חמדה סידרה את זר הפרחים באולם הכניסה של ‘אנדרומדה’. כך קרא בעלה לבית המלון הקולוניאלי המסוגנן שפתח באביב על שפת הים בעיר שהיתה פעם מושבה, אחר־כך עיירה קטנה ועכשיו טשטשו רבי קומות את קו האופק. “אבל סלע אנדרומדה נמצא ביפו ואנחנו…” “אני לא מצייר מפה, אני בניתי מלון,” קטע אותה בעלה, “הדייקנות המפורסמת, שמרי אותה למיניאטורות שלך. עוד מעט נוכל לראות אותן רק בעזרת זכוכית מגדלת. ובכלל אַת ההשראה של השם, אַת הקיצור שלו.”

עיקר תפארתו היתה על אולם הכניסה, הלובי, כפי שקרא לו, רצפתו אריחי שיש איטלקי, חלונותיו מקושתים ופונים אל הים ודלתותיו נפתחות אל מרפסת לכל רוחבו של המלון כמעט על שפת המים. בימי סתיו צלולים אפשר היה לראות מִצפון את רצועת החוף של יפו.

על חמדה, או כפי שקרא לה מאז נפתח המלון, אנדרומדה, או בקיצור מֶדה, למרות כל מחאותיה, הטיל בעלה לסדר את הפרחים מדי יום ביומו, או לפחות בכל יומיים, בקערת נחושת אחת ענקית ושטוחה ובכדים שפיזר הארכיטקט על שולחנות דמשקאיים פינתיים. האתגר הגדול היה קערת הנחושת השטוחה. עלי לשמור על יחס נכון בין הקוטר של הקערה לבין גובהם של הפרחים, והצבע, שיננה לעצמה נאחזת בכלל האסתטי כמו במנטרה, בדרך כלל אין לי בעיה בעיקר עכשיו, באביב. על שולחן פורמייקה קטן הניחה בערבוביה את חבילות הפרחים בוחנת פעם ושוב את ממדי הקערה שעמדה במרכז החדר על גבי כַּן מיוחד תוקעת את הגבעולים בריבועי הספוג המבעבעים מים. תוקעת פרח, מרחיקה ראש במתיחת צוואר, מתבוננת במכלול ושוב תוקעת פרח, כלניות סגולות, אדומות, פרזיות צהובות. נכנס תייר, כפי שהסתבר לה מיד לאחר שפתח בשאלות. אמר שלום, ניגש והתבונן, עמד ושתק. היא הוסיפה לתחוב את הגבעולים שומרת על מרכז מוגבה, מקצצת במספריים קצוות מיותרים, מעיפה עין אל התייר, אולי אני מכירה אותו ואינני מצליחה לזהותו.

מה את עושה? שאל באנגלית. עושה את הפרחים אמרה, ולא הגביהה עיניים מן הקערה, שיבין ויסתלק לו, מה הוא עומד ומביט באצבעותיה המחזיקות בגבעולי הפרחים. מסדרת את הפרחים, את מתכוונת, רק אלוהים יכול לעשות. כמעט השיבה לו תשובה מתחכמת, שגם האומן בעצם יוצר פרחים בדרך שבה הוא מסדר את הזר ושתקה. פשוט לא היתה במצב רוח של שיחה העיקר שיעוף. האם את אמנית, והיא שמעה את נימת הפליאה בקולו, כאילו ניחש את מחשבותיה. היא לא השיבה. מה יכלה להגיד. אני ציירת, ואפילו הצגתי תערוכת יחיד במוזיאון הלנה רובינשטיין, אבל עכשיו הבדים הגדולים התחלפו בדפי ספרי ילדים. אתם גרים כאן דרך קבע? ושוב שיקרה. כן. מקום נאה לגור בו. מקום מאוד נאה. גן עדן.

מה תספר לו שבדיוק לפני שבוע עקרו לדירה חדשה, אחת מרבות שבהן התגוררו לאורך שנות נישואיהם. ומה פתאום תפקיד בידי האיש הזר את סוד עלבונה. מאז שבנה את ‘אנדרומדה’ הפך המלון לביתו העיקרי. עד השעות הקטנות חיכתה לו מדי לילה מבוהלת מפני הזרות של הדירה החדשה. בליל קיץ כאשר המרפסת משכה אליה לא רק תיירים אלא גם אורחים אחרים ביקשה שיניח לה להישאר במלון עד שיסגור את הקופה. היא עמדה מאחורי גבו, והוא מנה את שטרות הכסף כמהמר בלהיטות, רושם את הסכום אחרי כל חבילה שהניח מידיו. למה שלא תעשה את זה בבוקר? שאלה והוא אפילו לא הפנה את גבו. איזה מזל שהעסק פעל כראוי הלילה ואולי להיפך, אולי לילות האכזבה, כשרוח פתאומית הבריחה את האורחים מן המרפסת, תותיר גם לה בְּדל של תשומת לב ואולי יותר מזה.

חמדה ובעלה עקרו לבית חדש, מרוחק בקצה העיר מעבר לירקון, והפעם לא דירה. פעם זרמו כאן יובלים של הנחל בחורף ולפעמים הוצף הכפר הערבי שעמד כאן במבול ממש. בקיץ זמזמו להקות יתושים בביצות וג’מוסים שקועים עד צוואר הרימו ראש וגעו. פרדסים עזובים חצצו עכשיו בין השכונה לבין העיר וריח התפוזים המרקיבים על האדמה הזכיר לה את היין שהתסיס אביה מפירות הפרדס בבקבוקים ירוקים כרסתניים, וכיבד בו את בני הבית וגם אורחים שמרוב נימוס שיבחו את טעמו. בלילות אפשר עדיין לשמוע את קרקור הצפרדעים בשלוליות שבגבול השכונה. מי שבנה את השכונה לא נתן דעתו לאדריכלות. בתים בני קומה אחת מחוברים זה לזה כקרונות רכבת ובשוליים בניין רב קומות אחד.

הסמטה שבה עמד הבית שלהם, הבית ששכרו, זאת אומרת ששכר בעלה של חמדה, היתה בוֹצית ובלתי סלולה ועמדו בה בתי אבן מוקפים חומה, כנראה שרידי יישוב מן הימים הרחוקים, וגם בתים שקועים כמעט עד חלונותיהם באדמה. ממעקה המרפסות הציצו ארגזי ג’רניום סגול נדיר. כשהביא אותה לכאן בראשונה לאחר שחתם על החוזה עם בעל הבית, חוזה מצויין הכריז, לשנתיים עם אופציה להארכה, ציינה לעצמה, כמו שכונת מונטיפיורי שאין בה שום סדר, אבל זו הרבה יותר רחוקה מן העיר. שוב דירה זמנית ואני רוצה סוף סוף בית, כמעט לחשה לשמע הבשורה ושתקה. הבית במושבה הופיע תדיר בחלומותיה, אבל בחלוף השנים קברה אותו מתחת לפני האדמה במחילה לחה, שבה נאספו בני הבית וישבו שבעה על אבא, או במגדל הפוך שראשו החד מתברג לתוך הפרדס ויורדים אליו במדרגות ספירליות, ופעם אחת פשוט כבית חומר בכפר הערבי על גדות הירקון.

לבית החדש שלהם היו שלושה חדרים בינוניים, בעצם אחד גדול יותר, זה יהיה חדר האורחים, החליט בעלה, אורחים, אפשר לחשוב, הוא הזמין אותם עכשיו למסעדת המלון על שפת הים ב’אנדרומדה'. הכלים העדינים שכה התגאתה בהם הוצפנו במזנון וכל אגרטלי הפרחים מזכוכית, מחימר, קדרה עתיקה של סבתא שהחרימה מכלי הפסח והתאימה במיוחד לפרחי החורף, לכלניות ולנרקיסים, הוסתרו בארון המטבח. היא אהבה לבשל, לערבב צבעים וריחות, כמעט כמו למשוח גוון על גוון על הבד כדי להגיע לתוצר המושלם בעיניה.

