אצלנו חוזרים תמיד הביתה, נהגה אמא לומר, והתכוונה אל מִקבץ הצריפים בקצה המושבה, עכשיו כבר עיר, שדמה למחנה־הסגר יותר מאשר לבית. ממול, מעבר לכביש, עמד כפר ערבי. שרידי משׂוּכות הצבר בקצה השכונה, המזדקרים מתחת לאפם של בנייני הפאר, נותרו לפליטה עד היום כעדות מנקרת עיניים. האִם אמרה זאת בצער או להיפך. לפעמים נדמה לי ששיבתן הביתה של בנותיה האריכה את שנותיה, בעיקר בגלל חבורת הנכדים שהתרוצצה בחצר, והיא לא חדלה לבקש דין וחשבון מתמיד על מעשיהם, ואחרי מותו של אבא סיפקה פתרון נפלא לבדידותה.

אני חוזרת, אבל בלי נסיך ובנעלי אדידס מגושמות. אני חוזרת בלילה אפל. ראשית חודש אב. כמו מפלצת של חושך, נשכחת, צץ לעיני פתאום המחנה כשיצאתי ממעגל האור העירוני. מי יכול היה לשער שהחופש שלי מדומה כמו כנפי הפרפרים השוכנים בין דפי הספר. עשר שנים קיטלגתי, מיינתי, צילמתי פרפרים. כאילו רק נכנסת בשער וחזרת להיות גולם. וברגע שעמדתי מול האלימות בין כותלי החצר שוב נהגתי כדרכי. איך יכולתי לשער שדווקא הלילה מכל הלילות תשוב חולשתי מן העבר לרדוף אותי בדמותו של גבר זר, מתפרץ, פולש אל תוך המחנה. דווקא הלילה.

שבתי עטורת ניצחון. עדיין לא ספר כרוך, אבל הגהה אחרונה. בעצם למי הבאתי אותו? האיש שלמענו טרחתי כל כך הרבה שנים איננו. הגעתי אל הפרפרים בגללו, אבל גם נגדו, הפרפרים שלי מול הנעליים שלו. הוא תפר ומִסמר, הדביק ושייף סוליות נעליים ודיבר על יופי. את הפרפרים הראשונים גילה לעיני בערוגת הצנון בחצר, אם כי לא ידע לקרוא בשמם המדעי, והיה ממציא להם כינויים כשם שנהג לעשות לבני אדם, למכרים, לקרובי משפחה ואפילו לילדיו. ללַבנין הצנון קרא ‘הקיטֶל’ על שם הבגד שלבשו אנשי בית אביו ביום הכיפורים בהליכתם לבית הכנסת. לזנב הסנונית הססגוני שרפרף מעל ערוגת הגזר קרא ‘ז’ובֶּה’ על שם חלוק הפסים, זהב שזור בשחור, שנהג אביו ללבוש. קשריו עם משפחתו הירושלמית ניתקו לפי גרסת דודי, אשריקו, אחי־אמי היחיד, מיד אחרי נישואיו לאמא, ובריחתו מעיר הקודש. – הם חיו על נדבות, על כספי חלוקה. אבא שלכם נשבע שלא יזדקק לעולם לחסדי הכוללים, כך סיפר הדוד.

אבא ואמא שתקו את עברם, כאילו התחילו חיי המשפחה במחנה. לפעמים התגנבו מלים זרות אל דיבורם. ידענו שלאבא הורים ואחים ואחיות, אבל אפילו לחתונות לא הזמינו אותנו.

ברבות השנים הופיעו מדי פעם קרובים רחוקים שסירבו לטעום בביתנו אפילו כזית. נדמה לי שאבא נסע לירושלים רק להלוויית אמו ואחר־כך להלוויית אביו. על עיסוקו בסנדלרות, או ברצענות, בלשונו של אבא, לא שמענו מפיו דבר.

לילה אחד ישבתי מולו על שרפרף קלוע קש מתבוננת באצבעותיו השחומות, שהעניקו ליטוף אחרון לזוג נעליים שחורות גבוהות מעשה ידיו. – הזמנה של מר ברמן, אמר לי, – יהודי יפה, זקנו רבוע, שולף מטפחת מגוהצת מכיס מכנסיו, עובר לפני התיבה בחג, ומחלק סוכריות לילדים הנקרים על דרכו. בעל בית חרושת לעורות, אבל בו לא דבק הריח, מדיר רגליו משם, והעיקר משלם לפועלים פרוטות. גשם היכה על גג האסבסט הגלי של הצריף, אז עדיין בית המגורים היחיד על פני המגרש הריק כמעט. אחר־כך טייח אותו אבא מבפנים והוסיף לו גג רעפים. אני לא שאלתי אבל אבא השיב, – על גבי הסדן הזה אתה אדון לעצמך, מראשית ועד אחרית.

תמיד חשבתי שאין זו כל האמת. ההתרסה ודאי מילאה תפקיד. הוריו, וכנראה גם סבו מצד אביו, הועידוהו לגדולות וניבאו לו עתיד מזהיר. ככל שגדלה הבושה שהעטה על בני משפחתו, כשזנח את לימודיו בישיבת ‘עץ חיים’, כך גדלה גאוותו על עשר אצבעותיו שלא בחלו גם בהדבקת טלאי על גבי טלאי ובהחלפת סוליות. כשפרחו בועות כפור באצבעות רגלי והכאיבו לי עד כדי בכי, סיפר אבא כבדרך אגב, – את נעלי החורף שלי ריפדתי בעיתונים, ועד היום רודף אותי ריח שמן הקיק שמרחו על הבועות. את תצחקי, אבל הצריבה החריפה ביותר מתחילה עם עונת החום. אבא מילא שתי קערות מים, אחת חמים, ואחת קרים, והורה לי לטבול בהן את רגלי חליפות.

אבא לא הודה מעולם אבל אני חשדתי שאולי אהבתו למריומה, למרים, זו אמי, היא ששיעבדה אותו לנעליים. תַחְת אל סורְמַיֶיה, בביטוי הערבי הזה השתמש כשהטיף מוסר לאחותי נועה, והתכוון לסוליות הנעליים של בעלה.

מעולם לא שאלנו מדוע בחר להיות סנדלר, ומפיו של הדוד אשריקו שמענו גרסאות שונות, מעולם לא ישירות, הכל לפי ההקשר. אחרי המצעד הצבאי הראשון, למשל, הגיע הדוד במיוחד מירושלים, והיה אז איש צעיר, דק־גזרה, חיוור, ובלחייו פרחו בהרות אדמדמות שנדלקו בעיקר ברגעי התרגשות. כשחזרנו הביתה אחרי המצעד סיפר לנו הדוד כמעט בלחישה, מחשש שדבריו יגונבו לאוזני אבא, שישב בתוך הצריף לפני קנקן הקפה, ולגם ספל אחר ספל, – היתה לו לסבכם, שמעוּן, זאת אומרת אבי, כמובן, גם אביה של אמכם, חנות בדרך לכותל המערבי, וממנו למד אביכם את כל רזי המקצוע. מומחה כה גדול היה שאפילו קציני הצבא התורכי נהגו להזמין אצלו מגפיים. בעיד־אל־פיטר שאחרי צום הרמדאן ובעיד־אל־אדחה היה מפקד הצבא התורכי, בוודאי גנרל, איזו שאלה טיפשית, עולה להתפלל במסגד אל־אקצא. בדרך עבר על פני חנותו של סבכם, ואז עמד מלכת, והתזמורת שנלוותה אליו במסעו אל המסגד הסתדרה בפקודתו מול פתח החנות. סבא שמעוּן ניצב בפתח והתזמורת ניגנה מארש לכבודו. תארו לעצמכם תזמורת שלמה, בתופים, במצלתיים, בחצוצרות, ובראשה הגנרל, מתוח, ידו על ניצב החרב. והכל בזכות המגפיים שהכין למענו הסנדלר, כן הסנדלר, סבא שמעוּן.

הבהרות בלחייו של הדוד אשריקו נדלקו, הוא הסב מבטים לאחור לבדוק אם גמר אבא את שתיית הקפה, וסיים את הסיפור כמעט בקול רם, – סבא שמעון ניצב בפתח, בחגורתו תקוע פגיון להגנה עצמית, והביט בגאווה רבה במגפי הגנרל התורכי שהבהיקו באותו יום במיוחד, ודאי מפני שאחד הנערים המשרתים צחצח אותן כל הבוקר.

שני הכלבים, בני כמה, למרות שהתחלפו לאורך השנים נראו אותם כלבים שאבא זכה בהם במתנה, או אסף מן הרחוב כדי לשמור על החצר. השמות עברו בירושה, כלבי־כלאיים. אחיתופל, שחור כמו החצר, שני שלישים ממנו זאב, ולֶמֶך הכנעני, שניהם קשורים בשרשרת. לפעמים בלילה, חשבתי לקול קשקושן של חוליות המתכת, אנחנו באונייה טובעת, אולי זיכרון מתוך ספר שקראתי. האיש שלי התעקש להישאר. אני רציתי להימלט, לבסוף נכנעתי, בגללו, או אולי כדי שאוכל לשאת בתואר בת צלופחד עוד שנים אחדות.

כשהגיע האיש שלי בעלייה בלתי לגאלית היה נער בן חמש־עשרה או שש־עשרה. הוא סיפר שלמד מזרחנות באוניברסיטה העברית, וניהל עם אבא שיחות בערבית מדוברת שאותה רכש כשהסתפח לשנה שלמה אל אוהלי שבט התראבין. אבא כישף אותו, והוא אימץ אותו מיד לעצמו לאב. עד שהתגייס לתפקיד התייחס אליו אבא בחיבה שניכרה בעיקר במחוות מפנקות, – תשתה קפה? ואבא נכנס למטבח לבשל קפה תורכי שקצפו תוסס בפי הספל. או שהגיש לו בלי לשאול אפילו, כוס מיץ תפוזים שסחט בשבילו במו ידיו.

אבל נדמה לי שגם בָּחן אותו בחשדנות. כמו בלש עקב אחריו, מחפש הוכחות. עם השנים, הלכו אלו והצטברו בימים או בשבועות המועטים שבהם בילה האיש שלי במחנה. למשל, מנהגו להפנות את פני הכיסא בקלילות, לבוא אליו מאחור, ולשבת עליו שעון בשתי ידיו על המסעד העגול. הסיגריה שהאפר מאיים לנשור מקצותיה והיא תקועה בגנדרנות בין אצבעותיו, ועיניו העצומות־למחצה כמו נשואות הרחק אל מה שנעלם מעינינו. בליטת העצם בבוהן כף ידו, שנדמתה כמאומנת אולי בלפיתת קת אקדח, ואיימה לפרוץ הצדה, לעצמה, ולהפגין כוח או סמכות. נעליו המבהיקות כמעט כמו ראי ורכוסות באבזם ולא בשרוכים. פעם מצאתי את תחתונית המשי שלי דחוקה מתחת לארון ומלוכלכת במשחת נעליים שחורה. השעון היקר שענד כאשר כבר שקע עמוק בתפקיד, ואבא לא ידע, כמובן, שמדובר לא פחות ולא יותר מאשר ב’קארטייה' אמיתי. חולצת הטי השחורה, תמיד שחורה, מתחת למקטורן.

אבא לא אמר מלה, אבל אני ראיתי את עיניו מרפרפות על פני הפריטים המחשידים, והמחוות המטורזנות: מביא לאבא קופסת סיגרים משובחת וטורח להדביק להן תווית, – קוהיבה, תוצרת קובה. מִקְצצה לחיתוך פי הסיגר, או בקבוק ויסקי יקר ששמו נשכח ממני עם השנים, במקום סתם קוניאק או יין.

כל השנים ניסיתי להבין מדוע אימץ אותו אבא אל לבו, וחזרתי אל המעשה במגפיים שתפר סבא שמעוּן, אבי־אמי, לגנרל התורכי. הקסם שבמעשי גבורה עלומים, שאולי סימלו בעיני אבא, יותר מן המצעדים הצבאיים הגלויים, עוצמה ובעיקר עצמאות, קנה את לבו. ואולי היטיב אבא להכיר את האיש ממני, חשבתי, אולי אני האשה שגרמה לו להימלט אחר־כך אל ארצות החושך.

אחרי שליווינו את אבא לדרכו האחרונה, הפך החייל החשאי שלי לאיש אחר. פעמיים בימי חייו ראיתי אותו מזיל דמעות. ערב נדיר אחד הלכנו לשמוע את ה’מדיום' של מנוטי. לא יכולתי להבין איך האֵם המסכנה, המעלה באוב את בנה המת, גלגלה דמעות על לחייו, עד כדי כך ששלף מכיס המקטורן ממחטה מגוהצת והספיג אותה בהן. ובבית החולים, כשעמדנו למראשותיו של אבא, פניו כמו מסכה של רוגע ויופי, התכווצו לחייו של האיש שלי במחווה של בכי, אם כי לא ראיתי דמעות. ניסיתי אחר־כך לזכור ולא הצלחתי.

שבעה ימים ברציפות שהה אז האיש שלי בחצר עם כל בני המשפחה, אבל לא נכבש אל מעגל האינטימיות של יושביה. שותק, מעשן סיגרים קובנים מתחת לסככה. לפעמים קנה את לבם של נכדי אחיותי, מפעיל את שרירי אוזניו, מצחו, שוקיו, כל שריר כאילו עצמאי, בעל־חיים, נחש, והילדים מקיפים אותו בהערצה, – נראה אותך עושה שריר כזה, הציע לנכד של נועה.

כשנשארנו לבדנו ללא מנחמים, אמא שכבה לנוח במצוותה של נועה, ואנחנו ישבנו במעגל בחדר המשפחה, ניסיתי לדובב אותו. תמיד חששתי שהדממה שלו תדביק את כולנו וייפול שקט מאיים. אבל איזו שאלה יכולתי לשאול מבלי להסתכן בתעזבי, ובעיניים נפקחות לרווחה ומרמזות, את לא יודעת שהשתיקה יפה לסיפורים שלי. – ספר להם איך עלית ארצה באונייה. – הם מכירים את הסיפור. – סַפר, סַפר בכל זאת, ביקשתי. אני אהבתי את הסיפור הזה. – טוב, אונייה, זה מוגזם, מטריאסט לארץ בקליפת־אגוז, מאות אנשים, ובדרדנלים סערה, מה זה סערה, גלים בגובה אדיר. כולם חולים במחלת ים, חוץ ממני ועוד כמה בחורים. והקפטן, גם זו הגזמה, קפטן, מוריד את כולם לבטן האונייה, ועל הסיפון שוכבת בחורה אחה חולה במחלת ים ומסרבת לזוז, והגלים מאיימים לשטוף אותה. ‘ניתן לך מה שתרצי, ניתן לך חצי לימון’, אני מבטיח לה. והיא אומרה ביידיש, ‘אני לא רוצה שום דבר, רק דבר אחד, עצרו את האונייה, אני רוצה לרדת’.

נדמה לי שההערה הבלתי מנומסת של אחותי, מילכה, – זה לא כל כך מצחיק, היא שהבהירה לי מדוע אני אוהבת לשמוע שוב ושוב את הסיפור הזה. בסיטואציה האבסורדית הזו התגלמו חיי, בתחינה שאין לה שום סיכוי להיענות.

באינטימיות של ימי השבעה שמעתי גרסה חדשה על נישואיהם של אבא ואמא. הדוד אשריקו בא לשבת אתנו. אחרי ככלות הכל הוא היה הקרוב היחיד של אמא, וכל מה שנדרש לעשות היה לסגור לשבעה ימים את עסק הצורפות שלו בירושלים. עם השנים גידל הדוד כרס קטנה שבלטה מן החזייה. תמיד הקפיד על חליפת שלושה חלקים מחוייטת היטב. מכיסו השתלשל שעון זהב והוא אהב לפתוח את מכסהו ולגלות את לוח מחוגיו לעיני הילדים המתפעלים. על עור פניו החיוור, שכמעט לא הצמיח זיפי זקן, הוסיפו לפרוח שתי בהרות אדמדמות. קרחת הקיפה עכשיו את כל ראשו, נמתחה ממצחו והלאה ללא קו־שיער מפריד, ושיוותה לו פני בובה. שפתיו המלאות שמרו על חושיותן הילדותית. הדוד אשריקו נשאר רווק כל ימיו. לפעמים חשבתי שלא יכול להתגבר על האיסטניסיות המשפחתית, שגם אמא ניחנה בה. אנחנו הבנות טיפלנו באבא כשחלה, מכיוון שאמא נתקפה בחילה עם כל ריח לא נעים, ומיד נפערות שפתיה, לשונה משתרבבת, וגרונה משמיע קול כמו גיהוק או שיהוק. אבא היה מגיש לה פלח לימון.

לפעמים כשהתבוננתי בדוד אשריקו יכולתי להישבע שלא שכב עם אשה מעולם, אולי גם משום שפחד ממחלות וחשש מכל מגע. מבלי שהיה מודע לכך ליטף בידו את חזהו בתנועה סיבובית איטית. – הוא נולד עם רשרוש בלב, סיפרה אמא, – ומאז שמרו אותו בצמר־גפן, עד שנשארנו לבד. אזכור כזה של העבר היה נדיר בפיה של אמא. כמו אבא חייה התחילו מאז שנקנו הנחלה והצריף. כשהגיע הדוד אשריקו לביקור, וכמעט תמיד ליום אחד בלבד, משך מן התיק שקית שנדחסו בה תרופות למיניהן. את המינון היומי שמר בתוך קופסית עשויה כסף שעיצב במו ידיו והחזיק בכיס השעון.

הדוד התנזר מאכילת כל מה שבא מן החי. בשר היה מוקצה בעיניו, וכך ביצים וכל דברי החלב. אבל היו לדוד אשריקו תענוגות אחרים שדבק בהם טעם של חטא. בילדותנו כשבא לביקור בערב קיץ אחד, לאחר שהמדרכה רובצה במים והחצר התמלאה ריחות יסמין, הפתעתי את הדוד אשריקו כשהוא יושב על הספסל הנשען אל קיר הצריף המטוייח, מימינו נועה משמאלו מילכה, אצבעותיו השמנמנות ממזמזות את שערה החלק של מילכה, את שערה המסולסל של נועה, עיניו עצומות, והוא מזמר בלחש, – לחייך החיוורות פרחו כשושנים, שערותייך לי סולם, אטפס בו לראות את חלומך המתוק. היינו ילדות. אינני זוכרת בנות כמה. אבל לחייהן של נועה ומילכה פרחו כשושנים ונהרו בעונג נסתר.

כשהלך אבא מאתנו חרג גם הדוד ממנהגו ונשאר, אפילו בשבת. ביום שישי לפנות ערב הדליקה אמא נרות, בפעם הראשונה כשאבא אינו נוכח בחדר. אולי היה זה המנהג הדתי היחיד שהוסיפה לשמור עליו בקפדנות, מלבד הכשרוּת במטבח. קודם מברכת ואחר־כך מדליקה, ואבא הסביר לנו שכך נוהגים הספרדים. אמא משכה על ראשה את היַזְמֶה, מטפחת לבנה מעוטרת בנצנצים כמעשה המטפחת שהביאה מבית אמה. כמו הינומת כלה השתלשלה המטפחת משני צדי ראשה, ואמא בכתה. במקום ברכה לחשה ביבבה, – מי היה מאמין שככה תשאיר אותי לבד, מי לקח אותך ממני.

לא יכולתי לעמוד בבכיה. ברחתי אל החלון, וריח פריחת ההדרים שהקדימו לפרוח בגלל הבצורת, כמו קטורת, חשבתי, ומראה פניו על מיטת מותו, דיוקן של יופי, חנקו את גרוני. נמלטתי אל הסככה.

הדוד אשריקו נשען אל הקיר. ישבתי קרובה מאוד אליו. כפות ידיו השמנמנות חיבקו את ברכיו. בעיניים עצומות באור הכתום שהדליקה השמש השוקעת בחלונות רכבת־הצריפים שמולנו ליטף הדוד אשריקו את כף ידי המונחת על הספסל, נוגע ולא נוגע, נתקל בטבעת על אצבעי, ואני נזכרת פתאום לשאול את עצמי, לאן נעלם האיש שלי. אולי לא התאפק ויצא לעסקיו האפלים, החשובים. נזכרת שגם בשבוע הזה הסתלק מן הבית לשעות רבות, – את לא צריכה אותי כאן, הבית מלא אנשים.

וכך כשידו מחליקה על ידי סיפר לי הדוד גרסה שלא שמעתי על נישואי אחותו, מריומה – לא רק בגלל יופייה של אחותי, גם בגלל אבינו התחתן אִתה. במשפחה הזאת מתחתנים, ואולי גם נפרדים, בגלל האבות. הדוד אשריקו לחלח בלשונו את שפתיו בתנועה סיבובית. – למי אתה מתכוון, הפסקתי את הסיפור, אבל הדוד לא התפתה וחזר אל העיקר. – איך יכול היה גיסי לדעת ששניהם, גם אבי וגם אמי ימותו בשבוע אחד בחולירע. טוב, אני מוכן להודות שאמכם היתה ממש ז’ולייט, מה את לא מבינה, יוליה, ואבא שלך ממש רומיאו. ידעת שבנימין, כן בנימין אחיך, ‘בונה חופשי’ ואפילו שימש פעם כנשיא הלשכה?

מה זה שייך לעניין? התפרצתי על הדוד, וחשבתי שגם הפעם לא אשמע מפיו איך נשא לו אבי מישיבת ‘עץ חיים’ את אמי מריומה, בתו של הרצען שמעוּן, שתפר מגפיים לגנרל התורכי והתזמורת ניגנה לכבודו בפתח החנות בדרך לכותל המערבי.

סבלנות, שבעה ימים לפנינו. והדוד אשריקו משך את חוט הסיפור בדיוק מן המקום שבו קטעתי אותו, – עסקי כבוד תמיד היו חשובים לבן־פורת. איך יצא מחלציו של אביכם ומרחמה של אמכם רק האלוהים יודע. סבכם הקדים אותו, לא בעניין הכבוד, חס וחלילה, בעניין האגודה. ‘תלמידי תשבי’, כך נקראה האגודה, אבל איש לא קרא בשמה במפורש, כתבו אותה בראשי תיבות ת"ת, וכל החכמים הירושלמים היו בטוחים שמדובר בתלמוד תורה. את חושבת שככה סתם בא לו לאביכם להתיישב רחוק מן העיר. טוב, איך יכול היה לדעת שהעיר תשיג אותו. חולם חלומות היה כבר אז, כמו אבא שלי, סבא שמעוּן. ‘עלינו לשאוף לחיים טהורים, לעסוק במלאכת כפיים, לא להיזקק למתנות חינם, ללמוד ולחנך ובעיקר לאהוב את הבריות, אבל לא רק במתק שפתיים, ממש, לתמוך בכל הנדכה והדך’. כך הלך דודי אשריקו וציטט מתוך כתב־היסוד של אגודת ‘תלמידי תשבי’. – ואם תשאלי אותי, אני חושד בהם שבראש־ובראשונה התאגדו כדי להוכיח לערבים כי הם בניו של שמשון הגיבור. סבכם הסתיר אותו מפנינו, אבל אני בטוח שבאחד הלילות ראיתי אותו מוציא אקדח מן הקאשאס, זאת אומרת מן השידה. ואחר־כך ניצחה אותו החולירע ומה הועיל. מישהו מכם היה פעם על הר הזיתים וקרא את הכתוב על המצבה? בושה, לא חושבת? הנאהבים והנעימים, אמי ואבי, שניהם בשבוע אחד. עד היום אני זוכר בעל פה קטעים מתוך החוברת שמצאתי בין חפציו של סבכם אחרי מותו, ‘תכלית האגודה לטהר ולזכות את ישראל מן הזוהמה שהטיל בו הגלות, לקרב את הלבבות ולעשות שלום ואחדות בעם המפוזר והמפורד, לחבר כל נידחיו ולאחד כל נתחיו לגוף אחד שלם בריא ואיתן’. חברי האגודה שיחקו כמו ילדים קטנים, חילקו את החברים באגודה ל’יערות' ול’מערות'. בכל יער עשר מערות ולכל מערה היה ראש, ולכל יער אביר, ממש אבירי השולחן העגול, בירושלים. ועל כולם ממונה נשיא שנבחר בבחירות דמוקרטיות, והיו לו, כמובן, סמכויות כמו לראש ממשלה, וגם היתה לו ממשלה: שר סופרים כמו היום שר החינוך ידלין. שר המחוקקים, נגיד כמו היועץ המשפטי. שר הרכוש, נגיד אולי כמו שר האוצר בימינו, יהושע רבינוביץ. וגם שר משפטים. ואולי אפילו היה להם גם יגאל אלון, יהודי שקשר בסתר קשרים עם הקונסולים הזרים. בעצם גם היום אנחנו תלויים בחסדי אחרים, נוסעים על הקו ירושלים־וושינגטון, בעיקר עכשיו, אחרי המלחמה ותוכנית רוג’רס.

עכשיו חשבתי ישכח הדוד אשריקו את אגודת הסתרים ויתעסק בפוליטיקה ולא יגיע אל העיקר.

– והיה גם שר שאינני יודע מה בדיוק היה תפקידו, שר הסולם, אולי סולם יעקב, כי הרי כל העסק הזה היה חלום מטורף, ובירושלים, מי לא היה מטורף. קיבלו לאגודה רק מי שעסק במלאכת כפיים, ולא קיבלו רשעים רודפי בצע וגאוותנים וכאלה שאינם שומרי סוד. וגם לא קיבלו עשירים, אלא אם הוכיחו מנין בא להם עושרם. תתארי לעצמך תנאי קבלה כאלה לממשלה או לכנסת. וסבכם, הדוד אשריקו שלף את השעון מכיסו, פתח את המכסה ובעצימת עין אחת התבונן בלוח השעות, החזיר אותו בנחת לכיסו, – וסבכם הכניס את אביכם בסוד האגודה הזאת מיום שמלאו לו עשרים, אחרי שעבד כשוליה שלו במשך ארבע שנים, וראה את אמכם יום־יום מביאה ארוחת צהריים חמה לאביה. על החולירע שמעת? – תפסיק דוד אשריקו. אין יותר חולירע, יש חיסון, לא?! – על מה את מדברת ועל מה אני מדבר. אז, אני מדבר על הימים ההם. ככה שניהם, סבך וסבתך, הורי אמך, בשבוע אחד, ואמך ואני נשארנו יתומים. אבא שלך, שנתן עיניו באחותי, אל תתבלבלי, במריומה, באמך, תפס אותו פחד נורא בגרון. חשש שישיאו אותה לבחור יתום ויעמידו חופה בבית־הקברות בהר הזיתים כדי לעצור את המחלה, שחס ושלום לא תיהפך למגיפה כמו באלף תשע־מאות ועשר. ואני, את שואלת? אותי אימץ לעצמו כשוליה חכם רפאל הצורף. ובעזרת השם יתברך, הכל תלוי במזל, הכל תלוי במזל, להתארס ולהתחתן תלויים במזל טוב, בנות צלופחד כולן יפות כולן בָּרות.

הדוד אשריקו העביר אצבע על טבעת הנישואין שלי, – רחבה מדי, אמר. האם שוב התכוון אלי כשסִלסל בקולו, – הכל תלוי במזל.

– הכל תלוי ברצון, התרסתי כנגדו. הדוד הוציא שוב את שעון הזהב מן הכיס הקטן, בלחיצה פתח את מכסהו, – ראש חמור, זמן התרופות הגיע.

לא ידעתי אם להאמין לסיפוריו של הדוד אשריקו, אבל הוא היה המקור היחיד לתולדות המשפחה. בילדותנו כשהופיע בשער החצר, ואנחנו רצנו לקראתו בצהלות שמחה, גלגל לצדדים את עיניו, שנראו כמו ג’ולות ונדמה שעוד רגע תיפולנה מתוך חוריהן, ושם אצבע על פיו, – בזה הרגע הגעתי באווירון שלי. וכאשר שאלנו, – אבל אין כאן שדה תעופה, טען נגדנו, – לאווירון שלי ארבע כנפיים על גבו, כמו החרק הכחול הזה המרחף במים עומדים. האווירון שלי יכול לנחות בכל מקום. הוא מוריד אותי בראש הגבעה.

– ומדוע לא בחצר? העזה מילכה לשאול.

– הרוח שיעוררו הכנפיים תעיף את כל רכבת־הצריפים של אביכם, סתם הדוד את כל טענותינו.

הגרסה הנוספת של הסיפור על בחירתו של אבא במקצועו לא היתה רומנטית כל כך כמו שתי האחרות, וגם אותה שמענו מפי הדוד, – בירושלים, סיפר, – התהלכה מעשייה אמיתית על אביו של יהודי אחד, איש חשוב מאוד, שאינני זוכר את שמו, אשר היה בארצו ובמולדתו רב ואב בית דין. לפני שעלה ארצה למד את מלאכת הסנדלרות מסנדלר אחד, כדי שלא ייזקק לנדבות הכוללים. האיש הנכבד הזה העלים את ייחוסו מבני ירושלים, שכר לו חנות ברחוב היהודים והטליא נעליים. אבל אלה הירושלמים שמפניהם נמלט אבא שלך, לא נאה להם ולא יאה להם שבן עדתם יתעסק במלאכת כפיים. חקרו ובדקו ומצאו שהוא ממשפחה מיוחסת והגיעו עד הגאון מווילנה. שיגרו אליו שליחים והפצירו בו לחדול מן המלאכה, שאינה לפי מעלת כבודו, ולאחוז ברבנות. והבטיחו, כמובן, משכורת נכבדה מן הכולל. והאיש המסכן לא עמד בניסיון, נשבר לבו ושלושה חודשים מיום שעלה לארץ, אחרי שהיטלטל תשעה חודשים בספינה, שלושה מהם עשה בסירת מפרש עם אשתו, בנו ובנותיו, הובילוהו לקבורה בהר הזיתים. ואבא שלכם אהב מאוד את המעשייה הזאת, אולי גם שמע אותה מפי סבכם שמעוּן.

חשבתי שמותו של אבא יכה את אמא כברק, שהיא לא תעמוד בו. אבל בתוך שבעת ימי האבל כבר אז ידעתי, שתוסיף לחיות אחריו. אולי בגלל היכולת לזכור אותו במוחשיות, בקרבה, כאילו עודנו חי. כל שנות אלמנותה סיפרה את חלומותיה, ובהם מילא אבא תפקיד של שומר נפשה, – אבא הופיע אלי בחלום, על ראשו כתר ענפי אקליפטוס מדיפי ריח, מחזיק בידיו סל פירות קלוע, ובתוך הסל כל פירות הקיץ שאהב, אשכולות ענבים גֶ’נדלי, תאנים בכּוּרות בגודל אגרוף וסברס כתומים בקליפתם. ובעיקר עיניו המאירות, מגיש לי את הסל ולוחש, אכלי מריומה, לבריאות ולחיים.

אבל האיש שלי הפך לאיש אחר. וכשנשארתי לבדי, ניתקתי, עזבתי את המחנה, ודמעותיה של אמא לא המסו אותי הפעם. הגעתי לביקורים, לראות מה שלום כולם ואולי לשחק עם הילדים. עשר שנים התעסקתי בכנפי פרפרים. היום סיימתי הגהה אחרונה של הספר. חזרתי כמנצחת.

החצר לא השתנתה. לפני שנים בנה אבא את הצריף הראשון וציפה את קירותיו ביריעות נייר זפת. בחדר ששימש לו סנדלרייה גם אכלנו וגם יָשַׁנּו. בלילה פרשו מצעים על הרצפה. בינינו לבין המושבה הפרידו הגבעות. אחר־כך פרצו בהן שביל, ודרכּוֹ הגיעו ילדי המושבה נושאים על כתפיהם נעליים קשורות בשרוכים לתיקון. לפעמים נדמה לי שהם התנדבו למשימה מפני שאהבו לבוא אל הצריף שלנו. תמיד השתהו והתבוננו בטאבּוּן שעמד בחצר, ממששים את דפנותיו. אחר־כך התחלף הטאבון בתנור אפייה מתכתי שהוסק בפרימוס רעשני. פעם, אחרי שהרגזתי את אמא, רשמתי על אחוריו בגיר לבן, ‘סליחה’. נדמה לי שביקשתי לקנות לי קליידוסקופ, כזה שראיתי אצל חברתי, והיא סירבה בטענה שלא מבזבזים כסף על שטויות. שכבתי על רצפת הצריף והתייפחתי ובעטתי ברגלי ללא הועיל. אבא כבש את עיניו בגפת הנעל שנמתחה על האימום ולא התערב. הוא תמיד היה לצִדה. אחר־כך חשבתי, אולי מפני האשמה. אותו גליל־זכוכית שיוצר צורות בניע יד, צבעוניות מסתחררות, לא חדל מקסום לי. ובדירתי על מדף מיוחד לכך ליקטתי מבחר של קליידוסקופים, והצטערתי כאשר המירו את שברירי הזכוכית בפיסות פלסטיק נעדרות ברק. אולי כאן התחילה אהבתי לפרפרים.

אמא אפתה תמיד לפנות בוקר, ואחר הצהריים, כשהגיעו הילדים והנעליים על כתפיהם, פרסה לחם טרי והעמידה צלוחיות זיתים כתותים על השולחן. – תתכבדו, הזמינה אותם. אחרי הטעימה ישבו הילדים על הרצפה מול אבא, והתבוננו בו שולף מסמרים מפיו, נועץ אותם בסוליה והולם בפטיש. נדמה לי שנשימתם נעתקה מפחד, מה יהיה אם ייתקעו המסמרים בגרונו? אבל אני הכרתי את מיומנותו של אבא, ולא דאגתי.

לפעמים הגיעו גם נשים אחדות. העשירות־החדשות, בפי אמא, תושבות הווילות שנבנו על גבעת הצבעונים. אז גילה אבא את כישוריו כרצען־אמן, כפי שאהב לכנות את עצמו. כשאמא בילתה במטבח, דיבר בשבח קרסוליה של בת הגבירים מאוסטרליה, – אין כמו קרסול לגלות צפונות.

