אצלנו חוזרים תמיד הביתה, נהגה אמא לומר, והתכוונה אל מִקבץ הצריפים בקצה המושבה, עכשיו כבר עיר, שדמה למחנה־הסגר יותר מאשר לבית. ממול, מעבר לכביש, עמד כפר ערבי. שרידי משׂוּכות הצבר בקצה השכונה, המזדקרים מתחת לאפם של בנייני הפאר, נותרו לפליטה עד היום כעדות מנקרת עיניים. האִם אמרה זאת בצער או להיפך. לפעמים נדמה לי ששיבתן הביתה של בנותיה האריכה את שנותיה, בעיקר בגלל חבורת הנכדים שהתרוצצה בחצר, והיא לא חדלה לבקש דין וחשבון מתמיד על מעשיהם, ואחרי מותו של אבא סיפקה פתרון נפלא לבדידותה.

אני חוזרת, אבל בלי נסיך ובנעלי אדידס מגושמות. אני חוזרת בלילה אפל. ראשית חודש אב. כמו מפלצת של חושך, נשכחת, צץ לעיני פתאום המחנה כשיצאתי ממעגל האור העירוני. מי יכול היה לשער שהחופש שלי מדומה כמו כנפי הפרפרים השוכנים בין דפי הספר. עשר שנים קיטלגתי, מיינתי, צילמתי פרפרים. כאילו רק נכנסת בשער וחזרת להיות גולם. וברגע שעמדתי מול האלימות בין כותלי החצר שוב נהגתי כדרכי. איך יכולתי לשער שדווקא הלילה מכל הלילות תשוב חולשתי מן העבר לרדוף אותי בדמותו של גבר זר, מתפרץ, פולש אל תוך המחנה. דווקא הלילה.

שבתי עטורת ניצחון. עדיין לא ספר כרוך, אבל הגהה אחרונה. בעצם למי הבאתי אותו? האיש שלמענו טרחתי כל כך הרבה שנים איננו. הגעתי אל הפרפרים בגללו, אבל גם נגדו, הפרפרים שלי מול הנעליים שלו. הוא תפר ומִסמר, הדביק ושייף סוליות נעליים ודיבר על יופי. את הפרפרים הראשונים גילה לעיני בערוגת הצנון בחצר, אם כי לא ידע לקרוא בשמם המדעי, והיה ממציא להם כינויים כשם שנהג לעשות לבני אדם, למכרים, לקרובי משפחה ואפילו לילדיו. ללַבנין הצנון קרא ‘הקיטֶל’ על שם הבגד שלבשו אנשי בית אביו ביום הכיפורים בהליכתם לבית הכנסת. לזנב הסנונית הססגוני שרפרף מעל ערוגת הגזר קרא ‘ז’ובֶּה’ על שם חלוק הפסים, זהב שזור בשחור, שנהג אביו ללבוש. קשריו עם משפחתו הירושלמית ניתקו לפי גרסת דודי, אשריקו, אחי־אמי היחיד, מיד אחרי נישואיו לאמא, ובריחתו מעיר הקודש. – הם חיו על נדבות, על כספי חלוקה. אבא שלכם נשבע שלא יזדקק לעולם לחסדי הכוללים, כך סיפר הדוד.

אבא ואמא שתקו את עברם, כאילו התחילו חיי המשפחה במחנה. לפעמים התגנבו מלים זרות אל דיבורם. ידענו שלאבא הורים ואחים ואחיות, אבל אפילו לחתונות לא הזמינו אותנו.

ברבות השנים הופיעו מדי פעם קרובים רחוקים שסירבו לטעום בביתנו אפילו כזית. נדמה לי שאבא נסע לירושלים רק להלוויית אמו ואחר־כך להלוויית אביו. על עיסוקו בסנדלרות, או ברצענות, בלשונו של אבא, לא שמענו מפיו דבר.

לילה אחד ישבתי מולו על שרפרף קלוע קש מתבוננת באצבעותיו השחומות, שהעניקו ליטוף אחרון לזוג נעליים שחורות גבוהות מעשה ידיו. – הזמנה של מר ברמן, אמר לי, – יהודי יפה, זקנו רבוע, שולף מטפחת מגוהצת מכיס מכנסיו, עובר לפני התיבה בחג, ומחלק סוכריות לילדים הנקרים על דרכו. בעל בית חרושת לעורות, אבל בו לא דבק הריח, מדיר רגליו משם, והעיקר משלם לפועלים פרוטות. גשם היכה על גג האסבסט הגלי של הצריף, אז עדיין בית המגורים היחיד על פני המגרש הריק כמעט. אחר־כך טייח אותו אבא מבפנים והוסיף לו גג רעפים. אני לא שאלתי אבל אבא השיב, – על גבי הסדן הזה אתה אדון לעצמך, מראשית ועד אחרית.

תמיד חשבתי שאין זו כל האמת. ההתרסה ודאי מילאה תפקיד. הוריו, וכנראה גם סבו מצד אביו, הועידוהו לגדולות וניבאו לו עתיד מזהיר. ככל שגדלה הבושה שהעטה על בני משפחתו, כשזנח את לימודיו בישיבת ‘עץ חיים’, כך גדלה גאוותו על עשר אצבעותיו שלא בחלו גם בהדבקת טלאי על גבי טלאי ובהחלפת סוליות. כשפרחו בועות כפור באצבעות רגלי והכאיבו לי עד כדי בכי, סיפר אבא כבדרך אגב, – את נעלי החורף שלי ריפדתי בעיתונים, ועד היום רודף אותי ריח שמן הקיק שמרחו על הבועות. את תצחקי, אבל הצריבה החריפה ביותר מתחילה עם עונת החום. אבא מילא שתי קערות מים, אחת חמים, ואחת קרים, והורה לי לטבול בהן את רגלי חליפות.

אבא לא הודה מעולם אבל אני חשדתי שאולי אהבתו למריומה, למרים, זו אמי, היא ששיעבדה אותו לנעליים. תַחְת אל סורְמַיֶיה, בביטוי הערבי הזה השתמש כשהטיף מוסר לאחותי נועה, והתכוון לסוליות הנעליים של בעלה.

מעולם לא שאלנו מדוע בחר להיות סנדלר, ומפיו של הדוד אשריקו שמענו גרסאות שונות, מעולם לא ישירות, הכל לפי ההקשר. אחרי המצעד הצבאי הראשון, למשל, הגיע הדוד במיוחד מירושלים, והיה אז איש צעיר, דק־גזרה, חיוור, ובלחייו פרחו בהרות אדמדמות שנדלקו בעיקר ברגעי התרגשות. כשחזרנו הביתה אחרי המצעד סיפר לנו הדוד כמעט בלחישה, מחשש שדבריו יגונבו לאוזני אבא, שישב בתוך הצריף לפני קנקן הקפה, ולגם ספל אחר ספל, – היתה לו לסבכם, שמעוּן, זאת אומרת אבי, כמובן, גם אביה של אמכם, חנות בדרך לכותל המערבי, וממנו למד אביכם את כל רזי המקצוע. מומחה כה גדול היה שאפילו קציני הצבא התורכי נהגו להזמין אצלו מגפיים. בעיד־אל־פיטר שאחרי צום הרמדאן ובעיד־אל־אדחה היה מפקד הצבא התורכי, בוודאי גנרל, איזו שאלה טיפשית, עולה להתפלל במסגד אל־אקצא. בדרך עבר על פני חנותו של סבכם, ואז עמד מלכת, והתזמורת שנלוותה אליו במסעו אל המסגד הסתדרה בפקודתו מול פתח החנות. סבא שמעוּן ניצב בפתח והתזמורת ניגנה מארש לכבודו. תארו לעצמכם תזמורת שלמה, בתופים, במצלתיים, בחצוצרות, ובראשה הגנרל, מתוח, ידו על ניצב החרב. והכל בזכות המגפיים שהכין למענו הסנדלר, כן הסנדלר, סבא שמעוּן.

הבהרות בלחייו של הדוד אשריקו נדלקו, הוא הסב מבטים לאחור לבדוק אם גמר אבא את שתיית הקפה, וסיים את הסיפור כמעט בקול רם, – סבא שמעון ניצב בפתח, בחגורתו תקוע פגיון להגנה עצמית, והביט בגאווה רבה במגפי הגנרל התורכי שהבהיקו באותו יום במיוחד, ודאי מפני שאחד הנערים המשרתים צחצח אותן כל הבוקר.

שני הכלבים, בני כמה, למרות שהתחלפו לאורך השנים נראו אותם כלבים שאבא זכה בהם במתנה, או אסף מן הרחוב כדי לשמור על החצר. השמות עברו בירושה, כלבי־כלאיים. אחיתופל, שחור כמו החצר, שני שלישים ממנו זאב, ולֶמֶך הכנעני, שניהם קשורים בשרשרת. לפעמים בלילה, חשבתי לקול קשקושן של חוליות המתכת, אנחנו באונייה טובעת, אולי זיכרון מתוך ספר שקראתי. האיש שלי התעקש להישאר. אני רציתי להימלט, לבסוף נכנעתי, בגללו, או אולי כדי שאוכל לשאת בתואר בת צלופחד עוד שנים אחדות.

כשהגיע האיש שלי בעלייה בלתי לגאלית היה נער בן חמש־עשרה או שש־עשרה. הוא סיפר שלמד מזרחנות באוניברסיטה העברית, וניהל עם אבא שיחות בערבית מדוברת שאותה רכש כשהסתפח לשנה שלמה אל אוהלי שבט התראבין. אבא כישף אותו, והוא אימץ אותו מיד לעצמו לאב. עד שהתגייס לתפקיד התייחס אליו אבא בחיבה שניכרה בעיקר במחוות מפנקות, – תשתה קפה? ואבא נכנס למטבח לבשל קפה תורכי שקצפו תוסס בפי הספל. או שהגיש לו בלי לשאול אפילו, כוס מיץ תפוזים שסחט בשבילו במו ידיו.

אבל נדמה לי שגם בָּחן אותו בחשדנות. כמו בלש עקב אחריו, מחפש הוכחות. עם השנים, הלכו אלו והצטברו בימים או בשבועות המועטים שבהם בילה האיש שלי במחנה. למשל, מנהגו להפנות את פני הכיסא בקלילות, לבוא אליו מאחור, ולשבת עליו שעון בשתי ידיו על המסעד העגול. הסיגריה שהאפר מאיים לנשור מקצותיה והיא תקועה בגנדרנות בין אצבעותיו, ועיניו העצומות־למחצה כמו נשואות הרחק אל מה שנעלם מעינינו. בליטת העצם בבוהן כף ידו, שנדמתה כמאומנת אולי בלפיתת קת אקדח, ואיימה לפרוץ הצדה, לעצמה, ולהפגין כוח או סמכות. נעליו המבהיקות כמעט כמו ראי ורכוסות באבזם ולא בשרוכים. פעם מצאתי את תחתונית המשי שלי דחוקה מתחת לארון ומלוכלכת במשחת נעליים שחורה. השעון היקר שענד כאשר כבר שקע עמוק בתפקיד, ואבא לא ידע, כמובן, שמדובר לא פחות ולא יותר מאשר ב’קארטייה' אמיתי. חולצת הטי השחורה, תמיד שחורה, מתחת למקטורן.

אבא לא אמר מלה, אבל אני ראיתי את עיניו מרפרפות על פני הפריטים המחשידים, והמחוות המטורזנות: מביא לאבא קופסת סיגרים משובחת וטורח להדביק להן תווית, – קוהיבה, תוצרת קובה. מִקְצצה לחיתוך פי הסיגר, או בקבוק ויסקי יקר ששמו נשכח ממני עם השנים, במקום סתם קוניאק או יין.

כל השנים ניסיתי להבין מדוע אימץ אותו אבא אל לבו, וחזרתי אל המעשה במגפיים שתפר סבא שמעוּן, אבי־אמי, לגנרל התורכי. הקסם שבמעשי גבורה עלומים, שאולי סימלו בעיני אבא, יותר מן המצעדים הצבאיים הגלויים, עוצמה ובעיקר עצמאות, קנה את לבו. ואולי היטיב אבא להכיר את האיש ממני, חשבתי, אולי אני האשה שגרמה לו להימלט אחר־כך אל ארצות החושך.

אחרי שליווינו את אבא לדרכו האחרונה, הפך החייל החשאי שלי לאיש אחר. פעמיים בימי חייו ראיתי אותו מזיל דמעות. ערב נדיר אחד הלכנו לשמוע את ה’מדיום' של מנוטי. לא יכולתי להבין איך האֵם המסכנה, המעלה באוב את בנה המת, גלגלה דמעות על לחייו, עד כדי כך ששלף מכיס המקטורן ממחטה מגוהצת והספיג אותה בהן. ובבית החולים, כשעמדנו למראשותיו של אבא, פניו כמו מסכה של רוגע ויופי, התכווצו לחייו של האיש שלי במחווה של בכי, אם כי לא ראיתי דמעות. ניסיתי אחר־כך לזכור ולא הצלחתי.

שבעה ימים ברציפות שהה אז האיש שלי בחצר עם כל בני המשפחה, אבל לא נכבש אל מעגל האינטימיות של יושביה. שותק, מעשן סיגרים קובנים מתחת לסככה. לפעמים קנה את לבם של נכדי אחיותי, מפעיל את שרירי אוזניו, מצחו, שוקיו, כל שריר כאילו עצמאי, בעל־חיים, נחש, והילדים מקיפים אותו בהערצה, – נראה אותך עושה שריר כזה, הציע לנכד של נועה.