כשנדמה לה שזהו, שסיירה על פני הדירה כולה נגלה לה במורד מדרגה מן החדר שחלונותיו לדרום, קיטון קטנטן שעמדה בו מיטה מוצעת. אני כמו זהבה ושלושת הדובים, למי נועד החדר הזה והמיטה הזאת מי יישן בה? אולי בשבילו, בשביל האורח, אבל מתי בפעם האחרונה ישן בביתם אורח. או אולי יחליט בעלה לישון בה ואחר־כך יטען שחזר מאוחר בלילה ולא רצה להעיר אותה. הוא ידע כמה פחדה לישון לבדה, בעיקר עכשיו בבית החדש. או אולי מקלט לעצמו אם חס וחלילה לא תצליח לכלוא את דמעותיה בשלוש או ארבע לפנות בוקר כשישוב מ’אנדרומדה' והוא יצרח, את לא נותנת לי לישון, איזה חוסר התחשבות, והפעם ייקח את הכר והשמיכה שלו ויעבור לקיטון במקום לחדר העבודה שלו, שיהיה מעתה קודש להתמכרות להזיה המטורפת לנצח את אלת המזל. הוא קנה לו רולטה קטנה, וקרקוש הציר המסתובב שלה ערער את עצביה. הסיגריה כילתה אה עצמה עד קצה והוא לא שם לב. על שולחן הצ’יפינדייל העתיק ערך רישומים על גבי מאות דפי חשבון והאמין שיוכל לנסח חוקי הסתברות שיבטיחו לו ניצחון. כפי שהוכיח לה על פי חישוביו זכה על הנייר בהון עתק.

הערב נפל פתאום. היא קיפלה כביסה בחדר האורחים אחרי שסגרה היטב את הדלת החשופה. עדיין לא הספיקה לתלות את הווילונות. חדר האורחים פנה אל מטע של עצי פרי וערב־רב של שיחים עזובים שכמעט חנקו את הלימון היחיד שנותר כנראה מן הפרדס הישן, רק מרפסת חצצה בין החדר לבין המטע הפרוע. שתי דמויות, ספק נערים ספק גברים, ניתרו מעבר לגדר. הם מתלחשים, מקרבים ראש אל ראש ומתלחשים. חושך בבית. אין איש. אפשר בקלות לעבור דרך מעקה המרפסת. הצעקה נתקעה בגרונה. משותקת מפחד. לצעוק לא הצליחה אבל העלתה את האור בחדר האורחים. הדמויות נעלמו. אולי בסך הכל קטפו לימונים שנותרו יתומים על העץ הכמעט עירום. אחר־כך שמחה שלא הצליחה לצעוק מפני שמדלת הכניסה שמעה קול, יש מישהו בבית? היא המתינה נטועה על מקומה, מחבקת בחיקה מגבת רחצה רכה. הקול חזר על עצמו, יש מישהו בבית? ואז נגלתה לה האשה. היא לבשה סרפן חום על חולצה חומה, מתולתלת שיער, מלאת גוף, בעלת קול צרוד, ואחר־כך שמה לב שאצבעותיה חומות מטבק. הבהלת אותי נורא, אמרה חמדה, והתחרטה מיד, מי היא האשה החומה שפלשה כך לביתה. מצטערת, דפקתי ולא שמעת אז נכנסתי להגיד שלום, אני שושנה השכנה, שושה קוראים לי כולם. היכנסי, המקרר ריק, עדיין לא הספקנו לעשות קניות, וכמעט הוסיפה, בינתיים אנחנו אוכלים צהריים ב’אנדרומדה', אבל עצרה בלשונה, איך תגלה לשכנה הזרה את כל חרפתה. צריך להיזהר כאן בבתים הקטנים הללו ולנעול את כל הדלתות והרשתות, וגם בגלל היתושים לקראת הקיץ. באמת ראיתי רשתות בכל החלונות והדלתות, אמרה בלחש, נבוכה, איזו בעלת בית זו שלא שמה לב לפרט כל כך חשוב. האשה, שהציגה את עצמה כשכנה שושנה, שלפה בהפתעה את ידיה שנחבאו מאחורי גבה והניחה בהפתעה על השולחן בחדר האורחים קערה, מה דעתך שנאכל קציצות, אני לא מכירה מישהו שלא אוהב את הקציצות שלי, חצי בקר, חצי הודו ופטרוזיליה הרבה דק דק וגם בצל. ממש דליקטס. שוב אני משקרת לה, לא תודה, אני ממתינה לבעלי. הוא אוהב קציצות, אני אשמור לו במקרר. אני רגילה לחכות לו, זאת אומרת לקבל את פניו בחוץ, על אם הדרך, אמרה בלחש והתחרטה מיד על המלים הגבוהות, מה הקשקוש הזה. טוב, אני לא רוצה להפריע, אבל אם תצטרכי משהו תיכנסי, בסדר. היא הלכה לאחור בכיוון דלת היציאה מחייכת בהתנצלות, פנתה בתנועה חדה אל הדלת ויצאה.

חמדה העלתה אור בכל החדרים והגיפה את כל התריסים והרשתות. ריח פריחת ההדרים נכלא בתוך כותלי הבית ומשך אותה החוצה ללכת, ללכת אחרי הגעגועים, הבית, הבית שלה מזמן נחרב. מה עוד יכלה לעשות חוץ מאשר לצפות לו. היא סיימה את העבודה על ‘אלף לילה ולילה’ לילדים לא היו לה תירוצים. היא יצאה לטייל, מדלגת בסמטה הבוצית בין השלוליות שהותיר אחריו המלקוש, ומתפלאה על עצמה, איך זה שאינני מפחדת לטייל בחוץ ומפחדת להישאר בבית. בְּפרדס שנותר לפליטה בין הבתים העביר מישהו מגומה לגומה צינור עשוי ברזנט, וחמדה תמהה והלא האדמה עדיין לחה. חשוב היה לה למקם את עצמה והיא לא הבינה איך הסתבכה בפניות בלתי צפויות. מה שנראה טיול פשוט ברחוב השכונה הוביל אותה לסמטאות ללא מוצא, אולי כדי להימלט מן האיום שבזרות, הסבירה לעצמה את הטיול, איזה מזל שהבית שלנו נמצא מימין במעלה הרחוב ובשעת שיטפון ודאי יציפו המים את הבתים העומדים משמאל ואלה מימין לא ייפגעו. גם כך תיגָרם לנו אי נוחות, הרי לא נוכל לעמוד מנגד ולהניח לשכנים המסכנים לגור בבתים המוצפים. כמו כאב פנטום הטרידה אותה השאלה מדוע החליט בעלה לזנוח את הבית הנוח ברחוב המהודר ולבוא לגור כאן. לאן נעלם חוש ההתמצאות שלי שבו נהגתי להתפאר, העיקר לא להיתפס לפאניקה, שיננה לעצמה. היא ניסתה לצייר את מפת הסביבה בראשה ולא הצליחה, היכן בדיוק נמצאת השכונה, והיכן הסמטה במפת רוחות השמים. היכן מצוי הים ומנין תישוב רוח מזרחית. הבית ששכרנו אבד לי, כמעט צרחה בבהלה, רק לא לאבד עשתונות, איך הגענו אליו לפני ימים אחדים, האם מאחד הרחובות המרכזיים של השכונה או מרחוב צדדי, אני חייבת לאתר את הרחוב המרכזי ומשם אמצא את הדרך, איך אני טועה כך, אם תשאל את אחד מן העוברים ושבים יחשדו בכוונותיה, והרי אפילו תיק לא לקחה כשיצאה מן הבית, רק המפתח באגרופה הקפוץ ושיניו כמעט חותכות בבשר. בדרך כלל ניחנתי בחוש התמצאות מצויין. מדוע אינני מצליחה בשום פנים למצוא את הבית, לא חדלה לשאול את עצמה ונתקפה בהלה, כמו בסיוטי הלילה להתעורר ולא לדעת היכן אני, הניחי לרגליים להוביל אותך כמו סוס המוצא את דרכו אל האורווה, זכרה סיפור של אבא שרכב בשעת לילה מראש פינה לצפת והלך לאיבוד, הדרך לא בראש, תמיד חשבה שהיכולת להתמצא היא חוש שישי, ולפעמים כיוונה אותה אחת מכתפיה לאן לפנות. ערפל כבד וסמיך הפריד בינה לבין העולם שמעבר לשכונה, איפה אני, איפה, הלם הדופק שהאיץ את מהירותו, עד שלפתע שמעה מרחוק את הקול המוכר של גלגלי מכוניתו, מדוע הקדים כל כך לשוב, השמש זה עתה שקעה, והיום לא תשעה באב, שנהפך לה כמעט יום חג מפני שהמדפסת ב’אנדרומדה' לא פעלה. עכשיו רצה קצרת נשימה ופתאום זיהתה את הבית השכן, בית אבן ערבי, הנאה ביותר בכל הסמטה, לפחות יש למרפסת שלו סבכת ברזל ואין פחד מפני גנבים ומציצים. אילו ראה אותה משוטטת קצרת נשימה ודאי היה גוער בה, הפחדנית שלי פתאום תפסה אומץ, עוד נקשור לך מפתח על הצוואר, ואל תתחילי לספר לי שאצלכם במושבה לא היה לאיש מפתח, תתבגרי כבר. היא התגנבה הביתה, והרי הוא לא אסר עלי לצאת מן הבית, העיקר להירגע, לא עשיתי מעשה אשר לא ייעשה, הוא לא אסר עלי לגלות היכן אני נמצאת, אבל מדוע שכר דווקא את הבית הזה, עכשיו חברים לא יבואו לקחת אותי מן הבית לקולנוע או לקונצרט, איזו מכונית תסתכן בשביל הבוצי הזה, רק מכונית הפונטיאק שלו מסוגלת לנסוע בסמטה, והנה היא באמת המכונית המפלצתית שלו, ובכלל מי צריך בית שכור על האדמה.