– מדוע אתה מדבר בחידות, הקנטתי אותו, – מדוע לא תגיד פשוט שיופיה של אשה מתגלה בקרסוליה. אבא השפיל את עיניו אל הסדן. משך את הנעל העדינה, הרחיק אותה אל מול פניו והסתיר חיוך מתחת לשפמו, – היופי הוא בנעל ולא בקרסול.

על שולחן העבודה של אבא, שני לוחות שנשענו על ‘חמורים’, ראיתי בפעם הראשונה בחיי מגפי עור ולא מגפי גומי. הוא הניח גִזרת נייר על הצד הפנימי של העור האדמדם וצייר את מִתארו. אחר־כך בחר את הסוליה, תפר והדביק, תקע מסמרים ושייף. אמא נידבה את סיפור חייה של המזמינה, – צפתית, נישאה לזקן העשיר בגלל כספו, ואיך אפשר פרווה בלי מגפיים. אבל אבא לא שעה לרכילות, ושלא כמנהגו, אולי מפני שלא עמד בפיתוי להזכיר נעליים למיניהן, חזר לימי ירושלים וסיפר, – כשהבאתי את אמכם בפעם הראשונה לבית הורי במאה שערים, התעלפה אמי מיד למראיה. אחרי שהשיבו את רוחה באמוניאק שהסריח את החדר כולו, לא התאפקה, וגערה באמכם, ‘מעיל, נוסח צרפת, הפאצ’ילע לא די טוב בשבילכם, ונעליים ולא פאנטופל, הלוא אפשר היום לקנות לאקירטע ואפילו מרוקמות בחוט לבן. אבל אשת בני בעקבים והרצועה הזאת על הקרסול’.

לאמא היו קרסוליים עדינים, ולפעמים חשבתי לעצמי שאולי מכאן צמחה תשוקתו של אבא להתעסק בנעליים בחמדה כזו. – מה אתם יודעים על הגאלצ’עס, אמר, – על קבקבי העץ שאותם נעלו נשים צדקניות בירושלים, מפני שלזכר החורבן לא נאה להתגנדר בנעלי עור. כאילו תשעה באב כל השנה. ודאי שהיה איזה יופי בקולם של קבקבי העץ הנוקשים על המדרכה המרוצפת באבן, כמו קול הפעמונים מן הכנסיות. אבל… ואבא קטע את המשפט, אולי מפני שנתפס בשיחה על העבר.

שנים רבות רדפו אותי המלים הזרות, בעיקר כשכעסתי על אבא בכל פעם שאחי בנימין לחץ על אחיותַי למכור את המחנה. איך יכול היה לשתוק כך את העבר, וגם כשהזכיר אותו, מה זכר, תמיד נעליים. פאנטופל, לאקירטע, גאלצ’עס, הטחתי לפעמים בקול רם, והמלים הזרות נשמעו לי כמו קללות. מכולן רק אחת מהן נכנסה למילון המשפחתי. כשאמא כעסה, אמרה בצחוק, ואחר־כך ברצינות, כשהתכוונה לבנימין, – אם לא תפסיק לדבר על מכירת המחנה תקבל עם הגלצ’עס בראש. כך זכו לשם זה כל נעלי הבית במחנה, ולא רק קבקבי העץ.

אחד הצריפים היה אסור בכניסה. לאחר שפרש מעבודתו בבית החרושת והשאיר את הנהלתו בידי בנימין, הסתגר בו אבא בשעות הבוקר ונעל אחריו את הדלת בכניסתו ובצאתו. הוא ביקש מאמא לתפור וילונות כבדים על שני החלונות, והתקין תאורת ניאון חזקה, כפי שיכולנו ללמוד מגלילי הזכוכית שהכניס לתוך הצריף. רק לאחר מותו התגלה לנו במה עסק בצריף הזה לאורך השנים, וכמה שאפתני היה המפעל: לספר את תולדות התרבות האנושית באמצעות נעליים, לא פחות ולא יותר. מכאן הבנו מדוע נזקק לא רק לעור, אלא גם לחומרים רכים כמו בד, כפתורים, קטיפה, חוטי רקמה עבים, בעצם, מה לא. על אצטבאות עץ עמדו ספרי אומנות שתיעדו בתמונות את הציביליזציה האנושית כולה, מתרבות מצרים, מסופוטמיה, ויוון העתיקה ועד לציירים של המאה התשע־עשרה והעשרים. כשראיתי בראשונה את התערוכה המופלאה, שנמצאה רק בשלביה הראשונים, ידעתי שאולי הניגוד בין הנעליים שלו והפרפרים שלי לא היה כל כך גדול. הוא נהג לכנות נעליים בשמם של פרפרים שלמד מפי. תמיד לעגתי לו על כך, אבל עכשיו נראו כמה מזוגות הנעליים שהוצגו כאן לראווה, באמת כמו כנפי פרפרים, בעיקר הנעליים הנשיות, הקטיפתיות, בזהב, בצבע החול, מעוטרות אבזמים, כפתורים וסרטים.

בחדר העבודה, ששימש בתחילה גם כחדר מגורים, עמד ריח של עור מעורב בחריפות של דבק סנדלרים, שרדף אותי שנים רבות, גם אחרי שאבא הקים את מפעל הנעליים, ואחרי שאחי, בנימין, הפך אותו לעסק משגשג. אבל בית של ממש לא בנה אבא מעולם. כאילו המגורים במחנה שמרו על חירותו. ואולי מפני שכך יכול היה להתמכר לתשוקת האיסוף שלו ולרקום חלומות: מה יעשה באבזמים של ארנקי עור ישנים, בכיסא שהשליכו השכנים לרחוב, ובמעט עבודה אפשר להפוך אותו לשולחן מסוגנן, צריך רק לקצר את רגליו.

פתיליות, פרימוסים ענקיים שנועדו להרתחת כביסה, כַּדֵי שמן שבטנם מצופה בגלזורה צהובה החליפו את ייעודם והדיפו ריח נפט, ארגז קרח ישן שתלשו את דלתו במצוות אמא, כדי שאף אחד מן הילדים לא יסתגר בו במשחק מחבואים, או מפני שסתם יתחשק לו להתבודד, פיילות וטינג’רות נחושת אכולות ירוקת, קערות פלסטיק סדוקות, מאווררים שבורי כנף, ראשי פטישים מכל הגדלים ללא יתדות עץ, סדנים, אימומים בגדלים שונים, מסמרים בקופסאות שימורים ריקות, יצול העגלה שבה נהג אבא לנסוע אל המושבה ולשוב עמוס עורות, שלושת חישוקי המתכת עדיין הבהיקו בחשכה, כל אלה התגבבו במרכז החצר. וברבות השנים נוספו עליהם גם מכונית הקורטינה הישנה של אחי, בנימין, ובעיקר ציבורי נעליים, שאיש לא בא לגאול אותן מידיו של אבא ולבסוף הושלכו לחצר. – כמה שנים, אמרה אמא, – אפשר לשמור נעליים ללקוח, גם עבד משתחרר אחרי שבע שנים. אבל אבא זכר את בעלי הנעליים. לפעמים היה מעיר, – מוזר מאוד, אדון סוחוביצקי לא נראה עשיר במיוחד, על פי הגרביים המטולאים שלו, מוזר שוויתר על הנעליים המתוקנות.

כך גם הנעליים של בני המשפחה. בלי חמדה השליך אותן אל החצר במצוות אמא. עד אז היו תלויות על וו בצריף העבודה שלו. יכול היה לקחת זוג נעליים קטנות בידיו ולומר, – אלה של מילכה, הגנדרנית, כבר אז היא לא הסכימה שנחתוך את אף הנעליים כדי שיתאימו למידתה. היא ביקשה חדשות, ומי יכול היה לעמוד בפניה?

נדמה לי שבעיקר אהב את הנעליים ששימשו אותנו בילדותנו, והיה חוזר ומספר, – את זוכרת, בת כמה היית, פנה אל מילכה, – לפי הנעליים לא יותר מבת חמש. שיחקת קלאס בחצר, החלקת על ברזל ששימש כסימן גבול לפני שקניתי את החלקה כולה, ופצעת את ראשך. וכמה דם, ואיך אמא כמעט התעלפה, ותפרו לך, ומכאן הצלקת הקטנה שעד היום את ממששת אותה לפעמים.

– כן, ובגלל זה גם פס השיער הלבן, ניסתה מילכה לתרץ את צבע שערה הגולש, העבות, ששינה את גוניו חדשות לבקרים.

– ונועה אהבה תמיד נעליים לבנות, כבר אז אפשר היה לנחש במה תעסוק כשתגדל. אני כולי מתח. מתי יזכיר אבא את הנעליים שלי, – ותרצה, שיגעון לסנדלים, רגל חופשית, לא סובלת שרוכים, וגם לא חולצות עם כפתורים. כבר אז פרפרית. פעם הביא לה הדוד אשריקו פיג’מה והיא סירבה ללבוש אותה בגלל הכפתורים. אני מודה שהעובדה שלא הזכיר את נעליו של בנימין הסבה לי תמיד קורת רוח נסתרת. כשנולד בנימין פיתתה אמא את אבא לקנות לו נעליים מן המוכן.

הצריף הראשון הלך והתארך כמו זחל פרפר זנב־הסנונית, שחוליותיו מחוברות זו לזו, לפני התגלמותו. לחדר הראשון נוספו חדרים אחדים שיצרו מעין ריבוע, חלקם אף הם מעץ וחלקם לְבֵנים גדולות וחלולות, שבשנים הראשונות לא טרחו לטייח אותן מבחוץ. בתווך, החצר. ומעבר למבנים השתרע השטח הגדול, חמישה דונמים ובהם הפרדס, המטעים, וגן הירק.

כבר לצריף הראשון, ואחר־כך לכל החוליות שנוספו עליו, בנה אבא סככה, מעין מבואה, נתמכת בעמודי עץ ומצלה על הבית, אבל גם מחְשיכה את פנימם של החדרים. בקיץ, בשבתות אחר־הצהריים, ישבו בנות המשפחה על ספסלי עץ מאולתרים שבנה אבא במבואה של הצריף הצפוני, שעוּנות אל נייר הזפת המצפה את הקירות, מבלות בפיצוח גרעיני חמניות ואבטיחים שאמא ייבשה וקלתה בתנור. ובחורף, במבואה שפניה למערב, מוצצות תפוזים שטעמם נשמר בחכּי ובנחירי מעורב בריח השמש החורפית.

בחייו של אבא כיסו את הסככות מטפסים למיניהם: לוּפה גלילית שהשתמשו בה לרחיצת כלים, חבלבל סגול, פרחי פסיפלורה, שאת לבם מצצנו בניגוד לרצונה של אמא ובהסכמתו של אבא. עכשיו עמדו הסככות עירומות. פה ושם, בעיקר בפינות, עדיין השתלשלו מתקרת הסככה קנוקנות יבשות מסולסלות. גם החצר היתה עזובה וריקה. איש לא טרח עכשיו לגדל בה פרחי נוי, דליות פרועות עלים, וערוגות של לוע־ארי, שאת פרחיהם הנושרים הלבשנו על אצבעותינו ושיחקנו בהם כמו בתיאטרון בובות. איש לא טרח לטפח סמוך לסככות צמחים שפלי קומה, אמנון ותמר וסיגליות ריחניות.

עוד לפני מותו של אבא הרכיב בנימין על גג הצריף המרכזי אנטנת טלוויזיה ענקית, שהזדקרה אל החושך בעשרות זרועות ונראתה לי עכשיו כמו מפלצת שומרת על המחנה כולו.

אצלנו חוזרים תמיד הביתה. האם אמרה אמא את הדברים בצער, או להיפך, בגאווה מסותרת?

מילכה חזרה אחרי שבעלה הסתבך בעסקי קרקעות. ילדיה כבר היו בוגרים. אבל נועה, מצאה לה בעל כשנדמה היה שכל מאמציה של אמא להשיאה עלו בתוהו, ושבה הביתה מטופלת בשתי בנות קטנות. נועה כל כך אהבה תינוקות שרצונה להיות אחות מיילדת היה מובן מאליו. היא פגשה את בעלה בבית החולים. הוא רופא־מתמחה צעיר, והיא כבר שנים אחדות במקצוע ובוגרת ממנו בכמה שנים. לא הצלחנו לגלות בכמה, מפני שכבר אז טרח פיסְטו, כפי שנהגנו לכנות אותו, להצניע את גילו. תמיד חשדתי שהמחנה שלנו היה הפיתיון. מה מצא האיש בעל החזות המפיסטופלית בנועה שלנו: תמיד בתספורת קצרה, לנוחותה, – שָׂמים את הראש מתחת למקלחת, מייבשים במגבת וזהו. בלי איפור, למעט שפתון חיוור, כדי לשמור, לדבריה, על השפתיים מיובש. עורה הצח, נכון, יפה כשנהב, אבל לפעמים, במבוכתה, פורחות בהרות אדומות על לחייה, כמו על לחייו של הדוד אשריקו. קטנת קומה כמו אמא, אבל בלי הקסם הנשי שלה.

מה מצא בה פיסטו, לא הבנתי. והחשד שהמגרש בן חמשת הדונמים פיתה אותו לא חדל להציק לי. חמקמק, גבוה ודק, פיקת גרונו עולה ויורדת בדברו. אולי משום כך, ולא רק מפני הגנדרנות הטווסית שלו, נהג לעטוף את צווארו בצעיפי משי טבעי מהודרים. שערו המסולסל משוך בכוח לאחור. הייתי בטוחה שהוא מחליק אותו בעזרת רשת שחורה שהוא קושר לראשו בלילות. נדמה לי שבעיקר ידיו הן שבזכותן הדבקנו לו בינינו את הכינוי מפיסטו ובקצרה פיסטו. אצבעותיו היו ארוכות ודקות, אבל כאילו נעדרות פרקים, עשויות מבשר בלבד. ציפורניו, בעלות ירֵחים גדולים טופחו בידי מניקוריסטית. הוא לא הסתיר את ביקוריו אצלה, – מוכרחים בזהירות, המקצוע מחייב, הסביר. הוא סיפר כי משפחתו הגיעה מאיטליה שנתיים לפני המלחמה, ורמז למוצא אציל מצד אמו. אבא לא האמין לו, ולכן פטר בזלזול את תלונותיה של אמא, – רק גוי חסר לנו במשפחה.

– אל תדאגי, אני לא מאמין לאף מלה שלו, הרגיע את אמא. נעליו לא עברו את הביקורת של אבא, – משהו לא מסתדר לי, הצעיפים הצבעוניים מגונדרים, והנעליים כאילו נקנו ברחוב נווה שאנן.

בנוכחות נועה שתקנו. פעם סיפרה לי מילכה, – תתארי לעצמך את החוצפה. הוא ניסה לנשק אותי בצל התות כשחזרתי מצריף הגיהוץ. – ממתי את מבלה בצריף הגיהוץ, אמרתי, – מה חיפשת שם, מתי גיהצת בפעם האחרונה ממחטה. אף מלה לנועה. מה שהדמיון הפרוע שלך יכול להמציא. כל העולם במה, אבל תזכרי מדובר בדיני נפשות. – אתך הוא לא ינסה, השיבה לי מילכה כגמולי, – הפרפרים שלך מבריחים אותו.

משום מה היה נדמה לי שהיא דוברת אמת הפעם, בעיקר בגלל הדרך שבה חיקתה את תנועת ראשו כשהתכופף אל שפתיה.

נועה נהגה בו כאילו הוא תינוקה האהוב, נמוכת רוח ונכונה תמיד לשרתו, – אתה צמא, אולי לעשות לך לימונדה. ואנחנו, שאבא פינק אותנו בלימונדה אמיתית, לימון סחוט, וסוכר, ידענו שהיא אבודה. מיד כשהחלה הקריירה המקצועית שלו לפרוח, בזבז את כספו על חליפות יוקרתיות שנקנו בבתי אופנה בעלי שם. כשבטנה של נועה התעגלה מבעד לשמלתה העמידו חופה ברבנות, והזוג קיבל דירה במעונות הרופאים של בית החולים. הבנות נולדו בזו אחר זו. לילה גשום אחד הופיעה נועה בפתח הצריף עם הילדות המסכנות, כמו חתלתולות רטובות, כך סיפרה אמא. מעל אחת מעיניה פרחה חבורה כחולה, והיא בכתה בניע כתפיים ובלי קול. הילדות נדבקו אליה, ואמא ייבשה את שערן והושיבה אותן ליד התנור. אבא הכין קקאו חם ואיים, – אני אשבור את עצמותיו. ואמא אמרה, – את לא תחלמי לשוב אליו. אם יעז להופיע כאן אני אשליך גאלצ’ע בראשו.

האיטלקי של נועה ניהל משא ומתן מייגע. – אין ברירה אלא לחתוך, אמר אבא, ומכר ללא שום היסוס דונם אחד מן המחנה כדי להיפטר מחתנו. פיסטו מצא לו אשה צעירה, וגם הנעליים שלו נקנו עכשיו בחנות יוקרתית. נועה נשארה במחנה והילדות אתה, ואבא הקצה למענם את אחד הצריפים, ואפילו טייח אותו מבחוץ.

שוב בעבעו סירים ענקיים על הגז במטבח, ובעגלת הקניות הביאה אמא כל טוב מן הירקן. – תזמיני בטלפון, התחננה נועה. אבל בשביל אמא היתה השעה בחנות הירקן בילוי. היא בחנה כל פרי וכל ירק, הריחה אותו, וניהלה שיחה עם הירקנית, – אשה ג’ידע, מחזיקה את שלושת בניה ככה, אמרה אמא וקפצה את זרועה לאגרוף, – בלעדיה תתמוטט החנות.

שבע שנים אחרי מותו של אבא הלכה אמא אחריו. אבל גם היום מתגוררות כאן שתי אחיותי. המרחק בין המחנה שלנו, ובין המושבה שהפכה לעיר הלך וקטן. עכשיו הפרידו בינינו ובין רבי־הקומות הצפופים רק אותם דונמים שקנה אבא בזיל הזול מרגע שהפרוטה היתה מצויה בכיסו, אחרי שהקים את המפעל וקרא לו ‘בנות צלופחד’. האם יכול היה מישהו להעלות על הדעת שיוריש את כל רכושו לבנו יחידו?

– בתי, כך אמר לי פעם כשהגעתי הביתה בוכייה, בשפתו שנותר בה תמיד שריד לספרי הקודש, גרסת ינקותו בירושלים. – מנעי קולך מבכי, לא סנדלר, כי אם רצען־אמן. לברוא נעל, כמו לפענח צפונותיו של אדם. איש איש ונעלו. הסתכלי פעם בנעליים של אמא, ממש דפוס הרגל שלה. דקה, האצבעות מסודרות לפי גובה, בליטה קלה במפרק של כל אחת מהן, והעצם הסוררת אצל כל כך הרבה אנשים, אצלה עגלגלה, בדיוק לפי המידה הנכונה, לכן הנעליים שלה כמעט לא מתבלות.

אבל הוא לא ידע, כי את הדמעות בעיני העלה הפרחח שכינויו היה קיפקה, בגלל סנטרו המחודד, והוא שיחק בשמנו, פצלוחה, צלפוחה, פלצוחה, ודחק מלוא פה אוויר משפתיו החוצה בקול שופר. כל הדרך הביתה שיננתי לעצמי בדמעות, הוא לא הצליח לשלב בנשיפותיו את האות דל“ת. האות דל”ת ניצלה. אבא קרא לנו בשמן של בנות צלופחד, נועה, מילכה ותרצה. לפעמים, כשהקניטו אותנו הילדים, חשבתי, איזה מזל שמַחְלָה וחוגלה מתו תינוקות, ואיזה מזל שאני נולדתי שלישית. עד שנולד בן זקוניו, אחי הצעיר, חשבתי שהוא חרץ את גורלו במו־פיו להיות אבו אל בנאת. לפעמים נדמה לי שגם אמא כעסה בסתר לבה על השמות המשונים שהעניק לנו. פעם, אינני זוכרת מדוע, סיפרה לנו מעשה בסנדלר אחד בירושלים, שרצה להביט למזלו בעיניים, הלך לבדוק את מרזבי הפח שהוליכו מים אל הבורות. הגיע לבית העשיר וראה איך זורמים מים בשפע מפי המרזב, הגיע לביתו והנה רק טיפות דלוחות. כאשר ישב להטליא זוג נעליים ישנות, מלמל ולא חדל, שוּפְתי עֵייני, זאת אומרת, בעיני ראיתי את מזלי, ואמא סיכמה, – אדם מדבר ואלוהים עושה, מה פלא שכל חייו הטליא נעליים, והוסיפה, – לסנדלר הירושלמי התכוונתי.

לא העזנו להזכיר את מַחְלה וחוגלה בקול רם, כשם שלא שאלתי מעולם מדוע סנדלר? אם מֶרד אז מרד. אם העזת וניתקת מעל המשפחה אז מדוע? אחר־כך נולד אחי יחידי, בן פורת בנימין. אמא בחרה את השם. אבא לא העדיף אותו מעולם על פנינו, להיפך. אבל הירושה ניתנה לו. בעצם לא ירושה. עוד בחייו רשם אבא על שמו של בנימין את כל המחנה. חמישה דונם לפחות בקצה המושבה שהפכה לעיר. אמא קיבלה את הדין בלי תרעומת: הוא התכוון לפיקציה. הוא רצה לחסוך דמי ירושה. הוא סמך על בנימין שלא יקפח את אמו ואחיותיו. הוא שנא משרדי ממשלה ורישומים, כל טופס הוציא אותו מדעתו. הוא רצה לחסוך מאתנו את הניירת. בכל פעם שעלה הנושא לדיון, ולאמא היה נדמה שאנחנו, הבנות, משפילות עיניים, גוננה על אבא והמציאה נימוקים חדשים. אמא נשארה נתונה לחסדיו של בנימין, או אולי לחסדי בנותיה ששבו הביתה, כפי שהתברר ברבות השנים.

אחרי מותו של אבא לא הסכימה אמא למכור את המחנה, למרות לחציו של בנימין. הוא כינס את כולנו אל צריף המגורים וניסה להתפנק. תמיד היה בן טיפוחיה של אמא. הבנות היו של אבא. – כמה את חושבת אוכל למשוך? כל פרנסת המשפחה עלי, ואני כבר לא ילד, טען כנגד אמא. בית החרושת הלך והתרחב בימים ההם. בנימין עסק בעיקר בייצור נעלי ספורט. הוא ניהל עסקים בארצות המזרח הרחוק, שם ייצרו את הסחורה, מכר בזול והתחרה במותגים מפורסמים. לא היתה שום סכנה שנגווע ברעב.

– בן פורת בנימין, הניעה אמא בראשה מצד לצד, – היום הבנים מוכרים את האבות. מה נשאר לי מאבא אם לא המחנה הזה כפי, שאתם קוראים לו, הבית הזה, הבית של אבא ושלי. עכשיו אולי תפסתי מדוע הוריש לך אותו בצוואה, נראה אותך עומד בניסיון. תוציא אותנו מכאן ביד חזקה בזרוע נטויה, נראה.

ואחרי שהרימה את קולה על בנימין, מעשה שלא עשתה במשך כל השנים כולן, שבה אמא אל מנוחתה, ולפליאת כולנו גם אל ימי נעוריה, אל העיר הכמעט אסורה בדיבור מכוח הסכם שבשתיקה. – היתה בירושלים אשה אחת שגרה בחצר ‘החורבה’, ולא הצליחו להוציאה משם אחרי שבעלה הלך לעולמו והיא נשארה ערירית, לא היו להם ילדים. ‘עם אישי המת אחיה’, אמרה האשה לבעלֵי השררה שביקשו לעקור אותה. ובאמת עשה אתה האלוהים חסד וזכתה למות בחצר הזאת ולהיקבר על יד בעלה. ולי, ברוך השם, יש ילדים, וגם נכדים, ואבא חי כאן בכל פינה. לא השלכתי את בגדיו ולא פיניתי את צריף העבודה שלו. והבן־פורת, ‘הקדיש’ שלי, שלו, רוצה למכור, מה?

במפתיע העירה נועה בְּרוֹך, – אחרי הכל אבא כנראה לא היה אדון לעצמו. באוזני שמעתי אותו לוחש ‘יתגדל ויתקדש’ אחרי מות אביו. האם התכוונה לומר שלעת זקנה, נעשה ‘הקדיש’ שלו בן יקיר לאבינו. או אולי, למרות כל שנות הנתק ממשפחתו, גברה עליו בבלי דעת המסורת של בית אביו.

אני לא התערבתי. כבר עסקתי אז בשימור כנפי פרפרים ובסיווגם. ומילכה, אפשר היה לשער שתרצה לצאת מכאן, להשיב לעצמה את הבית המפואר בהרצליה, שאותו נאלצו למכור אחרי המפולת בעסקי המקרקעין של בעלה. אבל גם מילכה עמדה לצדה של אמא, – אצלנו חוזרים תמיד הביתה, ציטטה בקולה של אמא.

בנימין המתין שנתיים אחרי מותה של אמא, ואז ניסה לשדל את אחיותי למכור. אני, שגרתי מחוץ למחנה, יצאתי מן התמונה. הן הוסיפו לגור בו, מילכה עם בעלה פושט הרגל בעסקי נדל"ן, ונועה אחרי שנגלתה חרפתו של פיסטו, רופא־הנשים שנהפך לפרופסור, אהובן של נשים בנות העשירון העליון. איש לא יכול היה להוציאן מן המחנה. ולא הועילו עורכי־הדין ששיגר אחי, בנימין, חדשות לבקרים.

בינתיים עומד המחנה במקומו, ואני באה לביקור קצר אחרי שראיתי בעיני את ההגהות האחרונות של לקסיקון הפרפרים.

המכונית שלי מגיעה אל דרך העפר. הגדר, שהפרידה עכשיו בין המחנה לבין הבתים הסמוכים, ובשנים הטובות בין המחנה לבין אדמת הבור שמסביב, נעלמה. כמו חומה ירוקה, עבותה, עמדה הגדר בינינו ובין העולם. עלוות פסיפלורה ריפדה את ריבועי המתכת ויצרה בראש הגדר משטח רחב כל כך, עד שיכולנו לשבת בראשו, רכובים עליו ודוהרים בצהלות אל קצה השמים. בחזית, משני צדי שער המתכת, נותרו מן הימים ההם קני סוכר צפופים, שהתרוממו כחורי כידונים למעלה מקומת אדם, ולידם משוטים תקועים באדמה, ורק השֵׁד יודע איך הגיעו אל הגדר. עכשיו דלק אור בשניים מן החלונות הפונים החוצה אל המגרש הריק, שהקיף את המגורים כמו אזיקים, מצמיח קוצים ודרדרים. אבל המחנה כולו היה שרוי בחשכה, כאילו כיסו את הפנסים ניירות כחולים לצורכי האפלה בימי מלחמה. הכלבים מתחו את השרשרות שעל צווארם. נדמה לי שראיתי אנשים זרים מסתובבים בחצר הפרוצה.

השארתי את המכונית בשער. בעצם, בפתח החצר. משער הברזל נותרו רק מזוזות הציר. מה פלא שנוודים חסרי־בית פלשו אל הצריפים הנטושים. אדמת החצר נכבשה תחת רגלי הנכנסים והיוצאים. לאור הפנס היחיד, המפויח, יכולתי להבחין בענפיו המוריקים של עץ התות, בשלדי עצי ההדר, שרידי הפרדס, ביצול העגלה שבה נהג אבא לנסוע אל המושבה ולשוב עמוס עורות, כלי עבודה וקופסות מסמרים. גיבובי החפצים שנאספו לאורך השנים התמזגו עם החשכה. רק צל הקורטינה הישנה, שבה הסיע אחי בנימין את אבא למפעל, כורעת על שני גלגליה האחוריים, בלט בחצר הצחיחה כמו פרפר אגדי, אולי דנאית־תפוח־סדום מרוטת כנפיים בסוף הקיץ בדרכה אל הדרום, חבולה, שמשותיה מנופצות ומנעוליה קרועים במצוות אמא, שחס וחלילה לא ייסגר בה אחד הילדים שאהבו לשחק בה.

אחרי מותו של אבא, ואולי עוד לפני, שינה בנימין את שם בית החרושת לנעליים, וקרא לו ‘אבּוּ־בנימין’, והקפיד על המקף בשלט הפח ואחריו גם בשלט הניאון של המפעל. אולי בחר בשם הלא אופנתי כדי לפצות את עצמו על הקנטות הילדים, שקראו אחריו, ‘אינעל־אבּוּךָ’, וצחקו. אז גם למדתי לדעת שלגלגו עליו בגלל הנעליים, ולא כמו עלינו, בנות צלופחד, בגלל שמותינו. אחרי שחדל אבא לצאת למפעל נזנחה המכונית בחצר, ובנימין קנה לעצמו מכונית ב־מ־וו. מפוארת. בנימין טיפח את המכונית כמו את בגדיו, הוא לא הניח לילדים לאכול פיצה במכונית, ובוודאי לא ללקק גלידה. הוא לא סמך על רחיצה אוטומטית, והיה שוטף אותה בחצר בעזרת צינור. אפילו אחרי נישואיו שב מדי שבוע אל החצר כדי לתת לה מקלחת, כלשונו.

פניתי אל צריף המגורים הראשי. גג הסככה הישנה השתפל. כפפתי את ראשי. ספסלי העץ נשענו אל הקיר. שרקתי את השורה הראשונה של הטנגו הספרדי. פעם נהגו כך מחזריה של מילכה, להזמינה לצאת אליהם אל מעבר לגדר. הדלת היתה פתוחה לרווחה. עברתי על פני ריבוע האור. נסיתי לחמוק, אבל מילכה קראה בשמי מופתעת. “חשבתי שיש לך הצגה הלילה”, התרסתי בקול חנוק מבחוץ. עכשיו כשהם יודעים שסיימתי את הספר, הם יחזירו אותי אל תפקידי במחנה, הכל ישוב להיות כשהיה, כמו בימיו של איש המסתורין שלי. מילכה חזרה וקראה בשמי, והפעם התרכך קולה. “אבל יש לי המון מה לעשות,” התרסתי מבחוץ בתרעומת, ובכל זאת נכנסתי.

מילכה שכבה על מיטתה עירומה ולא עירומה. את כל גופה עטף מעין גרב ניילון ענקי, כמו זה שלובשים שודדים על פניהם. מבעד לגרב נראה גופה כמו יצוק בשעווה, שדיה ובטנה שטוחים, רק פטמותיה הזדקרו, כהות, וסביב טבורה האפיל קונוס קטן, והזכיר את גומות החול, מושב הבּוֹמבּוֹרוֹזה טורף־הנמלים. כנראה שיטת הרזיה חדשה, חשבתי, שמצאה באחד מעיתוני הנשים, או אולי פיתה אותה לקנות את מחוך העינויים הזה אחד מן המרפאים הטבעיים, שמילכה ביקרה במשרדיהם בהמלצת ידידות בוהמיות, או אולי סתם מצאה אותו במודעת פרסומת באחד העיתונים. מילכה חזרה שוב ושוב לשאול בעצת מכשפות למיניהן, קוראות בקלפים, בקפה, בכוכבים, במה לא. אצטבאות החדר היו עמוסות במשחות בצבעים פסטליים שונים ובבקבוקי בשמים ותרופות, ובאוויר עמד ריח חריף שהעלה מיד דמעות בעיני.

למרות המחוך המהודק, נשמטה אחת מרגליה של מילכה לעבר הרצפה, מבלי לגעת בה, כמו סירונית שזנבה מתפלג לשניים, מתפנקת, משתעממת, “אני כל כך עייפה, לא מרגישה טוב,” מלמלה מנומנמת, ולרגע נדמה היה לי שצעדי על רצפת העץ החורקת במבואה הצמודה לחדר העירו אותה מן השינה, או אולי שריקת הטנגו הספרדי. לא שאלתי שאלות. ידעתי שמילכה תתחיל מיד למנות את כל מחושיה. אבל כניסתי לחדר טלטלה את הסירונית במיטתה, “תשאלי את נועה, אולי היא רוצה לצאת.” נבהלתי. עכשיו היא תגרור אותי העירה. “מה פתאום העירה? אמרת שאת מרגישה לא טוב, וגם שמעתי שנועה באמת חולה בשפעת והרופא חושש לדלקת ריאות”. “אשאר במיטה,” הבטיחה מילכה המתפנקת, “אבל תבטיחי שתיכנסי אלי לפני שתלכי.”

“יהיה מאוחר,” ניסיתי שוב להתחמק. ואז הלמה ברקותי כמו פטיש השאלה, לשם מה באתי למחנה, האם לא כדי לראות את אחיותי. מה אעשה כאן עד שאשכב לישון. הרי זה עתה סיימתי את ההגהות האחרונות של ‘כנפי פרפרים’. אני פנויה עכשיו. אחד מן העורכים בהוצאת הספרים העיר באוזני בבדיחות, – היזהרי שלא למות עכשיו. אני מכיר פרופסור אחד שעבד עשרים שנה על מילון גרמני־עברי, וכשירד הספר לדפוס פשוט קיבל שבץ. מילכה לא הרפתה, “תבטיחי, תיכנסי, בבקשה,” היא תמיד ידעה לקנות את לבי בחִנחוניה.

נכנסתי לראות מה שלומה של נועה. השיעול שלה הרעיד את קירות הצריף, והיא נראתה רזה מתמיד, כמעט מסוגפת. דאגתי לריאותיה. אצל אבא התגלו, בדרך מקרה, מוקדים שחפתיים מסוידים. השחפת כמעט נעלמה מן העולם, קראתי באחד העיתונים, אבל החיים במחנה, בלחות שנספגה בקירות, ונייר הזפת לא תמיד הרחיק אותה מיושבי הצריף, מי יודע, נועה מעולם לא דאגה לעצמה. תמיד היתה יד־ימינה של אמא, ולא רק מפני שנולדה ראשונה. – לא ההריונות החלישו את אמא שלכן, טען אחיה, הדוד אשריקו הצורף, באחד מביקוריו. – ההתפנקות של מילכה באה לה בירושה.