כשנשארנו לבדנו ללא מנחמים, אמא שכבה לנוח במצוותה של נועה, ואנחנו ישבנו במעגל בחדר המשפחה, ניסיתי לדובב אותו. תמיד חששתי שהדממה שלו תדביק את כולנו וייפול שקט מאיים. אבל איזו שאלה יכולתי לשאול מבלי להסתכן בתעזבי, ובעיניים נפקחות לרווחה ומרמזות, את לא יודעת שהשתיקה יפה לסיפורים שלי. – ספר להם איך עלית ארצה באונייה. – הם מכירים את הסיפור. – סַפר, סַפר בכל זאת, ביקשתי. אני אהבתי את הסיפור הזה. – טוב, אונייה, זה מוגזם, מטריאסט לארץ בקליפת־אגוז, מאות אנשים, ובדרדנלים סערה, מה זה סערה, גלים בגובה אדיר. כולם חולים במחלת ים, חוץ ממני ועוד כמה בחורים. והקפטן, גם זו הגזמה, קפטן, מוריד את כולם לבטן האונייה, ועל הסיפון שוכבת בחורה אחה חולה במחלת ים ומסרבת לזוז, והגלים מאיימים לשטוף אותה. ‘ניתן לך מה שתרצי, ניתן לך חצי לימון’, אני מבטיח לה. והיא אומרה ביידיש, ‘אני לא רוצה שום דבר, רק דבר אחד, עצרו את האונייה, אני רוצה לרדת’.

נדמה לי שההערה הבלתי מנומסת של אחותי, מילכה, – זה לא כל כך מצחיק, היא שהבהירה לי מדוע אני אוהבת לשמוע שוב ושוב את הסיפור הזה. בסיטואציה האבסורדית הזו התגלמו חיי, בתחינה שאין לה שום סיכוי להיענות.

באינטימיות של ימי השבעה שמעתי גרסה חדשה על נישואיהם של אבא ואמא. הדוד אשריקו בא לשבת אתנו. אחרי ככלות הכל הוא היה הקרוב היחיד של אמא, וכל מה שנדרש לעשות היה לסגור לשבעה ימים את עסק הצורפות שלו בירושלים. עם השנים גידל הדוד כרס קטנה שבלטה מן החזייה. תמיד הקפיד על חליפת שלושה חלקים מחוייטת היטב. מכיסו השתלשל שעון זהב והוא אהב לפתוח את מכסהו ולגלות את לוח מחוגיו לעיני הילדים המתפעלים. על עור פניו החיוור, שכמעט לא הצמיח זיפי זקן, הוסיפו לפרוח שתי בהרות אדמדמות. קרחת הקיפה עכשיו את כל ראשו, נמתחה ממצחו והלאה ללא קו־שיער מפריד, ושיוותה לו פני בובה. שפתיו המלאות שמרו על חושיותן הילדותית. הדוד אשריקו נשאר רווק כל ימיו. לפעמים חשבתי שלא יכול להתגבר על האיסטניסיות המשפחתית, שגם אמא ניחנה בה. אנחנו הבנות טיפלנו באבא כשחלה, מכיוון שאמא נתקפה בחילה עם כל ריח לא נעים, ומיד נפערות שפתיה, לשונה משתרבבת, וגרונה משמיע קול כמו גיהוק או שיהוק. אבא היה מגיש לה פלח לימון.

לפעמים כשהתבוננתי בדוד אשריקו יכולתי להישבע שלא שכב עם אשה מעולם, אולי גם משום שפחד ממחלות וחשש מכל מגע. מבלי שהיה מודע לכך ליטף בידו את חזהו בתנועה סיבובית איטית. – הוא נולד עם רשרוש בלב, סיפרה אמא, – ומאז שמרו אותו בצמר־גפן, עד שנשארנו לבד. אזכור כזה של העבר היה נדיר בפיה של אמא. כמו אבא חייה התחילו מאז שנקנו הנחלה והצריף. כשהגיע הדוד אשריקו לביקור, וכמעט תמיד ליום אחד בלבד, משך מן התיק שקית שנדחסו בה תרופות למיניהן. את המינון היומי שמר בתוך קופסית עשויה כסף שעיצב במו ידיו והחזיק בכיס השעון.

הדוד התנזר מאכילת כל מה שבא מן החי. בשר היה מוקצה בעיניו, וכך ביצים וכל דברי החלב. אבל היו לדוד אשריקו תענוגות אחרים שדבק בהם טעם של חטא. בילדותנו כשבא לביקור בערב קיץ אחד, לאחר שהמדרכה רובצה במים והחצר התמלאה ריחות יסמין, הפתעתי את הדוד אשריקו כשהוא יושב על הספסל הנשען אל קיר הצריף המטוייח, מימינו נועה משמאלו מילכה, אצבעותיו השמנמנות ממזמזות את שערה החלק של מילכה, את שערה המסולסל של נועה, עיניו עצומות, והוא מזמר בלחש, – לחייך החיוורות פרחו כשושנים, שערותייך לי סולם, אטפס בו לראות את חלומך המתוק. היינו ילדות. אינני זוכרת בנות כמה. אבל לחייהן של נועה ומילכה פרחו כשושנים ונהרו בעונג נסתר.

כשהלך אבא מאתנו חרג גם הדוד ממנהגו ונשאר, אפילו בשבת. ביום שישי לפנות ערב הדליקה אמא נרות, בפעם הראשונה כשאבא אינו נוכח בחדר. אולי היה זה המנהג הדתי היחיד שהוסיפה לשמור עליו בקפדנות, מלבד הכשרוּת במטבח. קודם מברכת ואחר־כך מדליקה, ואבא הסביר לנו שכך נוהגים הספרדים. אמא משכה על ראשה את היַזְמֶה, מטפחת לבנה מעוטרת בנצנצים כמעשה המטפחת שהביאה מבית אמה. כמו הינומת כלה השתלשלה המטפחת משני צדי ראשה, ואמא בכתה. במקום ברכה לחשה ביבבה, – מי היה מאמין שככה תשאיר אותי לבד, מי לקח אותך ממני.

לא יכולתי לעמוד בבכיה. ברחתי אל החלון, וריח פריחת ההדרים שהקדימו לפרוח בגלל הבצורת, כמו קטורת, חשבתי, ומראה פניו על מיטת מותו, דיוקן של יופי, חנקו את גרוני. נמלטתי אל הסככה.

הדוד אשריקו נשען אל הקיר. ישבתי קרובה מאוד אליו. כפות ידיו השמנמנות חיבקו את ברכיו. בעיניים עצומות באור הכתום שהדליקה השמש השוקעת בחלונות רכבת־הצריפים שמולנו ליטף הדוד אשריקו את כף ידי המונחת על הספסל, נוגע ולא נוגע, נתקל בטבעת על אצבעי, ואני נזכרת פתאום לשאול את עצמי, לאן נעלם האיש שלי. אולי לא התאפק ויצא לעסקיו האפלים, החשובים. נזכרת שגם בשבוע הזה הסתלק מן הבית לשעות רבות, – את לא צריכה אותי כאן, הבית מלא אנשים.

וכך כשידו מחליקה על ידי סיפר לי הדוד גרסה שלא שמעתי על נישואי אחותו, מריומה – לא רק בגלל יופייה של אחותי, גם בגלל אבינו התחתן אִתה. במשפחה הזאת מתחתנים, ואולי גם נפרדים, בגלל האבות. הדוד אשריקו לחלח בלשונו את שפתיו בתנועה סיבובית. – למי אתה מתכוון, הפסקתי את הסיפור, אבל הדוד לא התפתה וחזר אל העיקר. – איך יכול היה גיסי לדעת ששניהם, גם אבי וגם אמי ימותו בשבוע אחד בחולירע. טוב, אני מוכן להודות שאמכם היתה ממש ז’ולייט, מה את לא מבינה, יוליה, ואבא שלך ממש רומיאו. ידעת שבנימין, כן בנימין אחיך, ‘בונה חופשי’ ואפילו שימש פעם כנשיא הלשכה?

מה זה שייך לעניין? התפרצתי על הדוד, וחשבתי שגם הפעם לא אשמע מפיו איך נשא לו אבי מישיבת ‘עץ חיים’ את אמי מריומה, בתו של הרצען שמעוּן, שתפר מגפיים לגנרל התורכי והתזמורת ניגנה לכבודו בפתח החנות בדרך לכותל המערבי.

סבלנות, שבעה ימים לפנינו. והדוד אשריקו משך את חוט הסיפור בדיוק מן המקום שבו קטעתי אותו, – עסקי כבוד תמיד היו חשובים לבן־פורת. איך יצא מחלציו של אביכם ומרחמה של אמכם רק האלוהים יודע. סבכם הקדים אותו, לא בעניין הכבוד, חס וחלילה, בעניין האגודה. ‘תלמידי תשבי’, כך נקראה האגודה, אבל איש לא קרא בשמה במפורש, כתבו אותה בראשי תיבות ת"ת, וכל החכמים הירושלמים היו בטוחים שמדובר בתלמוד תורה. את חושבת שככה סתם בא לו לאביכם להתיישב רחוק מן העיר. טוב, איך יכול היה לדעת שהעיר תשיג אותו. חולם חלומות היה כבר אז, כמו אבא שלי, סבא שמעוּן. ‘עלינו לשאוף לחיים טהורים, לעסוק במלאכת כפיים, לא להיזקק למתנות חינם, ללמוד ולחנך ובעיקר לאהוב את הבריות, אבל לא רק במתק שפתיים, ממש, לתמוך בכל הנדכה והדך’. כך הלך דודי אשריקו וציטט מתוך כתב־היסוד של אגודת ‘תלמידי תשבי’. – ואם תשאלי אותי, אני חושד בהם שבראש־ובראשונה התאגדו כדי להוכיח לערבים כי הם בניו של שמשון הגיבור. סבכם הסתיר אותו מפנינו, אבל אני בטוח שבאחד הלילות ראיתי אותו מוציא אקדח מן הקאשאס, זאת אומרת מן השידה. ואחר־כך ניצחה אותו החולירע ומה הועיל. מישהו מכם היה פעם על הר הזיתים וקרא את הכתוב על המצבה? בושה, לא חושבת? הנאהבים והנעימים, אמי ואבי, שניהם בשבוע אחד. עד היום אני זוכר בעל פה קטעים מתוך החוברת שמצאתי בין חפציו של סבכם אחרי מותו, ‘תכלית האגודה לטהר ולזכות את ישראל מן הזוהמה שהטיל בו הגלות, לקרב את הלבבות ולעשות שלום ואחדות בעם המפוזר והמפורד, לחבר כל נידחיו ולאחד כל נתחיו לגוף אחד שלם בריא ואיתן’. חברי האגודה שיחקו כמו ילדים קטנים, חילקו את החברים באגודה ל’יערות' ול’מערות'. בכל יער עשר מערות ולכל מערה היה ראש, ולכל יער אביר, ממש אבירי השולחן העגול, בירושלים. ועל כולם ממונה נשיא שנבחר בבחירות דמוקרטיות, והיו לו, כמובן, סמכויות כמו לראש ממשלה, וגם היתה לו ממשלה: שר סופרים כמו היום שר החינוך ידלין. שר המחוקקים, נגיד כמו היועץ המשפטי. שר הרכוש, נגיד אולי כמו שר האוצר בימינו, יהושע רבינוביץ. וגם שר משפטים. ואולי אפילו היה להם גם יגאל אלון, יהודי שקשר בסתר קשרים עם הקונסולים הזרים. בעצם גם היום אנחנו תלויים בחסדי אחרים, נוסעים על הקו ירושלים־וושינגטון, בעיקר עכשיו, אחרי המלחמה ותוכנית רוג’רס.

עכשיו חשבתי ישכח הדוד אשריקו את אגודת הסתרים ויתעסק בפוליטיקה ולא יגיע אל העיקר.

– והיה גם שר שאינני יודע מה בדיוק היה תפקידו, שר הסולם, אולי סולם יעקב, כי הרי כל העסק הזה היה חלום מטורף, ובירושלים, מי לא היה מטורף. קיבלו לאגודה רק מי שעסק במלאכת כפיים, ולא קיבלו רשעים רודפי בצע וגאוותנים וכאלה שאינם שומרי סוד. וגם לא קיבלו עשירים, אלא אם הוכיחו מנין בא להם עושרם. תתארי לעצמך תנאי קבלה כאלה לממשלה או לכנסת. וסבכם, הדוד אשריקו שלף את השעון מכיסו, פתח את המכסה ובעצימת עין אחת התבונן בלוח השעות, החזיר אותו בנחת לכיסו, – וסבכם הכניס את אביכם בסוד האגודה הזאת מיום שמלאו לו עשרים, אחרי שעבד כשוליה שלו במשך ארבע שנים, וראה את אמכם יום־יום מביאה ארוחת צהריים חמה לאביה. על החולירע שמעת? – תפסיק דוד אשריקו. אין יותר חולירע, יש חיסון, לא?! – על מה את מדברת ועל מה אני מדבר. אז, אני מדבר על הימים ההם. ככה שניהם, סבך וסבתך, הורי אמך, בשבוע אחד, ואמך ואני נשארנו יתומים. אבא שלך, שנתן עיניו באחותי, אל תתבלבלי, במריומה, באמך, תפס אותו פחד נורא בגרון. חשש שישיאו אותה לבחור יתום ויעמידו חופה בבית־הקברות בהר הזיתים כדי לעצור את המחלה, שחס ושלום לא תיהפך למגיפה כמו באלף תשע־מאות ועשר. ואני, את שואלת? אותי אימץ לעצמו כשוליה חכם רפאל הצורף. ובעזרת השם יתברך, הכל תלוי במזל, הכל תלוי במזל, להתארס ולהתחתן תלויים במזל טוב, בנות צלופחד כולן יפות כולן בָּרות.

הדוד אשריקו העביר אצבע על טבעת הנישואין שלי, – רחבה מדי, אמר. האם שוב התכוון אלי כשסִלסל בקולו, – הכל תלוי במזל.

– הכל תלוי ברצון, התרסתי כנגדו. הדוד הוציא שוב את שעון הזהב מן הכיס הקטן, בלחיצה פתח את מכסהו, – ראש חמור, זמן התרופות הגיע.

לא ידעתי אם להאמין לסיפוריו של הדוד אשריקו, אבל הוא היה המקור היחיד לתולדות המשפחה. בילדותנו כשהופיע בשער החצר, ואנחנו רצנו לקראתו בצהלות שמחה, גלגל לצדדים את עיניו, שנראו כמו ג’ולות ונדמה שעוד רגע תיפולנה מתוך חוריהן, ושם אצבע על פיו, – בזה הרגע הגעתי באווירון שלי. וכאשר שאלנו, – אבל אין כאן שדה תעופה, טען נגדנו, – לאווירון שלי ארבע כנפיים על גבו, כמו החרק הכחול הזה המרחף במים עומדים. האווירון שלי יכול לנחות בכל מקום. הוא מוריד אותי בראש הגבעה.