היא מהרה לסגור את דלת הכניסה, חלצה את נעליה והשאירה אותן במקלחת, תחבה בחיפזון את רגליה בנעלי הבית, תלתה את המעיל על הקולב והמתינה לו במבואה, מחליקה את חצאית הצמר שספגה לחות והדיפה ריח ביתי. מה פתאום כל כך מוקדם, האם באמת חטאתי לו, בסך הכל יצאתי לטייל. הוא פתח את הדלת לרווחה, והכריז, הפתעה. הוא לא היה לבדו.

כבר ראיתי את האיש הזה, אני מכירה אותו, איך זה לא זיהיתי מיד, גערה בעצמה בלי קול. האיש הזר חיבק אותה, שיקע את אצבע יד ימינו קלות בגבה ונשק לה קרוב מאוד לתנוך אוזנה. קצות שפמו שנותר עבות כשהיה, ושהסגיר גם עכשיו את זהותו, דגדגו את שפתיה. האיש לא השתנה, הוא לא השתנה, אמנם ראשו הקריח ודבלולי שיער נמתחו על קרקפתו מצד לצד וכאילו הוצמדו בדבק או ברוק. קומתו הצטמקה, אחר־כך שמה לב שגבו התעגל וכמעט הצמיח גבנון, אבל עיניו ללא משקפיים כמו אז, לחות, מטייפות, חודרות מבעד לבגדיה אל מסתרי גופה. והשפם, שיבה זרקה בו אבל קצותיו המחודדים הזדקרו כלפי מעלה. כמו אז לפני שנים בגדיו רחבים ממידת גופו, רזה כמעט גרום.

חמדה לא הצליחה לשחזר את סיפור פגישתם הראשונה של השניים. היכן יכלו להיפגש. רוברט לא שירת מעולם בצבא והאיש שלה הגיע לדרגת רב־סרן. בעלה מעולם לא הזכיר את מעלליו בזמן השירות אבל מכריו הותיקים, חברים לא היו לו, האם היה רוברט חבר, לא בטוח, סיפרו שלא בפניו שכחבלן היה לו אומץ לב מטורף, ותמיד הגיעו הסיפורים עד הנחת חומר הנפץ מתחת ל’גשר עד הלום', פעולה שבלמה את הצבא המצרי ולא שכחו להדגיש, שלושים־וחמישה קילומטר מתל אביב. ברבות השנים הבינה שהוא קם לתחייה רק במצבי סכנה, ולא היה לו שום כושר הסתגלות לשגרה. כך לפני כל שירות מילואים, היה מטיל עליה לגהץ את מדיו יומיים מראש, בודק כל כפתור וכל קמט, ונדמה היה לה שהוא מתקשה להתמודד עם הסיום המהיר של מלחמת ששת הימים שאחריה בילה ימים אחדים בחברת הרולטה בחדר העבודה שלו בדלת סגורה. אחר־כך חָבַר אל מיליונר, יהודי אמריקאי, ציוני אדוק, שהמציא מדי פעם פרויקטים מפתיעים והפסיד כאן את כל הונו, כמו ספינת סחר ישראלית מחוץ למים הטריטוריאליים של הארץ, או חברת מכירה באמצעות הדואר, או משלוח כרטיסי ברכה לחגים שעליהם פרחים מיובשים בידי נזירות מנצרת. האיש שלה התבטל כולו בפני גדולתו, בפני מכונית הפונטיאק הענקית, הווילה המפוארת ובריכת השחייה. וכל כך נעמו לאוזניו המחמאות שחלק האיש לתושייה של הישראלים ולמיומנות שלהם במטלות טכנולוגיות עד שחזר וסיפר אותן באוזניה מתנפח משביעות רצון. איך הוא מפשיל שרוולים, מרים את המכסה ומטפל במנוע שדמם ואחרי רבע שעה שוב נוסעים. באמריקה אין דבר כזה. בעיקר נדמה לה שהוא חיפש דמות של אב. שני הוריו כבר לא היו בין החיים כשהכירה אותו. הוא מעולם לא הזכיר את אביו, וכשהעזה לשאול התחמק, עזבי, עזבי, מתי תלמדי שהעבר עבר. אמו מתה ממחלה, סיפר, כשהיה בן עשר, מבלי לקרוא למחלה בשמה. את נעוריו בילה במקווה ישראל. פעם, במעבר מדירה לדירה גילתה באחת ממגירות שולחן הכתיבה מחזה בכתב ידו הצפוף, וחשבה שאולי אביו, כמו גיבור המחזה מצא את מותו בטביעה בים לחוף שכונת מחלול.

היא פגשה ברוברט כשהביא אותו לתערוכה הראשונה שלה בגלריה ‘דוגית’ שהיתה אמנם קטנה מלהכיל את תמונותיה הגדולות, המופשטות ועזות הצבע, וכל מה שהיה לו לומר, נחמד, אבל לאה ניקל עשתה את זה לפנייך. טוב, לא בדיוק, הצבעים שלך הם בצד הירח ושלה בצד השמש. היא לא כל כך הבינה, אבל משום מה נדמה לה שפני האיש שלה התרחבו בשביעות רצון. אחר־כך הציעה לה, אם אשכנע אותו הוא יהיה מוכן להיות מַנחה שלך. היא סירבה בתחילה, אבל רוברט שימש כמורה בבצלאל ויצא לו שם של מורה מעולה, והביקורות היללו את תערוכת היחיד שלו ב’בית דיזנגוף', כך שכנע אותה האיש שלה שאז עדיין לא היה בעלה.

המפגשים בשלושה הרגיזו אותה, אבל אחר־כך נהנתה בסתר לבה מחיזוריו המחוצפים של רוברט, וגם אהובה, כך נראה, שאב מהם עונג נסתר, בעיקר שהמתח המשולש הפך את לילותיהם הזוגיים לנסערים יותר. היא לא הצליחה לזכור על מה שוחחו ביניהם בפגישות המשולשות לפעמים עד שעות הלילה הקטנות ב’בר 51' ברחוב הירקון, או ב’ווּדו בר' ביפו, או סתם בצהרי היום ב’ניצה'. אבל לפעמים נדמה לה שאהובה מסרסר בה. האם לא ראה גם הוא את עיניו הלחות של רוברט כשהוא מביט בה, האם לא שאל את עצמו מדוע הוא ממהר לתפוס את מקומו לידה ולא ממולה, האם לא צדה עינו הפקוחה עליה איך הוא שולח יד מתחת למפה השולחן אל ברכיה, והפתקים הכמעט גסים שהשאיר לה, בחורף בכיס מעילה, ובקיץ, כשקם האיש שלה לשירותים, מתחת למפית הנייר שבצדי הצלחת.