נועה טיפלה בנו כשהיינו תינוקות. כשבכה בנימין ואמא עסקה בבישול במטבח, ישבה נועה על המיטה הכפולה של אמא ואבא, הניחה כרית מוארכת על ברכיה, השכיבה עליה את בנימין, ניענעה אותו ברגליה ושרה לו, ‘שכב בני שכב במנוחה’. – כך נִענעתי גם אותך, סיפרה לי. כמובן, שלא יכולתי לזכור. אמא בישלה ואפתה לחם בתנור המתכת שניצב על ארבע רגליים ומתחתיו פרימוס. הטאבון בחצר היה, בעצם, צעצוע של אבא. נדמה לי שאמא לא אפתה בו לחם מעולם. אחר־כך ניסה בנימין לשחד אותה למכור את המחנה בתנור חשמל חדיש. אבל כל עסקי הבית האחרים נפלו עלי: הספונג’ה והכלים והגיהוץ ואפילו תשלומי חשבונות המים והחשמל, ואחר־כך הטלפון. אולי מפני שתמיד נמצאתי בעמדת הַמְתנה. מה יהיה אם יגיע לפתע האיש שלי לימים אחדים ואני לא אהיה במחנה, מצאתי מסתור בתירוץ, שנראה לי עכשיו שקוף מאוד. ומה היה לפני שנישאתי. מתוך הרגשת אשמה אפֵלה שלא מצאתי לה פשר, קיבלתי על עצמי את מלאכת ניהול הבית. אי־הסדר במחנה לא הפריע לאבא מעולם. לפעמים התבדח, – שלוש צ’פֶצ’וּלות יש לי בבית. אני לא נכללתי במניינו.

יצאתי מחדרה של נועה וחשבתי שאצליח איכשהו לחמוק ולהגיע אל חדרי, שנשמר לי כאן לאורך השנים. אבל למרבה הפלא, צעדה למולי במבואה מילכה. היא נראתה ענקית וחיה מאוד, וכלל לא דמתה לאשת־השעווה שראיתי לפני שעה קלה שרועה על המיטה. שערה כצבע הברונזה ארוך ומתולתל, ועל צווארה תלויה ברישול פרוות שועל. “את האמת תגידי, מורין אוהארה, נכון או לא?” אמרה. מילכה באמת דמתה לצועניה מ’הגיבן מנוטרדם', ולא פלא שטיפחה יומרות של שחקנית. “מה קרה, מה פתאום, הרי היית כל כך עייפה?” וכמעט גם הוספתי, מה פתאום פרוות שועל באמצע הקיץ, אבל עצרתי בלשוני.

“פעם שחקנית, תמיד שחקנית. אצלי זה בדם,” אמרה. גופה קם לתחייה. שדיה שנמחצו במחוך ההרזייה פרחו עכשיו תחת צווארון חליפת הפיקֶה הירוקה, ואפו של השועל רִחרח את פטמתה השמאלית. אבל פניה נותרו משועממות ומתפנקות: “נמאס לי. אני יוצאת לקניון. אני צריכה חלוק, גרביים, סתם להסתובב. לא יכולה יותר לשכב.” בחצר המתינה לה מכונית־מיני, שהעניק לה אחי בנימין במתנה באחד מניסיונותיו לשכנע אותה למכור את המחנה.

בינתיים, בטרם הספיקה לעבור לאורך הסככה ולצאת אל האור, ראיתי את בעלה ממהר לקראתנו. הוא עבד כמתווך במשרד נדל"ן גדול. נועה טענה שאת המשרה השיג לו בנימין, הבן היקיר, וראתה גם בכך ניסיון לשחד את מילכה, – הם לא היו מחזיקים אותו יום אחד. תסתכלי איך הוא נראה. והחליפות המקומטות שלו. איזה אמון הוא מעורר בלקוח, אמרה.

אבל למען האמת, כשנישאה לו מילכה כבר אז עסק בתיווך, ומילכה שבה למחנה רק בשנים האחרונות, אחרי שבעלה הסתבך במכירת מגרש שהיו לו שני בעלים, והוא לא ידע. אז נאלץ הזוג למכור את הבית שרכשו לעצמם בהרצליה ולשוב הביתה. שני בניהם נמלטו: האחד למנזר בודהיסטי בקטמנדו, אחרי טיול תרמילים להודו. והשני פגש בחורה שחיפשה את עצמה, כלשונו, בחוג לקבלה באוניברסיטה, עד שלבסוף חזרו שני בני הזוג בתשובה. כל זמן שאמא חיה ובמטבח שמרו על כשרות למענה, הופיע מדי פעם החוזר־בתשובה במחנה. אבל מילכה התנתה תנאי: תבוא לביקור בבקשה אבל בלי הילדים ובלי האשה. המחשבה שמישהו יקרא לה ‘סבתא’ לא התקבלה על דעתה. מה היה אומר אבא לו ראה את ציציותיו מתנופפות לצדי מכנסיו.

ובכל זאת קשה היה לא להסכים עם אבחנותיה של נועה. בעלה של מילכה נראה לכל היותר כסוכן נוסע, עובר מבית לבית למכור סדקית. איש לא יכול בשום פנים להבין מדוע נישאה לו. הוא הגיע בקושי עד לגובה אפו של השועל שעטף את מחשופה. כרסו לא השתפלה מתחת לחגורתו, כי אם טיפסה למעלה אל עבר חזהו. ולפני שהביאה אותו בפעם הראשונה למחנה, ניסתה מילכה לייפותה ואמרה, – יש לו קיבה גבוהה ולא כרס.

עדיין עמדנו שתינו בצל הסככה. מילכה חיטטה בארנקה וחיפשה את מפתחות המכונית. היה משהו מפחיד ביופיה. גם עכשיו. אבל כשהיתה צעירה, נדמה לי שגברים פשוט נבהלו מפניה. ואולי גם נרתעו בגלל הילת השחקנית שהקיפה אותה אחרי שלמדה בבית הספר למשחק של מניה ארנון, ואפילו הופיעה בתפקיד קטן ב’הבימה'. אבל אז קרה ‘האסון’. היא שברה את רגלה, ואיפה אם לא בחצר המחנה. אמא לא הסכימה בשום פנים להרשות לה להיות שחקנית, וחזרה וסיפרה את הבדיחה שנהגה לסיים אותה בערבית, ‘אוּכּתוּבּ שרמוטה’. אבא שילם את שכר הלימוד, אבל מילכה נאלצה לצאת את הבית בנעלי עקב, כמובן מעשה ידיו של אבא, כדי לאחֵז את אוזניה של אמא. נקישת הנעליים על רצפת הסככה נועדה לשדר: עסקים כרגיל, אני יוצאת לקניות. בתיקה החזיקה מילכה זוג נעליים נוסף מבד, והחליפה אותן בנעלי העקב מיד כשיצאה את שער המחנה.

בדרך הביתה, לפני הכניסה בשער המחנה, החליפה מילכה את נעלי הבד בנעלי העקב. לרוע מזלה, יצק אבא באותו יום מדרגת בטון חדשה במקום מדרגת העץ החורקת, שבה עלו מן החצר אל הסככה. העקב של מילכה נתקע בבטון הרך, היא איבדה את שיווי המשקל, נפלה על מסגרת העץ שהקיפה את המדרגה ושברה את קרסולה.

היא האשימה את אמא שבגללה נעלה את נעלי העקב. היא האשימה את אבא, – אילו גרנו בבית כמו כל הבתים. הרגל החלימה, טען הרופא, אבל הבטלה במיטה מצאה חן בעיניה. היא השתתפה מדי פעם בהצגות חובבים, אבל חדלה ללכת לבית הספר של מניה ארנון. עדיין קראו לה בבית ‘השחקנית’, ולעתים קרובות היינו הקהל הסמוי שלה. אפשר היה לשמוע את קולה בוקע מאחד מחדרי רכבת הצריפים, שיועד לה ברבות הימים: ‘אמי הזונה, הרגה אותי. אבי הנוכל, אכל אותי. אחותי הקטנה עצמותי טמנה במקום צונן. ואהי לעוף־חמד ביער שוכן, אעוף לי, אעוף לי’. ולפעמים שמענו: ‘הייתי יפה, זה היה אֵידי. קרוב היה, עתה רחוק דודי, קרוע הזֵר, הפרחים נפוצים’. בבהלה היתה נועה פורצת אל החדר לשמע בכיה של מילכה, וזו קיבלה את פניה בחיוך מבוייש, – בסך הכל מרגריטה מתוך ‘פאוסט’. אם דאגת סימן שהייתי נהדרת, נכון?

והיא גם הסתובבה בחוגים בוהמיים בתל אביב. בנשף מסכות אחד של אגודת הציירים, שאליו הלכה בתחפושת של מצרייה שהכין לה אבא, פגשה את בעלה לעתיד. לא ברור כלל איך התגלגל הבעל לנשף ההוא, אבל מילכה, כגברת מצרייה עטורת כתר ובחזיתו נחש, הקסימה אותו. והיא, בלילה ההוא, שיכורה מן היופי שפיזרה סביבה, נלכדה בהססנותו, בשלומיאליות שלו, שהיא פירשה אותה ואולי בצדק, כעדינות־נפש. ובעיקר, היא היתה בת עשרים־וחמש ועדיין במחנה.

עכשיו צץ לפנינו בעלה של מילכה. הוא שמר מרחק מאתנו, אבל עדיין אפשר היה לקבוע שראשו מגיע עד גובה פיו של השועל העוטף את כתפיה, “מילכה, אני מתחנן לפנייך, אני מוכרח למחר כותונת מגוהצת. יש לי פגישה חשובה. את רוצה שנצא מכאן נכון? יפטרו אותי. אני חייב”. “תסתדר,” אמרה מילכה ונופפה בתיק העור שלה כלפי מעלה, ובקול אחר כניצבת על במה, “הינריך! אתה בי זוועה מעורר,” אמרה מילכה, והוסיפה ללכת לאורך הסככה עד שהגיעה אל המדרגה היורדת לחצר, ואז הפנתה את ראשה המתולתל, האדמוני, והביטה בנו בבוז מבעד לסדקי עיניה בריסים מושפלים מעט, והסתלקה אל עבר המכונית.

היא לא ביקשה ממני לעשות את העבודה במקומה. פשוט התנדבתי. כרגיל. נכנעת לחוקים הבלתי כתובים של המחנה, גם אחרי שאבא ואמא הלכו לשכון בבית־העולם, ולמרות שעזבתי לפני שנים רבות. לכולם, למילכה, לבעלה, שלא טרח להמתין לתשובתי, ושלף את מפתחות מכוניתו מכיסו, וגם לי היה ברור שהמשימה מוטלת עלי.

צריף הגיהוץ עמד בחצר, לעצמו. הוא לא היה חלק מרכבת הצריפים שנצמדו זה לזה וחוברו יחדיו בסככת העץ הצמודה אליהם. הוצאתי מחדרה של מילכה כיסא גבוה, ששימש אותה לחזרות קריאה, משלבת את רגליה הארוכות וקוראת, – ‘הו תננו לכרוע, יחדו נתפללה’.

לא ידעתי מדוע אני לוקחת את הכיסא לצריף הגיהוץ. אולי בגלל הכאב ברגלי הימנית, שאותו אני סוחבת אתי שנים רבות, מאז הניסיון הכושל לשכב שמונה חודשים במיטה כדי לשמור על היריון נדיר, שהסתיים בבטן מבותרת, בתינוקת שלא הוציאה את יומה ואפילו את פניה לא ראיתי, וברגל פקוקה, שהסבה לי כאבים בעיקר אחרי מאמץ ממושך.

החזקתי את הכיסא במהופך, בשלבי העץ המחברים את ארבעת הרגליים האלכסוניות. עכשיו ישבו על ספסל העץ הצמוד לצריף גבר ואשה, בפיהם שיניים שנראו כמו מסרק עשוי פלסטיק שחור מוּתך באש. הם חייכו, ונראו לי כמו שחקני קרקס, אולי מלהקת החובבים האחרונה שבה שיחקה מילכה, ואולי, מה שנראה נכון יותר, סתם בני־בלי־בית שמצאו להם במחנה שלנו קורת גג, אולי אפילו באחד המבנים הריקים. עברתי על פניהם, על זרועי תלוי מקטורן חליפתו של גיסי בצבע ירוק זית ובדוגמה של שיני דג. את המקטורן לא אגהץ, אמרתי לעצמי בכעס, והשלכתי אותו אל ערימת הבגדים המגובבת בשולי הספסל. חגורת המקטורן נשמטה ועפה אל חיקו של הגבר בעל שיני המסרק המותך. “כך לא מתנהגים,” צרח עלי, “מה זה זורקים?!” כאילו זו החצר שלו, והספסל שלו.

ואני, כדרכי, התנצלתי, ביקשתי סליחה כמה וכמה פעמים, והוא סינן מבעד לשיניו: “מה שווה לי הסליחה שלך.” השי“ן והסמ”ך שרקו מפיו בקול דומה למנגינה שהשמענו בהצמדת שפתיים אל מסרק עטוף בנייר פרגמנט. ולעברה של האשה שלידו, אשתו, כך חשבתי, פלט בצדי צורמת: “החצופה, החצופה”. הפעם לא מחלתי על כבודי, “מה בסך־הכל קרה? נגעה בך חגורה. ובכלל מה אתם עושים כאן? זה לא הבית שלכם.” כל זעמי על מילכה אחותי הוטח בליצן ובאשתו, בעצם, הכעס על עצמי. מדוע קיבלה מילכה כמובן מאליו שאני אגהץ את הכותונת, ובעיקר, מדוע קיבלתי אני כמובן מאליו. איפה אני ואיפה כנפי הפרפרים שלי. קיבלתי על עצמי לגהץ את הכותונת, גיסי יפוטר ממשרתו.

בידי האחת החזקתי בכיסא הגבוה, ובשנייה את החולצה. בחוץ חושך. נורת חשמל יחידה תלויה משום מקום האירה עמומות את חלל החצר. מרחוק יכולתי להבחין בצללית של צריף הכביסה והגיהוץ. הלכתי לאורך הגדר. מאחוריה השתרעה רצועה דקה של אדמת קוצים יבשה עד גבול האור. פתאום משום מקום צץ לפני גבר. אפילו באור העמום השתלהב שערו, אדום, ואפו מחודד, פני שועל. שחקן, גם הוא, אולי אחד מידידיה של אחותי מילכה. הוא חסם את דרכי, ניצב מולי, “את לא זוכרת, מה? לא נראה לך מוּכּר, מה? אה תזכרי, אני בטוח. עכשיו אני צריך את הכיסא שלך, ואת במחילה תתני לי אותו.”

התרגלנו לאורחים פורחים שהסתובבו בחצר מאז נקרע השער מעל ציריו, ואפילו הכלבים חדלו לנבוח. ידעתי מיד שהשיער האדום צבוע. “אלוהים אדירים, לשם מה נחוץ לך הכיסא הזה. אני בלעדיו לא יכולה.” הוא לא הניח לי לסיים את המשפט, “גברת, אל תתחכמי. אני צריך להעלות בעזרתו את המקטרת שלי שהלכה לאיבוד בצד השני של הגדר.” הוא חטף את הכיסא מידי, ולא הועילו כל תחנוני, “בבקשה, בבקשה, למה לך הכיסא, אני מוכרחה לגהץ את הכותונת של גיסי.” נשמעתי מטופשת אפילו באוזני עצמי. יכולתי לראות בפניו השועליות שכלל אינו מתכוון להעלות את מקטרתו מן העבר השני של הגדר. ידעתי שאיש עם פני שועל כלל אינו מעשן מקטרת, סיגריה בין השיניים, אבל לא מקטרת. אולי חשתי בתוך תוכי מה הוא מתכוון לעשות בעוד דקה, כי אחרת מדוע פנינו שנינו יחד בתזמון מדוייק אל הנורה העמומה שהאירה את החצר והיתה תלויה משום מקום. הוא השליך את הכיסא כלפי מעלה. שלא יפגע, מה יהיה אם יפגע. הוא פגע.

חושך גמור נפל על החצר. לא ראיתי עוד את צריף הכביסה והגיהוץ. ידעתי שאני חייבת לחזור במהירות על עקבותי אל רכבת צריפי המגורים שלנו. ידעתי בביטחון שהחושך שהביא הזר על החצר הוא רק שלב ראשון בתוכנית שטנית. הוא רץ לאורך הגדר ואני אחריו. בפינת הסככה של רכבת הצריפים הבחנתי במירי, נכדתה הקטנה של נועה, “מירי, רוצי, תזעיקי עזרה,” צרחתי, וידעתי שטעיתי. הפניתי את תשומת לבו אל הילדה. הוא רדף אחריה, תפש אותה, הצמיד אותה אליו כאילו היתה בת־ערובה, ובכפו סתם את פיה. בידיו נראתה נכדתה הקטנה של נועה גבוהה יותר. אני קוראת את מחשבות לבו. הוא יסכל את ניסיוני להזעיק עזרה, אבל, בעיקר, יגרום לי לחוש אשמה. בהבזק אני בטוחה עכשיו, הגבר הזה הוא שליחו של האיש שלי, שהיה שלי. הוא הגיע מן העָבָר החסוי שלו. מה הוא מחפש במקבץ הצריפים שלנו. איך ידע שאגיע הערב לביקור. לא ראיתי אותו מימי, ואולי ראיתי ואינני זוכרת. כמו שליח־סתרים שלו ממרחק הזמן. האם סיפר לו עלי בסמטאות חשוכות ממתינים לחסל את מישהו, מחוּקי זהות, ומשום כך נראה לי ברגע הראשון שחקן. איך ידע שהערב אגיע למחנה שלנו בתחושת ניצחון אחרי שראיתי הגהה אחרונה של ‘כנפי פרפרים’?

לאורך כל השנים שבהן נעלם האיש שלי יום אחד באחת מן הפעולות מעבר לקווי האויב, כך הגדיר זאת המפקד שאתו נפגשתי, – אני מבטיח לך שנעשה כמיטב יכולתנו כדי להגיע אל שורשי האמת, כך הבטיח. וכשם שכמעט לא ידעתי דבר על עברו, לא ידעתי דבר על היעלמותו. לפעמים נדמה לי כמו איש פלאי, שליח הגורל שיועד לי, בן־בלי־אב, בן־בלי־אם, שחיפש במיטתי נואשות את אבי. האם היתה היעלמותו קשורה במות אבא. ואולי במלחמה. הוא שקע בדיכאון אחרי מה שכינה ‘הקונפקציה’. – לא חכמים יותר מן התורכים, הכל ח’פיף. המלחמה הרגה את אבא, פסק. הוא אימץ לו את אבי כאילו היה אביו. בשיחותינו הדלילות לאורך השנים לא הגה אפילו פעם אחת ‘אבא שלך’. – קו הביצורים לא יותר מחוכם מגשר של פחים על התעלה. אבא סיפר שהתורכים אספו את כל פחי המים בירושלים כדי לרקֵעַ בהם גשר ולעבור את התעלה. אבל הגמלים נושאי הפחים מתו בדרך, והפגרים כיסו את המדבר. והגברת הזקנה אפילו לא הסתלקה מן השלטון.

אחרי שנה, ואולי קצת יותר, הבטיח שהוא יוצא בשליחות אחרונה ולא חזר. איש לא הסגיר את ארץ היעד או את התפקיד. משום מה לא האמנתי במותו.

בכל השנים הארוכות לבדי, צדתי פרפרים, חנטתי, סיווגתי, נתתי בהם סימנים עִבְרתִי את שמם, כל השנים האלה ישבתי ליד שולחני, מפנה מדי פעם את ראשי לאחור, כאילו עין סמויה גדולה, צהובה ורושפת קנאות צופה בי מאחורי, מאשימה. לו היתה הזכות להיעלם, ללא שום עקבות, להשאיר אותי ערירית, נקמה מתוקה, אפילו לא ידעתי על מה, אולי על החצר הזו שתמיד יכולתי למצוא בה מחסה, אולי הקנאה של בני־בלי־בית בבני־בית, אולי הקנאה של בני־בלי־אב בבנות צלופחד, או בחוצפה למצוא מרפא בפרפרים.

שליטתו בי אחרי היעלמותו היתה גדולה יותר מאשר בחייו. הייתי בטוחה שהוא חי גם היום, לובש את אחת המסכות שכה היטיב לעטות על פניו, צובע את השיער, מגדל שפם, עור שחום כמו שלו יכול לעזור. קראתי פעם שבשעת הצורך משנים את פניהם ללא היכר בסכין מנתחים. ואולי גם נשא אשה רעולת פנים והוליד ילדים. ילדים. כאן התערערה אמונתי. הוא לא הוליד ילד. הוא לא יכול היה להוליד ילד מפני שלא רצה בו באמת. אין־האונים התחפש בפני גיבור, וחיפש לו סכנות. לא יכולתי לראותו בדמיוני מחזיק ילד בכפו ובונה ארמון מחול על שפת הים.

לילה אחד הגיע בלי שום הודעה מוקדמת, ואז ידעתי. ליל אביב, ריחות פריחת ההדרים מן הפרדס, שאז עדיין הניב פרי, הציפו את החצר. העיר שהלכה וסגרה על האדמה שלנו מיקדה את הריח בחלל המוגבל בגדר, חריף מדי, כמעט דקדנטי, חוזה את הקץ. האיש קצר־רוח. יצאתי מן המקלחת עטופה רק במגבת. הוא המתין במיטה, ונדמה לי שאפילו נמנם. הוא לבש רק את חולצת הפיג’מה. בצריף עדיין שררה קרירות נעימה. אמרתי, – איזה מזל. באת בדיוק ביום המתאים. אני כל הזמן מודדת את החום. אולי יצליח לנו הפעם. וכבר היה מעלי, ענייני ושותק, ואני חזרתי בראשי כמו על מנטרה סודית, משפחת הכחליליים, כחליל הרימון, כחליל ההרנוג, כחליל הארכובית, כחליל החוּמעה, החומעה, החומעה. גופו לא הכביד עלי, כאילו רוחו המרוחקת מרוקנת אותו ממשקלו. מה אני יודעת על האיש שלו נישאתי. – בחורף אני שבה ללימודים, אמרתי. הוא שמע, אבל העמיד פני ישן. באותו לילה הקשבתי לו לוחש מתוך חלומו מלים בערבית. לא הצלחתי לקלוט אותן, אבל נדמה לי ששמעתי שם של אשה, אולי חלימה או פטימה. החשד הוליד את הריחות, ריח מתקתק של מי ורדים הדיפו שערותיו, ושקערורית שכמתו שבה אהבתי לטמון את אפי, ופיו הדיף ריחות זעפרן וקינמון. ניסיתי לרכך את הריחות, האם לא נהג תמיד לקרוא לי בשמות אקזוטיים, סמירמיס, אשתר, עפיפה, ולא ידעתי אם בחיבה או בהתנשאות. בבוקר, אל מול הראי מתגלח, לבוש גופייה, חלפתי על פני הדלת הפתוחה, וגיליתי פרפר מסוגנן מקועקע בכתפו. ואולי רק נדמה לי, בחוכמה שלאחר מעשה, שכבר בלילה ההוא ידעתי שיום אחד ייעלם ולא ישוב.

במשך שלוש שנים אחרי שנעלם התדפקתי על דלתות הממונים עליו שהתחלפו מדי פעם, – אנחנו לא משאירים אנשים שלנו מעבר לקווים ללא תמיכה. משום מה לא חששתי שהרע מכל תפש אותו. גם סוכנויות זרות לא פִרסמו ידיעות בעיתונות על מרגל ישראלי שנתפס באחת מן הארצות השכנות. – אנחנו בודקים את הנושא, הבטיחו לי. – זו היתה פעולה חשובה מאוד לביטחון המדינה, הבטיחו לי. אחר־כך חדלתי. עינו הצהובה צפתה בי בכל מעשי, והעניקה לי כוח.

פעם הציע לי אחד המפקדים, – אנחנו נַפנה אותך לרב אזולאי, הוא ידוע כמֵקל, והוא התיר עשרות נשים מעגינותן. הודיתי לו ונמלטתי. מעולם לא התכוונתי להינשא בשנית. סיימתי את לימודי בהצטיינות ועמלתי על הלקסיקון. סירסתי את געגועי הגוף, הקהיתי את חושי, חדלתי להושיט כף יד לגשם ראשון ולא הצלחתי לשחזר באפי את ריחם של הנרקיסים. ביטלתי את המינוי לתזמורת, כדי שלא אבכה למשמע פרליודים של דביוסי, והשבתי ריקם כל הזמנה של ידידים ללכת לקולנוע. הישיבה בחושך כשמרפק זרה מאיימת לנגוע בזרועי הטילה עלי אימה שלא יכולתי לשלוט בה. אני לא אניח לאיזשהו זרג, העזתי להשתמש במלים מפורשות, לפלוש אלי. הלקסיקון ייצא לאור על אפו ועל חמתו. גברים נעלמו מחיי. החופש לבש פני אנדרוגינוס. הוא ידע. הוא עקב אחרי. אבל לא יכולתי שלא להודות, שמרגע שקמתי מעל הספר, גיליתי כאילו המתה שבה לתחייה.

תמיד חשבתי שיש לו חושים של כלב או של תן. בכל פעם שגופי היה מורד בכנפי הפרפרים, ומושך אליו חרקים כמו עָר אציל שמפתח עלי כותרת ומפריש צוף, נעניתי לפעמים לחיזור של גבר. הסכמתי לשתות קפה או לשבת בספרייה עם אחד הסטודנטים הצעירים, מרפק אל מרפק. אני זוכרת לילה אחד, אפילו את התאריך העברי אני זוכרת, חמישה־עשר בטבת, מפני שהירח היה מלא, עליתי לירושלים עם איש צעיר ממני, בעל שיער מקורזל ומבטא צרפתי שהוסיף לו קסם. אז ידעתי בפעם הראשונה איך אשה יכולה להתנקז כולה אל גופה, להיות דבורה מפרישה דבש, בלי מעורבות של הראש, של השיחה המעניינת, פשוט דבש שניגר על שוקַי, אולי בגלל הריח, כמו זְכַר פרפרים. אבל לא העזתי. נבהלתי מן הטירוף, כמו תמיד הצלחתי למשול בו. בלילה ההוא עלינו לירושלים במכונית שלו, ישבנו בספרייה כמעט צמודים, באולם היה חם ונעים. קראתי לו בלבי כְּתום־כנף צהוב, אולי מפני שהכתום אהוב עלי מכל הצבעים, ומחליף את גוניו באור: לפנות ערב הוא נראה חריף הרבה יותר מאשר בשעת צהריים, כך כנפי הפרפר, וקליפת התפוז. יצאנו אל הרחבה שלובי זרוע. הירח עלה מן המזרח והצינה הירושלמית צרבה את פנינו. בירידה מירושלים, משמאלנו מוצא ומימיננו בית הכנסת העתיק, נשק לי על שפתי ואני נסוגותי מיד, כל כך נבהלתי.

באותו לילה חזר האיש שלי במפתיע, כאילו יודע, מְנחש. זאת הפעם הסתער עלי בחימה שפוכה ואני הייתי מפולשת אל איש אחר. יומיים ריגל אחרי, – לאן את ממהרת?

ואחרי־כן, מחמיצה אולי את ההזדמנות האחרונה, השנים נושפות בעורפי, נסעתי לחו"ל לכנס של חוקרי פרפרים, שהתקיים דווקא באחת משהיותיו בארץ. אחר־כך עלה בדעתי שלא במקרה. הכנס תוכנן חודשים מראש, והוא סידר לעצמו שבוע חופשה בדיוק בזמן המתאים, בהיעדרי. כך זכיתי בכל יום בשניים־שלושה טלפונים, וביניהם השגיחה עלי עינו הפקוחה תמיד, לא מעפעפת. פגשתי חוקר ממזרח גרמניה, נעול מגפיים קצרים מעור משובח, מוצק, שערו בהיר אבל לא בלונדיני. ובעיקר חקרו עיני את אפו המחוטב של האיש, האף שתמיד גילה לי צפונותיו של גבר. יכולתי לעוות את פני ולהשפיל את עיני בגלל מחשבותי הכמוסות למראה איש בעל אף בשרני, גושי, בולבוסי, לפעמים מרושת בנימים אדמדמים.

שיכנו אותנו במלון מהודר על שפת אגם, לנוכח מבצר עתיק שהתנשא מעברם השני של המים. בפעם הראשונה בחיי ראיתי פריחת ערמונים. אלפי נברשות שקופות נתלו על העצים. עלי הכותרת הסגלגלים ריחפו באוויר ועטפו את העיירה בצעיף דק ולח. ראיתי את החוקר ממזרח גרמניה יוצא מחדרו, לבוש חלוק רחצה מפוספס בכחול ושחור, שערו מבהיק ומסורק. ריח עדין של מי גילוח נשרך אחריו.

שמעתי הרצאות, העזתי אפילו לפתוח את פי ולקרוא באנגלית מתוך דף שהכנתי מראש, כמה גילויים שנראו לי חשובים על הפרפרים הארץ־ישראליים. התוודעתי אליו ביום השני של הכנס, וביום השלישי הוציאו אותנו באוטובוס לסיור ביערות. החוקר הגרמני אחז בידי ויחד התחמקנו מהחבורה. הלכתי לפניו. נדמה היה שהאוויר ספוג במים, והיער שרוי בדוק של ערפל שאינו ערפל, מפני שהראות מחודדת. כמו עולם בטרם בריאה. לא ידעתי לקרוא בשמם של הפרחים, ועיני חיפשו אחיזה בפרפרים. הרגשתי שעיניו צמודות אל אחורי. צעדתי בקלות ברגלי איילה שיכורה, מדמיינת שעכשיו יבוא אלי מאחורי ויחבק אותי וינשק על שפתי. אבל כאשר השיג אותי וצעד לשמאלי, מיהרתי לסטות ימינה. כמו פרח אל־תיגע־בי נסגרו כל עלי הכותרת, ואולי דבק בי ריח האיש שלי וגירש את כל הזכרים האחרים, כמו אצל הפרפרים.

האם לא היה זה ריח נשימת אפו של האיש שלי שקשר אותי אליו בכבלי קסם? רק בא הריח בנחירי, וכל המלים נעתקו מפי, כל הטענות והמענות, והזמן הריקן לבדי במחנה, רק ירכי נפערו אליו ולפתו אותו חזק וקצר, בלי שום גינוני חיזור. ואחר־כך נחירותיו ועיני הפקוחות ננעצות בתקרה. בלי מלים. המתח, שאפשר היה למששו, כשצעד חוקר הפרפרים מאחורי, נהפך עכשיו, כשכמעט נגע בזרועי, לגוש צמיג, מעיק. ראשי הצטלל. חזרתי לשלוט בעצמי, כאילו צעדנו בשביל הלח בשלושה. –

את תמותי בתולה, אמר לי פעם בנעורי קברניט שיכור שהתגריתי בו והנחתי לו להסיר מעלי את בגדי על שפת הים, ואחר־כך נמלטתי. – אנחנו מוכרחים לחזור, אמרתי לחוקר הגרמני, – עוד מעט יתחילו לחפש אותנו. – את תמותי בתולה, הטיח בי האיש הגרמני, באותן מלים ממש. – אבל, אדוני, אני אשה נשואה, התגוננתי.

בלילה האחרון לכנס הזמין אותי החוקר אל שולחנו לארוחת ערב. לבשתי שמלה בפעם הראשונה בחמישה ימים, כל כך מוכנה ומזומנה הייתי. אחר־כך ירדנו אל בר המשקאות. הפסדתי. היה רגע שבו ידעתי שגם הלילה אלך לישון בגפי. בחצות הצטרפה אלינו אשה אדומת שיער, אשתו של חוקר בכיר, נשיא אגודת חוקרי הפרפרים, איש צולע שהידס במהירות לאורך האולם, ונעליו, שלאחת מהן עקב מוגבה, השמיעו קול נקישה. בעיני נראתה אדומת השיער כזונה דוחה. מן הרגע הראשון לא היססתי לכנותה דנאית, נקבת־פרפר שאינה בוחלת בהזדווגויות אין ספור. חזרתי על הכינוי פעמים אחדות ושיחקתי בדל“ת שהפכתי לזי”ן, זנאית־תפוח־סדום. הזי"ן הלמה אותה יותר, ולא רק בגלל שערותיה האדומות. גם מפני שלא רציתי להעניק לה את הייחוס האציל של הדנאית האמיתית, הפרפרית בת למעלה מחמשת אלפים שנה, שצויירה בתמונות ציד בידי ציירי המלך פרעה. היא לא היססה להערות אל גרונה וודקה, כוסית אחרי כוסית, ולצחוק ולצחוק. שדיה הלבנים, מרובבים כתמי שמש, הציצו בנדיבות מן המחשוף הירוק של חולצתה וקיפצו עם הצחוק. והיא לא היססה לסלסל באצבעה את השיער שהציץ ממשולש כותנתו, גם הוא צהבהב כשיער ראשו, ולהביט אל תוך עיניו ולצחוק. – ילדה, כבר מאוחר, חצות, מוטב שתלכי לישון, אמר לי הגרמני.

רציתי לצרוח, אני לא ילדה ואתה לא תגיד לי ללכת לישון. אבל נשמעתי להוראות, כאילו כל הגברים שפגשתי בחיי לבשו לבסוף את עורו של האיש שלי. תליתי על הקולב את השמלה השחורה שלבשתי, והרגשתי כאילו פשטתי את עורי מעל גופי. הטלפון צלצל, האיש שלי היה על הקו, – מה שלומך, אני מקווה שאת מתנהגת יפה. – כן, הכל בסדר, אתה לא יודע, כמו פרפרית, זאת אומרת נקבת הפרפר. היא מרעידה את כנפיה וכל הזכרים בורחים. שנייה אחת היתה דממה מעבר לקו, – אני מקווה שלא ניסית להתפרפר? חשבתי, כמה אין הביטוי הולם את התנהגותה של נקבת הפרפר. – אני חוזרת מחר, עקפתי את שאלתו.

– דאגתי שיבואו לקחת אותך משדה התעופה, אני יוצא עוד הלילה. זחלתי אל המיטה. שוב הפסדתי. התנחמתי בקרסוליה העבים של הזונה האדומה. איך הוא לא ראה.