– ומדוע לא בחצר? העזה מילכה לשאול.

– הרוח שיעוררו הכנפיים תעיף את כל רכבת־הצריפים של אביכם, סתם הדוד את כל טענותינו.

הגרסה הנוספת של הסיפור על בחירתו של אבא במקצועו לא היתה רומנטית כל כך כמו שתי האחרות, וגם אותה שמענו מפי הדוד, – בירושלים, סיפר, – התהלכה מעשייה אמיתית על אביו של יהודי אחד, איש חשוב מאוד, שאינני זוכר את שמו, אשר היה בארצו ובמולדתו רב ואב בית דין. לפני שעלה ארצה למד את מלאכת הסנדלרות מסנדלר אחד, כדי שלא ייזקק לנדבות הכוללים. האיש הנכבד הזה העלים את ייחוסו מבני ירושלים, שכר לו חנות ברחוב היהודים והטליא נעליים. אבל אלה הירושלמים שמפניהם נמלט אבא שלך, לא נאה להם ולא יאה להם שבן עדתם יתעסק במלאכת כפיים. חקרו ובדקו ומצאו שהוא ממשפחה מיוחסת והגיעו עד הגאון מווילנה. שיגרו אליו שליחים והפצירו בו לחדול מן המלאכה, שאינה לפי מעלת כבודו, ולאחוז ברבנות. והבטיחו, כמובן, משכורת נכבדה מן הכולל. והאיש המסכן לא עמד בניסיון, נשבר לבו ושלושה חודשים מיום שעלה לארץ, אחרי שהיטלטל תשעה חודשים בספינה, שלושה מהם עשה בסירת מפרש עם אשתו, בנו ובנותיו, הובילוהו לקבורה בהר הזיתים. ואבא שלכם אהב מאוד את המעשייה הזאת, אולי גם שמע אותה מפי סבכם שמעוּן.

חשבתי שמותו של אבא יכה את אמא כברק, שהיא לא תעמוד בו. אבל בתוך שבעת ימי האבל כבר אז ידעתי, שתוסיף לחיות אחריו. אולי בגלל היכולת לזכור אותו במוחשיות, בקרבה, כאילו עודנו חי. כל שנות אלמנותה סיפרה את חלומותיה, ובהם מילא אבא תפקיד של שומר נפשה, – אבא הופיע אלי בחלום, על ראשו כתר ענפי אקליפטוס מדיפי ריח, מחזיק בידיו סל פירות קלוע, ובתוך הסל כל פירות הקיץ שאהב, אשכולות ענבים גֶ’נדלי, תאנים בכּוּרות בגודל אגרוף וסברס כתומים בקליפתם. ובעיקר עיניו המאירות, מגיש לי את הסל ולוחש, אכלי מריומה, לבריאות ולחיים.

אבל האיש שלי הפך לאיש אחר. וכשנשארתי לבדי, ניתקתי, עזבתי את המחנה, ודמעותיה של אמא לא המסו אותי הפעם. הגעתי לביקורים, לראות מה שלום כולם ואולי לשחק עם הילדים. עשר שנים התעסקתי בכנפי פרפרים. היום סיימתי הגהה אחרונה של הספר. חזרתי כמנצחת.

החצר לא השתנתה. לפני שנים בנה אבא את הצריף הראשון וציפה את קירותיו ביריעות נייר זפת. בחדר ששימש לו סנדלרייה גם אכלנו וגם יָשַׁנּו. בלילה פרשו מצעים על הרצפה. בינינו לבין המושבה הפרידו הגבעות. אחר־כך פרצו בהן שביל, ודרכּוֹ הגיעו ילדי המושבה נושאים על כתפיהם נעליים קשורות בשרוכים לתיקון. לפעמים נדמה לי שהם התנדבו למשימה מפני שאהבו לבוא אל הצריף שלנו. תמיד השתהו והתבוננו בטאבּוּן שעמד בחצר, ממששים את דפנותיו. אחר־כך התחלף הטאבון בתנור אפייה מתכתי שהוסק בפרימוס רעשני. פעם, אחרי שהרגזתי את אמא, רשמתי על אחוריו בגיר לבן, ‘סליחה’. נדמה לי שביקשתי לקנות לי קליידוסקופ, כזה שראיתי אצל חברתי, והיא סירבה בטענה שלא מבזבזים כסף על שטויות. שכבתי על רצפת הצריף והתייפחתי ובעטתי ברגלי ללא הועיל. אבא כבש את עיניו בגפת הנעל שנמתחה על האימום ולא התערב. הוא תמיד היה לצִדה. אחר־כך חשבתי, אולי מפני האשמה. אותו גליל־זכוכית שיוצר צורות בניע יד, צבעוניות מסתחררות, לא חדל מקסום לי. ובדירתי על מדף מיוחד לכך ליקטתי מבחר של קליידוסקופים, והצטערתי כאשר המירו את שברירי הזכוכית בפיסות פלסטיק נעדרות ברק. אולי כאן התחילה אהבתי לפרפרים.

אמא אפתה תמיד לפנות בוקר, ואחר הצהריים, כשהגיעו הילדים והנעליים על כתפיהם, פרסה לחם טרי והעמידה צלוחיות זיתים כתותים על השולחן. – תתכבדו, הזמינה אותם. אחרי הטעימה ישבו הילדים על הרצפה מול אבא, והתבוננו בו שולף מסמרים מפיו, נועץ אותם בסוליה והולם בפטיש. נדמה לי שנשימתם נעתקה מפחד, מה יהיה אם ייתקעו המסמרים בגרונו? אבל אני הכרתי את מיומנותו של אבא, ולא דאגתי.

לפעמים הגיעו גם נשים אחדות. העשירות־החדשות, בפי אמא, תושבות הווילות שנבנו על גבעת הצבעונים. אז גילה אבא את כישוריו כרצען־אמן, כפי שאהב לכנות את עצמו. כשאמא בילתה במטבח, דיבר בשבח קרסוליה של בת הגבירים מאוסטרליה, – אין כמו קרסול לגלות צפונות.

– מדוע אתה מדבר בחידות, הקנטתי אותו, – מדוע לא תגיד פשוט שיופיה של אשה מתגלה בקרסוליה. אבא השפיל את עיניו אל הסדן. משך את הנעל העדינה, הרחיק אותה אל מול פניו והסתיר חיוך מתחת לשפמו, – היופי הוא בנעל ולא בקרסול.

על שולחן העבודה של אבא, שני לוחות שנשענו על ‘חמורים’, ראיתי בפעם הראשונה בחיי מגפי עור ולא מגפי גומי. הוא הניח גִזרת נייר על הצד הפנימי של העור האדמדם וצייר את מִתארו. אחר־כך בחר את הסוליה, תפר והדביק, תקע מסמרים ושייף. אמא נידבה את סיפור חייה של המזמינה, – צפתית, נישאה לזקן העשיר בגלל כספו, ואיך אפשר פרווה בלי מגפיים. אבל אבא לא שעה לרכילות, ושלא כמנהגו, אולי מפני שלא עמד בפיתוי להזכיר נעליים למיניהן, חזר לימי ירושלים וסיפר, – כשהבאתי את אמכם בפעם הראשונה לבית הורי במאה שערים, התעלפה אמי מיד למראיה. אחרי שהשיבו את רוחה באמוניאק שהסריח את החדר כולו, לא התאפקה, וגערה באמכם, ‘מעיל, נוסח צרפת, הפאצ’ילע לא די טוב בשבילכם, ונעליים ולא פאנטופל, הלוא אפשר היום לקנות לאקירטע ואפילו מרוקמות בחוט לבן. אבל אשת בני בעקבים והרצועה הזאת על הקרסול’.

לאמא היו קרסוליים עדינים, ולפעמים חשבתי לעצמי שאולי מכאן צמחה תשוקתו של אבא להתעסק בנעליים בחמדה כזו. – מה אתם יודעים על הגאלצ’עס, אמר, – על קבקבי העץ שאותם נעלו נשים צדקניות בירושלים, מפני שלזכר החורבן לא נאה להתגנדר בנעלי עור. כאילו תשעה באב כל השנה. ודאי שהיה איזה יופי בקולם של קבקבי העץ הנוקשים על המדרכה המרוצפת באבן, כמו קול הפעמונים מן הכנסיות. אבל… ואבא קטע את המשפט, אולי מפני שנתפס בשיחה על העבר.

שנים רבות רדפו אותי המלים הזרות, בעיקר כשכעסתי על אבא בכל פעם שאחי בנימין לחץ על אחיותַי למכור את המחנה. איך יכול היה לשתוק כך את העבר, וגם כשהזכיר אותו, מה זכר, תמיד נעליים. פאנטופל, לאקירטע, גאלצ’עס, הטחתי לפעמים בקול רם, והמלים הזרות נשמעו לי כמו קללות. מכולן רק אחת מהן נכנסה למילון המשפחתי. כשאמא כעסה, אמרה בצחוק, ואחר־כך ברצינות, כשהתכוונה לבנימין, – אם לא תפסיק לדבר על מכירת המחנה תקבל עם הגלצ’עס בראש. כך זכו לשם זה כל נעלי הבית במחנה, ולא רק קבקבי העץ.

אחד הצריפים היה אסור בכניסה. לאחר שפרש מעבודתו בבית החרושת והשאיר את הנהלתו בידי בנימין, הסתגר בו אבא בשעות הבוקר ונעל אחריו את הדלת בכניסתו ובצאתו. הוא ביקש מאמא לתפור וילונות כבדים על שני החלונות, והתקין תאורת ניאון חזקה, כפי שיכולנו ללמוד מגלילי הזכוכית שהכניס לתוך הצריף. רק לאחר מותו התגלה לנו במה עסק בצריף הזה לאורך השנים, וכמה שאפתני היה המפעל: לספר את תולדות התרבות האנושית באמצעות נעליים, לא פחות ולא יותר. מכאן הבנו מדוע נזקק לא רק לעור, אלא גם לחומרים רכים כמו בד, כפתורים, קטיפה, חוטי רקמה עבים, בעצם, מה לא. על אצטבאות עץ עמדו ספרי אומנות שתיעדו בתמונות את הציביליזציה האנושית כולה, מתרבות מצרים, מסופוטמיה, ויוון העתיקה ועד לציירים של המאה התשע־עשרה והעשרים. כשראיתי בראשונה את התערוכה המופלאה, שנמצאה רק בשלביה הראשונים, ידעתי שאולי הניגוד בין הנעליים שלו והפרפרים שלי לא היה כל כך גדול. הוא נהג לכנות נעליים בשמם של פרפרים שלמד מפי. תמיד לעגתי לו על כך, אבל עכשיו נראו כמה מזוגות הנעליים שהוצגו כאן לראווה, באמת כמו כנפי פרפרים, בעיקר הנעליים הנשיות, הקטיפתיות, בזהב, בצבע החול, מעוטרות אבזמים, כפתורים וסרטים.

בחדר העבודה, ששימש בתחילה גם כחדר מגורים, עמד ריח של עור מעורב בחריפות של דבק סנדלרים, שרדף אותי שנים רבות, גם אחרי שאבא הקים את מפעל הנעליים, ואחרי שאחי, בנימין, הפך אותו לעסק משגשג. אבל בית של ממש לא בנה אבא מעולם. כאילו המגורים במחנה שמרו על חירותו. ואולי מפני שכך יכול היה להתמכר לתשוקת האיסוף שלו ולרקום חלומות: מה יעשה באבזמים של ארנקי עור ישנים, בכיסא שהשליכו השכנים לרחוב, ובמעט עבודה אפשר להפוך אותו לשולחן מסוגנן, צריך רק לקצר את רגליו.

פתיליות, פרימוסים ענקיים שנועדו להרתחת כביסה, כַּדֵי שמן שבטנם מצופה בגלזורה צהובה החליפו את ייעודם והדיפו ריח נפט, ארגז קרח ישן שתלשו את דלתו במצוות אמא, כדי שאף אחד מן הילדים לא יסתגר בו במשחק מחבואים, או מפני שסתם יתחשק לו להתבודד, פיילות וטינג’רות נחושת אכולות ירוקת, קערות פלסטיק סדוקות, מאווררים שבורי כנף, ראשי פטישים מכל הגדלים ללא יתדות עץ, סדנים, אימומים בגדלים שונים, מסמרים בקופסאות שימורים ריקות, יצול העגלה שבה נהג אבא לנסוע אל המושבה ולשוב עמוס עורות, שלושת חישוקי המתכת עדיין הבהיקו בחשכה, כל אלה התגבבו במרכז החצר. וברבות השנים נוספו עליהם גם מכונית הקורטינה הישנה של אחי, בנימין, ובעיקר ציבורי נעליים, שאיש לא בא לגאול אותן מידיו של אבא ולבסוף הושלכו לחצר. – כמה שנים, אמרה אמא, – אפשר לשמור נעליים ללקוח, גם עבד משתחרר אחרי שבע שנים. אבל אבא זכר את בעלי הנעליים. לפעמים היה מעיר, – מוזר מאוד, אדון סוחוביצקי לא נראה עשיר במיוחד, על פי הגרביים המטולאים שלו, מוזר שוויתר על הנעליים המתוקנות.

כך גם הנעליים של בני המשפחה. בלי חמדה השליך אותן אל החצר במצוות אמא. עד אז היו תלויות על וו בצריף העבודה שלו. יכול היה לקחת זוג נעליים קטנות בידיו ולומר, – אלה של מילכה, הגנדרנית, כבר אז היא לא הסכימה שנחתוך את אף הנעליים כדי שיתאימו למידתה. היא ביקשה חדשות, ומי יכול היה לעמוד בפניה?

נדמה לי שבעיקר אהב את הנעליים ששימשו אותנו בילדותנו, והיה חוזר ומספר, – את זוכרת, בת כמה היית, פנה אל מילכה, – לפי הנעליים לא יותר מבת חמש. שיחקת קלאס בחצר, החלקת על ברזל ששימש כסימן גבול לפני שקניתי את החלקה כולה, ופצעת את ראשך. וכמה דם, ואיך אמא כמעט התעלפה, ותפרו לך, ומכאן הצלקת הקטנה שעד היום את ממששת אותה לפעמים.