רק במשחקי השח בקפה ‘דיצה’ ישבה צופה מן הצד. פעם אחת העזה לשחק עם האסופי, כפי שקראה לרוברט בינה לבינה, ולנצֵח, ומה שהיה מאתגר יותר היא ניצחה את האיש שלה. הוא תמיד היה נדיב והזמין את רוברט לארוחה במסעדה שהיתה אהובה עליה בפינת שדרות נורדאו ובן יהודה, והאסופי שהיה תמיד רעב, או שהיה זקוק בדחיפות לכמה כוסיות ויסקי, קיבל את ההזמנה כמובנת מאליה. כיסיו היו תמיד ריקים. לא היה לו ארנק, אף פעם לא ראתה אותו מוציא כסף מן הארנק, לעתים נדירות שלף מן הכיס שטר מצ’וקמק. המשחק התנהל בדממה מוחלטת. לה אסור היה להתערב. עם כל מהלך מוצלח היה אחד מהם מרים את עיניו מן הלוח ופוזל אל פניה. רוברט שלף קצה לשון שהציצה מבין שפתיו, כמו זיקית חשבה, לא, כמו נחש. והאיש שלה הניח לרגע את יד ימינו על השולחן והידק את הבוהן לאצבע־המראה, סוגר מעגל, ופניו כמו תמיד לא מסגירות את קורת רוחו. רק כשהרים האיש שלה במפתיע את הכלי מעל הלוח, לפעמים חייל פשוט ולפעמים סוס, ואחרי חישובים ארוכי טווח שלא תמיד הצליחה לעקוב אחריהם ולרדת אל סוף תעוזתו, והנחיל מט ליריבו בתנועה נחרצת, תק, בבת אחת, זרחו פני האיש שלה בחיוך רחב ושותק. אם הערה לתוכו רוברט די ויסקי היה מפזר את הכלים על פני הלוח, ותובע, עוד משחק, מה דעתך שנשחק פעם על האשה, האם הוא מנחש את מבזקי מחשבותיה, אני היא המלכה, טוב לא בדיוק, מלכה מסומרטטת על לוח השח, מדוע אינני מניחה אותם לנפשם ומסתלקת, איזה עונג מוזר אני שואבת מן הקרב הזה, שאולי אני שכרו, ייסרה את עצמה. על איזו אשה, שאל האיש שלה מיתמם. על האשה שלך. בטח על שלי, מתי בפעם האחרונה השכבת מישהי. חמדה נמלטה לשירותים. כששבה היו שני הגברים כה שקועים במשחק ולא שמו לב שנעלמה. מכונית צפרה באזעקה, בריצה ירדה ברחוב פרישמן אל הים.

לפעמים היה האיש שלה נעלם לשבועות, אני זקוק לפסק זמן, את ממררת לי את החיים, מי אמר שמוכרחים להיפגש כל ערב, את לא מתחשבת, אני עסוק, ואת מסתובבת לך בגלריות, מתמזמזת עם הצבעים, אני לא יכול לגור בדירה שלך, הריח של הצבעים משגע אותי, ואת אצלי לא רוצה לגור, באמצע הלילה אני צריך להסיע אותך הביתה, הביתה, כמה את אוהבת את המלה, מעירה אותי משינה, קח אותי הביתה. הוא ודאי ידע איך חיפשה אחריו, מאזינה לקול גלגלי מכונית גדולה חולפת בתקווה שאולי הוא נוסע בה, חולף על פניה בהתרסה מבלי לעצור. כשוויתרה על כבודה ובאה לחפש אחריו במשרדו כבש אותה מיד על ארגז קרטון שטוח שריפד את הרצפה הקרה, למה שלא נלך אליךָ, התחננה אבל הוא לא הקשיב, ולמרבה הפליאה גופה נענה לו תמיד. פעם נסעה לבדה בטיול מאורגן לאירופה הקלאסית כפי שהכריז הפרסום. המסע באונייה העניק לה חופש. לא היו טלפונים ולא דואר. עיניו הפקוחות רחוקות, רחוקות. היא אהבה את הים הסוער וגם כאשר כמעט כל הנוסעים חלו במחלת ים היא יצאה אל הסיפון ואפילו העזה לפלרטט עם איש זר. הוא היה מרצה לספרות צרפתית, שחיזר אחריה ונשק לה בשפתיים נשיות, מלאות, על עיניה, בקצה אפה ולשונו רכה וגם תובענית, מחודדת ומשתלחת פנימה אל פיה המתמלא עסיס וערוותה הלחה מסגירה את גופה. איך, היא תמהה, כמו חוק הכלים השלובים, וריח נשיפת אפו לא מוכר, לא חריף ונעים ומתערב במי גילוח מפתיעים בעדינותם, והיא יושבת על ברכיו ברוח המערסלת על הסיפון הריק מאיש, חושך, וגופה מפתה אותה להניח לו לבוא אליה אט אט, פעם אחת לא ככובש, פעם אחת בעדנה, ואז היא ננערת פתאום, הוא יודע תמיד מה אני עושה, יש לו חיישנים של זאב.

הוא המתין לה בנמל. החופש הקצר שקנתה לה, ודאי ניכר בהילוכה, בזקיפות קומתה, בשערה שהתנפנף חופשי ברוח, ולא צנוף על עורפה בפקעת, לא נעלם מעיניו הרואות־כל. הוא לא לקח אותה לדירתו. באחד הפרדסים תחת עץ אקליפטוס עבות הוא שכב אתה על האדמה. לילה אחד הזמינו על עצמם את המשטרה שמצאה אותם עירומים במושב האחורי של המכונית, והיא כדרכה לא נשאה עמה תעודת זהות. למה לא נסענו הביתה, בכתה, אתה פשוט הופך אותי לזונה, העזה לומר. שנים רבות אחר־כך הוסיפה לקבל גלויות מן הפרופסור הזר שפגשה באונייה, מפירנצה, מוונציה, מרומא, חתומות בראשי תיבות, עד שהאיש שלה נשא אותה לאשה וכתובתה השתנתה.

שבת קיצית אחת, עורה השזוף מריח מלח גם אחרי המקלחת, וכל הנשים שעוברות על פניה ברחוב נדמות לה כחוגגות קיץ במחשופים נדיבים, בכתפיות דקות, בציפורני אצבעות רגליים צבועות אדום נעולות סנדלי אצבע, היא מציעה לו, מה דעתך שנרד לים. הוא מסכים, והיא הולכת שולל, איך לא למדה לאורך השנים שיש להסכמה מחיר, וזה ייוודע לה במהרה, ובעיקר הוא ויתר על משחק הטניס עם אייב, המיליונר האמריקאי שהזמין אותו מדי שבת לקיסריה, והיה ברור מן ההזמנה הראשונה שהיא אינה כלולה בה. מכנסי הטניס הקצרים שחשפו את יפי שוקיו, הגרביים הלבנים שאותם אהבה להחרים לעצמה מדי פעם כדי לחוש בכפותיה את כפותיו, המחבט וקופסת הגליל שבה נשמרו הכדורים, קמטוטי פניו סביב העיניים שכמעט נעלמו, כל ההכנות כמו לפני מפגש עם אהובה, אבל ברגע ההוא היא נופלת על צווארו ומנשקת את שפתיו שוב ושוב וקצר, שמחה כמו תינוקת. השבת הוא הסכים ללכת לים, לנסוע עד מכמורת. היא מיהרה לטגן את הקציצות האהובות עליו, קלפה וחתכה מילון ואבטיח, לבשה בחיפזון בגד ים לבן שחשף את מותניה הצרים והבליט את הגוון המוּלַטי של כתפיה, לא זכרה היכן שמרה את בגד הים שלו עד שמצאה אותו מקופל בתוך בגד־מגבת קצר שקנתה לו לפני שנים כדי לשמור על עורו העדין. היא פתחה בנסיעה את חלון המכונית והניחה לשערה להתנופף ברוח ושרה, כמה אהבה לשיר בנסיעה, לי כל גל נושא מזכרת מן הבית מן החוף, ואחריו שורה ארוכה של שירים שנהגה לשיר אותם על מעקה המרפסת הרחב בבית הוריה בלילות קיץ.

