנסקי, וגם אחותנו שפרה ז"ל), נפרדנו מבית הורינו ועלינו אל הארץ על מנת לחיות ולעבוד בה.

אם כי לא היה הפרש גדול בגילנו, הבטנו אנחנו על משה – בן השבע־עשרה – כעל ראש החבורה.

על פי השפעתו קנה ר' שמעיה אביו כאלף דונם אדמה בחדרה, ואחרי עשותו אתנו כחדשים חזר הוא לרוסיה לשם הנהלת משקו הגדול יחד עם שאר בני משפחתנו.

כולנו הנערים עבדנו מתוך חדות־יצירה כשכירי־יום בכרמי ראשון־לציון, ואחותנו הצעירה והמפונקה שפרה כבסה את הלבנים, בשלה, אפתה לחם ועשתה את כל עבודות הבית. העבודה החקלאית לקחה אותנו שבי. חכינו ליום שנזכה לעלות בין החלוצים הראשונים על אדמתנו במושבה החדשה חדרה.

מר יהושע חנקין יעץ לנו שלא לעלות על הקרקע ולחכות עד שיבצע את ענין קבלת שטרי־המקנה על נחלתנו ועד שישיג את הרשיונות לבנין הבתים הראשונים. מקץ חדשים אחדים ללא תוצאות חיוביות ניתנה פקודה ממנהיגנו משה סמילנסקי לעזוב את ראשון־לציון, ובאב תרנ"א עבר המחנה שלנו לחדרה הרחוקה מישוב אדם.

הדרך היתה ארוכה וקשה, מלאה אבני־נגף ומכשולים, גשרים וכבישים טרם יהיו אז בארץ, ואנחנו עברנו נחלים זורמים בעגלות טעונות משא כבד. עתים שקעו העגלות בבוץ עמוק שכיסה את הגלגלים; עתים טבעו במי הנחלים, ועתים שקעו בחול. מקומות רבים זרועים היו אבנים גדולות שחסמו לפנינו את הדרך. עגלה אחת היתה נהוגה בידי משה סמילנסקי והשניה על־ידי אחד מאכרי פתח־תקוה. שתי העגלות, רתומות לשני צמדי סוסים, התנהלו בכבדות במשך שני ימים ולילה אחד, עד בואנו לחדרה.

העולים הראשונים התישבו ב“חאן” הידוע – בנין עתיק וחרב שלא הצטיין בנוחיות מודרנית, ואנחנו – “גדוד הכובשים” – עם “המצביא” הצעיר משה סמילנסקי בראש בחרנו לנו גבעת חול שוממה, במרחק קילומטר אחד מן ה“חאן” המיושב. הקימונו לנו על הגבעה הבודדה צריף עץ והתישבנו בו ישיבת־קבע.

הצריף הלך ושקע יום יום בתוך החול, והמטות לא עמדו על רגליהן, כי אם השתטחו על פני החול. בקיץ הציק לנו השרב הגדול, ובחורף קפאנו ורעדנו מצנה ומטחב. הגשמים העזים נתכו על ראשינו וחדרו לתוך מעוננו. אורחים בלתי־קרואים – נחשים, עקרבים, ומרבי־רגלים היו באים אל צריפנו לעיתים קרובות. ערב ערב, שעות ארוכות, היו מקיפים אותנו תנים רבים, כאילו בקשו את קרבתנו, ויללתם לא היתה ערבה לאוזנינו. נוסף על “אורחינו” אלה הדריכונו מנוחה לילה ויום מחנות זבובים, דבורים, יתושים, פרעושים, פשפשים, וכל מיני רמשים ושרצים, ש“התידדו” אתנו למורת רוחנו.

הכינונו לנו חמרי־בנין להקמת בתי אבן; אולם ההשתדלויות לפני הרשות התורכית להשגת הרשיונות לבנין לא הצליחו. פעם בפעם היינו מובילים “שי למולך” – הקרבנות והמנחות נתקבלו בסבר פנים יפות, לפי המסורת הפקידותית של השלטונות התורכיים; אולם הרשיונות היו ממנו והלאה.