– כן, ובגלל זה גם פס השיער הלבן, ניסתה מילכה לתרץ את צבע שערה הגולש, העבות, ששינה את גוניו חדשות לבקרים.

– ונועה אהבה תמיד נעליים לבנות, כבר אז אפשר היה לנחש במה תעסוק כשתגדל. אני כולי מתח. מתי יזכיר אבא את הנעליים שלי, – ותרצה, שיגעון לסנדלים, רגל חופשית, לא סובלת שרוכים, וגם לא חולצות עם כפתורים. כבר אז פרפרית. פעם הביא לה הדוד אשריקו פיג’מה והיא סירבה ללבוש אותה בגלל הכפתורים. אני מודה שהעובדה שלא הזכיר את נעליו של בנימין הסבה לי תמיד קורת רוח נסתרת. כשנולד בנימין פיתתה אמא את אבא לקנות לו נעליים מן המוכן.

הצריף הראשון הלך והתארך כמו זחל פרפר זנב־הסנונית, שחוליותיו מחוברות זו לזו, לפני התגלמותו. לחדר הראשון נוספו חדרים אחדים שיצרו מעין ריבוע, חלקם אף הם מעץ וחלקם לְבֵנים גדולות וחלולות, שבשנים הראשונות לא טרחו לטייח אותן מבחוץ. בתווך, החצר. ומעבר למבנים השתרע השטח הגדול, חמישה דונמים ובהם הפרדס, המטעים, וגן הירק.

כבר לצריף הראשון, ואחר־כך לכל החוליות שנוספו עליו, בנה אבא סככה, מעין מבואה, נתמכת בעמודי עץ ומצלה על הבית, אבל גם מחְשיכה את פנימם של החדרים. בקיץ, בשבתות אחר־הצהריים, ישבו בנות המשפחה על ספסלי עץ מאולתרים שבנה אבא במבואה של הצריף הצפוני, שעוּנות אל נייר הזפת המצפה את הקירות, מבלות בפיצוח גרעיני חמניות ואבטיחים שאמא ייבשה וקלתה בתנור. ובחורף, במבואה שפניה למערב, מוצצות תפוזים שטעמם נשמר בחכּי ובנחירי מעורב בריח השמש החורפית.

בחייו של אבא כיסו את הסככות מטפסים למיניהם: לוּפה גלילית שהשתמשו בה לרחיצת כלים, חבלבל סגול, פרחי פסיפלורה, שאת לבם מצצנו בניגוד לרצונה של אמא ובהסכמתו של אבא. עכשיו עמדו הסככות עירומות. פה ושם, בעיקר בפינות, עדיין השתלשלו מתקרת הסככה קנוקנות יבשות מסולסלות. גם החצר היתה עזובה וריקה. איש לא טרח עכשיו לגדל בה פרחי נוי, דליות פרועות עלים, וערוגות של לוע־ארי, שאת פרחיהם הנושרים הלבשנו על אצבעותינו ושיחקנו בהם כמו בתיאטרון בובות. איש לא טרח לטפח סמוך לסככות צמחים שפלי קומה, אמנון ותמר וסיגליות ריחניות.

עוד לפני מותו של אבא הרכיב בנימין על גג הצריף המרכזי אנטנת טלוויזיה ענקית, שהזדקרה אל החושך בעשרות זרועות ונראתה לי עכשיו כמו מפלצת שומרת על המחנה כולו.

אצלנו חוזרים תמיד הביתה. האם אמרה אמא את הדברים בצער, או להיפך, בגאווה מסותרת?

מילכה חזרה אחרי שבעלה הסתבך בעסקי קרקעות. ילדיה כבר היו בוגרים. אבל נועה, מצאה לה בעל כשנדמה היה שכל מאמציה של אמא להשיאה עלו בתוהו, ושבה הביתה מטופלת בשתי בנות קטנות. נועה כל כך אהבה תינוקות שרצונה להיות אחות מיילדת היה מובן מאליו. היא פגשה את בעלה בבית החולים. הוא רופא־מתמחה צעיר, והיא כבר שנים אחדות במקצוע ובוגרת ממנו בכמה שנים. לא הצלחנו לגלות בכמה, מפני שכבר אז טרח פיסְטו, כפי שנהגנו לכנות אותו, להצניע את גילו. תמיד חשדתי שהמחנה שלנו היה הפיתיון. מה מצא האיש בעל החזות המפיסטופלית בנועה שלנו: תמיד בתספורת קצרה, לנוחותה, – שָׂמים את הראש מתחת למקלחת, מייבשים במגבת וזהו. בלי איפור, למעט שפתון חיוור, כדי לשמור, לדבריה, על השפתיים מיובש. עורה הצח, נכון, יפה כשנהב, אבל לפעמים, במבוכתה, פורחות בהרות אדומות על לחייה, כמו על לחייו של הדוד אשריקו. קטנת קומה כמו אמא, אבל בלי הקסם הנשי שלה.

מה מצא בה פיסטו, לא הבנתי. והחשד שהמגרש בן חמשת הדונמים פיתה אותו לא חדל להציק לי. חמקמק, גבוה ודק, פיקת גרונו עולה ויורדת בדברו. אולי משום כך, ולא רק מפני הגנדרנות הטווסית שלו, נהג לעטוף את צווארו בצעיפי משי טבעי מהודרים. שערו המסולסל משוך בכוח לאחור. הייתי בטוחה שהוא מחליק אותו בעזרת רשת שחורה שהוא קושר לראשו בלילות. נדמה לי שבעיקר ידיו הן שבזכותן הדבקנו לו בינינו את הכינוי מפיסטו ובקצרה פיסטו. אצבעותיו היו ארוכות ודקות, אבל כאילו נעדרות פרקים, עשויות מבשר בלבד. ציפורניו, בעלות ירֵחים גדולים טופחו בידי מניקוריסטית. הוא לא הסתיר את ביקוריו אצלה, – מוכרחים בזהירות, המקצוע מחייב, הסביר. הוא סיפר כי משפחתו הגיעה מאיטליה שנתיים לפני המלחמה, ורמז למוצא אציל מצד אמו. אבא לא האמין לו, ולכן פטר בזלזול את תלונותיה של אמא, – רק גוי חסר לנו במשפחה.

– אל תדאגי, אני לא מאמין לאף מלה שלו, הרגיע את אמא. נעליו לא עברו את הביקורת של אבא, – משהו לא מסתדר לי, הצעיפים הצבעוניים מגונדרים, והנעליים כאילו נקנו ברחוב נווה שאנן.

בנוכחות נועה שתקנו. פעם סיפרה לי מילכה, – תתארי לעצמך את החוצפה. הוא ניסה לנשק אותי בצל התות כשחזרתי מצריף הגיהוץ. – ממתי את מבלה בצריף הגיהוץ, אמרתי, – מה חיפשת שם, מתי גיהצת בפעם האחרונה ממחטה. אף מלה לנועה. מה שהדמיון הפרוע שלך יכול להמציא. כל העולם במה, אבל תזכרי מדובר בדיני נפשות. – אתך הוא לא ינסה, השיבה לי מילכה כגמולי, – הפרפרים שלך מבריחים אותו.

משום מה היה נדמה לי שהיא דוברת אמת הפעם, בעיקר בגלל הדרך שבה חיקתה את תנועת ראשו כשהתכופף אל שפתיה.

נועה נהגה בו כאילו הוא תינוקה האהוב, נמוכת רוח ונכונה תמיד לשרתו, – אתה צמא, אולי לעשות לך לימונדה. ואנחנו, שאבא פינק אותנו בלימונדה אמיתית, לימון סחוט, וסוכר, ידענו שהיא אבודה. מיד כשהחלה הקריירה המקצועית שלו לפרוח, בזבז את כספו על חליפות יוקרתיות שנקנו בבתי אופנה בעלי שם. כשבטנה של נועה התעגלה מבעד לשמלתה העמידו חופה ברבנות, והזוג קיבל דירה במעונות הרופאים של בית החולים. הבנות נולדו בזו אחר זו. לילה גשום אחד הופיעה נועה בפתח הצריף עם הילדות המסכנות, כמו חתלתולות רטובות, כך סיפרה אמא. מעל אחת מעיניה פרחה חבורה כחולה, והיא בכתה בניע כתפיים ובלי קול. הילדות נדבקו אליה, ואמא ייבשה את שערן והושיבה אותן ליד התנור. אבא הכין קקאו חם ואיים, – אני אשבור את עצמותיו. ואמא אמרה, – את לא תחלמי לשוב אליו. אם יעז להופיע כאן אני אשליך גאלצ’ע בראשו.

האיטלקי של נועה ניהל משא ומתן מייגע. – אין ברירה אלא לחתוך, אמר אבא, ומכר ללא שום היסוס דונם אחד מן המחנה כדי להיפטר מחתנו. פיסטו מצא לו אשה צעירה, וגם הנעליים שלו נקנו עכשיו בחנות יוקרתית. נועה נשארה במחנה והילדות אתה, ואבא הקצה למענם את אחד הצריפים, ואפילו טייח אותו מבחוץ.

שוב בעבעו סירים ענקיים על הגז במטבח, ובעגלת הקניות הביאה אמא כל טוב מן הירקן. – תזמיני בטלפון, התחננה נועה. אבל בשביל אמא היתה השעה בחנות הירקן בילוי. היא בחנה כל פרי וכל ירק, הריחה אותו, וניהלה שיחה עם הירקנית, – אשה ג’ידע, מחזיקה את שלושת בניה ככה, אמרה אמא וקפצה את זרועה לאגרוף, – בלעדיה תתמוטט החנות.

שבע שנים אחרי מותו של אבא הלכה אמא אחריו. אבל גם היום מתגוררות כאן שתי אחיותי. המרחק בין המחנה שלנו, ובין המושבה שהפכה לעיר הלך וקטן. עכשיו הפרידו בינינו ובין רבי־הקומות הצפופים רק אותם דונמים שקנה אבא בזיל הזול מרגע שהפרוטה היתה מצויה בכיסו, אחרי שהקים את המפעל וקרא לו ‘בנות צלופחד’. האם יכול היה מישהו להעלות על הדעת שיוריש את כל רכושו לבנו יחידו?

– בתי, כך אמר לי פעם כשהגעתי הביתה בוכייה, בשפתו שנותר בה תמיד שריד לספרי הקודש, גרסת ינקותו בירושלים. – מנעי קולך מבכי, לא סנדלר, כי אם רצען־אמן. לברוא נעל, כמו לפענח צפונותיו של אדם. איש איש ונעלו. הסתכלי פעם בנעליים של אמא, ממש דפוס הרגל שלה. דקה, האצבעות מסודרות לפי גובה, בליטה קלה במפרק של כל אחת מהן, והעצם הסוררת אצל כל כך הרבה אנשים, אצלה עגלגלה, בדיוק לפי המידה הנכונה, לכן הנעליים שלה כמעט לא מתבלות.

אבל הוא לא ידע, כי את הדמעות בעיני העלה הפרחח שכינויו היה קיפקה, בגלל סנטרו המחודד, והוא שיחק בשמנו, פצלוחה, צלפוחה, פלצוחה, ודחק מלוא פה אוויר משפתיו החוצה בקול שופר. כל הדרך הביתה שיננתי לעצמי בדמעות, הוא לא הצליח לשלב בנשיפותיו את האות דל“ת. האות דל”ת ניצלה. אבא קרא לנו בשמן של בנות צלופחד, נועה, מילכה ותרצה. לפעמים, כשהקניטו אותנו הילדים, חשבתי, איזה מזל שמַחְלָה וחוגלה מתו תינוקות, ואיזה מזל שאני נולדתי שלישית. עד שנולד בן זקוניו, אחי הצעיר, חשבתי שהוא חרץ את גורלו במו־פיו להיות אבו אל בנאת. לפעמים נדמה לי שגם אמא כעסה בסתר לבה על השמות המשונים שהעניק לנו. פעם, אינני זוכרת מדוע, סיפרה לנו מעשה בסנדלר אחד בירושלים, שרצה להביט למזלו בעיניים, הלך לבדוק את מרזבי הפח שהוליכו מים אל הבורות. הגיע לבית העשיר וראה איך זורמים מים בשפע מפי המרזב, הגיע לביתו והנה רק טיפות דלוחות. כאשר ישב להטליא זוג נעליים ישנות, מלמל ולא חדל, שוּפְתי עֵייני, זאת אומרת, בעיני ראיתי את מזלי, ואמא סיכמה, – אדם מדבר ואלוהים עושה, מה פלא שכל חייו הטליא נעליים, והוסיפה, – לסנדלר הירושלמי התכוונתי.

לא העזנו להזכיר את מַחְלה וחוגלה בקול רם, כשם שלא שאלתי מעולם מדוע סנדלר? אם מֶרד אז מרד. אם העזת וניתקת מעל המשפחה אז מדוע? אחר־כך נולד אחי יחידי, בן פורת בנימין. אמא בחרה את השם. אבא לא העדיף אותו מעולם על פנינו, להיפך. אבל הירושה ניתנה לו. בעצם לא ירושה. עוד בחייו רשם אבא על שמו של בנימין את כל המחנה. חמישה דונם לפחות בקצה המושבה שהפכה לעיר. אמא קיבלה את הדין בלי תרעומת: הוא התכוון לפיקציה. הוא רצה לחסוך דמי ירושה. הוא סמך על בנימין שלא יקפח את אמו ואחיותיו. הוא שנא משרדי ממשלה ורישומים, כל טופס הוציא אותו מדעתו. הוא רצה לחסוך מאתנו את הניירת. בכל פעם שעלה הנושא לדיון, ולאמא היה נדמה שאנחנו, הבנות, משפילות עיניים, גוננה על אבא והמציאה נימוקים חדשים. אמא נשארה נתונה לחסדיו של בנימין, או אולי לחסדי בנותיה ששבו הביתה, כפי שהתברר ברבות השנים.