מרגע שירדו אל החוף ידעה שטעתה, כאילו לא גר מעולם בשכונת מחלול. אצבעות רגליו התקפלו פנימה כשנגעו בחול כמו פאקיר שפוסע על גחלים לוחשות, שותק, נושא את הצידנית הקטנה במיאוס, ולבסוף מפטיר, את יודעת שאני שונא את החול. הוא תקוע במקומו מתחת לסככה הציבורית פניו מסיכה של סבל. היא מתרוצצת להשיג שני כיסאות נוח ושמשייה, מסביב משפחות במעגלים, מן הים נושבת רוח מלטפת והריח המלוח. כולה שטופת זיעה ולא מן השמש, מחשש שלא תשביע את רצונו, היא מוצאת פינה מרוחקת, סוף סוף נהיה כמו כולם היא משננת כמו מנטרה בלי קול. היא מפנקת אותו, למזוג לך קולה, אולי אבטיח, אחר־כך נאכל ארוחת צהריים, עוד מוקדם לאכול, רגע של רצון, בעיניים עצומות מוצלות במשקפי שמש ענקיים, מבלי להטות את ראשו אליה, הוא שולח יד וחופן את כתפה שמידתה בדיוק כמידת כף ידו ולוחש לה, את אלילה שלי, משפט שחוזר אליה בשעות קשות להזכיר לה שאולי יש בו גם אהבה.

בדרך הביתה היא אומרת בלחש, אולי גם בשבת הבאה, והוא קוטע אותה בפרץ משפטים שהולם בה כמו מכת אגרוף, אני לא הנהג שלך, את לא תנהלי לי את החיים, אני לא מפריע לתענוגות שלך אז אל תפריעי לשלי, ידעתי שאם פעם אחת אסכים אני אבוד, את לא תסדרי לי את החיים, ובכלל אני נוסע לכמה חודשים, אני לוקח פסק זמן, אייב הזמין אותי, יש לו תוכניות לעסק גדול, את יודעת מה זה קנייה ומכירה בדואר, בארץ לא שמעו על Air Mail, אייב חושב שאני חייב ללמוד את העסק מקרוב. אז הנסיעה לים היתה פשוט שוחד, היא מגלה את פשר שעת הרצון. כמה תיעבה את ‘פסק הזמן’ שהפך עם השנים לפסקי זמן במחזוריות ללא חוקיות, כאילו נכונו לו חיי נצח. מוזר, אבל לפעמים קיוותה שאולי הוא נעלם בגלל אשה אחרת, אז היתה גם לי איזושהי תקווה, פיתתה את עצמה להאמין. בכל פעם שנעלם ניסתה למלא את השבועות החלולים בעבודה על סדרת הבדים שממדיהם הלכו וקטנו עם השנים, והיא העמידה אותם שעונים זה ליד זה. קשריה עם בעלי גלריות היו תמיד רופפים באשמתה, אבל, עכשיו, נדמה היה לה שהוא מפשיט אותה מכל יוזמה בכל פעם שהוא מושך מירכיה את מכנסיה. הכתמים המופשטים, המוארים, פינו את מקומם לציורים סוריאליסטיים שתרגמו לצבע את חלומותיה. לרוב התרחשו במבנים מוזרים, במגדל שראשו באדמה ואשה יורדת לתחתיתו במדרגות לולייניות, בבית שלא נשלמה מלאכתו ואשה ניצבת על פיגום לפי תהום, במרתף שבו כלואה אשה מחזיקה כף סיידים ומורחת טיח על הקיר.

אחרי היעדרות שנדמתה בעיניה תמיד כמו נצח פתאום נצמדים פניו אל החלון הגדול בקפה ‘ניצה’ ועיניו מתמלאות דם, תובע ממנה נאמנות גם בהיעדרו, לא יכולת להתאפק, מה, הוא ממהר להסתלק והיא משאירה את הידיד מאחור ורצה בעקבותיו. לפעמים הפך לה הסטודיו של רוברט למקלט. הידיד הטוב שרקם על יחסיהם סיפור שלא היתה לו אחיזה במתרחש, כפי שהבינה מן הפתקים שהטמין למענה בסתר מתחת לאפו של האיש שלה. טוב, אולי לא סיפור דמיוני לגמרי. אחרי ככלות הכל היא הניחה לו בייאושה לפשוט את בגדיה, לנשק על שפתיה החתומות, למשש את פטמותיה, ונותרה אילמת וקפואה, מְתרגלת את הניתוק, מרחפת מבחוץ, מענישה את עצמה, אשמה תמיד, ניצלת מאונס בזכות אין־אונותו של הגבר לצִדה שכוחו במלים, בפתקים, שאת חלקם היא זוכרת גם היום, ומשננת אותם בשעות הלבדִיוֹת, כשבעלה ב’אנדרומדה' והיא בבית, משדלת את האני הפגוע, מישהו אהב אותי, לא מעזה לנקוב בשמו גם לא בֵינה לבֵינה, “הרי את בעצם פלגשי,” הוא כתב לה, “ושנינו רואים אותך כך, אז אני מציע לך בתכלית הפשטות והקִרבה לקבל עלייך את מלוא הדין, בגוף ובנפש, ולגשת ולהישבע לי אמונים, כמו שנבראת.” או “חמד חמדה, תביטי עירומה קטנה שלי… טמבל חמודה ויקרה מאוד… ואחרי שאת נפשטת לי, אמנם לעתים הרבה פחות מדי קרובות, אבל כמעט מדי ראותי אותך זה נדמה לי שבע שנים (ואפילו נרדמת לי ממש, בעכוזים הנחמדים והנואלים שלך) אז באמת חמודה שלי, כך אי אפשר להתנהג… משוגעת על כל הראש (ועד כף רגל). צללפוני… פטוטמת חמודה וקשה.” ובפתק אחד נפער לו פתח אל האמת העירומה והכל כך מכוסה והוא כתב לה, “ילדתי, כשאני מגיע להרהר בזה, יש משהו מוזר. כל כך הרבה שנים, ואף פעם אחת לא בכית בזרועותי, לא דמעת על כתפי. יש בזה משהו בלתי אנושי, בלתי נשי, עקום. משהו לא בסדר, שצריך לתקון.” והיא אכן לא בכתה גם אז, ואולי היתה נענית בפעם הנוראה ההיא לתחינותיו, למילותיו שהיטיבו לחזר אחריה יותר ממגע גופו. היא זכרה תמיד את הפעם הראשונה שבה הגיעה בייאושה אל הסטודיו שלו. הוא ישב על כורסה מרופטת, עירום, רק חלוק רחצה מפוספס כחול שחור מוצמד אל מותניו בחגורה דקה, או אולי פשוט בחבל כביסה. פיו הדיף ריח חריף של קוניאק זול, אז בבית אתה שותה קוניאק ולא ויסקי, כמעט הטיחה בפניו. הוא החזיק בין ברכיו שנחשפו צנצנת של מלפפונים כבושים והציע לה אחד. בנוזל הירקרק העכור רחשו תולעים לבנות. מה אתך, אתה לא רואה את התולעים, נבהלה ונסוגה. ודאי שאני רואה, אז מה איכפת, בסין אוכלים גם אותם. אחר־כך ידעה שאולי מקור הדחייה לא היה בגופו כי אם בטשטוש הגמור בין ההוויות, בין הנקי למלוכלך, בין הקדוש לנבזה, בלי אלוהים. כשלא היה עוד שום ספק שבטנה השחופה תפחה מפני שהיא בהיריון, נבהל האיש שלה מאוד. הוא ישב על ידה בקפה ‘ניצה’ אחרי שקיבלה את התוצאות מן המעבדה הפרטית ברחוב גורדון ונע על מושבו, נזהר מלגעת בה, כאילו היא נגועה במחלה מידבקת. תחילה טען שזה לא יכול להיות, ואחר־כך הסיט את מבטו ממנה ונעץ את עיניו בקיר שממול ושתק, בטוח שהדממה תעביר את רוע הגזירה, כמו תמיד, פוחד מפני המלים. היא ידעה שעם כל שנייה הולכת בטנה וצוברת בעיניו נפח, ממלאת את החדר, משתלטת על השיחות בבית הקפה, מפלצת מים קדמונית, היא נהפכה לאויב, ובלי דעת נע ישבנו מעט מעט, לאט לאט, הצדה ואחר־כך עבר במהירות אל המושב ממולה. נדבר על זה בערב, אמר לבסוף ומיהר להסתלק בתואנה של פגישה חשובה והסיע אותה במכוניתו לדירתה.

