מן הנשים המשכילות הראשונות שנצטרפו לתנועה הציונית, ומן החלוצות של תל־אביב.

היא נולדה ברחוב היהודים באודיסה. אביה, מאיר ריימיסט, היה בעל תעשייה זעירה לממתקים, אחיה ד“ד יעקב ריימיסט, שבסוף ימיו שימש פרופיסור לניברו־פתולוגיה באודיסה, היה שנים רבות חבר פעיל בועד חובבי־ציון. לציונות המדינית נכנסו ד”ר ריימיסט ואחותו הצעירה רבקה לקריאתו הראשונה של הרצל.

בילדותה קיבלה רבקה ריימיסט חנוך לאומי בבית הוריה, ששמרו על המסורת היהודית, ובימי נעוריה – התהלכה את החוגים הלאומיים והציוניים. במלאת לה 18 שנה, הלכה ריימיסט (בשנת 1899) לג’נבה, ולמדה באוניברסיטה ספרות והיסטוריה. שם נכנסה לחוג המצומצם של הסטודנטים הציונים. בשנת 1901 הלכה יחד עם אחיה הד"ר ריימיסט לקונגרס הציוני החמישי, וכן השתתפה בשנת 1903 בקונגרס הציוני הששי.

עם התחלת הפולמוס של אוגאנדה, הצטרפה למחנה הקטן של “ציוני ציון”. באותו זמן השתייכה לפרקציה הדימוקראטית, שבראשה עמדו אז ד“ר ח. וייצמן, ד”ד ברתולד פייבל ואברסון בג’נבה.

היא החשיבה את ערך העבודה המעשית בארץ־ישראל, ולשם הכשרתה למדה בברלין בקונגרסים רפואיים של פיזיוֹטראפיה (רפוי בחשמל ומאַסאג') והתכוננה לצאת אחר כך לארץ־ישראל. בינתיים נישאה לסטודנט משה שרמן.

בשנת 1911 עזבו ד"ר משה שרמן ורעיתו את עיר־מולדתם אודיסה, ובאו לארץ־ישראל להשתקע בה.

שנים קשות עברו על משפחת ד"ר שדמן בראשית התישבותה בתל־אביב, אולם פני הגברת שרמן היו טובים עליה, היא לא התגעגעה אחרי חייה היפים באודיסה וקיבלה את כל חבלי קליטתה בארץ באהבה. המנוחה התקשרה בכל נימי נפשה ונשמתה אל הארץ, ועל כולם אהבה את תל־אביב, שגדלה והתפתחה לעיניה,

כשהתנדב הד"ר מ. שרמן לצבא התורכי, אימצה הגברת שרמן את ידי בעלה, מתוך הכרה שזכויות מדיניות כרוכות גם בחובות מדיניות.

אומץ־רוח רב הראתה הגב' שרמן בכל תקופת המלחמה, שארכה יותר מארבע שנים. בעלה ד"ר שרמן היה רחוק ממנה, בבית־החולים הצבאי בעזה ובטבריה, והיא נשארה בתל־אביב עם שני ילדים קטנים, ואחר כך נדדה עם הגולים מתל־אביב. רוחה לא נפלה עליה, לא התיאשה, ותמיד היתה מעודדת את כולם ומחזקת את ידי הנחשלים.

לאחר הכיבוש, עזרה הגב' שרמן על יד בעלה בעבודתו הצבורית (בפרט באירגון הסתדרות הרופאים), והשתדלה להקל עליו את עבודתו המסועפת.

לאחר עשר שנים לבואה לארץ, זכתה משפחת שרמן לרכוש לה מגרש לא־גדול ב“אדמת מויאל”, והקימה לה (בשנת 1921) בית קטן ברחוב הנקרא על שם ר' שמואל מוהליבר, מן הרבנים הראשונים שנצטרפו לתנועת חבת־ציון. רחוב זה היה אז מחוץ לגבולות תל־אביב הבנויה, והיה בקרבת שכונה ערבית ביפו. רבים פיקפקו ולא רצו להתחיל בבנין בפינה הנדחת על גבעות־חול השוממות, ומשפחת הד"ר שרמן היתה מן הראשונות, שהתישבה על חולות “אדמת מויאל” בשנת 1921. מאז עברו שנים רבות, ובית שרמן נשאר בצורתו הקודמת בלי שנויים כל שהם. הבית הקטן והצנוע נהפך במהרה למרכז חשוב לרופאי תל־אביב וראשוני מתישביה.

גם בימים טרופים לא רפו ידיה, היא נשארה בעלת השאיפות האידיאליות כמו בימי נעוריה. והאמינה אמונה עמוקה בכוחות הטמירים של עם ישראל וארץ־ישראל הקמים לתחיה. גם בשעת מחלה, אשר תקפה אותה מפרק לפרק, לא נפלה הגב' שרמן ברוחה, הפנים קרנו מאושר פנימי ומסיפוק נפשי, ולא שעתה לחולשתה הגופנית.

בתולדות תל־אביב תתפוס רבקה שרמן, דף מזהיר בשורת הנשים הראשונות, שעזרו במיטב כוחותיהן לבונים הראשונים את העיר העברית, וחיזקו את ידיהם בכל עת־צרה.