אחרי מותו של אבא לא הסכימה אמא למכור את המחנה, למרות לחציו של בנימין. הוא כינס את כולנו אל צריף המגורים וניסה להתפנק. תמיד היה בן טיפוחיה של אמא. הבנות היו של אבא. – כמה את חושבת אוכל למשוך? כל פרנסת המשפחה עלי, ואני כבר לא ילד, טען כנגד אמא. בית החרושת הלך והתרחב בימים ההם. בנימין עסק בעיקר בייצור נעלי ספורט. הוא ניהל עסקים בארצות המזרח הרחוק, שם ייצרו את הסחורה, מכר בזול והתחרה במותגים מפורסמים. לא היתה שום סכנה שנגווע ברעב.

– בן פורת בנימין, הניעה אמא בראשה מצד לצד, – היום הבנים מוכרים את האבות. מה נשאר לי מאבא אם לא המחנה הזה כפי, שאתם קוראים לו, הבית הזה, הבית של אבא ושלי. עכשיו אולי תפסתי מדוע הוריש לך אותו בצוואה, נראה אותך עומד בניסיון. תוציא אותנו מכאן ביד חזקה בזרוע נטויה, נראה.

ואחרי שהרימה את קולה על בנימין, מעשה שלא עשתה במשך כל השנים כולן, שבה אמא אל מנוחתה, ולפליאת כולנו גם אל ימי נעוריה, אל העיר הכמעט אסורה בדיבור מכוח הסכם שבשתיקה. – היתה בירושלים אשה אחת שגרה בחצר ‘החורבה’, ולא הצליחו להוציאה משם אחרי שבעלה הלך לעולמו והיא נשארה ערירית, לא היו להם ילדים. ‘עם אישי המת אחיה’, אמרה האשה לבעלֵי השררה שביקשו לעקור אותה. ובאמת עשה אתה האלוהים חסד וזכתה למות בחצר הזאת ולהיקבר על יד בעלה. ולי, ברוך השם, יש ילדים, וגם נכדים, ואבא חי כאן בכל פינה. לא השלכתי את בגדיו ולא פיניתי את צריף העבודה שלו. והבן־פורת, ‘הקדיש’ שלי, שלו, רוצה למכור, מה?

במפתיע העירה נועה בְּרוֹך, – אחרי הכל אבא כנראה לא היה אדון לעצמו. באוזני שמעתי אותו לוחש ‘יתגדל ויתקדש’ אחרי מות אביו. האם התכוונה לומר שלעת זקנה, נעשה ‘הקדיש’ שלו בן יקיר לאבינו. או אולי, למרות כל שנות הנתק ממשפחתו, גברה עליו בבלי דעת המסורת של בית אביו.

אני לא התערבתי. כבר עסקתי אז בשימור כנפי פרפרים ובסיווגם. ומילכה, אפשר היה לשער שתרצה לצאת מכאן, להשיב לעצמה את הבית המפואר בהרצליה, שאותו נאלצו למכור אחרי המפולת בעסקי המקרקעין של בעלה. אבל גם מילכה עמדה לצדה של אמא, – אצלנו חוזרים תמיד הביתה, ציטטה בקולה של אמא.

בנימין המתין שנתיים אחרי מותה של אמא, ואז ניסה לשדל את אחיותי למכור. אני, שגרתי מחוץ למחנה, יצאתי מן התמונה. הן הוסיפו לגור בו, מילכה עם בעלה פושט הרגל בעסקי נדל"ן, ונועה אחרי שנגלתה חרפתו של פיסטו, רופא־הנשים שנהפך לפרופסור, אהובן של נשים בנות העשירון העליון. איש לא יכול היה להוציאן מן המחנה. ולא הועילו עורכי־הדין ששיגר אחי, בנימין, חדשות לבקרים.

בינתיים עומד המחנה במקומו, ואני באה לביקור קצר אחרי שראיתי בעיני את ההגהות האחרונות של לקסיקון הפרפרים.

המכונית שלי מגיעה אל דרך העפר. הגדר, שהפרידה עכשיו בין המחנה לבין הבתים הסמוכים, ובשנים הטובות בין המחנה לבין אדמת הבור שמסביב, נעלמה. כמו חומה ירוקה, עבותה, עמדה הגדר בינינו ובין העולם. עלוות פסיפלורה ריפדה את ריבועי המתכת ויצרה בראש הגדר משטח רחב כל כך, עד שיכולנו לשבת בראשו, רכובים עליו ודוהרים בצהלות אל קצה השמים. בחזית, משני צדי שער המתכת, נותרו מן הימים ההם קני סוכר צפופים, שהתרוממו כחורי כידונים למעלה מקומת אדם, ולידם משוטים תקועים באדמה, ורק השֵׁד יודע איך הגיעו אל הגדר. עכשיו דלק אור בשניים מן החלונות הפונים החוצה אל המגרש הריק, שהקיף את המגורים כמו אזיקים, מצמיח קוצים ודרדרים. אבל המחנה כולו היה שרוי בחשכה, כאילו כיסו את הפנסים ניירות כחולים לצורכי האפלה בימי מלחמה. הכלבים מתחו את השרשרות שעל צווארם. נדמה לי שראיתי אנשים זרים מסתובבים בחצר הפרוצה.

השארתי את המכונית בשער. בעצם, בפתח החצר. משער הברזל נותרו רק מזוזות הציר. מה פלא שנוודים חסרי־בית פלשו אל הצריפים הנטושים. אדמת החצר נכבשה תחת רגלי הנכנסים והיוצאים. לאור הפנס היחיד, המפויח, יכולתי להבחין בענפיו המוריקים של עץ התות, בשלדי עצי ההדר, שרידי הפרדס, ביצול העגלה שבה נהג אבא לנסוע אל המושבה ולשוב עמוס עורות, כלי עבודה וקופסות מסמרים. גיבובי החפצים שנאספו לאורך השנים התמזגו עם החשכה. רק צל הקורטינה הישנה, שבה הסיע אחי בנימין את אבא למפעל, כורעת על שני גלגליה האחוריים, בלט בחצר הצחיחה כמו פרפר אגדי, אולי דנאית־תפוח־סדום מרוטת כנפיים בסוף הקיץ בדרכה אל הדרום, חבולה, שמשותיה מנופצות ומנעוליה קרועים במצוות אמא, שחס וחלילה לא ייסגר בה אחד הילדים שאהבו לשחק בה.

אחרי מותו של אבא, ואולי עוד לפני, שינה בנימין את שם בית החרושת לנעליים, וקרא לו ‘אבּוּ־בנימין’, והקפיד על המקף בשלט הפח ואחריו גם בשלט הניאון של המפעל. אולי בחר בשם הלא אופנתי כדי לפצות את עצמו על הקנטות הילדים, שקראו אחריו, ‘אינעל־אבּוּךָ’, וצחקו. אז גם למדתי לדעת שלגלגו עליו בגלל הנעליים, ולא כמו עלינו, בנות צלופחד, בגלל שמותינו. אחרי שחדל אבא לצאת למפעל נזנחה המכונית בחצר, ובנימין קנה לעצמו מכונית ב־מ־וו. מפוארת. בנימין טיפח את המכונית כמו את בגדיו, הוא לא הניח לילדים לאכול פיצה במכונית, ובוודאי לא ללקק גלידה. הוא לא סמך על רחיצה אוטומטית, והיה שוטף אותה בחצר בעזרת צינור. אפילו אחרי נישואיו שב מדי שבוע אל החצר כדי לתת לה מקלחת, כלשונו.

פניתי אל צריף המגורים הראשי. גג הסככה הישנה השתפל. כפפתי את ראשי. ספסלי העץ נשענו אל הקיר. שרקתי את השורה הראשונה של הטנגו הספרדי. פעם נהגו כך מחזריה של מילכה, להזמינה לצאת אליהם אל מעבר לגדר. הדלת היתה פתוחה לרווחה. עברתי על פני ריבוע האור. נסיתי לחמוק, אבל מילכה קראה בשמי מופתעת. “חשבתי שיש לך הצגה הלילה”, התרסתי בקול חנוק מבחוץ. עכשיו כשהם יודעים שסיימתי את הספר, הם יחזירו אותי אל תפקידי במחנה, הכל ישוב להיות כשהיה, כמו בימיו של איש המסתורין שלי. מילכה חזרה וקראה בשמי, והפעם התרכך קולה. “אבל יש לי המון מה לעשות,” התרסתי מבחוץ בתרעומת, ובכל זאת נכנסתי.

מילכה שכבה על מיטתה עירומה ולא עירומה. את כל גופה עטף מעין גרב ניילון ענקי, כמו זה שלובשים שודדים על פניהם. מבעד לגרב נראה גופה כמו יצוק בשעווה, שדיה ובטנה שטוחים, רק פטמותיה הזדקרו, כהות, וסביב טבורה האפיל קונוס קטן, והזכיר את גומות החול, מושב הבּוֹמבּוֹרוֹזה טורף־הנמלים. כנראה שיטת הרזיה חדשה, חשבתי, שמצאה באחד מעיתוני הנשים, או אולי פיתה אותה לקנות את מחוך העינויים הזה אחד מן המרפאים הטבעיים, שמילכה ביקרה במשרדיהם בהמלצת ידידות בוהמיות, או אולי סתם מצאה אותו במודעת פרסומת באחד העיתונים. מילכה חזרה שוב ושוב לשאול בעצת מכשפות למיניהן, קוראות בקלפים, בקפה, בכוכבים, במה לא. אצטבאות החדר היו עמוסות במשחות בצבעים פסטליים שונים ובבקבוקי בשמים ותרופות, ובאוויר עמד ריח חריף שהעלה מיד דמעות בעיני.

למרות המחוך המהודק, נשמטה אחת מרגליה של מילכה לעבר הרצפה, מבלי לגעת בה, כמו סירונית שזנבה מתפלג לשניים, מתפנקת, משתעממת, “אני כל כך עייפה, לא מרגישה טוב,” מלמלה מנומנמת, ולרגע נדמה היה לי שצעדי על רצפת העץ החורקת במבואה הצמודה לחדר העירו אותה מן השינה, או אולי שריקת הטנגו הספרדי. לא שאלתי שאלות. ידעתי שמילכה תתחיל מיד למנות את כל מחושיה. אבל כניסתי לחדר טלטלה את הסירונית במיטתה, “תשאלי את נועה, אולי היא רוצה לצאת.” נבהלתי. עכשיו היא תגרור אותי העירה. “מה פתאום העירה? אמרת שאת מרגישה לא טוב, וגם שמעתי שנועה באמת חולה בשפעת והרופא חושש לדלקת ריאות”. “אשאר במיטה,” הבטיחה מילכה המתפנקת, “אבל תבטיחי שתיכנסי אלי לפני שתלכי.”

“יהיה מאוחר,” ניסיתי שוב להתחמק. ואז הלמה ברקותי כמו פטיש השאלה, לשם מה באתי למחנה, האם לא כדי לראות את אחיותי. מה אעשה כאן עד שאשכב לישון. הרי זה עתה סיימתי את ההגהות האחרונות של ‘כנפי פרפרים’. אני פנויה עכשיו. אחד מן העורכים בהוצאת הספרים העיר באוזני בבדיחות, – היזהרי שלא למות עכשיו. אני מכיר פרופסור אחד שעבד עשרים שנה על מילון גרמני־עברי, וכשירד הספר לדפוס פשוט קיבל שבץ. מילכה לא הרפתה, “תבטיחי, תיכנסי, בבקשה,” היא תמיד ידעה לקנות את לבי בחִנחוניה.

נכנסתי לראות מה שלומה של נועה. השיעול שלה הרעיד את קירות הצריף, והיא נראתה רזה מתמיד, כמעט מסוגפת. דאגתי לריאותיה. אצל אבא התגלו, בדרך מקרה, מוקדים שחפתיים מסוידים. השחפת כמעט נעלמה מן העולם, קראתי באחד העיתונים, אבל החיים במחנה, בלחות שנספגה בקירות, ונייר הזפת לא תמיד הרחיק אותה מיושבי הצריף, מי יודע, נועה מעולם לא דאגה לעצמה. תמיד היתה יד־ימינה של אמא, ולא רק מפני שנולדה ראשונה. – לא ההריונות החלישו את אמא שלכן, טען אחיה, הדוד אשריקו הצורף, באחד מביקוריו. – ההתפנקות של מילכה באה לה בירושה.

נועה טיפלה בנו כשהיינו תינוקות. כשבכה בנימין ואמא עסקה בבישול במטבח, ישבה נועה על המיטה הכפולה של אמא ואבא, הניחה כרית מוארכת על ברכיה, השכיבה עליה את בנימין, ניענעה אותו ברגליה ושרה לו, ‘שכב בני שכב במנוחה’. – כך נִענעתי גם אותך, סיפרה לי. כמובן, שלא יכולתי לזכור. אמא בישלה ואפתה לחם בתנור המתכת שניצב על ארבע רגליים ומתחתיו פרימוס. הטאבון בחצר היה, בעצם, צעצוע של אבא. נדמה לי שאמא לא אפתה בו לחם מעולם. אחר־כך ניסה בנימין לשחד אותה למכור את המחנה בתנור חשמל חדיש. אבל כל עסקי הבית האחרים נפלו עלי: הספונג’ה והכלים והגיהוץ ואפילו תשלומי חשבונות המים והחשמל, ואחר־כך הטלפון. אולי מפני שתמיד נמצאתי בעמדת הַמְתנה. מה יהיה אם יגיע לפתע האיש שלי לימים אחדים ואני לא אהיה במחנה, מצאתי מסתור בתירוץ, שנראה לי עכשיו שקוף מאוד. ומה היה לפני שנישאתי. מתוך הרגשת אשמה אפֵלה שלא מצאתי לה פשר, קיבלתי על עצמי את מלאכת ניהול הבית. אי־הסדר במחנה לא הפריע לאבא מעולם. לפעמים התבדח, – שלוש צ’פֶצ’וּלות יש לי בבית. אני לא נכללתי במניינו.