היא נמלטה לסטודיו של רוברט. שכובה על מיטת הברזל. הפעם אין הוא פושט את שמלתה, והיא שותקת, אני גווייה, אתה נקרופיל, היא רוצה לומר ושותקת, “שכובתי,” אתה כותב לי, אבל מה אתה יודע. אני שוכבת על ידך אבל לא אתך, אתה לא בא עלי בכוח, לא מתוך אנינות, אלא מפני שאתה יכול לתלות את אין־אונותך בסרבנותי, “פְטוֹטֶמת חמודה וקשה.” קרה משהו ספרי לי, הוא שואל. והיא אף מלה. איך יכלה להסגיר את עלבונה. חיוך, או אולי פחות מזה, איזו שמחה לאיד ואפילו עונג, שמרכך את קמטי העכביש סביב עיניו מסגיר אותו, הוא יודע, הוא מנחש. אילו הציע לה ברגע ההוא להינשא אולי היתה נענית למען הילד שבבטנה, למרות הדחייה שעורר בה גופו המדולדל, שגם עכשיו לא נמצא בו כוח פשוט לבוא עליה אפילו על כורחה. הוא מנחש, הוא רואה אותה כשם שהעין הקבועה מחוץ לגופה ממוקמת בתקרה המתקלפת לא ראתה מעולם עצב כזה, עַצֶבֶת, יגון יגונותיים עד מוות, מלים שחוזרות אליה עכשיו משירו של בלוך, כשהיא מנסה ממרחק של הרבה שנים לקלוט את עצמה, אבל אז לא היו מלים, רק עצב, עצב, כמו חבל כרוך ברגליה הצמודות מושך אותה עמוק אל בור. היא לא הביטה בו, שכובה על גבה עיניה בתקרה המתקלפת וריח הטרפנטין חונק את גרונה. היא לא התייפחה. הוא לא ליטף את פניה ועישן סיגריות בשרשרת.

לאורך כל השנים תהתה ולא מצאה פתרון לחידה, איך פתאום נשא אותה אהובה לאשה. האם הקריסה של עסקי ‘דואר האוויר’ ושיבתו של אייב המיליונר לארצות הברית לאחר שהפסיד כאן הון רב, והאיש שלה בנמיכות רוח נמלט אל הנישואין. היא ידעה שאינה בת תחרות להצלחה, אבל בכישלון נהפך הנמר שלה לחתול בית. האם עלי להתפלל להצלחתו או לכישלונו, תהתה לא פעם. ואולי הכל קשור ברוברט. האם נמלט רוברט לפריז מפני שנודע לו על החתונה ממודעה צנועה בעיתון, או שנשא אותה מפני שרוברט נמלט לפריז.

ועכשיו, אחרי הרבה שנים של היעדרות רוברט כאן, אורח, והיא קפואה, ‘אנדרומדה’ מלא, אין חדר פנוי, אומר בעלה, שולח יד ומחבק את כתפיה והיא רועדת. הוא ידע כמה ערערו אותה אורחים לשנת לילה, פולשים אל המרחב המוגן שבנתה לעצמה. רוּב הגיע רק היום מפריז ולנו יש את הקיטון, מוכן ומזומן, אפילו מיטה מוצעת. שְמע, ומֶדה תאשר, נכון, המיטה ממתינה רק לך. בכל שבוע מחליפה זהבה העוזרת את המצעים. הכינוי קיטון ששמעה אותו מפיו כמה וכמה פעמים נשמע לה לפתע לא יאה. אני מקווה שתמצאי לנו משהו לאכול במקרר, פנה אליה, והיא דימתה לשמוע כמעט איום בקולו בעודו מוליך את רוברט אל החדר המיותר ולוקח מידו את התיק.

חמדה מיהרה לסלק משולחן המטבח, ששימש גם שולחן אוכל, אה דפי הציור שעליהם שִרבטה סקיצות לסיפורי ‘אלף לילה ולילה’ לילדים, והיא התקשתה להיפרד מן הטיוטות. האיש שלה, עכשיו בעלה, הרשה לעצמו להשליך את גרביו ולבניו המשומשים על הרצפה בחדר השינה, הוא לא שטף בעצמו אפילו כוס למים. אבל היו בקרים, בעיקר אחרי שנענתה לו בלילה, מתמסרת עד כדי תחושה שגופה נפער אליו ללא גבולות, ללא קיום, שהיה גוער בה, הלחם נרטב, את לא יכולה לדאוג שנחיה כמו בני אדם, או איך אפשר לחיות בתוך בלגן כזה, או השתגעת, מה את בונה מגדלים בכיור ואחר־כך במייבש, עוד תראי איך יום אחד הכל יתנפץ. הוא סירב לקנות מכונת כביסה והיא וזהבה כיבסו ביד והרתיחו כמו בימי הבית במושבה על גבי הגז, ואחר־כך הסכים לקנות מכונה קטנה חצי אוטומטית, ומדיח כלים נשמע באוזניו מותרות, בסך הכל שני אנשים ואורחים לפעמים, והוא לא היה קמצן. המאבק היה על מידת החופש שביקשה להשיג לעצמה בימים שבהם עדיין ציירה בדים גדולים. אחר־כך הלכה והצטמצמה בתוך עצמה, בתוך האיורים המיניאטוריים, שהוא קרא להם הגמדים שלך.

רוברט ובעלה ישבו על הספה בסלון ושיחתם כממתיקי סוד הגיעה אליה למטבח. היא ניסתה את מזלה, אולי בנוכחות איש זר הוא ייענה לה. מפֶתח הסלון ביקשה, לכבוד האורח כדאי לפרוש מפה על השולחן הגדול, במדף השלישי מלמעלה בארון. אבל רוברט מיהר להכריז, נאכל במטבח ואני ארגיש כמו בן משפחה, מה פתאום אורח. ואכן למרות שלא היה מעולם בדירה החדשה הוא הרגיש בה כבן בית, חלץ את נעליו בקיטון ונעל כפכפי אצבע, נכנס למקלחת ושלף מגבת מן הארונית, וריח הסבון שלה נדף ממנו כשיצא ודבלולי שערו הלחים צמודים לקרחתו, לבוש חלוק מגבת סגול. האיש השתנה, פריז עשתה לו משהו, החליטה בלבה ולא יכלה שלא לזכור את החלוק ההוא המפוספס והמטונף מן הביקור הראשון בסטודיו שלו.

כמו תמיד היא לא זכרה על מה דיברו סביב שולחן המטבח, כמו שקרה לה גם בשחזור עלילת הספרים שקראה, אבל היא זכרה שהיתה באוויר איזו חושיות שנעלמה מזמן בינה לבין בעלה, והיא תרגמה אותה לריחות. נרקיסים, לא, נקיים מדי. אולי יסמין. מעולם לא אהבה את ריחו החריף שמשך אחריו זֵכר של הפרשה, או זיעה, פריצות, הרמון מזרחי, וידו של רוברט, הענודה טבעת חותם עבה זוחלת על ברכה מתחת לשולחן. האיש לא השתנה. בלילה ההוא, אחרי שרוברט פרש אל הקיטון נושק על לחיה ומצליח בזריזות להצמיד לעורה קצה לשון כמו זיקית, מיהר בעלה לסגור אחריהם את הדלת, וכמעט תלש את כפתורי חולצתה. הוא מזג בין שדיה את השאריות האדומות מבקבוק היין שהביא מן המטבח, כפי שנהג לפעמים לפני נישואיהם, משמיע קול לקלוק בלשונו המחליקה מן הגומה אשר אהב בבסיס צווארה לאורך גופה, ושב אל שפתיה. פיה נמלא דבש ופטמותיה הזדקרו כפרי פטל והיא נמסה לקראתו, מגישה לו את מקור העונג הנובע כפופת ברכיים וכפותיה תומכות בעיגולי ישבנה, נפערת ללפות את אברו שבא אליה, מוכר ואהוב ורק שלו, ויש לו חיים, נפרד מגופו, ולשונו בפיה כמו חותרת לפגוש את עטרתו, לסגור מעגל כמו האצבע־המורה הנצמדת אל הזרת. כשנרדם והיא שכבה מאזינה לכל רחש העולה מעבר לדלת זכרה לילות לפני נישואיהם כשהיה מגניב אותה למלון זונות על שפת הים למרות שהיתה לכל אחד מהם דירה.