קבלנו באהבה את יסורינו הרבים ולא התרעמנו בפני “מצביאנו” הנועז, שעמד בגבורה על משמרתו ולא נרתע לאחור.

אולם הקדחת הממארת תקפה אותנו בלי הרף, ויותר מכולנו התענה בקדחת הצהובה משה סמילנסקי עצמו. באותו זמן התפשטה בסביבתנו מגפת החלירע. החאן התרוקן מתושביו, והצריפים עם האהלים, שהיו מיושבים על ידי משפחות חנקין, פינברג, סמסונוב, סלוצקי ואחרות, התרוקנו אף הם. כולם נוגעו בקדחת הצהובה והוכרחו לעזוב את חדרה.

שבועות אחדים היינו נתוקים מנקודות הישוב העירוני והכפרי ונמצאנו כבתוך הסגר, אין יוצא ואין בא. צרכי המזון וחמרי הדלק אזלו, גם האמצעים הכספיים אפסו לגמרי. מנהיגנו משה היה מעודד את רוחנו הנכאה, ועל־פי פקודתו לא זזנו מעמדותינו.

אחד מחבורתנו שנמנה על משפחתנו, ברוך לדיז’ינסקי, הצליח, אחרי מאמצים רבים, לעשות את קפיצת הדרך ולעבור בשלום דרך ההסגר התורכי. בעזרתו נוצר קשר זמני עם מפקדנו משה, ובכל יומים היינו מקבלים מזון והשגנו גם את האמצעים להוצאות הדרך המסוכנת. המצב החמיר יותר ויותר, ואחרי הסבל הממושך ניתנה פקודה להכון לדרך.

קשה היתה עלינו הפרידה מן הגבעה ומן הצריף שנתקשרנו אליהם, בחבלי יצירה; אולם – פקודה היא פקודה. ארזנו את חפצינו, ובמפח־נפש יצאנו את חדרה ושבנו, לאחר טלטולים רבים בתחנת ההסגר, אל תחנתנו הראשונה: ראשון לציון.

חדשים ארוכים התענה משה בקדחת החדרתית וחייו היו בסכנה גדולה.

בקיץ תרנ“ב בא, בפעם השלישית, האב שמעיה בלוית אמנו רחל, ולאחר שראו את כשלונותינו בחדרה, החליטו לשים קץ לנסיונותינו החלוציים. ההורים דרשו מאתנו לשוב לרוסיה, בקשו לעשות ליקוידציה למפעלנו ההתישבותי. אולם משה סמילנסקי, אם כי היה אכול קדחת, עמד בכל תוקף על דעתו ולא נעתר לבקשת הוריו. תשובתו היתה קצרה ונמרצת: “לא אלך ולא אזוז מפה, איני יכול”… באב תרנ”ב יצאו ההורים את הארץ ולקחו אתם את שני הנערים הצעירים שבצעירים, ומשה סמילנסקי נשאר בארץ להמשיך את מלחמתו הקשה בפגעי הישוב.

נער רך בשנים עלה משה סמילנסקי אל הארץ, ובמשך יובל שנים נשא על שכמו את סבל הישוב ואת סבל הצבור. מן הכפר האוקראיני בא אל הארץ ויך את שרשי חייו בכפר העברי. יחד עם אחיו האכרים הוא עוסק בחקלאות עד היום. הוא עובד בכרמו ובפרדסו ומנהל בהצלחה וברוב דעת־המקצוע את המשקים החקלאיים של מתישבים חדשים. את מיטב כחותיו ואת מיטב שנותיו ומרצו הקדיש לעמו, לארצו ולספרותו. את כל חייו קשר משה סמילנסקי עם הקרקע ועם גאולת הארץ, ויזכה לראות בעיניו אתחלתא דגאולה. הוא זכה לעבוד שכם־אחד עם רבבות אכרים ופועלים, מאחינו, המרוים בלשדם את אדמת המולדת.

וגם היום, בהתקרבו אל סף השבעים – עוד כחו אתו. המרץ וההתמדה מלוים אותו על דרכו, וכאז כן עתה הוא רב פעלים ורב־יכולת בשדה החקלאות, גאולת הארץ, הצבוריות והעתונות. חוט היצירה הולך ונמשך – –