יצאתי מחדרה של נועה וחשבתי שאצליח איכשהו לחמוק ולהגיע אל חדרי, שנשמר לי כאן לאורך השנים. אבל למרבה הפלא, צעדה למולי במבואה מילכה. היא נראתה ענקית וחיה מאוד, וכלל לא דמתה לאשת־השעווה שראיתי לפני שעה קלה שרועה על המיטה. שערה כצבע הברונזה ארוך ומתולתל, ועל צווארה תלויה ברישול פרוות שועל. “את האמת תגידי, מורין אוהארה, נכון או לא?” אמרה. מילכה באמת דמתה לצועניה מ’הגיבן מנוטרדם', ולא פלא שטיפחה יומרות של שחקנית. “מה קרה, מה פתאום, הרי היית כל כך עייפה?” וכמעט גם הוספתי, מה פתאום פרוות שועל באמצע הקיץ, אבל עצרתי בלשוני.

“פעם שחקנית, תמיד שחקנית. אצלי זה בדם,” אמרה. גופה קם לתחייה. שדיה שנמחצו במחוך ההרזייה פרחו עכשיו תחת צווארון חליפת הפיקֶה הירוקה, ואפו של השועל רִחרח את פטמתה השמאלית. אבל פניה נותרו משועממות ומתפנקות: “נמאס לי. אני יוצאת לקניון. אני צריכה חלוק, גרביים, סתם להסתובב. לא יכולה יותר לשכב.” בחצר המתינה לה מכונית־מיני, שהעניק לה אחי בנימין במתנה באחד מניסיונותיו לשכנע אותה למכור את המחנה.

בינתיים, בטרם הספיקה לעבור לאורך הסככה ולצאת אל האור, ראיתי את בעלה ממהר לקראתנו. הוא עבד כמתווך במשרד נדל"ן גדול. נועה טענה שאת המשרה השיג לו בנימין, הבן היקיר, וראתה גם בכך ניסיון לשחד את מילכה, – הם לא היו מחזיקים אותו יום אחד. תסתכלי איך הוא נראה. והחליפות המקומטות שלו. איזה אמון הוא מעורר בלקוח, אמרה.

אבל למען האמת, כשנישאה לו מילכה כבר אז עסק בתיווך, ומילכה שבה למחנה רק בשנים האחרונות, אחרי שבעלה הסתבך במכירת מגרש שהיו לו שני בעלים, והוא לא ידע. אז נאלץ הזוג למכור את הבית שרכשו לעצמם בהרצליה ולשוב הביתה. שני בניהם נמלטו: האחד למנזר בודהיסטי בקטמנדו, אחרי טיול תרמילים להודו. והשני פגש בחורה שחיפשה את עצמה, כלשונו, בחוג לקבלה באוניברסיטה, עד שלבסוף חזרו שני בני הזוג בתשובה. כל זמן שאמא חיה ובמטבח שמרו על כשרות למענה, הופיע מדי פעם החוזר־בתשובה במחנה. אבל מילכה התנתה תנאי: תבוא לביקור בבקשה אבל בלי הילדים ובלי האשה. המחשבה שמישהו יקרא לה ‘סבתא’ לא התקבלה על דעתה. מה היה אומר אבא לו ראה את ציציותיו מתנופפות לצדי מכנסיו.

ובכל זאת קשה היה לא להסכים עם אבחנותיה של נועה. בעלה של מילכה נראה לכל היותר כסוכן נוסע, עובר מבית לבית למכור סדקית. איש לא יכול בשום פנים להבין מדוע נישאה לו. הוא הגיע בקושי עד לגובה אפו של השועל שעטף את מחשופה. כרסו לא השתפלה מתחת לחגורתו, כי אם טיפסה למעלה אל עבר חזהו. ולפני שהביאה אותו בפעם הראשונה למחנה, ניסתה מילכה לייפותה ואמרה, – יש לו קיבה גבוהה ולא כרס.

עדיין עמדנו שתינו בצל הסככה. מילכה חיטטה בארנקה וחיפשה את מפתחות המכונית. היה משהו מפחיד ביופיה. גם עכשיו. אבל כשהיתה צעירה, נדמה לי שגברים פשוט נבהלו מפניה. ואולי גם נרתעו בגלל הילת השחקנית שהקיפה אותה אחרי שלמדה בבית הספר למשחק של מניה ארנון, ואפילו הופיעה בתפקיד קטן ב’הבימה'. אבל אז קרה ‘האסון’. היא שברה את רגלה, ואיפה אם לא בחצר המחנה. אמא לא הסכימה בשום פנים להרשות לה להיות שחקנית, וחזרה וסיפרה את הבדיחה שנהגה לסיים אותה בערבית, ‘אוּכּתוּבּ שרמוטה’. אבא שילם את שכר הלימוד, אבל מילכה נאלצה לצאת את הבית בנעלי עקב, כמובן מעשה ידיו של אבא, כדי לאחֵז את אוזניה של אמא. נקישת הנעליים על רצפת הסככה נועדה לשדר: עסקים כרגיל, אני יוצאת לקניות. בתיקה החזיקה מילכה זוג נעליים נוסף מבד, והחליפה אותן בנעלי העקב מיד כשיצאה את שער המחנה.

בדרך הביתה, לפני הכניסה בשער המחנה, החליפה מילכה את נעלי הבד בנעלי העקב. לרוע מזלה, יצק אבא באותו יום מדרגת בטון חדשה במקום מדרגת העץ החורקת, שבה עלו מן החצר אל הסככה. העקב של מילכה נתקע בבטון הרך, היא איבדה את שיווי המשקל, נפלה על מסגרת העץ שהקיפה את המדרגה ושברה את קרסולה.

היא האשימה את אמא שבגללה נעלה את נעלי העקב. היא האשימה את אבא, – אילו גרנו בבית כמו כל הבתים. הרגל החלימה, טען הרופא, אבל הבטלה במיטה מצאה חן בעיניה. היא השתתפה מדי פעם בהצגות חובבים, אבל חדלה ללכת לבית הספר של מניה ארנון. עדיין קראו לה בבית ‘השחקנית’, ולעתים קרובות היינו הקהל הסמוי שלה. אפשר היה לשמוע את קולה בוקע מאחד מחדרי רכבת הצריפים, שיועד לה ברבות הימים: ‘אמי הזונה, הרגה אותי. אבי הנוכל, אכל אותי. אחותי הקטנה עצמותי טמנה במקום צונן. ואהי לעוף־חמד ביער שוכן, אעוף לי, אעוף לי’. ולפעמים שמענו: ‘הייתי יפה, זה היה אֵידי. קרוב היה, עתה רחוק דודי, קרוע הזֵר, הפרחים נפוצים’. בבהלה היתה נועה פורצת אל החדר לשמע בכיה של מילכה, וזו קיבלה את פניה בחיוך מבוייש, – בסך הכל מרגריטה מתוך ‘פאוסט’. אם דאגת סימן שהייתי נהדרת, נכון?

והיא גם הסתובבה בחוגים בוהמיים בתל אביב. בנשף מסכות אחד של אגודת הציירים, שאליו הלכה בתחפושת של מצרייה שהכין לה אבא, פגשה את בעלה לעתיד. לא ברור כלל איך התגלגל הבעל לנשף ההוא, אבל מילכה, כגברת מצרייה עטורת כתר ובחזיתו נחש, הקסימה אותו. והיא, בלילה ההוא, שיכורה מן היופי שפיזרה סביבה, נלכדה בהססנותו, בשלומיאליות שלו, שהיא פירשה אותה ואולי בצדק, כעדינות־נפש. ובעיקר, היא היתה בת עשרים־וחמש ועדיין במחנה.

עכשיו צץ לפנינו בעלה של מילכה. הוא שמר מרחק מאתנו, אבל עדיין אפשר היה לקבוע שראשו מגיע עד גובה פיו של השועל העוטף את כתפיה, “מילכה, אני מתחנן לפנייך, אני מוכרח למחר כותונת מגוהצת. יש לי פגישה חשובה. את רוצה שנצא מכאן נכון? יפטרו אותי. אני חייב”. “תסתדר,” אמרה מילכה ונופפה בתיק העור שלה כלפי מעלה, ובקול אחר כניצבת על במה, “הינריך! אתה בי זוועה מעורר,” אמרה מילכה, והוסיפה ללכת לאורך הסככה עד שהגיעה אל המדרגה היורדת לחצר, ואז הפנתה את ראשה המתולתל, האדמוני, והביטה בנו בבוז מבעד לסדקי עיניה בריסים מושפלים מעט, והסתלקה אל עבר המכונית.

היא לא ביקשה ממני לעשות את העבודה במקומה. פשוט התנדבתי. כרגיל. נכנעת לחוקים הבלתי כתובים של המחנה, גם אחרי שאבא ואמא הלכו לשכון בבית־העולם, ולמרות שעזבתי לפני שנים רבות. לכולם, למילכה, לבעלה, שלא טרח להמתין לתשובתי, ושלף את מפתחות מכוניתו מכיסו, וגם לי היה ברור שהמשימה מוטלת עלי.

צריף הגיהוץ עמד בחצר, לעצמו. הוא לא היה חלק מרכבת הצריפים שנצמדו זה לזה וחוברו יחדיו בסככת העץ הצמודה אליהם. הוצאתי מחדרה של מילכה כיסא גבוה, ששימש אותה לחזרות קריאה, משלבת את רגליה הארוכות וקוראת, – ‘הו תננו לכרוע, יחדו נתפללה’.

לא ידעתי מדוע אני לוקחת את הכיסא לצריף הגיהוץ. אולי בגלל הכאב ברגלי הימנית, שאותו אני סוחבת אתי שנים רבות, מאז הניסיון הכושל לשכב שמונה חודשים במיטה כדי לשמור על היריון נדיר, שהסתיים בבטן מבותרת, בתינוקת שלא הוציאה את יומה ואפילו את פניה לא ראיתי, וברגל פקוקה, שהסבה לי כאבים בעיקר אחרי מאמץ ממושך.

החזקתי את הכיסא במהופך, בשלבי העץ המחברים את ארבעת הרגליים האלכסוניות. עכשיו ישבו על ספסל העץ הצמוד לצריף גבר ואשה, בפיהם שיניים שנראו כמו מסרק עשוי פלסטיק שחור מוּתך באש. הם חייכו, ונראו לי כמו שחקני קרקס, אולי מלהקת החובבים האחרונה שבה שיחקה מילכה, ואולי, מה שנראה נכון יותר, סתם בני־בלי־בית שמצאו להם במחנה שלנו קורת גג, אולי אפילו באחד המבנים הריקים. עברתי על פניהם, על זרועי תלוי מקטורן חליפתו של גיסי בצבע ירוק זית ובדוגמה של שיני דג. את המקטורן לא אגהץ, אמרתי לעצמי בכעס, והשלכתי אותו אל ערימת הבגדים המגובבת בשולי הספסל. חגורת המקטורן נשמטה ועפה אל חיקו של הגבר בעל שיני המסרק המותך. “כך לא מתנהגים,” צרח עלי, “מה זה זורקים?!” כאילו זו החצר שלו, והספסל שלו.

ואני, כדרכי, התנצלתי, ביקשתי סליחה כמה וכמה פעמים, והוא סינן מבעד לשיניו: “מה שווה לי הסליחה שלך.” השי“ן והסמ”ך שרקו מפיו בקול דומה למנגינה שהשמענו בהצמדת שפתיים אל מסרק עטוף בנייר פרגמנט. ולעברה של האשה שלידו, אשתו, כך חשבתי, פלט בצדי צורמת: “החצופה, החצופה”. הפעם לא מחלתי על כבודי, “מה בסך־הכל קרה? נגעה בך חגורה. ובכלל מה אתם עושים כאן? זה לא הבית שלכם.” כל זעמי על מילכה אחותי הוטח בליצן ובאשתו, בעצם, הכעס על עצמי. מדוע קיבלה מילכה כמובן מאליו שאני אגהץ את הכותונת, ובעיקר, מדוע קיבלתי אני כמובן מאליו. איפה אני ואיפה כנפי הפרפרים שלי. קיבלתי על עצמי לגהץ את הכותונת, גיסי יפוטר ממשרתו.

בידי האחת החזקתי בכיסא הגבוה, ובשנייה את החולצה. בחוץ חושך. נורת חשמל יחידה תלויה משום מקום האירה עמומות את חלל החצר. מרחוק יכולתי להבחין בצללית של צריף הכביסה והגיהוץ. הלכתי לאורך הגדר. מאחוריה השתרעה רצועה דקה של אדמת קוצים יבשה עד גבול האור. פתאום משום מקום צץ לפני גבר. אפילו באור העמום השתלהב שערו, אדום, ואפו מחודד, פני שועל. שחקן, גם הוא, אולי אחד מידידיה של אחותי מילכה. הוא חסם את דרכי, ניצב מולי, “את לא זוכרת, מה? לא נראה לך מוּכּר, מה? אה תזכרי, אני בטוח. עכשיו אני צריך את הכיסא שלך, ואת במחילה תתני לי אותו.”

התרגלנו לאורחים פורחים שהסתובבו בחצר מאז נקרע השער מעל ציריו, ואפילו הכלבים חדלו לנבוח. ידעתי מיד שהשיער האדום צבוע. “אלוהים אדירים, לשם מה נחוץ לך הכיסא הזה. אני בלעדיו לא יכולה.” הוא לא הניח לי לסיים את המשפט, “גברת, אל תתחכמי. אני צריך להעלות בעזרתו את המקטרת שלי שהלכה לאיבוד בצד השני של הגדר.” הוא חטף את הכיסא מידי, ולא הועילו כל תחנוני, “בבקשה, בבקשה, למה לך הכיסא, אני מוכרחה לגהץ את הכותונת של גיסי.” נשמעתי מטופשת אפילו באוזני עצמי. יכולתי לראות בפניו השועליות שכלל אינו מתכוון להעלות את מקטרתו מן העבר השני של הגדר. ידעתי שאיש עם פני שועל כלל אינו מעשן מקטרת, סיגריה בין השיניים, אבל לא מקטרת. אולי חשתי בתוך תוכי מה הוא מתכוון לעשות בעוד דקה, כי אחרת מדוע פנינו שנינו יחד בתזמון מדוייק אל הנורה העמומה שהאירה את החצר והיתה תלויה משום מקום. הוא השליך את הכיסא כלפי מעלה. שלא יפגע, מה יהיה אם יפגע. הוא פגע.