כל אותו שבוע נזהר רוברט מלפגוש בה ביחידות והשכים לצאת לענייניו. בעלה, כהרגלו מאז חנך את ‘אנדרומדה’, השלים שעות שינה בבוקר, והיא ניסתה לשוב אל שגרת חייה ולסיים את האיורים לספר. אחרי שבועות אחדים של ספקות והכרעות וחרטות, מרימה לא פעם את שפופרת הטלפון בכוונה להודיע להוצאת הספרים שחזרה בה והיא מוותרת על העבודה, נמצא לה הפתרון תוך כדי דפדוף בספרי אומנות שגדשו את ארון הספרים שלה. סיפורי ‘אלף לילה ולילה’ היו עשירים בפרטים, כמו ציוריו של פיטר ברויגל. היא קיבלה את העיקרון אבל העניקה לדמויות ולאפיזודות אופי מזרחי. מוזר, היא לא התגעגעה אל הבדים הגדולים ומצאה שלווה בחושניות שהעניקה לאיוריה, כמו להתהלך בבזאר באיסטנבול, עתיר צבעים ובעיקר ריחות. היא חזרה וקראה שוב ושוב את ‘הסיפור על בעלי כנף ובעלי חיים נוספים’ ומצאה בו מקלט. אין בו גברים ולא נשים רק בעלי חיים ואדם באשר הוא אדם, הסבירה את סוד הקסם, ובעודה מציירת את זנבו הצבעוני של הטווס שמעה באוזניה את צווחתו המצמררת שתמיד עוררה בה פליאה, איך יופי כזה יכול כך לצרוח ולמה.

בערבים זנח בעלה את חובותיו ל’אנדרומדה‘. פעמיים הזמין אותם לבלות בחוץ, פעם אחת ב’קליפורניה’, ופעם אחת לארוחת ערב במסעדת יוקרה אלגנטית ששמה נשמט מזיכרונה, אולי ‘סטפן’, היתה בכלל מסעדה בשם זה, ואולי לא. היא זכרה רק שהיתה ממוקמת בבית דירות ברחוב קטן ניצב לבן יהודה, ובאור המועם אפשר היה לרקוד A Kiss of Fire בין המנות או אחרי הארוחה. ועוד זכרה שלמרות הפצרותיו של בעלה סירבה להזמנתו של רוברט, שקם מכיסאו וקד לפניה, זוקף את ראשו ומחייך בפיתוי ולשונו מציצה מבין שפתיו מוכנה ומזומנה להישלף. ברור היה לה שבעלה מתכוון להרשים את רוברט בידענותו הקולינרית, בהבנתו ביינות משובחים, בידו הנדיבה, בקבלת הפנים שערכו לו הבעלים של שתי המסעדות, ובהיכרותו עם אנשים חשובים בעיקר ב’קליפורניה', שבה פגש גם רוברט אחדים ממכריו הוותיקים. לרגעים נדמה לה שהזמן קפא. שוב אנחנו בשלושה. רק שעכשיו נזהר רוברט ברשות הרבים וידו לא טיפסה אל ברכיה כמו בשנים הרחוקות ההן, אבל חזר אל התעלול הישן והטמין פתקים בוקר בוקר במקומות סתר, בתוך קופסית הזכוכית החלבית שבה אפסנה את צמר־הגפן בחדר האמבטיה, בתוך המצנם, במקפיא המקרר, כאילו עקב אחריה וידע מהו סדר פעילויות הבוקר שלה. בלילות התעוררה בבהלה שטופת פחד והשכימה לקום ולחפש אחרי הפתקים שנעשו חצופים יותר ויותר מדי בוקר, והדחף הראשוני היה לבלוע אותם, להעלים כאילו לא היו. בידיים רועדות היא קרעה אותם לפיסות קטנטנות, השליכה לאסלה והורידה אה המים פעמים אחדות ממתינה ובודקת עד שנעלמו. ארבעה פתקים, מיום שני ועד יום חמישי, השאיר לה רוברט, ואת האחרון, החצוף מכולם, שזפו עיניו של בעלה שוודאי התמלאו דם.

“חמד חמדתי, את נשכבת לי לילה לילה בקיטון, האם לא אמר בעלך שהמיטה ממתינה לי.” או אחרי הערב בו סירבה לרקוד אתו ב’סטפן‘, “שחופת הירכיים השחוצה, נהגת אמש באופן טפשי ונואל, אם לא איכפת לך, כשאת כעוסה ורעה אינך יפה.” או, “בולבול מטורללת, מדוע זה צריך להיות לא, כשזה יכול להיות כל כך כן.” והפתק האחרון, שקראה בו רק אחרי שפרשׂ אותו בעלה על דלת המקרר צמוד במגנט־צפרדע, "פטוטמת חמודה וקשה, אם יש את ירכייך השחופות להתמסר מכל הלב השאירי לי פתק אצל המלצר האיטלקי ב’ניצה’ ונמצא לנו מיטה."

האם ידע בעלה על הפתקים הנסתרים שנהג רוברט להשאיר למענה במקומות סתר גם בשנים הרחוקות ההם, או אולי יד המקרה סובבה כך את האירועים, והוא פשוט התעורר שלא כדרכו וניגש למקרר לשתות לימונדה קרה שהכינה למענו מלימונים טריים כמו שאהב. האם רוברט הגיש בכוונה תחילה ממש את הפתק שהיה אמנם מקופל לארבעה ומכוסה במגנט־צפרדע, לעיניו של בעלה. חמדה תמיד הקדימה אותו בבוקר ומאז ‘אנדרומדה’ הוא איחר לישון. כשהתעוררה, כולה שטופת זיעה קרה, בבוקר של אותו יום חמישי, סירבו רגליה לנוע. בכרים הגבוהים לצִדה הוטבעה שקערורית עמוקה וריקה. הדלת לחדר השינה שסגרה עליהם מאז ישן רוברט בקיתון היתה פתוחה, המיטה בקיטון סתורה, התיק נעלם וגם כפכפי האצבע. מברשות השיניים נותרו יבשות וכך גם המגבת לצד הכיור. על דלת המקרר נפרש הפתק האחרון מוצמד במגנט־צפרדע ובסופו שלוש מלים בכתב ידו של בעלה: “ארזי מזוודה והסתלקי.”

לאן יכלה ללכת, היא לא רצתה ללכת. מה יהיה אם הפעם הוא לא ישוב. היא חזרה למיטה וטלפנה ל’אנדרומדה‘. לא הוא לא הגיע, כן, הוא הודיע שנאלץ לנסוע לרגל עסקיו, וישוב רק מחר או מחרתיים. זמן הציפייה נשמר בזיכרונה במקוטע כימי מחלה. רק כמה חודשים חלפו מאז. ב’קליפורניה’ עדיין ישבו בחוץ והבריזה מן הרחוב המפולש לים הזמינה להימלט מן הצפיפות והחום. גופה התכסה בזיעה והסדינים לחים, גרונה צרב מרוב טלפונים לבתי קפה בהם נהג לקבוע פגישות, לספקים של בשר וירקות שאת שמם איתרה בקושי, אולי במקרה בעלי אצלכם.

על המיטה ערימת ספרי טלפון. היא מנסה להרחיק את המלים, הסתלקי, והלא היא מומחית בהדחקה, מה עשתה כל השנים כדי שתוכל לאהוב אותו – מחקה. כמו במשחק שעדיין היה מונח באחת המגירות, דף מבריק ואטום מתוח על מסגרת קופסת קרטון, היא מציירת או כותבת עליו ואחר־כך מרימה את הדף והכל נעלם, ריק, חלק, אפשר להתחיל מן ההתחלה. כך מחקה את ההעלמויות שלו, ותאריכים בכלל נעלמו מן הזיכרון, לא למנות שנים, אבל עכשיו היא לא מצליחה למחוק, פטוטמת חמודה, פטוטמת, פטוטמת, הסתלקי, והיא מספיקה בקושי להגיע אל האסלה ולהקיא מררה. גרונה צורב. אני חייבת לשתות, היא מזהירה את עצמה, ומעמידה בקבוק מים ליד המיטה. מה יהיה אם הפעם לא ישוב, והיא מרגישה את חסרונו כמו כאב הפנטום של הגידם, ועדיין לא עבר אפילו יום אחד. כל התריסים סגורים אבל היא מבחינה ששעת התנים הגיעה, אין יותר תנים, ממה את מפחדת, ונשטפת בגל חדש של זיעה. היא מטלפנת שוב ל’אנדרומדה' ולא מבקשת אותו לטלפון כדי לא להסגיר את סודה. היא שואלת את איז’ו, המלצר הראשי, אם הכל בסדר, כן, המרפסת מלאה, וגם תפוסת החדרים תשעים אחוז.