מן המקום שבו עמדתי במבואה יכולתי לשמוע את מירי, נכדתה של נועה, משמיעה נהמות מבעד לכף ידו של הזר, המתפרץ אל המחנה. באמת אני תמיד אשמה, למה פתחתי את הפה, למה קראתי בשמה של מירי. שני השחקנים או הנוודים שישבו על ספסל העץ התרוממו ממושבם וחשפו כנגד איש־השועל שהחזיק במירי את שיני מסרק הפלסטיק המוּתך. הם לא הוציאו הגה מפיהם, אבל רקעו ברגליהם ונענעו בידיהם כמו אילמים, מקימים רעש בלתי נשמע. איש־השועל הרפה ממירי ופתח במרוצה לאורך סככת העץ. חששתי שיָשׂים את פניו אל חדר מגוריה של נועה. רצתי אחריו בידיים ריקות. האיש נתקל בסדקים בלוחות העץ שריצפו את המבואה, והשתטח מלוא קומתו. הוא שכב ללא ניע, וכשהתקרבתי, נדמה היה לי שהותז ראשו. קרחתו היתה עירומה ורעמת השיער האדום מושלכת הרחק מאחוריו. פניו נראו כמו משולש קטן שווה צלעות, אבל ממדי גופו ענקיים, חסרי גבולות. הוא שכב לכל רוחב המבואה, רוכסן מכנסיו פתוח ואיבר מדולדל כמו גוזל שצנח מן הקן השתלשל ממנו. הפעם לא אקפא כמו בסיוטַי, הצעקה נחנקת בגרוני, לא מסוגלת להזיז רגליים ולהימלט, עכשיו אפעל, השתחררתי.

על מעקה המבואה עמדה שורה של צנצנות כרסתניות. נועה המשיכה את המסורת של אמא, שלא אהבה לבשל, אבל אהבה לכבוש: מלפפונים קטנים ובראשם ניצת הפרח הצהוב, עגבניות שנקטפו בעודן ירוקות. וגם לרקוח ריבות: תותים בעונתם, משמשים, ענבים, שזיפים, וקליפות תפוחי זהב. הורדתי מן המעקה צנצנת זכוכית. השליכי, ציוויתי על עצמי, הוא מנוול, אולי רוצח, מירי ונועה לבדן. חיבקתי את הצנצנת, אך ידי לא התרוממו. הוא חייך בנבזות, בטוח שלא אגע בו לרעה. זה הרגע, לפני שיקום ויבצע, ואינני יודעת אפילו מה הוא זומם, ואין־אונים אני מביטה בפניו, פני גבר מפתה נשים, פנים רקובות, של איש מזדקן, אבל עדיין שומר על שרידי הקסם בפני השועל שלו, מחייך לי בפרצוף, לועג לאין־אונותי. הנה הוא מונח לרגלייך, שמשון גזוז מחלפות, כל מה שעלייך לעשות הוא להשליך בו את הצנצנת ולפצפץ את פרצופו.

אינני יכולה. הצנצנת הלחה, שתססה ועלתה על גדותיה, צונחת מידי ומתנפצת אל רצפה העץ. אולי פצעו הרסיסים את רגליו. עכשיו, אחרי שהפיאה האדומה התעופפה מעל פדחתו, נראה ראשו הגלוח מוּכּר, אבל אינני יכולה בשום פנים לזכור מהיכן אני מכירה אותו. עכשיו ברור לי שהוא שלוחו של האיש שהיה שלי. אינני מצליחה לבלוע את הקיא שעולה בגרוני, רצה אל הצריף של נועה, מטנפת את רצפת העץ, רצה ומטנפת. ריח השום והשמיר רודף אחרי, אולי הפלפלים האדומים על רגליו נדמו בעיני כטיפות דם.

אחר־כך הרגיעה אותי נועה, “סתם עוד אחד מהמטורפים שמסתובבים בזמן האחרון במחנה, בטח שיכור מסכן. אולי בכל זאת כדאי לקנות רוטווילר.” לא יכולתי לספר לה שצרח: “הוא הוא אמר שאת פרפרית. גם־כן פרפרית. כלבה, כלבה.”

נועה ישבה בכורסה המרופדת עור, זרה לכורסה. היא לא שמעה אותי נכנסת בנעלי הגומי הרכות שלי. הדלת היתה פתוחה, כאילו כדי לשבור את בדידותה. חיבקתי אותה מגבה והיא נבהלה. גופה התקשח לרגע, ואחר־כך סובבה את ראשה אלי ואמרה, “זאת את, כמה אני שמחה.”

הילדה המייבבת השתופפה לרגלינו על השטיח. הצמדתי את הכיסא אל הכורסה. “סבתא, סבתא, הוא סתם לי את הפה,” ניסתה מירי לספר. נועה הידקה את הצעיף הפרחוני, שקניתי לה במתנה באחד מטיולי לעיר העתיקה אחרי המלחמה.

תמהתי גם אז, בקנייתו, מה עושה צעיף בדגם רוסי פרחוני בחנות של ערביה מבית ג’אלה. שני אחייניה עבדו אתה בחנות והיא, ראשה מכוסה בצעיף דק שחור, פניה צנומים, סנטרה מחודד ועורה חרוץ בקמטים עמוקים, זקנה כנראה מאוד. ניסיתי פעמים אחדות לנחש את סיפור חייה. איך לא נישאה מעולם, או אולי מת עליה בעל נעוריה. קשה היה לאמוד את גובה קומתה, יושבת מעבר לשולחן הארוך, שהפריד בינה לבין הקונים שנכנסו לחנות, לא שייכת למקום הזה, לחנות הצבעונית שנצברו בה שמלות מרוקמות לבנות ושחורות, אוכפי צמר, שטיחים בדוויים, קמיעות משולשים מחרוזים קטנטנים להגנה מפני עיניים רעות. האשה הזמינה לנו קפה שחור ואחד האחיינים מילא את בקשתה מיד. על חבל מתוח בחלל החנות נפרשו עשרות צעיפים פרחוניים, שאחר־כך הצטברו במגירה שלי, עד שבקושי יכולתי לסגור אותה. אינני יודעת מדוע, אבל פתאום, ראיתי על כתפַי לא את ראשי שלי, אלא את פני האיקונין של הדודה הערביה מבית־ג’אלה, האשה הערירית שאחייניה היו לה כבנים.

אחרי הרבה שנים חזרתי אל הרחוב הראשי של השוק, לבדי. פני האיקונין של הדודה מבית ג’אלה נעלמו מאחורי השולחן, ששימש דלפק מכירות, אך שני האחיינים, ששיבה זרקה בשערם, זיהו אותי, ושאלו בנימוס, – מה שלומך?

“את זוכרת את הערביה מבית ג’אלה, בעלת החנות שבה קניתי לך את הצעיף הזה?” שאלתי את נועה. “מה פתאום נזכרת בה עכשיו?” גם אני לא ידעתי. אולי ההשלמה שנשקפה מעיניה, כמו מדונה מן המאה השתים־עשרה שראיתי פעם בגלריה אופיצי בפירנצה, לבושה גלימה שחורה שמכסה את גופה ומתרוממת אל ראשה, רק שוליה מוזהבים כמו ההילה על ראשו של התינוק הקדוש. מלאכים מחזיקים בשולי מסך צבעוני מאחוריה, והכיסא שעליו היא יושבת דומה למעשה פסיפס דמשקאי. זכרתי את פניה החיוורים כלובן החלב, את אפה הארוך והישר והפה הקטן, ואת שני חריצי הוויתור שנמשכו משפתיה ומטה. התינוק ישב על ברכיה אבל לא בחיקה. ידה הימנית ארוכת האצבעות, ללא כל סימטריה לממדי גופה, נחה על ברך התינוק ללא חיבוק, זרה. לא עצבות כי אם ויתור, כך נדמה לי עכשיו, ראיתי בעיניה של הדודה מבית ג’אלה, ופניה שיכפלו את פני כל הנשים במשפחתי וגם אותי, אבל לא את פני אמא.

“איזה מזל שהגעת היום,” השמיעה נועה אנחת רווחה, “מה הייתי עושה בלעדייך.” הילדה הניחה את ראשה על ברכי סבתה, ונועה משכה את הצעיף מעל כתפיה, והכניסה גם את הילדה וגם אותי תחת כנפיו. ידיה של נועה נותרו באוויר, לא מוצאות את מקומן, מחשש להעיר את הקטנה.

חזרתי ושיננתי בלבי את המשפט, נועה, סיימתי את ‘כנפי פרפרים’, הלוא לשם כך הגעתי למחנה, ולא הצלחתי להוציא קול מגרוני. דממה ירדה על החצר. חסרי הבית מצאו להם כנראה מנוח בחדרים העזובים. אולי אנחנו באמת פליטי אונייה טובעת בצריף של נועה. ואז שמעתי ואפילו לא נבהלתי, כאילו ציפיתי לשמוע את הקול, כמו הלמות התוף בפולחן קדמון. יצאתי אל הסככה. הפנס היחיד שנופץ לרסיסים בידי הזר, המתפרץ, שב והאיר את החצר. רק הוא יכול היה להחליף את הנורה. האיש הזר נשען בגבו אל יצול העגלה, זרזיף אדום ניגר מרקתו, וגם עכשיו לא זיהיתי את פניו. רק הפרפר המקועקע על זרועו השמאלית, שנחשף לאחר שראש השרוול נקרע בחוזק יד, בכוונה תחילה כנראה, הסגיר אותו. החצר התמלאה קולות, הכלבים הזקנים ייבבו והשרשרות חרקו. אחר־כך ניסרה גם צפירה את הלילה. חזרתי אל נועה. היא הוסיפה לשבת בכורסה וראש הילדה על ברכיה. “ואני לא הצלחתי להשליך בו את צנצנת המלפפונים,” מלמלתי. “נשכיב את הקטנה לישון,” אמרה נועה, “לפני שהמהומה תפלוש פנימה.”

חמדה סידרה את זר הפרחים באולם הכניסה של ‘אנדרומדה’. כך קרא בעלה לבית המלון הקולוניאלי המסוגנן שפתח באביב על שפת הים בעיר שהיתה פעם מושבה, אחר־כך עיירה קטנה ועכשיו טשטשו רבי קומות את קו האופק. “אבל סלע אנדרומדה נמצא ביפו ואנחנו…” “אני לא מצייר מפה, אני בניתי מלון,” קטע אותה בעלה, “הדייקנות המפורסמת, שמרי אותה למיניאטורות שלך. עוד מעט נוכל לראות אותן רק בעזרת זכוכית מגדלת. ובכלל אַת ההשראה של השם, אַת הקיצור שלו.”

עיקר תפארתו היתה על אולם הכניסה, הלובי, כפי שקרא לו, רצפתו אריחי שיש איטלקי, חלונותיו מקושתים ופונים אל הים ודלתותיו נפתחות אל מרפסת לכל רוחבו של המלון כמעט על שפת המים. בימי סתיו צלולים אפשר היה לראות מִצפון את רצועת החוף של יפו.

על חמדה, או כפי שקרא לה מאז נפתח המלון, אנדרומדה, או בקיצור מֶדה, למרות כל מחאותיה, הטיל בעלה לסדר את הפרחים מדי יום ביומו, או לפחות בכל יומיים, בקערת נחושת אחת ענקית ושטוחה ובכדים שפיזר הארכיטקט על שולחנות דמשקאיים פינתיים. האתגר הגדול היה קערת הנחושת השטוחה. עלי לשמור על יחס נכון בין הקוטר של הקערה לבין גובהם של הפרחים, והצבע, שיננה לעצמה נאחזת בכלל האסתטי כמו במנטרה, בדרך כלל אין לי בעיה בעיקר עכשיו, באביב. על שולחן פורמייקה קטן הניחה בערבוביה את חבילות הפרחים בוחנת פעם ושוב את ממדי הקערה שעמדה במרכז החדר על גבי כַּן מיוחד תוקעת את הגבעולים בריבועי הספוג המבעבעים מים. תוקעת פרח, מרחיקה ראש במתיחת צוואר, מתבוננת במכלול ושוב תוקעת פרח, כלניות סגולות, אדומות, פרזיות צהובות. נכנס תייר, כפי שהסתבר לה מיד לאחר שפתח בשאלות. אמר שלום, ניגש והתבונן, עמד ושתק. היא הוסיפה לתחוב את הגבעולים שומרת על מרכז מוגבה, מקצצת במספריים קצוות מיותרים, מעיפה עין אל התייר, אולי אני מכירה אותו ואינני מצליחה לזהותו.

מה את עושה? שאל באנגלית. עושה את הפרחים אמרה, ולא הגביהה עיניים מן הקערה, שיבין ויסתלק לו, מה הוא עומד ומביט באצבעותיה המחזיקות בגבעולי הפרחים. מסדרת את הפרחים, את מתכוונת, רק אלוהים יכול לעשות. כמעט השיבה לו תשובה מתחכמת, שגם האומן בעצם יוצר פרחים בדרך שבה הוא מסדר את הזר ושתקה. פשוט לא היתה במצב רוח של שיחה העיקר שיעוף. האם את אמנית, והיא שמעה את נימת הפליאה בקולו, כאילו ניחש את מחשבותיה. היא לא השיבה. מה יכלה להגיד. אני ציירת, ואפילו הצגתי תערוכת יחיד במוזיאון הלנה רובינשטיין, אבל עכשיו הבדים הגדולים התחלפו בדפי ספרי ילדים. אתם גרים כאן דרך קבע? ושוב שיקרה. כן. מקום נאה לגור בו. מקום מאוד נאה. גן עדן.

מה תספר לו שבדיוק לפני שבוע עקרו לדירה חדשה, אחת מרבות שבהן התגוררו לאורך שנות נישואיהם. ומה פתאום תפקיד בידי האיש הזר את סוד עלבונה. מאז שבנה את ‘אנדרומדה’ הפך המלון לביתו העיקרי. עד השעות הקטנות חיכתה לו מדי לילה מבוהלת מפני הזרות של הדירה החדשה. בליל קיץ כאשר המרפסת משכה אליה לא רק תיירים אלא גם אורחים אחרים ביקשה שיניח לה להישאר במלון עד שיסגור את הקופה. היא עמדה מאחורי גבו, והוא מנה את שטרות הכסף כמהמר בלהיטות, רושם את הסכום אחרי כל חבילה שהניח מידיו. למה שלא תעשה את זה בבוקר? שאלה והוא אפילו לא הפנה את גבו. איזה מזל שהעסק פעל כראוי הלילה ואולי להיפך, אולי לילות האכזבה, כשרוח פתאומית הבריחה את האורחים מן המרפסת, תותיר גם לה בְּדל של תשומת לב ואולי יותר מזה.

חמדה ובעלה עקרו לבית חדש, מרוחק בקצה העיר מעבר לירקון, והפעם לא דירה. פעם זרמו כאן יובלים של הנחל בחורף ולפעמים הוצף הכפר הערבי שעמד כאן במבול ממש. בקיץ זמזמו להקות יתושים בביצות וג’מוסים שקועים עד צוואר הרימו ראש וגעו. פרדסים עזובים חצצו עכשיו בין השכונה לבין העיר וריח התפוזים המרקיבים על האדמה הזכיר לה את היין שהתסיס אביה מפירות הפרדס בבקבוקים ירוקים כרסתניים, וכיבד בו את בני הבית וגם אורחים שמרוב נימוס שיבחו את טעמו. בלילות אפשר עדיין לשמוע את קרקור הצפרדעים בשלוליות שבגבול השכונה. מי שבנה את השכונה לא נתן דעתו לאדריכלות. בתים בני קומה אחת מחוברים זה לזה כקרונות רכבת ובשוליים בניין רב קומות אחד.

הסמטה שבה עמד הבית שלהם, הבית ששכרו, זאת אומרת ששכר בעלה של חמדה, היתה בוֹצית ובלתי סלולה ועמדו בה בתי אבן מוקפים חומה, כנראה שרידי יישוב מן הימים הרחוקים, וגם בתים שקועים כמעט עד חלונותיהם באדמה. ממעקה המרפסות הציצו ארגזי ג’רניום סגול נדיר. כשהביא אותה לכאן בראשונה לאחר שחתם על החוזה עם בעל הבית, חוזה מצויין הכריז, לשנתיים עם אופציה להארכה, ציינה לעצמה, כמו שכונת מונטיפיורי שאין בה שום סדר, אבל זו הרבה יותר רחוקה מן העיר. שוב דירה זמנית ואני רוצה סוף סוף בית, כמעט לחשה לשמע הבשורה ושתקה. הבית במושבה הופיע תדיר בחלומותיה, אבל בחלוף השנים קברה אותו מתחת לפני האדמה במחילה לחה, שבה נאספו בני הבית וישבו שבעה על אבא, או במגדל הפוך שראשו החד מתברג לתוך הפרדס ויורדים אליו במדרגות ספירליות, ופעם אחת פשוט כבית חומר בכפר הערבי על גדות הירקון.

לבית החדש שלהם היו שלושה חדרים בינוניים, בעצם אחד גדול יותר, זה יהיה חדר האורחים, החליט בעלה, אורחים, אפשר לחשוב, הוא הזמין אותם עכשיו למסעדת המלון על שפת הים ב’אנדרומדה'. הכלים העדינים שכה התגאתה בהם הוצפנו במזנון וכל אגרטלי הפרחים מזכוכית, מחימר, קדרה עתיקה של סבתא שהחרימה מכלי הפסח והתאימה במיוחד לפרחי החורף, לכלניות ולנרקיסים, הוסתרו בארון המטבח. היא אהבה לבשל, לערבב צבעים וריחות, כמעט כמו למשוח גוון על גוון על הבד כדי להגיע לתוצר המושלם בעיניה.

כשנדמה לה שזהו, שסיירה על פני הדירה כולה נגלה לה במורד מדרגה מן החדר שחלונותיו לדרום, קיטון קטנטן שעמדה בו מיטה מוצעת. אני כמו זהבה ושלושת הדובים, למי נועד החדר הזה והמיטה הזאת מי יישן בה? אולי בשבילו, בשביל האורח, אבל מתי בפעם האחרונה ישן בביתם אורח. או אולי יחליט בעלה לישון בה ואחר־כך יטען שחזר מאוחר בלילה ולא רצה להעיר אותה. הוא ידע כמה פחדה לישון לבדה, בעיקר עכשיו בבית החדש. או אולי מקלט לעצמו אם חס וחלילה לא תצליח לכלוא את דמעותיה בשלוש או ארבע לפנות בוקר כשישוב מ’אנדרומדה' והוא יצרח, את לא נותנת לי לישון, איזה חוסר התחשבות, והפעם ייקח את הכר והשמיכה שלו ויעבור לקיטון במקום לחדר העבודה שלו, שיהיה מעתה קודש להתמכרות להזיה המטורפת לנצח את אלת המזל. הוא קנה לו רולטה קטנה, וקרקוש הציר המסתובב שלה ערער את עצביה. הסיגריה כילתה אה עצמה עד קצה והוא לא שם לב. על שולחן הצ’יפינדייל העתיק ערך רישומים על גבי מאות דפי חשבון והאמין שיוכל לנסח חוקי הסתברות שיבטיחו לו ניצחון. כפי שהוכיח לה על פי חישוביו זכה על הנייר בהון עתק.

הערב נפל פתאום. היא קיפלה כביסה בחדר האורחים אחרי שסגרה היטב את הדלת החשופה. עדיין לא הספיקה לתלות את הווילונות. חדר האורחים פנה אל מטע של עצי פרי וערב־רב של שיחים עזובים שכמעט חנקו את הלימון היחיד שנותר כנראה מן הפרדס הישן, רק מרפסת חצצה בין החדר לבין המטע הפרוע. שתי דמויות, ספק נערים ספק גברים, ניתרו מעבר לגדר. הם מתלחשים, מקרבים ראש אל ראש ומתלחשים. חושך בבית. אין איש. אפשר בקלות לעבור דרך מעקה המרפסת. הצעקה נתקעה בגרונה. משותקת מפחד. לצעוק לא הצליחה אבל העלתה את האור בחדר האורחים. הדמויות נעלמו. אולי בסך הכל קטפו לימונים שנותרו יתומים על העץ הכמעט עירום. אחר־כך שמחה שלא הצליחה לצעוק מפני שמדלת הכניסה שמעה קול, יש מישהו בבית? היא המתינה נטועה על מקומה, מחבקת בחיקה מגבת רחצה רכה. הקול חזר על עצמו, יש מישהו בבית? ואז נגלתה לה האשה. היא לבשה סרפן חום על חולצה חומה, מתולתלת שיער, מלאת גוף, בעלת קול צרוד, ואחר־כך שמה לב שאצבעותיה חומות מטבק. הבהלת אותי נורא, אמרה חמדה, והתחרטה מיד, מי היא האשה החומה שפלשה כך לביתה. מצטערת, דפקתי ולא שמעת אז נכנסתי להגיד שלום, אני שושנה השכנה, שושה קוראים לי כולם. היכנסי, המקרר ריק, עדיין לא הספקנו לעשות קניות, וכמעט הוסיפה, בינתיים אנחנו אוכלים צהריים ב’אנדרומדה', אבל עצרה בלשונה, איך תגלה לשכנה הזרה את כל חרפתה. צריך להיזהר כאן בבתים הקטנים הללו ולנעול את כל הדלתות והרשתות, וגם בגלל היתושים לקראת הקיץ. באמת ראיתי רשתות בכל החלונות והדלתות, אמרה בלחש, נבוכה, איזו בעלת בית זו שלא שמה לב לפרט כל כך חשוב. האשה, שהציגה את עצמה כשכנה שושנה, שלפה בהפתעה את ידיה שנחבאו מאחורי גבה והניחה בהפתעה על השולחן בחדר האורחים קערה, מה דעתך שנאכל קציצות, אני לא מכירה מישהו שלא אוהב את הקציצות שלי, חצי בקר, חצי הודו ופטרוזיליה הרבה דק דק וגם בצל. ממש דליקטס. שוב אני משקרת לה, לא תודה, אני ממתינה לבעלי. הוא אוהב קציצות, אני אשמור לו במקרר. אני רגילה לחכות לו, זאת אומרת לקבל את פניו בחוץ, על אם הדרך, אמרה בלחש והתחרטה מיד על המלים הגבוהות, מה הקשקוש הזה. טוב, אני לא רוצה להפריע, אבל אם תצטרכי משהו תיכנסי, בסדר. היא הלכה לאחור בכיוון דלת היציאה מחייכת בהתנצלות, פנתה בתנועה חדה אל הדלת ויצאה.

חמדה העלתה אור בכל החדרים והגיפה את כל התריסים והרשתות. ריח פריחת ההדרים נכלא בתוך כותלי הבית ומשך אותה החוצה ללכת, ללכת אחרי הגעגועים, הבית, הבית שלה מזמן נחרב. מה עוד יכלה לעשות חוץ מאשר לצפות לו. היא סיימה את העבודה על ‘אלף לילה ולילה’ לילדים לא היו לה תירוצים. היא יצאה לטייל, מדלגת בסמטה הבוצית בין השלוליות שהותיר אחריו המלקוש, ומתפלאה על עצמה, איך זה שאינני מפחדת לטייל בחוץ ומפחדת להישאר בבית. בְּפרדס שנותר לפליטה בין הבתים העביר מישהו מגומה לגומה צינור עשוי ברזנט, וחמדה תמהה והלא האדמה עדיין לחה. חשוב היה לה למקם את עצמה והיא לא הבינה איך הסתבכה בפניות בלתי צפויות. מה שנראה טיול פשוט ברחוב השכונה הוביל אותה לסמטאות ללא מוצא, אולי כדי להימלט מן האיום שבזרות, הסבירה לעצמה את הטיול, איזה מזל שהבית שלנו נמצא מימין במעלה הרחוב ובשעת שיטפון ודאי יציפו המים את הבתים העומדים משמאל ואלה מימין לא ייפגעו. גם כך תיגָרם לנו אי נוחות, הרי לא נוכל לעמוד מנגד ולהניח לשכנים המסכנים לגור בבתים המוצפים. כמו כאב פנטום הטרידה אותה השאלה מדוע החליט בעלה לזנוח את הבית הנוח ברחוב המהודר ולבוא לגור כאן. לאן נעלם חוש ההתמצאות שלי שבו נהגתי להתפאר, העיקר לא להיתפס לפאניקה, שיננה לעצמה. היא ניסתה לצייר את מפת הסביבה בראשה ולא הצליחה, היכן בדיוק נמצאת השכונה, והיכן הסמטה במפת רוחות השמים. היכן מצוי הים ומנין תישוב רוח מזרחית. הבית ששכרנו אבד לי, כמעט צרחה בבהלה, רק לא לאבד עשתונות, איך הגענו אליו לפני ימים אחדים, האם מאחד הרחובות המרכזיים של השכונה או מרחוב צדדי, אני חייבת לאתר את הרחוב המרכזי ומשם אמצא את הדרך, איך אני טועה כך, אם תשאל את אחד מן העוברים ושבים יחשדו בכוונותיה, והרי אפילו תיק לא לקחה כשיצאה מן הבית, רק המפתח באגרופה הקפוץ ושיניו כמעט חותכות בבשר. בדרך כלל ניחנתי בחוש התמצאות מצויין. מדוע אינני מצליחה בשום פנים למצוא את הבית, לא חדלה לשאול את עצמה ונתקפה בהלה, כמו בסיוטי הלילה להתעורר ולא לדעת היכן אני, הניחי לרגליים להוביל אותך כמו סוס המוצא את דרכו אל האורווה, זכרה סיפור של אבא שרכב בשעת לילה מראש פינה לצפת והלך לאיבוד, הדרך לא בראש, תמיד חשבה שהיכולת להתמצא היא חוש שישי, ולפעמים כיוונה אותה אחת מכתפיה לאן לפנות. ערפל כבד וסמיך הפריד בינה לבין העולם שמעבר לשכונה, איפה אני, איפה, הלם הדופק שהאיץ את מהירותו, עד שלפתע שמעה מרחוק את הקול המוכר של גלגלי מכוניתו, מדוע הקדים כל כך לשוב, השמש זה עתה שקעה, והיום לא תשעה באב, שנהפך לה כמעט יום חג מפני שהמדפסת ב’אנדרומדה' לא פעלה. עכשיו רצה קצרת נשימה ופתאום זיהתה את הבית השכן, בית אבן ערבי, הנאה ביותר בכל הסמטה, לפחות יש למרפסת שלו סבכת ברזל ואין פחד מפני גנבים ומציצים. אילו ראה אותה משוטטת קצרת נשימה ודאי היה גוער בה, הפחדנית שלי פתאום תפסה אומץ, עוד נקשור לך מפתח על הצוואר, ואל תתחילי לספר לי שאצלכם במושבה לא היה לאיש מפתח, תתבגרי כבר. היא התגנבה הביתה, והרי הוא לא אסר עלי לצאת מן הבית, העיקר להירגע, לא עשיתי מעשה אשר לא ייעשה, הוא לא אסר עלי לגלות היכן אני נמצאת, אבל מדוע שכר דווקא את הבית הזה, עכשיו חברים לא יבואו לקחת אותי מן הבית לקולנוע או לקונצרט, איזו מכונית תסתכן בשביל הבוצי הזה, רק מכונית הפונטיאק שלו מסוגלת לנסוע בסמטה, והנה היא באמת המכונית המפלצתית שלו, ובכלל מי צריך בית שכור על האדמה.

היא מהרה לסגור את דלת הכניסה, חלצה את נעליה והשאירה אותן במקלחת, תחבה בחיפזון את רגליה בנעלי הבית, תלתה את המעיל על הקולב והמתינה לו במבואה, מחליקה את חצאית הצמר שספגה לחות והדיפה ריח ביתי. מה פתאום כל כך מוקדם, האם באמת חטאתי לו, בסך הכל יצאתי לטייל. הוא פתח את הדלת לרווחה, והכריז, הפתעה. הוא לא היה לבדו.

כבר ראיתי את האיש הזה, אני מכירה אותו, איך זה לא זיהיתי מיד, גערה בעצמה בלי קול. האיש הזר חיבק אותה, שיקע את אצבע יד ימינו קלות בגבה ונשק לה קרוב מאוד לתנוך אוזנה. קצות שפמו שנותר עבות כשהיה, ושהסגיר גם עכשיו את זהותו, דגדגו את שפתיה. האיש לא השתנה, הוא לא השתנה, אמנם ראשו הקריח ודבלולי שיער נמתחו על קרקפתו מצד לצד וכאילו הוצמדו בדבק או ברוק. קומתו הצטמקה, אחר־כך שמה לב שגבו התעגל וכמעט הצמיח גבנון, אבל עיניו ללא משקפיים כמו אז, לחות, מטייפות, חודרות מבעד לבגדיה אל מסתרי גופה. והשפם, שיבה זרקה בו אבל קצותיו המחודדים הזדקרו כלפי מעלה. כמו אז לפני שנים בגדיו רחבים ממידת גופו, רזה כמעט גרום.

חמדה לא הצליחה לשחזר את סיפור פגישתם הראשונה של השניים. היכן יכלו להיפגש. רוברט לא שירת מעולם בצבא והאיש שלה הגיע לדרגת רב־סרן. בעלה מעולם לא הזכיר את מעלליו בזמן השירות אבל מכריו הותיקים, חברים לא היו לו, האם היה רוברט חבר, לא בטוח, סיפרו שלא בפניו שכחבלן היה לו אומץ לב מטורף, ותמיד הגיעו הסיפורים עד הנחת חומר הנפץ מתחת ל’גשר עד הלום', פעולה שבלמה את הצבא המצרי ולא שכחו להדגיש, שלושים־וחמישה קילומטר מתל אביב. ברבות השנים הבינה שהוא קם לתחייה רק במצבי סכנה, ולא היה לו שום כושר הסתגלות לשגרה. כך לפני כל שירות מילואים, היה מטיל עליה לגהץ את מדיו יומיים מראש, בודק כל כפתור וכל קמט, ונדמה היה לה שהוא מתקשה להתמודד עם הסיום המהיר של מלחמת ששת הימים שאחריה בילה ימים אחדים בחברת הרולטה בחדר העבודה שלו בדלת סגורה. אחר־כך חָבַר אל מיליונר, יהודי אמריקאי, ציוני אדוק, שהמציא מדי פעם פרויקטים מפתיעים והפסיד כאן את כל הונו, כמו ספינת סחר ישראלית מחוץ למים הטריטוריאליים של הארץ, או חברת מכירה באמצעות הדואר, או משלוח כרטיסי ברכה לחגים שעליהם פרחים מיובשים בידי נזירות מנצרת. האיש שלה התבטל כולו בפני גדולתו, בפני מכונית הפונטיאק הענקית, הווילה המפוארת ובריכת השחייה. וכל כך נעמו לאוזניו המחמאות שחלק האיש לתושייה של הישראלים ולמיומנות שלהם במטלות טכנולוגיות עד שחזר וסיפר אותן באוזניה מתנפח משביעות רצון. איך הוא מפשיל שרוולים, מרים את המכסה ומטפל במנוע שדמם ואחרי רבע שעה שוב נוסעים. באמריקה אין דבר כזה. בעיקר נדמה לה שהוא חיפש דמות של אב. שני הוריו כבר לא היו בין החיים כשהכירה אותו. הוא מעולם לא הזכיר את אביו, וכשהעזה לשאול התחמק, עזבי, עזבי, מתי תלמדי שהעבר עבר. אמו מתה ממחלה, סיפר, כשהיה בן עשר, מבלי לקרוא למחלה בשמה. את נעוריו בילה במקווה ישראל. פעם, במעבר מדירה לדירה גילתה באחת ממגירות שולחן הכתיבה מחזה בכתב ידו הצפוף, וחשבה שאולי אביו, כמו גיבור המחזה מצא את מותו בטביעה בים לחוף שכונת מחלול.

היא פגשה ברוברט כשהביא אותו לתערוכה הראשונה שלה בגלריה ‘דוגית’ שהיתה אמנם קטנה מלהכיל את תמונותיה הגדולות, המופשטות ועזות הצבע, וכל מה שהיה לו לומר, נחמד, אבל לאה ניקל עשתה את זה לפנייך. טוב, לא בדיוק, הצבעים שלך הם בצד הירח ושלה בצד השמש. היא לא כל כך הבינה, אבל משום מה נדמה לה שפני האיש שלה התרחבו בשביעות רצון. אחר־כך הציעה לה, אם אשכנע אותו הוא יהיה מוכן להיות מַנחה שלך. היא סירבה בתחילה, אבל רוברט שימש כמורה בבצלאל ויצא לו שם של מורה מעולה, והביקורות היללו את תערוכת היחיד שלו ב’בית דיזנגוף', כך שכנע אותה האיש שלה שאז עדיין לא היה בעלה.

המפגשים בשלושה הרגיזו אותה, אבל אחר־כך נהנתה בסתר לבה מחיזוריו המחוצפים של רוברט, וגם אהובה, כך נראה, שאב מהם עונג נסתר, בעיקר שהמתח המשולש הפך את לילותיהם הזוגיים לנסערים יותר. היא לא הצליחה לזכור על מה שוחחו ביניהם בפגישות המשולשות לפעמים עד שעות הלילה הקטנות ב’בר 51' ברחוב הירקון, או ב’ווּדו בר' ביפו, או סתם בצהרי היום ב’ניצה'. אבל לפעמים נדמה לה שאהובה מסרסר בה. האם לא ראה גם הוא את עיניו הלחות של רוברט כשהוא מביט בה, האם לא שאל את עצמו מדוע הוא ממהר לתפוס את מקומו לידה ולא ממולה, האם לא צדה עינו הפקוחה עליה איך הוא שולח יד מתחת למפה השולחן אל ברכיה, והפתקים הכמעט גסים שהשאיר לה, בחורף בכיס מעילה, ובקיץ, כשקם האיש שלה לשירותים, מתחת למפית הנייר שבצדי הצלחת.