חושך גמור נפל על החצר. לא ראיתי עוד את צריף הכביסה והגיהוץ. ידעתי שאני חייבת לחזור במהירות על עקבותי אל רכבת צריפי המגורים שלנו. ידעתי בביטחון שהחושך שהביא הזר על החצר הוא רק שלב ראשון בתוכנית שטנית. הוא רץ לאורך הגדר ואני אחריו. בפינת הסככה של רכבת הצריפים הבחנתי במירי, נכדתה הקטנה של נועה, “מירי, רוצי, תזעיקי עזרה,” צרחתי, וידעתי שטעיתי. הפניתי את תשומת לבו אל הילדה. הוא רדף אחריה, תפש אותה, הצמיד אותה אליו כאילו היתה בת־ערובה, ובכפו סתם את פיה. בידיו נראתה נכדתה הקטנה של נועה גבוהה יותר. אני קוראת את מחשבות לבו. הוא יסכל את ניסיוני להזעיק עזרה, אבל, בעיקר, יגרום לי לחוש אשמה. בהבזק אני בטוחה עכשיו, הגבר הזה הוא שליחו של האיש שלי, שהיה שלי. הוא הגיע מן העָבָר החסוי שלו. מה הוא מחפש במקבץ הצריפים שלנו. איך ידע שאגיע הערב לביקור. לא ראיתי אותו מימי, ואולי ראיתי ואינני זוכרת. כמו שליח־סתרים שלו ממרחק הזמן. האם סיפר לו עלי בסמטאות חשוכות ממתינים לחסל את מישהו, מחוּקי זהות, ומשום כך נראה לי ברגע הראשון שחקן. איך ידע שהערב אגיע למחנה שלנו בתחושת ניצחון אחרי שראיתי הגהה אחרונה של ‘כנפי פרפרים’?

לאורך כל השנים שבהן נעלם האיש שלי יום אחד באחת מן הפעולות מעבר לקווי האויב, כך הגדיר זאת המפקד שאתו נפגשתי, – אני מבטיח לך שנעשה כמיטב יכולתנו כדי להגיע אל שורשי האמת, כך הבטיח. וכשם שכמעט לא ידעתי דבר על עברו, לא ידעתי דבר על היעלמותו. לפעמים נדמה לי כמו איש פלאי, שליח הגורל שיועד לי, בן־בלי־אב, בן־בלי־אם, שחיפש במיטתי נואשות את אבי. האם היתה היעלמותו קשורה במות אבא. ואולי במלחמה. הוא שקע בדיכאון אחרי מה שכינה ‘הקונפקציה’. – לא חכמים יותר מן התורכים, הכל ח’פיף. המלחמה הרגה את אבא, פסק. הוא אימץ לו את אבי כאילו היה אביו. בשיחותינו הדלילות לאורך השנים לא הגה אפילו פעם אחת ‘אבא שלך’. – קו הביצורים לא יותר מחוכם מגשר של פחים על התעלה. אבא סיפר שהתורכים אספו את כל פחי המים בירושלים כדי לרקֵעַ בהם גשר ולעבור את התעלה. אבל הגמלים נושאי הפחים מתו בדרך, והפגרים כיסו את המדבר. והגברת הזקנה אפילו לא הסתלקה מן השלטון.

אחרי שנה, ואולי קצת יותר, הבטיח שהוא יוצא בשליחות אחרונה ולא חזר. איש לא הסגיר את ארץ היעד או את התפקיד. משום מה לא האמנתי במותו.

בכל השנים הארוכות לבדי, צדתי פרפרים, חנטתי, סיווגתי, נתתי בהם סימנים עִבְרתִי את שמם, כל השנים האלה ישבתי ליד שולחני, מפנה מדי פעם את ראשי לאחור, כאילו עין סמויה גדולה, צהובה ורושפת קנאות צופה בי מאחורי, מאשימה. לו היתה הזכות להיעלם, ללא שום עקבות, להשאיר אותי ערירית, נקמה מתוקה, אפילו לא ידעתי על מה, אולי על החצר הזו שתמיד יכולתי למצוא בה מחסה, אולי הקנאה של בני־בלי־בית בבני־בית, אולי הקנאה של בני־בלי־אב בבנות צלופחד, או בחוצפה למצוא מרפא בפרפרים.

שליטתו בי אחרי היעלמותו היתה גדולה יותר מאשר בחייו. הייתי בטוחה שהוא חי גם היום, לובש את אחת המסכות שכה היטיב לעטות על פניו, צובע את השיער, מגדל שפם, עור שחום כמו שלו יכול לעזור. קראתי פעם שבשעת הצורך משנים את פניהם ללא היכר בסכין מנתחים. ואולי גם נשא אשה רעולת פנים והוליד ילדים. ילדים. כאן התערערה אמונתי. הוא לא הוליד ילד. הוא לא יכול היה להוליד ילד מפני שלא רצה בו באמת. אין־האונים התחפש בפני גיבור, וחיפש לו סכנות. לא יכולתי לראותו בדמיוני מחזיק ילד בכפו ובונה ארמון מחול על שפת הים.

לילה אחד הגיע בלי שום הודעה מוקדמת, ואז ידעתי. ליל אביב, ריחות פריחת ההדרים מן הפרדס, שאז עדיין הניב פרי, הציפו את החצר. העיר שהלכה וסגרה על האדמה שלנו מיקדה את הריח בחלל המוגבל בגדר, חריף מדי, כמעט דקדנטי, חוזה את הקץ. האיש קצר־רוח. יצאתי מן המקלחת עטופה רק במגבת. הוא המתין במיטה, ונדמה לי שאפילו נמנם. הוא לבש רק את חולצת הפיג’מה. בצריף עדיין שררה קרירות נעימה. אמרתי, – איזה מזל. באת בדיוק ביום המתאים. אני כל הזמן מודדת את החום. אולי יצליח לנו הפעם. וכבר היה מעלי, ענייני ושותק, ואני חזרתי בראשי כמו על מנטרה סודית, משפחת הכחליליים, כחליל הרימון, כחליל ההרנוג, כחליל הארכובית, כחליל החוּמעה, החומעה, החומעה. גופו לא הכביד עלי, כאילו רוחו המרוחקת מרוקנת אותו ממשקלו. מה אני יודעת על האיש שלו נישאתי. – בחורף אני שבה ללימודים, אמרתי. הוא שמע, אבל העמיד פני ישן. באותו לילה הקשבתי לו לוחש מתוך חלומו מלים בערבית. לא הצלחתי לקלוט אותן, אבל נדמה לי ששמעתי שם של אשה, אולי חלימה או פטימה. החשד הוליד את הריחות, ריח מתקתק של מי ורדים הדיפו שערותיו, ושקערורית שכמתו שבה אהבתי לטמון את אפי, ופיו הדיף ריחות זעפרן וקינמון. ניסיתי לרכך את הריחות, האם לא נהג תמיד לקרוא לי בשמות אקזוטיים, סמירמיס, אשתר, עפיפה, ולא ידעתי אם בחיבה או בהתנשאות. בבוקר, אל מול הראי מתגלח, לבוש גופייה, חלפתי על פני הדלת הפתוחה, וגיליתי פרפר מסוגנן מקועקע בכתפו. ואולי רק נדמה לי, בחוכמה שלאחר מעשה, שכבר בלילה ההוא ידעתי שיום אחד ייעלם ולא ישוב.

במשך שלוש שנים אחרי שנעלם התדפקתי על דלתות הממונים עליו שהתחלפו מדי פעם, – אנחנו לא משאירים אנשים שלנו מעבר לקווים ללא תמיכה. משום מה לא חששתי שהרע מכל תפש אותו. גם סוכנויות זרות לא פִרסמו ידיעות בעיתונות על מרגל ישראלי שנתפס באחת מן הארצות השכנות. – אנחנו בודקים את הנושא, הבטיחו לי. – זו היתה פעולה חשובה מאוד לביטחון המדינה, הבטיחו לי. אחר־כך חדלתי. עינו הצהובה צפתה בי בכל מעשי, והעניקה לי כוח.

פעם הציע לי אחד המפקדים, – אנחנו נַפנה אותך לרב אזולאי, הוא ידוע כמֵקל, והוא התיר עשרות נשים מעגינותן. הודיתי לו ונמלטתי. מעולם לא התכוונתי להינשא בשנית. סיימתי את לימודי בהצטיינות ועמלתי על הלקסיקון. סירסתי את געגועי הגוף, הקהיתי את חושי, חדלתי להושיט כף יד לגשם ראשון ולא הצלחתי לשחזר באפי את ריחם של הנרקיסים. ביטלתי את המינוי לתזמורת, כדי שלא אבכה למשמע פרליודים של דביוסי, והשבתי ריקם כל הזמנה של ידידים ללכת לקולנוע. הישיבה בחושך כשמרפק זרה מאיימת לנגוע בזרועי הטילה עלי אימה שלא יכולתי לשלוט בה. אני לא אניח לאיזשהו זרג, העזתי להשתמש במלים מפורשות, לפלוש אלי. הלקסיקון ייצא לאור על אפו ועל חמתו. גברים נעלמו מחיי. החופש לבש פני אנדרוגינוס. הוא ידע. הוא עקב אחרי. אבל לא יכולתי שלא להודות, שמרגע שקמתי מעל הספר, גיליתי כאילו המתה שבה לתחייה.

תמיד חשבתי שיש לו חושים של כלב או של תן. בכל פעם שגופי היה מורד בכנפי הפרפרים, ומושך אליו חרקים כמו עָר אציל שמפתח עלי כותרת ומפריש צוף, נעניתי לפעמים לחיזור של גבר. הסכמתי לשתות קפה או לשבת בספרייה עם אחד הסטודנטים הצעירים, מרפק אל מרפק. אני זוכרת לילה אחד, אפילו את התאריך העברי אני זוכרת, חמישה־עשר בטבת, מפני שהירח היה מלא, עליתי לירושלים עם איש צעיר ממני, בעל שיער מקורזל ומבטא צרפתי שהוסיף לו קסם. אז ידעתי בפעם הראשונה איך אשה יכולה להתנקז כולה אל גופה, להיות דבורה מפרישה דבש, בלי מעורבות של הראש, של השיחה המעניינת, פשוט דבש שניגר על שוקַי, אולי בגלל הריח, כמו זְכַר פרפרים. אבל לא העזתי. נבהלתי מן הטירוף, כמו תמיד הצלחתי למשול בו. בלילה ההוא עלינו לירושלים במכונית שלו, ישבנו בספרייה כמעט צמודים, באולם היה חם ונעים. קראתי לו בלבי כְּתום־כנף צהוב, אולי מפני שהכתום אהוב עלי מכל הצבעים, ומחליף את גוניו באור: לפנות ערב הוא נראה חריף הרבה יותר מאשר בשעת צהריים, כך כנפי הפרפר, וקליפת התפוז. יצאנו אל הרחבה שלובי זרוע. הירח עלה מן המזרח והצינה הירושלמית צרבה את פנינו. בירידה מירושלים, משמאלנו מוצא ומימיננו בית הכנסת העתיק, נשק לי על שפתי ואני נסוגותי מיד, כל כך נבהלתי.

באותו לילה חזר האיש שלי במפתיע, כאילו יודע, מְנחש. זאת הפעם הסתער עלי בחימה שפוכה ואני הייתי מפולשת אל איש אחר. יומיים ריגל אחרי, – לאן את ממהרת?

ואחרי־כן, מחמיצה אולי את ההזדמנות האחרונה, השנים נושפות בעורפי, נסעתי לחו"ל לכנס של חוקרי פרפרים, שהתקיים דווקא באחת משהיותיו בארץ. אחר־כך עלה בדעתי שלא במקרה. הכנס תוכנן חודשים מראש, והוא סידר לעצמו שבוע חופשה בדיוק בזמן המתאים, בהיעדרי. כך זכיתי בכל יום בשניים־שלושה טלפונים, וביניהם השגיחה עלי עינו הפקוחה תמיד, לא מעפעפת. פגשתי חוקר ממזרח גרמניה, נעול מגפיים קצרים מעור משובח, מוצק, שערו בהיר אבל לא בלונדיני. ובעיקר חקרו עיני את אפו המחוטב של האיש, האף שתמיד גילה לי צפונותיו של גבר. יכולתי לעוות את פני ולהשפיל את עיני בגלל מחשבותי הכמוסות למראה איש בעל אף בשרני, גושי, בולבוסי, לפעמים מרושת בנימים אדמדמים.

שיכנו אותנו במלון מהודר על שפת אגם, לנוכח מבצר עתיק שהתנשא מעברם השני של המים. בפעם הראשונה בחיי ראיתי פריחת ערמונים. אלפי נברשות שקופות נתלו על העצים. עלי הכותרת הסגלגלים ריחפו באוויר ועטפו את העיירה בצעיף דק ולח. ראיתי את החוקר ממזרח גרמניה יוצא מחדרו, לבוש חלוק רחצה מפוספס בכחול ושחור, שערו מבהיק ומסורק. ריח עדין של מי גילוח נשרך אחריו.

שמעתי הרצאות, העזתי אפילו לפתוח את פי ולקרוא באנגלית מתוך דף שהכנתי מראש, כמה גילויים שנראו לי חשובים על הפרפרים הארץ־ישראליים. התוודעתי אליו ביום השני של הכנס, וביום השלישי הוציאו אותנו באוטובוס לסיור ביערות. החוקר הגרמני אחז בידי ויחד התחמקנו מהחבורה. הלכתי לפניו. נדמה היה שהאוויר ספוג במים, והיער שרוי בדוק של ערפל שאינו ערפל, מפני שהראות מחודדת. כמו עולם בטרם בריאה. לא ידעתי לקרוא בשמם של הפרחים, ועיני חיפשו אחיזה בפרפרים. הרגשתי שעיניו צמודות אל אחורי. צעדתי בקלות ברגלי איילה שיכורה, מדמיינת שעכשיו יבוא אלי מאחורי ויחבק אותי וינשק על שפתי. אבל כאשר השיג אותי וצעד לשמאלי, מיהרתי לסטות ימינה. כמו פרח אל־תיגע־בי נסגרו כל עלי הכותרת, ואולי דבק בי ריח האיש שלי וגירש את כל הזכרים האחרים, כמו אצל הפרפרים.