רק כשנכנסה חוּמה, זה היה הכינוי שהדביקה לשכנה מן הבית הסמוך, הבינה שלא נעלה את דלת הכניסה והלא יש לו מפתח משלו. היא הפחדנית לא נעלה, מה חשבה שהדלת הפרוצה תזמין אותו לחזור הביתה, כמו איזו מאגיה שחורה שתבטיח את שובו.

יש מישהו בבית, שמעה את השכנה מחדר השינה, חמדה, היא קוראה בשמה בפיצול הברות, חמ־דה, הוּ, הוּ, וחומה פולשת לחדר השינה. התקף של מיגרנה, מסבירה חמדה את החושך בבית ואת המיטה המבולגנת. היא תופשת בדיוק מה מתרחש כאן אבל מעמידה פנים, חמדה יודעת שכך והיא אסירת תודה בלי מלים. כל התריסים סגורים וכך מן הבוקר, מתנצלת חומה, בטח משהו לא בסדר, בשביל מה יש שכנים. לא אי אפשר כך, וחומה מוליכה אותה אל המקלחת, ועד שחמדה מניחה למים לשטוף את הזוהמה שהדביקו בה המלים, היא פולשת אל הארון בחדר השינה, מפנה את ספרי הטלפון ומערימה אותם למגדל על הכוננית, מחליפה את הסדינים, הציפיות והציפה, מגניבה לידית הדלת של חדר האמבטיה כתונת לילה נקייה, וגופה של חמדה נרגע. היא זוכרת שלרגע שבה אל ילדותה, ותנועותיה הזריזות של חומה מחזירות איזה שהוא סדר לבית שהשתגע פתאום מרגע שצץ בפתח האסופי בחברת בעלה.

מקלחת זה מרענן אבל לא מספיק, אומרת חומה, את חייבת לאכול. מחאותיה של חמדה אינן משפיעות על חומה, את תראי, פירֶה כזה כמו ששושה יודעת להכין, עם כפית חמאה ובעיקר, וזה הסוד של שושה, קצת חלב, ממש דליקטס, מתחלק בגרון כמו גלידה, ואחר־כך היא פותחת את דלת המקפיא, כן, וגם קצת גלידה וניל אם יש, ואני רואה שיש, את תראי, אשה חדשה. ואחר־כך נפתח טלוויזיה ונראה קצת ספורט, את בכלל לא מתעניינת, מה, אבל אני נדבקתי מבעלי, כל ערב, ואתמול טקס הפתיחה של האולימפיאדה במינכן. חמדה נכנעת. שושה עושה הכל בשתיקה וחמדה מתכסה בשמיכה עד צוואר, שרק לא יתקוף אותי הרעד, בלי שליטה. לו יכלה לבקש את חומה להישאר אתה בלילה. אבל הוא יכול לחזור בכל רגע. היא מתביישת במחשבותיה. לא יותר טובה מידידתה רינה, הפילגש של הוד מעלתו העורך הראשי של ההוצאה, שלא הזמינה איש לביתה, אולי בדיוק עכשיו יתחשק לו לקפוץ – עד שמת. ואז כשבאה חמדה לביתה משכה מתחה למיטה מזוודה עמוסה בציורי גואש ורישומים על נייר, תבחרי לך אחד, הציעה לה, וחמדה בחרה. בגווני אוקר, חום ואדמדם מילאה רינה את הנייר בדמויות מטושטשות, נעדרות מין, דקות גוף, מעוררות חמלה, כמו מצעד גוויות, ואף על פי שהיו צמודות למקומן נדמה היה שהן נעות ומתקהלות על הצופה, ודאי אחד מסיוטיה של רינה בלילות הציפייה, החליטה חמדה.

מה עוד היא זוכרת משלושת הימים ההם, איך נעלה את הדלת אחרי לכתה של חומה, מפני שהלילה בלע את הבית והדליקה את כל האורות, הוא חייב ללון הלילה באיזשהו מלון. היא שבה אל המיטה, לִבה איים לקפוץ החוצה מן הכותונת, והכותונת שוב היתה לחה מזיעה. בידיים רועדות חיפשה מספרי טלפון של בתי מלון, קודם כל בטבריה שכל כך אהב, בפנסיונים שבהם לנו לילה או שניים, אחר־כך למלון השרון, לחיפה, ולבסוף לאילת, איש בשמו לא נמצא באף אחד מהם. ואיך נרדמה לבסוף באורות דולקים שוכבת על צדה, מצמידה את הטלפון אל בטנה, והתעוררה בבהלה, הפעם הוא לא ישוב. ובכל יום, בשעת צהריים, דפקה חומה על דלה הכניסה והיא הניחה לעצמה לשקוע אל הרוך המפנק של האשה הזרה, שלא ביקשה ממנה דבר רק להתמסר לטיפול האמהי. היא בישלה אורז, תראי איך הם יוצאים אצלי, אחד אחד, והכינה בביתה קציצות ופיתתה אותה לאכול, והקימה אותה מן המיטה אל הסלון, ופתחה את התריסים. ריח פריחת ההדרים פלש אל הבית. חמדה שקעה בקהיון, וגופה נדמה לה כמו בובת כלונסאות, כל מפרקי גופי נשלפים מגומותיהם, חשבה, עוד רגע איהפך לערימה מוכנה למדורה. ובתוך האין־קיום הרעידו את גופה המלים, הפעם, אולי הפעם, הוא לא ישוב.

בערב השלישי טלפנה ל’אנדרומדה', חכי, רק רגע, אני קורא לו. היא לא המתינה ובזהירות הניחה את האפרכסת על הכַּן. הוא חזר. היא החליפה שוב את המצעים, שטפה את הכלים שבכיור, ניגבה והניחה במקומם. סילקה את צפרדע־המגנט מדלת המקרר והטמינה בקופסת התכשיטים שקיבלה בירושה מסבתה, ערכה חיפוש מדוקדק במקומות מסתור בלתי מתקבלים על הדעת, בסל הכביסה שבחדר האמבטיה שרוקנה אותו על הרצפה וניערה את הכבסים, בקופסת הבשמים־להבדלה מבית אבא, בתנור האפייה שלא השתמשה בו שנים ארוכות, אולי לא מצאה את כל הפתקים שהשאיר לה. היא סילקה את המצעים מן המיטה בקיטון והשאירה את המזרן עירום, סגרה את הדלת, וכמעט נפלה כשנתקלה במדרגה המוליכה למסדרון. היא חפפה את ראשה וחזרה למיטה.

אחרי חצות חזר מ’אנדרומדה'. היא שמעה אותו יוצא מחדר האמבטיה, כנראה שטף את פניו כפי שהבחינה אחר־כך בשיער ראשו הדליל והלח ונכנס לחדר השינה. היא משכה את השמיכה עד צוואר. הוא התיישב על הצד שלו במיטה הכפולה, הרכיב רגל ימין על שמאל, התיר את שרוכי הנעל ומשך את הגרב בקצות אצבעותיו, ואחר־כך רגל שמאל על ימין, ושוב התיר בנחת את שרוכי הנעל ומשך את הגרב בקצות אצבעותיו והשליך על הרצפה, ועמד ברגליים יחפות על השטיח הקטן ופניו אליה, פרם את כפתורי הכותונת, ושלף באחת את שתי כנפותיה ממכנסיו, פתח את אבזם החגורה ושלשל את מכנסיו תוך כדי טלטול רגליו. כמה אהבה את רגליו, עמודי ההיכל, קראה להם בלבה. ובן רגע משך את השמיכה מעליה, ושמוט תחתונים בא עליה קצר ונמרץ מותיר בה חותם כמו כלב שמסמן את גבולות ממלכתו, בלי מריבה, בלי מלים, ואיך גופה נפער אליו בלי חשבונות, איך הוא עושה לי את זה, שאלה את עצמה אין ספור פעמים. היא העזה להעיר, חיפשתי אותך בכל בתי המלון בארץ אפילו באילת, והוא בקול מנומנם מלמל, טוב אז יהיה לנו חשבון טלפון מנופח החודש.

הוא ישן עד מאוחר. היא נכנסה למקלחת. כשהתעורר כמעט בצהריים לא עבר ביניהם אף חוט אחד של עדנה. לשווא חיפשה ניד עיניים, ואפילו ליטוף. הוא שתה את הקפה בחיפזון, מפתח המכונית בידו. בפתח, כשגבו אליה אמר, הפרחים מחכים לך ב’אנדרומדה'.