רק במשחקי השח בקפה ‘דיצה’ ישבה צופה מן הצד. פעם אחת העזה לשחק עם האסופי, כפי שקראה לרוברט בינה לבינה, ולנצֵח, ומה שהיה מאתגר יותר היא ניצחה את האיש שלה. הוא תמיד היה נדיב והזמין את רוברט לארוחה במסעדה שהיתה אהובה עליה בפינת שדרות נורדאו ובן יהודה, והאסופי שהיה תמיד רעב, או שהיה זקוק בדחיפות לכמה כוסיות ויסקי, קיבל את ההזמנה כמובנת מאליה. כיסיו היו תמיד ריקים. לא היה לו ארנק, אף פעם לא ראתה אותו מוציא כסף מן הארנק, לעתים נדירות שלף מן הכיס שטר מצ’וקמק. המשחק התנהל בדממה מוחלטת. לה אסור היה להתערב. עם כל מהלך מוצלח היה אחד מהם מרים את עיניו מן הלוח ופוזל אל פניה. רוברט שלף קצה לשון שהציצה מבין שפתיו, כמו זיקית חשבה, לא, כמו נחש. והאיש שלה הניח לרגע את יד ימינו על השולחן והידק את הבוהן לאצבע־המראה, סוגר מעגל, ופניו כמו תמיד לא מסגירות את קורת רוחו. רק כשהרים האיש שלה במפתיע את הכלי מעל הלוח, לפעמים חייל פשוט ולפעמים סוס, ואחרי חישובים ארוכי טווח שלא תמיד הצליחה לעקוב אחריהם ולרדת אל סוף תעוזתו, והנחיל מט ליריבו בתנועה נחרצת, תק, בבת אחת, זרחו פני האיש שלה בחיוך רחב ושותק. אם הערה לתוכו רוברט די ויסקי היה מפזר את הכלים על פני הלוח, ותובע, עוד משחק, מה דעתך שנשחק פעם על האשה, האם הוא מנחש את מבזקי מחשבותיה, אני היא המלכה, טוב לא בדיוק, מלכה מסומרטטת על לוח השח, מדוע אינני מניחה אותם לנפשם ומסתלקת, איזה עונג מוזר אני שואבת מן הקרב הזה, שאולי אני שכרו, ייסרה את עצמה. על איזו אשה, שאל האיש שלה מיתמם. על האשה שלך. בטח על שלי, מתי בפעם האחרונה השכבת מישהי. חמדה נמלטה לשירותים. כששבה היו שני הגברים כה שקועים במשחק ולא שמו לב שנעלמה. מכונית צפרה באזעקה, בריצה ירדה ברחוב פרישמן אל הים.

לפעמים היה האיש שלה נעלם לשבועות, אני זקוק לפסק זמן, את ממררת לי את החיים, מי אמר שמוכרחים להיפגש כל ערב, את לא מתחשבת, אני עסוק, ואת מסתובבת לך בגלריות, מתמזמזת עם הצבעים, אני לא יכול לגור בדירה שלך, הריח של הצבעים משגע אותי, ואת אצלי לא רוצה לגור, באמצע הלילה אני צריך להסיע אותך הביתה, הביתה, כמה את אוהבת את המלה, מעירה אותי משינה, קח אותי הביתה. הוא ודאי ידע איך חיפשה אחריו, מאזינה לקול גלגלי מכונית גדולה חולפת בתקווה שאולי הוא נוסע בה, חולף על פניה בהתרסה מבלי לעצור. כשוויתרה על כבודה ובאה לחפש אחריו במשרדו כבש אותה מיד על ארגז קרטון שטוח שריפד את הרצפה הקרה, למה שלא נלך אליךָ, התחננה אבל הוא לא הקשיב, ולמרבה הפליאה גופה נענה לו תמיד. פעם נסעה לבדה בטיול מאורגן לאירופה הקלאסית כפי שהכריז הפרסום. המסע באונייה העניק לה חופש. לא היו טלפונים ולא דואר. עיניו הפקוחות רחוקות, רחוקות. היא אהבה את הים הסוער וגם כאשר כמעט כל הנוסעים חלו במחלת ים היא יצאה אל הסיפון ואפילו העזה לפלרטט עם איש זר. הוא היה מרצה לספרות צרפתית, שחיזר אחריה ונשק לה בשפתיים נשיות, מלאות, על עיניה, בקצה אפה ולשונו רכה וגם תובענית, מחודדת ומשתלחת פנימה אל פיה המתמלא עסיס וערוותה הלחה מסגירה את גופה. איך, היא תמהה, כמו חוק הכלים השלובים, וריח נשיפת אפו לא מוכר, לא חריף ונעים ומתערב במי גילוח מפתיעים בעדינותם, והיא יושבת על ברכיו ברוח המערסלת על הסיפון הריק מאיש, חושך, וגופה מפתה אותה להניח לו לבוא אליה אט אט, פעם אחת לא ככובש, פעם אחת בעדנה, ואז היא ננערת פתאום, הוא יודע תמיד מה אני עושה, יש לו חיישנים של זאב.

הוא המתין לה בנמל. החופש הקצר שקנתה לה, ודאי ניכר בהילוכה, בזקיפות קומתה, בשערה שהתנפנף חופשי ברוח, ולא צנוף על עורפה בפקעת, לא נעלם מעיניו הרואות־כל. הוא לא לקח אותה לדירתו. באחד הפרדסים תחת עץ אקליפטוס עבות הוא שכב אתה על האדמה. לילה אחד הזמינו על עצמם את המשטרה שמצאה אותם עירומים במושב האחורי של המכונית, והיא כדרכה לא נשאה עמה תעודת זהות. למה לא נסענו הביתה, בכתה, אתה פשוט הופך אותי לזונה, העזה לומר. שנים רבות אחר־כך הוסיפה לקבל גלויות מן הפרופסור הזר שפגשה באונייה, מפירנצה, מוונציה, מרומא, חתומות בראשי תיבות, עד שהאיש שלה נשא אותה לאשה וכתובתה השתנתה.

שבת קיצית אחת, עורה השזוף מריח מלח גם אחרי המקלחת, וכל הנשים שעוברות על פניה ברחוב נדמות לה כחוגגות קיץ במחשופים נדיבים, בכתפיות דקות, בציפורני אצבעות רגליים צבועות אדום נעולות סנדלי אצבע, היא מציעה לו, מה דעתך שנרד לים. הוא מסכים, והיא הולכת שולל, איך לא למדה לאורך השנים שיש להסכמה מחיר, וזה ייוודע לה במהרה, ובעיקר הוא ויתר על משחק הטניס עם אייב, המיליונר האמריקאי שהזמין אותו מדי שבת לקיסריה, והיה ברור מן ההזמנה הראשונה שהיא אינה כלולה בה. מכנסי הטניס הקצרים שחשפו את יפי שוקיו, הגרביים הלבנים שאותם אהבה להחרים לעצמה מדי פעם כדי לחוש בכפותיה את כפותיו, המחבט וקופסת הגליל שבה נשמרו הכדורים, קמטוטי פניו סביב העיניים שכמעט נעלמו, כל ההכנות כמו לפני מפגש עם אהובה, אבל ברגע ההוא היא נופלת על צווארו ומנשקת את שפתיו שוב ושוב וקצר, שמחה כמו תינוקת. השבת הוא הסכים ללכת לים, לנסוע עד מכמורת. היא מיהרה לטגן את הקציצות האהובות עליו, קלפה וחתכה מילון ואבטיח, לבשה בחיפזון בגד ים לבן שחשף את מותניה הצרים והבליט את הגוון המוּלַטי של כתפיה, לא זכרה היכן שמרה את בגד הים שלו עד שמצאה אותו מקופל בתוך בגד־מגבת קצר שקנתה לו לפני שנים כדי לשמור על עורו העדין. היא פתחה בנסיעה את חלון המכונית והניחה לשערה להתנופף ברוח ושרה, כמה אהבה לשיר בנסיעה, לי כל גל נושא מזכרת מן הבית מן החוף, ואחריו שורה ארוכה של שירים שנהגה לשיר אותם על מעקה המרפסת הרחב בבית הוריה בלילות קיץ.

מרגע שירדו אל החוף ידעה שטעתה, כאילו לא גר מעולם בשכונת מחלול. אצבעות רגליו התקפלו פנימה כשנגעו בחול כמו פאקיר שפוסע על גחלים לוחשות, שותק, נושא את הצידנית הקטנה במיאוס, ולבסוף מפטיר, את יודעת שאני שונא את החול. הוא תקוע במקומו מתחת לסככה הציבורית פניו מסיכה של סבל. היא מתרוצצת להשיג שני כיסאות נוח ושמשייה, מסביב משפחות במעגלים, מן הים נושבת רוח מלטפת והריח המלוח. כולה שטופת זיעה ולא מן השמש, מחשש שלא תשביע את רצונו, היא מוצאת פינה מרוחקת, סוף סוף נהיה כמו כולם היא משננת כמו מנטרה בלי קול. היא מפנקת אותו, למזוג לך קולה, אולי אבטיח, אחר־כך נאכל ארוחת צהריים, עוד מוקדם לאכול, רגע של רצון, בעיניים עצומות מוצלות במשקפי שמש ענקיים, מבלי להטות את ראשו אליה, הוא שולח יד וחופן את כתפה שמידתה בדיוק כמידת כף ידו ולוחש לה, את אלילה שלי, משפט שחוזר אליה בשעות קשות להזכיר לה שאולי יש בו גם אהבה.

בדרך הביתה היא אומרת בלחש, אולי גם בשבת הבאה, והוא קוטע אותה בפרץ משפטים שהולם בה כמו מכת אגרוף, אני לא הנהג שלך, את לא תנהלי לי את החיים, אני לא מפריע לתענוגות שלך אז אל תפריעי לשלי, ידעתי שאם פעם אחת אסכים אני אבוד, את לא תסדרי לי את החיים, ובכלל אני נוסע לכמה חודשים, אני לוקח פסק זמן, אייב הזמין אותי, יש לו תוכניות לעסק גדול, את יודעת מה זה קנייה ומכירה בדואר, בארץ לא שמעו על Air Mail, אייב חושב שאני חייב ללמוד את העסק מקרוב. אז הנסיעה לים היתה פשוט שוחד, היא מגלה את פשר שעת הרצון. כמה תיעבה את ‘פסק הזמן’ שהפך עם השנים לפסקי זמן במחזוריות ללא חוקיות, כאילו נכונו לו חיי נצח. מוזר, אבל לפעמים קיוותה שאולי הוא נעלם בגלל אשה אחרת, אז היתה גם לי איזושהי תקווה, פיתתה את עצמה להאמין. בכל פעם שנעלם ניסתה למלא את השבועות החלולים בעבודה על סדרת הבדים שממדיהם הלכו וקטנו עם השנים, והיא העמידה אותם שעונים זה ליד זה. קשריה עם בעלי גלריות היו תמיד רופפים באשמתה, אבל, עכשיו, נדמה היה לה שהוא מפשיט אותה מכל יוזמה בכל פעם שהוא מושך מירכיה את מכנסיה. הכתמים המופשטים, המוארים, פינו את מקומם לציורים סוריאליסטיים שתרגמו לצבע את חלומותיה. לרוב התרחשו במבנים מוזרים, במגדל שראשו באדמה ואשה יורדת לתחתיתו במדרגות לולייניות, בבית שלא נשלמה מלאכתו ואשה ניצבת על פיגום לפי תהום, במרתף שבו כלואה אשה מחזיקה כף סיידים ומורחת טיח על הקיר.

אחרי היעדרות שנדמתה בעיניה תמיד כמו נצח פתאום נצמדים פניו אל החלון הגדול בקפה ‘ניצה’ ועיניו מתמלאות דם, תובע ממנה נאמנות גם בהיעדרו, לא יכולת להתאפק, מה, הוא ממהר להסתלק והיא משאירה את הידיד מאחור ורצה בעקבותיו. לפעמים הפך לה הסטודיו של רוברט למקלט. הידיד הטוב שרקם על יחסיהם סיפור שלא היתה לו אחיזה במתרחש, כפי שהבינה מן הפתקים שהטמין למענה בסתר מתחת לאפו של האיש שלה. טוב, אולי לא סיפור דמיוני לגמרי. אחרי ככלות הכל היא הניחה לו בייאושה לפשוט את בגדיה, לנשק על שפתיה החתומות, למשש את פטמותיה, ונותרה אילמת וקפואה, מְתרגלת את הניתוק, מרחפת מבחוץ, מענישה את עצמה, אשמה תמיד, ניצלת מאונס בזכות אין־אונותו של הגבר לצִדה שכוחו במלים, בפתקים, שאת חלקם היא זוכרת גם היום, ומשננת אותם בשעות הלבדִיוֹת, כשבעלה ב’אנדרומדה' והיא בבית, משדלת את האני הפגוע, מישהו אהב אותי, לא מעזה לנקוב בשמו גם לא בֵינה לבֵינה, “הרי את בעצם פלגשי,” הוא כתב לה, “ושנינו רואים אותך כך, אז אני מציע לך בתכלית הפשטות והקִרבה לקבל עלייך את מלוא הדין, בגוף ובנפש, ולגשת ולהישבע לי אמונים, כמו שנבראת.” או “חמד חמדה, תביטי עירומה קטנה שלי… טמבל חמודה ויקרה מאוד… ואחרי שאת נפשטת לי, אמנם לעתים הרבה פחות מדי קרובות, אבל כמעט מדי ראותי אותך זה נדמה לי שבע שנים (ואפילו נרדמת לי ממש, בעכוזים הנחמדים והנואלים שלך) אז באמת חמודה שלי, כך אי אפשר להתנהג… משוגעת על כל הראש (ועד כף רגל). צללפוני… פטוטמת חמודה וקשה.” ובפתק אחד נפער לו פתח אל האמת העירומה והכל כך מכוסה והוא כתב לה, “ילדתי, כשאני מגיע להרהר בזה, יש משהו מוזר. כל כך הרבה שנים, ואף פעם אחת לא בכית בזרועותי, לא דמעת על כתפי. יש בזה משהו בלתי אנושי, בלתי נשי, עקום. משהו לא בסדר, שצריך לתקון.” והיא אכן לא בכתה גם אז, ואולי היתה נענית בפעם הנוראה ההיא לתחינותיו, למילותיו שהיטיבו לחזר אחריה יותר ממגע גופו. היא זכרה תמיד את הפעם הראשונה שבה הגיעה בייאושה אל הסטודיו שלו. הוא ישב על כורסה מרופטת, עירום, רק חלוק רחצה מפוספס כחול שחור מוצמד אל מותניו בחגורה דקה, או אולי פשוט בחבל כביסה. פיו הדיף ריח חריף של קוניאק זול, אז בבית אתה שותה קוניאק ולא ויסקי, כמעט הטיחה בפניו. הוא החזיק בין ברכיו שנחשפו צנצנת של מלפפונים כבושים והציע לה אחד. בנוזל הירקרק העכור רחשו תולעים לבנות. מה אתך, אתה לא רואה את התולעים, נבהלה ונסוגה. ודאי שאני רואה, אז מה איכפת, בסין אוכלים גם אותם. אחר־כך ידעה שאולי מקור הדחייה לא היה בגופו כי אם בטשטוש הגמור בין ההוויות, בין הנקי למלוכלך, בין הקדוש לנבזה, בלי אלוהים. כשלא היה עוד שום ספק שבטנה השחופה תפחה מפני שהיא בהיריון, נבהל האיש שלה מאוד. הוא ישב על ידה בקפה ‘ניצה’ אחרי שקיבלה את התוצאות מן המעבדה הפרטית ברחוב גורדון ונע על מושבו, נזהר מלגעת בה, כאילו היא נגועה במחלה מידבקת. תחילה טען שזה לא יכול להיות, ואחר־כך הסיט את מבטו ממנה ונעץ את עיניו בקיר שממול ושתק, בטוח שהדממה תעביר את רוע הגזירה, כמו תמיד, פוחד מפני המלים. היא ידעה שעם כל שנייה הולכת בטנה וצוברת בעיניו נפח, ממלאת את החדר, משתלטת על השיחות בבית הקפה, מפלצת מים קדמונית, היא נהפכה לאויב, ובלי דעת נע ישבנו מעט מעט, לאט לאט, הצדה ואחר־כך עבר במהירות אל המושב ממולה. נדבר על זה בערב, אמר לבסוף ומיהר להסתלק בתואנה של פגישה חשובה והסיע אותה במכוניתו לדירתה.

היא נמלטה לסטודיו של רוברט. שכובה על מיטת הברזל. הפעם אין הוא פושט את שמלתה, והיא שותקת, אני גווייה, אתה נקרופיל, היא רוצה לומר ושותקת, “שכובתי,” אתה כותב לי, אבל מה אתה יודע. אני שוכבת על ידך אבל לא אתך, אתה לא בא עלי בכוח, לא מתוך אנינות, אלא מפני שאתה יכול לתלות את אין־אונותך בסרבנותי, “פְטוֹטֶמת חמודה וקשה.” קרה משהו ספרי לי, הוא שואל. והיא אף מלה. איך יכלה להסגיר את עלבונה. חיוך, או אולי פחות מזה, איזו שמחה לאיד ואפילו עונג, שמרכך את קמטי העכביש סביב עיניו מסגיר אותו, הוא יודע, הוא מנחש. אילו הציע לה ברגע ההוא להינשא אולי היתה נענית למען הילד שבבטנה, למרות הדחייה שעורר בה גופו המדולדל, שגם עכשיו לא נמצא בו כוח פשוט לבוא עליה אפילו על כורחה. הוא מנחש, הוא רואה אותה כשם שהעין הקבועה מחוץ לגופה ממוקמת בתקרה המתקלפת לא ראתה מעולם עצב כזה, עַצֶבֶת, יגון יגונותיים עד מוות, מלים שחוזרות אליה עכשיו משירו של בלוך, כשהיא מנסה ממרחק של הרבה שנים לקלוט את עצמה, אבל אז לא היו מלים, רק עצב, עצב, כמו חבל כרוך ברגליה הצמודות מושך אותה עמוק אל בור. היא לא הביטה בו, שכובה על גבה עיניה בתקרה המתקלפת וריח הטרפנטין חונק את גרונה. היא לא התייפחה. הוא לא ליטף את פניה ועישן סיגריות בשרשרת.

לאורך כל השנים תהתה ולא מצאה פתרון לחידה, איך פתאום נשא אותה אהובה לאשה. האם הקריסה של עסקי ‘דואר האוויר’ ושיבתו של אייב המיליונר לארצות הברית לאחר שהפסיד כאן הון רב, והאיש שלה בנמיכות רוח נמלט אל הנישואין. היא ידעה שאינה בת תחרות להצלחה, אבל בכישלון נהפך הנמר שלה לחתול בית. האם עלי להתפלל להצלחתו או לכישלונו, תהתה לא פעם. ואולי הכל קשור ברוברט. האם נמלט רוברט לפריז מפני שנודע לו על החתונה ממודעה צנועה בעיתון, או שנשא אותה מפני שרוברט נמלט לפריז.

ועכשיו, אחרי הרבה שנים של היעדרות רוברט כאן, אורח, והיא קפואה, ‘אנדרומדה’ מלא, אין חדר פנוי, אומר בעלה, שולח יד ומחבק את כתפיה והיא רועדת. הוא ידע כמה ערערו אותה אורחים לשנת לילה, פולשים אל המרחב המוגן שבנתה לעצמה. רוּב הגיע רק היום מפריז ולנו יש את הקיטון, מוכן ומזומן, אפילו מיטה מוצעת. שְמע, ומֶדה תאשר, נכון, המיטה ממתינה רק לך. בכל שבוע מחליפה זהבה העוזרת את המצעים. הכינוי קיטון ששמעה אותו מפיו כמה וכמה פעמים נשמע לה לפתע לא יאה. אני מקווה שתמצאי לנו משהו לאכול במקרר, פנה אליה, והיא דימתה לשמוע כמעט איום בקולו בעודו מוליך את רוברט אל החדר המיותר ולוקח מידו את התיק.

חמדה מיהרה לסלק משולחן המטבח, ששימש גם שולחן אוכל, אה דפי הציור שעליהם שִרבטה סקיצות לסיפורי ‘אלף לילה ולילה’ לילדים, והיא התקשתה להיפרד מן הטיוטות. האיש שלה, עכשיו בעלה, הרשה לעצמו להשליך את גרביו ולבניו המשומשים על הרצפה בחדר השינה, הוא לא שטף בעצמו אפילו כוס למים. אבל היו בקרים, בעיקר אחרי שנענתה לו בלילה, מתמסרת עד כדי תחושה שגופה נפער אליו ללא גבולות, ללא קיום, שהיה גוער בה, הלחם נרטב, את לא יכולה לדאוג שנחיה כמו בני אדם, או איך אפשר לחיות בתוך בלגן כזה, או השתגעת, מה את בונה מגדלים בכיור ואחר־כך במייבש, עוד תראי איך יום אחד הכל יתנפץ. הוא סירב לקנות מכונת כביסה והיא וזהבה כיבסו ביד והרתיחו כמו בימי הבית במושבה על גבי הגז, ואחר־כך הסכים לקנות מכונה קטנה חצי אוטומטית, ומדיח כלים נשמע באוזניו מותרות, בסך הכל שני אנשים ואורחים לפעמים, והוא לא היה קמצן. המאבק היה על מידת החופש שביקשה להשיג לעצמה בימים שבהם עדיין ציירה בדים גדולים. אחר־כך הלכה והצטמצמה בתוך עצמה, בתוך האיורים המיניאטוריים, שהוא קרא להם הגמדים שלך.

רוברט ובעלה ישבו על הספה בסלון ושיחתם כממתיקי סוד הגיעה אליה למטבח. היא ניסתה את מזלה, אולי בנוכחות איש זר הוא ייענה לה. מפֶתח הסלון ביקשה, לכבוד האורח כדאי לפרוש מפה על השולחן הגדול, במדף השלישי מלמעלה בארון. אבל רוברט מיהר להכריז, נאכל במטבח ואני ארגיש כמו בן משפחה, מה פתאום אורח. ואכן למרות שלא היה מעולם בדירה החדשה הוא הרגיש בה כבן בית, חלץ את נעליו בקיטון ונעל כפכפי אצבע, נכנס למקלחת ושלף מגבת מן הארונית, וריח הסבון שלה נדף ממנו כשיצא ודבלולי שערו הלחים צמודים לקרחתו, לבוש חלוק מגבת סגול. האיש השתנה, פריז עשתה לו משהו, החליטה בלבה ולא יכלה שלא לזכור את החלוק ההוא המפוספס והמטונף מן הביקור הראשון בסטודיו שלו.

כמו תמיד היא לא זכרה על מה דיברו סביב שולחן המטבח, כמו שקרה לה גם בשחזור עלילת הספרים שקראה, אבל היא זכרה שהיתה באוויר איזו חושיות שנעלמה מזמן בינה לבין בעלה, והיא תרגמה אותה לריחות. נרקיסים, לא, נקיים מדי. אולי יסמין. מעולם לא אהבה את ריחו החריף שמשך אחריו זֵכר של הפרשה, או זיעה, פריצות, הרמון מזרחי, וידו של רוברט, הענודה טבעת חותם עבה זוחלת על ברכה מתחת לשולחן. האיש לא השתנה. בלילה ההוא, אחרי שרוברט פרש אל הקיטון נושק על לחיה ומצליח בזריזות להצמיד לעורה קצה לשון כמו זיקית, מיהר בעלה לסגור אחריהם את הדלת, וכמעט תלש את כפתורי חולצתה. הוא מזג בין שדיה את השאריות האדומות מבקבוק היין שהביא מן המטבח, כפי שנהג לפעמים לפני נישואיהם, משמיע קול לקלוק בלשונו המחליקה מן הגומה אשר אהב בבסיס צווארה לאורך גופה, ושב אל שפתיה. פיה נמלא דבש ופטמותיה הזדקרו כפרי פטל והיא נמסה לקראתו, מגישה לו את מקור העונג הנובע כפופת ברכיים וכפותיה תומכות בעיגולי ישבנה, נפערת ללפות את אברו שבא אליה, מוכר ואהוב ורק שלו, ויש לו חיים, נפרד מגופו, ולשונו בפיה כמו חותרת לפגוש את עטרתו, לסגור מעגל כמו האצבע־המורה הנצמדת אל הזרת. כשנרדם והיא שכבה מאזינה לכל רחש העולה מעבר לדלת זכרה לילות לפני נישואיהם כשהיה מגניב אותה למלון זונות על שפת הים למרות שהיתה לכל אחד מהם דירה.

כל אותו שבוע נזהר רוברט מלפגוש בה ביחידות והשכים לצאת לענייניו. בעלה, כהרגלו מאז חנך את ‘אנדרומדה’, השלים שעות שינה בבוקר, והיא ניסתה לשוב אל שגרת חייה ולסיים את האיורים לספר. אחרי שבועות אחדים של ספקות והכרעות וחרטות, מרימה לא פעם את שפופרת הטלפון בכוונה להודיע להוצאת הספרים שחזרה בה והיא מוותרת על העבודה, נמצא לה הפתרון תוך כדי דפדוף בספרי אומנות שגדשו את ארון הספרים שלה. סיפורי ‘אלף לילה ולילה’ היו עשירים בפרטים, כמו ציוריו של פיטר ברויגל. היא קיבלה את העיקרון אבל העניקה לדמויות ולאפיזודות אופי מזרחי. מוזר, היא לא התגעגעה אל הבדים הגדולים ומצאה שלווה בחושניות שהעניקה לאיוריה, כמו להתהלך בבזאר באיסטנבול, עתיר צבעים ובעיקר ריחות. היא חזרה וקראה שוב ושוב את ‘הסיפור על בעלי כנף ובעלי חיים נוספים’ ומצאה בו מקלט. אין בו גברים ולא נשים רק בעלי חיים ואדם באשר הוא אדם, הסבירה את סוד הקסם, ובעודה מציירת את זנבו הצבעוני של הטווס שמעה באוזניה את צווחתו המצמררת שתמיד עוררה בה פליאה, איך יופי כזה יכול כך לצרוח ולמה.

בערבים זנח בעלה את חובותיו ל’אנדרומדה‘. פעמיים הזמין אותם לבלות בחוץ, פעם אחת ב’קליפורניה’, ופעם אחת לארוחת ערב במסעדת יוקרה אלגנטית ששמה נשמט מזיכרונה, אולי ‘סטפן’, היתה בכלל מסעדה בשם זה, ואולי לא. היא זכרה רק שהיתה ממוקמת בבית דירות ברחוב קטן ניצב לבן יהודה, ובאור המועם אפשר היה לרקוד A Kiss of Fire בין המנות או אחרי הארוחה. ועוד זכרה שלמרות הפצרותיו של בעלה סירבה להזמנתו של רוברט, שקם מכיסאו וקד לפניה, זוקף את ראשו ומחייך בפיתוי ולשונו מציצה מבין שפתיו מוכנה ומזומנה להישלף. ברור היה לה שבעלה מתכוון להרשים את רוברט בידענותו הקולינרית, בהבנתו ביינות משובחים, בידו הנדיבה, בקבלת הפנים שערכו לו הבעלים של שתי המסעדות, ובהיכרותו עם אנשים חשובים בעיקר ב’קליפורניה', שבה פגש גם רוברט אחדים ממכריו הוותיקים. לרגעים נדמה לה שהזמן קפא. שוב אנחנו בשלושה. רק שעכשיו נזהר רוברט ברשות הרבים וידו לא טיפסה אל ברכיה כמו בשנים הרחוקות ההן, אבל חזר אל התעלול הישן והטמין פתקים בוקר בוקר במקומות סתר, בתוך קופסית הזכוכית החלבית שבה אפסנה את צמר־הגפן בחדר האמבטיה, בתוך המצנם, במקפיא המקרר, כאילו עקב אחריה וידע מהו סדר פעילויות הבוקר שלה. בלילות התעוררה בבהלה שטופת פחד והשכימה לקום ולחפש אחרי הפתקים שנעשו חצופים יותר ויותר מדי בוקר, והדחף הראשוני היה לבלוע אותם, להעלים כאילו לא היו. בידיים רועדות היא קרעה אותם לפיסות קטנטנות, השליכה לאסלה והורידה אה המים פעמים אחדות ממתינה ובודקת עד שנעלמו. ארבעה פתקים, מיום שני ועד יום חמישי, השאיר לה רוברט, ואת האחרון, החצוף מכולם, שזפו עיניו של בעלה שוודאי התמלאו דם.

“חמד חמדתי, את נשכבת לי לילה לילה בקיטון, האם לא אמר בעלך שהמיטה ממתינה לי.” או אחרי הערב בו סירבה לרקוד אתו ב’סטפן‘, “שחופת הירכיים השחוצה, נהגת אמש באופן טפשי ונואל, אם לא איכפת לך, כשאת כעוסה ורעה אינך יפה.” או, “בולבול מטורללת, מדוע זה צריך להיות לא, כשזה יכול להיות כל כך כן.” והפתק האחרון, שקראה בו רק אחרי שפרשׂ אותו בעלה על דלת המקרר צמוד במגנט־צפרדע, "פטוטמת חמודה וקשה, אם יש את ירכייך השחופות להתמסר מכל הלב השאירי לי פתק אצל המלצר האיטלקי ב’ניצה’ ונמצא לנו מיטה."

האם ידע בעלה על הפתקים הנסתרים שנהג רוברט להשאיר למענה במקומות סתר גם בשנים הרחוקות ההם, או אולי יד המקרה סובבה כך את האירועים, והוא פשוט התעורר שלא כדרכו וניגש למקרר לשתות לימונדה קרה שהכינה למענו מלימונים טריים כמו שאהב. האם רוברט הגיש בכוונה תחילה ממש את הפתק שהיה אמנם מקופל לארבעה ומכוסה במגנט־צפרדע, לעיניו של בעלה. חמדה תמיד הקדימה אותו בבוקר ומאז ‘אנדרומדה’ הוא איחר לישון. כשהתעוררה, כולה שטופת זיעה קרה, בבוקר של אותו יום חמישי, סירבו רגליה לנוע. בכרים הגבוהים לצִדה הוטבעה שקערורית עמוקה וריקה. הדלת לחדר השינה שסגרה עליהם מאז ישן רוברט בקיתון היתה פתוחה, המיטה בקיטון סתורה, התיק נעלם וגם כפכפי האצבע. מברשות השיניים נותרו יבשות וכך גם המגבת לצד הכיור. על דלת המקרר נפרש הפתק האחרון מוצמד במגנט־צפרדע ובסופו שלוש מלים בכתב ידו של בעלה: “ארזי מזוודה והסתלקי.”

לאן יכלה ללכת, היא לא רצתה ללכת. מה יהיה אם הפעם הוא לא ישוב. היא חזרה למיטה וטלפנה ל’אנדרומדה‘. לא הוא לא הגיע, כן, הוא הודיע שנאלץ לנסוע לרגל עסקיו, וישוב רק מחר או מחרתיים. זמן הציפייה נשמר בזיכרונה במקוטע כימי מחלה. רק כמה חודשים חלפו מאז. ב’קליפורניה’ עדיין ישבו בחוץ והבריזה מן הרחוב המפולש לים הזמינה להימלט מן הצפיפות והחום. גופה התכסה בזיעה והסדינים לחים, גרונה צרב מרוב טלפונים לבתי קפה בהם נהג לקבוע פגישות, לספקים של בשר וירקות שאת שמם איתרה בקושי, אולי במקרה בעלי אצלכם.

על המיטה ערימת ספרי טלפון. היא מנסה להרחיק את המלים, הסתלקי, והלא היא מומחית בהדחקה, מה עשתה כל השנים כדי שתוכל לאהוב אותו – מחקה. כמו במשחק שעדיין היה מונח באחת המגירות, דף מבריק ואטום מתוח על מסגרת קופסת קרטון, היא מציירת או כותבת עליו ואחר־כך מרימה את הדף והכל נעלם, ריק, חלק, אפשר להתחיל מן ההתחלה. כך מחקה את ההעלמויות שלו, ותאריכים בכלל נעלמו מן הזיכרון, לא למנות שנים, אבל עכשיו היא לא מצליחה למחוק, פטוטמת חמודה, פטוטמת, פטוטמת, הסתלקי, והיא מספיקה בקושי להגיע אל האסלה ולהקיא מררה. גרונה צורב. אני חייבת לשתות, היא מזהירה את עצמה, ומעמידה בקבוק מים ליד המיטה. מה יהיה אם הפעם לא ישוב, והיא מרגישה את חסרונו כמו כאב הפנטום של הגידם, ועדיין לא עבר אפילו יום אחד. כל התריסים סגורים אבל היא מבחינה ששעת התנים הגיעה, אין יותר תנים, ממה את מפחדת, ונשטפת בגל חדש של זיעה. היא מטלפנת שוב ל’אנדרומדה' ולא מבקשת אותו לטלפון כדי לא להסגיר את סודה. היא שואלת את איז’ו, המלצר הראשי, אם הכל בסדר, כן, המרפסת מלאה, וגם תפוסת החדרים תשעים אחוז.

רק כשנכנסה חוּמה, זה היה הכינוי שהדביקה לשכנה מן הבית הסמוך, הבינה שלא נעלה את דלת הכניסה והלא יש לו מפתח משלו. היא הפחדנית לא נעלה, מה חשבה שהדלת הפרוצה תזמין אותו לחזור הביתה, כמו איזו מאגיה שחורה שתבטיח את שובו.

יש מישהו בבית, שמעה את השכנה מחדר השינה, חמדה, היא קוראה בשמה בפיצול הברות, חמ־דה, הוּ, הוּ, וחומה פולשת לחדר השינה. התקף של מיגרנה, מסבירה חמדה את החושך בבית ואת המיטה המבולגנת. היא תופשת בדיוק מה מתרחש כאן אבל מעמידה פנים, חמדה יודעת שכך והיא אסירת תודה בלי מלים. כל התריסים סגורים וכך מן הבוקר, מתנצלת חומה, בטח משהו לא בסדר, בשביל מה יש שכנים. לא אי אפשר כך, וחומה מוליכה אותה אל המקלחת, ועד שחמדה מניחה למים לשטוף את הזוהמה שהדביקו בה המלים, היא פולשת אל הארון בחדר השינה, מפנה את ספרי הטלפון ומערימה אותם למגדל על הכוננית, מחליפה את הסדינים, הציפיות והציפה, מגניבה לידית הדלת של חדר האמבטיה כתונת לילה נקייה, וגופה של חמדה נרגע. היא זוכרת שלרגע שבה אל ילדותה, ותנועותיה הזריזות של חומה מחזירות איזה שהוא סדר לבית שהשתגע פתאום מרגע שצץ בפתח האסופי בחברת בעלה.