האם לא היה זה ריח נשימת אפו של האיש שלי שקשר אותי אליו בכבלי קסם? רק בא הריח בנחירי, וכל המלים נעתקו מפי, כל הטענות והמענות, והזמן הריקן לבדי במחנה, רק ירכי נפערו אליו ולפתו אותו חזק וקצר, בלי שום גינוני חיזור. ואחר־כך נחירותיו ועיני הפקוחות ננעצות בתקרה. בלי מלים. המתח, שאפשר היה למששו, כשצעד חוקר הפרפרים מאחורי, נהפך עכשיו, כשכמעט נגע בזרועי, לגוש צמיג, מעיק. ראשי הצטלל. חזרתי לשלוט בעצמי, כאילו צעדנו בשביל הלח בשלושה. –

את תמותי בתולה, אמר לי פעם בנעורי קברניט שיכור שהתגריתי בו והנחתי לו להסיר מעלי את בגדי על שפת הים, ואחר־כך נמלטתי. – אנחנו מוכרחים לחזור, אמרתי לחוקר הגרמני, – עוד מעט יתחילו לחפש אותנו. – את תמותי בתולה, הטיח בי האיש הגרמני, באותן מלים ממש. – אבל, אדוני, אני אשה נשואה, התגוננתי.

בלילה האחרון לכנס הזמין אותי החוקר אל שולחנו לארוחת ערב. לבשתי שמלה בפעם הראשונה בחמישה ימים, כל כך מוכנה ומזומנה הייתי. אחר־כך ירדנו אל בר המשקאות. הפסדתי. היה רגע שבו ידעתי שגם הלילה אלך לישון בגפי. בחצות הצטרפה אלינו אשה אדומת שיער, אשתו של חוקר בכיר, נשיא אגודת חוקרי הפרפרים, איש צולע שהידס במהירות לאורך האולם, ונעליו, שלאחת מהן עקב מוגבה, השמיעו קול נקישה. בעיני נראתה אדומת השיער כזונה דוחה. מן הרגע הראשון לא היססתי לכנותה דנאית, נקבת־פרפר שאינה בוחלת בהזדווגויות אין ספור. חזרתי על הכינוי פעמים אחדות ושיחקתי בדל“ת שהפכתי לזי”ן, זנאית־תפוח־סדום. הזי"ן הלמה אותה יותר, ולא רק בגלל שערותיה האדומות. גם מפני שלא רציתי להעניק לה את הייחוס האציל של הדנאית האמיתית, הפרפרית בת למעלה מחמשת אלפים שנה, שצויירה בתמונות ציד בידי ציירי המלך פרעה. היא לא היססה להערות אל גרונה וודקה, כוסית אחרי כוסית, ולצחוק ולצחוק. שדיה הלבנים, מרובבים כתמי שמש, הציצו בנדיבות מן המחשוף הירוק של חולצתה וקיפצו עם הצחוק. והיא לא היססה לסלסל באצבעה את השיער שהציץ ממשולש כותנתו, גם הוא צהבהב כשיער ראשו, ולהביט אל תוך עיניו ולצחוק. – ילדה, כבר מאוחר, חצות, מוטב שתלכי לישון, אמר לי הגרמני.

רציתי לצרוח, אני לא ילדה ואתה לא תגיד לי ללכת לישון. אבל נשמעתי להוראות, כאילו כל הגברים שפגשתי בחיי לבשו לבסוף את עורו של האיש שלי. תליתי על הקולב את השמלה השחורה שלבשתי, והרגשתי כאילו פשטתי את עורי מעל גופי. הטלפון צלצל, האיש שלי היה על הקו, – מה שלומך, אני מקווה שאת מתנהגת יפה. – כן, הכל בסדר, אתה לא יודע, כמו פרפרית, זאת אומרת נקבת הפרפר. היא מרעידה את כנפיה וכל הזכרים בורחים. שנייה אחת היתה דממה מעבר לקו, – אני מקווה שלא ניסית להתפרפר? חשבתי, כמה אין הביטוי הולם את התנהגותה של נקבת הפרפר. – אני חוזרת מחר, עקפתי את שאלתו.

– דאגתי שיבואו לקחת אותך משדה התעופה, אני יוצא עוד הלילה. זחלתי אל המיטה. שוב הפסדתי. התנחמתי בקרסוליה העבים של הזונה האדומה. איך הוא לא ראה.

מן המקום שבו עמדתי במבואה יכולתי לשמוע את מירי, נכדתה של נועה, משמיעה נהמות מבעד לכף ידו של הזר, המתפרץ אל המחנה. באמת אני תמיד אשמה, למה פתחתי את הפה, למה קראתי בשמה של מירי. שני השחקנים או הנוודים שישבו על ספסל העץ התרוממו ממושבם וחשפו כנגד איש־השועל שהחזיק במירי את שיני מסרק הפלסטיק המוּתך. הם לא הוציאו הגה מפיהם, אבל רקעו ברגליהם ונענעו בידיהם כמו אילמים, מקימים רעש בלתי נשמע. איש־השועל הרפה ממירי ופתח במרוצה לאורך סככת העץ. חששתי שיָשׂים את פניו אל חדר מגוריה של נועה. רצתי אחריו בידיים ריקות. האיש נתקל בסדקים בלוחות העץ שריצפו את המבואה, והשתטח מלוא קומתו. הוא שכב ללא ניע, וכשהתקרבתי, נדמה היה לי שהותז ראשו. קרחתו היתה עירומה ורעמת השיער האדום מושלכת הרחק מאחוריו. פניו נראו כמו משולש קטן שווה צלעות, אבל ממדי גופו ענקיים, חסרי גבולות. הוא שכב לכל רוחב המבואה, רוכסן מכנסיו פתוח ואיבר מדולדל כמו גוזל שצנח מן הקן השתלשל ממנו. הפעם לא אקפא כמו בסיוטַי, הצעקה נחנקת בגרוני, לא מסוגלת להזיז רגליים ולהימלט, עכשיו אפעל, השתחררתי.

על מעקה המבואה עמדה שורה של צנצנות כרסתניות. נועה המשיכה את המסורת של אמא, שלא אהבה לבשל, אבל אהבה לכבוש: מלפפונים קטנים ובראשם ניצת הפרח הצהוב, עגבניות שנקטפו בעודן ירוקות. וגם לרקוח ריבות: תותים בעונתם, משמשים, ענבים, שזיפים, וקליפות תפוחי זהב. הורדתי מן המעקה צנצנת זכוכית. השליכי, ציוויתי על עצמי, הוא מנוול, אולי רוצח, מירי ונועה לבדן. חיבקתי את הצנצנת, אך ידי לא התרוממו. הוא חייך בנבזות, בטוח שלא אגע בו לרעה. זה הרגע, לפני שיקום ויבצע, ואינני יודעת אפילו מה הוא זומם, ואין־אונים אני מביטה בפניו, פני גבר מפתה נשים, פנים רקובות, של איש מזדקן, אבל עדיין שומר על שרידי הקסם בפני השועל שלו, מחייך לי בפרצוף, לועג לאין־אונותי. הנה הוא מונח לרגלייך, שמשון גזוז מחלפות, כל מה שעלייך לעשות הוא להשליך בו את הצנצנת ולפצפץ את פרצופו.

אינני יכולה. הצנצנת הלחה, שתססה ועלתה על גדותיה, צונחת מידי ומתנפצת אל רצפה העץ. אולי פצעו הרסיסים את רגליו. עכשיו, אחרי שהפיאה האדומה התעופפה מעל פדחתו, נראה ראשו הגלוח מוּכּר, אבל אינני יכולה בשום פנים לזכור מהיכן אני מכירה אותו. עכשיו ברור לי שהוא שלוחו של האיש שהיה שלי. אינני מצליחה לבלוע את הקיא שעולה בגרוני, רצה אל הצריף של נועה, מטנפת את רצפת העץ, רצה ומטנפת. ריח השום והשמיר רודף אחרי, אולי הפלפלים האדומים על רגליו נדמו בעיני כטיפות דם.

אחר־כך הרגיעה אותי נועה, “סתם עוד אחד מהמטורפים שמסתובבים בזמן האחרון במחנה, בטח שיכור מסכן. אולי בכל זאת כדאי לקנות רוטווילר.” לא יכולתי לספר לה שצרח: “הוא הוא אמר שאת פרפרית. גם־כן פרפרית. כלבה, כלבה.”

נועה ישבה בכורסה המרופדת עור, זרה לכורסה. היא לא שמעה אותי נכנסת בנעלי הגומי הרכות שלי. הדלת היתה פתוחה, כאילו כדי לשבור את בדידותה. חיבקתי אותה מגבה והיא נבהלה. גופה התקשח לרגע, ואחר־כך סובבה את ראשה אלי ואמרה, “זאת את, כמה אני שמחה.”

הילדה המייבבת השתופפה לרגלינו על השטיח. הצמדתי את הכיסא אל הכורסה. “סבתא, סבתא, הוא סתם לי את הפה,” ניסתה מירי לספר. נועה הידקה את הצעיף הפרחוני, שקניתי לה במתנה באחד מטיולי לעיר העתיקה אחרי המלחמה.

תמהתי גם אז, בקנייתו, מה עושה צעיף בדגם רוסי פרחוני בחנות של ערביה מבית ג’אלה. שני אחייניה עבדו אתה בחנות והיא, ראשה מכוסה בצעיף דק שחור, פניה צנומים, סנטרה מחודד ועורה חרוץ בקמטים עמוקים, זקנה כנראה מאוד. ניסיתי פעמים אחדות לנחש את סיפור חייה. איך לא נישאה מעולם, או אולי מת עליה בעל נעוריה. קשה היה לאמוד את גובה קומתה, יושבת מעבר לשולחן הארוך, שהפריד בינה לבין הקונים שנכנסו לחנות, לא שייכת למקום הזה, לחנות הצבעונית שנצברו בה שמלות מרוקמות לבנות ושחורות, אוכפי צמר, שטיחים בדוויים, קמיעות משולשים מחרוזים קטנטנים להגנה מפני עיניים רעות. האשה הזמינה לנו קפה שחור ואחד האחיינים מילא את בקשתה מיד. על חבל מתוח בחלל החנות נפרשו עשרות צעיפים פרחוניים, שאחר־כך הצטברו במגירה שלי, עד שבקושי יכולתי לסגור אותה. אינני יודעת מדוע, אבל פתאום, ראיתי על כתפַי לא את ראשי שלי, אלא את פני האיקונין של הדודה הערביה מבית־ג’אלה, האשה הערירית שאחייניה היו לה כבנים.

אחרי הרבה שנים חזרתי אל הרחוב הראשי של השוק, לבדי. פני האיקונין של הדודה מבית ג’אלה נעלמו מאחורי השולחן, ששימש דלפק מכירות, אך שני האחיינים, ששיבה זרקה בשערם, זיהו אותי, ושאלו בנימוס, – מה שלומך?

“את זוכרת את הערביה מבית ג’אלה, בעלת החנות שבה קניתי לך את הצעיף הזה?” שאלתי את נועה. “מה פתאום נזכרת בה עכשיו?” גם אני לא ידעתי. אולי ההשלמה שנשקפה מעיניה, כמו מדונה מן המאה השתים־עשרה שראיתי פעם בגלריה אופיצי בפירנצה, לבושה גלימה שחורה שמכסה את גופה ומתרוממת אל ראשה, רק שוליה מוזהבים כמו ההילה על ראשו של התינוק הקדוש. מלאכים מחזיקים בשולי מסך צבעוני מאחוריה, והכיסא שעליו היא יושבת דומה למעשה פסיפס דמשקאי. זכרתי את פניה החיוורים כלובן החלב, את אפה הארוך והישר והפה הקטן, ואת שני חריצי הוויתור שנמשכו משפתיה ומטה. התינוק ישב על ברכיה אבל לא בחיקה. ידה הימנית ארוכת האצבעות, ללא כל סימטריה לממדי גופה, נחה על ברך התינוק ללא חיבוק, זרה. לא עצבות כי אם ויתור, כך נדמה לי עכשיו, ראיתי בעיניה של הדודה מבית ג’אלה, ופניה שיכפלו את פני כל הנשים במשפחתי וגם אותי, אבל לא את פני אמא.

“איזה מזל שהגעת היום,” השמיעה נועה אנחת רווחה, “מה הייתי עושה בלעדייך.” הילדה הניחה את ראשה על ברכי סבתה, ונועה משכה את הצעיף מעל כתפיה, והכניסה גם את הילדה וגם אותי תחת כנפיו. ידיה של נועה נותרו באוויר, לא מוצאות את מקומן, מחשש להעיר את הקטנה.

חזרתי ושיננתי בלבי את המשפט, נועה, סיימתי את ‘כנפי פרפרים’, הלוא לשם כך הגעתי למחנה, ולא הצלחתי להוציא קול מגרוני. דממה ירדה על החצר. חסרי הבית מצאו להם כנראה מנוח בחדרים העזובים. אולי אנחנו באמת פליטי אונייה טובעת בצריף של נועה. ואז שמעתי ואפילו לא נבהלתי, כאילו ציפיתי לשמוע את הקול, כמו הלמות התוף בפולחן קדמון. יצאתי אל הסככה. הפנס היחיד שנופץ לרסיסים בידי הזר, המתפרץ, שב והאיר את החצר. רק הוא יכול היה להחליף את הנורה. האיש הזר נשען בגבו אל יצול העגלה, זרזיף אדום ניגר מרקתו, וגם עכשיו לא זיהיתי את פניו. רק הפרפר המקועקע על זרועו השמאלית, שנחשף לאחר שראש השרוול נקרע בחוזק יד, בכוונה תחילה כנראה, הסגיר אותו. החצר התמלאה קולות, הכלבים הזקנים ייבבו והשרשרות חרקו. אחר־כך ניסרה גם צפירה את הלילה. חזרתי אל נועה. היא הוסיפה לשבת בכורסה וראש הילדה על ברכיה. “ואני לא הצלחתי להשליך בו את צנצנת המלפפונים,” מלמלתי. “נשכיב את הקטנה לישון,” אמרה נועה, “לפני שהמהומה תפלוש פנימה.”