מקלחת זה מרענן אבל לא מספיק, אומרת חומה, את חייבת לאכול. מחאותיה של חמדה אינן משפיעות על חומה, את תראי, פירֶה כזה כמו ששושה יודעת להכין, עם כפית חמאה ובעיקר, וזה הסוד של שושה, קצת חלב, ממש דליקטס, מתחלק בגרון כמו גלידה, ואחר־כך היא פותחת את דלת המקפיא, כן, וגם קצת גלידה וניל אם יש, ואני רואה שיש, את תראי, אשה חדשה. ואחר־כך נפתח טלוויזיה ונראה קצת ספורט, את בכלל לא מתעניינת, מה, אבל אני נדבקתי מבעלי, כל ערב, ואתמול טקס הפתיחה של האולימפיאדה במינכן. חמדה נכנעת. שושה עושה הכל בשתיקה וחמדה מתכסה בשמיכה עד צוואר, שרק לא יתקוף אותי הרעד, בלי שליטה. לו יכלה לבקש את חומה להישאר אתה בלילה. אבל הוא יכול לחזור בכל רגע. היא מתביישת במחשבותיה. לא יותר טובה מידידתה רינה, הפילגש של הוד מעלתו העורך הראשי של ההוצאה, שלא הזמינה איש לביתה, אולי בדיוק עכשיו יתחשק לו לקפוץ – עד שמת. ואז כשבאה חמדה לביתה משכה מתחה למיטה מזוודה עמוסה בציורי גואש ורישומים על נייר, תבחרי לך אחד, הציעה לה, וחמדה בחרה. בגווני אוקר, חום ואדמדם מילאה רינה את הנייר בדמויות מטושטשות, נעדרות מין, דקות גוף, מעוררות חמלה, כמו מצעד גוויות, ואף על פי שהיו צמודות למקומן נדמה היה שהן נעות ומתקהלות על הצופה, ודאי אחד מסיוטיה של רינה בלילות הציפייה, החליטה חמדה.

מה עוד היא זוכרת משלושת הימים ההם, איך נעלה את הדלת אחרי לכתה של חומה, מפני שהלילה בלע את הבית והדליקה את כל האורות, הוא חייב ללון הלילה באיזשהו מלון. היא שבה אל המיטה, לִבה איים לקפוץ החוצה מן הכותונת, והכותונת שוב היתה לחה מזיעה. בידיים רועדות חיפשה מספרי טלפון של בתי מלון, קודם כל בטבריה שכל כך אהב, בפנסיונים שבהם לנו לילה או שניים, אחר־כך למלון השרון, לחיפה, ולבסוף לאילת, איש בשמו לא נמצא באף אחד מהם. ואיך נרדמה לבסוף באורות דולקים שוכבת על צדה, מצמידה את הטלפון אל בטנה, והתעוררה בבהלה, הפעם הוא לא ישוב. ובכל יום, בשעת צהריים, דפקה חומה על דלה הכניסה והיא הניחה לעצמה לשקוע אל הרוך המפנק של האשה הזרה, שלא ביקשה ממנה דבר רק להתמסר לטיפול האמהי. היא בישלה אורז, תראי איך הם יוצאים אצלי, אחד אחד, והכינה בביתה קציצות ופיתתה אותה לאכול, והקימה אותה מן המיטה אל הסלון, ופתחה את התריסים. ריח פריחת ההדרים פלש אל הבית. חמדה שקעה בקהיון, וגופה נדמה לה כמו בובת כלונסאות, כל מפרקי גופי נשלפים מגומותיהם, חשבה, עוד רגע איהפך לערימה מוכנה למדורה. ובתוך האין־קיום הרעידו את גופה המלים, הפעם, אולי הפעם, הוא לא ישוב.

בערב השלישי טלפנה ל’אנדרומדה', חכי, רק רגע, אני קורא לו. היא לא המתינה ובזהירות הניחה את האפרכסת על הכַּן. הוא חזר. היא החליפה שוב את המצעים, שטפה את הכלים שבכיור, ניגבה והניחה במקומם. סילקה את צפרדע־המגנט מדלת המקרר והטמינה בקופסת התכשיטים שקיבלה בירושה מסבתה, ערכה חיפוש מדוקדק במקומות מסתור בלתי מתקבלים על הדעת, בסל הכביסה שבחדר האמבטיה שרוקנה אותו על הרצפה וניערה את הכבסים, בקופסת הבשמים־להבדלה מבית אבא, בתנור האפייה שלא השתמשה בו שנים ארוכות, אולי לא מצאה את כל הפתקים שהשאיר לה. היא סילקה את המצעים מן המיטה בקיטון והשאירה את המזרן עירום, סגרה את הדלת, וכמעט נפלה כשנתקלה במדרגה המוליכה למסדרון. היא חפפה את ראשה וחזרה למיטה.

אחרי חצות חזר מ’אנדרומדה'. היא שמעה אותו יוצא מחדר האמבטיה, כנראה שטף את פניו כפי שהבחינה אחר־כך בשיער ראשו הדליל והלח ונכנס לחדר השינה. היא משכה את השמיכה עד צוואר. הוא התיישב על הצד שלו במיטה הכפולה, הרכיב רגל ימין על שמאל, התיר את שרוכי הנעל ומשך את הגרב בקצות אצבעותיו, ואחר־כך רגל שמאל על ימין, ושוב התיר בנחת את שרוכי הנעל ומשך את הגרב בקצות אצבעותיו והשליך על הרצפה, ועמד ברגליים יחפות על השטיח הקטן ופניו אליה, פרם את כפתורי הכותונת, ושלף באחת את שתי כנפותיה ממכנסיו, פתח את אבזם החגורה ושלשל את מכנסיו תוך כדי טלטול רגליו. כמה אהבה את רגליו, עמודי ההיכל, קראה להם בלבה. ובן רגע משך את השמיכה מעליה, ושמוט תחתונים בא עליה קצר ונמרץ מותיר בה חותם כמו כלב שמסמן את גבולות ממלכתו, בלי מריבה, בלי מלים, ואיך גופה נפער אליו בלי חשבונות, איך הוא עושה לי את זה, שאלה את עצמה אין ספור פעמים. היא העזה להעיר, חיפשתי אותך בכל בתי המלון בארץ אפילו באילת, והוא בקול מנומנם מלמל, טוב אז יהיה לנו חשבון טלפון מנופח החודש.

הוא ישן עד מאוחר. היא נכנסה למקלחת. כשהתעורר כמעט בצהריים לא עבר ביניהם אף חוט אחד של עדנה. לשווא חיפשה ניד עיניים, ואפילו ליטוף. הוא שתה את הקפה בחיפזון, מפתח המכונית בידו. בפתח, כשגבו אליה אמר, הפרחים מחכים לך ב’אנדרומדה'.

I. בוני

המחזר, המיועד להיות בעלה, לא ידע על שבע שנים נפלאות־נוראות, בהן נכנס ויצא מחייה היועץ, שלביתו הזמינו אותם, בעצם אותו, לחגיגת יום העצמאות. לפעמים, בדחף פתאומי עשתה את כל הדרך מן השפלה, טיפסה במכונית אל הספסל שבקצה השכונה בתואנה שמכאן התצפית הטובה ביותר אל הקו התוחם בין ארץ נושבת לבין מדבר. או מכאן תצפית נדירה על ירושלים מדרום. תמיד בשעת בוקר, מִפחד רוח ערב מטורפת צהובה, מתנפלת מן המרחב המזרחי. אבל באמת את מצודת האבן באה לראות, או אולי לארוב לבעליה, היועץ. והעינוי המתמיד, מה יהיה אם תפגוש בו, האם תימלט או תעמוד מולו פנים אל פנים. והפחד שאם תראה אותו למרות שעברו כל כך הרבה שנים, היא תרוץ אחריו, היא תעמוד בשער הברזל ותמשוך בחבל המצילה, היא תרעיד את הפעמון, היא תשתטח על הסף, בבקשה, שוב, בכל תנאי, האם לא חיה כפילגש לכל דבר בלעדיו. רק עכשיו המחזר החדש, והחתונה.

בית הפוך. חזיתו הצרה פונה לצפון וחלונותיו לאורכו פונים אל המזרח, צומח מתוך הבוסתן הירושלמי, ועין החלון המקוּשת בקומה השנייה צפון אל הגן. האם ראתה את צדודיתו של בעל־הבית, מְסוּפָּר כחיל מרינס, גולגולת מיואשת, מוּטת צוואר, או שרק דִמתה לעצמה.

שנה תמימה והיא עמדה בהבטחתה לחתן העיקש להיות אשתו, גם בבוקר, ולא כפי שנהגה עם מחזריה בימים רחוקים, נעתרת להם אחרי ליל חמדה, טוב נתחתן. אני יכול לספר לאמי, שאל ההיסטוריון המזדקן, חוקר יוון העתיקה. נתחתן, אני מבטיחה. ובבוקר נופלת עליה אימה. כך לאורך שנים רבות עד לאותו ליל חורף, בדיוק בשלושים ואחד לדצמבר לפי מניינם, שבו נקרה על דרכה במסיבת חברים האיש שהתמנה לא מכבר ליועץ ראש הממשלה למלחמה בטרור. מאז היא סופרת את שנותיה לפניה ואחרי, לוח הזמנים שלה נתקע. היא שוכחת ימי שנה וימי הולדת, אבל איך אפשר לשכוח שלושים ואחד לדצמבר. ועכשיו אחרי אחת־עשרה שנה, מספר לא סמלי בכלל, היא תתחתן סוף־סוף.

אבא כבר לא זכה אבל אמא. הבלשים שכתבה, שלושה במספר, ‘רצח בחוג לארכיאולוגיה’, ‘רצח בתיאטרון’, ‘רצח במוזיאון’, והרומן ההיסטורי ‘סמירמיס’, שראה אור זה עתה, תמונתה בעיתון, סיפורי המשפחה בראיונות שהעניקה, כל אלה לא שִימחו את אמא, אבל חתן טרם בא. היא היחידה מכל בנות המשפחה שלא מילאה את הציפיות. אם כי מוכרחים להודות, שאמא השתנתה. הדחף לראות את בנותיה מתחת לחופה פינה את מקומו לחשדנות כלפי המין הגברי כולו, אחרי שכל הנישואין במשפחה הסתיימו בגירושין, ובעיקר בגזֵלה, כך קראה אמא לפסקי הדין הרבניים. עכשיו לא חסכה את שבט לשונה מנשים כנועות וחסרות־אונים, מי צריך אותם, את הגברים, אשר ג’דע יכולה גם בלי, ובכל זאת היא בוודאי תשמח ותגיד, אף פעם לא מאוחר מדי. ולפני הפרק החדש בחייה כאשה נשואה היא תיכנס בשערי הבית, בעצם המצוד, שבה חי האיש שהתמנה לא מכבר ליועץ, ולו המתינה שבע שנים, והוא גם והסתלק אחרי שנולדה בתו היחידה.

הנִדחים עלו סוף־סוף לשלטון. תספורת חיל המארינס של היועץ, אהובהּ, שלו המתינה לשווא במשך שבע שנים, תשמש את ייעודה בגלוי, בתפקיד ממלכתי, ולא כסממן לגעגועי האיש לימי מחתרת אפלים. לפני שתכניס איש זר למיטתה עם כתובּה וקידושין היא חייבת לדעת אם אהב אותה או לא אהב. היא לא תכננה איך, אבל היה ברור לה שאם רק תיכנס אל הבית, אם תפגוש את האשה האחרת, החוקית, פנים אל פנים, ולא נסתרת בחשכת בית קולנוע, היא תשמע את האמת, היא תגלה למה הסתלק לו כך לפתע אחרי שנולדה בתו־יחידתו, והרי היא לא ביקשה שישחיל על אצבעה טבעת.

מאז כמעט בכל לילה היא חולמת אותו נוטש אותה במכונית שהופכת להיות חלק מגופה כמו תותבת, ובה היא מנסה לעלות לשווא במעלה הקסטל אל העיר. או בחדר מלון מכוּנם על שפת הים, ריח טחב רקוב עולה מן הסדינים הלחים והשמיכה מדיפה גופות של אנשים זרים. נוטש אותה במיטת בית חולים בלי תינוק, שלא נולד, כמעט נולד, אפילו לא בא לבקר. ומה שקרה לא בחלום, בחיים, המוות הזה, לא כך אמר אחד מגיבוריו של נסים אלוני. איך חשב תמיד שהוא מצליח לרמות את בעל המלון ומסר שם בדוי. לפעמים כשכל החדרים היו תפוסים הקצו להם לשעתיים קיטון פינתי שוודאי נהג לישון בו המלצר.

לאורך כל השנים מאז הסתלק, שיננה פתק שנמסר לה בידי מלצר כשהמתינה לו בקפה ‘ניצה’ והוא לא הגיע. לפעמים, בציפייה לאיש התחשק לה לפתוח בשיחה עם המלצר שנראה לה איטלקי במוצאו, חגור חגורה שחורה רחבה במותניו, שותק, אבל עיניו החומות מביטות בה בהשתאות, אולי לנוכח אורך־הרוח שלה, ממתינה לפעמים שעות, קד לה קלות, ידו האחת כפופה לאחוריו והאחרת מחזיקה במגש. האיש היחיד שהיה עד לאהובהּ המרגל אחריה מעב לשמשת בית הקפה באחת הפעמים שבהן העזה להינתק ממנו ולהיענות לחיזוריו של גבר אחר “מאוד רציתי לראות אותך, אפילו לרגע, ולא הצלחתי.” כך שיננה לעצמה את הכתוב בפתק, נדמת תמיד מחדש מן העיוורון של המלים, “שלי ושלך,” מה היתה דמותו של העתיד שצפה להם יחד, “אתמול, למעשה, החלטתי סופית להתמודד על מקומי בכנסת. התלבטתי הרבה, ותאמיני לי שזאת האמת ולא העמדת פנים. אני רואה בהתמודדות הזאת מאבק על מקומנו (שלי ושלך) במדינה הזו. אם את בכל זאת חושבת שזה יכול לפגוע ביחסים בינינו – תגידי לי ואני אוותר.” והחתימה רק בראשי תיבות, סודית. ועכשיו, אחרי שורה של תפקידים נכבדים, מוּנה אהובה לשעבר ליועץ לענייני טרור.

החתן המיועד סיפר לה שבביתו של היועץ נערכת מדי שנה בשנה מסיבת יום העצמאות. שמח מאוד, היין והמזנון כמו שצריך. אבי־אשתו של היועץ הוא בן למשפחת קוסובסקי, ודאי שמעת. וכדאי לך לראות את הבית בתלפיות ובעיקר את הבוסתן, כמו שאת אוהבת, שומר על הסגנון המזרחי, ובריכה קטנה מרוצפת קרמיקה ארמנית ומזרקה. איך יכלה לספר שהיא יודעת היכן עומד הבית, וכי ביקרה בשכונה אין ספור פעמים, וראתה את הבית, לא ממש, מבחוץ. היא יכלה להמציא כאב־ראש ולדחות את ההזמנה, או מוטב כאב־קטן, כרגיל, אתה יודע אחרי כל ספר חדש מתהפכות לי המעיים. אבל משום מה האמינה שאם תפגוש את בוני, האשה האחרת, החוקית, תיפתר החידה. מוזר. רחוקה ואולי אפילו שנואה, אבל קרובה, מתחלקת אִתה בו בעל כורחה, אולי היא יודעת את סודותיו, אולי היא המַפתח, היא תספק את הצופן לאיש שכריות אצבעותיה נגעו בכל שקערורית בגופו וידעו כל קמרון, ועד היום היא יכולה להעלות באפה את זיכרון ריח נשיפת אפו, אבל אליו לא הגיעה.

רק פעם אחת במקרה, בקולנוע אלנבי החשוך, פגשה אותם יחד, היא, בוני, אשתו החוקית, לבושה שמלת משי כחולה, שני חלקים, והעליונית מכסה בטן מתעגלת.

לשמוע את האמת מפני בוני. בוני, חזר השם והתבַּנְבֵּן, או אולי לבדוק אם פג הקסם של העורף העיקש המתמסר לתסרוקת קצוצת שיער בקו ישר. בוני, כך שמעה אותו קורא לאשתו החוקית, לא בשמה הרשמי, כשנקרא לטלפון תוך כדי ישיבה צמודה על הספסל המרופד בקפה ‘וֶרד’, ידו מגששת בהסתר אחר מִפתח ברכיה. כבר אז ידעה, ‘בוני’, כמו הֶבזק של כל האמת, איש בלתי מופתע למשמע שמו בטלפון, קורא לאשתו הבלתי־אהובה בהיסח־דעת, כמובן מאליו, בשם החיבה שלה, אחרי שאהב אותה, את תרזה, ואחרי הילד שלא נולד שכמעט נולד, שנקרע מבטנה.

עכשיו הם מתאספים בחצר הבית, כמעט מצודה, אנשי אצ“ל שקיבלו בינתיים הכשר יחד עם אנשי הסוד, אויביהם מאתמול. הבית לא ביתו. משפחת אשתו החוקית ישבה בו, בנתה אותו, כך ליקטה פה ושם פרטי מידע מן העיתונות היא עקבה אחר מדורי הרכילות, מצפה לחשוף את חידתו של האיש. היא הסיטה מבט מן התמונות שהופיעו מדי פעם מחשש שהגעגועים יטביעו אותה. שני עשורים ואולי יותר בלי חרות ובלי מק”י, מלשינים, מנדים, מטביעים את ספינת המרד שלהם, מודדים אותנו כפי מידתם, כך אמר לה, מי שהתמנה לא מכבר לתפקיד היועץ ואז עדיין היה עיתונאי פרילנסר, ואחר־כך מחליף את עיסוקיו, מנהל מפעל לייצור נייר, מתאמץ לעשות כסף ולא תמיד מצליח, ולבסוף נכנס לעסקי העצים של מר קוסובסקי, אבי־אשתו. המטורפים מלבישים בכתונת משוגעים את זולתם. איך ייתכן, לא היתה כזאת בהיסטוריה, איך האיש שעומד בראש המרד אינו מתכוון לתפוס את השלטון בכוח. הם לא הבינו. הנשק נשמר בארגזים משומן ומטונף, לא מוכן לירי. אבל התותח של יפי הבלורית. כך ניסה לשכנע אותה. איך הכעיסה אותו כשניתחה לפעמים בבדיחות הדעת את נאומיו חוצבי הלהבות של המפקד, כינוי ששמעה מפי אהובהּ בשנת הציפייה הארוכות. הוא שמר למענה גזרי עיתון מצהיבים, צילומים של נאומי המפקד מקופלים בכיסיו. תמיד הסתובב בלי תיק. פעם קנתה לו ליום ההולדת תיק מעור איטלקי משובח. הוא איבד אותו כעבור שבוע. אם ביקשה ממנו להחזיק לדקה את ארנקה עיווה את שפתיות באי רצון, תיק, ועוד של אשה. כך הלכו לאיבוד רוב מתנותיה, מכונת גילוח חשמלית שפעלה על בטריות כדי שיוכל להחליק את לחייו במכונית, טבלת שחר קטנה ניידת, נרתיק למשקפים, והתירוצים: שכחתי, איבדתי, לא מוצא. המפקד שלך מאוהב בשמות תואר: ‘אלטלנה אונייה נהדרת’, ‘מורנו ורבנו הגדול’, ‘איזה ציוד נפלא’, כך הקניטה אותו, וכבר אז לא ידעה אם כנגד המפקד יצא הכעס, או בגלל השנים האילמות בציפייה למי, למה, להכרעה – אבל לא למשפט שלמה. עד שהוא פשוט הסתלק. את מתעסקת בשטויות, אנשים נהרגו שם, ואַת. והיא ידעה שהצדק אתו, והיא לא חייבת לאהוב את המפקד שלו. אבל אויביהם מאתמול לא יכלו לנחש שמאחורי המלים הגבוהות מסתתרת איזו חולשה. יודעים לחיות רק על קו־הקץ, אל מול לוע הטומיגן, אבל סתם יום של חול לא בשבילם.

אל הבית בקצה הבוסתן הובילה שדרת חרובים גבוהי קומה, מציצים מעל חומת האבן ושער ברזל כגובה החומה סוגר על החצר, ומזכיר לה את שערי הפרדס הערבי ששתה את מימיו מן הבאר על גבעת כרם השקדים במושבה. שער הברזל הצבוע בכחול־דהוי, בו הביטה תמיד מבחוץ במסעותיה חסרי הפשר אל הספסל הצופה אל הבית או המצודה כפי שכינתה אותו בלִבה, ומבין פיתולי הסבכה של הקשתות בראשו, שאותם ידעה בעל־פה כמו במגע אצבע, הציץ סבך הבוסתן הפראי, היה פתוח עכשיו לרווחה והירוק על כל גווניו נפרש לעיניה. ערב־רב של עצי זית, תאנה ורימון. פטמות תאנים כבר מבצבצות מבין העלווה הרעננה רחבת הכפות, ואל אפה מגיע ריח הטאיוּן מבשר הקיץ. משני צדי שביל עצי החרוב המוליך מן השער אל החצר המרוצפת לאורך הבית פרחה מרווה סגולה חריפה מעלה דמעות בעיניה ומשהקת את גרונה.

עכשיו לעמוד מולם פנים אל פנים. לעמוד מולו פנים אל פנים. אילו לא התביישה בחולשתה היתה מחזיקה בידו של חתנה המיועד. היא לא הכירה את חבריו בשמם וזכרה רק את סיפורי חייהם ששמעה לפעמים מפי אהובהּ. אבל נדמה לה שהיא יכולה לזהותם אחרי מבט קצר אחד, יש להם סימני היכר, כמו מתגנבים בצל הקיר, חוששים בעורפם מפני רודף. למרות שמכבר עלו מן המחתרת, שֶׁבה הוסיפו לחיות שנים רבות אחרי שהתפרק הארגון. נישואי בזק של חסרי בית, פליטי בתי־סוהר, נודדים מחדר שכור למשנהו עם מזוודה ביד, גברים בלי תמונת משפחה, וגם הרבה רווקים. לפעמים חשבה אחוות גברים שיחקה תפקיד חשוב בכל שנות הנידחוּת, כמו יתומים זקוקים למחוות אב. הוא חיבק אותי, הוא נישק אותי, סיפר לה על המפקד כשחזר מאיזו אסיפת חברים, והיא לא העזה לאמר כמה ילדותי, הוא ודאי נישק וחיבק כך את כל באי האסיפה, הוא אפילו לא זכר את מי זיכה במחוות האבהות הזאת. והדיווחים האלה עוררו בה תערובת של רוגז, כמעט רצון להפליק, לפקוח את עיניו וגם רחמים רבים. ולאהבת אֵם אתה לא זקוק, כמעט שאלה אותו ערב אחד, אבל תמיד נצרה את לשונה, חבל שהערב ילך לאיבוד במריבה, בהסתגרות כמו קיפוד. והיא גופה פרח אליו באלף אבקנים. או אולי העדיפו הנידחים את החברים שאתם בילו לאורך שנים מחרפים יחד את נפשם, התלקטו לדירה אחת או שתיים, מתחלקים על פי נטיות־לב חברִיוֹת ישנות, זוכים בכוס תה בחורף ובעוגיות פריכות ובקיץ בגביע גלידה, משחקים עם ילדיהם של ניצה ואבנר, שהוסיפו לשמור על כינויים מימי המחתרת, וחוזרים על סיפורי הגבורה מאז, כך הסביר לה אהובהּ מדוע אינו מסוגל לבלות בחברתם, תקועים בעבר. אבל גם הוא לא ישב אף פעם במקום ציבורי בגבו אל הקיר. תירוץ, או באמת עדיין הפחד מאז מוסיף לנקר את גבו, וכך זכה תמיד לראות מה נעשה על המדרכה ממול. והיא פניה מכונסות בעיניו שאינן מישירות מבט.

הם לא הוזמנו לבתי החברים. מחזר נכזב טרח לספר לה, אומרים שהוא מכסה אותך ביהלומים ובגלל זה העסק שלו בצרות. איזה מזל שיש לו חותן עשיר. רק יודיתק’ה הקטנה, ‘הפליטה’, כפי שקראה לה תרזה בלבה, פתחה לפניהם את ביתם. אחר־כך נודע לה שהיתה נערה כמעט ילדה כשהגיעה באלטלנה, ומי יכול היה לנחש. מוקסמת הביטה תרזה בידיה בעלות המפרקים העדינים מחזיקות בסכין ובמזלג, עיניה מרוכזות בצלחת, לועסת לאט־לאט, ועם כל נגיסה, משתהה, כאילו כל העתיד טמון בפיסת הבשר שהיא מעלה במזלג, טובלת קוביית לחם בציר הנותר ומשאירה צלחת נקייה. גם היא תהיה כאן היום בביתו של היועץ אחרי שבעלה התמנה למנכ"ל משרד התחבורה, ותשמח לראותה באמת אחרי שנים של נתק.

אחר־כך, כשהחליפו את השלטון, התמנה אהובהּ, זאת אומרת אהובה לשעבר, תפקידים חשובים. עכשיו פיוס כללי, אך אפשר היה להאמין ביום העצמאות הזה בחצרו של היועץ. מי יזכור לה את הרומן האסור ארוך השנים עם בעל־הבית. אחרי הכל חתנה המיועד מלווה אותה, ואיש לא יחשוד בה שהיא מנהלת חשבון עם העבר.

תרזה הקיפה במבט אחד את כל הקהל, ומיד ידעה שהיועץ, בעל־הבית, לא כאן. אולי אחרי שקיבל את פניהם פשוט הסתלק, כמה מתאים לו להסתלק, אולי אל החדר המסורג בקומה השנייה הפונה אל הצפון. אם תתרחק תוכל אולי להציץ בעורפו, בקו התספורת המעורר בכריות אצבעותיה חשק לגעת, להעביר עליו את האצבע המורָה, למשוך כמו זרימה חשמלית את המגע לאורך נקיק שדיה וטבורה עד למקור העונג.

המצודה הסגורה והמסוגרת מפתה אותה להסתלק מקהל החוגגים, להיעלם, להיכנס אל החצר הפנימית, לפתוח את מכסה התיבה, היום אדע את הסוד, היא משננת לעצמה שוב ושוב, בוני, בוני.

יודיתק’ה נופלת על צווארה, “בואי, בואי, כולם כאן, קראתי את הספר החדש שלך ‘סמירמיס’, אם אני לא טועה, תגידי זה סיפור שהיה על מלכה אמיתי? ומה שלומך?” היא ניתקת והחתן המיועד שלה בְבינבּוּן שם גברת הבית, אשתו של היועץ, בוני, בוני, היא אשתו החוקית של היועץ, בוני בוני, מכה בראשה, זוהי ההזדמנות האחרונה לדעת את האמת, אשה נשואה לא יכולה להרשות לעצמה להתעסק בסודות מן העבר, להיכנס לפרק החדש עם החתן המיועד בלב טהור, ועדין היא נטועה במקומה.

החתן המיועד מסתובב בין האורחים, חוזר אליה כמו אל תחנת מוצא במסלול הליכה, “להביא לךָ שיפוד, ואולי שתייה, די חם היום בשביל ירושלים”. תרזה נאחזת בכוס הקמפרי האדום שבידה, מהדקת אותה בכפה, כמעט חוששת לנפץ אותה, כך בלחיצה אחת, קמפרי מהול, כמו הדם שניגר ממנה שבועות רבים אחרי שעקרו ממנה את הילד, שופע, שופע, עד שדהה צבעו. הרבה שנים עברו ועדיין רודפות אותה המלים של הרופאה אחרי שהכל תם ונשלם, היה לך בן. היא מגרשת את המלים נאחזת בבוני, בוני.

ראשוני האורחים נפרדים, מתמהמהים, פרידות ושוב פרידות, כאילו השהייה ביחד היא קמע. שעת השועלים, קוראת תרזה לערוב השמש בירושלים, ככה, בטעות קוראים להם תנים. היא פוחדת בשעה הזו בירושלים. כבר מְאוושים ראשי האורנים ברוח הערבית, היא פוחדת, לו יכלה לכסות את עורהּ בעורהּ, להתכנס כמו חומט.

מוזר שהתקרובת לאורחים לא הוגשה מבפנים, מתוך הבית, כאילו החצר אינה שייכת למבנה האבן. מאחורי פרגוד כתום בצל הזית הוסתרו הכלים, דברי המאכל, ומשם הגיחו מדי פעם מלצרים נושאים טסי נחושת סגלגלים וערכו מחדש את השולחן הארוך שעמד מתחת לשורת החלונות. היא מהססת בהליכה לאחור, מחזיקה בכוס הקמפרי, ובאחת סובבת ומתחמקת אל חזית הבית הפונה צפונה. הוא סיפר לה על ההיריון של בוני בשדה חרציות צהוב משתפע אל הירקון, בלי הכנה מוקדמת, ישיבתה מוגבהת בגלל המדרון הקל, רגליה מקופלות תחתיה על העשב הרך, היא מפנה אליו מבט, צדודית פונה אל צדודית, זו רק פריחת ההדרים, אמרה כשהתלחלחו עיניה בדמעות. את ודאי מבינה, קשה אתך, לא הלכת עד הסוף, ונעלמת לטיול הראשון שלך בלעדיי לשלושה חודשים. ומה הייתי אמור לחשוב? והיא, שערה העבות המתולתל נשפך על כתפיה, נמלטת מפני האשמה. הנה אני פרוטומה חצובה באבן, תבנית האשה שאני רוצה להיות. בלי דמעות. בגבורה. לבדי. היא נתפשת בשמה של המלכה, סמירמיס, סמירמיס. ממרחק שנים נדמה לה ששמעה בקולו או ראתה בקצה שפתיו איזו שביעות רצון של נקמנות. כך בלי שום הכנה מוקדמת, אחרי שרק אמש בילו בבית שלא הסתיימה בנייתו, פְעוּר חלונות מכוסים בשמיכות, על מיטת ברזל חשופה, ודאי משכבם של פועלי הבניין כאשר העבודה היתה בעיצומה. אחר־כך כנראה קסמה לו המצודה שבנה אבי־אשתו בירושלים ובנייתו של הבית החדש לא הסתיימה. לה בכלל לא היה איכפת, כך לפחות אמרה אז בלבה, מרגישה כמו גיבורה של חייה, לא זקוקה לסממנים הממוסדים, לרגלי גבעת נפוליון, לקול קרקור צפרדעים כמו פיתוי לדבר עבירה. הוא שותה יין מן הנקיק המבהיק בין שדיה בצל כתפיה השחומות, ולא משם והלאה, למרות כל פיתוייה אף פעם לא משם והלאה, וחוזר אל שפתיה. והיא אין לה איסורים, כל גופו הפקר.

בבוקר היא שבה הביתה בשביל צדדי מוקפת בתים חד־קומתיים מטופחים, כלב נובח במלונה, שובך־יונים, בערוגות צומחים פרחי אמנון ותמר. והיא, ראשה בערפל הרך העוטף את ראש גבעת נפוליון המנץ צמרות תמרים בְּדוּרים וגאים משחילים את המיית המפל. אז למה הוא אומר שקשה אתה. האם הוא יודע שהיא מביטה בו מן הצד, בו, בגברים שהיו לפניו, נפלשת אבל לא נכבשת, גאה בכוחה שנדמה לה אין סופי וגם נשלט. היא צופה מן הצד בעינוגיה ומתפלשת בהם. אז אולי באמת קשה אתה. לא מוכנה לפלישה של זר. בכלל לא להכניס את העולם פנימה. במאכל, במשקה. עין גדולה קבועה מלמעלה לא מניחה לה להתמסר עד הסוף, מותחת את היֶתֶר עד קצה אבל לא מתפקעת, נסוגה אל עצמה, מנהלת איזה מאבק משוגע לנצח את הגוף, מלת המפתח שליטה עצמית. ואולי בעיקר להישאר מן הצד תנאי הכרחי למלים הנכתבות, עצם מהותן, לא להיות מעורבת.

אחר־כך ידעה כמה השלתה את עצמה שיש בכוחה להפריד בין גופהּ לנפשהּ. שדרך גופו נפשה נוסקת, אבל אם רק תרצה. גם המכוּרים בטוחים שיוכלו להיגמל אם רק יחליטו. הייתי מכוּרה לאיש הזה. אחרי שנעקר הילד מבטנה, מוזר איך היא חושבת עליו כילד ולא כעוּבָּר, ודאי שלא כנֵפל. היינו לבשר אחד, ברית כרותה בינינו ואיך הוא יכול לקום ולהסתלק פתאום. אני נושה בו חוב שאין לו שילומים.

עכשיו היא ניצבת מול הדלת. נפטרת מן הכוס שבידה ומניחה אותה על כרכוב של עמוד שהובא לכאן מאתר ארכיאולוגי איזשהו. בזהירות, כאילו מישהו עוקב אחריה היא ממששת בידה את הדלת הנסתרת בסבך פרחי שעוֹנית לוטשים בה עיניים, משתרגים על גבי חבלים שנמתחו מן הקרקע אל חדר התצפית שבקומה השנייה. היא הודפת אותה פנימה מופתעת מן הקלות שבה היא נעה על צירה. מעל ראשה מתנשא קמרון שמוליך אל החצר הפנימית.

בראשונה שמעה את הרעש. כמו כלי הקשה עשויים מגופֵי דלעת, וצליל חורק של שרשרות ברזל, ושוב חבטה, נקישה, חלולה. ואחר־כך נגלה לה המראה. שלוש נשים ישבו על נדנדות מרופדות כמו כורסאות שיצרו תבנית של משולש. הן חבשו כובעים גבוהי תיתורה עשויים מעיסת נייר, או מחומר קשיח ונפיץ גם יחד. ואולי פאות נוכריות בצבע פלטינה מרוססות בספריי שיצרו אשליה של כובע באור הירושלמי החד של אחר הצהריים. בתווך עמדה ילדה, כמעט נערה, לבושה בשמלה לבנה. שני וולנים כמו כנפיים התנפנפו מכתפיה במקום שרוולים וחשפו זרועות חיוורות. אחר־כך תגלה לה בוני, אשתו החוקית של היועץ, שהיא ילדת מלאכים, אילמת. ניצני שדיה ניקרו את השמלה, הילדה נופפה בידה מחרוזת ארוכה של חרוזי ענבר אדומים, אטומים, שנגעה ברצפה בכל פעם שהילדה כפפה את גבה כדי לצבור תנופה. היא סחררה את המחרוזת באוויר ופצפצה את הכובעים גבוהי התיתורה או התסרוקות של הנשים. עם כל פצפוץ הוארו פני המלאך שלה בחיוך תמים ומתגרה כאחד. הזקנות צווחו, “ססיליה, ססיליה,” והיא לא שמעה. הנדנדות נעו אחורה וקדימה בחריקה עם מפץ המחרוזת, מתקרבות אל הילדה ולא נוגעות בה. הנשים ספגו את החבטות בלי נוע כמו פרוטומות חצובות באבן גיר, ידיהן השלדיות נאחזות בשרשרות המתכת.

מחוץ למשולש הנדנדות עמדה בוני, אשתו החוקית של בעל־הבית, ידיה שלובות בחיקה והיא מביטה בחיזיון שותקת. הילדה לא הבחינה באורחת. אז זהו הסוד שמסתירה במצודה המשפחה הירושלמית הוותיקה שהתחתנה באיש נידח ונווד מאי־שם, ילדת מלאכים.

“תפסיקי אותה, עשי משהו. היא תהרוג אותן. ענברים הם קשים כמו מתכת,” שמעה תרזה את עצמה צועקת מעבר לקרוּסֶלה כפי שקראה לה מן המבט הראשון. בוני, מוזר שהיא חושבת עליה בשמה הפרטי, הגישה אצבע לפיה וסימנה לה לשתוק. דקות אחדות ארוכות מאוד הביטה תרזה מהופנטת במחזה, ואז לפתע צנחה הילדה על כרית שהיתה מוכנה לכך כנראה, התכרבלה כמו עוּבָּר ונרדמה. מחרוזת הענברים צנחה ברעש עמום על רצפת האבן. שלוש הנשים הזקנות הוסיפו שבת בלי נוע.

כשידיה עדיין שלובות בחיקה, כמו במשחק ילדים שבו נָגפו המְשחקים זה בזה בידיים שלובות מדלגים על רגל אחת, עקפה בוני את המשולש הקפוא, “אז מה, סוף־סוף באת לראות את הפלא, לרוות קצת נחת.”

“את מטורפת. איך לא הרגעת אותה, היא כמעט הרגה אותן במחרוזת הענברים.”

בוני פלטה צחוק שנשמע יותר כמו יפחה, “שנה ועוד שנה היא מפצפצת את ראשיהן והן עדיין חיות. תגידי גם את הלכת שולל אחרי עמודי רגליו, או אולי אחרי התחת הקטן שמתעגל לו מעליהן. גם בך עורר התחת הקטן נכמרות, כמו של תינוק.”

איך היא יודעת, פעם כשהצליח לחמוק לשבת אחת נסעו לטבריה, לפנסיון קטן. דלת המקלחת נותרה פתוחה, הוא עמד בתחתונים והתגלח אל מול הראי שמעל לכיור, והיא התאפקה לא לפלוש אל הפרטיות הגברית, לכרוע ברך להעביר לשון מכף רגל על השרירים המתוחים עד לקמט של הישבן המתעגל. לפעמים כשרצה להצחיק אותה הניע כל שריר ברגליו בנפרד, וריח מי הגילוח נקי.

“על מה את מדברת. הכל היה מזמן, כל כך מזמן,” הצליחה תרזה בקושי להסתיר את הרעד שנאחז בקרסוליה. היא יודעת שאני משקרת.

“אז מה את עושה כאן אם הכל היה מזמן. הכל עכשיו. ילדת המלאכים, ססיליה, כאן ועכשיו. את ראית איך היא מעבירה את הזמן.”

“אז הוא חזר בגלל הילדה,” לחשה תרזה בעיניים מושפלות. כמה אני פאתטית, היא מייסרת את עצמה, היא האויב, האשה החוקית, הזרה. מה פתאום אנחנו מדברות מתוך קרבה.

הצחוק של בוני, והפעם אמיתי, מהדהד בין כותלי החצר. הילדה הישֵנה נרעדת. הדודות בניע שפתים כמעט בלי קול מתחננות, “קצת יותר בלחש. את תעירי אותה ואז אוי לראשינו.”

“הוא חזר בגלל הדודות, בגלל שלוש הנשים האלה,” יורקת בוני את המלים בפניה.

“זו בדיחה.” בוני, בוני, לו יכלה להתחנן לפניה היתה מבקשת על נפשה, אני חייבת לדעת את האמת.

“אבי הוא אחיהן. הבית הזה, האדמה והכסף הכל בידי משפחת אבי, בידי הנשים האלה. אבל בעיקר הכבוד. לא ידעת שהכבוד חשוב בעיניו כמעט יותר מכל, ואבי פרש עליו את כנפיו. איך את חושבת נבחר לחבר כנסת. הכסף שעלו לנו הבחירות, המטוסים הקלים שריחפו בשמים ושמו נשרך אחריהם, הרגע המאושר בחייו, המסיבות לכבוד החברים והמתנות לבר־מצוות ולחתונות, ועכשיו הבחירה ליועץ,” בוני לא מסתירה את הבוז, וראשה פונה כלפי מעלה אל מטוסים נעלמים בשמים.

“והילדה, אותה הסתרתם כאן בחצר.” לפתע נדמה לתרזה שלא אליה מדברת בוני. בחדר המגדל שארבע חלונות לו לכל כיוון כמו אל קדמון כפול פרצופים, בעל שתי זוגות עיניים ושתי זוגות אוזניים, יושב היועץ, אהובה מאז, בעלה של בוני, אביה של ילדת המלאכים, ודבריה מתכַּוְונְנים למעלה. היא מדברת בקול רם, כמעט צועקת למרות מחאותיהן של הדודות. היא אומרת באוזניה מה שלא העזה לומר באוזניו. תרזה נאבקת בדחף עז להפנות את ראשה לאחור, אל החלון המשקיף אל החצר מחדר המגדל.

“ואת חושבת שאת שמורה בסוד. אני קיבלתי אותו בחזרה בגלל ססיליה, אבל הוא חזר כדי להות איש חשוב. ואת חדר המגדל הזה הוסיף בעלי, והמראה הנשקף מחלונו ממש כוורת דבש, כמה רחמים עצמיים רודה האגו שלו בכל טקס הלקאה כזה של דודותַי, כשהוא מביט בססיליה, ילדת המלאכים שלו מבעד לחלון. רק תביטי למעלה.”

החלון היה ריק, ותרזה יכלה לתאר אותו לעצמה בתסרוקת החיילים שלו, צווארו חשוף ממתין למהלומה, תמים, נקי מחטא, לא מביט פנימה, אב רחום שוויתר על אהבתו למען ילדת המלאכים.

“למה באת לכאן היום?” היא שואלת לפתע, “לא היית מוזמנת.”

“לא באתי לבדי, אני, זאת אומרת, האיש שלו אני עומדת להינשא הוזמן. לא באתי לשנוא ולא לרחם. לדעת את האמת על הכישלון שלי, כזה פספוס תמיד מאז, מאז שהרגתי זאת אומרת שהרגנו את הילד.”

“איזו אמת? שניכם שקרתם לי.”

“אבל את נצחת ולך יש את ססיליה.”

“מהאת רוצה להגיד שיש לך, זאת אומרת לכם, ילד משותף? הוא לא הצליח להסתיר אותך, אבל ילד?”

“היה, זאת אומרת כמעט היה, לך יש את ססיליה, מה השארתם לי?”

“היה או לא היה, אין חצי בהיריון.”

“היה ולא היה, כמעט היה, ואני השמדתי אותו. ואחרי זה משהו השתבש. הוא לא יכול לחיות עם האשמה. וחשבתי שכאשר נודע לכם שיש בעיה עם הילדה, זאת אומרת שהיא חולה, לא חולה, אבל ככה, כמו שראיתי אותה היום, הוא ברח הביתה.”

“טעית, ועוד איך טעית,” תרזה מצפה שעכשיו תפרוץ בוני בצחוק גדול, אבל היא כמעט לוחשת, מסתירה את הדברים מאוזניו של האיש היושב בחדר המגדל, “אני גירשתי אותו. כמה השתוקק להיתפס בכף, להשתחרר מאחיזתך. סיפרו, החברים שלו סיפרו, שהיית יפה מאוד ובעיקר פרועה מאוד. והוא נלכד. והילד, שעליו את מדברת, עכשיו ברור לי, החצי ילד הזה, כמו שאני מכירה אותו הידק את הרשת שלך סביבו. והוא נבהל מן האחריות.”

“אבל הוא היה בטוח שאת לא יודעת על קיומי. שבע שנים הוא שיקר לך ושיקר ואת קנית,” מצליפה תרזה ואינה יכולה להסתיר את נימת הלעג בקולה. מה אני עושה. באתי לבקש רחמים, לדעת.

“נוּ באמת, מה הוא ידע על עצמו. עד היום אינו יודע מדוע הוא עומד בחדר המגדל וצופה בַּילדה מסחררת את מחרוזת הענברים, עתיקה מאוד של אם־סבתי, תשעים־ותשעה חרוזים, שימשה לתפילה כנראה, אין אללה מבעלי אללה, כך חיקתה לפעמים סבתי את מעשה המוסלמים, וכשגער בה בעלה, סבי, אמרה, ומה, אלוהים שלהם, שלנו, אותו דבר חביבי, הענבר מרגיע את האצבעות החולות שלי והתפילה בטח. הוא כל כך השתוקק להיתפש עד שהצליח, זאת אומרת אני הצלחתי. אחרת איך תסבירי למה שמר בארנקו את רשיון הנהיגה שבו זכית בשנה ההיא עם תמונה שלך, בארנק בכיס מכנסיו המונחים ליד מיטתנו על הכיסא, כן המיטה הזוגית שלנו. הוא שיקר גם לך ושיקר לך ואת קנית. אני ידעתי, לא בהתחלה, אבל אחר־כך.”

“לא היתה לי אז מכונית,” מתנצלת תרזה.

“אבל למה לא בארנק שלך, ארנק ודאי היה לך.”

רצית לדעת את האמת אז עכשיו את מקבלת אותה בצליפת מחרוזת ענברים, מהססת תרזה לרגע, “הוא אהב להרגיש שהוא שולט בי אפילו ממרחקים,” כמה עלוב התירוץ שלי.

“כמה נוח. הוא פשוט רצה שהסיוט ייגמר ולא מבחירתו. ככה על ידי כוח עליון שיזמן לי את תמונתך ברישיון הנהיגה. וססיליה, הוא לא הרגיש אשם, אבל חשב שהיא העונש. אני השלכתי אותו עם כרית קרועה אחת ושני זוגות תחתונים כשגיליתי את תמונתך ברישיון הנהיגה.”

“אני הכרתי את הכרית הזאת, הוא שכר אז בית ב’יד המעביר', אני זוכרת את הנמלים שחפרו להן קינים בפינות החדר וזחלו על הרצפות הצהובות, אהבתי להשקות את הגינה בצינור יחפה. אני לא יכולתי לוותר עליו. כמו פצע היה הילד בדפנות בטני. הייתי חייבת לגאול את התינוק שלא נולד, שדימם חודשים רבים, ללא נחמה, כמו שיגעון, כמו נקמת דם.”

איך פתאום השיחה הזאת יצאה משליטתה, היא לא התכוונה להתנצל, רק לשמוע את האמת. עכשיו היא מתגוננת ובוני תוקפת, תוקפת. והיא כמו תמיד חסרת אונים, חוזרת אל התינוק ההזוי.

פתאום בלי התראה מוקדמת כרעה בוני על רצפת האבן ואחזה בקרסוליה של תרזה, “רחמי עלינו. אולי הוא באמת העונש.”

תרזה נסוגה אחור כפות ידיה של בוני שמאחיזתן נעתקה צנחו על גבן פעורות אגרוף, מעוּותות, ראשה משתוחח וכתפיה רועדות.

הילדה נעורה בחטף משנתה, ובלי שהות תפשה את מחרוזת הענברים והניפה אותה באוויר. הדודות הזדקפו, היטיבו את ישיבתן, כאילו המתינו למחרוזת, ושוב חבָטה, נקישה, חלולה וצליל חורק, צורם, של שרשרות ברזל.

תרזה נסוגה כמה צעדים לאחור, גבה אל היציאה ועיניה עדיין נעוצות במראֶה. אני חיבת לברוח. רק לא להילכד בקסם הפולחני של המחרוזת. ואני חשבתי שהוא היה דייר משנה בבית הזה במשך שבע שנים בעל כורחו, ואחר־כך בגלל הילדה. וגם הגנתי עליו מפני כל אלה שטענו כנגדו כשנעלם, מי שמסוגל להסתלק מאשה אחת וילדה אחת, מי יערוב לכם שלא יסתלק מאשתו השנייה. ואחר־כך כשנעלם, אני לא הייתי יכולה לזנוח ילדה, כך הגנתי עליו. מאחוריה היא שומעת בליל קולות, נדמה לה שהחתן המיועד קורא בשמה. היא צועדת לאחור, מבטה נעוץ במחרוזת הענברים, ורק כשהיא יוצאת מקמרון הכניסה היא הופכת את פניה ונמלטת, הביתה לתל אביב.

עכשיו אני מוכנה ומזומנה לקבל את פני המלאך בעל אלף העיניים. עלה מוֹת בחלוננו, היא משננת לעצמה בלי קול. אולי לא באמת, אולי את מזייפת גם עכשיו. או אולי כך היה תמיד מוכנה ומזומנה. הבית מסודר מאז השיפוץ לכבוד החתן המיועד. חברתה הטובה אמרה, את חייבת לשפץ, חייבים לחיות בכבוד, והיא כמעט לחשה נגד רצונה, וגם למות בכבוד. האם ייתכן שעוד לפני שנודעה לה האמת על שבע השנים הנפלאות־הנוראות מפיה של בוני כבר היתה מוכנה כמו סמירמיס המלכה, גיבורת הרומן ההיסטורי שלה, לפרוש כנפיים ולהתעופף מעל הגג כמו היונים שגידלו אותה במדבר, והביקור הזה היה רק תירוץ. ולא במקרה נמשכה לספר את סיפורה של המלכה הקדומה שהתוודעה אליה אי־אז בנעוריה ממכתבי אחד מאוהביה, היסטוריון מזדקן שעסק ביוון העתיקה, קרא לה סמירמיס, וציטט את דיאודורוס. בחודשים הראשונים ייחס לה את כל מידותיה התרומיות של המלכה, את תכבשי את העלם, אמר לה. אחר־כך כשניתקה את הקשר הציף אותה במכתבים ובספרים, היא זכרה את ‘יבגני אונייגין’, את ‘שניים־עשר’, תרגם למענה את ‘הפרש על גבי הדלי’, את ‘הדפיקה על שער החצר’, ומיוונית את תולדותיה של המלכה הקדמונית סמירמיס. כבר אז הילך עליה הסיפור קסם, והיא היתה בטוחה שהוא צופן למענה איזשהו דבר שליחות ומַטרים את העתיד, כמו חלומותיה. האם בגלל סופו?

סמירמיס, שהיוונים ייחסו לה את הגנים התלויים של בבל, נולדה באשקלון אשר בפלשתינה כבת בלתי חוקית של האלה פטרונית העיר ושל איש צעיר שבא להקריב לה קורבן, כך כתב לה ההיסטוריון המזדקן. כאשר ילדה אותה אמה התמלאה בושה, זנחה אותה במדבר, הרגה את אהובהּ הצעיר, השליכה את עצמה לאגם ונהפכה לדג. והילדה – היוֹנים טיפחו אותה, חיממו אותה בכנפיהן בקור הלילה, והזינו אותה במקורן מן הגבינה שגנבו מן הרועים. וסמירמיס שגדלה ויפתה החכימה בעצותיה את השליט שנשא אותה לאשה, לבשה תמיד בגדי גבר, והכניעה ערים בעורמתה. אבל אז התאהב בה נינוּס, המלך האשורי, גזל אותה מבעלה שמרוב צער תלה את עצמו. נינוס המלך נשא אותה לאשה, ואחרי מותו הוסיפה לשלוט במקומו ארבעים־ושתיים שנה. היא בנתה על קברו של המלך מצבת זיכרון, הקימה את העיר בבל ואת הגנים התלויים שנודעו כאחד משבעת פלאי תבל. שני מיליון עובדים עשו במלאכת החומה שלהעיר שאורכה היה שלוש מאות ושישים סטדיות, ובה מאתיים וחמישים מגדלים. כה רחבה היתה החומה עד ששתי מרכבות יכלו לעבור בה בעת ובעונה אחת, כך כתב לה ההיסטוריון, האוהב הנכזב. היא לא רצתה להינשא לאיש כדי לא לאבד את מלכותה, אבל בחרה לה מאהבים יפים מתוך אנשי צבאה, והרגה אותם לאחר ששבעה את גופם. היא ערכה מסעות עד מדי ופרס ואפילו עד הודו. כמה טעה האוהב ההיסטוריון שכתב לה את סיפור חייה של המלכה, אחרי שהֵפרה חדשות לבקרים את ההבטחה להינשא לו, מרמז על דמיון, כועס, כמעט מוכן לחָרֵף, כשהוא כותב שהרודוטוס האשים אותה ששכבה אפילו עם סוסים, ואיך העזה לזנות אותו אחרי שפתח לפניה עולם ומלואו, תרגם למענה סיפורים קצרים של קפקא, ואת המניפסט הקומוניסטי, ואת דיאודורוס וסיפור סמירמיס, והשמיע באוזניה בפעם הראשונה את הסימפוניה הראשונה של מאהלר. כמה טעה. ועכשיו כפי שהסתבר לה אחרי שסיימה את הרומן ההיסטורי ‘סמירמיס’ לא רק ביחס אליה, אלא גם ביחס למלכה, ודיאודורוס סיפור בעיקר אגדות. כבר אז, והלא היתה נערה פרועה כפי שכינתה אותה בוני, או אולי כך חשב בעלה, אהובה הסודי, וכך אמר לאשתו החוקית כשניסה להסביר איך ומדוע ובכלל. הוא לא הבין, בוני לא הבינה. איך כבר אז כשנדמה היה שהיא גומעת את החיים בלגימות גדולות, מתרוצצת על שפת הירקון בחברת כלב הבוקסר, מגפי גומי לרגליה בגלל הבוץ והגברים שהיא פוגשת הופכים מעין שדה ניסיונות, לבחון את גבולות הגוף והשליטה. מתנשקת בעשב הגבוה עם נהג אוטובוס שחיזר אחריה בלהט, מתאהבת עד־כלות במשורר כחול עיניים ועתיר בלורית, ומושכת אותו בלילות קיץ אל מצע אקליפטוס על גבעת הפרדס הערבי, שהוסיפו לקרוא לה כך שנים רבות אחרי שיושבי הבית הערבים למרגלות הגבעה הלכו לגלות, ובכל ערב מבטיחה לאוהבה ההיסטוריון המזדקן שתינשא לו לאשה, ונמלטת, תמיד נמלטת. כבר אז, מילדותה, רודף אותה הסיפור של ציפה בת סנדר שאמא מצאה אותה תלויה בצווארה ברפת של אביה. זוכרת חלום שבו יד נעלמה עוטפת אותה בסדין לבן ולח ומתעוררת באימה, לא מסוגלת להכניס מזון לפיה, לא להכניס את העולם, ומקיאה, מקיאה, אבל הולכת לעבודה, החובה היא קודש, לא לאבד שליטה. בשעות אחר הצהריים היא יושבת על המדרכה הצפונית של הבית, רגליה פשוטות לפנים סופגות את קרירות המרצפות, וכמו חוט אנך נסתר מקצה ראשה ועד חוליית גבה האחרונה מושכת אותה המשקולת לשקוע, לשקוע. ואז ביום שישי קורסת למיטה ליום־יומיים, מתפללת, נערה שחלמה לכבוש את העולם, כמו סמירמיס, ומסתפקת בשינה ארוכה בעזרת שני פרודורמול שהולמים בראשה במכה אחת כמו פטיש, ואחר־כך מחדש.

ועכשיו להתעופף מעל הגג כמו סמירמיס. המיטה שלה היתה מחוץ לתחום. תמיד בביתו של החתן המיועד. פעם אחת הכניסה אותו אל הדירה המבולגנת שלה, מעין מבחן קבלה והוא עבר אותו. אם הבחין באי־הסדר, וברור שהבחין, הוא לא הגיב. כשיהיה לנו בית אחד, הבטיחה לו, הכל ישתנה. היא מקפידה עכשיו לשים את המצעים והלבנים במקומם ולא להשאיר אותם על הכיסא בערימה עד מכונת הכביסה הבאה. הבגדים כמעט כולם תלויים בארון. אבל על המהומה הגדולה במיטה הריקה למחצה, ועל שולחן האוכל אינה מסוגלת להתגבר, לא רוצה להתגבר. הערבוביה מעניקה לה איזושהי אשליה של חיים סוערים בבית הנזירי הזה. פעם ביקרה אותה חברתה הטובה ללא הודעה מוקדמת, והיא יכלה לראות את התדהמה על פניה למראה המהומה. איך שולחן כזה הולך עם גברת מגונדרת כפי שהיא נראית בין אנשים. עיתונים, שלושה, מפוזרים עליו, בקבוק מי־שתייה, בקבוק קולה ריק למחצה, ספל תה כחול, מעמד למפיות נייר, עליו היא משעינה את העיתון או הספר בשעת קריאה, ומעמד הפלסטיק האדום משחיר, סוודר שנפשט והושלך כלאחר יד, מפתחות המכונית, משקפי שמש, משקפי קריאה, מלחייה ענקית עשויה פלסטיק אפרפר, עיפרון גדום־חוד, עט, מעטפות מכתבים שלא נפתחו, כמוסות אקמול בנייר כסף, שלט לטלוויזיה, טלפון נייד. כך ודאי לא נראה שולחנה של בת הסנדרים ציפה, בבוקר השבת ההוא, אבל ודאי השאירה מהומה בצריף המגורים, אפשר היה לנחש על פי הלבוש המרושל שהיה עליה כשפגשה אותה תרזה ביום שישי ליד עגלת הקרח.

מה הספיקה, מה הצליחה לעשות בחיים החד־פעמיים שבפניהם ניצבה הנערה ההיא שחלמה לכתוב בעיקר על אהבה. זה עתה גרסה שלושה גלשים, ‘רצח בחוג לארכיאולוגיה’, ‘רצח בתיאטרון’, ‘רצח במוזיאון’, והרומן ההיסטורי ‘סמירמיס’, המלכה הבבלית שלמענו שקעה בעבודת תחקיר מעמיקה, ואותו ביקרה על פני כל השאר, מפני שאפשר היה לדבר באהבה, אבל להרחיק עדות אל מחוזות זרים. כולם היו רבי־מכר. אבל היא ידעה שהם שימשו לה פתח מילוט מפני הכישלון ההוא, כישלון – איזו מלה חלבית, הפצע ההוא שנדבק לכל מעשיה. דמותו של הבלש גיבור ספריה היתה קשורה אי־כך בחייה. איש אצ"ל נועז, שלא גייסו אותו לצבא ואפילו למוסד לא קיבלו אותו, מפני שנחשב לטיפוס מרדן ומסוכן, ולכן בחר לפענח תעלומות רצח. שלא יבלבלו את המוח הסופרים, כתיבה מן הכאב, יש מכאוב שאי־אפשר להלביש לו מסכות, חייבים לקרוא בשמו. פעם שמעה סופר אחד אומר בהרצאה שעסקה בספרו שיסודותיו האוטוביוגרפיים היו ברורים, שמי שיש לו בושה אינו יכול להיות סופר. והיא כמעט צעקה ומה עם הכבוד. איך נוגעים בּכאב מכלה, מְאכּל את הגוף, שאין לו תחליף בדוי שווה־ערך. איך אפשר למצוא בדיה שתמיר את העובדה הפשוטה: הוא היה בעלה של אשה אחרת. הוא זנח אותה, ועכשיו התברר לה לא בגלל הילדה, כפי שחשבה במשך כל השנים. אהבה מול כוח ועוצמה, והאהבה הפסידה. והילד שנעקר מבטנה היה קורבן שווא. גם עכשיו קשה לה לחשוב במפורש, הוא לא אהב אותי, והמלים מתגמגמות ולא מתפרשות. הבלשים היו מפלט וגם עדות לכישלון. אילו רק הצליחה פעם אחת לסיים את עשרות הפתיחות לרומן. הכישלון הישן כמו בית מנוגע בצרעת ממארת, ואיך כתוב, צריך לנתץ אותו, את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית להוציא אל מחוץ עיר. ואם הבדיה אינה מקלט מה נותר, להתעופף מעל הגג כיונה. ואולי הכישלון ההוא, הילד שלא נולד היה רק תירוץ.

סוף־סוף זה מה שעשתה לפני רגע, גרסה את דפיהם של כל הארבעה. היא ממוכּנת, עכשיו היא כותבת במחשב ולא במכונת כתיבה. כשהגיעה הביתה נמלטת מפני האמת ששמעה מפיה של בוני, ואחרי שישבה משך זמן שאינו יכולה לאמוד אותו, אולי שעה ואולי חמש, צלצל הטלפון והיא יכלה לנחש שהחתן המיועד מחפש אותה. אחר־כך צלצל הפעמון בעקשנות בכניסה לבית והיא לא קמה לפתוח. בהחלטה של רגע קרעה את הכריכות מן הדפים בחיפזון, בכעס, ניסתה בראשונה לשרוף כמה דפים בכיור של המטבח אבל הפיח, לשם מה נעשה השיפוץ. מה עם הכבוד. כמה משונה. אין מקום בעיר שבו אדם יכול פשוט לשרוף ניירות. הוא יכול רק לגזור אותם לפיסות קטנטנות, ועכשיו עם המיכּון שרכשה, לגרוס אותו לרצונות נייר דקות כמו תולעים. פעם אפשר היה לצאת לחצר או אפילו לרחוב. הגריסה אינה מכלה אותם מן המדפים, אבל תמיד נהגה לבצע טקסים. איך אפשר היה לנחש שכך יסתיים המסע המרתק שלה כנערה.

ואחר־כך החשיכו חרכי התריסים. ירד עליה שקט שהתמיה אותה. היא זכרה את פרחי המגנוליה בחצר הבית נמוך הקומה בשכונה הסמוכה, עץ נדיר, שלמענו יצאה לטייל מדי ערב. איך עלי הכותרת הלבנים הקטיפתיים הולכים ומשחימים ומתעוותים, עשרות אבקנים חבויים ביניהם, ואחרי יום או יומיים נושרים, ומלב הפרח מתנשא לו אצטרובל קצר ועבה ובטוח. היא קמה אל הטלפון, קודם כל לחתן המיועד, “אל תכעס ואל תדאג, אני נכנסת לכוננות כתיבה. תן לי שבוע, לא אין מקום לדאגה. אני כאן, כן ברור, אם אזדקק לך אתקשר.” היא השתיקה את צלצול הטלפון והפעילה את המשיבון: “אני עסוקה, התקשרו בבקשה במועד אחר.”

במגירת שולחן הכתיבה המתינו דפי משבצות, חוזרת אל המנהג הישן. החלוקה של הדף למשבצות שמה למלים גבולות, וריכזה את מחשבותיה. היא לא פתחה את המחשב, והסירה את העטיפה הקשיחה מחצי תריסר העטים בתקווה שהדיו לא התייבש.

בביתם של הסנדרים פגשה את המלאך המפחיד שכולו עיניים בפעם הראשונה, אבל דווקא הפגישה השנייה רדפה אותה כל חייה. ציפה, בת הסנדרים, הבכורה, בבוקר השבת ההוא.

II. ציפה

בני משפחת סנדר לפעמים היה בהם משהו מפחיד. כל כך שונים מאתנו, תמונת תשליל שלנו, שום דבר לא דומה. מבליטים את מזלנו הטוב במזלם הרע, ויכולים להזמין עלינו את הרעות שלהם.

בביתם של אסתרק’ה, חברתי בת סנדר, השכן, פגשתי במלאך המפחיד בפעם הראשונה בחג הפסח הרבה שנים לפני בוקר השבת ההוא, שבו מצאה אמי את ציפה בתו הבכורה של סנדר ברפת העזובה של אביה.

באותו חורף הניב הפרדס של סנדר פרי בשפע, והתפוזים נמכרו במחיר הגון. לכבוד החג הביא סנדר מן העיר בעגלתו שקי אגוזים מכל הסוגים, אגוזי מלך גדולים ומחוספסים ואגוזי לוז קטנים וחלקים. וגם אותנו, ילדי הבית השכן, כיבדו ברוחב לב. אהבתי להשקיע את היד בשק האגוזים, להגביה ולשפוך בחזרה אל תוך השק. בעיקר אהבתי את העוגיות הכשרות לחג ארוזות בקופסאות קרטון אפור ומכוסות בנייר פרגמנט, מתוקות וחריפות בטעם שקדים, מתכדררות לפירורים על הלשון ולא נמסות מיד.

בליל ירח רכובים על גדר החבלבל המקיפה את הפרדס הבהיקו התפוזים כמו אלפי פנסים סיניים גמדיים. מי יכול היה לשער אז שמן הפרדס העצום שהשתרע עד הכביש השחור, יזדקרו יום אחד זרועות יבשות, ופה ושם יתדלדלו כמה תפוזים צהבהבים, הבאר הערבית שעל הגבעה תחדל לספק מים במחיר מלא לבעליו, והתעלות היצוקות בטון תצבורנה עלים כמושים, רקבובית של פרי, קני תורים שנשרו מן העצים, לפעמים גוזל מת, וסתם פיסות עיתונים וקופסאות סיגריות ריקות.

בכל פעם שעברתי בו כדי לקצר את הדרך אל האוטובוס העובר בכביש השחור צעדתי עקב בצד אגודל בתוואי של התעלות, מאריכה את זמן ההליכה, ולבסוף חייבת לרוץ כדי לא לאחר את האוטובוס בדרך לגימנסיה.

בערב פסח הרחוק ההוא השהיתי על לשוני את טעם עוגיות השקדים, מרותקת אל התלולית המכוסה בסדין שחור, מתרוממת מעל הרצפה בסלון של הסנדרים. השכנה שלנו, מן הבית ממול, אשתו של סנדר, שהאכילה אותי לפעמים פרוסת צלי־בשר שכמוהו לא בישלה אמי מעולם, והוסיפה על שפת הצלחת חרדל צהוב מעשה ידיה, נהפכה עכשיו לגבעה שחורה, משתפלת בקצה האחד למלבן שחור, שבמרכזו תלולית, ומתעגלת בקצה האחר כמו כדור. ושם, בקצה הזה שני נרות דולקים בפמוטי הכסף של המשפחה, כבדים, ענקיים, כותרתם מתפצלת, מזכירה עלי תאנה. לאמי לא היו פמוטים כאלה. אם היו לה ודאי נמכרו מזמן, בימי המלחמה התורכית כשלא היה מה לאכול, כפי שספרה לנו אמא, וצריך היה להאכיל כל כך הרבה פִּיוֹת. הדלקת נרות השבת היתה שעת התחנונים של אמא, הבקשות, לפעמים גם דמעות, למה היא מכסה את פניה. אם הנרות אמורים להושיע מוטב להביט בהם בעיניים גלויות. סבא, אביה של אמא, שלח לנו מאמריקה פמוטים מבריקים עשויים מחומר שלא הכרנו ולא צריך היה לצחצח אותם, רק לצקת מים רותחים כדי להמס את שיירי החֵלב. אחר־כך כאשר ירד סנדר מנכסיו נעלמו גם פמוטות הכסף.

אבל בערב פסח באותה שנה הדליקו אותם למראשות התלולית השחורה שהיתה, כך אמרה לי חברתי אסתרק’ה, אמא שלהם שקבלה פוֹפלֶקציה, שבץ־לב פתאום, בעצם לא כל כך פתאום, בערב חג כשעוד מותר להדליק נרות, ועכשיו האחים הגדולים שומרים עליה בלילה. מפני שמי יודע, היא באמת פחדה מן השַקאלים שיורדים מן הגבעה, ומן השכנים הערבים, וגם לפעמים אחד המשוגעים יכול לברוח ולחטוף אותה באמצע הלילה.

עמדתי מעבר לווילון הכבד שהפריד במקום דלת בין הסלון של הסנדרית בין החדר שבו ישנו הבנות, אסתרק’ה גדולה ממני בשנה וגם קצת חברה, ביילה, וציפה הבכורה. הבנים איציק, שייע והגדול משולם, שמרו בחדר על התלולית השחורה. פירורי עוגיות השקדים בחיכי, ואני זוכרת שחייכתי, לא יודעת אם היה זה הפחד, המבוכה, או אולי הגילוי, הנה עכשיו אני פוגשת בו בפעם הראשונה, באמת, לא בפחדים חסרי גבולות וצורה שמהפכים את מעי בהתקרב הלילה, מה אני אומרת, כבר בשעות אחר הצהריים, ילדה אחת אני בבוקר וילדה אחרת בלילה. ואחר־כך גם אשה אחת בבוקר ואשה אחרת בלילה. דוחה את שעת השינה ונרדמת על כיסא נוח מתנדנד במרפסת הרוחשת חיים. הברחשים שהתקבצו על הנורה החשופה מַשרים רוגע. אני בבית, אבא ואמא והמשפחה סביבי. בינינו לבין הסנדרים הרחוב. להם אין מרפסת. קיר החזית של ביתם פוער דלת אל אדמת החול של החצר שלהם, ואפילו מדרגה לא הוסיפו לו. הכניסה מסביב, ואז גם עוברים על פני המטבח הקטן והמפוייח של הסנדרית.

הסנדרית הצליחה תמיד להצחיק אותנו למרות שלא התכוונה. אמא אמרה, הקשיבו, שומעים את השְׁקרַבֶּן שלה על המדרכה. לאמא היתה אוזן טובה. מבחוץ שמענו את הסנדרית גוררת חורף וקיץ נעלי בית שעירות, שעקביה כפפו את שוליהן מאחור. מכריזה כבר מבחוץ איך בִּין שׁוֹין וִידֶר דוּ, אני שוב כאן, מתנשפת, מצמידה את ידה השמאלית אל לִבה, ומסננת מבין הרווח בשיניה החסרות, ‘אפופקלציה’. וכך הדבקנו לה את הכינוי ‘וידרדו’ שלמען האמת נשמע כמו מלה בגרמנית יותר מאשר בפולנית, הארץ שממנה הגיעו. וחשבנו שאותה מלה ממש חוזרת בשיר שאמא נהגה לשיר, ‘דוּ דוּ נוֹר דוּ, צוֹפֶן דוּ, דוֹרֶם דוּ, נוֹר דו.’ הכי אהבנו את אמא שרה על ‘אם הדרך שמה מתגוללת,’ שיר עצוב, מתוק, ‘והיא מתחננת לכל נוסע אנא אישים חנוּני.’

מה היא רוצה הפעם, תהתה אמא. לפעמים היה זה מה שהסנדרית קראה לו ההַק מֶסֶר, ולמען האמת אפילו אבא לא ידע מה שמה העברי של הסכין לקיצוץ בשר או דגים. לסנדרית לא היתה מכונת טחינה, והיא טענה שהקציצות הן הרבה יותר טעימות כשמקצצים את העיסה, וחוץ מזה אפשר להשתמש בה גם כדי להכות על ראשו של הדג החי המפרפר על השיש. סך הכל חתיכה קטנה של שיש וצריך להיזהר מפני החתולים שבחצר, רק מחכים לרגע ומתנפלים על הדג. ורֶבּ סנדר, כך קראה לבעלה, אם כי לא היה רב כלל וכלל, סכנת נפשות אם הדג ייעלם בפי החתול. את המקצצה החזירה, אבל בימים קשים ביקשה מאמא כוס סוכר, שתי כוסות קמח, שלוש ביצים, הראש שלי, מה פלא שאני שוכחת לקנות, והיא לא פירטה מה הפלא, אבל כולנו ידענו שהחיים שם בבית ממול לא תמיד קלים, והאדון סנדר כפי שכינה אותו אבא, בגלל צוק העתים, כך בלשון אבא, לפעמים יצק לגרונו אלכוהול תשעים ושש, ישר מן הבקבוק, או כפי שאמא קראה למשקה זֶקְס אוּנַינְציק, ומזה גם יצרה תואר חיובי דווקא לכל מי שאוהב את החיים והוא בעל מזג סוער. סיפרו ששם בחוץ לארץ היה איש עשיר ועסק בזיקוק של יי"ש, ואמא אמרה, שמכאן אולי תשוקתו לנוזל הלבן והצורב הזה.

לפעמים כשדודי ירוחם היה מגיע לביקור מירושלים עם הדודה מרים, בימים ההם כבר שמנה הדודה מאוד וזפק כפולה השתפלה מלחייה כמו לתרנגולת הודו, שותקת, עיניה מכוסות דוק קהה, שולבת את אצבעות ידיה בחוזקה, ורק בתנוחת ידיה ניכר כל הזעם שצברה הדודה מרים אבל שותקת. ואמא, צחקנית, מגישה בזריזות חצילים במיץ עגבניות, לחם שרדתה מתנור הפח, צלחת זיתים דפוקים, וירקות כבושים, מלפפונים קטנטנים מן הגינה ועגבניות ירוקות. חשבתי שהדוד ירוחם קורא לאמא בינו לבינו הזֶקס אוּנַינְציקר. אחרי הרבה שנים סיפרה אמא, שהוא לא התבייש להרים קול על הדודה מרים בנוכחות אמא ואבא, וטען שהדודה מכוּרה לרצפות, כל היום מלקקת אותן, רובצת על ארבעותיה, וכשאני מגיע, במקום לקבל את פני בחיוך לבושה בכל המחלצות שאני קונה לה, מה יש לי, רצפה נקייה, ואז בלי בושה הוא שאל, את לא יכולה להיות כמו, וכאן קרא בשמה של אמי. כבר אז, בחנתי את מבטו באמא, ולא אהבתי את החוצפה שנתזה מעיניו. וידעתי שבמבט כמוסים ורוחשים נחשים כמו בשַלַאל.

כך הבטתי אני במורה שמחוני שאחותי הבכורה אהבה אותו וגם אני, ילדה בת ארבע. גבוה, לבוש מקטורן צמר אפור ולא חליפה, ונוצה ירוקה קטנה נעוצה בסרט שעטף את מגבעתו. הוא בגד באחותי הבכורה והלך ממנה לבחורה אחרת, אחרי שאבא הכניס אותו לביתנו כשרק הגיע מצפת אל המושבה ולא היה לו היכן לישון. בבית הגדול שלנו היתה תמיד מיטה מיותרת. וככה אחותי התאהבה בו. אחר־כך התחתנה עם גבר יפה תואר גם הוא, לבוש מעיל עור שחור, מהחדשים, שומר־צעירניק. היא אהבה אותם גבוהים, תמירים, אפופי סודות.

אבא לא נטר למורה שמחוני. ופעם אחת, אחותי הבכורה כבר היתה נשואה לאיש במעיל העור, הגיע אלינו שמחוני לביקור בחברה הבחורה האחרת, גם היא מורה בבית הספר. ישבתי מולו ואצבעותיו הילכו על פני השולחן, מתקדמות לעברי בזו אחר זו כמו רגלי חיה קטנה. הנה עוד מעט יגיעו אלי, הוא יגע בקצה אפי באצבע, או יפשק את שפתי. כמה רציתי שיגיע וכמה פחדתי מפני אצבעותיו הקרבות אלי לאיטן, והיה במשחק התמים, ואולי לא כל כך תמים, איזה עירוב של עונג ופחד. אני נמלטתי אל הנוצה שבכובעו, למה הוא לא מוציא את הנוצה ומדגדג בה את תנוכי אוזני. ואחר־כך כאילו חדלתי להתקיים בעיניו. הגדולים ישבו אל השולחן, ואני כמה קנאתי באשה שאִתה הופיע בביתנו. שכבתי בחדרי מתחת לשמיכה מדמה שאצבעות ידיו המטיילות על השולחן לעומתי, לקראתי, כמו רגלי גמל שלמה, נובעות בסודיות בגופי מתחת לשמיכה בחושך. מכוסה בשמיכה עד צווארי אני מחכה שייכנס ויגיד לי לילה טוב כפי שבאמת עשה. אבל הוא לא רכן עלי כפי שבוודאי נהג לעשות עם המורה. מרחוק נפנף באצבעות החרגוליות שלו וחייך קורא את מחשבותי, הוא ודאי קורא את מחשבותי, ולכן הוא מחייך.

אחותי הבכורה היתה הרבה יותר יפה ונחשקת מן המורָה. גוון עורה היה ירקרק ודומה קצת לצבע הנוצה במגבעתו, והיא תמיד התאהבה בגברים הלא נכונים. בפעם הראשונה שראיתי את ריטה הייורט ב’גילדה' חשבתי, כך בדיוק נראתה אחותי הבכורה. שמלת משי שצבעה כעין הבקבוק עוטפה את גופה ולא נחצית מתחת לבטן כמו של אחיותי האחרות, נוזלת ממותניה ומחבקת את ירכיה, והמחשוף אסוף בסיכת זהב, ולה אבן כחולה שנראית באור ירקרקה כמו השמלה. איך הם פינקו אותה, בתם הבכורה. ולאבא בכלל לא היה אכפת שלא נולד לו בן בכור. סבא, אביה של אמא שלח לה את השמלה וגם את הסיכה מאמריקה. היהודי הסוחר, כעס עליו אבא, הוא לא יכול לבוא לכאן ולגדל את האתרוגים שהוא מוכר שם, ועוד מְצווה עלי לטפל במשלוח. תמיד היו לו תירוצים לסבא הזה בעל הזקן האדמדם, או כך נראה לי בגלל התמונה העתיקה. שנים רבות שמרה אמא את מכתביו בתוך ארנק עור מצ’וקמק עד שמכרו את הבית על האדמה בחיפזון והמכתבים נעלמו.

ציפה היתה חברה של אחותי הבכורה, והיא סיפרה לנו על האהבה הגדולה שהיתה לציפה לפני ששידך אותה אביה לליטבק הפוזל, ל’צֵילם קופּ', ראיתם פעם איך הוא הולך, צעדים קטנים, עקב, אגודל, עקב, אגודל, כאילו מכנסיו מלאות. מה הוא חשב הסנדר הזה שהגבירים, המיוחסים, יאהבו אותו יותר אם חתנו יהיה בן ישיבה? כך סיפרה אחותי הבכורה אחרי שאמא מצאה את ציפה ברפת העזובה של אביה. אתם זוכרים את אתק’ה מפרדס גוטמן, שלושתנו היינו חברות, שלישיה ממש, ואחותי מזדרזת אל המזנון ומוציאה את קופסת הנעליים שבה שמורות תמונות המשפחה, ושולפת תמונה חומה כמעט בצבע חַמְרָה. אחותי הבכורה ראשה נטוי קדימה בשיער גלי ואישונים בוהקים כאילו מצוירים בחרט ריטוש, והסיכה ששלח לה סבא מאמריקה מעטרת את מחשופה, באמצע שרק’ה צוחקת בעיני פרה, כפי שקראה לה אמא, והשלישית ציפה בשיער חלק, משומן, ועיניים עצובות, או אולי כך חשבתי מפני שידעתי את סופו של הסיפור. הוא היה חבר בהכשרת ‘נצח’ של השומר הצעיר, ואיזה גובה ואיזו בלורית, היא בקושי הגיעה לו עד הלב. ואיך הוא רק קרקוביאק ואפילו ואלס, נעול בבריצ’ס ביימי שישי על הכביש השחור. והצדיקים החסידים התנפלו עלינו. היו להם משמרות צניעות, הם שלפו סיגריות מפי המעשנים והפרידו בין הזוגות הרוקדים, וצעקו פריצֶס, והתחילו מכות, והמשטרה הגיעה. והיא? אחיותי ואני לא מאמינות לה. מי, היא? על ציפה אני מדברת. ואבא שלה נתן לה? שאלות טיפשיות. היא פגשה אותו בהתחלה, כשהקוזאקים של הקדוש ברוך הוא, ציטטה אחותי את הכינוי שיצא מפי אבא, עוד לא התערבו לנו בחיים, אבל גם אז ברור שהיא הסתלקה מן הבית בלי שאבא שלה ידע ואנחנו כיסינו עליה, אני ושרק’ה. בסוף הם ניצחו לא מפני שהבחורים נבהלו, אבל לילה אחד טסה מכונית בכביש השחר כאילו מי יודע פריז כאן. והיתה תאונה וגם האהוב שלה נפצע, ואחר־כך נעלם, ואנחנו הפסקנו לרקוד על הכביש השחור, ועברנו לשכונת בורוכוב. הלב של ציפה פשוט נשבר. אבל עברו כמה שנים טובות מאז ויש לה שתי בנות, מקשה אחותי נעמי, אני לא מאמינה, את והחלומות שלך, והלב הנשבר שלך, הקורה כמעט נשברה, כך סיפרה אמא, הקורה הרקובה של הרפת.

מפי חברתי אסתרק’ה, אחותה של ציפה, שמעתי סיפור אחר ובכל זאת דומה. ישבנו על צינור המים שנמתח מעל השַלַאל וניסינו לעשות היפוך לאחור. צנחנו על החול הרך, השמש נטתה לעבר גבעת בית הקברות המוסלמי, ואני ידעתי שעוד מעט תישמע יללת התנים על גבעת הפרדס, ואני ארצה הביתה. אם תַלווי לי את השמלה שלך לחגיגה, אני אספר לך, אמרה לי חברתי, אסתרק’ה. מה תספרי? אני אספר לך מדוע? לא שאלתי. שתינו ידענו. קודם תספרי אחר־כך נראה. פעם שמעתי אותו צורח עליה, לחשה לי חברתי אסתרק’ה בסוד כאילו יכול מישהו לשמוע אותה, על ציפה, אוי למי שבניו נקבות, הבו לי בנים ואם אין, ואם אין, ואם אין, ככה התחיל לגמגם, ואם אין מת אנוכי. ואחר־כך הוא היכה אותה ב’מֶטֶר' שהיה לו בתיק וגם במוט כזה שעשה אתו מכפלות של מעילים שחורים, על הפנים, והיו לה סימנים אדומים, גם על הידיים, ואז אבא שלי כשברחה הביתה כמעט הרג אותו בבקבוק, והוא צרח על אבא, פריצֶס, אתה חושב שיש סודות במושבה, אתה חושב שלא סיפרו על הריקודים בכביש השחור? ציפה פחדה נורא שאבא שלי יהרוג אותו, או שהוא מי יודע מה יעשה לאבא שלנו. וכל הפלונטר הזה. אחר־כך סיפרה לי אמי שציפה, שמילאה את מקום אמם המתה של הסנדרים, באה לבקש שאלווה לאסתרק’ה, שהיתה רק קצת חברה שלי, שמלת אורגנזה לבנה מנוקדת בעיגולים אדומים שקיבלתי מסבא מאמריקה. הם היו עניים מאוד, ולאסתרק’ה שלמה בבית יעקב היתה חגיגה בחג מתן־תורה. ואמי אמרה שתשאל אותי. אבל אני כל כך אהבתי את השמלה הזאת, ובעיקר פחדתי שהגוף של אסתרק’ה סנדר, וכל הפחד מן המשפחה הזאת, והתלולית השחורה שמתחתיה שכבה אמא שלהם, יידבקו בשמלה ואני לא ארצה ללבוש אותה. ואני כל כך אהבתי את השמלה שהיתה לה חגורה אדומה נקשרת לאחור, והרגשתי בה כמו פרפר. וחשבתי שחבל שהמורה שמחוני לא ראה אותי בשמלה הזאת מפני שאז, כששמחוני בא אל הבית שלנו, עדיין שכבה השמלה בחנות באמריקה. אמא לא הצליחה לשכנע אותי שאוותר, הם כל כך עניים, אמרה. עכשיו באה אסתרק’ה בעצמה לבקש ממני, ואני פשוט ברחתי הביתה, מפני שהחושך נפל פתאום על השַלַאל.

ר' סנדר, שלא היה רבי כלל וכלל, לא הגיע עם המתיישבים הראשונים החסידים המכובדים, המיוחסים, שגלגלו על לשונם שמות של רבנים ובעיקר של חצרות אדמו“רים דגולים, וערכו להם קבלות פנים בכל שני וחמישי כדי שיראו במו עיניהם איך יהודים בעלי זקן, חובשי כיפה ושטריימל שעיר בשבת, עוסקים בעבודה השחורה, מחזיקים טוריה ביד ומיישרים את הגבעה כדי לסלול רחוב ראשי למושבה. ובעיקר שיידעו לאן הולך הכסף שהם תורמים ומתרימים בחוץ לארץ. אבא אמר שידיו של ראש המועצה בעל הגאווה לא נגעו מימיו בידית העץ של הטורייה. הוא פשוט סוכן־נוסע לעשות כסף כדי לגאול את הקרקע. נכון שהוא שכנע יהודים רבים לעלות מבלי שידע כלל איך יתפרנסו ובכל זאת זכות גדולה, ובעיקר שהאדמו”רים הגדולים ציוו על חסידיהם להמתין לימות המשיח. אחר־כך סיפרו שכמה מפקידיו מכרו מגרש אחד פעמיים.

סנדר לא התפלל בבית הכנסת הגדול, ובשבת חבש את הספוֹדיק וקשר גַרטֶל, חגורת משי שחורה על הקפוטה, והתפלל בבית הכנסת של חסידי אלכסנדר ולא בבית הכנסת הגדול.

אחר־כך כשפרצו המאורעות נרקב הפרי בפרדס על העצים. לא היה קטיף. איש לא קנה ולא מכר. סנדר השקיע בפרדס את כל כספו ונותר בלי פרוטה. הוא קנה שתי פרות ושיכן אותן באורווה במקום הסוס, שהסתפק עכשיו בסככה עשויה מברזנט. ואמא צחקה, מי יחלוב שם את הפרות, ר' סנדר? בחצר שלנו גידלנו אנחנו עדר של עזים, ואמי חלבה, וגם גיבנה בשקיות בד שנתלו מעל לכיור, והחמיצה כפיר ולבן. אבל אשתו של ר' סנדר מתה בחג הפסח לפני הרבה שנים, והבנות? צריך לאהוב את בעל־החיים כדי שייתן חלב, מה הם מבינים בגידול פרות, אמרה אמא, אפילו כלב לא היה להם אף פעם. לבסוף נמכרו גם הפרות ופרנסת המשפחה נסמכה על הסוס והעגלה. בשנים הטובות שימשו אותו ואותנו כדי להוביל סחורה מן העיר למושבה לעצמו ולשכנים. אוטובוס עדין לא היה, וגם אחר־כך נסע רק ארבע פעמים ביום. אבל סנדר תמיד מוכן ומזומן. אבא נסע אתו לסלוצקי, לחנות הסיטונאית והביא משם שקי קמח, ואורז, פחי שמן, קונוסי סוכר גדולים עטופים בנייר כחול־סגול. אחר־כך במלקחיים מיוחדים שברה אותם אמא לגבישים. בעגלה הזו הביא סנדר שקי אגוזים בחג הפסח ההוא שבו פגשתי במפחיד, שאצלנו לא נקבו מעולם בשמו, בדמות התלולית השחורה שהתעגלה על הרצפה בחדר הגדול של משפחת סנדר. אצלם לא קראו לו סלון. מוזר שלא היה להם אפילו שולחן אכל גדול, ונדמה לי ממרחק הזמן שבימי חג ושבת צירפו כמה שולחנות מתקפלים זה לזה. בימים הטובים בנה סנדר בעזרת הבנים אורווה גדולה, ששינתה את ייעודה, הפכה לרפת ואחר־כך חזר אליה הסוס. אבא לא הצליח לשכנע אותו שמוטב לילדים ללמוד בבית הספר שבמושבה. אחרי כמה שנים בחדר גוייסו הגדולים לעזור בבית בלשונו של סנדר, זאת אומרת לצאת לעבודה. בן הזקונים היה היחיד שזכה לחסרי אביו ולמד בבית ספרנו.

הלמות הבאר בפרדס הערבי לא חדלה גם בשנים שבהן נרקב הפרי בפרדסי המושבה, קרוב אלינו, ממש מעל לראשנו. חדלנו לעלות אל חורשת האקליפטוס, ואחי הוזהר לא לשחות בבריכה, כאילו שנזקקנו לאזהרות. ברגע שעַבֶּד הרועה הכושי, חובש מגבעת הלבד האפורה, נעלם מן הרחוב ידענו שמתחיל עידן הדממה רוחשת הרעה. חדלנו לבקר בבית שומר הוואקף על גבעת בית הקברות. מרחוב החול יכולנו לצפות בטור ארוך של כאפיות לבנות מלוות את המת. בליל ירח הזדקרו ענפי עץ הדוֹמים כמו אצבעות של ענק. אחי שאל את אבא, גם לקטוף את הדוֹמים אתה לא מרשה? לא בכל יום יש לוויה. ואבא כמובן אסר, עוד תקטוף את הפרי אבל לא השנה. יש איזו מחזוריות בגלי המאורעות. לא הבנו בדיוק למה הוא מתכוון, אבל לא עלינו אל גבעת בית הקברות, ואחי סתם התגרה באבא.

בין פרדסו של סנדר לפרדס הערבי שגבולו הצפוני הגיע עד הכביש השחור הפרידה רק גדר עמוסה בחבלבל כחול. ביום הראשון לקטיף לא רתם סנדר את הסוס לעגלה ואפשר היה לשמוע את צהלותיו ואת נחירותיו מן האורווה הנעולה, שחדלה לשמש רפת אחרי שהפרות נמכרו. למרגלות הגבעה עמדה העגלה ריקה. סנדר ישב בחדר הגדול שעל רצפתו ראיתי בפעם הראשונה בחיי אשה דוממת מכוסה שחורים ולמראשותיה שני נרות דולקים, והֶערה לגרונו נוזל צלול מדיף ריח של ספירט. ציפה, הבת הבכורה הלמה בידיה על דלת הכניסה שלנו, וקראה לעזרה, והתחננה מאבא לבוא מהר מפני שמשהו רע קורה אצלם בבית.

בן לגימה ללגימה מתוך הבקבוק שהחזיק בשמאלו השמיע סנדר קולות צקצוק, ציק, ציק, ציק, וידו הימנית נפתחה ונסגרה, נפתחה ונסגרה, לא יכול, ציק, ציק, ציק, המזמרות, אני משתגע, אני שומע את הקולות ואני משתגע. המיוחס רימה אותנו, הבטיח פרנסה, הרים וגבעת ותראו. איפה הוא, בטח שוב באמריקה נסע לעשות שְנוֹר, ואנחנו פה תיף אין דרֶרְד, עמוק באדמה.

החדר הגדול היה כמעט ריק. מלבד המיטות עמדו בו שולחן מתקפל וכמה כיסאות. מכרו את הכל. מה יוכל אביה לשבור. אבל ציפה חששה, מה יהיה אם בדיוק עכשיו יזדמן לכאן בעלה, ויטיח באביה, בית הבטחת לי, ומה נתת, צריף שחור בתוך הפרדס הרקוב. בקיץ גיהינום ובחורף קור כלבים, הטוֹל ישמור עליכם מפני החום והקור, אמרת. והבת, הצַצְקֶה שלך, לא מבשלת, לא מנקה, חוזרת מן העבודה ושוכבת שעות על גבי שעות בעיניים פקוחות. ואני ערירי, בלי שם, בלי שארית למשפחה שלי. כך היה אומר, כאילו לא היו לציפה ולו שתי בנות, כמו שסיפרה לי אסתרק’ה כשרצתה את השמלה שלי בהשאלה, אוי לו למי שבניו נקבות.

בערב פסח הרחוק ההוא כשחדר הבנות היה מלא שקי אגוזים מי יכול היה לשער שיום אחד יגורשו הסנדרים מביתם, הפרי יירקב על העצים, והאורווה תהפוך לרפת, הסוס יגלה לסככה, וישוב אחר־כך לרפת אחרי שנמכרו הפרות, ובאורווה אפגוש במפחיד, שאצלנו בבית לא הזכירו את שמו, אמנם לא במו עיני, אבל מפי אמא, וגם ארגיש אשמה, לא בדיוק, רק ממרחק הזמן.

באותו יום שישי בצהרי היום וגם למחרת המקרה, כך קראה אמא לאסון, באותו יום שישי הביטו בי עיניה הריקות של ציפה בתו הבכורה של סנדר ודמו לגוּלות שקופות, כשאמרה לי, כבר טוב לו, והתכוונה לגְדי שלנו שמת. וגם למחרת בשבת הקשבנו מבעד לדלת הסגורה לדבריה של אמא, אבל אני לא יכולתי לראות בעיני רוחי את התמונה, רק הפחד נוסף על כל פחדי הלילה, ואיזו תחושה שבאות יום שישי בצהריים התוודעתי אל סוד נורא.

איך ידעו השכנים שעגלת הקרח מגיעה לרחוב לא ברור. מוכר הקרח לא דנדן בפעמון כמו העגלון בעגלת הנפט, וגם לא הכריז על סחורתו, קרח, כמו הוַויסען קֶסאלך בערב פסח וכמו האלטא זאכן. בשעת צהריים הופיע מוכר הקרח מדי יומיים, וההתגודדות סביב העגלה נהפכה כמעט לפולחן ובעיקר בימי שישי. על קיר העגלה שהיתה מעין קופסה מלבנית גדולה ודלתותיה מאחור נעולות בבריח, התנוססה כתובת כחולה ‘שלג החרמון’ ותחתיה ‘בית החרושת של דומסקי’. האופה הגדולה שבפיה התגלגלה הרכילות ברחוב החול, לטשה עיניים אל בלוק הקרח של השכנים. בימים הטובים קנו ילדי משפחת סנדר בלוק שלם אוחזים בו עטוף בשק בשניים. בחצר, בסככה שקירותיה מחצלות, התקלחו הסנדרים וחדר האמבטיה הוסב למזווה קירור. באמבטיית האמייל הישנה שחו להם בימי חמישי קרפיונים, ובימי שישי או לפני חגיגת בר מצווה הניחו בה את בלוק הקרח וסביבו בקבוקי בירה שחורה וגם בקבוקי וודקה וסירי תבשילים מעלים ריחות זרים. אהבתי את צלי הבשר שלה, אבל פעם הטעימה אותי בקציצת דגים ואני לא יכולתי לבלוע, מתוקים כמו ריבה. דחקתי את הביס אל פנים לחיי כדי שאוכל לירוק אותו החוצה כשאצא בלי שתראה אותי אשתו של סנדר.

אחר־כך הלכו וקטנו מנות הקרח של משפחת סנדר, חצי, שליש ולבסוף רבע. באותו יום שישי קנתה ציפה רבע בלוק קרח בשביל עצמה. עכשיו היא אשה נשואה ואם לשתי בנות. סנדר בנה להם על אדמת הפרדס, סמוך לגבעה של הערבי צריף ובו שני חדרים. צריף העץ שכוסה בלוחות של טוֹל, חומר שחור דביק ומחוספס מדיף ריח של זפת, כדי להגן עליו מפני הלחות, הבעיר את פנים החדרים כמו כבשן, והיה סלע המחלוקת, אחד מהם, בין סנדר לבין חתנו, הבטחת בית מבלוקים ומה נתת לי, הטיח החתן הכובען שבקושי הוציא את פרנסתו בשנים קשות, בסנדר בכל הזדמנות, כמו המציאה, הבת שלך, צנועה, עקרת בית, מה אתה חושב שאפשר להסתיר סודות במושבה. מי יודע לאן היו הדברים מרחיקים ללכת אלמלא הטקסי שהשבית את השמחה על הכביש השחור. בדיוק שידוך מתאים לבחור עילוי. כדאי שתיכנס ותראה פעם בעצמך.

שנים רבות אחרי לא נפטרתי מהרגשת האשמה. ידעתי כבר אז שמה שקרה לציפה, בתו הבכורה של סנדר, קשור למה שאמרה לי על יד עגלת הקרח באותו יום שישי. אילו רק הבנתי, אילו שמעתי, אילו הבטתי בעיניה.

מה שלום הגדי, שאלה אותי ציפה בתו של סנדר. הגדי שלנו מת, אמרתי. והיא ככה בקול יבש, כבר טוב לו, כך אמרה על הבשורה המרה. אני מנסה לשחזר ממרחק השנים האם כעסתי, נדמה לי שלא. כבר אז אולי ידעתי שהיא מגלה באוזני סוד נורא, או שאולי הייתי כל כך תפוסה בצער על מותו של הגדי, שלא שמתי לב למה שאמרה לי ציפה. אני זוכרת היום את שערותיה חומות בהירות מסתלסלות עד כתפיה לא מסודרות, והשפתיים חיוורות אולי רוטטות. ואולי לא. נדמה לי שהיו לה פנים מאובנות כשאמרה לי כך, כאילו מובן מאליו, כבר טוב לו, כבר טוב לו. לא שאלתי את עצמי איך היא יכולה להגיד דבר כזה. גם לא ריחמתי עליה. קולה הגיע אלי כמו הד מתוך הבאר הריקה שבחצר הערבי שומר הוואקף.

שבת בבוקר. ריח קפה של שבת שעמד כל הלילה על הפתילייה מגיע לחדר השינה שלנו, הבנות. אמא גוערת באבא, אני מקווה שלא הוספת מים. אני ערה מאז האיר הבוקר. מרימה בזהירות שלא יחרוק הוו הארוך של ‘חלון’ התריס, כפי שקראנו לריבוע הקטן שאפשר היה להרים אותו כלפי חוץ מבלי לפתוח את התריס כולו, ומשחילה אותו בטבעת המתכת הקבועה במשקוף התחתון כדי שאוכל לקרוא ב’עלובי החיים'.

ואז פתאום השקט של שבת בבוקר מתמלא צרחות. אמא נכנסת לחדר השינה שלנו כדי לצאת ממנו למרפסת הגדולה הפונה לרחוב, מה היא צורחת האופה הגדולה. שבת בבקר, אפילו בשבת בבוקר לא נותנת מנוחה.

עכשיו גם אחיותי מתעוררות.

אני משחררת את הוו התומך ב’חלון' התריס מתוך הטבעת ופותחת את התריס כולו. ערימה של נשים מתגודדת ברחוב. בראשן האופה הגדולה. מחפשים, הוא לגמרי ירד מדעתו, בעלה. הוא צורח על סנדר, אתה לקחת אותה, הברחת אותה החבאת אותה, איפה הרחמים, מי יטפל בילדות הקטנות.

שומעים צעדים על המדרכה המובילה לדלת הראשית. נעליים נוֹקשות, נוקשות. מישהו דופק בדלת. ר' סנדר, מזמין אותו אבא, תיכנס. שוב צרות, מה? שואל אבא. עכשיו הוא אומר שגנבתי אותה, אני שואל אתכם, שבת בבוקר, חזרתי ממניין ראשון, ובאמת עדיין הוא לובש את הקפוטה השחורה חגור בספודיק ורק השטריימל התחלף בכיפה גבוהת תיתורה.

בפרדס חיפשתם? שואל אבא, ואינני יודעת אם הוא מדבר אליו בלשון רבים כדי לתת לו כבוד או שהוא מתכוון גם לשאר בני המשפחה.

בינתיים מתאספים שאר בני המשפחה של סנדר בחדר האוכל שלנו.

פה זקוקים לאנשים זרים, זאת אומרת לא משפחה, אתה מבין הוא מסתובב בחוץ, זאת אומרת הבעל שלה, אתה מכיר אותו, סכנת נפשות, אומרת אמא, וכבר היא לבושה בדלת. כמו שאמר עליה הדוד ירוחם, ג’דע, קטנה, זריזה, היא לא שואלת רשות. היא יוצאת לחפש.

אמא זכרה ריח חמצמץ של חלב שהבאיש ועמד באוויר למרות שהרפת הפכה מכבר לאורווה. ורק אחר־כך ראתה זוג רגליים באוויר רחוקות לא הרבה מגובה רצפת הבטון הסדוקה. כמו בובה. זכרה אמא והצעקה, למי קראה אמא לאבא. או אולי לסנדר. או אולי צעקה המנוול.

III. תרזה

בפעם השלישית התחפש המלאך שכולו מלא עיניים ולבש מדי חאקי ירקרקים, ולפחד לא היה שם. תרזה היתה ילדה בת שתים־עשרה במשאית פתוחה שבה הצטופפו בחורים ובחורות, גם אחיותיה ואחיה הצעיר שהגיע לפתע לבוש מדים. והיא נמוכה מכל הסובבים כמעט בראש מחבקת את אחותה נעמי, לכוּדה בשערן של הבחורות המתנופף ברוח כמו ברשת שחורה שזורה פה ושם חוטי זהב ושרה, יחד עם כולם, היא עם כולם, “חכי לנו ארצי במשעולי הרייך, חכי לנות בשדות הלחם הרחבים!… פלוגה, עלי בהר, פלוגה כבוש תכבושי!” ורק אחרי הרבה שנים התברר לה ששיבשה את המלים ושרה “במקום שם איש עוד לא עבר, שם יעברו הפושעים,” כך שרה מבלי להבין. ואולי אף אחד לא ידע מה הן באמת המלים של השיר ולא היה חשוב. נוסעים להלוויה של החלל הראשון של המושבה, משולם האח של ציפה, הבכור של משפחת סנדר, נהרג בראשית הקרבות. האופה הגדולה אומרת שכדור שלנו הרג אותו, והיא יודעת אפילו מי ירה אבל תשתוק. ותרזה אף פעם לא שמעה את אביה כועס כל כך, הבחור נהרג, אל תקשיבו לרכילות, וזאת הפעם הראשונה שהוא קורא למלאך בעל אלף העיניים בשמו, הבחור מת. ובפעם הראשונה שהיא רואה את אביה מפחד כל כך.

אחיה הצעיר של תרזה לבש מדי חאקי ונעלם בבוקר השבת שבו נשרו הפצצות מבטן האווירון על בית החרושת מעבר לכביש השחור, ומכונת ירייה מתוך האווירון רדפה אחרי תרזה ואחותה נעמי שהובילה עגלת תינוקות ובאה אל בית ההורים בכל שבת בבוקר, והן צחקו כמו מטורפות, ואפילו לא חיפשו מחסה באחד הבתים. אחיה לבש מדי חאקי והסתלק ולא הועילו כל תחנוניה של אמה, ואחר־כך הופיע להלוויתו של משולם שהיה פקודו ואקדח חגור למותניו. ואביה של תרזה התחיל את מסורת הישיבה ברחבה האחורית של הבית מטה אוזן לקולות בשמים כדי שיוכל להבחין מבעוד מועד בזמזום האווירונים שלהם, והילדים יספיקו להגיע למקלט שנחפר בשבת בחורשת האקליפטוס שקראו לה ברחוב החול היער.

בשנים ההן נעלם סנדר מן הרחוב. הבנים גדלו כמו אינג’יל, אבל עכשיו גרו בבית הישן שהיה שלהם בראשית ימיה של המושבה. אמנם בשכירות, אבל לא ברפת שבה ישנו על ערימות קש וחלו בטיפוס הבטן. העגלה עדיין עמדה לרגלי הגבעה, מיותמת, וילדי הרחוב שיחקו בה בסוסים, רותמים את עצמם אל הייצול ומנסים למשוך. הכובען בעלה של ציפה והילדות נעלמו מיד לאחר מותה וגם הצריף השחור נהרס.

תרזה הניחה את העט. חרכי התריס סיננו פנימה אור חיוור, והיא נתקפה בדחף פתאום לראות אם פרחי המגנוליה עדיין פקוחים. השכונה טרם התעוררה אל הבוקר, והעץ הקונוסי עמד בחצר. הפרחים הלבנים הענקיים כמו מודעים ליופיים מרוחקים המתינו לה ורק לה. איש לא נעצר להביט בהם מלבדה. אולי עכשיו יניח לה סוף־סוף הסיפור על ציפה שנמצאה תלויה ברפת של אביה, ואולי לא. מפני שהכישלון ההוא, הילד שלא נולד אולי היה רק תירוץ. והיא ידעה שעלי הכותרת הלבנים הקטיפתיים ישחימו ויתעוותו, ועשרות אבקנים יתחבאו ביניהם, ואחרי יום או יומיים ינשרו, ומלב הפרח יתנשא לו אצטרובל קצר ועבה ובטוח.